אור ברסלב
תרומת יד סימן כ

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן כ

סימן יט

ועכשיו נשוב להך סוגיא דיומא (שם) בפלוגתא דרבה ור"ח לענין תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה שהערנו עלי' למעלה (סי' י"ב) דקשה מ"ש שבת דפסיקא לן דהותרה בציבור טפי מטומאה דתרווייהו ס"ל דדחוי' ותו הוי קשה לן דכיון דשבת קבוע לה זמן וא"א למלאכותי' להעשות אלא בשבת דוקא וכל מכשירי מצוה שאפשר לעשותן מע"ש אה"נ דאין דוחי' את השבת לדידן דקיי"ל כדר"ע היכי משכח"ל כלל שתהא הותרה:

והנה כבר נתבאר מדברינו שם דאשכחנא בש"ס הותרה בציבור על שני אופנים שונים ונפרדים מהקצה אל הקצה הא' כההיא דפ"ק דיומא (ד"ו) דאע"ג שעדיין אפשר לקיים המצוה שלא בעבירה מ"מ לא חיישי' לה ועבדי' גם בעבירה משום דרחמנא שווי' כהיתר והב' כההיא דהכנסת בהונות דמצורע ויבום דאשת אח שאין מציאות כלל לקיום המצוה בלתי עשית אותה עבירה והנה האי הותרה דקאמרי' גבי שבת ומחלקי' בין שבת ובין טומאה משום דשבת הותרה וטומאה דחוי'. אע"ג דנפקא לן תרווייהו מבמועדו דאפי' בשבת ואפי' בטומאה אפשר לפרשו מאופן השני דהוי דומיא דיבום דאשת אח והכנסת בהונות דמצורע דמשום דאי אפשר לקיום המצוה אלא ע"י העבירה קרי' לה הותרה וה"נ תמיד דשבת א"א לקיימו אלא ע"י דחיות שבת שהרי זמנו קבוע היום וא"א לא להקדימו ולא לאחרו ואע"ג דלא דמי לגמרי למצות יבום והכנסת בהונות דמצורע דהתם א"א לקיים המצוה כלל בלא איסור אשת אח והכנסת בהונות דביאה במקצת בטומאה אבל הכא נהי דבשבת א"א בחול מיהא מתקיימת מצות התמיד בלא איסור וכמו שצ"ל בריש יבמות (ד"ה) דבעי' למילף מהא דתמיד דוחה שבת גם בעלמא נמי דעשה דוחה ל"ת שיב"כ אע"ג דמיבום וכלאים בבגדי כהונה א"א למילף בעלמא משום דא"א לקיים המצוה בלא זה וכמו"ש שם בתוס' שהבאנו לעיל מיהו לענין דנימא בה הואיל ואשתרי אשתרי שנשתוו בזה שני אופני הותרה דאייתי' כדאי' בזבחים (דל"ב) אפשר דגם בתמיד דשבת נמי אמרי' הכי אעפ"י שאינו שווה לגמרי לא להאי הותרה שהתירתו התורה לעשות בדחי' אעפ"י שאפשר לעשותן שלא בדחי' וכפמשכ"ל דהכא לא התירתו התורה אלא משום דא"א לעשותן בשבת שלא בדחי' וגם להאי הותרה דגבי יבום והכנסת בהונות נמי לא דמי משום דהתם א"א לעשותן בשום זמן אלא ע"י דחי' אבל הכא נהי דבשבת לא אפשר מבחול מיהא אפשר מיהו מדמי' לי' להאי הותרה דיבום והכנסת בהונות לענין דנימא בי' הואיל ואשתרי אישתרי וכיון שכתבנו לעיל (סי' יז) דאביי ורבא שנחלקו בזבחים (שם) לענין האי הואיל דאמרי' בי' מאיסור לאיסור אי אמרי' לי' היכא דהוי הותרה ולא היכי דהוי דחוי' או איפכא דלא אמרי' לי' אלא היכי דהוי דחוי' ולא היכי דהוי הותרה ה"מ מאיסור לאיסור אבל בחד איסור מזמן לזמן כ"ע מודו דאמרי' לי' היכא דהוי הותרה ולא היכי דהוי דחוי' ממילא אפשר לומר דה"ט דגבי שבת אמרי' בתמיד הואיל והותר תמיד דשבת דא"א שלא בדיחוי' הותר נמי תמיד דע"ש אע"ג דאפשר שלא בדיחוי משא"כ גבי טומאה דלעולם לא הותרה כלל מהאי גוונא דהא אפשר שלא יארע בו טומאה כלל הא חדא ועוד אפשר לפרשו גם מאופן הראשון. דהוי האי הותרה דשבת בגוונא דגם היכא דמצו למעבדי' שלא ע"י דחיי' לא חיישי' לה ועבדי' ע"י דחיי' ואע"ג דכתיבנן דלא משכח"ל כלל שיהא אפשר לעשותן מע"ש והרי כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש באמת קיי"ל כר"ע דאינם דוחות את השבת מיהו כ"ז ליתי' אלא בשחיטה וכל מלאכות שלפניו דכל שאפשר לעשותן מע"ש אינם דוחות את השבת אבל כל מלאכות דבתר שחיטה הא קיי"ל דדחו שבת אעפ"י שאפשר לעשותן בלילה שלא בדחיי' וכדאי' בפסחים ר"פ אלו דברים (דס"ח) אר"ש בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואין ממתין להם עד שתחשך. הא קמן דאע"ג דזמן מצותן לכתחילה כל כל הלילה וכדתנן במגילה (ד"כ) דבר שמצותן בלילה כשר כל הלילה וקא חשיב התם הקטרת איברים ופדרים וכן במנחות (דפ"ה) מייתי ברייתא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון אברים ופדרים שמעלן ומקטירן מבוא השמש וכו' ומ"מ שרי לחלל שבת ולהקטירם בשבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה לחוד שאין בזה אלא משום זריזים מקדימי' למצות כהא דריש פסחים (ד"ה). ובתוס' דיבמות (ד"ה) ד"ה כולא משעטנז נפקא הקשו אדילפי' מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת נילף משריפת קדשים דלא דחי יו"ט מדגלי קרא עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתן וש"מ דאין עשה דוחה ל"ת ותי' דשאני התם דלא בטלה מצוותו בכך דהא אפשר לשורפו אחר יו"ט עיי"ש וש"מ דכל שאפשר לקיים המצוה לאחר זמן נמי מקרי אפשר לקיים שניהם ואעפ"י שאנו צריכי' לומר דהאי אפשר לקיים שניהם דלאחר זמן לא מקרי אפשר לקיים שניהם לגמרי כמו באפשר לקיים שניהם עכשיו או לפניו וכמו שהערנו בזה לעיל והארכנו בזה במק"א מ"מ כיון דעכ"פ למדנו מנותר דגם בכה"ג נמי אכתי מקרי מיהת אפשר לקיים שניהם ובעלמא אין עשה דוחה ל"ת בכה"ג והכא בשבת הא קיי"ל דדחי מדגלי קרא עולת שבת בשבתו על עולת וכו' ש"מ דשבת הוי הותרה דגם באפשר לקיים שניהם דחי' ואע"ג דפסחים (דס"ט) איתא עוד טעמא אחרית' בהא דדחו הקטרת אברים ופדרים את השבת תניא אר"א ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת דאתעביד לי' מצוה ופי' בתוס' שם דהיינו הקטר חלבים שאפשר להמתין עד הלילה ומהדר לי' ר"ע מ"ל אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת והאי טעמא נקט לה הש"ס במנחות (דע"ב) לעיקר ולא משום חביבה מצוה בשעתה ודחי הא דבעי למילף מינה לגבי עומר עיי"ש מיהו אכתי גם האי סברא גופי' להתיר מלאכה שאפשר לעשותה שלא ע"י דחי' משום שכבר הי' צריך להתחיל במלאכות שלא הי' אפשר לעשותן שלא ע"י דחי' נמי לא אשכחי' לה בשאר דוכתי' והכא נמי מבעי לן קרא להכי כמש"כ התוס' ביומא ד"ה אבל לא משלה וכו' דהר"י פורת מייתי להא דאברים ופדרים דדוחי' את השבת מקרא דבכל מושבותיכם דמייתי לה בספ"ק דשבת (ד"כ) וה"נ מייתי לה מקרא דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד וכו' דדיקי' מינה לתמיד דדוחה את השבת ומסתמא בכל הקרבותיו קאמיירי עייש"ה מש"ה קרי' לה שפיר הותרה כלפי כל דוכתא דאין עשה דוחה ל"ת אלא בשא"א לקיים שניהם כלל ואע"ג דעדיין יש להקשות איך נלמד לתמיד דע"ש שנדחה את השבת דליתא התם טעמא שכבר דחתה שחיטה את השבת מאו"פ דתמיד של שבת דאית בי' ה"ט בזה יש לומר דר"ח לא נחית לחלק בהא ועכ"פ מייתי מהא דאשכחן בתמיד דשבת דהותרה מיהא בחד צד ולא אשכחן הכי בטומאה אמרי' בתמיד דע"ש נמי דדחי שבת ולא טומאה. וכמו שאנו צריכי' לומר לגבי ה"ט דחביבה מצוה בשעתה דאיכא נמי רק בתמיד דשבת שלא נאחרנה וליתי' בתמיד דע"ש דאדרבה שעתה בחול הוא ומ"מ צריכי' אנו לומר דכיון דאשכחן מיהת שם הותרה בתמיד מש"ה סבר דגם ר"ח תמיד דע"ש נמי דוחה שבת. אע"ג דלית בי' לא טעמא דחביבה מצוה בשעתה ולא טעמא דכבר דחתה שחיטה את השבת. [ואולי הייני נמי באמת טעמא דרבה דאמר טומאה דתחילתו בר מדחי וכו' שבת דתחילתו לאו בר מדחא וכו' דהיינו משום דליכא גביו טעמי' שכבר דחתה שחיטה] ועוד נלע"ד דאע"ג דבמנחות (שם) נקיט הש"ס לעיקר הטעם בהקטרת או"פ דדחי שבת משום שכבר דחתה שחיטה את השבת ולא משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה ומסיק מכח הא דמדעומר דחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול עיי"ש. מיהו מהא דפסחים (ד"ע) מ"ט חגיגה לא דחי שבת א"ר אלעיא בשם ר"י בר ספרא א"ק וחגותם אותו חג לד' ז' ימים בשנה שמונה הוי מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת. שמעי' דעיקר הטעם הוא בהקרבת או"פ דדחו שבת משום חביבה מצוה בשעתה ולא משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. שהרי התם ה"א דחגיגה דחו שבת אעפ"י שיש לה תשלומי' כל ז' והיינו משום דמ"מ זמנה קבוע שאעפ"י שאין הזמן הקבוע בשבת דווקא וכמש"כ שם בתוס' ד"ה מ"ט והביאו ראי' מביצה (ד"כ) אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל עיי"ש ועיין עוד בתוס' בפסחים (דע"ו) ד"ה ה"ג קמ"ל דלא דחי שבת שכתבו ג"כ הכי הרי דה"א דדחי אע"ג דהתם ליכא טעמא דשכבר דחתה שחיטה את השבת וש"מ דנקטי' לטעמא דחביבה מצוה בשעתה לעיקר דשייכא גם התם והוא דלא כסוגיות הש"ס דמנחות. [ובזה מקום לישב שי' של הרמב"ם דפסק גבי עומר נקצר שלא כמצותו כשר ודוחה את השבת ממה שהקשה עליו הלח"מ והש"ך ביו"ד (סי' רס"ב סק"ב) ודוק] ולגבי גוף הקושיא דגם אהא דמ"ש שבת דהותרה וטומאה דדחוי' נמי איכא למקשי דהא תרווייהו מבמועדו נפקא לן בזה יש לומר דשאני שבת דאית לן נמי קרא דבכל מושבותיכם דילפי' מינה בספ"ק דשבת (ד"כ) ואכמ"ל בזה כי כבר נתארך הענין הרבה יותר מאשר שערנו וידענו כי לא השלמנוהו בעוד כמה פרטים וגם באוכל נפש ביו"ט ומכשיריו שהעירנו בו למעלה לא יכולנו כעת להשלימו וכאשר ירחיב ד' לנו בלנ"ד נשנה פרק זה בעזרתו ית"ש:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה