אור ברסלב

תרומת הדשן· רבנו ישראל איסרלן

חלק ב'

מפתחות לחלק שני

סימן א

סימן א שלומך ישגא לחדא אהובי האלוף מהר"ר משה יצ"ו אשר דרשתני היאך יש לנהוג במי שמתה אשתו אי שרי לישא אחרת אחר שני רגלים כרבי יודא או כרבנן לאחר שלשה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כמאן קי"ל. דע לך נראה דקי"ל כרבנן דפסק הרמב"ם וסמ"ג וכן בתשובת ריצב"א ממש בתוך תשובת המיימון שהשיב לרבינו שמשון אחיו באריכות מאד בדבר זה. ומתשובה שנייה מוכח להדיא דאי ס"ל דטעמא הוא כדי שישכח אהבת הראשונה כדכתב אשירי א"כ אינו מטעם אבילות וליכא למימר הכא הלכה כדברי המיקל באבל ולפ"ז ודאי הלכה כרבים וכתב שם ריצב"א מטעם זה פי' ר"ת ועיקר. וכתב נמי דכן פסק רבינו חננאל ורב אלפס דהלכה כרבנן ורב אלפס מייתי ירושלמי דפ' החולץ דקאמר כרבנן ואם כן לא שבקינן כל הני ואזלינן בתר סתם תוס' ואשירי ותו דאיכא למימר דהנהו סתם תוס' לאו תוס' דר"י אינון דנהיגי בתרייהו ודברי האשירי סתורים מיניה וביה דאיהו סבר הטעם כדפי' ר"ת לעיל ואפ"ה פוסק כר"י. וסברא רחבה היא כדמוכח בתשובות לעיל דכיון דאין הטעם משום אבילות ליכא למימר הלכה כדברי המיקל באבל:

סימן ב

סימן ב ולפי זה נראה נמי דלא אמר ר"ה ויו"כ כרגלים הואיל ואין הטעם משום אבילות אלא משום שכחה אין סברא כלל לאחשובי ר"ה ויוה"כ כרגלים דזמנן קרובים ותו דימים הנוראים הם ולא נתנו לשמחה כמו רגלים ואיכא למימר הא דפסקו שעולים לרגלים היינו משום דע"כ ס"ל דהטעם משום אבילות מדפסקו כר"י וכבר כתבתי דאין נראה דקי"ל הכי וסמ"ק המסופק אם עולה אם לאו דמספקא ליה טעמא מאי היא:

סימן ג

סימן ג ובהאי דאין לו מי שישמשנו כתבו תשובות דלעיל להדיא דאפי' אם הוא עשיר ויש לו משרתים די מ"מ אם אין בתו או כלתו אתו שישמשוהו בחפיפת הראש ובכיבוס בגדים שאין ראוי לו להשתמש באחרות כה"ג אז שרי. והרבה חילוקים כתבו באותן תשובות ע"ש אם בידך מיימון עם כל התשובות:

סימן ד

סימן ד מת ביו"ט ראשון ולא אשתהי נראה דיש לנהוג כדברי הרמב"ם וסמ"ג ומהר"ם ואשירי ומרדכי דקוברין אותו ע"י עממין כדפירש המרדכי בפ' תולין וכן המנהג:

סימן ה

סימן ה אמנם מה שפירשו התוס' דמטהרין על ידי נכרים מצאנו פה תשובה נכריות דמטהרין ע"י ישראל וכן השיב פה מהר"ר שלום ונראה דכן יש לנהוג לטהר על גבי נסר ובקש שאין לחוש לסחיטה. ונראה דהוי כבוד המת בכה"ג טפי מע"י נכרי כדאיתא במרדכי פ' תולין דאפי' ההוצאה למת אין כבודו ע"י נכרים כל שכן אם יטהרוהו הנכרים. הקטן והצעיר שבישראל:

סימן ו

סימן ו למשיב מלחמה שערה ומרבה המשרה שלום אין קץ אהובי עמיתי מהר"ר מאיר יצ"ו על דבר הגט שהבעל נקרא ברוך בן יעקב הלוי וכנויו של רבי יעקב יעק"ל ויש עוד איש אחר בעיר ושמו ברוך בן יעקב הכהן ושמו של אותו יעקב לא נתכנה יעק"ל ומסתפקא לכו אי צריך לכתוב ברוך בן יעקב המכונה יעק"ל. נ"ל דיעקב ליעק"ל לא כנוי הוא ואינו אלא קצור השם ועדיף מיצחק חקי"ן בנימין בונמ"י שכתב המרדכי וסמ"ק שאין כותבין אותו ואע"ג דכתב אשירי דנוהגין באשכנז לכתוב וכל שום וחניכה מפני חניכת הנכרים שמכנין בהן ישראל קרובין ללשון עברי משמע קצת דסבירא בחניכה הקרובה כהנך דלעיל שרצונו לכלול אותו בנוסח וכל שום וחניכה ומעתה במקום דלא כתבו משמע דצריכה לכתוב בהדיא. י"ל דלעולם לא פליג אהנך חניכות דלעיל כגון יצחק חקי"ן אלא יש לומר דאיירי כגון יחזקאל קהיס"ל פתחיה צחר"יים מרדכי מערה"ל חיים קח"הריים אלו הכנויים קרובים ג"כ ללשון עברי אבל מ"מ אינם ממש קצור לשון כגון יעקב יעקי"ל יצחק חקי"ן דחד מוצא אינון ומזה אין להאריך יותר דאפי' הנכרים רגילין להקרות בשם המובהק יעקב ומכנין עצמן יעק"ל ואין כאן שום טעות כלל אך כמדומה דעיקר ספיקא שלכם משום דיש עוד אחד בעיר ששמו ברוך בן יעקב והיה בדעתכם לכתוב כינוי זה להפריש נראה לי ודאי אי לאו אחד כהן או לוי שפיר קאמריתון אבל כיון דהמגרש לוי והשני כהן יש לנו הפרש די בזה דבכ"ד מקומות נקראים כהנים לויים ולא בגיטין ושטרות ולשון בני אדם. ובהדיא איתא בפ' גט פשוט בשני יוסף בן שמעון כיצד יעשה ישלשו ואם היו משולשים יכתבו סימן אם היו מסומנים יכתבו כהן אלמא יש הפרש די בכהן וה"ה בלוי. וא"ת דמשמעות התנא משמע דסימנין עדיף להפריש מלוי או כהן מדנקט תחילה אלא משום דסימנים דהיינו גוץ וארוך ושחור ועב וכה"ג אפשר הם בכל בני אדם וכהן לא אפשר אלא בזרע אהרן ואפילו את"ל עדיף סימנים מ"מ נוכל לומר היינו בימיהם שלא היו רגילים לכתוב הכהן אם לא להפריש מדקאמר יכתבו ולא קאמר אם האחד כהן יש כאן היכר אבל אנו רגילין לכתוב לעולם כהן וכן הלוי וא"כ אפילו היה כתב המכונה יעק"ל מ"מ צריך לכתוב הלוי ותרתי ל"ל. וכן ראיתי באגרת תשובה שהשיב מה"ר אברהם קלויזנע"ר והוכיח ממתניתין דלעיל דבימי התנאים לא היו רגילין לכתוב הכהן רק להפריש וס"ד נ"ל די הוא בהפרש הלוי וא"צ לכתוב המכונה יעק"ל וכן הסכימו לדעתי מהר"ם ומהר"י ברונא ויותר יודעי דת יצ"ו ושלום. נאם הקטן והצעיר שבישראל. ועוד אומר הגאון. אם המגרש ישראל והשני כהן או לוי א"צ לכתוב שום הפרש אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש:

סימן ז

סימן ז ועוד אומר דבזמן הזה אם לא נכתב הכהן בגט אומר לו מהר"ר אליעזר בן מהר"ל שאומר מהר"ר יעק"ל מוינ"א שיש לו לפוסלו אפילו בימי האמוראים כדאיתא פרק שני דכתובות אין מעלין משטרות ליוחסין משמע שכתבו בשטרות הכהן:

סימן ח

סימן ח אומר מורי הגאון ז"ל פה בנוישט"ט נהג השר לכתוב כל שום וחניכה וכן הגדולים שלפניו נהגו כן והוא אחריהם אבל בשטייר"ן ובמערהר"ן ובפול"ן ובהג"ר לא נהגו לכתוב וכן מקדם באושטריי"ך לא נהגו לכותבו:

סימן ט

סימן ט ועוד שאין שייך לכתוב שום וחניכה ממקום העמידה כיון שאין כותבין מקום הלידה או מקום הדירה אלא בגליל העליון לכך אין כותבין שום וחניכה אחר שם המקום:

סימן י

סימן י במתניתין פרק גט פשוט משמע דבימי התנאים לא כתבו כהן ומשמע דסימן עדיף לכתוב יותר מכהן ומיהו לדידן דכתבינן כהן בלאו הכי אין צריך לכתוב בהן סימן וכן משמע בתוספות פרק כל הגט:

סימן יא

סימן יא תכתב ותחתם בשנה טובה אתה וכל חברך יצ"ו אהובי גברא רבא מהר"ר משה יצ"ו על שאילתך אשר שאלתני מדבר הגט שסדרת אתה במעמד ועל פי חבירך ונשתלח הגט ממקומו למדינת מרק"א ונתן הגט שם לאשה על פי אדם חשוב ואחר הנתינה כמה ימים נמצא בגט ההוא שנכתב קיומו בטעות וכן כתוב שנת חמשת אלפים ושבע עשרה לבריאת עולם ודלג ומאתים והאשה עדיין לא נשאת וכתבת ובקשתני לדקדק בכל היכולת אם יש להתיר ולהכשיר גט זה. וכתבת כמה ראיות להתיר לכל הפחות אחרי שכבר נתן הגט ויצאה שם גרושה על האשה דע אהובי אף כי עתה ימים נוראים ימי תעניות מכל מקום פניתי לבי וחזרתי על כל צידי צדדים ואלי אפרין דאיתחזקו לן מידמן להחמיר ולא להקל כמו שאבאר בדרך קצרה ואהובי אל תכבד לבך ואל תחוש אם תהיה לשנינה בפה המון עם כי כל אשר בו מעט דעת ובינה לא יחשוב לך לשום פחיתות דלאו מלתא דתליא בטעות הדעת אלא שנזדקר שום שטן לפניכם שסתמו עיניכם גם עיני ההוא אדם חשוב שסדר נתינת הגט וקרא אותו פעמים ואפילו דבר שתלוי בקבלה ולא בסברא אמרינן בפ"ק דגיטין אטו כל מאן דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבא מזה אין להאריך יותר שהרי אפילו אם היינו מתירין לך מ"מ לא תוכל להמלט מרננה דעלמא שלא דקדקתם כראוי. עיקר ראייתך אשר כתבת מתשובת הרא"ש שבטור אה"ע נ"ל דאין ראייה משם דהתם הוי דברי הגט סותרים אלו אלו אלו כדמסיים שם להדיא בתשובה ולכך הואיל ומוכח טעות סופר מיניה וביה מוקמינן הטעות שטועה בעיבור החדש אבל כל היכא שאין שום הוכחה מתוך הגט עצמו לא תלינן בטעות סופר הואיל ומה שכתוב לפנינו אין בו שום טעות ואי משום דידוע לנו מבחוץ לפי רוב השנים דע"כ דילוג טעות יש כאן נראה דלא דמי למוכח מיניה וביה. ותו נראה דאדרבה גרע מה"ט דטעמא דאין כותבין הכינויין בגיטין ושם הנקבות וכל שום וחניכה הכל להודיע שזה האיש ולא אחר גירש האשה הזאת והגט הזה של זאת האשה וגם ר"ת הנהיג שלא לכתוב וכל שום וחניכה משום דאיכא למיחש דלמא לית ליה שום חניכה ויסברו העולם שהוא איש אחר שגירש א"כ בנ"ד נמי יש לפסול מטעם שיסברו העולם גט זה נכתב קודם מאתים שנה ובא ליד האשה הזאת ולקחתו כדי להתגרש בו וההוא חשש ליתא כלל בההוא נדון דתשובות אשירי בלא טעות ברביעי וההיא דאם דילג לבריאת עולם או אם לא כתב כלל האלפים או גם המאות לא כתב ליתא להא חששא משום דרגילות היא למשבק כלל ולכתוב פרטא כדאמר בהדיא בגמרא וליכא למטעי אבל כה"ג אין רגילות למכתב כלל אלפים ולדלג מאות ולחזור ולכתוב פרטא יסברו בודאי קודם מאתים נכתב וההיא דדילג לבריאת עולם מוכח הטעות מיניה וביה. ותו נראה מדכתב אשירי בשם ר"י שאם דילג לבריאת עולם כשר משום דתלינן בדילוג הסופרים דמסתמא לא שינה וכתב אח"כ ואי לא כתב כלל רק הפרט נמי כשר ומייתי ראיה אחריתי ע"ז מתלמודא ולמאי אצטריך הראייה אמאי לא אמרינן בפשיטותא דתלינן בטעות סופר דמסתמא לא נכתב שטר זה לפני כמה אלפים לפי סברתך אלא ע"כ כל היכא שכתוב זמן לפנינו כהלכתו אלא יודעים מבחוץ שאינו מכוון לא תלינן בטעות הסופר אא"כ רגילות הוא למשבק כללי ולכתוב פרטי כדמייתי ראייה מתלמודא. ותו דבמרדכי [דבני] ריינו"ס דע"ז כתב על שדילג ארבע ולא כתב אלא אלפים ומסתמא ג"כ פרט המאות והשנים והכשירו א"ז בדיעבד וכתב דאע"ג דהיה לומר מיעוט אלפים שנים וא"כ היתה מוקדמת מ"מ מדלא כתב אלפיים בשני יודין אין לפרשו אלפיים הא קמן דאי היינו יכולין לפרש אלפיים לא הוה מכשיר אע"ג דע"כ ידעינן מבחוץ דלא לפני אלפיים נכתב וע"כ היינו טעמא דכל היכא דהזמן כתוב לפנינו כהלכתו לא תלינן בטעות כדלעיל. אשר כתבת מהגהות מיימוני לשון ספר התרומה הוא וראיתי בסה"ת ומבואר שם יפה דר"ל שלא כתב התשע מאות ולא האלפים כלל רק שנת ששים ואין לדקדק כלל מדשינה מלשון האשירי לאו גבי הדדי שנו וכתבו. וגם אשר כתבת להקל בגיטין משום עיגונא טפי מבשטרות חלילה לא אקילו רבנן אלא בעדים ושלוחים והיינו כדי שתוכל למצא בקל להתגרש דלא תתעגן אם ילך בעלה למדינת הים אבל בשאר פסולין ומקראות חלילה להקל שהרי כתב האשירי ממש בסוף הלכות גיטין שרבו הדקדוקים בגיטין ובקל לטעות אלמא מחמירינן ביה טובא. ואשר כתבת להקל בזמן הגט האידנא בזמן הזה לרבי יוחנן משום דהתוס' מיישבין אותו בשנוי דחיקי תמיהני דחשבת תלת שנוי דתוספתא דחיקי ותו לדידך מאי פריך תלמודא ר"ל מ"ט לא אמר כרבי יוחנן נימא משום דבעי לשנויי גם בזמן הזה כדמשמע בברייתא אי הוה דוחק לר' יוחנן אין צריך להאריך מזה דחלילה לן יתמי דיתמי לשוויי דברי התוס' דחוקים. בא"ז דסנהדרין מייתי דר"ת ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר שנכתב בו בכ"ד והיה בכ"ב כההיא דתשובות אשירי מזה לא הבאת לאסור יש לך א"ז גדול ע"ש טעם הדברים ואין בידי אותו ספר:

סימן יב

סימן יב אשר כתבת מסערליי"ן פשיטא לי דהיינו כמו יצחק חקי"ן ומה בכך אם ישתכח שם שרה רגילות הוא שכינויין כאלו ישתכחו שם המובהק בנשים שאין קורין אותן לקרות בתורה. ומוקי מתניתין דשלשה גיטין פסולין כרבי מאיר ולא איירינן בהו כל המשנה דאיכא חד מנייהו אין בו זמן:

סימן יג

סימן יג וההיא דתשובת אשירי דכתב האשה שנתגרשה בגט מוקדם כגון מס"ט לנ"ט אין קדושין מאחר תופסין בה באבן העזר כתב נמי לההיא תשובה וכן כתבתי למה"ר אליה יצ"ו מאותה תשובה כאשר תראה בהעתקה שאני שולח לכם ואין נראה דהרמב"ם נמי מודה במוקדם כה"ג שהקדים יום הכתיבה דסתמא כחב מוקדם ומאוחר אינו אלא פסול וטעמא דאשירי נראה דסבר כדברי התוספות פ' איזהו נשך דבשטרי מוקדם לא גבי אפילו מבני חורין משמע דכמו חספא בעלמא הוא מ"מ לא קשיא מיניה לנדון דידן שהרי כמה חילוקים יש דלא מקרי מוקדם כה"ג. ואותו חילוק שכתבת לי דאי חשבינן למפרע לשנה שקודם מאתים שנה לא נתכוון הימים בחדש ליום השבוע אף אנו חלקנו בו בזמן שהשבתי למהר"ם אבל הלא לא סלקא לן אליבא דהילכתא דליהוי משום הכי מוכח מתוכו דרובא דרובא לא ידעינן חושבנא:

סימן יד

סימן יד ובשם גרשום שכתב גרשון נראה דאם היה ידוע ששמו גרשום וכתב גרשון לא הוי גט כלל ולא דמי כלל ליצחק חקי"ן כי גרשום וגרשון שני שמות הן אבל חקי"ן הכינויי ליצחק אבל גרשון אין שייך כלל לעשות אותו כינויי לגרשם כיון דהאי שם כתוב והאי נמי שם כתוב כי גרשון בן לוי נכתב בכל התורה כולה גרשון וגרשם בן משה גרשם. אמנם נכתב לי מנורנבור"ג שאותה אשה עדיין לא נשאת א"כ ודאי לכתחלה לא תנשא אפילו לא אפשר אא"כ ע"י עדות ששמו גרשון אבל אם תתברר ששמו גרשם היה נראה אפילו אם נשאת תצא וכל הדרכים האלו בה דבשינה שמו ושמה אפילו חכמים מודו וכן כתב הרמב"ם דאינו גט כלל. ומה שחלקת משום דמאי הוה לה למיעבד עתה בזמנינו הלא ידעת דפסק רב אלפס וכן מייתי אשירי דמסקנא דלא אמר מאי ה"ל למעבד אפילו נשאת ע"פ שנים עדים דאנוסה גמורה היא וכל הדרכים האלו בה:

סימן טו

סימן טו ומה שתמהת עלי בטופס ההרשאה שאני כותב ממש לשון סמ"ק דלא כתב וכשיגיע גט זה לידה וכתבת דאפשר הסופר דלגו בסמ"ק והבאת ראייה מתשובות אשירי שכתב בו אותו נוסח יותר ממה שתמהת עלי הפלא ופלא לי עליך לומר דכל סמ"ק שנתפשטו בכל נפוצות הגולה נתדלג בהן ולא הוגה באחד מהן מיד שום למדן בעולם ועוד אמאי לא דייקת באבן העזר דכתב טופס ההרשאה משום תשובת הרא"ש ממש כסמ"ק וההיא תשובה שכתבת ממנה לא סדור הרא"ש היא אלא שהשיב לאחר שכתבה ובאותה הרשאה כתב גם כן שהקנה לשליח ארבע אמות קרקע בחצרו וכי נכתוב גם אנו הכי הא ודאי מימינו לא שמענו כך. ודע לך כי זה עתה שלשים שנה בתחילת קביעותי לשבת במרפור"ק שלח מהר"א ז"ל מאוישפור"ק למדינת קערנט"ן וכתב להר"י צרפתי שישב שם באותו זמן לסדר נתינתו וכתב לו שכל הגט וההרשאות היו מסודרים כמו שקבל מהרב הגדול מוהר"י מולי"ן ז"ל והר"י הנ"ל נטל רשות ממני לסדר נתינת הגט וכתבתי לו שישלח לי הגט וההרשאה כדי לידע סידור הרב הגדול וכן עשה ומצאתי נוסח ההרשאה כסמ"ק וכאשר אנכי כותב ועל דא אני סומך טפי מעל מנהגכם וסדורכם ונראה טעם וסברא דכל מה שנוכל למעט ההרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות והכי אמרינן בריש גיטין אתי למגזייה ומה בכך אי גזייה ומתבטל השליחות אלא משום עיגונא חשו להכי:

סימן טז

סימן טז ומה שכתבת למה לא כתבתי הכנויים ממש בהרשאה כמו שכתבתי בגט וגם כינויין לשליח תמיהה גדולה הלא כתבתי הכינויין כולן להבעל ולהאשה ושתי העתקות בידי עדיין פה מעידות כזה:

סימן יז

סימן יזוהכינויין לשליח מדעת לא כתבתי דאין צריך כלל דאפי' אם היו לפנינו שני יוסף בן שמעון מה בכך אם זהו השליח או חבירו רוב ישראלים כשרים הם לשליחות מה שאין כן בכינויי בעל ואשה דאם אחר הוא לא יוכל לגרש את זאת האשה שאינה אשתו וק"ל:

סימן יח

סימן יח ושם ירחמיאל דע כי שאלתיהו פעמים אם שמו כך ידעתי שלא ימצא בכתיבה רק ירחמאל ואומרים להדיא ששמו ירחמיאל ודחק בלשונו החיריק וכן העידו עליו מיודעיו ששמעו שעלה לקרות בתורה בשם ירחמיאל וכתב אשירי פ' השולח דבהא תליא מילתא דאין לנו אלא שם שמחזיק בו לפנינו ומה בכך אם לא נמצא בכתובים רק בלא יוד אשכחן נמי איפכא שם נחמני ימצא בכתובים אבל נחמן לא נמצא כלל ואפ"ה אשכחן כמה אמוראים נקראו נחמן ואפשר על ידי שינוי שם בחולי נקרא כך אחד מאבותיו ירחמיאל לסימן טוב לאמר ירחם אותי אל וכן נחמן ר"ל מנחם לכל וק"ל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן יט

סימן יט שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי האלוף מהר"ר אליה יצ"ו על דבר הגט שכתוב בו האלפים ודילג המאות וחזר וכתב פרט השנים כבר אירע מעשה כה"ג למה"ר משה מהל"א ודרשני על ככה והשבתי לו כאשר תראה הועתק אות באות למעלה גם על האי עובדא דקמן נדרשתי כבר לפני ה' שבועות ממהר"ט וממהר"ד וראנ"ק ומהר"י איינשט"ט ותשובתי אליהם על ככה גם כן מועתקת לך אות באות ושם תראה שלא הזקקתי רק גט אחר כשר ותשב אז תחת בעלה השני וכתבתי ראיות על ככה וגם אחר כך מצאתי במיימוני שכל כה"ג אינו אלא פסול אבל לא כתב עליו שאינו גט תורתו כך היא שצריכה גט אחר כשר ותשב תחת בעלה ע"ש. והנה דקדקתי בדבריך ובשקלא וטרא דידך וכמעט רובם יתיישבו מתוך תשובתי למהר"ם מהל"א כאשר מובן בקל לאיש נבון ומיודע כמוך. אמנם מקצת דברים חדשת שצריך להשיב עליהם מה שכתבת דלמוקדם זה ליכא למיחש לא לחפוי ולא לפירי לפי רוב השנים המוקדמים שהן הרבה והרבה יותר משנת האשה והאיש הגע עצמך אם כן מוקדם בשט"ח נמי כה"ג אמאי יפסול למאי חיישת שמא יגבה מקודם אלף שנים והאיך יטרוף בשטר זה ממשעבדי הלא המלוה והלוה לא היו עדיין בעולם לא הן ולא אבות אבותיהן וכ"ת אין הכי נמי דכשר אם כן אמאי אצטריך רבי יצחק להביא ראייה דאם לא כתב אלא אפרט קטן לבריאת עולם דכשר משום דתלינן דספרא שביק לכללי וכתב פרטי כדאיתא בספר התרומה ובאשירי ובהגהות מיימוני תיפוק ליה דאין לפוסלו דע"כ לא מצי למיטרף מזמן הכתוב שהוא קודם לשנות מלוה ולוה כמו אלפים שנה אלא ע"כ לא פלוג רבנן במוקדמין דהוי כי חוכא ואיטלולא שאם הקדים י' שנים פסול והקדים אלף שנים כשר. ואשר כתבת דאין להאמין לעדים שחתמו הגט שזהו הגט שנתן לזאת האשה תמיהני טובא דאפילו הוי איסור קל דרבנן כמו יין נסך וכי אין אנו צריכין להאמין לשני עדים לאסור לא אשכחן דמצי למימר איני מאמינך אלא בעד אחד אבל שנים אם יביאהו לידי מיתה חמורה לא יאסרו את אשתו ואי משום דנימא הואיל וחתמו על גט זה אין נאמנים שוב עליו לפוסלו דלא משוו נפשייהו רשעים ופסולים שחתמו על גט מוקדם אין לומר הכי כלל דלאו רשעים ופסולים בו שמוטעין היו בודאי שהרי הרב והסופר ע"כ טעו גם כן וכל היכא דאיכא למימר טועים הם לאו פסולים הם כדאיתא באשירי פ' איזהו נשך אשטרי חוב המוקדמין דאמר דטעו בשנות המלך. גם שם כתוב בשם התוספות דסברי דשטרי המוקדמין פסולין לגמרי אפילו לגבות בו מבני חורין דליכא למיחש למידי אלמא חספא בעלמא הוא. וכן נמצא בתשובה מאשירי ובאבן העזר איתא נמי לההיא תשובה באשה אחת שקבלה גט בזמן ס"ט לפרט וכותב הסופר נ"ט לפרט וקבלה אותה אשה קידושין ע"י גט זה וכתב אשירי דא"צ גט משני לפי שלא תפסו בה קידושין לפי שהגט מהראשון לא היה גט כל עיקר ואע"ג דאומר הוא דהרמב"ם הקיל וכתב דאינו פסול אלא מדרבנן בחומרא דעריות רגילינן למיזל בתר המחמיר. ואשר כתבת משום דאיכא עדי מסירה משום הכי ליכא למיחש למידי דאינהו אפקי לקלא כדאיתא באשירי פ"ק דגיטין וצריכין לעולם לאתויי ראייה בין לענין זנות בין לענין פירי אימת מטא גיטא לידה כמבואר באשירי ובפרש"י ע"כ לא קי"ל כי האיך שינויי דא"כ אין מוקדם פסול בגט כלל לדידן דס"ל דעידי מסירה כרתי דלעולם צריכין לעידי מסירה ותו דהך מוקדם לא מצי למימר דעידי מסירה אפקא לקלא דלא נתן ביום הכתיבה דהא ע"כ טעו דלא ידעו זמן הכתיבה דבודאי אלו ידעו לא היו עדים על מסירת גט זה שנכתב בטעות והאיך יפקו קלא וק"ל ואע"ג שמכשרינן כתב שיכול לזייף על ידי עידי מסירה אפילו אחר כמה שנים לרבי יוחנן דקי"ל כוותיה היינו משום דתנאי מדכר דכירי אינשי וידעו עדים שנזדייף ולכך לא חיישינן דלמא תנאי הוה ביה וזייפתיה אבל בנ"ד דהזיוף והשקר מזומן לפנינו לא מכשרינן כלל על ידי עידי מסירה דאל"כ שינה שמו ושמה נמי מכשרינן על ידי מסירה משום דאינהו ידעי דזאת האשה נתגרשה מזה האיש ולא שמענו שום פה להתיר זה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן כ

סימן כ ריחו ניחוחים. משיב דברים נכוחים. הלא הוא עמיתי מחותני מה"ר יונה יצ"ו. על דבריך בענין הגט שדילג בו ומאתים אני אשיבך ואלך בקצרה אשר השבת לי דמאי דאייתינא ראייה דלא אמרינן בנדון דידן תצא וכל הדרכים האלו בה אלמא דפסול בדיעבד דהיה נכתב במזרח והיה במערב איכא מרבוותא דסבירא להו דלא תצא וכן דלא קראוהו לפי שינויי דרבי יצחק הבנתי דלא רציתי לומר דקי"ל בהנהו דרבוותא ובשינוייא קמא אלא דעתי היה לאתויי ראייה דלא תימא דלא יתכן לומר כלל דפסול בדיעבד לא תצא לשוק. ומעתה נוכל לומר דבנ"ד דחומרא יתירתא היא קצת כ"ע מודו דלא תצא אמת הוא כי כך היא דעתי ויותר הארכתי למהר"י יצ"ו מזה כי הוא האריך ג"כ יותר מסתמא יראה לך. ואשר כתבת דנראה לך חומרא גמורה מתוך הראייה שהבאת מן הכתובה שדילג בה ארבעה ולא כתב רק אלפים יפה כתבת שלפי הפשט הוכחה רווחה היא. אמנם אי בעינן לדוק קצת יש לדחות ונימא דהכא בנ"ד איכא למימר דהאי ספרא דיוקנא הוא ולא רצה לכתוב אלא פרטא ולא כללא ורצה לכתוב שנת שש עשרה לבריאת עולם והיה נראה לו דמחזי לגמרי כשקרא דבשנת שש עשרה לבריאת עולם לא היה שום תורה בעולם דלא הוה אפשר כלל דנתן גט באותו פרק לכך כתב לכל הפחות האלפים דלא ליהוי למחזי לגמרי כשקרא ואע"ג דאנן לא סבירא לן הכי דהא כתב רבי יצחק דאפילו לא כתב אלא הפרט הקטן דהיינו השנים הפחותים ממאה כשר ואפילו אם היה כתב גם המאות בלא אלפים אכתי לא הוי תורה בעולם מ"מ נוכל לומר דהאי ספרא הוה דייק הכי כדאיתא בהגה"ה פ"ק דע"ז דקאמרינן ספרא דוקנינא הוה וכתב משנה שמלכו בעולם ואע"ג דאנו לא סבירא לן למכתב הכי ותו דבנ"ד היה לצדד קצת להקל משום דלחד שינוייא באשירי פרק שני וכן איתא קצת בתוספות לשם דכל גיטין שאין נמסרין ביום הכתיבה אית להו קלא והוו כמו גיטין הבאין ממדינת הים דלא פסול בהו מוקדם ואע"פ שדחיתי יפה צד קולא כמו שתמצא בהעתק תשובתי שהשבתי למה"ר אליה יצ"ו מ"מ אין הדחיות ברורות לגמרי ואפשר חד צד קולא להיות סעד לשאר צדדין להתירה ונהי נמי דלא נסמוך עליה להתיר בלא גט שני אבל למימר תצא וכל הדרכים האלו כולי האי לא מחמרינן. וכדי למשקל ולמטרי במילי דאורייתא אשיבך גם על מה שכתבת דע"כ הרמב"ם לא סובר פשיטא קמא דלא תצא מדכתב דאם לא קראוהו קודם הנתינה ונטלתו וזרקתו לאור דספק מגורשת היא וא"כ מספק תצא ובניהם ספק ממזרים נראה דאין להוכיח כלל דסובר הרמב"ם דלא כשנוייא קמא דכבר ידעינן דהרמב"ם כתב כל פסקיו רק מסוגיית התלמוד לפי פשוטו ולא מתוך הדקדוקים כמו התוספות ושאר גאונים ולכך דקדק בלשונו לכתוב שאם נטלתו וזרקתו לאור דספק מגורשת היא דווקא כה"ג דאינו יודע כלל אם נתן לה גט מעולם הרי זה ספק מגורשת דהבעל עצמו אע"ג דקאמר גט כשר הוא איהו לא מהימן כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל היכא דלא קראוהו לא קודם נתינה ולא אחר נתינה ולאחר כן נמצא גט כהלכתו ביד האשה לא תצא כלל ואע"ג דלא צריך גט אחר אפילו בדיעבד וההיא דפרק האשה רבה הכי דייקינן כדדייק באשירי ובתוספות לפי שנוייא קמא דוקא נמצא שובר ביד האשה אבל נמצא גט לאחר זמן בידה לא תצא ולא דייקינן כדדייק במרדכי ובהגה"ה במיימוני בשם ספר התרומה דטעמא דנמצא שובר ביד האשה הא נטלתו וזרקתו לא תצא דכה"ג סבר הרמב"ם תצא. וליכא לאקשויי אמאי לא דייקינן הכי כיון דלא בעינן לאוקמי דעיילי לבי תרי ואיכא למימר דחלפי י"ל בלא דיוקא הוי הכי למימר דלכך נקט התנא נמצא שובר ביד האשה לאשמועינן הא נמצא לאחר זמן גט ביד האשה אפילו לא קראוהו כלל לא תצא ואע"ג דאפילו בדיעבד לא תנשא מדאיצטריך לאשמועינן דלא תצא אבל אי תנא זרקתו לאור ליכא למידק כולי האי וק"ל. ואל תשיג עלי מדקדוקי התוספות והש"?טר בגמרא כי כבר כתיבנא דהרמב"ם אינו כותב פסקיו אלא מן הפשט דאם יקשה עליו דקדוקים מן התלמוד הוא מיישבם ועשה חילוקים כרצונו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן כא

סימן כא שלום רב לאוהב תורה בוצינא דנהורא אהובי עמיתי מהר"ר ישראל. על דבריך בענין הגט אשיבך אחד אחד פעמים בארוכה ופעמים בקצרה ואחל בהא שכתבתי דאין נראה להחמיר בגט זה שדילג בו מאתים דמשום הכי תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והבאתי מההיא במזרח וכתב במערב ומלא קראו את הגט דפ' שני. דע לך דלא היה רצוני לומר כלל דבהנהו שלשה גיטין קי"ל הכי כי איך יתכן לי להכריע ביני פלוגתא דרבוותא כמאן קי"ל לא מייתינן להו אלא לראייה זו דלא נימא דלא אשכחן פסול בדיעבד דלא אמרינן תצא וכל הדרכים האלו בה דהא אשכחן הכא למאן דאית ליה אם כן חומרא דבנ"ד י"ל דכ"ע מודו בה דלא תצא משום דאיכא כמה דקדוקים להקל כמו שכתב לי מה"ר משה יצ"ו ואם דחיתי אותו היינו להחמיר ולתת גט אבל להחמיר כולי האי דנימא תצא לא ברירא לן דחיותו כל כך. ואשר כתבת לי דיש לה בנים ומתוך כך רצית לומר דאין להצריכה גט שני שלא להוציא לעז אין נראה כלל דלא אשכחן דחיישינן ללעז בנים אלא היכא דאמרינן תצא כההיא דפ' שני דיבמות ופ' בתרא דגיטין זמנין אמרי רבנן לא תצא כו' אבל אי מצרכינא גט שני ליכא לעז דאמרי רבנן לרווחא דמילתא החמירו אבל להוציא מתחת בעלה ודאי איכא למיחש ללעז דאי לאו דה"ל לרבנן חששא גמורה לא היו אמרי רבנן תצא דנראה דשלשה גיטין ודאי אפי' נשאו ויש לה בנים ואפשר לתקן ע"י גט אחר מזקיקנא לגט אחר דהא קתני רב דפסולים הן ורב נמי הו"ל לאשמועינן דא"צ גט אחר אם יש לה בנים וכ"ש שלא תצא. ותו הגע עצמך דמאי חזית דתיחוש ללעז בנים הילודים כבר ולא נצריכנה גט שני אדרבה ניחוש ללעז בנים שילדו אחר כך בשביל גט ראשון שנמצא בו פסול. אפילו בדיעבד היכא דליכא בנים ומסברא זו לא דמיא נמי כלל לההיא דפ' בתרא דקדושין דאין מלקין אשת איש על היחוד שלא להוציא לעז על בניה משום דהתם לא מתקנינן ולא מכשרינן מידי במלקיות כי הכא דמכשרינן לגמרי מכאן ולהבא וק"ל. אמנם בהא שכתבת היכא דלא אפשר גט שני אי אמרינן תצא נראה דלא תצא הואיל והחומרא בנדון דידן לא ברירא לן לגמרי דהא אפי' בפסול גמור כתב הרמב"ם בכה"ג דלא אפשר לתקן דלא תצא בעל כרחו ואם יש לה בנים אפילו מדעתו שהוא שותק אל יוציא ואע"ג דכתב בפרק שביעי דהיכא דלא אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואבד הגט הרי זו ספק מגורשת ובכל מקום שכתב ספק מגורשת ס"ל דתצא ההוא פסול דלא בפני נכתב ובפני נחתם גרע משום דאיכא למימר לזיופא כדמחלק באשירי פ' בתרא אדברי רב האי ורב אלפס והתוס' דפ"ק ס"ל נמי חילוק זה לפי האי נמי דפירש דכיצד יעשה שאם נשאת לא תצא ואפילו לפירוש ר"ח דפסק כרבי מאיר דכל המשנה הוולד ממזר נראה דר' מאיר גופיה לאו בכל הפסולים סבר הכי דאם לא כן תקשי לשנוייא קמא דפרק שני דסבר דהיכא דלא קראוהו פסול. בדיעבד ואפ"ה לא תצא אם כן מתניתין דהזורק דמוקמינן לה כרבי מאיר דקאמר עלה פרק האשה רבה דאיבעיא ליה לקרויי גיטא א"כ ע"כ איירי בדלא קראוהו מאי איריא בדנמצא שובר ביד האשה אפילו הגט נמי הוא נמצא בו פסול ולרבי מאיר כל המשנה כו' ובתוספות פרק בתרא דגיטין בשם תשובת רש"י. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן כב

סימן כב ועוד השיב מורי הגאון למהר"ם ס"ל הא דמשהין הכהנים חוץ לבית הכנסת כששאר כהנים עולים לדוכן עד אחר שירדו הכהנים מדוכן ולא נהגו כמו שכתב רבינו שמשון במרדכי שלו בשם הרב ר' יעקב משפיי"ר שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים וגם במרדכי דידן מייתי ההוא לשון דהר"ר יעקב משפיר"א אבל לא סיים שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים וגם באשירי מייתי גם בפרק בתרא דמגילה ההיא דירושלמי דרבי אליעזר נפק לברא ופי' האשירי הטעם דנפק לברא כדי שלא יהיה בבית הכנסת בשעה שהחזן קורא כהנים שאז היה עובר בעשה כשלא יעלה כשקורא כהנים משמע שלאחר כשקרא כהנים אין לו קפידא אם הוא בבית הכנסת והטעם דאין נכנסין עד אחר ברכת כהנים משום דאמרינן בפרק אלו נאמרין אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה רב אומר אף חוששין שמא בן גרושה ובן חליצה ולא פליגי כאן שעולה לפרקים כו' ונראה דאע"ג דמפרש תלמודא דרב איירי כגון שאינו עולה אפילו לפרקים מ"מ כיון דחייש תלמודא לפגם כהונה משום הכי נוהגים הכהנים סלסול בעצמן שלא ליכנס כל שעה שהכהנים מברכים כדי שלא יחשבו עליהן שהן פגומים ע"כ השיב מורי למהר"ם מינ"ץ:

סימן כג

סימן כג ואשר כתבת ממגילה שיש בה פרשיות פתוחות אי כשרה לדעת מהר"ם בשם רבינו תם דכתב דיש למגילה כל דין ספר תורה וספר תורה פסול אם עשה הסתומה פתוחה ורצית לחלק דשמא מהר"ם ורבינו תם לא רצו לומר רק לכתחילה יעשה כל פרשיותיהן סתומות משום דנקרא אגרת תמיהני עליך מנין לך לבדות טעמי הלכות מלבך ולפרש דברי הגאונים חוץ ממשמעות דאינהו כיילי שיש לה כל דין ספר תורה חוץ מדבר אחד וכיילי נמי הך דפרשיותיהן סתומות בהדייהו משמע בפשיטות דבהך מילתא נמי אית לה דין ספר תורה אפילו בדיעבד ואתה תפרש דלאו דוקא הוא ולא קאמר אלא לכתחילה משום דנקראת אגרת והך סברא לא מתרצית היא כלל דסתומה נמי פרשה נקראת בכוליה תלמודא ולטעמא דידך היה לעשות המגילה לכתחילה בלי שום פרשה והפסק כדי שתהא כמו אגרת כדאיתא בהגה"ה במיימון דיש נוהגים שלא להפסיק בקריאתה בין פסוק לפסוק משום דנקראת אגרת אמנם יש מקילין דסמכי אמאי דכתב בהגה"ה במיימון דאין כל דין ספר תורה למגילה מההיא דאותיות מטושטשות ומקורעות אמנם המהדרים ומדקדקים במצות יש להם לקיים דברי רבינו תם ומהר"ם ושלום נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן כד

סימן כד שלומך יסגא לחדא אהובי מה"ר אהרן יצ"ו אשר דרשתני על אשר מחמירין הכהנים שלא לצאת בשערי החצירות והעיר ושער בית הקברות עד שעבר המת חוצה לאותן שערים ופתחים משום דסוף טומאה לצאת כדתנן בפ' קמא דאהלות המת בבית כו' ובפ' קמא ובפרק בתרא דביצה ובפרק הדר מייתי לה אהא דיש ברירה לב"ה ולב"ש אין ברירה וכתבת דמקרוב בא מנהג הזה דע כי לא מקרוב בא כי זה הוא קרוב לארבעים שנה שהיה יום הנועד בארפור"ט והיו שם ה' זקנים מה"ר איכל מה"ר ליפמ"ן מה"ר נת"ן מה"ר יחזקי"ה מה"ר אברה"ם כ"ץ ז"ל ושם נתחדשו אלו הדברים כך הוגד לי באגר"א וגם נמצא פה אצלינו בנימוקי שנתחדשו לפני שאירי מה"ר שלום שכתב שמה"ר מאיר ס"ל אסר לכהנים בווי"נא שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה אבל כתב ג"כ שמה"ר שלום ז"ל לא חשש לאסור זה וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה ונראה הטעם כיון דרש"י פירש בפ' הדר דמה שטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת שם אף ע"פ שאינו תחת האהל של מת הלכה למשה מסיני הוא ואין טעם בדבר נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה ונימא דכך היא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחילה מתוך האהל אל תוך האויר הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו האהל הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך ואין לתמוה על חילוק זה. וכעין זה תניא בתוספתא על אותו משנה פתח גדול ופתח קטן חשב להוציאו בפתח קטן טהור את הגדול ויש לי פרישות על המשניות דסדר טהרות. ופירוש בבא זו כגון שיש שער גדול ובה פתח קטן והשאר אין פותחין רק לסוסים ולגמלים אבל בני אדם הנכנסים והיוצאים אין פותחים להם אלא פתח קטן ואם חשב להוציא אותו בפתח קטן טהור השער הא קמן דאע"ג דהמת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור היינו כעין שחלקתי ומה"ר שלום ז"ל חלק בענין אחר אין לי פנאי להאריך. ותו דמאן לימא לן דהך טומאה דסופו לצאת הוי טומאה שנזיר מגלח עליה ובסמ"ק מסיק דההיא תוספתא מתרצת היא דעל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ודלא כמו שכתבו התוספת פ"ק דכתובות בשם ר"ת דשבשתא היא אמנם עיין באשירי בהלכות טומאה משמע דכהן מוזהר כה"ג ע"ש דאפשר יש לחלק מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם והמחמירין כמותם לשנות מנהג המקיל נמי לאו שפיר דמי. אמנם להחמיר בבית של צדוק הדין נראה דיפה כתבת דאין להחמיר בו כלל דאדרבה אותו פתח בא לטמאות את האהל ואמרינן אין דנין ק"ו מהלכה ואע"ג דרש"י פרק קמא דביצה פי' דגזירה דרבנן היא וכן בפי' המשניות פרק שלישי דאהלות נמי פי' דגזירה דרבנן על הפתחים פרק בתרא פי' להדיא דהלכה למשה מסיני הוא וכן מוכח שם בגמ' להדיא ומ"מ אפי' אי גזירה דרבנן נראה דמכל שכן יש לחלק דלא גזרו חכמים אלא בפתח הראשון שבו מוציא המת לאויר העולם ועיין באשירי בהלכות טומאה ותמצא מפורש קצת דין זה:

סימן כה

סימן כה אשר כתבת משאילת שלום בבית הקברות. בספר חסידים נמצא דאין שואלין בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר הקבורה ובתוס' דאלפס פרק ואלו מגלחין קרוב לסופו כתב דאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת ובשאין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקברות. ולא ידעתי מה רצונך לומר בהא דנדון דידן ככפר קטן מה ענין כפר קטן לכאן:

סימן כו

סימן כו שיעורי גרוגרות התוספות פ' חלון כתבו בפשיטות דמוכח פ' המצניע דגרוגרת יותר גדול מכזית ולפי הקושיא שמקשין שם התוספות לא היתה גרוגרת אלא כמו שליש ביצה והביצה היא שני זתים כדמוכח מפ' בתרא דיומא ומפרק אמרו לו כל זה תמצא בפ' חלון לפי מסקנת התוס' התם גרוגרת גדול מכזית וההיא דכתב המיימוני דכותבת מעט פחות מכביצה ובגמ' פ' אמרו לו איתא דכותבת היא שני זיתים דהיינו כביצה איתא התם להדיא לדברי רב זביד כמו המיימוני ולחד שינוייא כי הדדי נינהו כותבת גסה וביצה. נאם הקטן הצעיר שבישראל:

סימן כז

סימן כז שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר יודא יצ"ו על מכירת הספרים פסולים לכומרים איני יודע היתר אם ידוע שאותן ספרים ספר יראתם שמהן מזמרים ועובדים לע"ז כדאיתא להדיא בגמרא פ"ק דע"ז. אמנם אם אין ידוע מה היא הספר יש להתיר דתלינן ברוב ספרים דרוב ספריהם מספרי משפטים ספרי רפואות וספרי חכמות תכונה ותשבורת ומוזיקא ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם אם אינו מוכר לכומר אלא לנכרי אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא פקדינן גבי נכרי כדאיתא פ"ק דע"ז:

סימן כח

סימן כח בראש השנה שחל בשבת מורי דודי זקינך רוב פעמים לא שינה לומר שמו מפארים ביום ראשון ואיני זוכר רק פעם אחת ששינה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן כט

סימן כט שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי האלוף מה"ר אליה יצ"ו. אשר שאלתני על אחד שבא על א"א והיא אחות אשתו ומתה אשתו גם אח"כ בעל האשה מת אי אסורה מטעם שנאסרה לבועלה היכא דבלא"ה אסורה לו יפה דקדקת. אמנם דלגבי נכרי דעלה קאי אשירי היה לחלק שפיר דנכרי ודאי חשיב בלאו הכי אסור ולא שייכא לו כלל דהא אינו בתורת קדושין לגמרי והכי מחלק בכמה דוכתין בין עריות דיש להן קדושין בדוכתא אחרינא ובין נכרי דלית ליה קדושין בדוכתא אחריני כלל. אמנם דקדקתי במסכת סוטה בההיא דמייתי אשירי ממקנין ע"י נכרי דאשאר עריות נמי קאמר הכי מקנין ע"י כל עריות שבתורה ופריך נמי פשיטא ומשני כמו גבי נכרי דמהו דתימא לא נאסרה לבעלה משום דלא שייכי בו ונטמא לבועל כיון דבלאו הכי אסורה לו אלמא לפי דעת האשירי דדייק מהתם דשרי לנכרי הבועל הוא הדין דאיכא למידק מהתם נמי דשריא לאחד מן העריות הבועל. אך תימא הוא שהתוס' פרק קמא דכתובות בדבור ולדרוש דכתבו בשם ריב"ם דאסורה לנכרי הבועל וכי לא ידעי הגמ' דמסכת סוטה כל עיקר וגם הגליון לשם דמתיר מטעם דנכרי המתגייר כקטן שנולד דמי מה נחסר לו בראיית האשירי ע"כ חולק היה להם בדבר אין לי פנאי להאריך. אמנם נראה לחלק בין אחות אשה לנכרי המתגייר דלגבי אחות אשה שייך שפיר שנאסרה לבועל באם תמות אשתו אבל גבי נכרי לא שייך לומר באם יתגייר דכשמתגייר גופא אחרינא הוא ולהכי מהני סברת הנכרי דכקטן שנולד דמי. והא דקאמר התם בסוטה דעריות לא נאסרה לבועל משום דבלאו הכי אסורה לו לא קאי אאחות אשה (לבועל) אלא אשאר עריות שאין להם היתר ואין זה דוחק כמבואר למבין אבל מה שחלקת דמיתה חשיבה ממילא בלא מעשה לא משמע הכי כלל פרק שני דקדושין הרי את מקודשת לי אחר שאתגייר לאחר שתמות אחותך דחשיב אחות אשה מחוסר מעשה וגם רצה המקשה דלאו (בידו) [נ"י מחוסר] חשוב. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן ל

סימן ל שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מוהר"ר יודא אשר דרשתני אם נטלה המרה באווזא אי נהגינן להטריף או לאו. דע דנראה לנהוג איסור כדברי התוס' ורמב"ם ומהר"ם בהגה"ה במיימוני ואשירי וכתב אשירי אע"ג דיש עופות שאין להן מרה דתולדותם כך היא אין ללמוד מהם לעופות אחרים אמנם יש ללחוך הכבוד אם יש בה טעם מרה כדכתב ראבי"ה נראה דאפילו לדידן יש לסמוך על ככה. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן לא

סימן לא ירחיב ה' לך מכל דוחקך ויטריפך לחם חוקך אהובי עמיתי הר"ר פנחס אשר דרשתני אי נהגינ?ין להפך שבועה דאורייתא דע לך כי שאלתי מפי מהר"ר אנשיל מרפו"רק שקבל ממהור"ר שלום דלא נהגינן להפך שבועה דאורייתא ונראה דקבלה זו ישרה וסמכה היא שהרי התוס' פ' שבועת הדיינים ופ' זה בורר משמע מדבריהם דס"ל דלית הילכתא כמר בר רב אשי ומייתי נמי ה"ג דס"ל הכי וכל דבריהם דברי קבלה הם וכן ר"ח פסק דלא כמר בר רב אשי במס' שבועות במיפך שבועה וחוורי מתנת בהו סי' כלו הפך לבן אלמא דווקני הוא בהא וכן בהגה"ה במיימון פרק ראשון דטוען ונטען מייתי כמה גאונים דפסקו דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ומסיק דכן נהגו מהר"ם דלא מפכינן בדאורייתא:

סימן לב

סימן לב ואכתי יש להסתפק בשבועה דרבנן חוץ משבועת היסת דבעי אנקוטי חפצא ומהפכינן לה לכ"ע אי מצי התובע לומר לא בעינא מינך באנקוטי חפצא כדי שלא יהפכו עליו שבועה חמורה. אמנם נראה דודאי מצי למימר הכי ומ"ט לא יהא רשאי למחול על דינו הא איתא פרק זה בורר היה חייב שבועה לחבירו ואומר לו דור לי בחיי ראשך רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו אלמא רשאי להקל משבועתו. ונראה דאפילו לאחר שהפכו עליו מצי למימר השבע אתה שבועה קלה או אני אשבע אותה שבועה קלה דמ"ט לא הא אכתי הברירה ביד הנתבע ולא יפסיד כלום מבראשונה ולא דמי להא דמייתי אשירי בסוף שבועות דאם יתחייב שבועה וראה שמגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם דחייב לשלם כל מה שרוצים לגלגל או ישבע ויגלגלו עליו דהתם היה התובע' נפסד בשאר התביעות אם ישלם לו תביעה ראשונה ולא ישבע ונראין הדברים שבשביל כך רוצה לשלם כדי שלא יהא צריך לישבע על שאר התביעות אבל בנ"ד דהנתבע לא מפסיד לגרע במידי דעדיין הברירה בידו דודאי מצי לחזור בהפוכו לכ"ע דאדעתא דשבועה חמורה אפיך ולא אדעתא דשבועה קלה א"כ מה טעם היה שלא יהא רשאי. ואשר כתבת מרבותיו של רמב"ם דסברי דנשבע ונוטל מצי למימר השבע אתה ותיפטר אשירי פרק הכותב גבי הא דקאמר אי פיקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא לא כתב וסבר הכי ומוכח התם דאפי' אי טוען הריני כשאר תובע שמשביעין היסת אפי' הכי אין יכול להפך על חבירו דאם לא כן אכתי הוא נפקותא לענין זה בין שבועה דאורייתא דהתם לא מצי לאפוכי שבועה במידי אבל דרבנן מהפכינן בכה"ג והתוס' פרק שבועת הדיינין נמי נחלקו בשם הגאונים בכה"ג ע"ש. ובלאו הכי אין הנדון דומה לראייה למדקדק דהכא איכא למימר דלא שני משום מסתפי דמשבועה חמורה שנתהפכה עליו ולכך חוזר ורוצה בשבועה קלה אבל התם למה לא יהא רשאי להאמין לחבירו יותר ממנו לא הבנתי אריכתך בפסק מהר"ם על שבועת היסת בטענה דגניבה דמהר"ם וודאי מצי סובר דלא בעינן נקיטת חפץ בשבועתי היסת והא דלא קאמר איכא בינייהו הא יש לומר כדכתב אשירי פ' שבועת הדיינים דלא ר"ל איכא בינייהו בגוף השבועה אלא בדיינים היוצאים ממנו ע"ש. עוד הארכת דאנקוטי חפצא שייכי נמי בשאר שבועות דרבנן לא ידענא מאי קאמרת דמשכחינא נמי שבועה דרבנן כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ע"י גניבה וגזילה:

סימן לג

סימן לג מה ששולחין הכלות קטנות חוץ לעיר לחופתן והאב אינו הולך עמהם וגם אינו אומר להדיא לבתו צאי וקבלי קדושיך נראה דודאי הוא שפיר טפי לעשות כהלכתו להדיא אכן יש לומר דאין קפידא כולי האי דלחומרא דרא"ם אין לחוש כל כך דרוב הגאונים בעלי התוס' לא סברי כוותיה וכן מצאתי תשובה ישינה דמהר"ם כתב שעשה בעצמו מעשה בבתו הקטנה ואומר לה צאי וקבלי קדושיך. ואי משום דלא קאמרי להדיא נראה הואיל ואיכא עדים טובא בדבר שמשלחה לחופתה כדי להתקדש אע"ג דלא אומר כמאן דאמר דמי בקידושין וראיה מהא דארצייה ארצי קמיה ושתק וכן היה מדבר עמה על עסקי קידושין ויהיב לה בשתיקה:

סימן לד

סימן לד על אודות הנשים ידענא כי נשים הקדושים מאושטריי"ך זק?צ"ל הותרו על פי נכרים ועל פי האנוסות לא שמעתי כל כך מפקפקין בדבר דודאי יפה כתבת דדוקא ששמע מקומטריסין גיפייהו אין משיאין את אשתו משום דאינהו דהעלילו ודנו עבידי לאחזוקי שקרייהו שהרגו כדין כדפירש רש"י אבל שאר נכרים לא וכפי' הרמב"ם דאם לא כן אמאי נקט התנא הכי שמע מקומטריסי"ן של אוה"ע ליתני שמע מן הנכרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג בקומטריסי"ן של אוה"ע. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן לה

סימן לח תכתב ותחתם לשנה טובה אהובי הר"ר אברהם מנדל יצ"ו אשר דקדקת לסתור השר במיפך שבועה דאורייתא לפי שכתב במרדכי דעמא דבר כרב גרשם אל תתמה על זה כמה פעמים אשכחן דכתבו החיבורים דנהיגי הכי ואנן לא נהגינן כן במרדכי פ' אלו טריפות דנוהגין מין במינו לא בטל כרש"י ואנן לא נהגינן הכי אלא כדכתב בסמ"ג דנהגינן כר"ת ובא"ז כתב דנהגו באשכנז ביום ראשון של סליחות להתפלל תפלת תענית ורוב הציבור מתענין ואין נוהגין הכי ואני הבאתי ממנהג מהר"ם וחלקת ודחית בקש דהוא עצמו נוהג כן אבל לא כתב דהמנהג כן גם אנכי לא קבלתי שאומר השר דמנהג בכל מקום כן אלא שהוא נוהג כן מפי רבותיו ועל דא יש לסמוך דכל דבריו היו מדוקדקים בקבלה מרבותיו ואתה תביא לי ראיה מסוגית הנהו דהוו תלמידים אצלו ואין להאריך יותר מזה:

סימן לו

סימן לו בשבועה דאורייתא אנו נוהגין בגבולינו לישבע על ההודאות למסים שהיא שבועה כעין דאורייתא שבועת השותפין שנשבע וישים ידו על הספר תורה כשהיא מונחת לפניו אבל אינו נוטלו בזרועו כמו שכתב ופסק מהר"א פעם אחת לאתרין בשבועה כנגד העד שיטול הנשבע ספר תורה בזרועו אין אנו נוהגין אלא כדלעיל אפילו בשבועה דאורייתא ובשאר שבועות כגון אשה שנשבע אינה משימה ידה על הספר תורה רק על ספר אחר:

סימן לז

סימן לז קלני מזרועי קלני מראשי ולא אוכל להאריך בחדשי לאיש אשר כנפשי מחותני אלופי מה"ר יונה יצ"ו אהך פלוגתא דפלג ועדה ששלחת לי ע"י ליוו"א לכתוב ולבאר דעתי אההוא עובדא בישא דע לך כי עד היום יום ב' פרשת ויחי לא ראיתי ולא קריתי אפילו אחד ממכתבך לעתים ל"ע חולי ועתה אבא בקצרה ואומר אני דמלתא דפשיטא היא דאין האשה נאמנת על בנה שהוא מאיש אחר וממזר הוא כלל וכלל כי כן כתב הרמב"ם להדיא בפרק ט"ו דאיסורי ביאה דלא האמינה תורה אלא לאב וכן נראה להוכיח יפה מן התלמוד דאמרינן בפ' עשרה יוחסין ג' נאמנים על הבכור אביו ואמו וחיה חיה לאלתר ואמו כל שבעה ואביו לעולם שנא' יכירנו לאחרים מכאן א"ר יודא בפשיטות דהאם אינה נאמנת לאחר שבעה למידי דאפי' את"ל דדוקא לבכורה קאי מה בכך הא פירשו התוס' פ' החולץ דלא ילפינן לרבי יודא דנאמן על בנו שהוא ממזר אלא מכח הא דהאמינה לו תורה על הבכורה ע"ש בשינוי בתרא דתוס' וההיא דכתב רמב"ם בההוא פירקא ר"ל בחוששין לדבריה ויהא הבן אסור בקרובות אותה פלונית ואם אומרת שהוא בן ממזר אינה נאמנת להיות ודאי ממזר אלא ספק ממזר לא קשיא מידי דההוא פסקא הוא על תלמוד בפ' עשרה יוחסין דפסק רבא הלכתא כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש תלמודא שבודקים את אמו אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואהא כתב רמב"ם דנ"ל דחוששין לדבריה הואיל ואמרו חכמים בודקים את אמו אלמא תליא מילתא בדיבורה והטעם התם כיון דשתוקי לא ידעינן אבוה מאן ניהו בודקין את אמו כיון דאיכא ריעותא ושור שחוט לפנינו אבל אשת איש שילדה ובעלה עמה במדינה דליכא ריעותא ושור שחוט לפנינו פשיטא דדברי האם לאו מילתא נינהו לגמרי ע"ש במיימוני תמצא בודאי דקאי אשתוקי ומעתה אין אנו צריכין לתרץ כה"ג בפסקים ובהוראות. ומה שהקשה מהר"א לורי"א ורוצה להוכיח מהא דתנן פרק עשרה יוחסין רבי יודא אומר נאמנים מדנקט נאמנים בלשון רבים משמע ליה דתרוייהו כל אחד בפני עצמו נאמנים לאו דוקא הוא כדמשמע לכאורה מפי' רש"י דפירש במתני' דרבי יודא ארישא נמי פליג כדיליף בגמ' עכ"ל משמע דפשיטות דר"ל שלא תאמר תרווייהו בעינן אלא ברוב נמי נמי סגי כדתניא ברישא וז"ל פירש רש"י מהכא מ"מ ליכא לדיוקא דטפי מהא אשכחן פ' מצות חליצה דאמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ורבא נקט להדיא אביו ואמו ע"כ צריכין לפרש דנקט אמו לומר דבאמו לחודיה לא סגי כלומר צריך אביו ואמו ה"נ ר"ל נאמנים צריכין שניהם להעיד אביו ואמו אבל אמו לחודיה לא סגי וק"ל. מכל הלין נראה דלית דין ולית דיין דנאמנת לעדות על ככה שהוא מאיש אחר הואיל ולא הלך בעלה למדינת הים אעפ"י שהיו העם מרננים אחריה לא חיישינן לה כדכתב הרמב"ם להדיא. אמנם תמיהני על מהר"ר ישראל שכתב שאפילו פרוצה ביותר אין חוששין לבניה משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי כל עיקר במיימוני דמשמע בפשיטות התם דאפסול ממזרת קאי ואף כי בעיא מפורשת היא במס' סוטה פ' ארוסה ופי' רש"י שם בהדיא דלישראל קאי וע"ש דנשארה הבעיא בתיקו ומיניה כתב רמב"ם פסק שלו. ומה שכתבת מן המרדכי דכתב פ' אלמנה לכה"ג דמי שנתפס עם האשה ואומרת שקדשה בביאה צריכה גט ואם אינו מודה לה ישבע שבועת התורה שלא הוזקק לה מעולם ואינה צריכה גט דע לך דבמרדכי בני אושטריי"ך ליתא להאי פיסקא בשום מקום ואי לא דמסתפינא מחביריי הייתי אומר דפוסק תמוה הוא בכמה אפי חדא אמאי צריכה גט כל עיקר הא ע"כ איירי דלא ראו עדים הביאה מדנשבע שלא הוזקק להו המקדש בלא עדים אפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושין ואי משום דראו עדים היחוד הא קי"ל בפ' הזורק דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אלא בנתגרשה מן הנישואין שלבו גס בה ואפילו נתגרשה מן האירוסין לא כל שכן פנויה דעלמא ותו כיון דשוית נפשה חתיכה דאיסורא היאך מצי להתירה בשבועתו. ועוד שבועה זו לא ידענא מה טיבה הא אמרינן פ' האומר בקדושין עד אחד בהכחשה מי מהימן לענין קידושין לפירוש רש"י דאפי' היא עצמה מכחשת העד מהימנן דאין עד אחד קם אלא לשבועה והכא לא שייכה שבועה אתביעת קידושין. וכ"ת מדרבנן הא אמרינן בפ"ק דב"מ דלא מתקני רבנן שבועה אלא כעין דאורייתא ואנ"ד נמי ניחא בפשיטות דלא משביעין כלל לפלג דכתב במרדכי דב"מ בשם רבינו שמחה דלא נתקנה שבועת היסת אמילתא דאיסורא כגון גנבת לי ואפי' למהר"ם דסבר דנתקנה שבועת היסת אאיסורא י"ל דדוקא איסורא דעיקר ממון גנבת וכה"ג אבל איסורא דנפקא מיניה ממונא איכא למימר דבהא כ"ע מודו דלא נתקנה עלה ותו דמאן לימא לן דתק"ח לזון בניו כשהן קטני קטנים וממזרים ומאן שויה להעמידם אפטרופוס לקטן על מזונותיו ולפי טענה ראשונה שכתבתי דלא תק"ח לזון הממזרים יתיישבו דברי הגאון מהר"י ס"ל דהתם פנויה היתה כדמוכח בסוף דברי מהר"ם וק"ל. ומעתה אני אומר שכל המרגיל לשונו ומפיק שום לעז על האיש פלג מחוייב הוא שישכנו נחש וראוי למתחו על העמוד וייסרהו חיצי גבור שנונים וגחלי רתמים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן לח

סימן לח מורי הגאון היה מדקדק לומר עד שהוא כשר לדעתו בין בכתיבה בין בחתימה שאם יאמר בכתיבה לחודיה אולי יהיה שוה ספק בחתימה ואז עשה הסופר שליחתו כדאיתא בתוס' פ' המקבל נדנוד כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים וכן באשירי ע"ש ומסתמא ה"ה לעדים ג"כ ואולי אחר שיחתמו יראו שום נדנוד בכתיבה מה שלא ראו קודם חתימה:

סימן לט

סימן לט ועוד אומר מורי הגאון דיש לכתוב מנחם המכונה מענדיל שנקרא לגמרי בשם אחר דאביו של מהר"ר משה מענדל קראו אותו מנוח אכן אמר מהר"י ברונ"א דמהר"ר טעבי"ל לא הניח לכתוב המכונה ואמר דקבלה בידו כן ממהר"א. דין שני יב"ש תמצא בפ' ג"פ ובפ' המגרש. ועוד אומר מורי דיש לכתוב שמריה ולא שמריהו. ועוד אומר דאם לא נודע אם שמו אליה או אליהו שיש לכתוב אליהו כי ברוב מקומות נכתב אליהו לבד בה' מקומות נכתב אליה:

סימן מ

סימן מ מה שנהגו לקרוע הגט שמעתי ממורי הגאון בשם מהרי"ל הטעם שלא יבא ליד האשה ותבא לגבות כתובתה אבל מורי אומר דשמא זה הטעם הוא כדאיתא פ' המקבל דבשעת הגזירה הוצרכו לקרוע אע"ג דהאידנא הגזירה בטל מ"מ נהגו לקרוע כבתחלה וכן מצינו בתקיעת שופר שנהגו לתקוע אחר הקריאה משום גזירה ואע"ג דהגזירה בטל המנהג לא בטל:

סימן מא

סימן מא מה שנהגו עתה לחתום עדים בגט אע"ג דהלכה כר"א דאומר דעידי מסירה כרתי ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקה"ע ועתה אין הגט עומד לראייה שהרי קרעינן הגט מיד אחר הנתינה נראה למורי הגאון הטעם משום דמוקמינן כמה סתמי משניות וברייתות כר"מ יש לנו לצאת ידי ספק ולתקנו ג"כ לדברי ר"מ וכעין זה מצינו בהמגרש דאתקנו בגטא מן יומא דנן וכו' לאפוקי מר"י ואע"ג דהלכה כר"י יש לנו להכשיר הגט גם אליבא דחכמים וכן פירש"י אע"ג דהלכה כר"י בעינן לאפוקי מפלוגתא שיהא הגט כשר ואל יצא שום פסול במשפחת ישראל:

סימן מב

סימן מב שמעתי בשם מהרי"ל ז"ל דאסור לעשות גט להולכה כשמגרש מומר משום דודאי מבטל שליח כשישמע דצריך לקבל שלא לבטל אפי' לפי אותן דיעות דל"צ הרשאה לגמרי הנ"מ בישראל דמקיים מילי דרבנן דרב מנגיד אמאן דמבטל כו' וכן אומר שכן נוהג מהרי"ל ז"ל. אמנם מורי הגאון ז"ל עשה שליח להולכה והיה משביע את המומר בקללות הארורות בתורה שיבאו על ראשו אם יבטל הגט וקודם שעשה השליח להולכה היה מזכה לה לאשה אותו גט ע"י אותו שליח ואומר המומר לשליח זכה בגט זה לאשתי פלונית ואח"כ עשה אותו שליח להולכה ודוקא שליח לקבלה קודם אבל אלו עשה השליח להולכה קודם ואח"כ לקבלה נמצא שהיה מבטל כח השליחות וכ"כ מורי בחדושיו:

סימן מג

סימן מג ועוד אומר מורי שאם שלחה האשה ובקשה בני אדם לפתות המומר ליתן לה גט ופגע בו אחר ובקש אותו עד שפיתהו ליתן בהא ודאי יש די בקבלה לחודיה הואיל וגלתה דעתה וכעין זה כתב האשירי פ"ב דגיטין שאם גילה דעתו לשדכן כו' וכ"כ להדיא בא"ז בתשובה משום ר"ש ומשום א"ז אביו דלאו דוקא שדכן אלא אפילו איניש דעלמא:

סימן מד

סימן מד מי שנתנו גט לאשתו מומרת כשרוצה לישא אשה אחרת כמנהג אושטריי"ך ואגפיה וכדכתב בא"ז לפי דעתי המנהג שאינם צריכין גט אחר אם חוזרת לדת יהודית. מורי הגאון כתב בספרו זה הדין:

סימן מה

סימן מה שי"ן ועי"י שבגט ויו"ד שבצד"י ושעל האל"ף אם אינם נוגעים אבל כתובות כל כך בקירוב סמוכים שהתינוק קורא האות יפה בלי גמגום יש קפידא או לא. יראה לכאורה מוכח מתוך דברי הגאונים דיש קפידא בכה"ג אפי' לעכב שהרי כתב בא"ז וז"ל וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משי"ט ואפי' קוצו של יו"ד מעכב בגט עכ"ל ובהגה"ה הגדולה במיימון בהל"ת כתב וז"ל והנה מורי רבינו שי' פסל לי תפילין כו' עד ותדע שעל מקצתו שאינו תמות ומחוברת תמהו חכמים והוצרכו לדרשן ע"כ הגה"ה במיימון הרי כתבו בהדיא בנ"ד לא גרע מקוצו של יו"ד ובקוצו של יו"ד פסל א"ז בגט וא"ל אדרבה מדלא פסל ליה מהר"ם אלא משום דכתיב וכתבתם בכתיבה תמה ולא שבורה ופסוקה וגבי גט לא בעי' כתיבה תמה כדאיתא פ"ב דגיטין בתוס' אשירי ומרדכי ומהאי טעמא מכשרינן בגט שאינו מוקף גויל ואע"ג דתפילין ומזוזות פסולין ואפי' לדברי סה"ת דפסל אינו מוקף גויל בגט לא פסל ליה משום דבעינן כתיבה תמה אלא משום דלא מקרי אות דלא ידעינן היכן האות כלה כדמפרש התם בהדיא משא"כ בנ"ד דניכרת האות אפי' לתינוק כדפרישית ר"ל דמהר"ם תרי טעמי קאמר וכך ר"ל חדא דלא גרע מקוצו של יו"ד ובעינן לכתוב האותיות כמו שניתנו לנו מסיני שיהיו כל האותיות מחוברים גוף אחד חוץ מן הה"א והקו"ף דלדרשא אתיא וכדאיתא פ' הקומץ רבה ופ' הבונה ועוד אפי' אי הוה קוצו ש"י לא מעכב הכא מעכב בתפילין משום דבעינן כתיבה תמה ולא שבורה ולפ"ז בגט נהי דמשום כתיבה תמה לא מפסיל מ"מ פסול מטעם ראשון דבעינן לכתוב האותיות כמו שנמסרו לנו מסיני וה"מ באשירי דכתב בסוף גיטין בסדר כתיבת הגט וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשתמע כי חוכא וכל רגל הה"א צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ מ"ט תלי כו' אלא הה"א דלמהך צריך יותר ע"כ נראה דר"ל דצריך ליזהר שירחיקנו יותר. והשתא נראה דע"כ סובר אשירי דפסול בדיעבד אם הדביק רגל דשאר ההי"ן דאי לא"ה מה צריך לפרש דצריך להרחיק יותר בה"א דלמהך נימא דלעולם דא"צ אלא כשאר ה"א ואפ"ה שפיר מזהיר תלמודא טפי עליה משום דפסול אפי' בדיעבד אי אתא בעל ומערער אפי' לדברי רב האי ובעל העיטור כדאיתא באשירי אלא ע"כ תצטרך לומר דאפי' בשאר ההי"ן פסול בדיעבד אם הדביק הנפרדים ה"ה נמי אם היה מפריד אותן שדינם להיות נדבקים. אכן בתוס' פ' המגרש משמע איפכא דכתבו שם וז"ל ולורכי וי"ו כו' שמא א"צ להאריך אלא כלומר שלא יעשה קצרה שתהא נראת יו"ד וכן רגל הה"א דלמהך שמא א"צ להרחיק אלא שלא יתחבר בגגה ושמא צריך להאריך הוא"ו ולהרחיק רגל הה"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי אין הגט פסול אם לא האריך והרחיק יותר מדאי עכ"ל. והשתא לפי מאי דקאמרי מעיקרא ר"ל דתלמודא בה"א דלמהך רק שלא יתחבר מאי איריא הך ה"א כולהו נמי בעינן הכי אי ס"ל הדביק הנפרדים פסול אלא ע"כ אין קפידא לכה"פ לעכב וגם כמדומה שלא נהגו לפסול בקוצו של יו"ד אם חסרים הם מעט בגט ואע"ג דכתב בא"ז בהדיא דמעכב אפשר דר"ל קוצו של יו"ד לפירש"י פ' הקומץ דהוא רגל ימיני וה"נ מייתי א"ז בהל' תפלין פירש"י ג"כ לפסק הלכה כמו אידך פירושים ועוד האריך וסוף דבריו הואיל ונמצא ראיות לכאן ולכאן נכון להחמיר ולהזהיר דאפי' דיעבד לבי נוקפי משום דטעות בגט מביא לידי ממזרות ואף כי אשירי כתב בהל' ס"ת שאם לא הדביק אלו יודי"ן באותיותיהן נשתנין צורתן אלמא דפסול משום שינוי אות ולא מטעם כתיבה תמה א"כ בגט נמי יש קפידא ע"כ כתב מורי הגאון ז"ל:

סימן מו

סימן מו מודעת זאת לכל על דבר הגט שסדר מהר"ר משה מהל"א יצ"ו לגדליה בן שלמה לגרש בו ארוסתו דבורה בת גדליה שעדיין קטנה ונתגרשה בו ע"י אביה ונכתב הגט כנוסח שאר גיטין בדרך נוכח כלפי המתגרשת כגון ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת ארוסתי כו' כמו בשאר גט הניתן לשליח לקבלה ודרשני מהר"ם הנ"ל על ככה עתה לאחר שנתן הגט וכתב לי שהיה מסובך קודם כתיבתו ונתינתו אם לכותבו כך ופשפש הוא וחביריו בני סמכא בכל מקום בתלמוד ובפסקי הגאונים ונמצא לו ולחביריו לפי כל הדקדוקים שאין לכותבו אלא כנוסח הגט שנתן ע"י שליח האשה לקבלה דכ"ע מודו דכותבין אותו בלשון נוכח כלפי האשה ועמד מאן דהוא וערער וקרא תגר על הגט ואומר דדינא לכתוב בלשון נוכח כלפי האב הואיל ולידו נתן הגט. וצריך לכתוב ותרוכית ארוסתי בתך פלונית וכן בכל מקום הגט שכתוב נוכח האשה צריך לשנות נוכח האב ול"ד לשליח האשה דהתם האשה היא עיקר והשליח אינו אלא מכחה אבל האב בבתו הוא עיקר אפילו בנערה וכ"ש בקטנה דלדעת מקצת רבוותא ד"ה אביה ולא היא. ועתה את אשר עמדי על ענין גט זה אני כותב ונראה לפי הדת והלכה דיפה כיון מהר"ם הנ"ל וחביריו שסדרו והניחו לכתוב הגט בלשון הזה בדרך נוכח כלפי האשה כמו בשאר הגט הניתן ע"י שליח האשה לקבלה ואין לשנות גבי האב וראייתו מפרק התקבל דקאמר התם במאי קמיפלגי רבנן סברי יד יתירתא רבי ליה רחמנא ור"י סבר דידה במקום אביה לאו כלום היא והנה נראה דבין לפירש"י ופסק רב אלפס שם דסברי דכ"ע מודו בקטנה דאביה ולא היא בין לאידך פירש"י דיש יד קטנה אליבא דרבנן שני הפירושין מפרשי הגמ' כמבואר שם באשירי ומוכח בלשון התלמוד לכל הפירושים דיד אביה דידה היא דקאמר יד יתירא רבי ליה רחמנא הא קמן דלדידה זכה הכתוב וכן מפורש באשירי בהדיא וז"ל כשהיתה קטנה לא היה לה כ"א יד האב וכשנעשית נערה ניתוסף לה יד עצמה עם יד אביה וכ"כ באידך פירושים וז"ל יד יתירה זכה ליה רחמנא היינו שהוסיף לה יד האב ע"י עצמה וכיון דמוכח דיד אביה דידה הוא א"כ ודאי שפיר דמי למיכתב בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת שהרי מה שנותן הגט ליד אביה כאלו נתנו לידה דידו לדידה זכי ליה רחמנא והוי כיד אפטרופא לגבי יתומים דידו יד יתומים היה לענין לתופס לב"ח כדכתב אשירי בפ"ק דב"מ התם נמי אע"ג דיד יתומים לגבי אפטרופוס לאו כלום הוא מ"מ ידו אינו אלא לדידהו. עוד נראה לדקדק קצת מדקאמר תלמודא יד יתירא זכי לה רחמנא ולא קאמר עוד יד אחרת זכי לה רחמנא דהוי משמע דנתרוקנה יד אביה אם תרצה זכתה היא בידה לגמרי בלי כח יד אביה ומדלא קאמר הכי ע"כ לא נתרוקנה יד אביה ואלא ידה עדיין בכח יד אביה וכמו שלא תוכל לעשות שליח כדמסיק בפ' האיש מקדש והשתא מר נימא דכשהוא נותן הגט ליד אביה צריך לכתוב נוכח כלפי דידה וא"כ נתרוקנה כח יד האב וא"ת דא"א בענין אחר הואיל וזכתה לה רחמנא בידה של עצמה מ"מ לר"י לא הוי צריך למימר תלמודא דבמקום יד אביה דידה לאו כלום היא נימא לעולם דאיתא כלום אבל לא איתא כ"כ להתרוקן יד אביה ולכך א"א ביד עצמה אע"פ כשנותנו ליד אביה אינו כותב ג"כ אלא כלפי דידה וא"כ לא היתה נתרוקנה במידי אלא דיש לה זכותה לקבל ולכך צ"ל לר"י דאפי' לזכות בעלמא ליתא. ואם נאמר דדעת המערער דהואיל ואשכחן גבי שטר קדושין בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי ה"נ גבי גט משום דאיתקש יציאה להוויה לאו מלתא היא דתלמוד מפורש הוא בפ' האיש מקדש דסובר ר"י מחלוקת לענין גירושין אבל לענין קידושין ד"ה אביה ולא היא ומפורש התם טעמא דר"י בתרי גווני ובאשירי פ' התקבל מפורש נמי טעמא לר"י ומסיק בפ' הא"מ דצווח ר"ל בבי מדרשא ככרוכי' ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה אלא כל חבורתה כולה כר"י ומהני טעמא דר"י נראה לחלק שפיר ג"כ בנ"ד בין קדושין לגירושין. מכל הלין נראה דשפיר עבדו מהר"ם וחביריו שכתבו גט זה בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת וכשר הדבר ותעשה כן לכתחלה ולמעורר מזכיר גזירת הקדמונים ר"ת והרבה גדולים שהיו בימיו שהחרימו חרם חמור שלא להוציא שום לעז על הגט לאחר שניתן ואומר אני כי פורץ גדר זה ינשכנו נחש ויהא מוחזק לי למוחרם גמור מאן דהוא ואיך שהוא שמו המוציא ומחזיק וכל בית ישראל יהיו נקיים. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן מז

סימן מז תכתב ותחתם לשנה טובה אהובי הר"ר יהושע יצ"ו. דע לך על דבר טהרת אשתך נתתי לבי וקראתי אלי עמיתי מהר"ר יוזמ"ן כ"ץ ומהר"ר אייזיק לוי ושקלנו וטרינו בדבר ומה שעלתה בידינו אכתוב לך. אשר כתבת שיש לך הוכחה שיש לה טהרה אך שאין ידוע אם מוצאת דם ודאי חד עד לחוד לא מהני דבהדיא כתב במרדכי דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה אבל אי לא ידעה לא אע"פ שהיא אומרת שבוודאי יש לה מכה. אמנם בעובדא דידן מצאנו ב' צדדין להתיר ולטהר חדא כמו שכתבת שכ"ז שהיא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוציאה אותן כתמים ושערות דקות בזה המקום נראה דר"ל במקום אחד מצאה לעולם א"כ אם אותו מקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא ובבדיקת שפופרת אומר תנא דברייתא אם נמצא דם בראשה של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לא בידוע שהוא מן הצדדים משמע שאם ידוע שנמצא לצדדים טהורה וא"כ בנ"ד שבשום פעם אינה מוציאה רק במקום אחד מן הצד דיש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא מן המכה שבצדדין וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בצד מקום ההוא שהוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל שיש הוכחה שמן המכה בא. עוד כתב במרדכי ההיא ברייתא הרואה דם מחמת תשמיש דתנו בה ואם יש לה וסת תולה בוסת פי' ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בלא זה והנה אתה כתבת שלאשתך יש לה וסת כהגון וכדרך הנשים א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר אע"ג דרש"י פי' הברייתא בע"א מ"מ נוכל לצרף דיעות במרדכי ג"כ לשאר צדדין לכן נר' אי איתנהו לכל הני צדדין לעיל אשר הזכרת לעיל תוכל לסמוך עלייהו להחזיקה לך טהורה ועל המיעוך קשה לסמוך חדא כי מה תעשה כמה שלא בא בדרך שערות ועוד דלא נראה כלל דתועיל אם לא נימוחו כולן. גם אשר כתבת דנ"ל דספיקא דרבנן היא הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב ליה ספיקא דאורייתא. אשר כתבת דסמכינן אספק ספיקא אפי' היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה נראה דודאי סמכינן כדמוכח בהא דהתיר ר"ת בזאב שנכנס לעדר מכח ס"ס ור"י נמי היה מתיר מכח ס"ס אלא דסבר כיון דספק הראשון הוא דאורייתא וגם הוא דבר שבמנין לא בטל הא לאו הכי משום הא דאפשר לבדוק לא היה אוסר והתוס' פסקו אפי' הוי דרוסה יש לה בדיקה:

סימן מח

סימן מח ושיעור פדיון הבן שמעתי שמהר"י מול"א ז"ל שיער בערך שני זהובים רייני"ס. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן מט

סימן מט אהובי מהר"ז אשר שאלתני אי מהני לכתחלה גלוי מלתא בהא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך והבאת ראיה מהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבדיעבד מהני גלוי מלתא להא א"כ נימא דלכתחלה נמי לא מחוורי לן דבריך דא"כ מאי מספקת דלא תיהוי ג"מ הא מסקינן התם להדיא דמהני לגבי המקדש דפריך ודילמא ארצויי ארציי קמיה ושתיק כדפירש אשירי יע"ש אלא משום דאיכא למימר דאדרבא מדמינן להאי דהאב לבתו לג"מ בגיטין דקי"ל כאביי דלאו מלתא היא ובמקדש איכא טעמא דזכין לאדם שלא בפניו וזכייה מטעם שליחות אתרבי וא"כ מאי ראיה הבאת מההיא דתותי ציפי דמהני כשנתרצה האב אח"כ דילמא התם נתרצה להדיא ובפירוש ולכך מהני דאמרינן תחלת הקדושין אדעתא דהכי נתנו שאם יתרצה האב תהא מקודשת אבל לעולם גילוי דעתיה ל"מ כמו בגיטין אמנם נראה אחרי דאשירי כתב בתחלת דבריו בפ"ק בהא דאומר אדם לבתו קטנה כו' ותירץ מה קמ"ל דר"נ פשיטא במוקדשים ומסיק דקמ"ל דאותו כח וזכות שזכתה לו תורה שיכול לקדש את בתו אותו כח וזכות יכול לתת לבתו קטנה שתקדש אדעתה וא"כ דאיכא למימר דאותו נתינת כח וזכות צריך להיות להדיא ולא בגילוי דעתא כמו שוויה שליחות דחל בקל יותר ממסירת כחו וזכותו כדמוכח בדיני הרשאה ואע"ג דאשירי מסיים בדברו דהבת מתקדשת בשליחות האב הא כתב נמי הך בתחלה וצריכנא לקיים שניהם לכל הפחות לכתחלה:

סימן נ

סימן נ ואשר שאלת אם צריך עדים באומר האב לבתו שתמצא ותקבל קדושין לא ידענא מאי תבעי לך הא פוסק מהר"ם בהדיא שצריך עדים בשליח קבלת קדושין כמו בגרושין שנתמנה שליח ובסמ"ק מחמיר טובא בשליח לקבלה א"כ אמאי תיסק אדעתך להקל בקטנה מכ"ש בגדולה דמחמירינן בה כרמב"ם ומשום חומרת א"א אין מכניסין ראש בפלוגתא דרבוותא:

סימן נא

סימן נא וההיא דנהגו העולם היתר לישא אשה תוך ג' רגלים בתשובה במיימון ממש בסוף התשובות תמצא תשובת ריצב"א שהשיב לאחיו וצדד טובא להתיר וע"ש. ומ"ש בפשיטות דהלכה כר"י דסגי בב' רגלים לא ס"ל הכי דרמב"ם וסמ"ק וכן בתשובת ריצב"א דלעיל מייתי דר"ח ורב אלפס פסקו כרבנן ונראה דסומכין העולם אאותם צדדין שצדד ריצב"א להתיר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן נב

סימן נב שלומך רבא מן שמיא לבחירתא דאתכליא. עינא דמיא חייא. גברא דנהורא מעליא. אהובי עמיתי מהר"ר ישראל יצ"ו ע"ש כל הנלוים אליך שלי"ט. אשר שאלתני על עובדא תמיהא דאיתעביד מקרוב בסמוך לך שהיו כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג א' למצוה בחג והיתה להם שעת הדחק שלא היו יכולים להוציא להם יותר והיו רוצים כל היישובים לצאת י"ח ועמדו וחתכו האתרוג האחת לכמה חתיכות ושלחו לכל ישוב חתיכה אחת וקודם שהגיע מקצת חתיכות ליש? ישובים כבר נצטמקו ונתמעטו לפחות מכביצה ואף עפ"כ ברכו עליהם ביום ראשון ודרשתני אי שפיר דמי למיעבד הכי הלכה למעשה ולפ"ד לא כשר הדבר ולא תעשה כן וגם לא שמעת כה"ג עד כה. דע לך עמיתי כי גם בעיני הרואה תמוה היא ולא שפירת באנפאי ואבאר לך סברתי וטעמי על ככה בדרך קצרה ונראה דאע"ג דראבי"ה וא"ז במרדכי פסקו דחסר ושאר פסולין בשעת הדחק מברכין עליהם אפי' ביום הראשון נראה דליכא למיגמר נד"ד מהתם מתרי טעמי חדא דהא דשרינן בשעת הדחק חסר ושאר פסולין איכא למימר שהיינו דווקא חסרון ופסול הנעשה מאליו נוטלין ומברכים עליו בשעת הדחק ולא חיישינין דתיפוק מיניה חורבא לשתא אחרינא דאיכא רווחא דאתי נמי למיפק בחסר או בפסול משום דודאי לא שביק כשר ושלם ויטול חסר או פסול כדאיתא באשירי האי טעמא דברי הראב"ד היבש ולח ונראה טעם הדבר דלא שביק משום דמסבר אנפשיה שלא התירו אלא מפני הדחק ודמי קצת לדיעבד ואע"ג דשרינן ליה לברך עליו לכתחלה אבל אי שרינן ליה לכתחילה לחסר ולחתוך אותו אתרוג כדי לברך על אותה חתיכה איכא למיחש לחורבה דסבר אי לאו דאין פסול כלל באתרוג חסר לא שרו רבנן כ"כ לכתחלה גמור. וכ"ת מנא תימרא דיש חילוק בין האי לכתחלה לאידך לכתחילה נראה ראיה דומה לנ"ד מהא דאיתא בשמעתא קמייתא דגטין דקאמר אי מההיא ה"א דיעבד קמ"ל משנה יתירה דאפילו לכתחלה ומקשים התוספות והא א"צ משמע לכתחלה כההיא דאין השומר צריך כו' ומתרצים דתלמודא ר"ל דיעבד כגון שלא ראה כתיבת הגט וחתימתו כדי שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ קמ"ל דל"צ. ונראה דהתם נמי משום ה"ט הוא דס"ד דצריך לראות דאי לא מצרכתא ליה אתי למימר דודאי א"צ כ"כ לומר בפ"נ אפי' במד"ה מדשרינן כולי האי בא"י אפילו לכתחלה גמור אי לא ה"ט תקשה לן מאי איצטריך לאשמעינן משנה יתירה דא"צ אפי' לראות אמאי ניסוק אדעתין כיון דתנא דנותנין לו לכתחלה וא"צ לומר בפ"נ אלמא קים להו לרבנן דגמירי ושכיחא וא"כ אמאי איצטריך לראות כדי לומר אע"כ משום ה"ט דלכתחלה גמור הוא ונהי נמי דמסיק התם דא"צ כלל איכא למימר דהכא בנ"ד חיישינן טפי לחורבא וק"ל. ותו נראה לחלק דל"ד נד"ד לחסר דר"ח דשרינן ביו"ט שני ובשעת הדחק דההוא חסר איירי שנחתך ממנו או שחתך ממנו אפי' לכתחלה כדי לאוכלו ולטבול בו ומניח השאר כדי לצאת בו י"ח כה"ג כשר משום דשירי מצוה הוא כדאשכחן נמי כה"ג דלכה"פ כשר בדיעבד גרדומי תכלת וגרדומי אזוב משום דנשתאר מן הכשר ונראה קצת הוכחה דדוקא משום ה"ט הוא דאל"כ מאי טעמייהו דא"ז ואשירי דפסלי כל הפסולים ביו"ט שני חוץ מחסר ואע"ג דדייקינן לה מתלמודא קשה תלמודא גופיה מאי טעמא הא נראה ומוסבר לכל שאין מום גדול באתרוג ממה שהוא שבור ומחוסר אע"כ היינו טעמא משום דשירי מצוה הוא ובא מן הכשר אבל מי שבא לחתוך מן האתרוג חתיכה אחת ורוצה לברך על אותה ההיא לאו שירי מצוה מיקרי אלא חתיכת אתרוג מיקרי וה"ה כשבאין מתחלה לחותכה לחתיכות ולחלק ביניהם כולן חתיכות אתרוג מקריין ולא אשכחן מצוה דכה"ג כשר וק"ל. ואף את"ל דאין הראיות ברורות לגמרי מ"מ הרואה תמיה זאת להתיר וכתוב בהגה"ה במיימון בה' ת"ת שאסור להתיר דבר התמוה לרבים וכ"ש אם נצטמקו החתיכות לפחות מכשיעור דההיא ודאי אסור דכל פחות מכשיעור כאלו אינו הוא וא"צ ראייה לזה. הא דכתבת דר"י חולק וסובר דאין להכשיר אתרוג הפסול אפילו בשעת הדחק נראה שאינו חולק אלא שדחה אותה ראיה אבל מ"מ סבר דיש לדקדק להכשיר מהא דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה כדמסיים באשירי שם ונראה דדברי התוס' הוא אותו סיומא עד וכ"כ ה"ר ישעיה דכשר אם יש. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן נג

סימן נג שלומך יסגא לחדא אהובי מהר"ר משה יצ"ו אשר שאלתני על מי שנדר לצדקה באסמכתא כגון שאומר אם לא אעשה או אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה ושאלת אי אזלינן בתר דעת מהר"ם שפוסק בתשובה פ' שור שנגח ד' וה' ופ' בני העיר במרדכי דמהני אסמכתא לצדקה או אי אזלינן בתר דעת מהרי"ח דפסק בהגה"ה באשירי פ' ז"ב ופסק דלא מהני והן הן דברי התוס' הן הן דברי מהרי"ח מ"מ נראה דסוגיא דעלמא בתר מהר"ם אזיל בהאי מילתא ובפשיטות דרך ומנהג הוא שהגבאים תובעים על מי שמעמיד על עצמו בכה"ג קנסות לצדקה וכן יש בידי תשובת ה"ר יעקב כ"ץ מנורט"הויזן על אחד שהוא ואשתו העמידו ע"ע קנסות לצדקה אם לא יעשו גירושין ונתפייסו וכתב עלה ופטר אותו מתביעת הגבאין מטעם אחר משמע בפשיטות דאי לא הוי ה"ט היה מחייבם. ואף כי הרמב"ם ואף תשובת הגאון סברי כמהר"ם כדאיתא במרדכי פ' ד' וה' דלעיל אבל מטעם זה אין חייב משום דניזיל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי צדקה דבפ' מי שמת בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיק"ו ופסק בא"ז התם דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקו בתיק"ו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא ואשירי דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר כדמוכח התם:

סימן נד

סימן נד ואשר שאלת על מה שרגילין העולם ללוות זהב בזהב אע"ג דהגאונים פסקו דזהב הוא כפרי וא"כ הוי סאה בסאה כבר לפני זמן רב נדרשתי ג"כ על ככה והשבתי דחדא דהתוס' לא סברי הכי עוד יש לחלק דכיון דבזמנינו רוב ב"א יש להן מטלטלין ברשותם דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול אי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי וא"כ הוה כמו מי שלוה סאה בסאה ויש לו מעות מזומנים דשרי משום דמ"ל הן מ"ל דמיהן כדאיתא בתוס' ובהגה"ה ובאשירי פ' איזהו נשך משום דיוכל ליקח מיד חיטין עבור הדמים ה"נ יוכל למכור מיד המטלטלין עבור הזהב ואם יש לו רק זהב אחד יכול ללוות עליו כמה זהובים כמו סאה בסאה כדאיתא נמי התם ע"ש אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק עבור מזומנים אבל דרך הוא למכור מטלטלין עבור זהובים. עוד טעם אחר לחלק יפה דאשירי פ' הזהב כתב דבהא דכספא טיבעא הוי לגבי זהב משום דאיהו חריף וגם חשיב אבל נחשת אע"ג דחריף הוא מ"מ הואיל ולא חשיב דדהבא הוי טיבעא לגביה וא"כ עכשיו בזמנינו שכל מטבעות כסף שהמה ברוב ארץ אשכנז פיהם ופול"ן רובה דרובה דנחושת הן ומעט כסף בהן ולא חשיבי כלל לגבי דהבא דליהוו אינון טיבעא ודהבא פירי אבל בימי הגאונים ואפי' בימי התוספות ואפי' רק קודם מאה שנים היו המטבעות כסף טובות מאד ורובן מכסף ומעט תערובת נחשת ואפשר בזמנים ההם נהגו איסור בדבר. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן נה

סימן נה שלומך יסגא לחדא אהובי הגביר מהר"ר יצחק אילנ"בורג יצ"ו על דבר ר' שמואל הנרשם למטה במכתבך אשר שאלת עליו אשם על אשר חלל את השבת כדמבואר למטה הנה הציע דברים רבים לפני וכלל דבריו שבשביל סכנת נפשות נזקק לברוח משטענ"דיל ואומר שבידו לבאר בעדות גמורה שכן הוא גם הראה לי עדות ע"א ושמו הלל בן מהר"ר משה ז"ל אינו מקויימת לי גם כתב בלשון אינו מכוון יפה אך מובן ונראה לא מתוך כתבו שבאותו הפרק שברח ר"ש משטע"נדיל היתה שם סכנה לברוח איש על נפשו ולפי הנ"ל כן היה הענין נהי נמי שלא היתה סכנה מבוררת מ"מ פחד סכנה היה ולפ"ז אין להענישו כל כך כי דיחוי היא שבת אצל סכנת נפשות אע"פ שאין סכנה מזומנת לפנינו אלא שיש לחוש שיבא לידי סכנה מותר לחלל שבת לכתחלה כדכתב בא"ז במס' שבת ובעירובין דמותר לכבות את הדליקה בזה"ז בשבת ומדמה לה לעיר הסמוכה לספר ע"ש מוכח דאין סכנה מזומנת כלל אלא פחד סכנה ומ"מ כי היכי דלא אתי לזלזולי בחלול שבת דחמיר טובא מחייבינן להזקיקו לכפרה. והנה יש בידינו העתק מפסקי רמ"מ ז"ל על אשה אחת שהלכה חוץ לתחום בשבת וכתב שהיתה נרדפת והיתה קצת אנוסה ושם שתתענה מ' יום אינם רצופים אלא ה' ב' בכל שבוע עד שישלימו מ' יום וכתב עוד שם שאפי' חללה שבת כה"ג אפי' בהבערה דהוי איסור דאורייתא די היה בכך כ"ש בנ"ד דאפי' למאן דסובר תחומין די"ב מילין דאורייתא הן מ"מ אין כאן כרת ומיתת ב"ד כמו בהבערה דהא קי"ל לחלק יצאתה ואע"פ שהלך במקלו ובתרמילו והוציא והכניס והעביר כמה אמות בר"ה מ"מ אין כאן רק חילול דרבנן לדידן דל"ל ר"ה דאורייתא כל עיקר. אמנם צרפתי כל אלו גם את אשר זלזל באיסורי שבת לקבול לשלטונית לצוות שיעשה לו דין נגע באזהרת ממצוא חפציך ודבר דבר שקלתי כל הני לאחד נגד רוב מלאכה ושמתי עליו כופר להתענות מ' יום כמבואר לעיל. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן נו

סימן נו שלומך יסגא לחדא אהובי ה"ר מנשה יצ"ו אשר שאלת אם מרחיצין קטן ביום השבת שהוא יום שני למילתו או נימא דוקא בשלישי מרחיצין כדמשמע קצת לשון החיבורים דלא נקטו רק יום א' ויום ג' אמנם י"ל דנקטו יום א' דה"נ איתא בגמ' בשינוי' דרבא ובברייתא דתניא כוותיה משום דתני להדיא לפני המילה וההיא ודאי איירי ביום ראשון ואחרי שרש"י פי' להדיא פר"א וז"ל אלא א"א ת"ק נמי קאמר מרחיצין בשני הימים ולא פליג ר"א אלא בשלישי ולשון שלך אינו בפירש"י שלנו. ולא תקשה לך מכחום היום דמאי לא הוציא חמה מנרתיקה בשני דא"כ תקשה לך ראשון נמי דלכ"ע מרחיצין וכן גבי שכם למה לא באו עליהן להרוג בראשון אע"כ צריכין טעם אחר ליישבו. נאם הקטן והצעיר שבישראל:

סימן נז

סימן נז יושב בשמי רומה ישלח במהרה רפואה שלמה לאהובי מהר"ר יוחנן יצ"ו דמספקא למר בחולה שאינו יכול לעמוד אם יתפלל בשכיבה או בישיבה וכתבת דרש"י לא היה מתפלל בחליו רק ק"ש קרא והרמב"ם כתב דהחולה מתפלל בשכיבה על צידו וסבירא לך דפליגי דרש"י סבר דאין מתפללין רק מעומד אין נראה כלל דליכא מאן דפליג דאנוס מצי להתפלל מיושב כדמוכח פ' תפילת השחר במתניתין בגמרא היה יושב בספינה ובעובדא דלוי ואבוה דשמואל ע"ש ונראה דרש"י (איירי דהי') חולה כ"כ שלא היה יכול לכוין בתפילתו ובקריאת שמע שאין צריך לכוין רק בפסוק ראשון קרא והרמב"ם איירי שאינו חולה כל כך וכן מוכח התם:

תוכן העניינים

תרומת הדשן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה