תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
הקדמה
אמרו החוקרים האלקים שבעבור כח קדושת התורה הנתונה לנו מסיני מפי הגבורה ע"י מרע"ה, אנו מדקדקין בה בחסרות ויתרות בחלק הפעולים כמו בחלק הפעולות כי גם הפעולים הם פעולות בזאת הבחינה שמקנים אור וקדושה להמשתדל בהם עכ"ד. ביאור דבריהם הוא, שהמעשים שיש להם תכלית נבדל שהוא נשאר קיים גם אחר שגמר הפועל את פעולתו וסילק ידו ממנה, דרך משל בנין בית ועשיית כרי שפעולתם ניכרת גם אחר שסילק הפועל ידו, ר"ל גם אחר שנשלם הבית אשר בנה והכלי אשר עשה, נקראים פעולות מפני שעשו פועל בגוף אחר, והמעשים שאינם משלימים גוף אחר שאין פעולתם ניכרת אלא בזמן הפעולה, ואחר הפעולה לא תשאר רושם אחריה נקראים "פעורים" למשל כגון המנגן איזה ניגון או שמספר המספר איזה סיפור מימים מקדם שרא יגיע ממנו שום תועלת בהוה או להבא לא להמספר ולא להשומע, זולת מה שהמספר והשומע נהנים בעת הסיפור והשמיעה, וככלות המשמיע להשמיע והשומע לשמוע כבר כלתה תועלתם, וזהו שאמרו החוקרים האלקים שתוה"ק אינה כן שאפי' חלק הפעולים שבה, כמו סיפורי בריאת העולם ומעשי האבות ואשר עבר עליהם ומעשה המשכן וכל כריו וכל ספר תורת כהנים שאינו נוהג עתה בעונותינו וכיוצא באלה, שאם כראות אנוש בעיני בשר נראה, אין להם עתה תכלית קיים נשאר זולת עונג ומצות הקריאה והשמיעה בשעתם כיון שאינם נהוגים עתה, הם מכל זאת "פעולות" להקנות אור קדושתה גם להבא ולעתיד להקורא בהם והשומע בהם, והתועלת הוא תועלת נצחיי:
ואפשר שדוד המע"ה היה נעלם ממנו זה הענין בשעה שאמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" ואמרו חז"ל (סוטה דף ל"ה) שנענש ע"ז שדימה התורה לזמירות, והוא שבעת מגוריו וטלטוליו שנגרש מהסתפח בנחלת ה' והיה בדעתו לצאת לחו"ל וגם בברחו מפני שאול הן התגורר כבר גם בחו"ל, כשהיה לומד תורה והגיע להדינים שהמה נהוגים רק בא"י או רק בהבמה גדולה שבנוב וגבעון, חשב שאין לו עתה באשר הוא שם בחו"ל תכלית נשאר בלימודם זולת העונג והמצוה בעת הקריאה והלימוד, וא"כ אין צורך לדקדק בהם הרבה ולדרוש ולדקדק על חסרונותיהם ויתרונותיהם, ולכן היה מדמה אותם לזמירות ונגונים שהם פעולים ולא פעולות לעתיד לגבי דידיה, ונענש ע"ז שנתעלמה ממנו מעלת התוה"ק שבכל חלק וחלק ממנה במידה כנגד מידה, שנתעלם ממנו ענין שגם הוא לכאורה מחלק הפעולים, דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואיהו אייתיה בעגלה שהוא לא דקדק בזה כ"כ בחשבו דמאי דהוה הוה וטעה בדין ודו"ק, ובאמת שהתורה גם בדברים שאינם נוהגים בזה"ז נפקא מנהם דינים הרבה גם לעתיד וא"כ כולה נחשב לפעולות ולא לפעולים ויש לדקדק בהם הרבה ולהתבונן בהם הרבה מאוד וקצת צ"ע בסנהדרין (דף צ"ט ע"ב) ר"ע אומר זמר בכל יום זמר בכל יום עיי"ש ברש"י, והר"ש במס' פרה (פ"ד מ"א) הביא תוספתא בזה"ר רע"א וכו' זמר בתדירא זמר ע"ש דאיך קרא לדברי תורה זמר, ואפשר דר"ע שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות ודקדק תמיד מאוד שאני ודוחק:
ולא רק בתורה שבכתב הדברים אמורים שהחוב עלינו לדקדק הרבה בכל חלקיה, כי גם בתורה שבע"פ אשר גם היא מקנה לנפשנו רושם קיים מקדושתה, והמאור שבה מכשיר אותנו להיות קדושים וטהורים ולכן גם כל חלקי תורה שבע"פ ג"כ פעולות המה ולא פעולים, ובעבור זה הננו מחויבים לדקדק הרבה ולהתבונן היטב הדק גם בהחלקים שאינן נוהגים למעשה בזמה"ז שגם הם אינם כזמירות כמו שנתבאר לעיל, ולכן כאשר אמר רב יוסף ושבת ק"ו ע"ב) הלכה כר' יוסי הגלילי, ושאל אביי הלכה מכלל דפליגא כלומר דמה כך ואומר הלכה כריה"ג כיון שאין מי שחולק עליו, וא"ל רב יוסף מאי נפקא לך מינה כלומר דכיון דאין מי שחולק אליו ודאי שהלכה כדבריו, השיב לו אביי בצדק "גמרא גמור זמורתא תהא" בתמיה, האם תוה"ק אפי' שבע"פ לזמירות ונגונים תדמה שאין בהם רק העונג או המצוה בשעת הלימוד והקריאה ואין לדקדק בה בדברים הרבה, הרי גם תושבע"פ מקנה לנפשנו קדושתה לעתיד ויש לדקדק בדבריה הרבה, וכן יש לדקדק בחלקים שאינם נוהגים בזמה"ז כמו סדר קדשים וטהרות לא פחות מכפי שאנו מדקדקים בסדר זרעים מועד נשים ונזיקין, בשגם כמה הלכתא גבירתא נובעים לנו מסדרי קדשים וטהרות, גם לענינים הנוהגים בזמה"ז ע"פ י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ויתר הכללים ודימויא מילתא למילתא כידוע לכל העוסק בתורה ומשתדל בה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ועיין בתוס' יומא (דף י"ג ע"א) ד"ה הלכה כר"י ומה שרשם שם הגרי"פ על הגליון וקצרתי, ואם נתבונן באיזה מס' שתהי' אפי' מסדר קדשים נראה עד כמה הנם תלוים הדינים היותר רגילים ונחוצים בחיים הדתיים שר כל יום ויום, בהלכות קרבנות נגעים ואהלות וכיוצא בהן, מפני שכל פרט ופרט מפרטי התורה בנוי על יסודות משותפים הכוללים כל הששה סדרים, ודברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר כדכתיב היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, כדאיתא בירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה כידוע, ובירושלמי ברכות רפ"ז אין תימר אין למדין איזוב מברכה ואנן חזינן רבנן קיימין בסוכה וילפין מטיט הנרוק עכ"ל:
ומה שמצינו לחו"ל שאמרו לפעמים על הלכות קדשים שהלימוד כהן הוא משום דרוש וקבל שכר או שאמרו שהם "הלכתא למשיחא" הכונה הפשוטה היא בודאי לומר דגם אלו היו ההלכות ההם בודדים שאינם נוגעים כלל בענינים הנוגעים בזמה"ז היינו ג"כ מחוייבים ללמוד ולעסוק בהם "לשמה" לבד, מטעם שהלימוד היא מצוה ככל מצות שבתורה גם אם לא יהיה הלימוד מטרה למעשה, ועוד גדולה משארי מצות כאמרם ותלמוד תורה כנגד כולם וזהו שאמרו "דרוש וקבל שכר". ובילקוט דברים רמז תתס"א הובא מאמר מהספרי בארוכה וזהו קיצור לשונו ש והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי למה נאמר, לפי שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם שומע אני שלא נתחייבו בלימוד עד שנתחייבו במעשה ת"ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם מלמד שהמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה" עיי"ש בארוכה, והטעם השני שאנחנו מחוייבים להיות תמיד מוכנים ומזומנים לבא יום ה' הגדול, והיום ההוא לא ירחק חוק, שבו נגאל ויבנה ביהמ"ק וארמון על משפטו ישוב, ונחוצות יהיו לנו אותן ההלכות למעשה על כל פסיעה ופסיעה דבר יום ביומו לכל איש ואיש מאיזה סוג ומדרגה שיהי', וכבר אחז"ל בשבת (דף ל"ב) הלכות הקדש תרומה ומעשר הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ עיי"ש, ובפרט החברים ומכ"ש הכהנים שלא נצטרך רק לכבוש פנינו בקרקע אם ישאל הנביא תורה בדין קדשים או טהרות ולא יאמר האומר "אשתבש כהני" וזהו כונתם ז"ל באמרם "הלכתא למשיחא" שהדינים האלו יהיו נחוצים לנו איה"ש במהרה בימינו:
ומה גואלו וחטאו דור המתמשכרים, שלנו המביטים אחרי פלפוליהם ודקדוקיהם של חכמי התורה בהלכות קדשים וכיוצא בהם שאינם נהוגים למעשה בעת הזאת כעל בטלנים מבלי עולם בדברים שד מה בכך, ובאותה שעה שהמה חומדים לצון להם ומליצים ראש אחרי חכמינו העוסקים בתורת עמם עכ"פ לכל הדעות באותה שעה נותנים הם כבוד והדר להפרופיסארים היושבים בקתדראותיהם ודורשים לפני תלמידיהם הרבה דרשות על תורת "נגעים ואהלות" של עמים עתיקים וזרים להם ולכל העולם כולו כיום הזה מפני שכבר נטרדו מן העולם ואין להם זכר כלל, אשר אין להם שום מטרה בהוה לא משום "דרוש וקבל שכר" ולא משום הלכתא למשיחא:
ומ"מ ניזונים המה בכבוד ומתפרנסים שלא בצער כלל מקופת העם הדואגים עבורם שלא יהיה להם פיזור הנפש על המחיה ועל הכלכלה וגם על הגפן ועל פרי הגפן, ואין מעיז גם לחשוב עלהם שהם מבלי עורם ועוסקים בדברים שכבר עברו ובטלו מן העולם, ותוה"ק אשר יש בה משום דרוש וקבל שכר ומקום הלכתא למשיחא והיא תורת עם חי וקיים כימי השמים על הארץ, והרי היא תורה שלנו בעבר ובהוה ולעתיד, לא תורת עם זר רק תורה שלנו, האם יאמר עליהם על העוסקים בה שהם מבלים עתם לבטלה ואינם ראוים לעזו"ר להם בכבוד, לא תהא כהנית כפונדקית, אוי לאותה בושה ולאותה כלימה:
אבל אין לנו עסק עם המתמשכלים האלה אשר טח עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, תודה לה' כי לא אלמן ישראל מאנשים היודעים לחבב ולהוקיר את התורה בכל חלקיה ומבינים את אשר בארנו בזה:
ובכלל אין להביט על הנלוזים ההם ועל חלומותיהם, ואפי' על מבקרים מסוגים אחרים גם עליהם אין להשים לב ולדקדק לצאת כנגדם ידי חובתינו עד שיאמרו הם די, כי דבר זה אין בכח האדם באשר הוא בשר ודם ובשכל גבולי ותכליתי, ומה נאמנו מאוד דברי ספר הישר המוסרי המיוחס לר"ת ז"ל בפרק ו' מדה ט' שז"ל שם "אלו ישימו בני אדם לבם ללעג הלועגים וחרפת המחרפים לא היה אדם עושה שום טובה או מצוה ולא חסד, כי לא ימלט אדם מלשון הפריצים כאשר אמר ששתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וכמה לועגים אשר לעגם מקנאה, וגידופים מפני שיכירו היתרון ולא ישיגוהו ובעבור זה יחרפוהו, וע"כ צריך אדם שיחזיק בעבודת הי"ת, ולידע כי לא יחרפוהו כי אם שני אנשים או כסיל או משכיל, ואם הוא כסיל אין ראוי לחוש לדבריו, ואם הוא משכיל המשכיר לא יחרף אדם על עסק נכון אלא אם תהיה קנאה מפני שאין בו המדה ההיא עכ"ל:
ולענין מה שנוגע ביחוד לספרי זה שכולל חידושים למס' מעילה, כבר אמרתי בפתיחת ספרי "תקנת השבים" למסכת מעילה את אשר יספיק לדעתי גם כאן עיי"ש, וכאן הנני רק להודיע שהרבה יגיעות יגעתי למצוא איזה ספרים או ספר חידושים למס' זו ולא מצאתי, זולת ספר "קרן אורה" אשר יש בו מעם חידושים ערבים למס' הזאת, וספר "דרך בים" מחכם גאליציאני חריף עצום אבל רק על דרך פלפול החידודי והרחוק ממס' זו כרחוק צפון מדרום, וידוע שסתם דרך רחוקה בחזקת סכנה, ואי לזאת נערתי חצני ומבקש עזרתו יתברך להושיעני, כי ישלח לי עזרתו מקודש שלא אסוג מן הדרך הישרה ויעמידני על האמת לאמיתה של תורה:
והנה איתא בכתובות (דף קי"א ע"ב) כי טל אורות טלך מי שיש בידו אור תורה אור תורה מחייהו, הרי דנמשלה התורה לטל לומר לך שכמו שהטל אינו נעצר לעולם כדאיתא בתענית (דף ג' ע"א) כן התורה אין בה חלק שיוכר המעיין לומר עליו שאינו נוהג כלל בזמן מן הזמנים ואינו נוגע במאומה באיזה מקום מן המקומות לדינא, ולכן אין לדמות התורה לגשמים לפי שהגשמים נעצרים בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות, והנה אמרינן בכריתות (דף ה' ע"ב) כטל חרמון שירד על הררי ציון מה סל אין בו מעילה וכו', ולכאורה קשה דממנ"פ אם לא הוקדש הרי נם גשם אין בו מעילה ולמה תלי זה דוקא בטל ואם הקדישו הרי גם טל ודאי שיש בו מעילה לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב מי לית ביה מעילה, ויפה אשר ביאר בזה הרב ערוך לנר ע"פ מה דאיתא בירושלמי ברכות פ"ה, א"ר שמואל בשעה שישראל באין לידי עבירות ומעשים רעים הגשמים נעצרים, והם מביאים זקן אחד כגון ריוה"ג והוא מפגיע בעדם והגשמים יורדים, אבל סל אינו יורד בזכות בריה לעולם שנאמר כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם עכ"ל הירושלמי, ובבלי ברכות ר"פ כיצד מברכין איתא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים ומעל עיי"ש, הרי דכל הגאות העולם צריך אדם לזכות בהן מהקדש שע"י המצות או הברכות נעשים חולין כפודה מן ההקדש, אבל טל שאינו יורד בזכות בריה ואינו נעצר לעולם שניתן כעין מתנה מאת ה' אין בו מעילה גם אם נהנה ממנו בלא זכות או ברכה, ושפיר קאמר הש"ס בכריתות מה טל אין מוצאין בו, וזהו ג"כ מה דאיתא בירושלמי שם אר"י דכפר חנן אמר הקב"ה בשעה שעשה אברהם זקנך רצוני נשבעתי רו שאיני מזיז טל מבניו לעולם מאי טעמא רך טל ילדותך וכתיב בתריה נשבע ה' ולא ינחם ואין ילדותך אלא עולם של הבל כד"א והילדות והשחרות הבל ואעפ"כ לך טל ילדותך עכ"ד, וביאור המאמר בכללו ע"ד הפשט הוא שהקב"ה הבטיח לאאע"ה בשבועה שאפי' אם יתעסקו ישראל בהבלים ולא יהיה להם זכיות לא ימיש חסדו מהם כמו הטל שאינו נעצר לעולם אפי' בלא זכות, וכן התוה"ק אינה פוסקת מאתנו לא כולה ולא מקצתה בכל עת ובכל זמן כטל שאינו פוסק לעולם כמו שנתבאר:
וביותר עמוק יתבאר ע"פ מה שכתב השל"ה הקדוש לפרש מה שאמרו חז"ל גמירי דטל לא מעצר, עפ"מ שכתבו המקובלים דשם הוי"ה במילוי אותיות עולה מ"ה ובגלות נפרד הא' האחרונה ונשאר ל"ט, וזהו מאמרם גמירי דט"ל לא מעצר כלומר אפי' בגלות תמיד הוא יתברך קיים ושמו קיים [וזהו שאמר הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי תמתי שראשי נמלא ט"ל וד"ל] אלא שרק נפרד ה"א אחרונה, כלומר שגם ה"א האחרונה נמצא גם בגלות אלא שהוא בבחינת הפירוד מיתר הג' אותיות ובבחינת נעצר למעלה והט"ל אינו נעצר, דה"א האחרונה הוא בבחינת מלכות ולעתיד לבא יקויים והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד פי' שלם כידוע, וזהו לענ"ד ביאור הירושלמי ע"ד דאמת שהקב"ה נשבע לאאע"ה שאינו מזיז ט"ל מבניו לעולם אפי' בגרות שהוא עולם של הבל, דגלו למצרים שכינה עמהם וכו' כמה שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ול"ג לכלותם להפר בריתי אתם כי אני הוי"ה אלקיהם, והשיב לא נאמר אלא ושב ה"א את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכ"ה אה"פ ה"א שמה בבי"א:
והנה אמרינן בב"מ (דף קי"ד ע"א) "וברכך יצא הקדש שאין צריך ברכה ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת מבואר דגם הקדש צריך ברכה כמו שנתבאר לעיל מהש"ס דברכות דגם כל הנאות אפי' הגשמיות כל הנהנה מהן בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים ומעל ומכ"ש הקדש גופא וכל הנאות הרוחניות שצריכין ברכות והודאות לשמו יתברך על אשר זיכנו לזה, לכן גם אני העני ממעש ומדעת הנני נותן הודאה לד' על העבר, ומתפלל על להבא אנא רחום כפר על אשמותי ומעילותי שמעלתי נגדך, כי נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה, העמידני בקרן אורה כי בך חסיה נפשי, הסר חובי וכאבי מרמ"ח אברי ושס"ה גידי הנפשיים והגשמיים, וזכני לראות בבוא שיחרור מפקיע מידי שיעבוד לעמנו, כי תביאנו אל הר קדשך ותשמחנו בבית תפלתך במהרה בימינו:
כעתירתי עזרא בלאאמו"ר מהור"ר יהודא ליב ז"ל ואמי מורתי מרת חנה פראדא ז"ל.