אור ברסלב

תקנת השבין· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

פרק טו

פרק יד

והנה עוון דהוצאת ז"ל היה נראה לי לפשוט דהוא גם כן בכלל מצות עשה שהרי לא מצינו עליו שום אזהרה בתורה בהדיא, והתוספות [סנהדרין נ"ט רע"ב] דיבור המתחיל והא כתבו דמי שמצווה על פרו ורבו מצווה שלא להשחית זרע עיין שם, משמע דהוא בכלל מצות עשה דפרו ורבו ומשום הכי נענשו עליה בדור המבול דגם בני נח היו מצוין אז על זה, ואם כן היא בכלל מצות עשה דאף שעובר בקום ועשה נתבאר לעיל [אות י"ג] דסגי בתשובה לבד, ושם כתבתי כן מדנפשי מסתימות לשון הגמרא ועתה ראיתי כן גם בספר משנת חכמים [סימן ב אות ו] עיין שם, ואף על גב דבנידה [י"ג:] ילפינן ליה מקרא דלא תנאף לא יהא וכו' היה נראה לי לפשוט דאין זה דרשא גמורה ולהיות הלאו אתי להכי ולהיות בכלל מצות לא תעשה דגוף הלאו בניאוף גמור וכמו שאמרו בספר המצות לרמב"ם [מצות ל"ת שמ"ז] דנכפלה בזה אזהרה והביא כן מהמכילתא לא תנאף למה נאמר וכו' עיין שם וכן הוא בספר החינוך [מצוה ל"ה] ולא כתבו שם מאיסור הוצאת ז"ל כלל ועל כן דהיא אסמכתא בעלמא, והרמב"ם [פכ"א מהא"ב הי"ח] כתב שאיסור גדול הוא ולא כתב שום מקרא מן התורה על זה, ואף שכתב שם דהוא כאלו שופך דמים והוא מהגמ' [שם א'] ושם איתא גם כן כאלו עובד עבודה זרה ובזה בודאי אין רוצה לומר שיהיה כמו ע"ז ממש וה"נ לענין שפיכת דמים, לא אמר אלא כאלו ולא שיהיה בכלל אזהרת שפיכת דמים דהרי אפילו על עוברין וכו' שלא הוציא ראשו אין חייבין עליו בישראל, ואפילו בני נח דחייבין על העוברין דוקא עוברין אתרבי [בסנהדרין נ"ט:] מהאדם בדם אבל הוצאת ז"ל אינו בכלל אזהרת שפיכת דמים וכדמוכח מדברי תוספות הנזכר לעיל דאזהרתו רק משום מצות פרו ורבו, וגם בסמ"ג [לאוין קכ"ו] כתב בלשון רמב"ם הנ"ל כדרכו ושם [ר"ה צ"ז] הביא מדרשת חז"ל תלמוד לומר לא תנאף ואין ניאוף אלא באשת איש, ועיין שם [ס"ס ק"ג] מביא עוד דרשא דשבועות [מ"ז:] אזהרה לעוקב וכו' וההוא דנידה הנזכר לעיל לא מייתי כלל נראה ודאי דסבירא ליה דהוא אסמכתא:

אך בסמ"ק [ריש סי' רצ"ב] בלאוין דאורייתא שבאבר המילה כתב שלא להשחית זרע כדכתיב לא תהנה לאף, [נראה דהיה בגירסתו כן בגמ', ולפנינו הגירסא לא תהא בך ניאוף, ובפירש"י שסביב הרי"ף פרק ח' שרצים פירש מדלא כתיב לא תנאף אשה עיין שם וכן הוא במהרש"א בחא"ג בנידה שם עיין שם, ובהרי"ף שם מסיים וקרי ביה לא תנאיף, ולא הבנתי זה דזהו דרשא אעוקב וכו' וכמו שאמרו בשבועות שם עיין שם ואולי טעות סופר תוספות היה וכונתו על שינוי הניקוד לקרותו הנ' קמוצה והא' בצירי דרצה לומר לא תתפעל והיינו לא יהיה בך בעצמך ובלבדך מעשה הניאוף], ועיין שם הביא גם דרשא דשבועות, ואפשר קצת דלא לאשווי פלוגתא ובפרט נגד הסמ"ג שכפי הנראה מהקדמתו נגרר אחריו תדיר דגם כאן אין כונתו שיהיה זה לאו גמור, כי הוא לא בא למנות התרי"ג מצות ושס"ה לאוין שבתורה ומינה גם מצות דרבנן כמגילה וחנוכה ונטילת ידים וכדומה וכן לאוין דרבנן ככל שניות דרבנן עיין שם בסוף הסימנים שבריש הספר אלא שזה מנה בין לאוין דאורייתא, אבל יש לומר אין כונתו שיהיה בזה אזהרת לאו גמור רק הואיל והוא איסור דאורייתא ואיסורו שלא לעשות ככל איסורי לאוין. על פי דרכו היה מזכירו בסימן בפני עצמו למנוע איסור בפני עצמו שהרי אינו נכלל בשאר איסורי עריות וחייבי לאוין, ומאחר שחז"ל סמכוהו אאזהרת לאו דלא תנאף מייתי על זה האי קרא ואף שיהיה רק אסמכתא דלא נחית הכא לענין אזהרת לאו גמור דוקא ממקרא זה, אך פשטות דבריו לא משמע כן:

ומכל מקום נראה גם לפי דבריו אינו מהלאוין הלוקין מאחר שכתב דבכלל זה גם כן אזהרה לעוקב וכו' אם כן הוי לאו שבכללות, ואם כן הא איכא הרמ"ע בעשרה מאמרות הנזכר לעיל [אות י"ג] שכתב דגם לאו שבכללות בכלל עשה בזה, ואף על גב דיש לומר דכאן הוי גם כן לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דהאזהרה קאי בניאוף דאשת איש גמור ולהזהיר האשה דלא נפקא לי' מלא תתן שכבתך וכמו שאמרו בסמ"ג שם ובספר המצות שם עיין שם ובכהאי גונא דיש בכללו אזהרה לאיסור דמיתת ב"ד חשבינן ליה גם כן ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא ללקות אף בהאיסור הנכלל בו שאין בו מיתת ב"ד וכמו שאמרו [בעירובין י"ז:] ועיין שם בתוספות סוף דיבור המתחיל לאו ובתוספות [סנהדרין ס"ג.] דיבור המתחיל משום [פ"ה סוף ע"א] דיבור המתחיל הכהו ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נתבאר שם מהעשרה מאמרות דאינו בכלל זה, נראה לי דלא אמר אלא כשאותו איסור עצמו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא שהתרו בו למלקות ולא למיתה דבכהאי גונא הוא עיקר הא דניתן לאזהרת מיתת ב"ד [במכות י"ג:] וברמב"ם [פי"ח מה"ס ה"ב] עיין שם, אבל כהאי דאמרן שאותו ענין אין בו מיתה כלל רק הואיל בחלק הלאו שלאזהרת מיתת ב"ד אין בו מלקות גם באידך שבכללו לא שייך מלקות כיון דלא ניתן הלאו לאזהרת מלקות, דבר זה מה שאין לוקין עליו אינו מפני חומר שבו ושיהיה ענשו חמור דהרי בההיא ליכא עונש מיתה החמור כלל, בכהאי גונא יש לומר דלא אמר העשרה מאמרות להעדיפו משאר לאוין שאין לוקין כלל דלא אמר אלא כשאין לוקין להחמיר בעונשם כמבואר בדבריו שם עיין שם, ואם כן שפיר הך פיטור דמשום ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפילו אי נפטר רק משום זה יש לומר דלהעשרה מאמרות הוא בכלל עשה בזה וכל שכן דהוא לאו שבכללות גם כן דפטור בלאו הכי ולא יגרע כחו משום דיש בכללו גם אזהרת מיתת ב"ד כיון דלא קאי המיתת בית דין אפרט זה:

ובתשובה כתבתי עוד דאפשר לומר דדיוק לשון הגמרא שם לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, דדוקא מנאף ביד או רגל שמכניס האבר תוך ידו או בין רגליו על דרך הכנסתו באשה שדומה לניאוף דאשה הוא דאתרבי איסור מלא תנאף שזהו דרך ניאוף אבל המהרהר ומתקשה ומוציא ז"ל אינו בכלל הזה ואיסורו רק משום מצות פרו ורבו, וראיה מהא [דיבמות ע"ו.] מנחיה ליה אבי פוקרי ומקרי וכו' מעבריה קמיה בגדי צבעונין וכו' עיין שם ובבית שמואל [סימן כ"ה סק"ב] ובבכור שור [בנידה שם] מייתי לה ללמוד משם דהותר הך איסור לצורך כהאי גונא עיין שם, אבל לא ביארו הטעם באמת למה הותר איסור דאורייתא ולהסמ"ק בלאו משום צורך הבדיקה דשם, ולפי מה שכתבתי ניחא דשם דמקרי על ידי החימום או ההרהור ולא כדרך המנאפים אין איסורו משום לאו דלא תנאף גם לסמ"ק רק נלמד ממצות פריה ורביה ואם כן שם דהבדיקה הוא לצורך מצות פריה ורביה להכשירו בקהל משום הכי הותר, ולפי זה גם לסמ"ק לא כל מוציא ז"ל בלאו ובלאו הכי הוא יחידאה נגד רמב"ם וסמ"ג וספר החינוך:

ושוב ראיתי בתשובות פני יהושע [חלק ב' הנדפס מחדש סי' מ"ד] דיבור המתחיל והשאלה השניה כתב גם כן דהך דרשא דלא תנאף בלתי ספק דהוא אסמכתא בעלמא והביא ראיה מרמב"ם הנ"ל שלא כתב דלוקין על זה ואפילו מכות מרדות לא כתב אלא בנידוי וכו' דדבר זה שאינו תקנת חכמים ז"ל רק נלמד מקראי ואין בו לאו אין לוקה מכות מרדות וכמו לשון הרע וכיוצא בו יעו"ש באורך, ומה שכתב מדאין לוקין אין ראיה דיש לומר משום דהוא לאו שבכללות או ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כנזכר לעיל, ומה שכתב דגם מכת מרדות אין לוקה באיסור דאורייתא כהאי גונא אלא באיסורין דרבנן, ליתא דגם באיסור חצי שיעור דאורייתא ואין בו לאו מבואר ברמב"ם [פ"א מהחו"מ ה"ז] דלוקה מכת מרדות עיין שם, ומה שכתב מלשון הרע שם יש לאו דהוא בכלל לא תלך רכיל כמו שכתב [פ"ז מדיעות ה"ב] אלא שאין בו מעשה ומבואר שם [בפ"א מהחו"מ ה"ג] בלאו דבל יראה שאין בו מעשה דלוקה מכת מרדות, והא דלא כתב בהלכות דיעות דלוקה מכת מרדות גבי לשון הרע ורכילות אולי משום דפריצי בהו כולי עלמא ולא משמע כל כך לאינשי וגם אי אפשר לייסר הכל או דסבירא ליה לחומר האיסור כמו שכתב [שם הלכה ג] לא ניתנה לכפרה במכת מרדות, אלא דמכל מקום לא בא לכפרה כמלקות דאורייתא דכיון שלקה הרי הוא כאחיך רק לרדות העוברים שלא יפרצו ואם כן כל שכן אי חמיר טפי או פריצי טפי דראוי לייסר ולרדות, אבל בלאו הכי אין דרכו של רמב"ם לכתוב בכל איסורין כולם דאורייתא או דרבנן עונש מכת מרדות ויש הרבה דכותיה אף דודאי יש בהו עונש מכת מרדות לא פירש בחיבורו וכתבתי מזה כבר במקום אחר:

ובהאי דאתינן יש לומר כיון דכתב נידוי דעדיפא ממכת מרדות כמו שאמרו [ופסחים נ"ב א] ובזה יש חיוב נידוי אפילו במקשה עצמו לבד כל שכן במוציא ז"ל לא שייך לכתוב עוד מכת מרדות דתרתי לא עבדינן ובמקום שכתב מכת מרדות אין מנדין והכא דמנדין ועבדי ביה החמור לא כתב מכת מרדות, אבל מדלא מייתי כלל בזה קרא דלא תנאף משמע ודאי דלא סבירא ליה שיהיה בזה לאו גמור, ושוב מצאתי בפירוש המשניות לרמב"ם [פ"ז דסנהדרין] משנת הבא על הזכור כתב ומי שבא דרך איברים וכו' [זה כתב גם בחבורו בפרק כ"א מהל' א"ב] או משמש באבר מאבריו לכונת הנאה באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מהזנות קורין אותו חכמים מנאפים ביד וברגל וכן כו' כל זה אסור ומכין לעובר מלקות וכל אלו נכללין בב' לאוין וכו' לא תקרבו לגלות ערוה וכו' לבלתי עשות כחוקות וגו' וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וכו' אבל אינו חייב על זה מלקות אף על פי שאמר לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשא על כן, והנה גם הוא גורם הא דלא תהנה לאף שבסמ"ק הנ"ל אבל הוא מפרש אריח מבשמים שמריח ונהנה באפו, ומכאן לקח איסור זה שכתב [בפרק כ"א מהא"ב ה"ג] ודמכין על זה מכת מרדות כיון דנלמד מקרא, והרב המגיד שם ציין לשבת [ס"ב:] ושם נזכר עונש הנשים המתיזות בבשמים להכניס יצה"ר בבחורים והוי ליה לומר זה אבל מה שכתב הוא על האנשים המריחים לא לקח מהנזכר לעיל רק מההיא דלא תהנה לאף כמו שכתב בעצמו בפירוש המשניות הנ"ל, והרב המגיד לא ראה פירוש המשניות וגם לא היה לפניו הנוסחא בגמ' כן רק כלפנינו ולא באיזה ברייתא אחרת ועל כן הוצרך לבקש ממרחק, ומלשון פירוש המשניות משמע דדרשא גמורה דאורייתא הוא דלא כתב דהוא אסמכתא רק דמדרשא לא מלקינן והיינו על דרך חצי שיעור דאף על פי שאסור מן התורה לר' יוחנן מריבויא דכל אין לוקין וכיוצא בו דאין עונשין מן הדין אף על פי שק"ו הוא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת וכל שכן דרשא כהאי גונא שאינו מי"ג מדות, וטובי יש כהאי גונא דנפקא ליה מדרשא דקרא והוא איסור דאורייתא ואין לוקין, ואף שדרשוהו מגוף לשון האזהרה אין עיקר אזהרת הלאו אלא על ניאוף ממש כפשטיה:

והנה רמב"ם וסמ"ק עצמם לא הראו מקום המאמר לא תהנה לאף ורק בסמ"ק שם ציין המציין מראה מקום לנידה לפי ששם מייתו ממקרא זה לאיסור הוצאת ז"ל, וצריך לדחוק ולפרש לפי דבריו דרצה לומר שלא יגרום הנאה למלאך המשחית הנקרא אף כידוע בזוה"ק [פ' בראשית נ"ז רע"א] דבעוון זה יהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא עיין שם, והוא דחוק ויותר נראה כפירוש רמב"ם הנזכר לעיל אלא שאינו הוא בברייתא דנידה שם ודמסיים על זה ביד וברגל אאל"כ וצריך לומר דלפי דעת הרמב"ם היה הגירסא דבר אחר אלו המנאפים ביד וברגל וזהו דרש אחר (אלו המנאפים ביד וברגל וזהו דרש אחד) [ואולי גם בסמ"ק יש חיסור לשון וצריך לומר תחלה כלשון הגמרא ואחר כך דבר אחר לא תהנה לאף, ואפשר שדבר זה לוקח ממקום אחר ומאיזה ברייתא אחרת ואינו בברייתא דנידה כלל, אבל ראיתי בסמ"ק כתב יד ישן ע"ק משנת ק"ט גם כן הגירסא כבדפוס]:

והנה מפירוש המשניות הנ"ל מבואר פירוש אחר על הא דביד ורגל גם כן דאין רצה לומר אהוצאת ז"ל ביד ורגל רק על המכניס וממעך באצבעות ידיו או רגליו באשה כדרך ניאוף, ואף דבנידה שם מקמי הכי איתא לשון המנאפים ביד על פסוק ידיכם דמים מלאו דקאי אעוון זה דשייך דמים מלאו וכן הוא ברמב"ם [בהל' א"ב שם] לשון זה אעוון זה, שם נקט רק יד וכן בקרא כתיב רק ידיכם אבל ברגל ממש לא משכחת לה ועל כל פנים לאו אורחיה לשפשף באבר להוצאת ז"ל ולא הוי ליה לומר רגל אלא ירכיים, ואף דמצינו בכמה דוכתי בקראי דקראו גם לירכיים רגלים כבר אמרו [ביבמות ק"ג סע"א] בכולהו דהוא ללישנא מעליא ולא שייך כלל הכא גבי המנאפים בעצמם דשפיר היה לו לומר בזה ירכיים, גם מה שאמרו רגל לשון יחיד ובחד ירך לא משכחת לה להקיף האבר כביד והיה לו לומר לשון רבים, וגם מהא דדרשינן על לא תנאף וחז"ל אמרו דאין ניאוף אלא באשת איש רצה לומר דאין הכי נמי גם הכא באשת איש קאי אלא שאינו מנאף ממש באברו רק ביד ורגל ואיידי דמייתי לעיל מנאף ביד דמוציא ז"ל מייתי גם כן מין אחר ממנאפים ביד ורגל ולא קאי אקודם, ואף דברי"ף [פרק ח"ש] הגירסא כדתנא דבר"י וכו' ומייתי לה אדלעיל וכן הא דמסיים עלה קרי ביה וכו' משמע כן כמו שכתבתי לעיל וגם בהרה"מ [בהל' א"ב] העתיק הלשון דתנא דבר"י עיין שם, יש לומר לפני רמב"ם היה הגירסא תדר"י בלא ד' כלפנינו ומפרש לה ענין בפני עצמו ולא זכר על זה הדרש מלא תנאף כי דאדרשא לא מלקינן והוא מייתי על זה לאו גמור דלא תקרבו למלקות גם כן כנזכר לעיל, והא דדרשוהו גם כן מלא תנאף הוא להחמיר עליו לומר שקרא אחשבה להאי כמנאף ממש, ובחבורו לא כתב רמב"ם זה דאיסורו וחיוב מלקות הוא למד מכלל חיבוק ונישוק ומק"ו דעל כל פנים דהוי קריבה ולא צריך לפרש, והחומר שבו שדרשוהו מקרא דלא תנאף אין בו נפקא מינה לדינא:

ולפי זה לרמב"ם ליכא שום דרש מקרא דלא תנאף אמוציא ז"ל, ועיין שם בפירוש המשנה אחר כך כתב וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור וכו' והאריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שז"ל וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר בכיוצא בו עד כאן, הנה ייחס איסור זה לחכמים שביארוהו ולא מייתי עליה שום דרש מקרא כדמייתי לפני זה אמריח כנ"ל, [ומה שכתב דאינם מחייבין מלקות נראה דר"ל גם מכת מרדות ומלקות דרבנן דשם לפני זה כתב כשיתייחד עם הערוה או עם פנויה מלקין לשניהם והוא מהגמרא [קדושין פ"א.] ורצה לומר מכת מרדות דרבנן וכמו שאמרו רש"י דמלקות דאורייתא ליכא אפילו ביחוד דערוה דמייתי [שם פ':] רמז מהתורה מכל מקום אין בו אזהרת לאו, וכל שכן יחוד דפנויה דהוא מגזירת בית דינו של דוד כמו שאיתא [בסנהדרין כ"א רע"ב], והרי דקרי גם למכת מרדות שם בסתם מלקות ואם כן כאן שמיעט ממלקות היינו גם ממכת מרדות הקודם ועל כן אמר לשון אינם מחייבים דהיינו שהחכמים לא חייבו על זה מלקות וזהו מכת מרדות שמחיוב חכמים]:

ומיהו כל הראשונים מפרשי לה אמוציא ז"ל, וגם בזוה"ק [פ' וישב קפ"ח.] דיבור המתחיל וירע איתא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא הזכיר גם כן לשון ברגל אהוצאת ז"ל, ומכל מקום כיון דהוא רק מדרשא אפשר דלכולי עלמא לא חמיר מעשה לענין תשובה, וכל שכן להעשרה מאמרות דלא גרע מלאוין שאין לוקין, ואפילו תימא דלא כהעשרה מאמרות ודגם זה דליכא לאו מפורש כיון דאיסורו מן התורה שלא לעשות ועובר בקום ועשה ולא בביטול מצות עשה כבשב ואל תעשה לא דמי למצות עשה, עכ"פ בצירוף יום הכיפורים מיהת מכפר כמו שיתבאר בחלוקה הב', ואף על פי שמבואר [באה"ע ס"ס כ"ג] דעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה עיין שם בב"ש דלאו דוקא ואיסור כרת [דנידה] חמור מיניה, ועיין שם בב"י דהביא זה מהזוהר והוא [בפרשת וישב שם] דבכל חובין דאסתאב בר נש בהאי עלמא דא איהו חובא דאסתאיב ביה יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי עד כאן, ואף דסתימות לשון הזוהר וש"ע הנ"ל חמיר מכל עבירות ממש אפשר מכל עבירות שכיוצא בו קאמרי שאין עליהם אפילו איסור לאו מפורש ולא מהחמורות מהם, ומיהו בזוה"ק [פ' ויחי רי"ט:] איתא ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכולהו וכו' וכולהו סלקין והאי לא סליק ואם תאמר שאר חייבין דקטלי בר נש וכו' אינין קטלי בר נש אחרא והאי קטיל בנוי וכו' עיין שם, והנה משמע דעונשו חמור מרוצח גמור שופך דמים אבל הוא דבר שלא ניתן ליאמר שיהיה איסור זה חמור משפיכת דמים ממש שחייבין עליו מיתה ובההיא אפילו מלקות ליכא ורוצח יהרג ואל יעבור ובההיא פשיטא דלא אמרינן יהרג ואל יעבור ומותר לצורך רפואת גופו כמו שאמרו בתשובות פני יהושע שם והביא ראיה ממשנה [ספ"ז דאהלות] שמחתכין הולד במעיה שחייה קודמין עיין שם:

אבל שם לפני זה ביארו בעונשו דלא חמי אפי שכינתא וכן [בפרשת וישב שם] דלא עאל ולא חמי סבר אפי עתיק יומין וכן [בפרשת בראשית שם] דלא עאל בפלטרין ולא חמי אפי שכינתא וכן [בפ' אמרו צ'.] ריש דיבור המתחיל ולא, הנה עם כל תוקף הטומאה שבעוון זה לא אמדו בזה ענשי גהינם חמורים ביותר מבשאר עבירות רק כל חומר שבו בהעדר המעלה דראיית פני שכינה ומניעת הכניסה למדריגות עליונות, וכן לשון האי לא סליק הנזכר לעיל רצה לומר שאין עולה למעלה עליונה וכדמסיים שם גם כן דלית לן חייביא דלא חמי אפי שכינתא בר מהאי, ובפ' ויקהל [רי"ד סע"ב] דלית חובא דקשיא קמיה קוב"ה כהאי וכו' על חובא דא כתיב וירע בעיני ה' וגו', הנה בכאן פירש שקושי חטא זה מכל העבירות הוא קמיה קוב"ה דוקא דמייתי על זה קרא דבעיני ה' דלא נמצא כן בחטא אחר וכן בער נאמר רע בעיני ה' ובכל הני דוכתי בזוה"ק מייתי גם כן מקרא הנזכר לעיל וכלפי עיני ה' דייקא עוון זה חמור ורע יותר מהכל:

ויש לומר לפי זה שפיר דדוקא הוא נגד כל עבירות כולם בענין הטומאה המרחקת מפני שכינה וכלפי שמיא דוקא, אבל מצד האדם בעולם הזה ואפילו מצד עולם המלאכים ודאי כל העבירות שהחמירה תורה באזהרתם ובעונשם הם חמורים יותר, ודחי הא מקמי הא כדברי הספר חסידים שמביא בבית שמואל שם או לענין יהרג ואל יעבור ולהתרפאות לדחותה מפני פיקוח נפש דכשעושה אותם מצד הדין שנדחה מפני דבר אחר החמור שוב גם בעיני ה' אינו רע, וגוף חומר האיסורים לענין דיחוי וכיוצא בכל דבר דנפקא מינה לדינא ולגבי האדם הוא כפי חומרי האזהרות והעונשים המפורשים בתורה שאנו רואים שהחמירה באיזה דבר, וגם לענין עונשי שמים בגיהנם ודאי הם חמורים יותר ואם כן הוא עונש שמים, אבל חומר עוון זה הוא רק בעיני ה' לבדו ולענין ההתקרבות לפניו יתברך והרי זה על דרך שאיתא [ביומא כ"ט רע"א] הרהורי עבירה קשים מעבירה, ואף דרש"י שם פירש קשים לגוף כל הראשונים לא פירשו כן וכמו שאמרו גם כן בספר כד הקמח לרבינו בחיי [אות טהרת הלב] לפרש כפשטיה לענין קושי החטא וטומאת הנפש ולפי שההרהור בלב ומטמא הנפש השכלית השוכנת שם יעויין שם באורך, ובודאי שמעשה העבירה עצמה בפעל חמורה הרבה יותר לכל דבר מההרהור, ואף על פי שטומאתה בנפש קשה יותר זהו רק לפני השם יתברך הבוחן לבות שיראה ללבב לבד והוא מצד הנסתרות אשר אין גלוי אלא לפני ה' אלקינו ולנו ולבנינו הוא לעשות את כל דברי התורה ואין לנו אלא כפי משפט התורה מה שהחמירה באזהרותיה:

ועוון זה גם כן נמשך מההרהור וכמו שחברם רמב"ם בפירוש המשנה שם יחד וכן אמרו [בנידה שם] כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא וירע בעיני ה' וכו' עיין שם, והנה קרא דוירע אמוציא ז"ל קאי שהיה דש בפנים וזורה בחוץ ומייתי זה אהרהור מבואר מזה דעיקר חומר עוון זה ומה דרע בעיני ה' הוא מפני ההרהור, ולפי שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה אין נענש עליה אלא כשיצא לפעול במעשה בהוצאת ז"ל שהא נמשך ובא מההרהור, וגם מה שאמרו מביא להרהור הכוונה בהרהור היוצא לפעול במעשה כמעשה ער ואונן דמייתי וסתם מהרהר המביא עצמו לכך שהוא המעמיק בהרהורו ואינו פוסק סופו לבוא להוצאת ז"ל, ומדנקטיה על שם ההרהור משמעו דזהו עיקר החומר שבו ומשום דהרהורי עבירה קשים כנזכר לעיל, ומטעם זה בלאו הכי לא קשה מהספר חסידים שמביא בב"ש שם דלענין ביאת עריות או נידה מתוך אותו ההרהור עצמו פשיטא דחמור טפי דהרי מצד ההרהור אין חילוק והכא איכא עוד חומר מעשה העבירה עצמה, ולא אמרו דחמיר מכל עבירות אלא באותן שאינם בפגם הברית או שאין באים מתוך תורף העמקת ההרהור כעוון זה רק מתוך פגיעת הערוה לפניו, והא דאין מכניסין למחיצתו היינו לפרגודא דבזוהר הנזכר לעיל, ומתבאר כמו שכתבתי דכל החומר הוא מצד הרהורי עבירה הקשים ועל הרהורי עבירה שבלב ודאי דסגי בתשובה שבלב לבד כמו שכתבתי [באות י"ג], וכל החומר שבו הוא רק קודם ששב אבל אחר דלבבו יבין ושב הרי נטהר הלב ורפא לו:

ועיקר לשון שובבים דבקרא הנדרש על המחילה מיד מורה על ההולך שובב בדרך לבו ומקרא דוילך שובב וגו' [בישעיין נ"ז] נאמר ב' פעמים הצדיק אבד שהיא כולה מדברת בעוון זה ביחוד שהחוטא בו הוא אובד מדריגת ומדת צדיק הרומז לשומר הברית כנודע, וכן מקרא דהנחמים באלים וגו' האמור שם [בנידה שם.] על זה והחוטא בזה נקרא שובב ועליו נאמר שובו וגו' ארפא וגו':

אך בזוה"ק [ויחי שם] תנן אמר ר"י לית לן חובא בעלמא דלא אית לי' תשובה בר מהאי, הנה מגרע כח חטא זה דלא מהני ליה תשובה כלל, וכבר צווחו על זה קמאי שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובפרשת נח [ס"ב רע"א] כל חטאוי דבר נש וכו' תליין בתשובה וחטאה דאושיד זרעא וכו' נכתם עוניך וכו' בר בתשובה סגי עד כאן, והכי ג' מלות בר וכו' מוקפים כי בספרים ישנים אינו ונוסף מתוך איזה נוסחא אחרא כתב יד כי בראשית חכמה [שער הקדושה פרק י"ז] כתב דבמקצת נוסחות בספרי כתב יד כתוב בר בחילא דתיובתא תקיפא, וזה נראה כסותר הלשון דפרשת ויחי הנ"ל שסתם בעד התשובה לגמרי, אבל גם [בפ' ויקהל שם] אחר שהאריך בגוף פגם הפוגם בברית אמר והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא תיובתא דחזייא לחפייא על כל עובדוי עד כאן, אך עדיין צריך טעם על שהחמיר בתשובת עוון זה כל כך שכפי מה שכתבתי הוא קל אפילו מלאוין הלוקין לדברי הכל וכל שכן מחייבי כריתות ומיתות ב"ד לענין התשובה, וכבר נזכר לעיל מהא [דקדושין מ"ט:] דאין לך רשע בשום עבירה שלא יהיה נחשב צדיק גמור על ידי הרהור תשובה בלב בלבד ברגע אחת דשם סתמא אמר אפילו רשע גמור משמע בכל עבירות שבעולם ואין אחד יוצא מהכלל, וגם [בנידה שם א'] קרי ליה רשע שעה אחת לפני המקום ומשמע דהכוונה משום דהתם לא בא להזיד להרשיע ולעבור כלל רק מתוך שיאחז באמה חיישינן שיתחמם ויבוא להרהור ולהוצאת ז"ל, ובודאי אם יארע לו כך חזקתו שיהיה אחר כך לבו דואג על זה ויהיה שב ומתחרט בלב על כל פנים ובכי סגי שלא יהיה נקרא רשע עוד בכל, אלא דמכל מקום בשעתו מיהא הוי רשע ועל כן אמר דלא יהיה רשע גם שעה אחת:

ואיברא מצינו לשון זה [בפ"ה דעדיות מ"ו] גבי עקביא ושם לא שייך מה שכתבתי, אבל גם לענין מעשה הרשע לכאורה לא שייך שם שעה אחת דאם יחזור בו מדעתו בשקר להורות בהיפך על כן יהיה כל ימיו כן מורה בהיפך ממה שהוא האמת כפי דעתו, והיה קצת אפשר לומר משום דאם היה מטעה אותם שלא היה חוזר באמת ודאי דלא היה חוזר אלא לשעה ואחר שיתמנה אב בית דין היה חוזר לדעתו הראשונה ומשעלה שוב לא היו מורידין אותו בשביל זה שנחלק עם החכמים באיזה דינים ורק לכתחילה לא רצו להמנותו עד שיחזור אבל אין בזה כדי להורידו אחר שנתמנה כלל ומעלין בקודש ולא מורידין ושפיר הוי פעולת הרשע רק שעה אחת ועל כן אמר לשון רשע שעה אחת, אבל אין זה מחוור כלל דהרי הם בקשו ממנו לחזור באמת ולא להטעותם ושארית ישראל לא ידברו כזב וכל שכן אדם גדול כעקביא בן מהללאל חלילה שיטעה אותם ואם החשיב זה למעשה רשע לחזור מקבלתו ומה שהוא שלא כדין לפי דעתו לא היה לו לומר שעה אחת, ומהיכי תיתי לו לומר לענין שלא יטעה אותם דבר שלא ביקשו ממנו ולא יעלה על לב שיעשה זה שיצטרך לומר שלא יעשה כן, ובלאו הכי יש לעיין מה שאמרו לו חזור וכו' ונעשך אב"ד ואיך סלקא דעתך שיחזור בשביל שררה, ואם כונתם היה שיחזור באמת לבטל דעתו מפני המרובים לא היה להם לומר הא דנעשיך אב"ד אם בדין הוא שיבטל דעתו ויחזור בו, גם זולת זה היה להם לומר גם כן מקודם שיחזור ואם אינו בדין שיחזור וכמו שאמרו אחר כך [שם משנה ז'] אני שמעתי מפי המרובים וכו' גם בשביל שיעשוהו אב"ד לא סלקא דעתך שיחזור שלא כדין ומשמעות הלשון דאמרו לו שיחזור בשביל זה שיעשוהו אב"ד וזה צריך ביאור, וגם מה שאמר מוטב לי להקרא שוטה וכו' צריך ביאור דמהיכי תיתי יקראוהו שוטה על שלא רצה לחזור שלא כדין בשביל השררה, ואם הם נחלקו עמו בזה גופיה שהיו סבורים שצריך לבטל דעתו לדעת הרבים והוא סבור שאין לו לבטל לא שייך לקרותו שוטה בשביל זה אם הוא לפי דעתו אינו רשאי לחזור, גם צריך ביאור מה שאמר אחר כך שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו ומה ענין שלא יהיו אומרים אם בלאו הכי אין רשאי לחזור בו כלל, ובתוי"ט שם נדחק דחדא ועוד קאמר עיין שם אבל פשט הלשון שלא וכו' ולא אמר ושלא משמע דחדא מלתא הוא וסיום דבריו הראשונים:

ועל כן נראה דבאמת הרי אמרו [שם משנה ז'] דבשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך וכו' מוטב לדחות דברי היחיד וכו', וממה שאמר ולמה לא חזרת אמר לו וכו' מבואר דלא אז הוא שנתחדש לו דבר זה רק כך היה דעתו מעולם דהוא אין יכול לבטל דבריו ששמע מהמרובים אבל השומע ממנו יש לו לדחות דבריו, ומה שאמר לו בשעת מיתתו לפי שכל ימי חייו היה בנו אצלו ובביתו ולא היה מורה לעצמו ועל כן לא הוצרך לומר לו זה אלא בשעת מיתתו, וצריך לומר שלא היה לו תלמידים אחרים כלל אלא בנו לבד דאם לא כן היה לו לומר זה עוד בחייו להתלמידים כשפירשו ממנו או בשעת מיתתו גם לתלמידיו, ועל כרחך דאז כל התלמידים היו לומדים לפני הסנהדרין והאב"ד שהיה בישראל והוא שלא נתמנה אב"ד היה יושב בדד בביתו ולא למד אלא עם בנו לבד:

ולפי זה יש לומר מה שאמרו חזור ונעשך אב"ד אין רצה לומר שהוא יחזור לעצמו רק לפי שהיה שונה לבנו כן וכשיתמנה אב"ד ישנה גם לתלמידים כן ואף שהתלמידים ישמעו דברי המרובים אפשר שיגררו אחר דעתו בהיות אב"ד ומופלא שבסנהדרין וגדול שבכל חכמים כמו שאמרו [שם משנה ו] וירבו אחר כך הנגררים אחריו עד שיתבטלו דבריהם, ועל זה אמרו חזור וכו' היינו שלא ילמוד לתלמידים כדעתו ויאמר להם שיסמכו אהמרובים וזהו כדין וכמו שאמר גם הוא בעצמו לבנו, ולא ביקשו שיחזור בעצמו ויאמר מה שהוא שלא כדין כפי שעתו ושמועתו רק שיחזור בענין לימודו לתלמידים ובזה היה די להם להמנותו אב"ד דאין עוד חשש תקלה לתלמידים מאחר שהגם שהוא בעצמו לא יחזור משמועתו מכל מקום יאמר לתלמידים שיניחו דעתו ויתפסו דעת הרבים, ואם כן הם בקשו ממנו דבר שהיה לו לעשות בדין כפי דעת עצמו גם כן וגם הוא מעצמו היה עושה כן כנזכר לעיל, רק לפי שהם בקשו זה ממנו וכדי לעשותו אב"ד נמנע מהטעם שסיים שלא יהיו אומרים וכו', וזה היה עיקר טעמו דמאחר שעד עתה לא למד לתלמידים רק לבנו בלבד כשיטתו ולא ידעו שדעתו באמת שאחרים יגררו אחר המרובים אם עתה על פי בקשתם יעשה כן כשיתמנה אב"ד יאמרו שבשביל השררה חזר שלא כדין, והרי מצינו חכמים אסרו כמה דברים מפני החשד ובשבת [כ"ג סע"א] איתא מנא תומרא דחיישינן לחשד וכו' והיינו מקראי דמייתי דגם התורה חששה לחשד גבי פאה ובפרק ג' דשקלים [משנה:] ילפינן מקרא דוהייתם נקים מה' מישראל עיין שם ומאחר דגם מי שאינו מקיים דברי חכמים נקרא רשע כמו שאמרו [בנידה י"ב.] כל שכן בזה דנלמד מקרא העובר ומביא עצמו לחדש הרי זה רשע לפני המקום גם כן אף על פי שאין שם באמת שום מעשה רשע כלל, ואם כן שפיר מה שאמר שלא יהיו אומרים וכו' הוא נמשך לטעם אל הקודם דמפני כן יהיה נחשב רשע למקום גם כן:

אבל באמת הך חשדא אינו אלא לשעה ובתחלה אבל אחר כך כשיראו שמחזיק ועומד כן בחזרתו לגבי התלמידים ודאי דלא יחשדוהו עוד, שאם היה רק מפני השררה אחר שנתמנה הוי ליה לחזור לדעתו הראשונה דשוב לא יעבירוהו כמו שכתבתי לעיל, וזה ודאי לא יחשדוהו שמחזיק אחר כך בחזרתו כדי שלא יאמרו שחזר מפני השררה, דהחשד ולזות שפתים על חזרתו מפני השררה אינו אלא כשיחזור לעולם ויורה שלא כדין מפני שררה דהוי חשד אמעשה רשע להכשיל רבים בהוראה שאינה כדין לפי דעתו, אבל אם אחר כך חזר להוראתו הרי אדרבא על ידי התמנותו לאב"ד מחזיק הוראתו וימנע רבים ממכשול כפי דעתו, אף שהטעה את החכמים במה שאמר להם שחזר בו ונהג עמהם מנהג רמאות ועבר על מדבר שקר תרחק ועל שארית ישראל לא ידברו כזב מצינו כהאי גונא שהיו מטעים לחכמים כדי להעמיד הדין על אמיתו, על דרך האי דיבמות [קט"ז ריש ע"ב] א"ל ספדי וכו' ולפום שקרא אינהו כרבנן סבירא ליה וכו' עיין שם, ואף לומר שקר כהאי דשבת [קט"ו ריש ע"א] א"ל אתא איגרתא ממערבא וכו' עיין שם ברש"י, ובעירובין [נ"א.] לא תנא לי' כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, וכן האי דקדושין [מ"ר:] אפכוה ושדרוה וכו' פי' שם ברש"י וכדומה, והגם דזה לא שייך ביחיד נגד רבים מכל מקום אין בזה חשד של מעשה רשע ולזות שפתים אם הוא עומד על דעתו ורוצה להחזיק שמועתו מפי רבים גם נגד המרובים על ידי הטעאה, וכיון דיש שם דבר של זכות במעשה זו שהוא עושה כדין ועוד מתכוין למצוה לא שייך חשדא, ואם כן אלו לא היה חוזר באמת ודאי שהיה אחר כך חוזר לדעתו ואם כן כשיראו שעומד בחזרתו ודאי שלא יחשדוהו עוד שעשה מפני השררה וידעו שהחזרה באמת:

ויש לומר דזה טעם החכמים שאמרו לו חזור ונעשך אב"ד ולא חשו לחשדא, דלא מצינו חששת חשדא בכל מקום וכן הא דילפינן מקראי הנזכר לעיל אלא לענין חשד גמור שישאר בדעתם כן, אבל חשד לשעה ואחר כך יתברר להם האמת ויסור החשד לא מצינו לחוש לזה, ועקביא חייש שלא ליעשות שעה אחת וכו' דייק שפיר לומר שעה אחת דמכל מקום באותו שעה שיחשדוהו ויחזיקוהו הבריות לרשע נעשה רשע גם לפני המקום באותה שעה מיהת דהרי אז אינו נקי מישראל ועבר באותה שעה על מה שאמרה תורה והייתם נקיים וגו', ומיהו לא דמי הך לההיא דנדה הנזכר לעיל דשם הוי מעשה חטא ורשע גמור בשעתו אלא שאחר כך ישיב, ואף על גב דלא דמי להא דאחטא ואשוב אין מספיקין בידו וכו' [במשנה יומא פ"ה:] דהכא אין בא לחטוא רק דמתוך שאוחז באמתו חיישינן דיבוא לחימום על ידי הרהור וגריית יצ"ר שיתקפנו ואין חוטא על סמך שישוב, רק אנן אמרינן בעצמנו כן דודאי הוא שישיבו אחר כך ויתחרט מאחר שלא בא לעבור בזדונו כנזכר לעיל, מכל מקום בשעתו מיהת עובר על דבר שאין השם יתברך רוצה שיחטא האדם גם לשעה אף שישוב, [ואפשר דעל כן אין מספיקין בידו לשוב, אלא דביומא פ"ו א' אתו עלה מטעם אחר ודוקא בב' פעמים עיין שם]:

ואף למאן דאמר [ברכות ל"ד:] במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' דעדיף מצדיק גמור, מכל מקום לא באלה חפץ ד' וכמו שאמרו [בברא"ר ספ"ב] אינו יודע באיזה מהן חפץ וכו' כיון דכתיב וכו' ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, ועיין שם ביפה תואר בשם יש אומרים דהך אגדה ס"ל דצדיק גמור עדיף מבעל תשובה יעויין שם, ותימה דהיא בעצמו הפלוגתא [מפרק אין עומדין] והרי שם ר' אבהו הוא דאמר זה דמבקום שבעלי תשובה וכו' דבעל תשובה עדיף והוא עצמו על ההגדה שבברא"ר הנזכר לעיל עיין שם, ואבל לדעתי פשוט להיפך דר' אבהו לטעמיה דבעל תשובה עדיף ומשום הכי אחר דאיני יודע באיזה חפץ דלמאן דאמר צדיק גמור עדיף פשיטא דחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, אבל לדידיה דבעל תשובה עדיף היה אפשר לומר דהשם יתברך רוצה יותר במעשיהם של רשעים כדי שישוב אחר כך ויגיע למדריגה גדולה יותר, והוצרך ללמוד מקרא דאין חפץ וכו' כי האלקים עשה את האדם ישר שלא יחטא כלל ואין רוצה שיהיה רשע אפילו שעה אחת, אבל הכא דאין כאן מעשה רשע באמת כלל רק שהבריות חושדין אותו לשעה כיון דאחר כך יסתלק החשד יש לומר דאין חשוב רשע למקום כלל אפילו בשעתו, אלא שעקביא החמיר על עצמו להחשיב גם זה לרשעות שעה אחת דבאותה שעה שהבריות מחשיבין אותו לרשע הוא כרשע לפני המקום, ובזה ידע שאחרים ילעיגו עליו ויאמרו שהוא חסיד שוטה בזה להניח התמנות אב"ד בסנהדרי גדולה של כל ישראל שיש בזה ודאי מעלה והתעלות גדול לנפש גם כן כיון שהוא מעלה בקודש, דעל כן גדולי ישראל מצינו שהיו מתאוים לנשיאות וקרי לה [ברכות כ"ח רע"א] כסא דמוקרא, ובודאי לא חמדו לכבוד בעולם הזה רק להמעלה דקדושה שיש לנפשי ישראל, והחכמים שאמרו לו חזור וכו' היו סבורים דאין כדאי להיות זה בשביל חומרת חששת החשד דלשעה, ועל זה אמר מוטב להקרא שוטה וכו' דבשביל זה שפיר שייך לומר דיחשיבוהו לשוטה דמצינו חסיד שוטה [בסוטה כ"א:] כשדומה דבר גדול בשביל איסור קל עיין שם כן נראה בזה, ומתבאר שפיר גם משם דמשמעות לשון זה דשעה אחת היינו כשאחר כך יתגלה דגם עתה ליכא רשעים, וזהו בההוא דנידה רק על ידי תשובה לתקן הקודם:

ועיין בראשית חכמה שם כתב דלא מהני תשובה תתאה דהיינו סור מרע לבד אלא צריך תשובה עילאה [בצעקה שמלבו עיין שם] ובשם הר' יהודה חלגואה בספר צפנת פענח כתב דתשובתו קשה מפני שצריך סיגופים הרבה שילאה לעשותם ועוד תירץ דצריך על ידי תשובה לתקן כל האיברים, ובשם הרמ"ק בספר אלימה כתב דצריך דבר שלמעלה ממקום התשובה יעו"ש באורך, וכל זה אינו מספיק ליישב גוף הדבר שהחמירו בתשובת עוון זה כל כך והוא נגד ד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש דלפי מה שכתבתי לפי דעתי אין צריך לכפרת עוון זה סיגופים ויסורים ממרקים כלל ואין בו חומר לכל היותר משאר מצות ל"ת לענין כפרה, ובשל"ה [שער האותיות אות קדושה] הביא תירוץ הראשית חכמה דצריך בזה לתקן כל אבריו, והוא כתב לתרץ לפי שהרגיל בחטא זה הוא חטא בו כמה פעמים ועל כן תשובתו קשה לעשות הסיגופים על כל פעם יעו"ש באורך, וכבר קדמו גם בזה הראשית חכמה שם אחר כך בדיבור המתחיל וצריך להתמיד עיין שם, וזה ודאי אין מספיק אפילו נודה לגוף צורך הסיגופים לקבלת תשובתו מכל מקום דברי הזוהר מבואר דמדברים מגוף חטא זה בעצמותו ולא מצד ריבוי הפעמים שזה אפשר גם בחטאים אחרים שהורגל כמה פעמים, וכן בחטא זה ששב ונחם מיד אחר פעם הראשון ולא חטא יותר ובזוה"ק לא חילקו בין פעם אחד להרבה ואין נראה כלל דאתי מכח ריבוי החטאים:

ועיין שם בראשית חכמה וכן בשל"ה שהביאו ראיה דמהני תשובה מדור המבול שנח התרה בהם שישובו כמו שאמרו במדרש וברש"י בחומש עיין שם, ונראה דהבינו דמה שאמרו בזוהר דלא מהני תשובה היינו שהוא לגמרי כאלו לא שב כלל וכאלו עדיין עומד ברשעו, וזה ודאי דבר תמוה וזר מאוד ואפילו תימא דלא תיקן הקודם בתשובתו כלל מכל מקום כל שהיו שבין ולא היו חוטאים עוד ודאי שלא היו נענשים בעונש המבול לכליון העולם כולם בשבילו יאבדו גם לגמרי, ובבני נח בלאו הכי לא מצינו שניתנה להם תשובה לכפרת הקודם כלל וכמו שכתבתי [לעיל אות.] מזה בשם המדרש והראשונים, אבל מכל מקום התשובה מועלת להם לבטל העונש הנגזר כדאשכחן באנשי ננוה, והזוהר מדבר בתשובה שהיא מועילה לישראל עוון הקודם ושיהיה כאלו לא חטא מעולם ועל זה אין ראיה מדור המבול:

אך מארבעה חלוקי כפרה דרבי ישמעאל שכלל בהם כל העבירות שבתורה ודאי מבואר דמהני תשובה לכפרת הקודם גם כן על כל פנים בצירוף יום הכיפורים, ועיין שם בשל"ה דברוקח כתב דבעבירה שיש עונש מיתה צריך סיגופים השוים למיתה והמוציא ז"ל חייב מיתה עד כאן, ותמוה דברוקח כתוב זה על חייבי מיתות ב"ד עיין שם [בהל' תשובה סי' י"א] בבא על אשת איש אבל בחייבי כריתות [שם סי' ז וסי' י"ד] אף דהצריך גם כן לסגופים ויסורין ממרקין מכל מקום לא כתב שם קשה כמיתה כלל עיין שם, וכל שכן בההיא דגם כרת ליכא:

ומה שכתב דחייב מיתה הוא מהגמרא דנידה [שם א'] ולמדו מקרא דאונן עיין שם [ויש לעיין קצת מה ראי' מייתי מקודם מתן תורה דהיו בכלל בני נח באזהרתן היא מיתתן והיו חייבין מיתה בידי אדם על זה גם כן דהרי קודם מתן תורה נצטוו אפרו ורבו דזה בכללו, והא דלא חשיב לי' בז' מצות בני נח ומשום דלא נשנה בסיני כמו שאמרו בסנהדרין [ס"ט רע"ב] היינו מסיני ואילך דניטלה מהם וכמו שאמרו רש"י [שם א'] דיבור המתחיל לא וכמו שאמרו בט"ז אה"ע [סי' א' סק"ב] ובטורי אבן [בריש מילואים לחגיגה] דיבור המתחיל לא לתוהו ובמשנה למלך [פ"י ממלכים] יעויין שם באורך ועל כן נענשו בדור המבול, ועיין שם במשל"מ שם לפני זה הביא מרמב"ן ורשב"א [נידה שם.] דגם מי שאין מצווה אפרו ורבו אסור בהשחתת זרע דהכל לקו במבול ודזה דלא כתוספות סנהדרין הנזכר לעיל דהוא בכלל פרו ורבו אלא דלא ידע היכן רמיזא איסור זה לבן נח וגם אמאי לא מנאו בכלל ז' מצות בני נח והניח בקושיא עיין שם, ונראה דלפי דעתי יש לומר דכמו דדרשינן [סנהדרין נ"ח.] ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וכו' יצאו בהמה וחיה וכו' הכי נמי יש ללמוד מזה איסור דהוצאת ז"ל דליכא דיבוק ולא באשתו ולא נעשה בזה לבשר אחד כשזורה בחוץ וכמו דזכור ובהמה לא נמנו בפני עצמו בבני נח והם בכלל גילוי עריות ואף שאינם מכלל העריות כיון דמקרא אחד נלמד איסורם הכי נמי מוציא ז"ל דנלמד גם כן מאותו מקרא ודמיא נמי להו כללוהו בגילוי עריות, וגם יש לומר דהמשנה מלך הנזכר לעיל כתב רק היכי רמיזא לבני נח נראה דלישראל סבירא ליה כסמ"ק הנזכר לעיל דנלמד מלא תנאף וכבר נתבאר לעיל דהוא אסמכתא ואם כן ודאי גם לישראל צריך לומר דאין איסורו אלא מודבק וגו' הנאמר לבני נח דגם ישראל בכלל וכדרך שכתבו תוספות [קדושין כ"א סע"ב] דיבור המתחיל אשת דבאשת איש דגוי איכא עשה לישראל מודבק עיין שם וכיון דלא נשנה איסור הוצאת ז"ל בסיני לישראל ממילא שאמרינן דגם לדידהו מסיני ואילך ניטל מבני נח ומשום הכי לא חשבו בז' מצות וכמו להתוספות, ולא דמי למה שכתבו מאשת איש דגוי דשם אשת איש דישראל נשנה בסיני לישראל ולגבי הגוי הוא אשת איש דגוי כמו גבי ישראל אשת איש דישראל מה שאין כן בזה לא מהני מה דנשנה גילוי עריות בסיני ואף על גב דמחד קרא נפקא ליה בבני נח מכל מקום כיון דאיסור זה לא נשנה בסיני על כן ניטל מהם, ועל כל פנים בני נח היו אז מוזהרים מזה ונהרגין עליו כמו על גילוי עריות אף דהוא רק בעשה ולאו הבא מכלל עשה וכמו שאמרו תוספות [ע"ז ה' סע"ב] ריש דיבור המתחיל מוכן ואם כן מאי ראיה מזה לישראל, ואולי יש לומר מזה ראוה להסוברים דמהאבות ואילך יצאו מכלל בני נח עיין בפרשת דרכים [דרוש.], אך בנידה [שם ב] איתא דרך איברים בני מבול נינהו ומשמע דרצה לומר עונש מבול ממש אלו היו כל העולם כולו נכשלים בו ואלמלא השבועה שלא יביא מבול והרי למדו גם מעונש דור המבול לישראל, וצריך לומר דאף על גב דלענין עונש בידי אדם החמירה תורה בבני נח לענין עונש בידי שמים אין חילוק דדיני אדם שהם לתיקון העולם שיתייראו מעונש בית דין בזה צריכים לגזור בבני נח טפי דפריצי טפי מה שאין כן דיני שמים שהוא נמשך מצד פגם העבירה עצמה אדרבא ישראל למעלתם פוגמים בחטאם טפי מאומות העולם] והיינו לענין עונש שמים וחייבי מיתה לשמים קאמר ולא דמי ודאי לחייבי כריתות גם כן: ואף דבעשרה מאמרות [מאמר חקור דין חלק א פי"ח] כתב בפשיטות דגם חייבי מיתה בידי שמים בכלל חייבי כריתות להצריך יסורין ממרקין לכפרתו, הרי פירש שם כגון זר ששימש וכו' וכובש נבואתו וחבריו וכו' עיין שם, והם אותם השנויים במשנה [סנהדרין פ"ט.] ובברייתא [שם פ"ג.] עיין שם והיינו אותם שלמדו מקרא שזהו עונשו הקבוע לדורות, וזה לא נמנה שם ולא ברמב"ם [פי"ט מה"ס ה"ב] דלא מצינו שקבעתו תורה בעונש זה רק מה שמצינו שאיזה אדם נענש מיתה על עוון זה אבל לא נתבאר שיהיה זה לעונש קבוע על חטא זה, וגם על ביטול פריה ורביה נענש חזקיה מיתה כמו שאמרו [ברכות י' סע"א] ולא נמנה בין חייבי מיתה בידי שמים ואף שחז"ל למדו מזה קביעות העונש דחייב מיתה, וכיוצא בו בעירובין [ס"ג.] במורה הלכה בפני רבו וכדומה כל אלו לא נמנו בכלל חייבי מיתה בידי שמים שחייבתם תורה מיתה בידי שמים ולא לאלו כוון העשרה מאמרות להשוותם לחייבי כריתות, והרי מצינו [בברכות ד':] דגם כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה עיין שם לענין הישן קודם תפילת ערבית וכן בעירובין [כ"א:] לענין נטילת ידים ואף דקרו להו שם חמורות מהאי טעמא עיין שם, מכל מקום ודאי אין לדמותם לחייבי כריתות לענין חומר התשובה ולהצריך יסורין ממרקין ולא חמירי מביטול מצות עשה דאורייתא כלל ולא אמר, אלא בחייבי כרת וחייב מיתה בידי שמים שחייבתן תורה לעונש החטא ולא בחייבי מיתה שאמרו רבנן ואפילו שנמצא שנענשו כן כל שלא קבעה תורה העונש להחטא כבכל חייבי מיתה בידי שמים שמנו חז"ל:

ותדע עוד דברוקח [שם סימן כ] סידר תשובה למוציא ז"ל תענית מ' יום עיין שם ולא כתב עוד צירוף סיגופים שכתב [בסי' ז' וי"ד] בבועל נידה וחייבי כרת, ומה שכתב תעניות כן מצרכו [שם סימן י"ג] כ' תענית בה"ב על קורבה דגילוי עריות עיין שם שהוא רק בלאו גם לרמב"ם המחמיר ועיין בש"ך יו"ד [סי' קנ"ז סק"י], והוא עצמו [שם סי'.] כתב החלוקי כפרה דבמצות ל"ת אין צריך ליסורין ממרקין עיין שם, ועיין [שם בסימן ו] כתב דצריך תעניות לתשובת המשקל כפי ההנאה, אבל שם כפי הנראה קאי אפנויה נידה דפתח ביה [שם בסימן ג] שהוא מחייבי כרת דצריך ליסורין, ואפשר דקאי כשרוצה למרק הכפרה קמי יום הכיפורים דצריך למוציא לאוין וסבירא ליה דהכי נמי למחייבי לאוין בקום ועשה, אך מלבד דסתימות דבריו לא משמע כן אינו נראה גם כן צורך לזה כיון דהתשובה תולה להגן בעדו עד שיגיע יום הכיפורים ואם ימות מקודם יום הכיפורים הרי המיתה ממרקת מה צורך לסיגופי התענית למרק:

ובאמת מצינו בגמרא בכמה דוכתי שהתענו תעניות הרבה על דברים קלים כהאי דמו"ק [כ"ה.] ברב הונא דאתהפיך רצועה דתפילין לי' ויתיב מ' תעניות ובודאי שלא היה במזיד חס ושלום, וכדמשמע גם כן מלשון אתהפיכא דמשמע ממילא ומעצמו בלא דעתו אלא שהיה קצת פשיעות על שלא השגיח שלא יתהפך, ושם אינו דבר של הנאה שיהיה לתשובת המשקל של ההנאה מהאיסור, אבל עיקר התענית הוא במקום קרבן כמבואר [בברכות י"ז.] אדם חוטא ומקריב קרבן וכו' ועכשו ישבתי בתענית וכו' חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיו וכו', והרי גם עובר אמצות עשה דמוחלין על ידי התשובה מיד גם כן מביא עולה לדורן ועתה שאין לו קרבנות התענית הוא במקום דורן הקרבן, ואם על כפרת מצות עשה מביאין דורן כל שכן על מצות ל"ת גם אחר יום הכיפורים צריך דורן גם כן לרצות ועל זה הם התעניות אפילו על ביטול מצות עשה קלה צריך תענית יום אחד על כל פנים לדורן במקום עולה, ואף על גב דבחד עולה סגי לכפר על כמה מצות עשה דגבי כמו שאמרו [בזבחים ו'.] זהו לענין חיוב הדורן דנלמד מקרא וכשאי אפשר לו להביא יותר סגי ליה בהכי, אבל ודאי מי שהיכולת בידו היה מרבה להביא קרבנות נדבה לדורן כפי יכולתו איש כברכתו, וזהו גם על ביטול מצות עשה וכל שכן אעבירת ל"ת ובקום ועשה דצריכי להרבות בדורן אחרי ריצוי הפרקליט דתשובה ויום הכיפורים ואינם בתורת סיגופים ולמירוק כלל, ועל זה הם התעניות שהיו מתענין כשהיו צריכין להתפלל על איזה ענין היו עושין בקרבנות העולה כמו שנאמר [ש"א ז] ויעלהו עולה וגו' ויזעק וגו' ויהי שמואל מעלה העולה וגו' וכן [שם י"ג] בשאול הגישו אלי העולה וגו' ואמר אחר כך ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה, הנה שהיו מקריבים עולות לצורך התפלה על מה שהיו צריכים שעל ידי הקרבנות היו מתקרבים להשם יתברך וכן עתה על ידי התענית, ומצינו גם כן [תענית י"א סע"א] דאף בלי שום צורך כלל לא לתפלה ולא לתשובה היושב בתענית נקרא קדוש בדמצי לצעורי נפשיה והיינו כמו שהיו מקריבין עולות נדבה להיות לריח ניחוח להשם יתברך לבד:

ושוב מצאתי מבואר כדברי בענין התענית לתשובה בספר התניא להר"ב מהרש"ז ז"ל [באגרת התשובה פרק:] יעוש"ב ואהניין מאוד, אבל שם [סוף פרק.] ראיתי שכתב בפשיטות דמוציא ז"ל דחייב מיתה בידי שמים כמו שנאמר בער ואונן דינו כחייבי כרת לענין זה להצריך סיגופים לינצל מעונש יסורין שלמעלה הממרקין עיין שם, הנה פשיטא ליה נגד פה שכתבתי ואם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דלדעתי היה נראה פשוט כמו שכתבתי ודברי הרמ"ע בעשרה מאמרות הנ"ל מסייעין לי דלא חשיב אלא חייבי מיתה בידי שמים שמנאו חכמים בסנהדרין וכן דברי הרוקח כנ"ל, והוא עצמו מייתי שם מרוקח שכתב סיגופים לחייבי כרת ולא העיר דלא כתב כן למוציא ז"ל וצריך לומר דהתעניות הם הסיגופים, ומה שכתב דינו כחייבי כרת אין רצה לומר להשוותם לגמרי רק לענין דצריכין יסורין ממרקין אבל סגי בזה ביסורין קלים טפי, אבל כבר נתבאר כ' תעניות גם לאיסור לאו לבד אלא דכאן הרבה במספר הצומות, והוא כתב דספרי המוסר ובראשם הרוקח וספר חסידים כתבו תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות ב"ד ומשום הכי הוצרך לומר דמוציא ז"ל גם כן כחייבי כרת דלא כתב בשמם תעניות לעבירות אחרות:

ואחר כך [בפרק ב] שכתב תעניות לדורן כתב ועל יסוד זה לימד האר"י מספר צומות לכמה עבירות שאין בהם כרת ולא מיתה בידי שמים וכו' יעו"ש, הנה ייחס דבר זה להאריז"ל אבל להראשונים ייחס רק תעניות לחייבי כרת ומוציא ז"ל דחייבי מיתה בידי שמים, וחידוש דלא ראה בדברי הרוקח מה שכתב שסידר תענית על חיבוק ונישוק נשים ומשמושן דליכא כרת ולא מיתה בידי שמים וכן כתב שם [סימן י"ד] על חיבוק ונישוק אשתו נידה [ובסימן ט"ו] על גונב וגוזל אחר שהחזירו [ובסימן ט"ז] כתב על כל עבירות היה לו להתענות וללקות כל שכן על חייבי מיתות ב"ד ועל חייבי כרת וכו', הנה כתב להדיא תענית גם מלקות על כל עבירות שאינן חייבי כרת וכן כתב שם על הרבה עבירות שבין אדם לחבירו שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים להתענות וללקות אחר הפיוס לחבירו וחזרת ממון עיין שם באורך, גם בדרכי התשובה שבסוף תשובת מהר"ם מרוטענבערג ד"פ המקובל מיסוד הרוקח איתא כל הנזכר לעיל ועוד הוסיף ובתעניות מרובים יעו"ש ושם כתב גם כן על פנויה שטבלה לנידתה מלקין פעם אחת ומ' תעניות [ואם היא נידה החמיר טפי עיין שם בשינוי ממה שכתבו ברוקח הנזכר לעיל על זה], הנה קצב מספר התעניות גם על זה כבמוציא ז"ל ואף דאין בו מיתה בידי שמים לדברי הכל ולכל היותר הוא רק איסור לאו שאין לוקין עיין רמב"ם [פ"א מאישות ה"ד]:

ואמת ברוקח לא נזכר מענין תענית לדורן, והני דהושחרו שיניו מפני תעניותיו שמביא בעל התניא [שם בפרק:] נזכר גם בספר חסידים [סי' תרי"ז] ושם כתב ואלו היה הקב"ה חפץ בתעניות היה מצווה לישראל אלא שיכניע לבו שנאמר והאלקים עשה שיראו מלפניו, וכן כתב שם [בריש הסימן] יסגף עצמו להכניע יצרו משמע שזהו רק עצה שישוב באמת בהכנעת היצר לגמרי ושלא ישוב לכסלה עוד, ומצינו [בסנהדרין כ"ה.] במוציא טריפה מתחת ידו דרבי מזייה וטופריה ופירש"י לנוול עצמו לעשות תשובה, והיינו גם כן להכניע יצרו על ידי זה ועל דרך שכתבו תוספות [קדושין מ'.] דיבור המתחיל ויעשה בשם רבינו חננאל אהא דיצרו מתגבר ילך וכו' וילבש שחורים וכו' עיין שם, ואפשר דההוא דרבי וכו' הוא סימן על ששב ומתחרט באמת דמתוך חרטתו הוא מצטער ולבו דואג על ידי שעבר למרות מלך מלכי המלכים מתוך יגונו וצערו לא יוכל להתנאות בקישוטי גופו כדרך השרוים בצער, ועל דרך זה יש לומר גם כן בתעניות דרב הונא דמועד קטן הנזכר לעיל שמתוך צערו על מה שבא לידו כך לא היה יכול להכניס אוכל לפיו מגודל מרירות לבו, ועל דרך שאמרו [ברכות נ"ו.] ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך, וכל ענינים אלו לא שייך לצוות ולהזהיר לבעל תשובה על זה ולקבוע מספר תעניות מיוחד לכל עבירה שוה לכל אחד ודבר זה תלוי הכל כפי מה שהוא אדם בהשתקעותו בעבירה והתגברות היצר נגדו:

וכפי הנראה יסוד דברי הרוקח במספר הצומות הוא מצד תשובת המשקל שהצריך שם [בסימן ו' וי'] נגד ההנאה בעבירה עיין שם ונזכר לעיל, ואף דשם קאי אחר כך מחייבי מיתות ב"ר מכל מקום משמע דלא כתב זה במקום היסורין ממרקין שהרי כתב אחר כך תשובת הכתוב לסבול יסורין בחייבי כרת וחייבי מיתות ב"ד נגד עונש הכתוב בהם ומשמע דזהו השיעור ליסורין ממרקין, ואם כן נראה דיסורין שבמשקל ההנאה שכתב מקודם אינו ליסורין הממרקין שצריך לחייבי כרת וחייבי מיתות ב"ד ואם כן משמע דהוא גם בכל עבירות ולא כמו שכתבתי לעיל, ואפשר דנפקא ליה זה מעולה דדורן למצות עשה דסבירא ליה דלפי שביטל מצות עשה מצד התעצלותו בעבודת ה' צריך כששב לעשות תשובת המשקל להוסיף מעשה עבודה לדבר שלא נתחייב בה בהבאת קרבן נגד התעצלותו, ואף שנמחל על ידי התשובה מיד מכל מקום צריך לריצוי דורן לעשות דבר השקול נגד העבירה, ועל כן בעבירת מצות ל"ת בקום ועשה להנאת עצמו ריצוי הדורן הוא במשקל הצער נגד הנאת עבירה, ועיין שם [סימן ו] כתב לתשובת המשקל דהנאה בנשיקה ומשמוש והעראה [היינו נוסף על הגמ"ב] יתענה מ' יום ולא יאכל בשר וכו' ויצטער בשכיבה וכו', [ובסימן ז] לתשובת הכתוב וחייבי כרת כתב ישכב בקושי וכו' ויתענה מ' יום וכו', [וזהו השיעור דיסורין של חייבי כרת, ולחייבי מיתת ב"ד משמע דצריך טפי וכמו שכתב [שם ריש סי' י"א], ומה שכתב שם [בסוף הסימן] דכשלא אסרה על בעלה די כבחייבי כרת תענית מ' יום וישכב [כצ"ל וט"ס מה שכתוב וישב] על הארץ עיין שם, נראה דזהו לענין ימי התענית שכתב מקודם להתענות בכל יום וכו' ובכל מיני סגוף וצער מאחר שאסרה וכו' עיין שם וכונתו על סיגוף דתענית ושכיבה על גבי קרקע ומצריך בכל יום היינו כל ימי חייו וכן הוא גם כן בהדיא בסוף תשובות מהר"ם שם להתוודות כל ימיו ולשים שק וכו' עיין שם ועל זה כתב כאן דוקא כשאסרה, אבל מה שכתב בתחילת דבריו לישב בקרח ולפני נמלים שהוא ליסורין הקשין כמיתה זה הוא גם בשלא אסרה, ועיין בפסקי מהרא"י [סימן נ"ה] מביא מפסקי רמ"מ בחילול שבת במלאכה דאורייתא סגי בתענית מ' יום ואף דהוא חייב מיתת ב"ד ובסקילה החמורה וכדאיתא שם בנידתו שכתב שהיתה נרדפת וקצת אנוסה, וכן כתב [שם סי' ס'] דבנרדף הקלו אלא דשם משמע דכתב זה על מה שאין צריך התעניות רצופים דבחייבי כרת צריך גם כן רצופין כמו שכתב רוקח שם [בסוף סי' י"א] עיין שם, ועיין שם ושם מצריך תענית מ' יום גם בתחומין דהיא דרבנן וגם למאן דאמר דאורייתא אין בו כרת ומיתת ב"ד עיין שם, ומייתי ליה מג"א [סי של"ד סקל"ג] וזה ודאי אי אפשר להשוותם, ונראה דעיקר טעמו בזה כמו שכתב [שם סי' נ"ה] דלא יזלזלו עיין שם ואינו מעיקר התשובה והצורך לכפרה, ובספר חסידים [סימן קפ"א] כתב אחד חילל שבת ונשא כספו ואמר לו תשובה לחלק הכסף או שויו לעניים ולא נתן לו תשובה אחרת עיין שם, וצריך לומר דלא הוציא לרשות הרבים רק טלטול מוקצה דרבנן ולא צריך תענית רק לתשובת המשקל דזה צריך בכל איסורין כמו שככתבתי לפי שעשה להנאתו שלא יגניבו כספו על כן אמר לחלק ולסלק הנאתו מהאיסור והעבירה על ידי זה]:

ובסימן [י"א] בנידה כתב הרוקח יתענה מ' וילקה ולא יאכל בשר וכו' ואחר כך כתב לישב בקרח כשיעור צליית ביצה וגומעה לפחות מג' יום וכו' בין אינו מתענה עיין שם, ונראה דתרוייהו צריכי א' לתשובת הכתוב והב' לתשובת המשקל, וכן נראה ממה שכתב השיעור דצליית וכו' ולא כתב שעה אחת [כבסימן י"א] מבואר דטעמו בזה שזה שיעור טומאה לר' עקיבא [בסוטה ד'.] דקיימא לן כותיה כמו שאמרו באה"ע [סי קע"ח ס"ד] וצריך לסבול הצער כשיעור זמן ההנאה וזהו לתשובת המשקל, ובתשובות מהר"ם שם כתב להתענות שנה ראשונה ב' וה' וללבוש שק וג' מלקיות עיין שם, ולא כתב האי דקרח ועל כן הוסיף בתעניות שצריך לפי זה ב' פעמים מ' יום, ובב' וה' דשנה ראשונה שהוא מסתמא חוץ מימים שאין מתענין במועדות וראש חודש וחנוכה ופורים הוא קצת יותר, ואפשר הוא נגד שאר סיגופים הנזכר ברוקח בתשובת המשקל והכתוב בענין השכיבה ואכילת בשר שלא נאמר כאן, ובמוציא ז"ל שכתב רוקח מ' יום הוא למשקל ההנאה לבד ולפי שאין שם הנאת משמוש ונישוק והעראה על כן לא כתב בזה שאר סיגופין הנזכר לעיל, ובביאה פנויה לפי זה היה צריך לכל חיוב תשובת המשקל שברוקח [סימן ג] הנזכר לעיל אלא שבתשובות מהר"ם היקל גם בזה בתענית מ' יום לבד, ואפשר סבירא ליה דפנויה שאין מופקרת רק איסור דרבנן וקיל, וגם בספר חסידים [סימן קע"ז] ומובא בח"מ וב"ש [ר"ס כ"ג] משמע דאיסור הוצאת ז"ל חמור מאיסור פנויה שאין נידה ורק נידה או עריות חמירי מינה ונדחה מפניהם עיין שם, ולרמב"ם דלוקין אפנויה נראה דחמיר מהוצאת ז"ל דליכא מלקות:

ועיין שם בספר חסידים כתב לכפרת הוצאת ז"ל בקרח בחורף או מ' תעניות דקיץ עיין שם, והיינו כמו שאמרו לתשובת המשקל דאותה הנאה דסגי בחדא מיניה כנ"ל, וכן כתב [שם סימן קס"ז] לעין זה בקרח לבד ומשום דברותחין קלקלו יעו"ש והיינו כנגד הנאת העבירה [ועיין שם בריש הסי' כתב לחייב כרת שבמלקות נפטר צריך לתשובה דבר השקול למלקות או לכרת ובחורף ישב בקרח כמעשה שדיבר עמה מהעבירה עד גמרה ויעשה כן תדיר כל זמן שיש קרח ובימות החמה בנמלים ובזמן שאין קור וחום יתענה יעו"ש, וזהו כמו שאמרו הרוקח גבי חייבי מיתת ב"ד יסורין כמיתה ולא בג"י לבד, ועיין שם אחר כך מה שכתב באשת איש כשאסרה אבעלה להחמיר יותר וכן בריש הסימן דפתח באשת איש משמע דגם באשת איש כן כשלא אסרה ואין מחלק בין חייבי מיתות ב"ד לחייבי כרת, ואף שמדמה זה ליסורי מלקות ומלקות שיש להם קצבה קיל ממיתה כמו שאמרו בכתובות ל"ג רע"ב וצ"ע] ומשמע דסגי בפעם אחת, ולא דמי לביאת חייבי כרת איכא הנאה טפי בביאת אשה מבהוצאת ז"ל כנזכר לעיל, ובתשובות מהר"ם שם כתב דיתענה מ' יום כנגד יצירת הולד וישב במים בחורף כנגד צליית ביצה וכל אותם מ' יום לא יאכל בשר וכו' עיין שם, ונראה דמה שכתב וישב ט"ס, וצ"ל או ישב וכמו שאמרו בספר חסידים דבחד מינייהו סגי, וטעמו שכתב לשיעור מ' יום אין ר"ל מפני שהוא כשופך דמים דולד על כן צריך לתקן מ' יום נגד יצירתו שהרי גם בביאת פנויה כתב שיעור מ' יום ושם לא שייך שפיכת דמים דולד רק כונתו לתת טעם למשקל ההנאה זו בכך לפי שהגוף נתחמם להוצאות ולד שהוא חימום כל הגוף כולו ליצירת ולד ועל כן שיערו העינוי לדורן נגד ההנאה בשיעור ימי יצירת הולד:

ועכ"פ נראה טעם סיגופי עוון זה לרוקח וסייעתו משום תשובת המשקל, וטעם תשובת המשקל עצמו שלא הראה לו רוקח מקור [כלתשובת הבאה שמביא מגמ' [דיומא פ"ו ב'] ותשובת הגדר הגם דהוא לא מייתי מגמ' הוא מבואר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ה ב) במשחקי בקוביא דאפילו בחנם לא עבדי ומלוה ברבית אפילו לגוי לא מלוה ומפריחי יונים אפילו במדבר לא עבדי עיין שם, ותשובת הכתוב הוא מדברים שצריך יסורין ממרקין לחייבי כרת וחייבי מיתת ב"ד, אבל לתשובת המשקל לא נמצא שורש בגמרא] הוא מהא דעולה דורן, והאר"י אין מפרש הדורן כמשקל הנאה ועל כן קבע תעניות הרבה גם לעבירות שאין כל כך הנאה וכן למוציא ז"ל הוסיף עד פ"ד תעניות כי אין הדורן כפי משקל ההנאה דוקא ובודאי דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ובלש"ה שם רמז גם כן לדברי הרוקח והאר"י בתיקון עוון זה [ותימה שכתב זה אחר מה שכתב דצריך יסורין כמיתה כנזכר לעיל והרי שניהם הרוקח והאר"י לא כתבו בזה אלא מספר תעניות ולא יסורין כמיתה כלל] ודאלו ואלו דברי אלקים חיים וכשרוצה לתקן הפגם ביותר ובעולם יותר עליון צריך תשובה ביותר עיין שם, והיינו כפי מה שכתבתי צריך דורן יותר להיות רצוי גם בעולמות העליונים ביותר וגבוה מעל גבוה, וכל אחד דיסר לפי מדריגת השגתו וכידוע מה שכתב הרמ"ע בהקדמת ספר פלח הרמון דקבלת הר"מ קורדיווארי והראשונים נגד קבלת האר"י כמדריגת הפשט נגד הסוד עיין שם:

וידוע ד' מדריגות פרד"ס שיש בהשגת התורה הם נגד ד' עולמות אבי"ע ונגד ד' אותיות השם, וכל אחד השיג כפי מדריגת השגתו ועל פי דרכו דיבר בענין הריצוי להגיע לאותן מדריגות השנה שנתגלו על ידי האריז"ל שלא נודעו עדיין מקודם ולא היו יכולים להגיע לכך ועל כן היה די להם מתיקון שנתגלה אז כפי מה שהיה הצורך אז למדריגה שהיו יכולים להגיע, וריצוי הדורן הוא כדי שיוכל להגיע לתכלית המדריגה שאפשר לצדיק גמור להגיע על ידי הריצוי הגמור שהביאנו המלך חדריו, וכל תיקוני תשובה של הקדמונים כפי מה שכתבתי אינם לעיכוב הכפרה לגמרי רק להגיע גם כן לריצוי הגמור, ואף בחייבי כרת ומיתת ב"ד אין הסיגופים שקצבו ליסורים הממרקים לבד וכמו שכתבתי בדברי הרוקח שקצב מלבד זה לתשובת המשקל שהוא במקום הדורן על פי דרכו כנזכר לעיל:

ועכ"פ נראה דבעל התניא למד זה מדברי הרוקח וספר חסידים שסידרו תעניות וסיגופים לתשובה על זה, ולפי מה שכתבתי אינו ראיה כלל מיהא, ואף דבספר חסידים שם הביא בזה מה שאמרו דכאלו מביא מבול וכאלו שופך דמים, יש לומר דלענין הסיגוף לדורן תלוי גם כן כפי חומר העוון ואף על פי דאין בו כרת, וגם במצות עשה אף שהתורה אמרה דרך כלל העולה מכפרת לדורן על כל מצות עשה, עתה שאין לנו קרבנות מסברא ודאי יש חילוק בין עשה חמורה לקלה בענין סיגופים שעושים לריצוי דורן, אבל אין בזה ענין ליסורין ממרקין דחייבי כריתות שהם מעכבין הכפרה, וכל שכן כפי מה שכתבתי דהוא רק מצות עשה או מודבק באשתו או בכלל פרו ורבו, הנה גם במצות עשה דחייבי כרת דנתבאר [לעיל אות י"ג] בפשיטות מלשון הרמב"ם דהוא בכלל חייבי כרת וכן הוא גם כן בעשרה מאמרות שם בפשיטות, ראיתי עתה בתוספות יום הכיפורים [ביומא פ"ה סע"ב] שכתב בישוב דברי רמב"ם [פ"א מתשובה ה"ב] מקושית הכסף משנה שם הא דשבועות [י"ב סע"ב] דמה שאמרו שם האי עשה היכי דמי וכו' קאי אעשה שיש בו כרת דמחמורות עיין שם ומבואר דסבירא ליה דגם מצות עשה שיש בו כרת בתשובה לבד נמחל כדמייתי בגמרא שם. [ע"ז]. הא דלא זז וכו' עיין שם:

ואיברא שהוא כתב זה אליבא דרמב"ם וכבר תמהו עליו שלא ראה דברי רמב"ם עצמו [שם הלכה ד] שכתב דוקא מצות עשה שאין בו כרת לא זז וכו', גם מה שכתב שם דקרא שובו בנים וגו' דילפינן מיניה דעשה נמחל מיד קאי בעשה שיש בו כרת דבע"ז מיירי כדמוכחי קראי [דכל הפרשה שבירמי' ג' קאי אע"ז שעבדו עיין שם] ומשכחת לה עשה בע"ז דתוכחה שלא הוכיחו או איך דלא ידעו לע"ז בלאו אלא בעשה יעו"ש באורך, תמוה מאוד דאעשה דתוכחה ליכא כרת ורק העובד ע"ז בכרת ולא מי שאין מוכיח, ואף דנענש מטעם ערבות כשלא מיחה הרי מפורש [בשבועות ל"ט רע"ב] דגם רשעים דעלמא שהיה בידם למחות ולא מיחו אין נענשים אלא בדין הקל עיין שם, ומה שכתב דידע רק בעשה, מלבד דיש לומר כיון דכרת דידי' על הלאו נאמר ולא על העשה והוא ידע מהכרת אף על גב דלא ידע מהלאו מכל מקום כרת דידי' חמור, בלאו הכי נמי הרי גם שוגג דחייבי כרת חייב חטאת והיינו עם התשובה דאי לאו הכי זבח רשעים תועבה ורק עולה דורן אבל חטאת לאו דורן דאין לו כפרה בתשובה לבד ואפילו עם יום הכיפורים עד שיביא חטאת, ואם כן איך אמרו על זה דמוחלין מיד ומי עדיף ידע בהכרת ועשה ושגג בלאו מאלו שגג בכל דלא נתכפר על ידי דלא נתכפר על ידי תשובה לבד:

ומיהו גוף דבריו אמת דקרא בע"ז קאי, ועיין שם [פ"ו.] סוף דיבור המתחיל עבר על עשה הוקשה ליה אך מייתי דהאי קרא אעשה ושם קאי אע"ז ותירץ דקאי אאותם שלא הוכיחו עיין שם, הנה הדר ביה בעצמו מתירוץ ב' הנזכר לעיל ותפס תירוץ א', והגם דמזה אין ראיה לעשה שיש בו כרת וכמו שאמרו מכל מקום לדאתאן עלה נראה שפיר ללמוד משם דהרי מבואר [בשבת נ"ה.] דנגזר ממקודשי תחלו על שלא מיחו עיין שם הרי דנתחייבו מיתה לשמים על זה, והרי זה חייב מיתה בידי שמים דוגמת מוציא ז"ל דילפינן מאונן וחזינן דגם עשה דחייב מיתה ביד שמים כהאי גונא מה שראינו מי שנתחייבו מיתה על זה מהני ליה תשובה לבד, וגם בעיקר דפשיטא להו דכל מוציא ז"ל חייב מיתה אף דבגמרא איתא סתם צריך ישוב כיון דמאונן ילפינן לה ושם מבואר בכתוב דהיה שלא להקים זרע ולבטל מפריה ורביהה, יש לומר דוקא בביטול מצות פריה ורביה דמצינו עונש זה גם בחזקיה כנזכר לעיל וגם ער שמת על חטא זה אמרו [יבמות ל"ד:] שרצה שלא תתעבר עיין שם וביטלו מפריה ורביה, אבל כשאין בטל מפריה ורביה בזה אין ללמוד משם דחייב מיתה כלל, ואף על גב דהגמרא מייתי לה אאוחז ומשתין מכל מקום כיון דעיקר העוון בכללו מצות פריה ורביה מייתי לענין חומר העוון אף דבזה איכא חיוב מיתה מכל מקום העוון חמור שיש בו גם חיוב מיתה:

ועכ"פ כפי מה שהבינו כולם דדברי הזוהר דאין לו תשובה היינו לגוף מחילת העוון והכפרה ודאי הוא דבר תמוה וזר וכל מה שכתבו בזה הם דברים דחוקים ורחוקים, וכל שכן כפי פשטות הלשון דאין לו תשובה כלל דזה ודאי דבר שאי אפשר דהרי איסור אשת איש ודאי חמור מיני' וכמבואר גם כן בספר חסידים המובא בח"מ וב"ש ונזכר לעיל, ומעשה דדוד בבת שבע שהיה באשת איש אמרו [בע"ז ד סע"ב] שלא היה ראוי לכך אלא להורות תשובה שאם חטא יחיד וכו' עיין שם הרי דגם לאשת איש החמור מהני תשובה וכל שכן לזה, אבל כפי מה שכתבתי לעיל בתשובה שסידרו רוקח והאר"י דאינם לעכב הכפרה רק לדורן וכל אחד כפי מדריגתו כנזכר לעיל נראה לי פשוט דגם הזוהר כונתו לענין הריצוי דדורן שיתרצה לגמרי לעלות וליראות פני ה' במדריגות עליונות כצדיק גמור שומר הברית שלא חטא מעולם, ובכל העבירות הוא כן דבתשובה גמורה מאהבה זדונות נעשו כזכויות ועליהם חיה יחיה, והיינו אחר התשובה הראויה והבאת הדורן אחר כך חוזר להיות מקורב ובן בית כבתחלה בעוז יותר מאחר שגם העבירות עולים לחשבון מצות, ועל זה אמרו בזוהר דבעבירה זו לא מהני תשובה להיות כזכויות וכמקדם לגמרי אפילו אחר כל הדורונות, והרוקח והאר"י דברו כפי מדרגתם מהני תשובת כל אחד לאותה מדריגה שהשיג שיועיל, ומעלת ר' שמעוון בן יוחאי בהשגתו ומה שגילה לחבריא שלו גבוהה מכולם כידוע מזוה"ק מה שאמר על עצמו וכן על כל בני דורו שאמר שלא יהיה כדרא דא ושלא יתגלה עוד כן עד ביאת משיח, וכפי השגת מדריגתם אמרו שבחטא זה אין תשובה מועיל שיוכל להגיע למדריגה גבוהה כזו שאין יכול להגיע לזה אלא צדיק גמור שומר הברית שלא פגם מעולם כלל:

ורשב"י וחבירו היו יחידים בדבר זה שעל כן אמרו [בברא"ר ר"פ ל"ה] לדרת חסר פרט לדורו של חזקיה ושל רשב"י שלא היו צריכין לאות קשת נגד עונש מבול הבא על פגם הברית, ועל חזקיה אמרי [סנהדרין צ"ד.] דביקש הקב"ה לעשותו משיח והיינו שיזכה לחיי עולם דעל משיח נאמר חיים שאל ממך נתת לו וגו' כמו שאמרו [סוכה נ"ב.] אינו מבקש אלא חיים וגו', ודבר זה אי אפשר אלא על ידי שלימות קדושת הברית וכמו שכתבתי לעיל [ריש סימן ו] באותן שמתו בעטיו של נחש דזהו עטיו של נחש שיש עדיין שורש תאוה גופנית בלב בענין זה, מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה דהיה נקי מזה ולא ראה קרי מעולם דראובן ראשית אונו לא מת וכן אלי' מלאך הברית חי לעולם, ור' יהושע בן לוי דגם כן לא נראה הקשת בימיו כמו שאמרו [בכתובות ע"ז:] נכנס חי לגן עדן ורשב"י שם שאלו על זה, דלולי זה לא היה יכול ליכנס למקומו ומחיצתו של רשב"י ולהשיג מדריגתו וגם לא היה אלי' המכריז לפניו פנו מקום, ורשב"י נסתלק במלת חיים עד העולם כמו שאמרו [בסוף האידרא זוטא דהאזינו] ודשמעו קול אורך ימים וגו' וחיים שאל וגו', והיינו דזכה לחיי עולם שיזכה בו משיח כנזכר לעיל וכיעקב אבינו ע"ה דלא מת רק למראית העין בעולם הזה, וכן רבי אלעזר בנו כמו שאמרו [בב"מ פ"ד:] דנפק קלא מעיליתיה וכן נתבאר לעיל [סוף סי' ו] ברבי ור' אלעזר ב"ר שמעון גדול ממנו כמו שכתבתי שם מגמ' דב"מ שם, ועל כן אמר רשב"י [סוכה מ"ה:] בני עליה מועטים ואם שנים הן אני ובני הן ומסיק שם דהם דעיילי בלא בר לקבל פני שכינה ומשום הכי נקראים בני עליה שהם כבני בית ליכנס כרצונם:

ודבר זה זוכה רק מי שלא טעם טעם חטא מעולם כאדה"ר קודם החטא שהיה משכנו בגן עדן ושם היה יכול לאכול שהיה מעץ החיים וחי לעולם, ואחר החטא גורש משם פן ישלח ידו וגו' דעל זה לא הועיל לו תשובה שיכול לתקן השורש דעטיו של נחש ולבטל גזירת המיתה עיין [לעיל סימן ג], וגם באותן ק"ל שנה שישב בתענית לשוב מחטאו הוליד רושו"ל משז"ל דחזי לאונסו כמו שאמרו [בעירובין י"ח:] וקרו לי' שם חסיד גדול, אלא דאפילו חסיד שבחסידים וכו' שעדיין לא נטהר הלב מתאוה גופנית שלא להוציא בשר דעל ידי זה בא לידי טומאה בלילה לאונסו, ואף על פי שהוא לאונסו מכל מקום הוליד בזה רוחין ושדין ולילין והוסיף כח בסטרא דמסאבו ר"ל, ובודאי שלא היה על ידי שהרהר ביום ועבר על ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר וכו' אף שעדיין לא ניתנה תורה להזהיר על זה מכל מקום לא הוי קורין אותו חסיד גדול וגם זה לא היה קרי לאונסו כיון דהוא בהרהורו הביא עצמו לכך, ועל כן ודאי נזהר בתכלית מכל שמץ הרהור:

אבל גם באונס גמור מטורח הדרך כהאי דחסיד אחד [בשבת קכ"ז:] גם כן יש בו טומאה וצריך טבילה וגם לדברי תורה כמו שאמרו [ברכות כ"ב:], ושם איתא במעשה דר' יהודא דראה קרי משמע בשינה ולאונסו לא בתשה"מ, והוא נקרא גם כן חסיד אחד בסתם כמו שאמרו [בתמורה ט"ו סע"ב] ומייתי לה רש"י שבת שם, והקרוב דהיינו עובדא דשבת שלא לתלות ראיית קרי לאונסו באותו גוף קדוש ב' פעמים או בב' חסידים, וטעם טבילה לדברי תורה מבואר בברכות שם לפי שצריך ללמוד באימה ביראה ברתת ובזיעה ועיין שם ברש"י דיבור המתחיל מכאן שבעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת, ואם כן דגם לאנסו צריך על כרחך (לומר) דגם זה מקלות ראש ואף דחלילה לקדושי עליון שיהיה להם שום רגע קלות ראש חס ושלום בהקיץ ולא זחות דעת, מכל מקום כל זמן שלא ניצולו מעטיו של נחש לגמרי להיות לב בשר כלעתיד וכיעקב אבינו ע"ה, גם במה דחזי לאונסו בשינה לא ניצול מהרגש הנאה גופנית בשעתו בשינתו וגם זה נחשב לקלות ראש וזחות דעת וגורם תולדת כחות טומאה ר"ל, ועל זה תיקנו חכמים הטבילה או רחיצה בט' קבין שבכך הוא נטהר מאותו רוח הטומאה וזחות דעת הנמשך מזה ויוכל לידבק במאור וקדושת התורה שהוא עץ חיים, כי על ידה דבוקים בחיי עולם היא התורה שנקראת כן [בשבת י' א, ל"ג ב'] וכמו שנאמר וחיי עולם נטע בתוכינו, ועל ידי התורה יוכל לתקן גם כן הכל דעל זה אמרו [ב"ב ט"ז.] ברא יצה"ר ברא תורה תבלין, והקב"ה קראו רע כמו שאמרו [סוכה נ"ב.] מקרא דרע מנעוריו שהוא בחטא דדור המבול שזהו מצד שורש היצה"ר שבבריאה שבעטיו של נחש שהיא מצד השם יתברך שברא עץ הדעת טוב ורע והבחירה לאדם לאכול ממנו שמזה נכנס הרגשת תאות הגופניות ללב ולא כמקודם דלא יתבוששו, ובמתן תורה נעשו חרות מיצה"ר שעל ידי התורה תבלין יוכלו לתקן זה וכמו שכתב רמב"ם [בסוף הא"ב] דאין התאות אלא בלב פנוי מדברי תורה:

ועל דורו של ר' יהודה ב"ר אלעאי אמרו [סנהדרין כ רע"א] אשה יראת ה' וגו' ועדיפי מדורו דמשה ויהושע ודחזקיה, שהם היו חן ויופי היינו שהם היו נפשות נקיות מתולדה כמו שנאמר במשה רבינו ע"ה מיד שנולד ותרא אותו כי טוב הוא ואמרו ז"ל שנולד מהול והיינו צדיק כי טוב היפך הרע בעיני ה' וכן יהושע מזרעא דיוסף, וחזקיה אמר על עצמו זכור אשר התהלכתי וגו' והטוב בעיניך וגו' שהוא היפך הרע בעיניו והיה בטוח בעצמו שלא היה עליו שום טענה משמץ חטא בעולם דגם מה שביטל פריה ורביה היה בתמימות ולשם שמים כפי דעתו דחמי ברוח הקודש וכו', והגם דקרא צווח אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב וגו' צריך לומר דדייק בארץ היינו שהוא שקוע בארציות גם כן מה שאין כן אותם שלא היה להם שום שייכות לענייני ארציות דעולם הזה כלל, אבל ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה על ידי יראת ה' שהוא מה שה' שואל מעמך שהוא רק בהשתדלות אדם ולא מצד שרשו, דזה נקרא חן ויופי מי שבשורש נקי מתאות גופניות וזה לא יארע לו שום מקרה גם לאונסו מאיזה חימום וטורח דרך וכדומה שיארע לבני אדם וכמו שאמרו [יבמות ע"ו.] אטו כולי עלמא יעקב אבינו וכו' אטו כולי עלמא ברזילי וכו', והגם דשם מבואר דגם מי שכיעקב יפעול החימום אבי פוקרי שם הוא בהקיץ לרצונו ולא לאונסו ועושין כדי להוליד בלבו הרהור כהאי דבגדי צבעונין שם, ובצירוף ההרהור יפעול החימום ולא למי שנזהר מהרהור ובשינה, אבל ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה אחר כך לזה בכח השתדלותו בתורה עד שאמרו עליו [שבת כ"ה:] שהיה דומה למלאך ה' צבאות ומלאך הוא נקי מתאות, וזה היה בלבישת סדינין המצוייצין דציצית בחוט של תכלת רומז ליראה כידוע, ואחר הרחיצה לכבוד שבת שהתחיל להתנוצץ הארה מקדושת שבת שהוא מעין העולם הבא בביטול היצר זכה להאור פנים של אדם בשבת שאמרו [בברא"ר פ' י"א] דברכו וקדשו, והיינו באור פנים שהיה לאדם הראשון קודם החטא כמו שאמרו שם למוצאי שבת ניטל זיוו ונטרד מגן עדן כמו שנאמר משנה פניו ותשלחהו, ולעתיד שיתוקן זה יחזור זיוו כמו שאמרו [שם פרשה י"ב] וזהו המאור פנים לעולם הבא שאמרו בתדב"א [סוטא פרק י"ג] שיהיה לכל תלמיד חכם כפי תורתו עיין שם, ור' יהודה זכה בעולם הזה לחכמת אדם תאיר כמו שאמרו [בנדרים מ"ט:] על ידי שקידתו בתורה מתוך הדוחק יותר מכל הדורות כנ"ל, והאור פנים שאדם זוכה על ידי התורה לשמה זהו זיוו דאדה"ר קודם החטא שזוכה לאור פני מלך חיים, וזהו כשנתעטף בסדינין המצוייצין שהוא חיבור אהבה ויראה כי סדין לבן של פשתן רומז למדת האהבה וחוט של תכלת ליראה ואורייתא בדחילו ורחימו פרחא לעילא ונעשית לו סם חיים לידבק על ידי זה בחי העולמים יתברך שמו דאורייתא וקוב"ה חד:

וזהו מדריגות עולמך תראה בחייך שאמרו [ברכות י"ז סע"א], ומסיים שם ופניך יזהירו וכו' היינו אור הפנים ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין היינו שיהיה מבני עליה, והך מימרא [דפ' ויחי] דלית ליה תשובה הוא מדברי ר' יהודה דדבר זה זכו לה רק יחידי הדורות בעולם הזה דעל כן אמר רשב"י דהן מועטים, ובגמרא דסוכה הנזכר לעיל איתאאם שנים וכו' ולא אמר פחות ובברא"ר [פרשה ל"ה] איתא ואם חד הוא אנא הוא ושם ליתא הלשון ראיתי ואמר כפי המציאות דעל כל פנים אי אפשר להיות פחות מאחד שעליו העולם עומד וכמו שנאמר צדיק יסוד עולם, ובגמרא אמר ראיתי דכבר נסתכל וראה באספקלריא המאירה שלו בבני עלי' ואף שלא הסתכל לראות כמה הם דהרי אמר אם וכו' מכל מקום על בנו שהיה עמו בצוותא תמיד כבר ראה וידע שהוא מבני עליה, ועל כן סיים בב' דכבר ידע שבאותו הדור יש ב' ודאי מבני עליה, ולמדריגה זו הגדולה אי אפשר להגיע אלא מי שהוא צדיק יסוד עולם שלא פגם הברית בפעל מיהת מימיו באיזה חטא, ואדה"ר שאמרו [סנהדרין ל"ח:] מקרא דעברו ברית שהיה משוך בערלתו דעל ידי עטיו של נחש בחטא דעץ הדעת שהגיע לידיעת רע והרגשת תאוה גופנית פגם הברית גורש מגן עדן והושמו הכרובים ולהט וגו' לשמור דרך עץ החיים, דגם אחר כל התשובה ותעניות ק"ל שנה ובפרישה מאשה והתאות לא יכול לתקן שיוכל לשוב לגן עדן ולאכול מעץ החיים לזכות לחיי עולם, כי זוהמא זו משנקלטה בגוף אין לה תקנה אלא קבורה ושישוב אל העפר כשהיה:

ובני ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם כמו שאמרו [שבת קמ"ו רע"א] ולחד מאן דאמר שם פסק מימות יעקב, ואלו ואלו דברי אלקים חיים כי יעקב אבינו ע"ה פסקה ממנו הזוהמא לגמרי דעל כן לא מת ועל כן בזרעו לא היה שום דופי היינו שכולם מוכנים ומעותדים גם כן להגיע למדריגת פסיקת הזוהמא וזכו לה במתן תורה להיות כן בפעל בכל האומה, מה שאין כן אברהם ויצחק הולידו עשו וישמעאל שורש הזוהמא שאי אפשר ליפסק מהם כלל דעל כן כשהחזיר עליהם התורה לא רצו לקבל ואמרו מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף, שהם ב' שרשי כחות היצר היושב על ב' מפתחי הלב והם שרשם בב' כחות הרע הללו, והם הכרובים ולהט החרב השומרים דרך עץ החים היא התורה שלא יגע בהם מי שיש בו שורש זוהמת נחש הקדמוני שהוא נדבק אז בכרובים שהם כמער איש ולויות, ובקדושה הוא יחוד קודשא בריך ושכינתיה ודביקות כנסת ישראל באביהם שבשמים כמו שנאמר ואתם הדבקים וגו' חיים וגו' דזוכה על ידי זה לחיי עולם, וזה לעומת זה עשה אלקים שנדבק בסטרא אחרא על ידי הוצאת ז"ל וניאוף והם ב' קליפות הטמאות ומילוי תאות בהיתר שקורא לו רמב"ן [ריש פ' קדושים] נבל ברשות התורה ושעל זה נצטוו קדושים תהיו הוא מקליפת נוגה כידוע, וכרובים דהיינו כרביא ביצר לב הרע מנעוריו וחטאת נעורים, ומי שנקי מזה הוא נדבק בלהט החרב שהוא הרציחה ושפיכת דמים וקנאה וכעס, ועשו וישמעאל שרשם באלה ועל ידי זה לא יכלו להגיע לדרך עץ החיים ולקבל התורה כי כל הגוים ערלים ואפילו מולי אומות העולם, ורק ישמעאל עצמו שנימול על ידי אברהם אבינו ע"ה וברצות ה' זה שעשה תשובה כמו שאז"ל והועילה לו תפלת אברהם לו ישמעאל יחיה עליו לבד, אבל כל זרעו אף שנמולים הם ערלים באמת כי שרשם ברע שהוא שורש הערלה כי כולם בשר ערלה דבשר חמורים בשרם וכמו שאמרו על פסוק שבו לכם פה עם החמור דהוא גם על ישמעאל שהיה מב' נעריו שעמו כמו שאמרו ז"ל:

ואדה"ר נולד מהול דהאלקים עשה האדם ישר אלא שניתן בו כח הבחירה להתפתות עד שיכניס זוהמת היצ"ר ללבו ויוכל להמשיך ערלתו ולהיות ערל, ולא כמהול המשוך דאין צריך לחזור ולמולו אלא מדרבנן משום מראית העין לבד, אבל הוא נעשה אחר שחטא ערל גמור בהמשכה זו ומזה נעשה שורש ללידת הגוים ערלים שכולם צאצאי אדה"ר, וזרע ישראל צאצאי יעקב אבינו ע"ה שרשם מצד שורש אדה"ר שקודם החטא שזכה לה יעקב אבינו ע"ה ועל ידי זה מטתו שלימה בלא פסולת שגם ערלי ישראל נקראים מולים, והגוים בהיפך שהם משורש הערלה והזוהמא שנקלט ונשרש בו אחר החטא, ועל כן נמנע ממנו התשובה הגמורה לתקן לגמרי לבטל גזירת המיתה וגם אחר תשובתו הוציא ז"ל לאנסו והוליד רוחין שידין ולולין וזה מצד שלא נטהר עדיין משורש הזוהמא דידיעת רע והרגש תאוה גופנית כנזכר לעיל, וזהו שמירת הכרובים לדרך עץ החיים וקין היה נקי מזה אבל נדבק בלהט החרב ורציחה וגם אחר תשובתו לא נטהר מזה לגמרי ונשאר קינא דמסאבותא כנודע כי שורש הזוהמא לא יכול לסלק, וגם זה מכלל שורש היצ"ר שנקרא רע בעוון דהוצאת ז"ל שהוא גם כן כאלו שופך דמים ומזה נמשך אחר כך בקין לשופך דמים, ועל כן הכרובים קודמים ואחר כך להט החרב כי התחלה הרע הוא בהרגש התאוה שהוא שורש חטא דעץ הדעת בידיעת הרע:

ונאמר ועתה פן וגו' ואמרו [בברא"ר פרשה כ"א] שפתח לו לתשובה וכו' ואין פן אלא לאו אמר הקב"ה ישלח וכו' עיין שם, והדבר זר להיות מפסקא קראי ולומר דמלת פן שבאמצע הוא תשובת אדה"ר על זה דבר שאי אפשר להכניסו במשמע הכתוב וגם הוא נגד הברייתא דעירובין הנזכר לעיל שעשה באמת תשובה ק"ל שנה וכן הוא גם בב"ר [ס"פ כ"ב] ועיין לעיל [סימן ג], אבל ודאי אין מקרא יוצא מפשטיה שהכל דברי השם יתברך אלא שהדבר קשה מאחר דפתח לתשובה איך אמר פן ישלח וגו' ואם ישוב למה לא ישלח וגו' ותשובה מבטלת הגזירה, אבל דקדוק לשון הכתוב שם פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו' דמלת ישלח ידו ומלת גם יתור לשון והוי לו לומר פן יקח מעץ החיים, מבואר דהכוונה במה שהסמיך זה לועתה שהוא התעוררות תשובה דלולי התשובה ודאי יוסיף להשתקע ברע ולא יקרב לעץ החיים כלל רק כשיתעורר לשוב אז אפשר שיקרב לעץ החיים והוא השגת פנימיות התורה, וידוע דמי שאין לבבו מנוקה מתאות גופניות אם ירצה ליכנס לפנימיות החכמה והשגה שאין שייך לו נעשית לו סמא דמותא, כאחר שקיצץ בנטיעות ואמרו [בחגיגה] לפי שלא היה נקי אגב אימיה שהיה בו איזה רע בשורש שלא נתנקה ממנו מקודם, וכן כת ש"ץ שר"י נראה דנעשו נואפים על שעסקו בנסתרות בעוד לבבם מלא תאות, וכן אדה"ר אלו היה מתקן לגמרי חטא דעץ הדעת להיות כקודם שחטא נעדר ממנו ידיעת הרע כל עיקר אז ודאי היה ראוי לאכול מעץ החיים, ולכך נברא לצורך האדם דכל הבריאה היה בשבילו ואורייתא וקוב"ה וישראל כולא חד וישראל הוא שורש האדם שבשבילו נברא העולם והוא אחד ומתאחד ממש עם עץ החיים הוא התורה שהוא הנשמת חיים שנפח באפיו והכל שורש אחד של חיים זה נקרא נשמת חיים וזה עץ חיים והקב"ה אלקים חיים, אבל זהו כשהוא בשלימות הצלם אלקים שבתחלת הבריאה וזהו יעקב אבינו ע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד:

תוכן העניינים

תקנת השבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה