תקנת השבין· רבי צדוק הכהן רבינוביץ
פרק ו
שמארכת שנותיו של אדם, הוא על ידי התפשטות מדריגת יעקב אבינו ע"ה לא מת שזכה לה חזקיה בהארכת חיים דוהוספתי על ימיך וגו' על ידי התעוררות תשובתו בתוקף כ"כ לפרוץ כל הנדרים והגזירות והגבולים לחייו עד פה תבוא רק בנחלת יעקב בלא מצרים, דעל כן לא מת כי המיתה הוא על ידי הגבול ששם הבורא לחיי האדם מה שאין כן כשהוא בלא מצרים לא שייך מיתה ומיתתו הי' רק בעולם הזה למראית העין, וכמו שאמרו (בתענית ה' ב) מקרא אני דורש וכו' מקיש הוא לזרעו וכו', רצה לומר אתה מביא לי מעדות הכתוב על מה שראו במוחש בעולם הזה אבל אני דורש המקרא שהדרש הוא השגת העומק הנעלם מהפשט וידעת הדבר לאמיתו הנעלם בעולם הזה הוא הדרש הנעלם תוך הכתב שהוא הנגלה לכל, וענין חיותו הוא מקיש הוא לזרעו וכו' פשוטו הכונה דחיות שבזרעו היינו חיותו דשורש נפשות כל דור ודור בכלל הוא נפש יעקב אבינו ע"ה:
והנה תולדות יעקב יוסף שהוא עיקר תולדותיו, ואמרו ז"ל דזיו איקונין דומה לו, ונודע דכ"ד אינו באיקונין דגוף שבעולם הזה שהוא דבר שלשעה רק באיקונין דנפש וצלם אלקים דנשמת חיים שהוא דבר הקיים לעד וזה הי' דומה לו, ועל כן נקראו ישראל על שמו שארית יוסף כי גם הוא כולל נפשות ישראל בכל דור, והיינו דידוע דהוא נקרא יוסף הצדיק דזהו מדתו ונאמר ועמך כולם צדיקים שזהו מדת כל ישראל, כולם היינו אפי' פושעי ישראל ורשעים גמורים דעיקר שם צדיק ידוע דרצה לומר שומר הברית כיוסף, והרי אמרו בנדרים דאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה ואפי' ערלי ישראל נקראים מולים, ובפרק עושין פסין אמרו דבועל ארמית מימשכא ערלתו ולא מבשקר ליה היינו דאינו מכיר לבד לא שבאמת ערל דהרי המשוך אינו ערל רק מדרבנן מפני מראית עין צריך לתקן והיינו ראית העין דלא מבשקר, לפי ראות העין והנגלה דקלקל הברית היפך יוסף שבזה עיקר נסיון שמירת הברית שהוא לאכפייא בדרגא דצדיק בצמצום הוא בארמית דאין לה שייכות עם זרע ישראל, מה שאין כן נסיון דדוד המע"ה בישראלית לא עלתה בידו שדם הנסיון הי' לאהפכא לא לכפייא דבאמת ראוי' היא לו ואין זה דרגא דיוסף, ועיקר ההבדלה בין ישראל לעמים הוא באות הברית דעל כן הערלה נקראת על שם רו"ה, ורצה לומר בקדושת שורש התולדה כי במעשה אפשר שיהיו שניהם דוים רק זה שורשו טוב ועל כן אפי' פושעי ישראל בכלל שארית יוסף כולם צדיקים, ואפי' חסידי או"ה אין להם שייכות לזה כי המשכת מקור חיותם ממקום טומאה וערלה, מה שאין כן בני ישראל שורש חיותם מיעקב אבינו ע"ה ועל כן עיקר תולדותיו יוסף לומר דזרעו כולם צדיקים מצד הולדתו אותם דעיקר תולדותיו הוא כן משרשם, דכל ענין יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה היינו שכל הולדותיו בקדושה כי הוא שלימות תיקון חטא אדה"ר שהי' בתאוה, ועל כן אמרו על ישי שמת בעטו של נחש היינו שורש הסתת הנחש בחטא אדה"ר דבעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים וכו' דהי' בו שורש של כוונה להנאת עצמו, ומזה נמשך הבושה לאדם ואשתו אחר החטא כשהכירו שהם ערומים על ידי שהרגישו בהנאה גופנית מה שאין כן מקודם נאמר ולא יתבוששו, וכן יעקב אבינו ע"ה אמר הבה את וגו' מה דקל שבקלים אינו אומר כן מפני הבושה שבא אחר חטא אדה"ר רק הוא דלא הרגיש בשום הנאה גופנית רק להעמיד תולדות לבד נתכוון, וכמו לעתיד לבוא דאמרו ז"ל על פסוק לב בשר לב להוציא בשר הרי זה אצלו כהנחת תפילין וכל מצות התורה ולא שייך בושה, ועל כן מטתו שלימה דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואי אפשר כלל שיבוא ממצוה עבירה ודבר רע חס ושלום, רק יציאת הפסולת הוא על ידי עירבוב הנאות גופניות הנמשכות מעטו של נחש שנתערב על ידי חטא אדה"ר בכל זרעו, והאבות הם שבאו לתקן זה וגמר התיקון הי' ביעקב דאמרי עליו אשר פדה את אברהם, וגם אברהם ויצחק נקראו יעקב כמו שאמרו ז"ל היינו אחר שבא הוא לעולם נתבררו גם הם דאין נקראו דרעו של אבות אלא יעקב בלבד כמו שאמרו בנדרים, ונמצא גם מטתם הי' שלימה שהרי הפסולת אינו דרעם כלל כי לא הי' זה מצידם וכמו דאצל יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה אף שנראה שיש איזה פסולת למראית העין באמת אינו פסולת כלל כן אצלם אף דלמראית העין הי' נראה איזה פסולת מהם באמת אינו שלהם כלל, דזה כל כח יעקב נחלה בלי מצרים היינו גבולי העולם הזה שהוא כפי ההתגלות למראית העין דבזה הם הגבולים:
וזהו דחיית ל"ת שבתורה הנזכר (בסימן ג) שזוכין לה בעלי תשובה בעומק תשובתם, וצדיק גמור הוא בהיפך מזה שנשמר שלא לעבור על שום דבר מדברי תורה, והוא זיו איקונין של יוסף שהוא התפשטות מדת יעקב אבינו ע"ה בזרעו שבחיים בכל דור, ומדת יעקב אבינו ע"ה עצמו שלא מת כלל זה לא נתגלה עדיין בעולם הזה עד שיבולע המות אבל למראית העין גם איתו קברו לבקייא וחנטו וכו', רק ההתפשטות בעולם הזה הוא בחיות זרעו וזה נקרא יוסף לשון הוספה שעל ידי זה נתוספו נפשות רבות דזרע ישראל בכל דור ודור, וע"ד שאמרו (ע"ז ה' א) אלמלא אבותינו חטאו אנו לא באנו או מי שלא באנו, שהיינו כלולים בהם ולא הי' מקום להתפשטות בפני עצמו, והנה התפשטות זה הוא גורם התפשטות והתרבות חלת ונפש יעקב אבינו ע"ה עצמו שהוא עצם נפשות דישראל ונמצא העלם חיותו שלסבורין אנו שהוא מיעוט חיות אינו אלא ריבוי והוספת חיות שנתרחב וניתוסף התפשטות הרבה יותר, וזה גם כן ענין הוספת ימים על ימיו דחזקי' אחר שקיבל על עצמו לינסב ויוליד זרע שהיהיו התפשטות חיותו לדורות כידוע דכל הצאצאים גנוזים אבותם שהרי מהם יצאו ובהולדה הם יוצאים מההעלם לגילוי ומהצמצום להתרחבות וזה גורם גם כן התרחבות והוספה בחיותו וימיו על ידי התשובה שאחר החטא בזה, והוא הי' מד התחלת מדרגה זו דרגא דיעקב אבינו ע"ה שהוא בהלם בעולם הזה ועל כן איכא למ"ד (יבמות נ' א) דרך השלימו לו ומשלו נתנו לו ואין כאן עדיין הארכה גמורה עולם הזה, וגם למ"ד הוסיפו לו לא האריך ימים יותר משאר בני הדור ואין כאן עדיין דריגת מארכת ימיו רק מה שנדחה הגזירה והגבול מימיו, וזהו רק כדחיית ל"ת וגזירת התורה, אבל כאשר יעמוק יותר בתשובתו ובדביקותו באלקים חיים יזכה לחיים והארכת ימים על ידי שובו מרשעתו על ידי זה יחי' כי יוסף שהי' צדיק גמור והוא עיקר דרגא דהוספה אמרו ז"ל דאדרבא נפחתו לו י' שנים בשביל חטא דשמע עבדך אבינו הענין דהוספה רי נראה כמוסיף ומעדיף על העיקר וצריך זה שמירה יתירה שלא יבוא להתגאות ולחשוב שהוא באמת טוב יותר, ועל זה הוזהרו אל תתאמר בצדקתך וביושר לבבך וגו' ואזהרה זו הוא למי שהוא צדיק גמור וזה עלול לטעות ובזה יוכל להחשיב עצמו טוב יותר מעילתו ושרשו ואין מכיר שעיקר מה שהוא טוב הוא רק ממנו:
וידוע דג' שרשי הטומאה דיצר רע זה לעומת זה לג' אבהן הם קנאה ותאוה וכבוד שהוא כעס הבא מפסולת הגבורה דיצחק ותאות מפסולת החסד דאברהם שהם שרשי הרע שבאומות אדום וישמעאל ברציחה וניאוף, וגאוה הוא נגד מדת אמת ליעקב שמדתו ענוה, דרגא דנחושת נגד כסף וזהב שהם רומזים לג' אבהן כידוע, כי הגיאית הוא שקר דאפי' אצל השם יתברך נאמר גאות לבש רק דרך לבוש ומתגאה על גיותנא אבל ענוים יתן חן וכבוד ובמקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו, וזהו צורתו של יעקב שחקוקה בכסא הכבוד דאני מרום אשכון ואת דכא ושפל רוח והיו המלאכים מביטים למעלה ורואים צורתו וכן למטה דהיו עולים יורדים בו דהיינו מקום גדולתו וענותנותו,וכן הוא צורת אדם בעולם שאמרו ז"ל דגאה בכולם אדם דמתגאה על הכל, ועיקר השם מורה פחיתות כמו שאמרו (בסוטה ה' א) דמורה אפר דם מרה, והיינו כי הוא באמת מורכב מנפש החצובה מעולם הכסא למעלה מלאכים וגו, עפר מן האדמה שהוא תכלית השפלות ונפש הוא חלק אלקי ממעל ומצידה וא הדביקות בהשם יתברך, ועל זה נאמר ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ד' ועל ידי זה יוכל להכניס בו יצר רע גסות הרוח, ע"ד שאי' תענית ברשב"י שלמד תורה הרבה וזחה דעתו ונזדמן לו האדם מכוער, וידוע דהיופי והכיעור בתורה ובדברי רז"ל הכל בענייני הנפשיים וגילה לו דבר זה דהכל האומן שעשאני ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כאלו השתדלותך גרמה רק כי לכך נוצרת, ובאמת נא' בטרם אצרך בבטן ידעתיך ואף דהכל בבחירה מכל מקום אמרו גם כן בבבא בתרא בראת צדיקים בראת רשעים, וכן בברכת רנבה"ק על ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד דעל האמת הכל מהשם יתברך, וכידוע מסוד הידיעה והבחירה שנתקשה בו הרמב"ם סגילה שם תכלית ידיעתו במה שאמר שלא ידע תירוץ על זה כי אין ידיעתינו כידיעתו והוא התירוץ האמיתי על קושיא זו ולא כהראב"ד שכתב שהניחה בקושיא, וסודו ידוע בתיקוני זוהר חדש ובספר ד' מאות שקל כסף מהאר"י ז"ל,ותורף הענין דבמקום הידיעה אין בחירה ובמקום הבחירה אין השגה לידיעתו יתברך, והיינו דהבחירה הוא רק מצד העולם הזה וכל זמן שעדיין דבוק בחומריות ואינו דבוק לגמרי בו יתברך ואז אינו בתכלית שלימות הבחירה עדיין שהוא לידבק באלקים חיים לגמרי דאז כשיגיע למדרגה זו משיג האמת שאין בחירה ואינו בצדקתו וביושר לבבו, והגיאות הוא מצד השפלות והחומר שבו ואז גם השם יתברך מרומם ממנו שאלו הי' מכיר שהשם יתברך עמו ושהכל ממנו אין מקום לגיאות, דאז הוא במקום גדולתו ושם ענותנותו ונמצא הענוה הוא הגדלות דאדם כאשר נפשו דבוקה במקורה, והגיאות הוא מצד הגוף המרוחק מהשם יתברך שמצידו הבחירה ועל ידי זה בא הגיאות כאלו הוא משתדל ובותר בטוב:
וכל בקשת יעקב אבינו ע"ה הי' אם הי' אלקים עמדי וגו' אז הוי' ד' לי לאלקים, דידע שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו רק אם הוא יהי' עמדי וישמרני אז יהי' וגו' והמצבה וגו' שאוכל לעבדו, וזה מידה יתירה שבישראל מבגרים שאי' (בפרק י' יוחסין) דמקודם השם יתברך להם לאלקים והרר והם וכו', והוא על דרך משכני אחריך נרוצה כי ישראל משיגים כן דרך הוא המנהיג בכל פרטי מחשבות אדם ותחבלותיו ושהכל ממנו ומדה כנגד מדה השם יתברך מתנהג עמו כן, מה שאין כן הגרים חושבים דבר בהשתדלותם שבחרו בטוב על כן הם צריכים השתדלותם קודם, וכל ענין יעקב ע"ה הי' לברר דבר זה כי הכל ממנו יתברך ואין עוד מלבדו שזהו מדתו בדביקות, ועיקר גלגולו לבית לבן הי' בשביל רחל שהיא עקרת הבית בין ישראל כי היא יפ"ת ויפ"מ ההיפך מאדם מכוער דהיינו ביופי הנפש דהאומן עשאה ביופי וכן זרעה צדיקים גמורים, וזהו עלמא דאתגליא שהם בהתגלות בעולם הזה נאים במעשיהם בכל מיני יופי כטעם יוסף יפ"ת ויפ"מ, וזהו שאחזה פלך השתיקה היינו ההגדרה שהוא מצד הגוף כטעם לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה היינו שב ואל תעשה בלא התפשטות שהוא דבור כי ברוב דברים לא יחדל וגו', וזהו יקר המכוון דבית ישראל דעמך כולם צדיקים שיהיו כן בפועל גלוי לכל ועל זה כל אזהרות התורה, וזה כל חפץ יעקב להעמיד תולדות צדיקים המקיימים דרך ד' שזה כל ענין האבות להעמיד אומה שלימה עושי רצון השי"ת ואל רצה שיהי' במטתו פסולת כלל ועל כן אהב את רחל רצה לומר חשק בהולדה כזו דצדיקים גמורים, ולאה היתה בהיפך כי היא סוד עלמא דאתכסיא היינו דטובי' שהוא מדת צדיק אמרו צדיק כי טוב גניז בגוי' וההתגלות לא כן וזהו מדת הבינה דלבבו ושב דרגא דבעל תשובה שהוא למעלה מצדיקים גמורים, והיא וכל זרעה תפסו פלך ההודאה דזהו עיקר התשובה דמודה ועוזב ירוחם, וראובן בכורה פתח בתשובה תחלה וכן הושע מזרעו כמו שאמרו ז"ל:
וזהו וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, דחלילה שיעבור יעקב אבינו ע"ה על לא תשנא אחיך בלבבך ועל לא דבר וכל שכן בהיותה אשתו ויהי' חס ושלום בני שנואה ועל כן דרשו רז"ל (ב"ב קכ"ג א) ששנואים מעשה שו בעיני', ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם כן כי מעשה עשו ברציחה ויצרא דכעס הוא שורש מיצרא דע"ז שאיבדו אנשי כנה"ג כמו שאמרו כל העועס כאלו עובד ע"ז, כידוע דשם אלקים הוא לשון איל כח וגבורה שהוא בעל הכוחות כולם וזהו מדת הגבורה שהיא הכובש יצר כמו שאמרו ז"ל, וממנו התפשטות דאלהים אחרים בזה לעומת זה אשר שה אלקים ומהם מתפשטת מדת הגבורה הרעה בכעס ורציחה, ועל כן ראשית גוים עמלך שהוא השורש מכל מיני ע"ז של כל ע' אומות דכל אומה יש לה כח מיוחד שבו מתפארים כחם ועוצם ידם עשה זה, וזהו ע"ז שלהם דכל ענין ע"ז היינו שמפריד איזה כח מהשם יתברך ואומר שהוא שליט ובעל כח בפני עצמו, ועמלק הוא הראשית והמקור שבכולם כי הוא שורש פסולת מדת הגבורה דרגא דאלהים אחרים, ואינו נופל אלא ביד זרעה של רחל שהם האוחזים במדת הגבורה דקדושה לכבוש את יצרם ויבוא מי שנאמר בו את האלקים אני ירא דרגא דיצחק ויפרע ממי שנאמר בו ולא ירא אלקים, דאף דזה נאמר על ישראל היינו דעמלק, פגע בהם בשביל זה כי הוא שרשו מצד אותו פסולת דיצחק ועל כן כשרואה גם ישראל למראית אין כן יש לו טענה לקטרג חס ושלום עליהם, והבריות היו אומרים הגדולה גדול דמצד ההתגלות הי' נראה כאלו חס ושלום דומית אליו, אבל באמת שנואים מעשה דעשו ביני' ובזה נתעלית היא על רחל דזרעה הם רק שטנו של עשו היינו מקטרגים בהיות הם טובים והוא רע אבל אם חס ושלום יחטא האדם הרי חס ושלום נראה דומה לו, אולם היא שורש מעשיו שנואים אצלה והשנאה היא בלב שממאס הדבר ואף אם בפועל אינו כן הוא רק למראית העין באתגליא אבל השורש שבלב אינו כן, ועל כן אמרו במגילה הכופר בע"ז נקרא יהודי דזהו שורש יהודה מזרעא דלאה שאין לו אמונה בלב בע"ז ושום כח נגד השם יתברך:
וזה שורש דרגא דדוד המע"ה ואני תפלה להכיר שהכל מהשם יתברך ואין לו אלא מה שמקבל ממנו בתפלתו, משח"כ מזרעא דיוסף עמד ירבעם שחידש ע"ז בישראל ובאמת גם הוא לא האמין בע"ז כי גם כל בית יוסף נקראים יהודים כמו שגם כל בית יהודה נקראים שארית יוסף דכל השבטים כלילים זה בזה במעלותיהם כמו שאמרו ז"ל דחזר וכללן בברכותיהם, ועיקר כונתו הי' מצד הגיאות והכבוד כשיראו רחבעם יושב והוא עומד כמו שאמרו ז"ל (בפרק חלק) וכן אמרו דלא רצה לשוב בשביל שא"ל בן ישי בראש, וזה הביאו לע"ז כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, והיינו דרז"ל חשבו רק ב' יצרים דע"ז ודעריות כי רק מאברהם ויצחק יצאו פסולת דעשו וישמעאל ועשו הוא שורש לע"ז כנזכר דכעס וגאוה הם ענפי יצרא דע"ז, ודמעתי על פסוק ושם אמו צרועה דענין טומאת צרעת בא ממדת הכעס ושורשו דירבעם אגב אימי' הי' ממדת הכעס דבזה הי' החסרון שלו, והוא נכון גם כפי מה שכתבתי דהגאות נמשך מהכעס וגבורה דרע שחפץ להתגבר על הכל, ובישראל גם כן חלוקים ב' יצרים אלו בזרעא דרחל וזרעא דלאה, ולכך שנאת מעשה עשו הוא רק אצל לאה שהיא ההיפך ממנו ממש ולא שטנו, ובאתנליא היו הבריות אומרים דראוי' לו היינו דידוע דהב' יצרים הם זכר ונוקבא ועשו הי' דכורא ביצרא דכעסוע"ז וחשבו כאלו היא חס ושלום הנוקבא ביצרא דעריות לעשו שהוא השורש דרע וגדאי זווגו הראוי לו הוא על ידי שהיא גם כן שורש דרע ומיצרא דעריות והיא מתלת בת ישמעאל, אבל לאה היא שורש קדושה העליונה דכנסת ישראל מצד דת התשובה שאפי' יחטאו חס ושלום ויגדילו עונות עם כל זה שורשם דבוק באלקים שנואים מעשה עשו בעיניהם וכופרים בע"ז וכל החטאים רק כהוצים הסובבים לאסא, רק לפי שהגוים אין להם שייכות לשובה על כן לא ידעו מזה, דבאמת הכיעור שבלאה דעיני לאה רכות דזהו כמספר בגנותה כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה אפי' בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב אלא שהיתה בוכה וכו':
וענין הגנות דעינים הוא עיקר באשה כמו שאמרו בשהש"ר על פסוק מבעד לצמתך כל כלה שעיניה יפות וכו', והאו כענין הסבי עיניך וגו' שהם הרהיבוני ואמר הסבי וגו' שאינו רוצה בכך לפי שהם הרהיבוני הכניסו בי גדלות וגיאות כידוע עין רואה ולב חומד שממנו התחלת התאוה וכמו שנאמר ותאוה היא לעינים, ועל כן בזרעא דיוסף נאמר עלי עין ומדה כנגד מדה אין העין שולט בהם, ועיקר היופי הוא בכבישת התאות ועל זה אמרו (בנדרים כ' ב) מפני מה ביך יפיפין שכשהוא מספר וכו' בשבילה קודושה בלידתם, ומי שהוא גבור הכובש יצרו בתאות אין כל גופו צריך בדיקה דזהו דרגא דיראת ד' ואשה יראת ד' היא תתהלל והוא תרעא לאעלא גו מהימנותא ומה ד' שואל כי אם ליראה, אבל מי שעיני' וכו' כל גופה צריך בדיקה ומכל מקום בבדיקה מיהת מהני שאין להשגיח עוד בגנות העינים והיינו כי יש שאינו בעצם ובלאה הי' אדרבא לשבח לפי שהיתה בוכה כו', כי אחר התשובה והתיקון באותו אבר שבו הקלקול נעשה אדרבא אותו אבר משובח יותר והגנאי עצמו שב להיות שבח כטעם זדונותת כזכיות ובשבחה דבר הכתוב לא בגנותה דמה שעיני' רכות הי' מצד ששנואים מעשה עשו ביעני', דידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים, ומכל מקום למראית העין כפי הנגלה בפשט הכתוב נראה כגנות וכיעור וכן כפי פשט לשון הכתוב שנואה לאה מוסב עליה, דעל ידי ששנואים מעשה וכו' על ידי זה נגרם למראית העין דהיא שנואה רצה לומר שנואה במעשי' חס ושלום כמשז"ל על פי וא' שנואה הוא מצד הראי' דוירא ד' כטעם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ד', כי קלקול הברית הוא כיעור העינים וגורם גם כן בעיינין דלמעלה כביכול להיות רע בעיני ד', ויראת ד' שנאת רע שזהו דרגא דירא ד' הכובש יצרו להיות שונא רע שהוא מי שאינו שומר הברית כידוע בזוהר מקרא דער, וראיה אותיות יראה שזהו מצד ראיית השם יתברך היינו הסתכלותו בעלמא דאתגליא דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שזהו עסק האדם בעולם הזה שהוא עולם המעשה:
וכל עסק קדושת לאה וזרעה הוא בטהרת המחשבה ושלא להשגיח במעשה אם לא כן והוא הדבקות במחשבתו יתברך כטעם ישראל עלו במחשבה, ואוכמא הוא לגבי מדריגות שלמטה הימנו ושנוא לגבי מדריגת הראי', אבל זה גרם לפתיחת הרחם שאינו בלא דם וטומאה דלידה, כי כל לידה והוספת קדושה יתירה וריבוי בנפשות מישראל אינו אלא על ידי התשובה הבאה אחר החטא והריחוק דעל ידי זה נתגדל ונתרבה חלקו וגורלו שיוכל להתרבות הרבה יותר מכפי גבולו הנקצב, דזהו מדת התשובה לפרוץ מצרים וגבולים ולעשות זכיות חדשות מזדונות, מה שאין כן צדיק גמור שאינו אלא הולך בדרך התורה הקצוב והמוגבל ואין הוספה ועל כן רחל עקרה וכן יהושע ב"נ הגדול מזרעא דיוסף לא הו"ל בנין, ועל כן אמר בעון חוללתי ובחטא יחמתני וגו' ועיקר ההולדה מנפשות יקרות ומשובחות כשבטי יה והדומה אותן שצדיקים כרחל ויהושע ב"נ מתאוים להם לא כבנים דעלמא אינו אלא על ידי דרגא דתשובה שהיא אימא עילאה אם הבנים, מה שאין כן רחל מדת כנסת ישראל הנקראת ברתא ובת שמעי בת וראי ואמרו (בר"פ בן סו"מ) בן ולא הראוי ליקרא אב ה"נ בת ולא הראוי' ליקרא אם, ונקרא רק אימא תתאה רצה לומר מצד התחתונים ועלמא דאתגליא גם זה נקרא אם, כי בעולם הזה אדרבא צדי' גמור חשוב יותר מבעל תשובה כי האדם יראה לעינים מי שעיני' יפות וד' יראה ללבב לטהרת המחשבה והמעמקים שבו,ושם אמר יראה לשון עתיד הראי' גם כן ללבב וזה הי' בעת בחירת דוד המע"ה הגבר אשר הקים עולה של תשובה שתלוי' בלב דלבבו יבין ושב ועיקר הסתכלות השם יתברך בו ללבבב אף דהוא הי' יפה עינים גם כן כי כל לשון עתיד מורה על השגה דלעתיד לבוא כטעם אין והיה אלא שמחה שהוא לשון עתיד מה שאין כן ויהי, וכאן וירא ד' לשון עבר הוא ראי' בעלמא דאתגליא ולפי שמפתח של עקרות בידו יתברך ולמדו ממקרא הזה דויפתח דלא הי' הולדה טבעית כלל לית בנים דעלמא רק הולדת נפשות יקרות מידו ית"ש כפי מעשיהם הראוי להם הי' המשפט רק ללאה, ולפי שהי' מצד הראי' נולד ראובן על שם הראי' כי ראה ד' בעניי (וכי שנואה אנכי) ובו נתגלה דבר זה שהוא הראשון מזרע ישראל המקודשים שנאמר בו בתורה חטא עצום כזה ונתגלה תיכף על ידו מדרגת התשובה בעולם שאי אפשר לה בלא חטא:
ות"ח שחטא אל תהרהר דודאי עשה תשובה מיד ונאמר מיד ויהיו בני יעקב שנים עשר דנתקבלה תשובתו, ואף שאמרו ז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה רק מעלה עליו הכתוב מכל מקום הרי הכתוב חפץ בטובת ובשבח כל הבריות וכל שכן שבטי י' ולמה יספר בגנותן מה שלא חטאו ויתלה בו חטא עצום כזה להיות מעלה עליו הכתוב כאלו עשה ובפרט שבאמת שב אח"כ, רק לפי שכל חטאו הי' לגלות מדרגת התשובה ולהודיע תשובתו אם כן בהכרח הי' לגלות החטא ועוד להגדילו כדי להגדיל כח התשובה וזהו שבחו שאחר התשובה שב החטא עצמו להיות שבח וזכות וכן ביהודה מאתו יצאו כבושים לברוא אורו של משיח ובו נתגלה תכלית השלימות של התיקון דאף שהי' נראה כחטא וביאת זנות באמת הי' דבר קדוש מאוד דמאריא בישא ופועל רע גוריא טבא לא נפיק, ומאחר שמזה יצא שלשלת בית דוד ומשיח שם נפשות היותר קדושות בישראל על כן הי' הענין קדושה יתירה מאוד שלא הי' עדיין כזאת ושיהי' ראוי לזה ואף על פי שלמראית העין אין כן, וזהו תכלי שלימות דרגא דלאה ועל כן אמרה אז הפעם אודה את ד' שכבר נתברר עניינה ומעלתה, ואז עמדה מלדת עד מעשה הדודאים שאז התחדש גילוי ענין נוסף במעלת לאה בהולדת יששכר וזבולון שהם לומדי התורה ותמכי אורייתא, והתורה נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו ז"ל והוא למעלה ממדרגת הבינה שמשם התשובה דרגא דלאה מצד עצמה, וכשיצא ממנה שלשלת הגבר שהקים עולה של תשובה כבר נשלם מדריגתה בשלימות אבל מצד מדריגה גדולה יותר חבורה עם יעקב שבחבורו עם לאה גם הוא נתעלה למדרגת חכמה דרגא דישראל המורה על ת"ח כמו שאמרו (בבא מציעא ל"ג א) ונודע דחכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשין, רק לפי שעצמות יעקב דרגא דאמת היא התורה שהיא רק רשימות מחכמה עליונה המושג בעולם הזה ומצידה הוא ההגדרות דעשה ול"ת על כן אהב את רחל:
וזהו מצד ההתגלות בעולם הזה הי' רק באוהל רחל אבל לעוה"ב אינו כן שכן קבורתו במערת המכפלה עם לה נראה דלעוה"ב שנתעלית מדרגתו לשרשו שהוא שורש חכמה העליונה שם אין הגדרות והם יעקב ולאה ברזא דאבא ואימא דלא מתפרשין, ובוה"ז לא יצא עדיין לגילוי בפעל דרגא דלאה בשלימות עד ביאת המשיח מזרעה במהרה בימינו, וכל לידת השבטים הם התגלות השרשים לבד בעולם הזה, ושורש ראובן ושמעון הוא רק תיקון הראי' והשמיעה, דמצד עין רואה בא החמדות ומצד אוזן שומעת בא קבלת התוכחה והתשובה כמו שאמרו ז"ל האוזן הזה כקנקל לגוף, וכל חשק לאה להרבות שבטים וזה עיקר מעלתה מצד החמדה והחשק, אף על פי שכל חשק היא מצד היצר בעולם הזה שהרי אמרו (ביומא ס"ט ב) דבכבישת היצר לא אשתכח ביעתא בת יומא ונמנע ההולדה, מכל מקום כאשר הוא בקדושה אין קדושה למעלה ממנו ונקרא טוב מאוד דלא תוהו בבראה ורצה שיהיו נביאין המכירין כח מלכותו יתברך, והיא לא רצתה להעמיד תולדות רק מיעקב אבינו ע"ה שידעה דכולו זרע אמת ומצד העולם הזה נראה זה חסרון בעיינין ובאמת זה הי' עיקר המעלה, ולכך ראובן הוא ראשית אוני דיעקב, וידוע דמעלת הבכור דבו נכלל כל הנולדים אחריו דזה טעם חיוב כיבוד אחיו דול כנודע מטעם האר"י ז"ל, וזהו שורש כלל מדריגות האמיתות המתפשט בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא, עיקר שקרות העולם הזה הוא מה שכל הנאותיו הוא רק כרגע מגת לשון שקר מה שאין כן שפת אמת הוא מה שתכון לעד:
וכל התאות דעולם הזה נקרא ערב לאיש לחם שקר וגו' מהאי טעמא, מה שאין כן בבני ישראל נאמר ומספר את רובע ישראל כי הם קיימים לעולמי עד, וכמו שאמרו בזוהר (מובא בחסדי אבות לה"ר חיד"א) על פסוק אלה מי ילד דגם מכל טיפין שאין נולד בפועל אינם לבטלה ויהיו מהם תולדות לעת"ל, וזה מדת האמת ליעקב שאינו לחם שקר אלא שבעולם הזה אין בירור גמור בזה אפי' לחסיד שבחסידים כמו שאמרו ז"ל על פסוק בעוון מלא, וכל שכן הפחותים עד סוף כל המדריגות מזרע יעקב דכולם לא ידח מהם נדח דלעולם אף על פי שחטא ישראל הוא ובשרשו דבוק באמת, וזה ראשית אונו דיעקב התגלות הקדושה דעין רואה שמחמתו הלב חומד דגם זה זרע אמת ומה שנגלה בעולם הזה לא כן הוא רק מצד המהירות, ע"ד שאי' בדוד המע"ה אכלה פגה וזהו פחו כמים ומים מורה תאות כנודע, ולכשיתגלה ויתברר דהכל דבר מצוה הרי זה דהירות למצוה וזריז ונשכר קרי' ליה, דאין לך גרוע מבנות לוט ומכל מקום אמרו ז"ל מפני שקדמתה למצוה קדמתה ד' דורות ולמלכות, והיינו אחר שיצא השורש הטוב שהי' בה ונקלט בישראל ונתגלה הקדושה הגנוזה בדבר זה, מצד הקדושה נקרא קדימה למצוה אף על פי ששם רובו ככולו ממש הי' כלול במחשבות רעות שהרי לא נבחר מכל אחת מהם אלא פרידה אחת טובה, ונקרא תרידה לשון יונה ולשון פרד דהא והא איתי' כנסת ישראל ליונה אמתילא ואל אחר דאסתריס נמשל לפרד שאינו מוליד ומורה על זימה כמו שנאמר כסוס כפרד וגו' והוא ממזר וכלאים מסוס וחמור, וכן הם מצד שרשם כן רק אחר שנפרדה משרשה דגר שנתגייר כקטן שנולד יצא מהם מלכותישראל שהוא שורש הכנסת ישראל ונמשל ליונה כמו שאמרו (בפרק חלק) דוד המע"ה בעובדא דישבי, וק"ו בן בנו של ק"ו לכל התאות שבזרע ישראל שהם כולם זרע אמת:
ועל כן ברכת ראובן יחי ואל ימות שהמיתה נמשך מהתאוה כמו"ש לעיל דזהו עטו של נחש, אבל שלימות הברכה בדרגא דראובן היא המביאה חיי עד, וסיים ואל ימות דבאמת הרי יש חיי עולם נטוע בכל ורע ישראל והמיתה רק בעולם הזה לבד וכמו דיעקב אבינו ע"ה לא מת ומכל מקום הי' בהתגלות מיתה וקבורה, אבל מצד הברכה הוא היברור בעולם הזה גם כן דלא ימותכלל כמו שיהי' בימות המשיח, וזהו מצד התגלות ראשית אונו דיעקב שהוא שורש האמת דתכון לעד ואין שם מיתה ובטול כלל דאם כן אינו לעד, והתגלות זה רק על ידי דרגא דלאה דהיינו לאהפכא ולא לאכפייא ומזה נשלם הראיה שהוא מעניינים שחוץ לגוף, ועדיין קראה שמעון כי שמע ד' כי שנואה אנכי דעדיין לא נתברר בפנימיות, דידוע דהראי' הוא השגת האדם בדבר שחוצה לו והשמיעה הוא קבלת הדבר שחוצה לו לגופו דעל ידי זה הוא כקנקל לגוף דכל הגוף מקבל חיים על ידו ועל ידו הוא הכניסה לגוף, וכן הם סדר התחלת השלימות בתחלה בראי' להיות כל מה שרואה מענייני עולם הזה הכל הסתכלותו וראייתו הוא רק לכח השם יתברך הגנוז בגוום דאתה מחיה את כולם, ועל ידי זה ממילא כל מה שהוא מקבל מהעולם הזה לגופו הוא מקבל ממקור חיותו יתברך המחייה אותם וממילא גם גופו מתקדש על ידי זה בכל כחותיו הפנימיים ואז מסתלק השנאה דלמראית העין גם כן וגורם הדביקות הגמור דהפעם ילוה אישי שכבר נעשה כל גופו מרכבה ומשכן לכבוד שמים וזהו כל חלקה של לאה בבנים, אך חלק זה אפשר להשיג גם כן מצד דרגא דאכפייא להיות צדיק בכל דרכיו והוא חלק המגיע לרחל גם כן, אבל על ידי דרגא דתשובה יש הוספא כנזכר לעיל, וביהודה הוא התגלות דרגא דתשובה וברכתו הוא שמע ד' קול יהודה דכל מדריגתו בהשגת הקול קול יעקב, רק שאצלו הוא הקול דתפלה דרגא דדוד מה שאין כן קול יעקב הוא קול דתורה:
ושלימות התורה גם כן איני אלא בזרעא דלאה דליכא צורבא מדרבנן דמורי אלא מלוי ומיששכר, ועיקר מתן תורה הוא מלוי שמזרעו הוא התגלות התורה לפועל בעולם מתן תורה על ידי משה רבינו ע"ה והכהנים בהם נאמר יורו משפטיך וגו' ועיין בספר יוחסין דגם בדורות תנאים ואמוראים היו עיקר מייסדי התורה כהנים בכל דור, וזהו חכמה המתגלות בעולם שהוא נובלות חכמה העליונה אבל החכמה שבלב כל חכם שאי אפשר לו לגלותה ולהוציאה מכח לפועל זה נקרא בינה שזכו לה בני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל לא ללמד ולהורות מה ישו רק לדעת בידיעה לבד, ועל ידי הידיעה שלהם ידעו בני ישראל גם כן מה יעשו כי לעתים היינו מה שהוא עת לעשות ודבר של שעה כי התורה הוא חוקים קצובים וגדרים שוים תמיד דלא ישתנה כל ימי עולם, וזהו מצד ההתגלות בפועל אבל במעמקי הלב דהוא עקוב מכל הוא משתנה בכל רגע ועל ידי זה יש לפעמים עת לעשות ל ד' הפרו וגו', ועל זה אמרה תורה פרשת נדרים ונקרא איש כי יפליא ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה וידוע דהוא דרגא דחכמה כמו שנא' הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת וגו', והוא על דרך מסעף פארה ובכל תבואתה תשרש דרצה לומר הסרת הסעיף והשורש וכן להפליא רצה לומר הסרת ההפלאה וכל שורש בלשון הקודש מורה על דבר והפכו כנודע, ופלא הוא לשון העלם כי חכמה עליונה נעלמת בעולם הזה רק רשימו שלה מושג בבינה שבלב, ועל ידי זה הלב יודע מרת נפש יוכל להגדיר גדרים לעצמו כפי מה שראוי לו לאותו נפש פרטי ולאותו זמן פרטי, ואינם עניינים כוללים לכל ישראל שתגזור עליהם התורה רק מסרתם למי שיודע להפליא ולהשיג הפלא הנעלם בהרגשת הבינה לעתים על ידי זה מה שראוי אותו עת ובאותו רגע מה שאינו כפי משפט הכולל שבתורה:
ודבר זה נקרא דעת שהוא המחבר חכמה ובינה ופירש"י בפרשת שא דדעת הוא רוח הקודש, והיינו דדבר זה אי אפשר להשיג כלל בעולם הזה מעצמו רק על ידי המשכת רוח מקודש העליון ברזא דחכמתא, וכנודע ברמב"ן (ב"ב י"ב א) דרוה"ק הוא השגת חכמה הבאה בלב האדם מה שלמעלה מהשגת שכלו, והיינו כי חכמה העליונה היא למעלה מהשגת שכל האדם בעולם הזהוהשגה זו אינו בא לאדם מצד החכמה שבמוח כלל רק מצד הבינה שבלב וסימנו ההרגשה דבלב הוא כח ההרגשה, וכל חכמתו של דואג מהשפה ולחוץ היינו דלא נכנס ללב ולא פעל הרגש בו דאז המאור מחזיר למוטב, כי חכמה הנגלית אפשר לכל אחד מישראל להשיג מצד הנגלה אבל על זה אמרו (בפרק במה מדליקין) מוטב שלא העלית, וכמו שאמרו (ביומא ע"ב ב) דלמשמאילים וכו' ואין זה חכמה באמת וכמו שנאמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, דהעיקר הוא שיהי' לו לב כלי קבול להחכמה שהוא היראה שבלב דאז הוא סמא דחיי למיימינים להיותה חיי עולם אבל החכמה של המשמאילים אינו אלא מחיר לקנות חכמה ולא חכמה באמת כיון שאינו קיים לעד בו כמו שאמרו בדואג דמלאך השכיחו, אבל למיימינים אמרו בהיפך במדרש (והובא בתשב"ץ קטן) דמלאך מזכירו הכל, ופירוש מלאך הוא הנוצר מהלימוד דמכל מצוה נוצר מלאך רצה לומר כח רוחני המתקיים בדבר זה שהוא עוסק בתורת ד' דמדבורי תורה הוא עיקר קיום המלאכים, ואותו מלאך עצמו הוא שהשכיחו כטעם סמא דמותא שהיא עצמה נעשית משום דפושעים יכשלו בה ואלמלא תורתו של דואג לא הי' בא לכל מה שבא נגד דוד ונוב דהכל גרס לו מה שהי' אביר הרועים וראש סנהדרין, ועל כן זה עצמו השכיחו אף שהי' מלאך טוב הנוצר ממצוה דאין עבירה מכבה תורה מכל מקום על ידי שהי' משמאיל בה הטוב שבו גרס להשכיחו, מה שאין כן במיימין על ידי כח הרוחניי שבדברי תורה הוא נזכר הכל אחר שנפשט מהגשמי חומר המשכיח, והשכחה הוא רק בדבר שאינו נבלע בלב דמה שעושה רושם בלב אי אפשר להיות נשכח אלא שלא הכל נבלע מיד בלב להיות מורגש בכל אברים, אבל מכל מקום כל שיש לו לב מבין אפי' רק בדבר אחד שנפתחו שערי הלב כחודה של מוחט הקב"ה פותח כפתחו של אולם, דרוח אמשיך רוח ועיקר משכן הרוח הוא בלב ובו הוא כח ההמשכה לאתערותא דלעילא כטעם צור לבבי דהקב"ה לבן של ישראל, והפתח כחודה של מחט הוא על ידי היראה שבלב שזהו ביד האדם, ומה שהקב"ה שואל מעמו, ואח"כ מה שהקב"ה פותח הוא תקוף החשק והצמאון שבלב לדברי תורה דכפי תוקף החשק כן הוא הבלעת הדברי תורה בלב, ודבר זה הוא מצד האדם ועבודתו בעולם הזה להיות כוסף וחושק אליו יתק וגם זה יש לה גבול, ומה שאין כן הקיבול שכר דלעתיד לבוא הוא הבלעת דברי תורה לגמרי בלב בלי גבול כטעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו, וזהו מ"ש דהמלאך מזכירו מה שאין כן מה שנבלע אין צריך להזכירו:
והיראה הוא השער לד' וצדיקים יבואו בו דרגא דיוסף דירא אלקים סהיא תרעא לדרתא לבד, אבל הדרשק תא הוא בזרעא דלאה על ידי תוקף החשק, ולפי שלא נשקט ממנה החשק להעמיד שבטים שענין חשק זה הוא ממש מה שאמר הכתוב למאה נפשי לאלקים לאל חי, כי צורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד, ושבטים הם כלל השראת שכינתו יתברך בתחתונים, וגם אחר שביררה כל שלימות מדריגותה ועמדה מלדת בפועל מכל מקום החשק שבלב לא נשקע עדיין כי זה תכלית תוקף החשק שאין לו שביעה כלל כמו שאמרו על פסוק אוהב כסף אוהב מצות לא ישבע, ושכרתו בדודאי בנה ראובן היינו ממדרגה הא' שבהתחלה דאחר השלימות חוזר להתחלה כמו אדם שסיים ימודו כל הש"ס וחוזר להתחלה ללמוד' פעם ב' בעיון עמוק יותר, ודבר זה דחזרה אחר שנשלפ הוא מה שהשם יתברך מטעים לאדם שטוב מפרי מעשיו בעולם הזה והוא קיבול שכר, וזהו שאמרה נתן שכרי אשר נתתי שפחתי זהו התחלת הצמאון שלה אחר ההשלמה להרבות שבטים על כל פנים משפחתה ויהיו קראים על שמה, ודודאים אמרו דמסוגלים להריון היינו דמעוררים חשק לשון דודים כי פעמים מניעת ההריון מצד מיעוט החשק והתאוה, וראובן שהוא בירור נקיון הראי' דזרע יעקב במה שעין רואה ולב חומד הוא הכל לשם שמים מצא הדודאים בשדה מקום הפקר שלא באיסור, כי כל חשק לשם שמים צריך שמירה שלא יחשיק במה שאין שייך לו דעל זה אזהרת לא התמוד שהיא אחרונה בי' דברות, ונעוץ זיפן בתחלתן דמי שמכיר דאנכי ד' אלקיך אינו חומד ומתאוה במה שאינו שלו כי יודע דמשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו מאחר דד' אלקים מנהינך, והא בהא תליא שאמרו דהחומד סוף לעבור על כל עשרת הדברות, כי עיקר חטאי ישראל הוא בתאות כמו שאמרו לא עבדו ע"ז אלא להתיר עריות, וחמדה האסורה הוא כשחומד מה שאין ראוי לו ואף מה שראוי לו לאל שאין ראוי עכשיו רק לאחר זמן כמו שאמרו שאכלה פנה הוא דוגמת נידה דגם כן עכשיו אינה ראוי' לו ודוגמת חטא אדה"ר שאמרו ז"ל (בביצה) שלא יכול להמתין, וזהו ענין ראובן פחו כמים שהוא ראשית החמדה ובירורה בתיקון חטא דאדה"ר עד שיתוקן ויבולע המות ואל ימות, וזהו דודאים בשדה דאף שאינו שלו מכל מקום כיון שהוא הפקר יכול לחמוד לו:
ורחל קנאה באחותה, וידוע קנאה הוא היפך תאוה וחמדה והא קנאה בחמדה זו בקשה לקחת דודאי בנה, אבל באמת זה לא הי' שייך לה וזהו חמדה במה שאין שייך לה ולפי שהיא בקשה חמדה ואין זה מדתה ולא ידעה דאצלה החמדה הוא שאין שייך לה ואסור גרס לה לזלזל על ידי זה במשכבו של צדיק שהוא היפך החמדה לגמרי, וע"ד שאיתא דגם מה שהי' לו ניטל אלא דשם הוא עונש בעל כן, אבל בכאן דהיא כיונה לשם שמים וחלילה לא חמדה מה שאין ראוי לה באמת דהרי היא נתנתם לה רק דלא הי' ראוי לה בחנם אלא בשכר היא בעצמה נתנה שלה מדעתה, וזהו תיקון קנאתה דידוע מדת הקנאי יסכים לסלק טובה מאחרים אף שגם לו לא יהי' ויגרע עוד יותר, אבל היא הי' לה טובת עין לתת ללאה שתלד יותר רק שגם היא יהי' לה על כל פנים ובשכר זה קנאה הדודאים היינו החמדה על ידי סילוק הקנאה מלאה, ובזה זכתה לאה ליששכר שהוא קיבול השכר אחר שסילקה רחל קנאתה ממנה דבכל מקום שנתנו חכמים עיניהם וכו' שזה מונע הטוב, וברצות ד' דרכי איש וגו' כמו שאמר רבי על ר"ח (במועד קטן), ונתברר אז טהרת לבבה במה שאמרה אלי תבוא כמו שאמר יעקב הבה אשתי לפי שלא הי' כונתו אלא להעמיד תולדות לא שייך בושה אף היא כן ותבעתו בפה שהוא התגברות החשק לשם שמים גמור, ועל ידי זה זכתה לבנים דאפי' דורו של משה לא אשתכח כמו שאמרו ז"ל דחכמתם הוא מחכמה עליונה הנוטפת לבינה שבלב שבו הידיעה רצה לומר ההרגשה כטעם וידע אלקים:
ובראובן נתברר הראי' וביששכר הידיעה בלא ראוי' דזהו הידיעה דבינה שבלב שלא בראי' נגלית כלל רק על דרך ולבי ראה הרבה חכמה שהיא ההתחלה שנית דקיבול שכר בשלימות הראי' רוחנית, ואח"כ זבולן הפעם יזבלני אשי קיבול שכר נגד לוי הפעם ילוה אשי, וילוה היינו דבקות בשעת חיבור ויזבלני היינו דביקות גם שלא בשעת חיבור כמער איש ולויתו רק דירה תמידות על דרך אבא ואימא תרין רעין דלא מתפרשין, וזהו תמכי דאורייתא דחכמה עילאה שיהי' לה דירה קבוע וקיימת בחדרי לבו כענין בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים והוא לוף ימים ישכון, דידוע ים מורה תוקף החשק שאין לו שביעה כמו שנאמר כל הנחלים וגו' והים איננו מלא והיינו חשק דעולם הזה שהוא מלא טרדות וכמו שאמרו ז"ל דכל יורדי ים אין להם נייחא עד שיעמדו ביבשה, וזהו המיון האומות שהוא כשאון ימים בשקיעה יתירה בכל חמדות עולם הזה שאין להם קץ, ועל כן הים ראה ארונו של יוסף שהוא ההגדרה מחמדות עולם הזה וינוס ונעשה יבשה, אבל זבולן הוא לוף החול אשר בגבול ימים והוא גבורה דמארך דכמלא חוטא דחול אין יכול לעבוד כמו שאמרו (בהספינה) דזהו מצד מדת הגבורה המצמצמת לתאות ומשביח שאון ימים, ומאיתו חול נעשה דכוכית לבנה הוא אספקלריא המאירה דמחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו כי עין בעין יראו בשום ד' ציון דגם עיני הדשמים שבו להיות רוחנים ואז היראה מלתא זוטרתי, ועל כן הכל צריכין לו על ידי חלזון תכלת שהוא מורה על יראת שמים כמו שאמרו בזוהר (סו"פ שלח) כי סוף הקיבול שכר דעולם הזה הוא שגם היראה שהוא בידי אדם והוא כל השתדלות אדם גם זה ינתן לו מן השמים בלא השתדלות כלל:
וזהו תכלית שלימות זרעא דלאה שהם עיקר עבודתם באהבה וחשק וזוכים גם ליראה שהוא עבודת זרעא דרחל, וחוט דתכלת דציצית היינו התעוררות יראה מן השמים דוראיתם אותו וזכרתם, דהשכחה באה מצד העדר היראה וזה אתחלתא דכל רע כמו שנאמר והי' אם שכוח וגו', כמו שהיראה תרעא דצדיקים ועל ידי היראה בא הזכירה כי דבר שאדם ירא הוא נקבע בלב דעל כן אמרו ולב אין על העדר היראה ודבר שהוא בלב תמיד אי אפשר לשכוח בו, וזה טעם מה שאמרו חז"ל על פסוק וטוב רואי כל הרוא הדור נזכר לתלמודו והיינו דענין ציווי התורה במלך שתהא אימתועליך אין הכונה אימת בו"ד כפשטיה דעל זה נאמר מי את ותיראי מאנוש ימות וגו', רק דמלך ישראל מלכיתו נמשכת ממלכות שמים וכידוע דרגא דדוד המע"ה הוא מדת המלכות דהי' דבוק במדת מלכותו יתברך וכטעם וישב שלמה על כסא ד', ועל כן מברכין שחלק מכבודו ליראיו על כל מלך ממלכי ישראל יהי' איזה שיהי' דבהכרח מצד המלכות ששופע עליו מדת מלכותו יתברך אשר בכל משלה דמכחה זכה למלכות מגופתו יראה גדולה הנמשך ממדה זו כידוע בזוהר, וכמו שכתבתי (לעיל סימן ב) דעל כן מלך כיון שכרע שוב אינו זוקף מצד תוקף היראה, ודוד המע"ה שהוא רגל ד' דמרכבה שורש למידה זו כל הרואהו מסתלק ממנו השכחה לגמרי, וזהו שנוזכר לתלמידו דדרשו ממלת וטוב דאין טוב אלא תורה וכמו שאמרו (במנחות נ"ג ב) מקרא דלקח טוב דמשלי דשלמה המע"ה גילה שם זה לתורה וכן דוד המע"ה אמר טוב לי תורת פיך, דעיקר שם טוב רמוז לצדיק כטעם אמרו צדיק כי טוב כנודע והיינו בעל מעשים טובים וגדול ביראת שמים:
ונודע דחלוקים בכל מקום בעלי תורה ובעלי מצות כי העוסק בתורה אי אפשר לו להיות כ"כ בעל מצות ומעש"ט מפני שקודתו בתורה אלא דהתורה עצמה היא כוללת כל טוב, ואולם ענין תורה שבכתב שנקראת תורת ד' אינה אלא לימוד המעשה ומצד זה מעשה גדול שהוא עיקר המכוון, אבל תורה שבעל פי הנקרא תורתו זהו עיקר גדולת התורה דכל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים ואוהב ד' שערי ציון המצויינים בהלכה מכל משכנת יעקב הכל הוא על חידושין דאוריתא בתורה שבעל פי, שעל זה אמר לקח טוב נתתי לכם היינו מה שניתן במתנה לישראל דלא בשמים היא מעתה, ומתיבתא דרקיע נחלקו עם הקב"ה בהלכה בהפועלים ופסק הרמב"ם שם הלכה כמתיבתא דרקיע ולקחו נווכוח רבה בר נחמני חכם מהאי עלמא דוקא כי כבר ניתנה תורה לתחתונים מתנה גמורה שנקרא תורתם, ומצד הזה הוא נקרא טוב דהוא עצם הטוב הכוללות כל טוב שבכל מיני מעשים טובים, וזה טעם טוב לי וגו' מאלפי זהב וכסף הם אהבה ויראה כנודע, ואלפי הוא תכלית השלימות בעולם הזה דכל ברכאן דהאי עלמא הוא במספר אלף שהוא נגד עולם העשי' כי המספרים יחידות עשירות מאות אלפים הם נגד ד' עילמות אבי"ע, ותורת פיך היינו תורה שבעל פי דמלכות פה תורה שבעל פי קרינן לה והיינו טוב לי דוקא שזהו דרגא דידי' והוא שורש לתורה שבעל פי, וזה טוב מכל עבודת האדם בעולם הזה באהבה ויראה שהם רק גדפין אבל אן דאחיד באורייתא שהוא גופא דמלכא אחיד בכולא, ואחיזה הוא רק על ידי תורה שבעל פי שזהו התאחדות האדם בתורה דעל ידי זה נקרא תורתו דהיינו מה שהוא מחדש דהו עיקר תורה שבעל פי מה שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש בדברי תורה וכשמשיג החדושים השייכים לחלקו הרי זה אחיד באורייתא, ועל כן אמרו ז"ל על פסוק וישב לבו בבועז דעסק בתורה גם כן מלשון ויטב וטובה שבלב הוא השגת התורה שבעל פי שבלב כל אחד ואחד דשם הוא עיקר השגת תורה שבעל פי כטעם לשון רז"ל אליבא דר' פלוני, ואז נזדמנה לו רות הנקראת אמו של מלכות, ועל כן נקרא גם כן יהודה מחיקקי וגם ממנו מחוקק מבין רגליו בהשגת תורה שבעל פה דשרשה הי' בזרעא דיהודא:
ושלמה המע"ה הוא הראשון שעשה אזנים לתורה כמו שאמרו ז"ל דהיתה כקופה שאין לה אזנים, היינו בית אחיזה להיות אחיד באורייתא דזה אי אפשר רק על ידי הרגשת הלב והשגתו בבינה שבלב במעמקי התורה ולא מצד ידיעת תורה שבכתב לבד דכתיבה ומנחא דהיא גלוי וסתום, היינו גילוי מצד הנגלה אבל מעמקיה סתומים וחתומים מאוד ורק איש תבונה ידלנה היינו שיש בו בינה שבלב לספק חבל בחבל כמו שאמרו ז"ל על שלמה המע"ה, וכל תורתו של עולם הזה הבל הוא עדיין בפני תורתו של משיח כמו שאמרו ז"ל, לשון הבל אינו גנאי כי הוא בסוד ז' הבלים שאמר קהלת על כל ענייני עולם הזה כולם הנכללים בז' מדות וז' ימי הבנין והכל הוא דוגמת העוה"ב הקיים לעד רק שעולם הזה הוא דוגמת הבל היוצא מהקדירה שיש בו טעם התבשיל או הבל הוצא מהפה בעת הדבור גדם בהבל כלול אותיות הדבור אבל בהעלם עצום מאוד שאינו נגלה כלל, ואף על פי בעולם הזה הוא עולם הנגלה ונראה לעין ומראין עליו באצבע במלת זה, הנה מצד ההתגלות שלו נקרא עלמא דשקרא שכולו שקרים והאמת שבו שהשלך השם יתברך ארצה הוא בתכלית ההעלם, ואף אחד שנתן אמת ליעקב התורה דכתיב בה אמת האמיתות הוא בתכלית ההעלם ומה שמתגלה לחכמי ישראל האמיתים בכל דור ודור אינו אלא דוגמת הבל היוצא מתורתו של משיח שהוא יהי' שלימות הדבור דתורה שבעל פי:
ועל כן אחר לוי שבו כלול כח הורדת תורה שבכתב לארץ על ידי משה רבינו ע"ה נולד יהושה שהוא שלימות התורה שבעל פי על ידי המשיח, וזהו תכלית השלימות כולו כפי מה שיהי לעתיד ועל כן נקרא יהודה מחוקקי כביכול מחוקק אותי כי אורייתא וקוב"ה חד, והחיקוק דדברי תורה בלבבות בני ישראל כדרך שנאמר לעתיד על לוח לבם אכתבנה שלא ישכחו עוד זהו על ידי יהודה, אבל אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בעולם הזה להילוך בני אדם דבלכתך בדרך היינו טירדא דעולם הזה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק בהתהלכך תנחה דהיינו הילוך דעולם הזה וזהו לשון הלכה שהאו הנהגת ההילוך הוא בלוי ויששכר, היינו הנהגה דתורה שבכתב ושבעל פי המושגים בעולם הזה לצורך הנהגת אדם בו כפי מה שהיא כצל ימינו עלי ארץ כמו הלל שהוא דוגמא וגוון לבד מצורת אדם האמיתי שהוא הנפש העשארת קיימת לעוה"ב, כנודע דעליה הוא עיקר חלית שם אדם, אבל הגוף דעולם הזה נקרא רק בשר אדם כמו שאמרו בזוהר והוא הצריך הגדרה וכמו שנאמר צדיקים ילכו בה דההליכת עולם הזה בדברי תורה אינו אלא לצדיקים המוגדרים במעשיהם, ובזמן הבית הי' עיקר הנהגה על ידי התורה שבכתב ונביאים דהיינו גם כן התגלות משמים ואף על פי שבאו דוד ושלמה וחידשו תורה שבעל פי כמה דברים, עדיין הי' במדריגת כתובים כי השגה שלהם הוא רשימו מורתו של משיח שבעולם הזה דאז יעשה אלקים חדשה בארץ דנקיבה תסובב גבר, היינו דרגא דתורה שבעל פי יהי' גם כן מורגש לעיל דהכל משמים לא כמו בעולם הזה שהוא בהעלם והאדם חושב שהוא מחדש דבר בחכמתו, אף על פי שהוא באמת רוה"ק כל מהש הוא מחדש דברי אמת דאתאמרא הלכה למשה מסיני כותי' וממה שגילה השם יתברך למשה רבינו ע"ה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מכל מקום בעולם הזה הוא נחשב להשגת אדם:
וזהו כל ענין עולם הזה דטובי' גניז בגוי' כמו שאמרו ז"ל שהוא בגניזה והעלם ורק האדם מצד השתדלותו בוחר בטוב, מה שאין כן בזמן הבית שהי' גילוי שכינה בתחתונים ועל כן לא הי' אז התפשטות תורה שבעל פי כ"כ עד אחר החורבן דהשליך משמים ארף תפארת ישראל היא התורה דנקראת כן כנודע ולא זכר הדום וגו' דעל ידי זה בא השכחה ועל ידי השכחה הוצרכו להעמיק עיונם יותר בדברי תורה, וכל התחדשות התגלות תורה שבעל פי הוא רק על ידי השכחה וההעלם שנוסף שכל דור ודור וכל מה שהשכחה מתוספת תורה שבעל פי מתוספת דצריכים להעמיק יותר ולחדש יותר, ואנשי כנה"ג הם שהתחילו לייסד תורה שבעל פי אחר חורבן ראשון, וגם בבית שני דלא שרתה שכינה כמו שאמרו ז"ל הי' התפשטות תורה שבעל פי יותר מבבית ראשון כמו שאמרו (בפרקי היכלות) דעיקר זיוה דתורה הי' בבית שני ויעוין שם באורך כל לשונו, ואחר חורבן בית שני נתרחבה עוד יותר בדורות תנאים ואמוריאים עד שאמרו ז"ל (בויקרא רבה) דראתה עינו של רבי עקיבא וחביריו מה שלא ראתה עינו של משה, ור' עקיבא הוא המיסד כללי ופרטי תורה שבעל פי אז כמו שאמרו (בירושלמי דשקלים) והוא הי' נושא כלים דבן כוזיבא כי הוא המוכן להיות נושא כליו דמשיח כי תורה שבעל פי שהשיג הוא דוגמא כלים תורתו של משיח:
ולכך לאה גם כן עמדה מלדת אחר לידת יהודה ועל ידי זו העמידה מלדת נעשה הכנה ללידת יששכר שהוא השגת התורה שבעל פי בבינה שבלב להילוך שבעולם הזה דהיינו אליבא דהלכתא הילוך הלב בעולם הזה, וכל לידת שבטים הוא התגלות אור והעמידה מלדת הוא העלם ההתגלות ועל ידי ההעלם ומצמאון שמתוך ההעלם בא גילוי השגה זו לעולם הזה, ואז אח"כ מתגלה אור דזבולן שהוא כטעם בצל החכמה בצל הכסף, ומכל מקום הקדים זבולן בצאתך ליששכר באוהלך שזהו מדריגה יותר גדולה שגם בצאתו בענייני העולם יהי' לבבו דבוק באלקים חיים ומלך עולם, ואף על פי דטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שהוא דרגא דצל הכסף דזבולן שהוא הכיסופין לעבודתו בצאתו בעולם הזה דזהו עסקן של בעלי מצות כמו שאמרו דעתיד הקב"ה לעשות צל וכו' ממקרא זה והצל הוא מצד צל ימינו דעולם הזה, ובעוה"ב דנגלה דזה צל לבד צל החכמה גדול ויחוס דבעלי מצות הוא רק מה שהם אצל בעלי תורה, וזהו טוב לי דייקא לדרגא דדוד המע"ה דהוא משיח בעצמו והשיג מדריגת גילוי עצם האדם עושה הצל דהוא שלימות צורת אדם דידוע דהוא ר"ת אדם דור משיח אבל מקרא דשמח וגו' שהוא השמחה שמצד הגילוי שבעולם הזה עיקר החכמה שבלב הוא נעלמת והגילוי אינו אלא במעשה ופעולת נגלית, אף מעלת בעלי תורה בעולם הזה אינו אלא מצד ההתגלות דעסקם בתורה שהוא קיים מצות ת"ת שהוא גם כן אחת מתרי"ג מצותיו של תורה, וזהו מצד הגלוי לכל העמים שאין קרוים אדם דישראל יש להם הרגשה בפנימיות הצורת אדם מה שאין כן מדריגה הגלוי' לעמים הר יקראו העיקר על ידי זבולן, וזהו הר יקראו כאברהם שקראו הר דהוא אב המון גוים והם אין משיגים אלא מדריגת הר שהוא גילוי רשום ומצויין במה שהוא גבוה מכל, אבל דרגא דזבולן יזבלני לשון דירה שהוא בבית השייך לזרעא דיעקב אבינו ע"ה שקראו בית, דהשבטים הם תקרתו של עולם כמו שאז"ל על פסוק ישראל מקוראי ועל ידם נבנה הבית בית יעקב להיות שכינתו בתחתונים דזהו מקוראי כביכול עושים תקרה עליו על גבי שכינת כבודו יתברך כי מקום שכינתו יתברך הוא רק בקרבם:
ולאה היא עקרת הבית ובגילוי גמור הוא הבית המקדש וזה עיקרו בימות המשיח, ובעולם הזה הי' גילוי מעט בבית לדור שבנה שלמה המע"ה והי' רק לשעה בזמנו דהי' סיהרא באשלמותא וגם הוא מלך והדיוט ותיכף אח"כ נחלקה מלכות בית דוד, אבל עיקר גילוי שכינתו יתברך בועה"ז בתחתונים הוא בחדרי הלבבות דבני ישראל דיכוין את לבו כנגד בית קדשי קדשים, ובגילוי הוא מה שאמרו אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה והוא עצמו האוצר של יראת שמים שאמרו גם כן דאין לו להקב"ה בעולמו אלא וכו' דהא בלא הא לא סגי, רק זהו אוצר הגנוז בחדרי הלב ומתגלה בפועל בד' אמות של הלכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא שזהו הסימן למי שיש בקרב לבו אוצר של יראת שמים, ואם אין יראה אין חכמה היא התרעא דיראה שבהשתדלות אדם, ואם אין חכמה אין יראה הוא מורא שמים שעליו מעצמו על ידי הכרה בחכמתו דהשם יתברך נגדו תמים ממילא יגיע אליו היראה כמו שאמרו (בהג"ה דריש או"ח), וכדרך שאי' ובמורא גדול זו גילוי שכינה דעל ידי ההתגלות בא תוקף היראה הנקרא מורא גדול, וידוע דגדול מורה התפשטות עד אין קץ והיינו ירא שאי אפשר לשכוח ממנה כלל, וזהו היראה דזבולן הבא אחר החכמה שיששכר על ידי שהוא בית זבול לגילוי שכינתו יתברך דהכל צריכין לו בזה לקלוט יראה זו דזבולין על ידי חלזון הגורס זכירה, והוא עולה מהים ושפע ימים יינקו על ידי זה דהיינו שפע כל מיני חמדות עולם הזה יינקו הם לקלוט הכח של קדושה המקיימם וממציאם בעולם הזה, דכל העולם כולו נברא בשביל ישראל דיש לו שייכות אליהם אלא שאם ישקיעו עצמם בזה לבד יבואו ליפרד חס ושלום מאחדותו יתברך כטעם שמנת וגו' ויטוש וגו' וכמו שנאמר ורם לבבך על ידי ריבוי חמדות עולם הזה ושכחת וגו', ועיקר דרגא דיר"א דיוסף הוא להיות צדיק מוגדר ונבדל בכל חמדות עולם הזה אבל זהו בירא שמים שמצד בחירתו כיוסף, אבל כאשר השם יתברך יקבע שכינתו בקרב לבו בענין שהיראה מקיפתו ממילא זהו החוט של תכלת דחלזון הגורם זכירה ומסיר השכחה אז יוכל לינק הקדושה לבד משפע ימים ולא ידבק בקליפה הסובבת לפרי כי ישיג שפוני טמוני חול דישראל נמשלו לחול מצד ההעלם, דמה שהם ככוכבי השמים הוא מצד התגלות אורם לעתיד לעין כל אבל כשיורדים יורדים עד לעפר הם כחול גבול לים שלא להניח או"ה בחמדות שלהם לשטוף כ העולם כולו כמו בדור המבול, והם הגבול בזה ומצד הזה הוא כח ההעלם וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ויטמנהו בחול אלו ישראל, היינו דענין ההטמנה וההעלם הוא רק בהם שמונים ללבנה שפעמים מתכסית והיא באתכסיא ורזיהי כסיין כמו שאמרו (בסוף שבת): וזהו סוד מה שאי' רוב גנבי ישראל דמאן דבלבנה אי גניב מצלח מה שאין כן או"ה דמונין לחמה רזוהי גליין, ואפי' עשו שיש לו אחיזה קצת ביעקב דידו אוחזת בעקבו ועיקר שמו יעקב הוא על שם אחיזת העקרב דעשו, והיינו דעשו נקרא (בפרק קמא דקדושין) ישראל מומר כי מצד שהי' זרע יצחק ורבקה שלא הי' בו צד רע כלל מאבותיו כבישמעאל ונימול לשמונה הי' מלידה חל עליו שם ישראל דגם אברהם ויצחק נקראו ישראל כמו שאמרו ז"ל, אלא שהם לא זכו עדיין לשם זה אלא לעצמם לבד אבל שיהי' כן קבוע לדורות שלא יהי' אפשר להתקלקל כלל זה זכה רק יעקב שנקרא ישראלי בעצם דעלמותו כך ואי אפשר להשתנות עוד, וכמו שאי אפשר לאדם שיוליד בהמה כך אי אפשר לישראל מזרע יעקב אבינו ע"ה להוליד גוי ואפי' ישתמד עדיין ישראל הוא וזרעו שמישראלית משומדת אחריו כן, מה שאין כן עשו היה אפשר לו להשתמד ולהשתנות להיות גוי גמור, ומכל מקום מה שמלידה הי' ישראל זה לא על חנם הי' כי באמת הי' גנוז בו הרבה נשמות גדולות וכידוע מהאריז"ל על פסוק ליד בפיו דהי' בו נשמת ר' עקיבא יסוד תורה שבעל פי ור"מ שבא מנירון קיסר הוא מצאצאיו וסתם משנה כותי' שזהו עיקר תורה שבעל פי המשניות שנקרא הלכות, אבל אצלו הי' זה רק בעקביו רצה לומר מה שאינו אצל האדם עיקר מכוון זה נקרא בכל מקום שדש בעקיבו ושם הם חהטאים כטעם רגליה יורדות וגו', והוא המדרגה התחתונה שבקומת אדם ואצל קומת אדם בליעל מעט הטוב שבו הוא בעקב כי עיקר הקומה שלו הוא ההיפך מזה וסוף מעשה במחשבה תחלה דזה הי' חלת המחשבה ביצירתו, וכנודע (מספר גלי רזיא) דתחלת יצירה הי' ראוי לצאת דוד המע"ה עם יעקב שהי' גם הוא אדמוני, רק עם יפה עינים שכבר נתקנו בו העיינין דלאה והי' התיקון הגמור לאלתר אלא שלכל זמן ועת לכל חפץ מצד מדת העולם הזה שהוא תחת הזמן ויש עת אשר שלט האדם באדם וגו' דהוא שליטת האדם בליעל כנודע (בספר הגלגולים), על כן לא יצאה אז נשמת דוד עדיין מהטיקלא ונתהפך לעשו, ומכל מקום בעקבו יבוא מלך המשיח שיתפוס המלכות אחריו כמו שאמרו ז"ל (בבראשית רבה) על פסוק ידו אוחזת, והיינו דשם בעקב גנוז תחלת המחשבה ושורש דוד שהוא נגד עולם העשיה דהוא שלימות המעשה, ומצד זה הוא אחיזת עשו דפושט טלפיו כחזיר דהיינו עקיבו ואמרו ז"ל מצעת הבימה דמראה עצמו כצדיק, דמקצת מצות קלות יש באו"ה כמו שאמרו (פ"ק דב"ב) על פסוק דביבוש קצירה אף דגם זה אמת דחסד לאומים חטאת הוא להם דכל מה שעושין אינו אלא להתיהר כדאי' שם ולפשוט טלפיים ולגבי או"ה נקרא בזה רשע כמו שאמרו (פ"ק דר"ה) מכל מקום מצד הגילוי העולם הזה אין ניכר:
וזהו כח עשו על ידי שורש קצת טוב שהיה בו בתולדה דנעשה לו סמא דמותא ופושעים יכשלו בה, דעל ידי כח ההעלם שיש בישראל להעלים הקדושה בהם נשתמש הוא באותו כח להעלים הרע שבו ולהיות רזוהי דהיינו הרע כסיין ושליטת האדם באדם היה לרע לו, דבאמת על ידי זה קלט יעקב גם כל מה שבעקב עשו גם כן לקבל הטוב שבפשיטת טלפיו רק שאצלו אינו דרך פשיטת טלפיים רק גופו אחיד ביה, ודרגא דישראל דרצה לומר ת"ח דאחיד באורייתא זה לא עשה כן לכל גוי, רק דרגא דיעקב שהם עמי הארץ דישראל בעלי מצות לבד בפועל מעשה הנגלית בעולם הזה זה ישנו גם באו"ה ובעשו מצד התגלות למראית העין, דעיקרו הוא דרגא דעשו לשון עשי' אלא שאצלו הוא רק בעקב ועשי' למראית העין, ויעקב אחז גם בעקב זה ומשכו אליו, ועשו באמת ריקן מכל כי הוא מונה לחמה דרזוהי גליין ועל זה נאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו דאף על פי שהי לו כח ההצפנה גם זה הוא רק למראית העין לבד נראה כרז וסוד נעלם ובאמת גליין ונבעו לכל:
ולאה היא עלמא דאתכסיא וחשבו הגדולה לגדול דלמראית העין הי' נראה בעשו כח זה ויעקב מצד התמימות הי' נראה להיפך, דהתמים הוא שכפיו כן לבו ורק דרגא דישראל הוא מעמקי החכמה שבלב איש תבונות דאין נגלה לפועל, ובאמת גם דרגא דיעקב הוא כן דאף דהוא תמים מכל מקום אמרו אחיו י ברמאות, וע"י זה רימהו לבן לתת לו לאה דרך רמאות ולא בהתגלות כי מצד ההתגלות הי' נראה לעיני העולם דשייכה לעשו, אבל באמת מצד מדריגתה באתכסיא היא עקרת הבית בית יעקב בבנין השבטים ומצד המעמקים אין לה שום שייכות לעשו כלל, וזהו תכלית שלימות מדרגתה שנשלם בלידת זבולן לינק שפוני מוני דברים יקרים הטמונים בשכל שיציאתם לפועל הוא בזבולן שבו הוא גילוי המטמון הזה דגילוי שכינה שבקרב לבם ודגם המורא הגדול ויראת שמים שהוא תכלית שאלת השי"ת מהאדם בעוה"ז הוא באמת בלבבם מעצמו נמשך ממילא מגילוי השכינה, וזהו הקיבול שכר נגד לוי, אבל שמעון נכלל ברכתו ונחלתו ביהודה, והיתה ראוי' לאה להוליד גם את יוסף כמ"ש ז"ל דנתחלף בדינה ע"י שדנה אה דין בעצמה וזה הי' הקיבול שכר נגד שמעון ויהודה, דשלימות מדריגת בעל תשובה הוא כאשר חטאם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית והכל זכיות והוא שב להיות צדיק גמור:
ועיקר בירור זה לעין כל יהי' לעתיד ואז יקרב השי"ת עץ יוסף ויהודה אחד אל אחד להיות חבירים, משא"כ בעוה"ז דעדיין האמיתות בהעלם הם הפכים, כי התחלת התפשטות יהודה בצאצאיו שבזה הוא התפשטות כחות אבות הנעלמים לפעול הי' בער ואונן שהם פגמו הברית המעשה דדור המבול, ומזרע שמעון הי' הכ"ד אלף שנפלו בשיטים וגם נשיא שבטו והוא פגם דביאת ארמית דב' אלה לא נתפרש אזהרת איסורן בפירוש בתורה רק עונשן לבד והרי בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, ועל כן נתעלמה ממנו הלכה ממשה רבינו ע"ה עד שא"ל פנחס כך למדתנו דקנאים פוגעין דבאמת אין בו עונש מפורש דמצד האמיתות אין שייכות לזרע דישראל עם בת נכר כלל ואי אפשר שיחשוק בה והיא בו, אלא אם כן יש לו שייכות מה לה וכמו שאמרו באשת פוטיפרע דראתה באצטגנינות וכו' והחיבור הי' על ידי בתה וכן באשת טורנסרפוס ורע"ק דלולי זה לא שייך באנשים כאלו וכן בדור דעה כדור המדבר, דלעולם הרע שונא את הטוב ואין ארור דבק בברוך ושמעתי מדיוק לשון זה ולא אמר בהיפך אין ברוך וכו' דרצה לומר דגם הארור אין רוצה, וכן נודע מהאריס"ל בשכם דחשקה נפשו וכו' דהי' לו שייכות ונתגלגל בזמרי, אלא שמכל מקום כל זמן שלא נתגיירו אין להם שום שייכות רק אח"כ גר שנתגייר כקטן שנולד, ועל כן ר' עקיבא רקק אף דשחק וידע דשייכה לו דעל כן נתעורר בה החשק מכל מקום בו לא פעלה כלום להעלות אף הרהור כל שהוא בלב ושיצטרך לאיזה כפיית יצר כלל כיון דבגיותה אין לה שום שייכות עמו ודי הי' לו ברקיקה לבד (שהוצרך לה להיותו בן גרים), ואותו תלמיד (במנחות) שהוצרך לציציותיו שיטפחו המנאוהו שהוא התגלות שפוני טמוני דישראל דאין להם שום חיבור עם גוי, לפי שכבר נשתקע קצת בהוצי דסובבים לאסא והיא גם היא נשתקעה בזנות ולא הי' אפשר שתתגייר רק על ידי סיבה זו שתציע מצעות באיסור, ועד שיתעורר בו שורש הנעלם דיהדות הגמור ובזה משך גם ניצוץ הטוב דגניז בגווה שיתעורר בקרבה הרצון להתגייר וזכה שתציע לו המצעות בהיתר, ולא שייך בזה לאכול פגה דרק בזרע ישרל שייך פגה דהוא אותה הפרי רק דעתה לא הגיע השמן אבל גוי' שנתגיירה היא ברי' חדשה ופנים חדשות ואין זה אותו הפרי פגה כלל:
אבל יודע מה שאומרים שלא עשני גוי דיש נשמות ישראל שבאים בסוד הגלגול בגוים וזה אין לו ענין לגרים דנפש הגר הוא ממקום אחר ולא ממחצב הנשמות דישראל, וזה יש לו שייכות עם נפשות הגוים עצמם ומטיקלא דידהו שהוא בחדר אחר כמו שאמרו התוס' (ע"ז ה' א) בשם הר' אלחנן, וכנודע גם כן ע"ד הסוד דהם בסוד קליפת נוגה דמתהפכת מרע לטוב שהוא סוד נוגה לו סביב שהם הרשעים אשר סביב יתהלכון סביב לקדושה על דרך ציוה ליעקב סביבות צריו, ומהם הם הגרים דגלו ישראל על זה להוסיף גרים על ידי שליטת האדם בליעל דקליפת נוגה שהיא אשת זנונים המהלכת בתר אשת חיל כקופה בתר בר נש כנודע, ושולטת באשת חיל לרע לו דעל ידי זה יוציאו בלעה מפיה הם נפשות הגרים הנקלטים מהרע לטוב, ושליטתה הם נפשות דישראל הנתפשים ברשתה להתגלגל בגוים ואין מתגיירים אבל מכל מקום אע"ג דאיהו לא חזי מזליק חוי ויש לו חשק להתדבק בישראל, וכיוצא בו הי' הענין הזנות דבנות מדין וכמו שאמרו (בספר תפארת יונתן פ' פנחס) דחלילה לחשוד זמרי ושאר דור המדבר דור דעה אוכלי מן שיחטאו בתאות מגונות רק כל חטאים שלהם הי' לשם שמים על ידי איזה טעות ושגגה שהי' להם עיין שם באורך על פי דרכו, אבל באמת הם סמכו על זה גופי שידעו דכבר גדלו מ' שנה על התורה ועבודה ובאכילת מן שנזדכך גופם לגמרי ונבלעו דברי תורה בגופם כמו שאמרו ז"ל והכירו בעצמם דנקיים מתאות לגמרי ואי אפשר שיתאוו לזנות לדבר שאינו רצון השם יתברך, ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע שאמר ומספר את רובע ישראל דראה שכל תאות שלהם גם כן בקדושה וחביב אצל השם יתברך ונתן עצה להכשילם בבנות מדין, דרק בבני ישראל שהוא והיא מזרע קודש ודבוקים בקדושה וקרוים בני אל חי כל מעשיהם הם פעולת צדיק לחיים ודבוק בחיות חי העולמים, אבל כשידבק בבת אל נכר שהיא מסטרא דמותא דרס מיתה להם ולכ"ד אלף כי בהיות ולדה כמותה הרי אין זה נקרא רובע ישראל כלל מה שבא לגוף הקוי', והוא ידע זה דאי אפשר שיתחברו לאלא אם כן יש איזה שייכות וזה שאמר לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית וגו', ורז"ל דרשו איעצך אעצה דזנות ולכאורה הרי סיום הכתוב אינו כן, אבל באמת אשר יעשה וגו' הי' על ידי דוד ומשיח הבאין מזרע רות שהי' על ידי התחברות עם בנות מואב, והתחברות מחלון וכליון ה'י קודם שנתגיירו דאח"כ הוא שנתגיירה רות והם מתו באמת בלא בנים אבל הם גרמו ליבום וגאולת בועז והולדת זרע קודש אחר שנתגיירה והם ראו זה מאצטגנינותם, וכמו שאמרו (בספר תפארת יונתן שם) דעל ידי זה טעה זמרי גם כן יעוין שם עפ"י דרכו, ובלעם ידע דזה יהי' באחרית הימים ועדיין לא הגיע עתו ויעצו שיעשה עתה מה שיעשו לעמו וגו' בהתחברות לבנותיו, ועתה שהוא פגה ובלא גירות ידבקו על ידי זה בסטרא דמותא ולא הגיע עת התיקון עדיין כבימי בועז:
והם טעו בזה ולא ידעו דולדה כמותה וחשבו דיכניסוס לקדושה כשהרגישו החשק בקרבם על ידי דיש איזה שייכות, וכידוע מהאריס"לך דבכזבי הי' ניצוץ דינה וכן מסתמא בשאר בנות מדין נתתלקו ענפי ניצוץ זה וכיוצא, כי ענין מה שנתגדל משה רבינו ע"ה במדין ונשא בת יתרו כהן מדין הראש והגדול שבהם והוא נתגייר וזכה שנקרא פרשה בתורה על שמו פרשת יתרו ובאותה פרשה נאמרה מתן תורה, דענין שנמכר יוסף למדינים ואמרו בזוהר (יתרו ס"ח א) משה ויוסף ברזא חד וכהן מדין רזא דאשת מדינים ע"ש, והענין פירש (בליקוטי תורה) שהוא נגד יסוד אבא שבקדושה דשם תורף האהבה דלא מתפרשין וכנגדו בקליפה אשת מדינים ויתפרשו וגו' ע"ש באורך, ואחר שזכתה לאה לזבולן דיזבלני אלו הולידה אח"כ גם את יוסף שהוא היסוד דקדושה ומצד תבור לאה עם ישראל הי' נקרא יסוד אבא הי' תכלית התיקון דלא מתפרשין לגמרי ותוקף האהבה גדם כל השבטים היו אוהבים אותו והיו מתאחדים כמו שיהי' לעתיד, כי יסוד אבא נקרא היוצא מצד החכמה לא כיסוד זעיר שהוא ו' קצוות דו' ימי המעשה שיוצא מצד כח המעשה לבד, דזהו ענין צדיק שעיקרו מעשה והגדרה כיוסף הצדיק שעיקר מדריגתו הגדרת המעשים, ועל כן הביא דיבת השבטים רעה שאין מוגדרים במעשה כמיהו, אבל באמת הם דבוקים באלקים חיים וכל מעשיהם לשם שמים ואעפ"י שנגלה של המעשה לא כן המשכיל יבין דמעמקי לבבם באמת דבוק בו יתברך:
וזהו דרשת דורשי רשומות (בפרק חלק) דכולם יש להם חלק לעוה"ב כל אותם שהם מזרע אברהם יצחק ויעקב חוץ מבלעם, ורשומות נקרא דרגא דחכמה שלמעלה מבינה שהוא עוה"ב כנודע והוא לבא דשם ההרגשה אבל חכמה שבמוח אינה מורגשת רק הרישומו ממנה מורגש בלב שרישומו ניכר מצד חיבור מוחא ולבא שהם תרין רעין דלא מתפרשין, ומצד השגת החכמה אין בזרע יעקב שום פסולת כלל ואף דברים שאין להם תקנה בתשובה שרומזת לעוה"ב כנודע הם מתתקנים בפתיחת תרעא דחכמתא שהיא למעלה ממדרגת התשובה, ומדת יסוד ידוע שהוא ההתקשרות והתחברות שבין ישראל לאביהם שבשמים שזהו יסוד הבריאה והעולם כולו כמו כל בנין שיש לו יסוד בתחתיתו שעליו עומד כל הבנין וגם כל בנין הבריאה יש לו יסוד שעליו נתכונן וכמו שנאמר צדיק יסוד עולם שעליו העולם עומד ולולי כן הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו, וכמו שהי' בדור מבול דנשאר רק נח איש צדיק דמנופו הושתת העולם אח"כ, והוא המדרגה התחתונה כלפי כלל אצילות קדשו שאין מושג לאדם אלא כפי מה שהוא בריאה תחתונה כלפי נבאים עליונים אלא שבו הוא התחברות תחתונים ועליונים שמים וארץ על ידי חיבור נפשו ורוחו עם גופו, וכל התחברות תחתון בעליון היינו במדה אחרונה של עליון אלא שאחר הנסירה דנעשו אנפין בהנפין אלו לא חטא ונכנס ליום השבת בקדושה שאז עליות העולמות הי' מתעלה לגמרי להיות נקבה תסובב גבר כלעתיד שיהיו רעין דלא מתפרשין לעולם ומחוברים לגמרי, אלא שזהו שפע השגה יתירה שאין העולם הזה ראוי לה שנברא במדת הדין רצה לומר מדת צמצום האור מהשגה דמה שלמעלה מהשגת עולם הזה ושאינו כדאי לה נתעצם, וזהו שדגה לאה דין בעצמה הכניסה בה מדת הדין והתצמצמות ההשגה שמצד הדין לא הי' העולם הזה אז כדאי עדיין להתגלות אור הזה בעולם שיוגמר שלימות התיקון דזרע יעקב לגמרי איך הם לא מתפרשין כלל ממנו יתברך, ועל ידי זה נתהפך לנקיבה שכל מדת הדין הוא מסטרא דנוקבא כנודע כי כל מדת הצמצום הוא מצד המקבל שהוא הכלי לקיבול שהכלי מצמצמת שפע ההשפעה ולא מצד המשפיע:
וכל הגליות ועיכוב התיקון הגמור הוא מצד מדת הדין ודינא דמלכותא ית"ש הרומז לשם האדנות מאחד מכ"ד צירופין שהוא מדת כנסת ישראל המקבלת עול מלכותו יתברך באהבה יומם ולילה כל י"ב חדשי השנה [ועל כן הם כ"ד צירופים מה שאין כן שם הוי' רק י"ב נגד מדת יום לבד שהוא מדתו יתברך שמש ומגן ד', וסטרא דנוקבא הוא מדת לילה שליטת הלבנה המקבלת אור החמה והוא חיבור יום ולילה על כן אצלה הי"ב הם כ"ד רצה לומר השגת עצמה והשגת המשפיע שהם חומרה וצורתה, ועל כן מזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בברכת ק"ש], ונראה לי כי הצירופים אדי"ן ודינ"א שהם אותיות דין סדורים יחד, והא' דהוא אלופו של עולם הגנוז בגוי' בתחלה הוא נגד חודש אב דנראה לי שנקרא כן לפי שאברהם אבינו ע"ה בחר הגליות כמו שאמרו ז"ל, והיינו דאברהם הוליד את יצחק דאעפ"י שמדתו חסד הוא הוליד מדת הדין והצמצום, וכל הולדה הוא כפי השתוקקות המוליד ואברהם הוא הנקרא אב המון גוים ובתחלה אב לארם ואח"כ לכל העולם כולו, דמלת אב הוא עיקר שמו המורה על עניינו שהוא אב העולם וראש לאבות העולם, דמה שיצחק ויעקב גם כן אבות הוא רק מצד כח אברהם הגנוז בהם כי הוא שורש לענין אב דהיינו ההולדה שהוא התפשטות הבא מצד החסד, אלא שמצד שפע ההתפשטות אין מקום להולדה והבדל בין אב לבן ועל דרך אלמלא אבותינו שחטאו אנו לא באנו או כמי שלא באנו לעולם, ועל כן הי' תחלתו עקר דכל הולדה הוא רק מצד ההתצמצמות שהוא דרגא דמדת הדין, ואף דאברהם אבינו ע"ה מצד עצמו הוא רב חסד בחר בגליות מצד חשק שלימות מדתו שהוא שלימות שם אב שמוכרח להוליד בנים ומוכרח להוליד מדת הצמצום ולהביאה לעולם, ועל כן שם החודש אב המוליד הדינין, ולהמתיק הדינין שהוא כנסתן בשרשן קראוהו אב שהוא שורשן המולידן שהוא אדרבא רב חסד, כי כל יסורי ישראל וגליותיהם הוא לתת להם על ידי זה אחרית ותקוה טובה הנמשכים ממדת החסד, וזהו הא' הרומזת למדת החכמה שהוא חסדים הנעלמים בעולם הזה המתחברות לאותיות די"ן ובתחלתו היינו כפי דרך ירידתם מלמעלה שזהו נגד מדת יום, ואל"ף בסוף הוא מדת לילה שהוא השגת הכנסת ישראל הסוף והאחרית מזה יהי' לטוב ולהשגת פלאות החכמה דימות המשיח ועוה"ב, ועל כן יצירת החידש באות הט' דטובי' גנוז בגוי' ומזלו ארי', ונראה לי שהוא נגד שבט דן ואף שכפי מה שקבלתי סדרן של שבטים נגד חדשי השנה אינו כן, באמת יש כמה נוסחאות שונות בזה עיין במפרשי ספר יצירה, ולדעתי אלו ואלו דברי אלקים חיים כי יש באמת סדרים שונים בזה וכולם אמת מצד זולת צד, ועל כן לא נתפרש בספר יצירה עצמו סדר השבטים לי"ב פשוטות ואין כאן מקום ביאור זה גור ארי' שהוא הירוד שבשבטים כמו שאמרו ז"ל, ומכל מקום נקרא ארי' כיהודא ובכל מקום מחובר ליהודא כנודע במלאכת המשכן והמקדש וגם לימות המשיח כמו שאמרו בזוהר, והוא מצד מדת העגולים דהראש והסוף מחובר יחד וגם זנבא דארי' ארי' הוא ודן ידין עמו כאחד וגו' מיוחד שבשבטים זה יהודה:
ושמשון ושלמה שניהם נשאו נשים נכריות ועיין בהרמב"ם (הל' איסורי ביאה) שגיירום ע"ש, והיינו דכל כוונתם הי' להכניעם על ידי זה ולהכניסם לקדושה וכמו שאמרו ז"ל דמשיח יבוא ללמד תורה ומצות לאו"ה, אבל ישראל לא יצטרכו לו דילמדו מפי הגבורה ואנו אין לנו מלך אלא אתה, וכל מלכות ישראל הוא מלכותם על האומות ומה שיכניסום גם כן למקום הגרים תחת כנפי השכינה, וזהו מצד מדרגה התחתונה שבמדת המלכות שהיא מלכותא תתאה והוא דרגא דארי' מלך בחיות הם או"ה נמשלים לחיתו יער שאין להם צורת אדם כמו שאמרו ז"ל דאין קוים אדם, ולפי שרגליה יורדות מות כנודע וכל שליטת האדם בליעל הוא רק ברגלין ומדרגה התחתונה שם הוא מתהפך לרע לו שעל ידי זה יכלה הרע ומעט הנשאר יתהפך לטוב, ומשיח יהי' סוף הרגלין דהוא מלכות שבמלכות, ושלמה המע"ה הי' יסוד שבמלכות והוא זנבא דארי' מצד מדת המלכות שבארי', ואף על פי שמלך במשפט יעמיד ארץ וכל מדת מלכות היא מדת הדין ודינא דמלכותא לשפוט תבל בצדק מכל מקום זהו רק להעמדת ארץ והנהגת המלכות שזה נקרא מדת מלכות אבל עצם המלך אדרבה מלא רחמים, ועל כן מלכות ישראל הוא משבט יהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה שם הוי' שהיא עצם המלך והוא מדת הרחמים והוא הנקרא מלך ישראל כי אנו בניו ית"ש, והמלך בביתו אין שייך הנהגת המלוכה דכל איש שורר בביתו והנהגת מלכות הוא רק על זולתו אבל בביתו הוא ככל אב לבניו ודבוקם בעצם המלך, אבל מדת המלכות שהוא הנהגת המלוכה מתפשט בכנסת ישראל להיות מושל בגוים ולשפוך חמתו עליהם חמת מלך מלאכי מות, מה שאין כן בבני ישראל דהיסורין רק כאב המייסר את בנו להחיותו ולהטיב אחריתו על ידי זה:
ודוד מהע"ה שורש מדת המלכות אמרו ז"ל דאמר למה הרצועה תלוי' הלקיני דהקב"ה אמר לו חיים אתה מבקש צפה ליסורין שזהו סטרא דידי', והוא דל"ת שביהודה הרומז לכנסת ישראל העני' והדלה וכמו שאז"ל דכל מקום ד' וכו' בישראל הכתוב מדבר שאין להם כלום מצד עצמם, וזהו תכלית יסורין כמו שנאמר כל זה בחרתי מעוני שהוא תוקף יסורי אדם בעוה"ז דעל זה אמרו יאי עניותא לישראל דעל ידי זה זוכין לעוה"ב שניתן רק על ידי יסורין כמו שאמרו (ברכות ה' א) על ג' מתנות טובות שהם נגד ג' עלמין בי"ע, דשם יש מציאות לרע ואימא מקננא בבריאה הוא עוה"ב קן שלה בעולם הזה הוא בנשמתן דישראל החצובים מכורסייא, ואף דנשמה מצד עצמה טהורה היא מכל מקום יש בה גם כן חיבור לרע מצד חיבור לגוי' כמשל חיגר וסומא כי הנשמה חגרית דאין לה רגלין בעולם הזה דרגליה יורדות מות ושם שליטת הרע בגוף שהוא רגלין דילה ורוכב על הגוף שהוא סומא כי הוא אינו אלא כלי המעשה הגומרים, אבל העין רואה שעל ידי זה הלב חומד הוא כחות נפשים הנמשכים מהנשמה, ואף על פי שעיקר ראיית הנשמה הוא בטהרה וקדושת הראי' להיות רואה רק מראות אלקים גם בכל דבר גשמיי שבעולם הזה וזה הראי' הנמשכת מהיראה דרגא דארי' אתוון דדין כאתוון דדין שורש קרושת כנסת ישראל שהוא קביצת נשמות ישראל, מכל מקום מצד ההתחברות הגוף החומרי שהוא הרגלין דעל ידי שליטת האדם באדם שולט גם במדת הראי' להיותה משמשת אל חמדת הרעות אל חמדת הרעות להכניסם ללב:
והתעלות קדושת הראי' נאמר בכתוב בלידת ראובן כי ראה ד' בעניי על ידי מדת העוני כי לתקן שורש התחלת החטא והתחלת שליטת האדם בליעל שהוא בראי' דעל ידי זה חשוב הנשמה טהורה כמו שהיתה היא בעוני, ודוד המע"ה שהי' טוב רואי קרא לנפשי' עני ש ברזא דתפלה לעני כשראה רשעים יוצאין ממנו שפגמו מדתו ואמר על עצמו הכינותי בעניי כי הוא קיבל על עצמו יסורין דעוני, ואף על פי שהי' עשיר גדול ומלך ישראל דלא שייך עניות במקום עשירות, אין הכונה על עניית בפועל גופני דכבר אמרו ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו ויש עני השמח בחלקו ומתענג בכך ואין חסר כלום וזהו מדתן של חסידי ישראל כדוד המע"ה ולא שייך דבייהו עניות אפס כלל ועיקר עניות הוא כאשר לרש אין כל וחסר הכל ועוני גופני הוא מדה רעה והרשעים אף שהם עשירים אינם בשלוה דיש לו מנה רוצה מאתים והם עניים גדולים וזהו עניותא דאו"ה, אבל עניותא דישראל הוא כברזא סומקא לסוסיא חיורא שהוא יופי היפך העניות שהוא ניוול כמו שאמרו בנות ישראל נאות אלא שעניות מנוולתן כי באמת כל ישראל בני מלכים וכלום חסר מבית המלך, וזהו דרגא דיעקב שאמר יש לי כל דאין חסר כלום לא שעשו שאמר יש לי רב ולא כל דעדיין חסר דבטן רשעים לעולם תתסר אבל צדיקים שמחים בחלקם ושבעים ואין חסר להם כלום, וזהו סוסיא חיורא שהסוס הוא הגוף שעליו רוכבת הנשמה וכמו שאמרו (בתיקוני זהר) על פסוק עבדים רוכבים על סוסים וכשהוא לבן היינו נקי ומלא חסדים ומכל מקום גם הטוב שבסוסים צריך לשבט ורצועה לאלקאה והיא סומקא ומדת הדין וכשהיא יורדת על הסוס יש בה נוי ויופי לפי שהיא רצועה אדומה, ואינו כשוט לסוס הנמשל לשבט לגון כסילים דהשוט עשוי להכות לבד מה שאין כן הרצועה של עור עשוי לנוי גם כן וכשמונחת על הגוף יש בה נוי למראית עיני אחרים רק הסוס עצמו לבדו הוא שמרגיש ההכאה ושהיא רצועה לאלקאה, וכן עניותא דישראל אינו חסרון גופני הנראה לכל שהומה ומהמה אחר חסרונו רק חסרון נפשי דרק הלב יודע מרת נפשו והוא עיני רוחני דנפש שמכיר בחסרונו דלית ליה מגרמי' כלום, ובזה או"ה עשירים דמדמים בנפשם שיש להם כח ועוצם יד לעשות חיל ועל כן הם מתפארים בעשרם כמו שנאמר בהמן שסיפר כבוד עשרו והיינו על ידי שאמר דבכחו אסף לו עושר רב כזה, מה שאין כן כפי האמת דהכל בידי שמים ונגזר קודם יצירת הולד נאמר אל יתהלל וגו' כי אם בזאת וגו' הוא דרגא דירא שמים הרמוז במלת זאת דזהו בידי אדם והוא ההשכל וידוע אותי להכיר את קונו דהכל ממנו והחכמה והגבורה והעושר ממנו ואפי' יש לו אוצרות מלכים מכיר דאין לו מגרמי' כלום ואם השם יתברך לא ירצה שיהנה מהם הוא כאלו אין לו כלום ורק מה שהשם יתברך יתן לו הוא שיש לו והוא אין לו שום כח ושום סבה מגרמי' לעשות חיל כלל ואל יאמין בעצמו עד יום מותו דכל ימי חייו הוא בעוני זה כי לא ידע מה יולד יום:
וזהו תכלית היסורין שזוכה על ידם לחיי עוה"ב שהוא קבלת השכר דצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים וכו', שאין חסרים כלום על ידי הנאת זיו השכינה הגלוי לעיניהם בקביעות וישיבה בלי שום הילוך והשתדלות שהוא דרגא דעולם הזה דפעמים נגלה ופעמים נעלם רק ריעין דלא מתפרשין, וזה הדל"ת דיהודה הרומזת לדלות זו שדלות עיניו למרום ולת ליה מגרמי' רק מה שמקבל משם הוי' ית"ש, ועל זה אמרו (בפרק ערבי פסחים) אף על פי שדלותי לי נאה להושיע על ידי זה גופי' דבדלותיו עינינו צופות לשמים, ואחר הישועה נעשה מד' ה' שהוא בחר דקבילת עוברה שהוא הישועה ומילוי החסרון, והוא גם כן רזא דדור ד' תחלה וסוף וה' באמצע שזהו עיקר מלכות ישראל להיות מכיר דלותו וחסרונו לבלתי ירום לבבו מאחיו, וזהו שלימות המלך כששומר מצות המיוחדות למלך דעיקרם הזהירות מרום הלב והרגשת נגעי לבבו שאין בו מתום מראשית המחשבה ועד סוף המעשה, רק ו' באמצע אות אמת מבריח מקצה אל הקצה דרגא דיעקב אבינו ע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד ודבוק כולו בו יתברך ובעצם המלך ומזה נמשך מדת המלכות רק על ידי דביקות בעצם המלך שהוא המנהיג המלוכה:
ודן הוא זנבא דכללות הארי' והוא שורש מדת הדין כשמו, ועל כן שמשון הי' שופט וידין עמו לא מלך, ועל כן בברכת יעקב נמשל לנחש לא לארי' ונודע דכעס הארי מעורב ברחמנות גם כן כמו שאמרו הטבעים מה שאין כן חמת זוחלי עפר ונחשים ועל כן לא נאה לו המלוכה כי מהכעס בא לגסות כמו שכתבתי לעיל דשניהם חד, והם ענפי יצרא דע"ז דעל כן שם ירבעם הא' בדן ושם הוא שורש למציאות ע"ז בישראל כמו שאמרו (בספרי) על פסוק פן יש בכם משפחה או שבט זה שבט דן, והיינו כמו שאמרו (בפ' חלק) דפסל מיכה עבר בים ובתדב"א דמיכה בעט באנכי וזהו שורש היהדות דישראל דעל כן לא אמר אנכי בלשון ציווי כי שורש ישראל מאמינים בני מאמינים, וגם עובדי ע"ז דישראל בכלל זה ואף על פי שמבעטים בלא יהיה לך מכל מקום שורש לבבם דבוק באמונת השם יתברך רק מיכה שנתמכמך בבנין, כי אותם ששמו במקום לבנים בבנין הוא כאלו אין בהם אלא חומר העפרי לבד ואף על פי שכל זרע יעקב יש בהם חלק אלקי ממעל, *לעוצם ההשתקעות במצרים יש שהי' גופם חומריי כ"כ עד שלא הי' לו התחברות כלל עם נפשו הרוחנית עד שגם בחייו הי' כאלו נפרד ממנו ועומד עליהם בסוד מקיף לבד, וזה טעם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא למטה מכל --ומה אלא שמכל מקום בסוד מקיף הי' מזככם עד שנעשו ספיריים, ולפי שח-ק משה רבינו ע"ה היה שיהיה תיקון הגמור בימיו כי לא חשב שיקולקל על ידי העגל דעל כן קיבל הגרים דערב רב כמו שיהיה לעתיד גרים גרורים אף דאין מקבלים גרים בימות המשיח וכן רצה לתקן גם אלו וכל מה שאפשר לבוא בסוף לידי תיקון חשב שיהיה כן בימיו, וציוהו השם יתברך להוציא מיכה לפי שאליו הי' לו שייכות שהרי נתחבר אליו יהונתן מזרעו ועל ידו נתברר שורש טעותו במה שאמר עתה ידעתי כי ייטיב ד' לי וגו', דנראה לי דמכתיב ה למדו שבעט באנכי ולא בלא יהיה לך מה שאמר ייטיב ד' שם הוי' ולא נמצא כן בע"ז בשום מקום כידוע דעל שם זה נאמר וכבודי לאחר לא אתן אבל זה מורה על גסות חומרו שהי' מרוחק לגמרי מרוחניות ולא הבין ענין הרוחנית כלל, ואף הוא הי' מכלל המאמינים בני מאמינים והאמין בד' אבל דומה שעל הפסל שלו ג "כ חל שם ההוי', וזהו הבעיטה באנכי דלא עבד ע"ז להמציא אלהים אחרים כלל דהאמין בהוי' רק שהנשים כפי חומרייתו והרי כפר באמיתות השם יתברך ובעט באנכי לא בלא יהי' לך: