תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק לח · פסוק א
עלינו אנחנו המאמיני׳ כי ספר איוב היה משל על כל פני׳ ראוי לשאול מדוע הוצרך בזה המשל מענה השם והלא היה מספיק מענה אליהוא שדעתו היה הטוב שבדיעות והיה נפסק הדין על דבריהם, וכל שכן שאיוב לא ענה לאליהוא ולא חלק עליו, והתשובה כי המחבר כיון לחזק דעת אליהוא בדעת אחר שהיה המובחר שבדיעות והוא מאמר השם בדברו לאיוב והתוכח עמו עד שאיוב קבל תשובה וחרטה, והראיה כי דעת השם היה מוסכם עם דעת אליהוא שהרי לא תפש עליו ולא זכר אותו בצוותו לאליפז שיביא קרבן, ועוד אני שואל על המבולבלי׳ והנבוכי׳ אשר יאמינו כי ספר איוב לא היה משל, זאת הנבואה שדבר השם מן הסערה על מי חלה אם חלה על איוב כמו שחלו שאר הנבואות על הנביאים במראה הנבואה שהיא ברוב חלום של נבואה, אם כן אלו הדברי׳ הארוכי׳ והמסודרי׳ שזכר אשר יספרו כל הדברי׳ הטבעיים וטבעי כל בעלי חיים ושאר עניני׳ רבי׳ גם כן שזכר יש לשאול עליהם איך נאמרו לאיוב, כתבם לו הבורא במראה הנבואה או כתבם הוא על פי הבורא בחלום עד שנראו לו כתובות בבוקר, או יצאה לו בת קול וענה אותם המענים כמו שפירש רמב״ן, או כיצד היה זה המעשה, כי שאר מראה הנבואות אינם באות לשום נביא על זה הדמיון והוא שיספר כל מיני הנבראי׳ כסדר ולא הניח דבר קטן או גדול שלא זכר וזה לאדם חסר הנבואה כאיוב שהיה טועה בדעתו נוכח השם, אבל השכל מוסכם עכ״פ שאלו הדברי׳ והמשלי׳ דברי המחבר היו, שרצה לבאר בהם סודות ועניני׳ מורים על מה שרמז עליו, ודבר קרוב מאוד להאמין כי ספר איוב משה רבינו חברו לפי דעתו וידוע כי שלם כמוהו לא פסקה מדעתו רוח הקודש ובעבור זה הסכימו חכמינו לחברו עם המקרא ולהקרא בכלל כ״ד, ונשוב אל מקומנו ונאמר כי ויען השם הוא משל להודות על שדעת השם מוסכם עם דעת אליהוא, ואע״פ שענין זה כלו משל זכר בו הסערה מפני שדרך הנביאי׳ לזכור הסערה בהשגותיהם כמו שאמר והנה רוח סערה, ורמב״ן כתב וזה הפסוק דברי׳ שראוי לשתוק עליהם (ע״ש), ונ״ל מזה המפרש כי לא היתה לו ידיעה בסודות הנבואה ומדרגותיה או שיהיה חושב כי הנבואה תגיע באנשי׳ כמלקט שבלים עד שהגיעה לאיוב מדרגת הנבואה כששמע דברי אליהוא וקבלם, ונ״ל כי אין להאמין בשום פני׳ כי שני המעני׳ האלו הגדולי׳ והארוכי׳ נאמרו לאיוב מן הסערה ע״י בת קול מפי בגבורה אלא אם נאמין כי משה רבינו ואליהו הנביא היו תלמידי איוב אשר לא נאמר להם מפי הגבורה כי אם דבר אחד או שני דברי׳ במראה נבואה אחת. ועוד אני שואל לנבוכי׳ כי מאחר שאיוב השיב לשם הן קלותי וכו׳ למה הוצרך השם להאריך עוד ולספר לאיוב כל אותם הדברי׳ שספר לו במענה השלישי ודאי שאין ליחס לשם יתברך דברי׳ בטלי׳ וסיפורי׳ נוספי׳ ואם כונת השם היתה להשיב איוב מדעתו הראשון הרע ומכונתו הנפסדת באמונה אחר שקבל איוב תשובה וחרטה, לא היה צריך לבורא להאריך עמו אריכות בטל ולספר לו כל דברי אותו המענה אשר מספר הפסוקי׳ למעלה מארבעי׳, אמנם הכל הוא נאמר למשל ולמליצה כשאר דברי חכמי׳ וחידותם ועל כן אין הכתוב חושש על אריכות הדברי׳ כי מן האריכות אשר בדברי זה המשל יתבארו לנו ההנהגות האלוהיות ומהם נלמד מיעוט ידיעתנו בהנהגת השם ית׳ וקוצר שכלנו.