תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק ט · פסוק יח
והוסיף להתרעם על הבורא ולזכור מה שהיה סובל בעבורו, כי הוא לא יניחנו אפי׳ להשיב רוחו מרוב היותו שבע מרורות, ויש בזה תמה שהרי איוב היה טוען קודם זה שהבורא מרוב עילויו לא היה האדם שוה לפניו כלום עד שיהיה משגיח בו, באמרו על זה לא יעננו אחת וכו׳, אבל הטעם בזה כי איוב היה נמשך בדבריו אחר דעת חביריו, שהיו בהסכמה אחת שכל מה שיקרה לאדם מצרות הוא מפני שום עון, ע״כ איוב כדי לשתק חביריו היה עונה להם כפי דבריהם והיה אומר בדבריו תמיד שהשם גרם לו כל הרעות, אבל אמונת איוב לפי האמת לא היה נוטה אחר מה שהיה הוא טוען. וזה תקחנו לשרש גדול בזה הענין ולא יתבלבל דעתך בדברי איוב אם תראה תמיד סותרי׳ זה את זה וכן חברי איוב נראה מדבריהם שכלם בהסכמה אחת בדברם על איוב ואינו כן.