תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
מגלת איכה
איכה ישבה בדד. במדרש איתא בפסוק זה יש קושי' ותירוץ. ונראה דישבה הוא לשון עיכוב והקושיא היא איכה ישבה נתעכב כ"כ בדד העיר שהעיר יהא בדד ובא התירוץ רבתי עם הערב רב וע"ה יש בקרבנו ובשביל זה נתעכב וגם רבתי בגוים וגו' וקרא מפורש ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם ולכך נתעכב הגאולה ובכה תבכה בלילה. פי' ע"י מה שלמדנו ממעשיהם אף שבוכין בליל תשעה באב מ"מ ודמעתה על לחיה לא עולה הבכי' למרום כ"א נשאר הבכי' על לחי'. וכל רעיה בגדו בה אפי' מלאך מיכאל שהוא שרנו בגד בנו וכמ"ש במדרש דקאי על מיכאל וגבריאל:
או יאמר איכה ישבה בדד העיר רבתי וגו' היתה כאלמנה וגו' פי' הפסוק מתמה הלא יש רבתי עם ה' יוסף עליהם ולמה לא יפעלו שעירנו הקודש לא יהא בדד וע"ז מסיק היתה כאלמנה פי' שאין להם קדושי מקוננים כאלמנה ממש אלא כאלמנה אבל כשנשים על לבנו שאנחנו כאלמנה ממש ונעורר מאד בודאי ישמע קולנו במהרה בימינו אמן
או יאמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו' רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. הכוונה בזה היו"ד המותר רבתי בגוים שרתי במדינות דהנה המשל מבואר מקמאי דקמאי שבעו"ה אין ראוי לישראל לקבל השפע מאתו ית' מ"מ דרכו ית' ליתן שפע מרווחת עד בלי די כי דרכו להיטיב והוא כדמיון האשה המניקה וכשהתינוק חולה שאין יכול לינק צריכה ליתן החלב לכלב כן הענין בעו"ה מאחר שאין מי שיקבל השפע אז הוא ית' נותן השפע לאחרים וזה הוא שמקונן איכה ישבה בדד העיר ר"ל מאין יבא שעיר ירושלים יהי' בדד והיכן השפע שהשי"ת נותן ומתרץ רבתי בגוים ר"ל הריבוי השפע מהשי"ת הוא עכשיו בגוים שרתי במדינות ר"ל השררה והממשלה שהי' שלי היתה למס ר"ל כמאמרם במס' שבת וכפי המשל שבריבוי החלב כשאין מי שיקבל אז ינתן וכו':
בכה תבכה בלילה ודמעת' על לחי' אין לה מנחם מכל אוהבי' וגו'. הכוונה בזה מביא בספר הזוהר דכל הדמעות שעל החורבן ביהמ"ק המה נגנזי' בהיכל מיוחד לפניו ית' והקב"ה סופרם ומניחם בבית גנזיו אבל כל זה כשכוונת הבכיה על גלות השכינה שע"י חורבן ביהמ"ק משא"כ כשהוא מתאבל רק על שמכח החורבן נתמעט השפעתו ונהר יחרב ויבש ולא על גלות השכינה אינו מרוצה כלל לפניו ית' כמאריך בתיקוני הזוהר בזה הענין צוחין ככלבא הב הב ולית מאן דירכין אודני' לתברא בית אסיר' דילי' ע"ש וזה הוא בכה תבכה בלילה ודמעת' ר"ל שאעפ"י שהוא מרבה בבכיה אעפ"כ אין הדמעות עולין לפניו ית' למעלה רק נשאר למטה על לחי' ומסיק הטעם הדבר אין לה מנחם מכל אוהבי' ר"ל מאחר שכל הכוונה בבכיתם אינו רק על שאין לה מנחם מכל אוהבי' ר"ל את אהוב שהוא עלי' דהיינו השפעה מאתו ית' שהוא עיקר האהוב אצל כ"א אין לה מנחם ממנו שאינה יכולה להשיג השפעתה המגיע לחלקה והבכי' לסיבה זו אינו רק לגרמי' ע"כ אין להדמעות עלי' לפניו יתברך ונשארו על לחי' למטה:
או יאמר בכה תבכה בלילה וגו' אין לה מנחם מכל אוהביה כל רעי' בגדו בה וגו'. הכוונה בזה שיש לפעמי' בני אדם המחכים להרע מחמת התורה עצמה כמד"א אני חכמה שכנתי ערמה ותורה נקראת אהבת ישראל וזה בכה תבכה בלילה וגו' אין לה מנחם מכל אוהבי' כל רעי' בגדו בה פי' שאהובי' עצמה ר"ל התורה כל רעי' בגדו בה אף לומדי תורה לא היו לומדים לש"ש רק כדי להתחכם ע"י התורה ולעשות עי"כ ערמות עם הבריות כגון שלומד הלכות טוען ונטען וכדומה כדי לגזול בה את הבריות כמו שיש בעו"ה כמה אנשים בדורנו שכוונתם בלימוד רק ע"ד זה:
או יאמר היתה כאלמנה בכה תבכה וגו' נראה הסמיכות ע"ד הידוע כי מקבלין תנחומין על המת ולא על החי לפיכך מי שמתאבל על ציון זוכה ורואה בשמחתה כי מסתמא יראה בשמחתה ולכך מתאבל ואינו מקבל תנחומין אבל מי שלא יראה בשמחתה חלילה זה אינו בוכה כי מקבל תנחומין ולזה אחשוב בכוונת הפסוק כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו כי גם הוא ית' כשהוגה מסתמא ירחם דאל"כ לא הי' הוגה אלא הי' מקבל תנחומין ולכך אמר מתחלה טוב ויחיל וגו' כי לא יזנח וגו' כי אם הוגה וגו'
גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רודפיה השיגוה בין המצרים. הכוונה ע"ד הפשוט ומרוב עבודה פי' בתחלה הי' ברוב עבודה לעבודתו ית' במדרגה גדולה בזמן שבהמ"ק הי' קיים ועכשיו לא די שאין מרבים בעבודה אלא אדרבא שנפלה עד מאוד. ע"ד מאמרם ז"ל כל הדר (בזה"ב) בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלהי והיתה הנפילה מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא מצאה מנוח ר"ל שאינה יכולה לברר לעצמה איזה מקום מנוחתה ואיזה דרך הישר לעבודתו ית'. כל רודפי' השיגוה בין המצרים ר"ל כי יש ב' מיני מצרים שיש מיצר וגבול לקדושה ומיצר וגבול לס"א ולטומאה. והיצה"ר מעוור פקחים ומשתדל שיעבור עבירה שהוא מיצר וגבול לס"א ולטומאה ואומר עליו שהיא מצוה וזה כל רודפי' וגו' שהוא היצה"ר הגדול שברודפים השיגוה בין המצרים כנ"ל:
דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. כי אותיות הוא מלשון אות שהוא סימן כי האדם למטה וכן שאר הדברים הוא צלם אלהים רושם למטה ממה שלמעלה וכשאדם מעורר האותיות באים מתוכם רוחניות מלמעלה שהוא ית' מקשט א"ע באותיות צרופי התורה והתפלה ולכך יש במס' שבת כ"ד פרקים כנגד כ"ד ספרים שיוצא כ"ד, קישוטי כלה והמקיים שבת כאלו מקיים כל התורה ולכך יש כ"ד פרקים כ"ד קישוטים ובגלות המר דרכי ציון אבילות הסימנים מלמטה אבילות שלא בא בתוכם מועד הוא קישוט לשון עדי עדיים וזה נחפשה ונשובה עד ה' שיהא קישוט לו ית' כנ"ל:
או יאמר דרכי ציון אבילות מבלי באי מיעד כל שערי' שוממין כהני' נאנחים בתולותי' נוגות והיא מר לה. המקונן בזה מורה שגם בנידון התורה ללומדי' יש השתנות גדול כי דרכי ציון המצוינים בהלכה אבילות ר"ל שאינם לומדים התורה מתוך שמחה המחויב רק בעצבות גדול ואין להקב"ה נחת רוח מהלימוד. מבלי באי מועד ר"ל כמו בית מועד לכל חי או שאין משימין על לבם כי התורה היא התכלית להם לבית מועד כמד"א בהתהלכך תנחה אותך שאלמלי היו משימין על לבם התכלית שבה היו לומדין מתוך שמחה. כל שערי' שוממי' ר"ל כל נ' שערי בינה וסודותי' שוממי'. כהני' נאנחים בתולותי' נוגות הכוונה כמו שאיתא בזוהר בתולות ועולמתא דאורייתא מתאבלין מאוד על התורה שנמסרו רזי' לחיצונים:
וילכו בלא כח לפני רודף. איתא במדרש ר"ע אומר בזמן שישראל עושין רצונו מוסיפין כח בגבורה שלמעלה שנאמר באלהים נעשה חיל ואם אין עושין רצונו כביכול מתישין כח כמד"א צור ילדך תשי. ר"י אומר. בעושין רצונו מוסיפין כמד"א ועתה יגדל נא כח אדני וגו' ובאם אין עושין רצוני מתישין והולכין גם המה בלי כח לפני רודף ע"כ. וכבר עמדו בזה הקדמונים דמה נפקותא איתא בין זה לזה ומה לי אם דרשינן מקרא זה או זה. ואפשר דלר"ע לא מוסיפין כח ממש אלא באם עושין רצונו הוא יתברך יכול לדון האמת במדה"ד וישראל זוכין גם במדה זו אבל באין עושין רצוני צריך הוא ית' לילך במדת הרחמים בשביל ישראל וא"א לכלות האומות אבל גם גרעון לישראל ליכא ולזה מביא באלהים נעשה חיל רצונו מגלה הוא ית' מדה"ד פורענות לרשעים. ור"י סובר דמוסיפין ממש כח כמד"א יגדל נא כא ולהיפוך מתישין ממש כח הקדושה יותר מכח וגו' ויש גרעון טפי לישראל וזה וילכו גם הם בלא כח לפני רודף
או יאמר וילכו בלא כח. פי' שני רעות הי' לנו כי פשוט הליכה הי' ג"כ צער כי לא הי' בנו כח ומכ"ש לילך במהירות לפני רודף:
חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה יבואר עד"ז כפי מאמרם ז"ל ישראל שבחו"ל עובדין עבודת כוכבים בטהרה כו' וידוע ממתני' דמסכת שבת מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה. וזה הוא חטא חטאה ירושלים ועל כן נגזרה עלי' הגלות מא"י לחו"ל. וזה ע"כ לנדה היתה שדומין כנדה שמטמאין כנדה כי מי שעובד עבודת כוכבים נחשב כנדה כנ"ל. כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור הכוונה לפי דברי הזוהר ע"פ והשבתי חי' רעת מן הארץ דא לילית חייבתא שלעתיד יתבטל הלילית דעבדית לאינשי בעלי קריין אבל בימי הגלות היא מושלת מאוד בעולם וזה הוא כל מכבדיה הזילוה ר"ל כל הקליפות והס"א מזלזלין את האדם כי ראו ערותה ר"ל מאחר דאתעבדו בעלי קריין. וגם היא נאנחה ר"ל שבלא"ה יש לאדם עצמו אנחה ע"ז ותשב אחור ר"ל שמחמת סבת חטא הקרי הוא הולך וחוזר אחור מכל השלימות שקנה לעצמו עד עכשיו:
הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים. והקשו המפרשים האיך שייך לומר גוי חוטא עם כבד עון דהא משמע שקאי על כל ישראל ובאמת היו ביניהם כמה וכמה צדיקים נביאים וחכמים. ונראה לתרץ בהקדם לפרש ע"פ עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם וקשה למה הפסיק באמצע בפני ה' בעושי רע וגו' הוי לי' לכתוב עיני ה' וגו' ואזניו וגו' צעקו וה' שמע וגו' ואח"כ פני ה' בעושי רע וגו' והאיך הפסיק באמצע בדבר שאינו סמוכות. ונראה לתרץ כי בהסתכל השי"ת על הרשעים שהם מורדים בו אז אח"כ כשרואה בצדיקים שהם עושים רצונו אף שאינו כ"כ כראוי מ"מ חשוב אצלו מאחר שרואה הרשעים מורדים בו כל עיקר. וזה עיני ה' וגו' ואזניו וגו' מכח שפני ה' בעושי רע וגו' ומסתכל במעשיהם של הרשעים ואז אח"כ צעקו וה' שמע לצדיקים מכח מעשי רע של הרשעים. וז"ש הנביא בכאן כאשר עשיתי לשומרון ולעצביה כן אעשה לירושלים ולאלהיה והיו כולם עע"ז וזה הוי גוי חוטא עם כבד עון וגו' ר"ל שאע"פ שעכו"ם הם חוטאים אעפ"כ כשאני מסתכל על ישראל ראוי לבא עליהם פורעניות כי בנים משחיתים כמדובר ודו"ק היטב:
פחד ופחת הי' לנו השאת והשבר. וקשה כפל הלשון. נראה כי אם אחד הי' עשיר והי' לו שונא גדול והי' נכנע השונא לפניו ואח"כ נעשה הוא עני ולא עוד אלא שהשונא נעשה עשיר יש שני צרות חדא שהוא עני וב' שהשונא הוא עשיר כן דוגמתו נעשה בנו שאנו בני ישראל הלכנו בגולה ולהשונאים הולך וגדול עד מאוד וזה פחד ופחת הי' עלינו כפל שני צרות וקאמר מה זה מסיק השאת והשבר ר"ל שאת הוא לשון התנשאות להשונאים והשבר שבא עלינו והשי"ת יגאלנו ב"ב א"ם:
כל עמה נאנחים מבקשים לחם. ע"ד משל לאדם שהולך בצער גדול אינו רוצה לאכול מחמת צרות ואינו רעב והולך כך בלא לחם עד שרואה שכמעט יוצא נשמתו אוכל מעט כדי חיוני. כן כיוון הנביא בכאן כל עמה נאנחים מבקשים לחם ר"ל שכ"כ גדול הרעב בישראל שאע"פ שהם הולכים בצרות גדולות אעפ"כ מבקשים לחם מחמת גודל הרעבון שכמעט יצאה נשמתם:
ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאוג וגו'. כי ידוע שהצדיקים מורידין אח הקב"ה ממעלה למטה כדאיתא בש"ס ובמדרשים כדוגמא האב שרואה דבר הגון בתינוק אז הוא משחה אליו ועושה עצמו קטן ובזה יש תענוג גדול להאב אע"פ שמקטין עצמו כי זה ניחא לו להקטין עצמו כן השי"ת יש לו שעשועים גדולי' במה שמורידי' אותו ולהיפוך חלילה כשאינם מורידים אותו יש לו כביכול צער. וזה ה' ממרום ישאג ר"ל שהקב"ה שואג על מה שהוא במרום ולא למטה וממעון קדשו וגו' כמדובר ודוק:
כל רודפיה השיגוה, בין המצרים. כי העבדים שאין ראוים לראות פני המלך א"א לראות בשום פעם המלך וא"א שיעשה משאלותיו כי אין בא לפניו אף כשהמלך עובר בדרך רק כשהמלך עובר במקום צר אז נופל אותו העבד לפני מרכבתו ואין דרך המלך לעבור על אדם חי וצועק העבד משאלות לבו. וידוע מהזוהר ותצפנהו שלשה ירחים שיש דין דהיינו. תמוז. אב. טבת. וזה כל רודפיה השיגוה בין המצרים כמשל העבד שנופל לפני המלך במקום צר ודו"ק. והנה גם העבד שהוא קרוב למלכות כשחטא א"א לבא לפני המלך אלא אם עובר במקום צר אלא שאף עפ"כ יש חילוק בין זה העבד לזה העבד שזה ראוי לבא לפני המלך רק שחטא כנגדו לכך כשהמלך עובר במקום צר ונופל אף שלפעמים אין ממלא לו בקשתו מ"מ יודע העבד שנכמרו רחמיו של המלך ואז יוכל העבד לבא לפני המלך לביתו משא"כ אותו העבד שאין ראוי לבא שתיכף כשהמלך אין ממלא לו בקשתו במקום צר אז א"א לבא לפני המלך לעולם. וזה שאנו אומרים מן המצר קראתי יה כשאני נפלתי לפניו במקום צר אף שאינו עונה לי מ"מ יש לי בטחון שנכמרו רחמיו ואוכל אני להתפלל לפניו אף במרחב וזה ענני במרחב יה. וידוע שיותר גדול טובת המלך כשהוא בביתו ממה שהוא אינו בביתו כי אין לו כ"כ לתת לו וזה ויוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי ולא ישכח אותי וטובתי יהי' שלימה ודו"ק:
עצינו במחיר יבואו. ע"ד שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי כי כמו שא"א לעולם בלא ד' רוחות כך א"א לעולם בלי צדיקים וע"י קיום התורה והמצות שעושין נתקיים העולם והאומות. וזה שמוני נוטרה את הכרמים ואין בי כח לנטור אותי וזה עצינו רמז לתורה ע"ד עץ חיים הוא וגם הצדיקים נקראים עץ ע"ד היש בה עץ וזה עצינו במחיר יבואו אל האומות והקליפה מחיר הקדושה ועל צוארינו נרדפנו בתפלתנו ובמעשינו אנחנו רודפים ע"ד נדעה ונרדפה לדעת את ה' למקום בית תפלתנו הנקרא צואר כמאמר חז"ל ומשם אנו מריקים שפע אבל לא הונח לנו כי הכשדים אוכלים אותה. ומצרים נתנו יד והיא היד שנשתלחה במקדשנו כמ"ש האר"י ז"ל שם:
למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים. ע"ד הלצה כי אורך ימים בימינה למיימינים בה והיינו עוה"ב שכולו ארוך ועושר וכבוד למשמאילים בה והוא ית' עוזב אותנו מטובת עוה"ז ומטמין לנו הכל לעוה"ב וזה למה לנצח וגו' ואת מעזבינו לאורך ימים הכל ואנו רוצים גם עושר וכבוד דהוא טובת עוה"ז:
או יאמר למה לנצח תשכחנו. דקדק הלחם דמעה שלנצח משמע לעולם ואח"כ אומר תעזבינו לאורך ימים משמע לא לנצח. ונראה דהשכחה הוא לשלוח לנו נביאים כשנים קדמוניות לעורר אותנו לעבודתו אלא שהוא ית' רוצה שאנחנו נעורר מעצמינו ועי"ז בא שעזב אותנו לאורך ימים שבמשך זמן גדול נעורר עצמינו משא"כ אם הוא ית' הי' מעורר אותנו:
כי אם מאוס מאסתנו. כמו אב אשר מלביש מלבושים נאים לבנו והגם שלפעמים הבן חוטא מ"מ כשהאב משגיח עליו נושא חן בעיניו מחמת הבגדים אשר הבן מלובש והוא גם יפה עינים אבל אם האב הסיר הבגדים נאים והבן הולך קרוע ובלוי וכשחוטא אח"כ אף שמסתכל עליו אינו נושא חן ותיכף מעניש אותו וכן אירע לנו שהוא ית' הסיר עדיינו שהי' לנו מהר חורב וניטל צלמו מאתנו וגם שיעור קומה ניטל מאתנו וכעת הגם שהוא ית' מסתכל עלינו אין לנו חן ולכך מעניש אותנו ביותר. וזה אם מאוס מאסתנו שהיית ממאס אותנו ממש בתואר פנינו ועי"ז קצפת עלינו עד מאוד ולכך מבקשים השיבנו וגו' שתשוב לנו עדיינו ושיעור קומה ואז נזכה בודאי ונשובה אל וגו' לגמרי ולכך בא כפל לשון:
מאמרים ופסוקים השייכים לחורבן
ביהמ"ק: איתא בגיטין אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים כו'. הכוונה לרמוז בזה על יצ"ט ויצה"ר דיצ"ט נקרא קמצא כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כן הענין היצ"ט שהוא מסית לדברים טובים והטוב הוא מלך מ"ה הקב"ה שנקרא טוב. ע"כ הוא כדמיון קמצא דלבושי' מיני' ובי'. ובר קמצא הוא מכונה על יצה"ר שהוא מסית הכל לדברים הרעים לפניו ית' והדבר הרע נתהווה אח"כ מהשבירה וע"כ הוא כדמיון תולדה להטוב שהוא נעשה אח"כ והמכוון בכאן כי מכח שהטו עצמם מצד היצ"ט ליצה"ר נחרב ירושלים:
שם בגיטין פ' הנזיקין אסקי' בנגידא אמר לי' מאן חשיב בהאי עלמא א"ל ישראל. מאי לאדבוקי בהו א"ל מילייהו נפישין ולא מצית לקיימינהו זיל אגרי בהו בהאי עלמא והוית רישא דכתיב היו צריה לראש כל המיצר לישראל נעשה ראש. ויש לתמוה דזה רצה לדבק בישראל ונתן לו עצה להיצר לישראל שיהא ראש וכי זה ממין הטענה הוא מה שהוא רוצה והוה כטוענו חיטים והודה לו בשעורים. ונראה כי יש לדקדק על מה דאמר נפישין מילייהו ולא מצית לקיימינהו למה מקיימין ישראל אם מעט אם הרבה ישראל הוא אך כי ידוע שצופה רשע לצדיק וגו' ובכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו כו' והוא ית' עוזרו וזה אשר השיב לו כי נפישין מילייהו ומי שהוא בר ישראל יש לו סייעתא דשמיא ע"י כי קדוש הוא לאלהים מבטן אמו ע"י זכות אבותיו אבל אתה בודאי לא מצית מקיים להו כי לא יהי' לך סיעתא דשמיא וע"ז נתן לו עצה ממין הטענה זיל אגרי בהו וכשתצר להם תהי' ראש ולב מלכים ושרים ביד ה' ואז תהי' מושגח גם אתה מאתו ית' ואפשר דתוכל לקיים מילייהו לדבק בם. וזה אחשוב גם בכוונת הקרא לעוות אדם בריבו אדני לא ראה וגו' ציוה. וכתב האלשי"ך ולחם דמעה שאנו אומרים שאנחנו לא חייבים בחטאתינו כי לו ית' ידוע הכל. ולדרכינו הוי הפי' שאנחנו אומרים שהוא ית' לא ראה אותנו לא השגיח עלינו. ולא ציוה. פי' לשון זירוז וצוותא שלא עזר לנו ולא הי' לנו סיעתא דשמיא ובשביל זה חטאנו. ועד"ז פרשתי במקום אחר המשנה נפל הבית עליו ועל אמו:
מאמר אית לן בירי בדברא עיילוה למתא. כתבו ז"ל כי ציון שדה תחרש בעת החורבן נקרא שדה ובעת הגאולה נקרא עיר. וזה בירא בדברא כעת בגלות הוא שדה עיילוה למתא תפעול שיהא מתא ונראה כוונת התירוץ אייתי חבלא דפארי ועיילוה כי ידוע יעקב חבל נחלתו ני יעקב הוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה כי הוא מזה העולם ומהמלאכים כעין מאמרם ז"ל שהוא ית' אמר נעשה לאדם מהתחתונים ומהעליונים וזה תפארת עמודא דאמצעותא ועתה עבדי ישראל אשר בך אתפאר כי הוא דבר ממוצע בין התחתונים לעליונים וכשישראל ממשיכין הארה מהתפארת נגאלים וזה חבלא דפארי השפע מהתפארת ועיילוה והבן:
מאמר משחרב ביהמ"ק ניטל טעם הבשר וניתן לעצמות נראה כמ"ש ואל תתאוה לשולחנם של מלכים כי שולחנך גדול משולחנם. נראה גם בעוה"ז הוא כן כי איזהו עשיר השמח בחלקו והוא יתברך נותן ברכה במעיו ונהנה יותר במועט כאלו הי' בה כל המטעמים ע"ד שמצינו במן וידוע כי בימי המקדש היו ישראל נהנין מעיקר השפע וכעת בעו"ה להיפוך אנחנו נהנין מעצמות ומ"מ בחר בעם קדושו ונטל טעם השפע ונתן לעצמות וקדושים נהנים מאוד כמו סעודת שבת שיש בו טעם שבת וכדומה:
מסורה נפלה ולא תוסיף קום. דוחו ולא יוכלו קום. שוא לכם משכימי קום. ונראה כי מקרא מפורש שאלה יעמדו לחיי עולם ואלה לחרפות. וזה נפלה וגו' קום שיקומו (וכן דרשו חז"ל) וגם אצל פועלי און נראה כוונת הקרא דוחו ולא יוכלו כי פירושו מלשון כלי' פי' שלא יהי' להם כלי' לגמרי בנפילתה אלא קום שגם המה יקומו ואדרבא הקליפה קדמה לפירי והם יקומו מתחלה וע"ז אומר שוא לכם משכימי קום. פי' אותן שיקומו מתחלה והיינו הפועלי און שהם הקליפה כי תקומתם יהי' לחרפות ולדראון אבל אנחנו נקום לחיי עולה:
כי שתים רעות עשה עמי. אותו עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. הכוונה בזה ע"ד משל למלך שנתן חותמו לבנו כדי שאם יהי' במקום מסוכן במקום לסטים אז כשיראו אצלו חותם המלך יזדעזעו ממנו מלעשות לו מאומה ויהי בהיות הבן בדרך וישכב וירדם תחת כותל א' ובא בן כפר א' וגנב ממנו החותם ויהי בהקיץ הבן מלך משנתו הי' מקונן מאוד על ב' דברים הא' כפשוטו שכבר אין בידו במה להציל עצמו מפני לסטים שיסברו שהוא אדם כפשוטו ואינו בן מלך והב' שבן הכפר שגנב החותם יראה לכל ויאמר על עצמו שהוא בן מלך. והצער הב' הוא יותר גדול מן הראשון. וזה הענין בנו בני ישראל שנתן הוא יתברך לנו חותמו ואות. והאות הוא השכינה שהיתה שרוי' בינינו בביהמ"ק והיו רואים כל האומות כי שם ה' נקרא עלינו וייראו בפני בני ישראל. אבל בזמן הגלות יש לנו ב' בכיות הא' שכבר אין לנו חותם ואות שהשכינה אינה שרוי' בתוכינו. והב' הוא יותר צער מה שהשכינה משפיע על האחרי':
מאמר בגמרא הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. והוא תמוה האיך אפשר זה להיות הלא כל התורה מורה הכל על עבודתו ית' שמו. ונראה כוונת הגמרא בהקדם מה שאמר מורי ורבי הגאון החסיד מו"ה דוב בער ז"ל. בפסוק מה ה' אלהיך כו' ר"ל שיהא יראת האדם דומה ליראת השי"ת ולא כדמיון אדם הירא על בנו ומצווה שלא ילך בחוצות וברחובות פן תגוף באבן רגליו והבן אין בו דעת כ"כ לשמור ג"כ מכח כוונת יראת האב רק מכח יראה הגרוע פן יסרהו אביו ביסורין נמצא באמת עושה מה שאביו מצווה רק שיראה שלו אינו דומה ליראת האב כן הדמיון אצלינו עיקר שיהי' כוונת היראה אצלינו כמו כוונת ית' שציוונו תורת חוקים צדיקים שמכח זה נתקרב אצלו ית' כן יהי' כוונת היראה אצלינו ולא מחמת יראת העונש. וזה כוונת הנ"ל הלוואי אותי עזבו ר"ל שיהי' עובדין אותי עכ"פ מחמת יראת העונש שבזה בודאי עזבו אותי ח"ו כי אין כוונתו בעבודה רק מחמת יראת עצמו שלא יבוא לידי עונש בעוה"ב ותורתי שמרו ר"ל כי עכ"פ העובד מיראה שומר תורתו ית' רק שעזב אותי שאין עובד אותי בתכלית היראה ממני ממש והלוואי שנבוא ליראה זו אכי"ר:
ה' ממרום ישאג שאוג ישאג על נוהו וגו'. הכוונה בזה ע"ד המעשה שמביא במדרש א' שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל אשה אחת שהי' לה בן ומת התינוק ובכל חצות לילה היתה האשה מתעוררת עצמה בבכי גדול על בנה וכששמע רבן גמליאל אז הי' אף הוא נזכר על חורבן ביהמ"ק ומעורר עצמו גם הוא בבכי גדול על החורבן. וזה הוא הכוונה בכאן ה' ממרום ישאג ר"ל על מיתת הצדיקים שהוא ממרום במעלה מרומים מאוד ומקונן מאוד על מיתתן כמד"א יקר בעיני ה' המותה לחסידיו שאוג ישאג על נוהו ר"ל שמחמת אותו הקינה והבכי הוא כביכול מעורר עצמו גם על נוהו דהיינו על ביהמ"ק שנחרב כאשר הי' הענין בר"ג כנ"ל:
השיב אחור ימינו מפני אויב וגו'. הכוונה בזה כי ימין הקב"ה הוא חסד להשפיע להעולמות והרשעים יונקים מהאחוריים וזה הוא השיב הוא יתברך אחור ימינו ר"ל להיות ימינו רק על הרשעים שיונקים מהאחוריים מפני אויב כדי להשפיע על האויבים דהיינו על הרשעים. וזה הוא שמקונן על התמעטות השפע להיות כל השפע רק על הרשעים שהם אויבים להקב"ה כמד"א בשה"ש שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי שזה ג"כ ע"ז הענין:
אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. הכוונה במה שמבואר שיש שני זמנים לגאולה זכו אחישנה לא זכו בעתה וזה שמרמז בפסוק אתה תקום וגו' כי עת לחננה ר"ל שהרחמים יהיו מאתו ית' על ציון בא' משני אופנים או כי עת לחננה ר"ל כשיעוררו ישראל החנינה אצלו ית' בכח מעשיהם הטובים ויעוררו עת לטובה ואז יהי' במדריגת אחישנה או במדריגת הב' כי בא מועד כנ"ל לא זכו בעתה. וזה שמרמז ג"כ בפסוק בתורה בדברי בלעם שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב ולכאורה הוא כפל הדברים במלות שונות רק שכיוון ג"כ לזה כמבואר בגמרא שתיבת עתה מרמז על התשובה וזה שאמר אראנו ולא עתה ר"ל שראה דבר זה בנבואה כשלא יהיו ישראל במדריגת עתה לעשות תשובה כראוי אז אשורנו ולא קרוב שאז לא יהי' במדריגת אחישנה להתקרב הגאולה לפנים מן הזמן רק לא יהי' הגאולה כ"א בעתו כמד"א למעני למעני אעשה:
הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. כתב רש"י ז"ל אראלים הוא מזבח. ונראה שידוע ששריפת בית אלהינו הי' מצד רחמנות ששפך חמתו על עצים ואבנים ונמצא שרעה לא הי' רק לעיני הרואים ובאמת כוונתו הי' לטובה והרעה שבעיני הרואים נקרא חוצה מלשון חוץ שבעיני הרואים וכוונתו ית' נקרא פנים הדבר שהוא רחמנות וכ"ז הוא לאותן שהן חוטאים משא"כ לצדיקים שבאותו הדור כגון ירמי' הנביא וכדומה הי' רעה בפנימיות כמו בחיצוניות שלא הי' צריך לכפרה שישרוף המזבח ונגרע מערכו בהתמעטות קדושת בית אלהינו וזה על המזבח צעקו היינו המון עם חוצה שרעה לא הי' רק בחיצוניות כי הפנימיות הי' חסד טובה כמדובר משא"כ מלאכי שלום אותן אנשים כשרים ושלמים. מר יבכיון שזה הי' רעה עליהם באמת בפנימיות וחיצוניות כמדובר. וידוע כל דור שלא נבנה ביהמ"ק כו' ולהמון עם הגלות כפרה לטהר ולזקק מכל הזוהמות משא"כ לצדיקים שבדור שהוא בכי מאוד ע"ד מאמרם ז"ל ראוי הי' שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור ראוי לכך בפרט בח"ל אויר הטמא וכל נביאיו לא מצאו חזון:
או יאמר הן אראלים צעקו חוצה שהמלאכים צועקים על, מה שהמה בחוץ בחורבן הבית שפחה מלגיו כידוע גבירתה מלבר. וע"ז אנו מבקשים קומי צאי מתוך ההפכה שלא יהא הדבר מהופך אלא גבירתה תהא מלגיו:
או יאמר הן אראלים צעקו חוצה היינו ישראל צעקו חוצה שצועקים הכל על החיצוניות הב הב וע"ז מלאכי שלום מר יבכיון שהמלאכים בוכים על מה שעם ישראל אינם מעוררים לקרוא באמת שיתפשט אלהותו על כל אומה ולשון. ועד"ז י"ל בפסוק קוה לשלום ואין טוב פי' שתקוה שתהיו כולם בשלימות שלא יחסר לך שום מדה וצדקות בעבודתו ית' ואין טוב לא שתקוה שיהי' לך טוב ולעת מרפה אם חליל' אתה לא תשגיח לקוות ולבקש על קדושת שמו רק בעת רפה כל עצמך ואז חלילה להיפוך והנה בעתה:
או יאמר אראלים דהיינו מזבח כפירש"י בישעי' (קפיטל ל"ג) שע"י חורבן המזבח נתחסר השפע והמזון:
הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו כי יש שני מיני בני אדם אשר שוכחין בדביקתו ית' אחד המון עם שהולכין אחר מילי דעלמא והב' לומדי תורה שנכנסין לעמקי התורה וא"א שיהי' להם יראה ואהבה כמו בתפלה והאר"י ז"ל כתב שהוא ית' חפץ יותר ביחודים מעסק התורה ובודאי הנביאים וגדולי ישראל היו עושין רצון קונם במדרגה הגבוה. וזה אמרו הלואי תורתי עזבו היינו ע"י עסק התורה וזהו ותורתי שמרו אבל לא מחמת מילי דעלמא:
או יאמר הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. ונראה ע"ד הפסוק אותי עזבו מקור חיים פי' כמו שאינם שואבים המים חיים אינם ניתוספין המים במעין כך כשישראל אינם שואבים ממי התורה הקדושה לא ניתוסף כח הקדושה בשכינת עוזו וזה שפעלו שתי רעות במעשיהם הרעים א' שעזבו כח השכינה ית' שהוא מקור מים חיים כמדובר. והשנית שחצבו להם בארות נשברים שנתנו כח לס"א ר"ל בעבירות שעשו וזה הלואי אותי עזבו שלא עשו רק אחת ועכ"פ ואת תורתי שמרו שלא עשו עבירות ולא נתנו כח לקליפות:
ה' ממרום ישאג. פי' שהתעוררות הצדיק התחתון שנקרא מרום מתעורר הוא ית' ושואג. או ע"ד מ"ש האר"י ז"ל שיש אחד עשר סימני הקטורת להכניע הקליפות שזה לעומת זה ברא אלהים נגד עשרה מאמרות יש אחרים כנגדן וא' מחי' כי בקדושה המחי' מאתו ית' שורה בתוכו משא"כ בקליפה שאין רוצה להשרות הקדושה בתוכו והוא מלמעלה מחי' אותן מרחוק וכן באדם שהוא חוטא מסתלק החיוני מלמעלה וכן כשישראל היו שרוי' על אדמתן הי' ה' שוכן בקרבם וכעת נתעלה ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי עיקר רצון הבורא ית' שישרה בתוכנו רק תלוי שבני אדם יהיה ראוין לכך להיות היכל ה' המה בעצמם וזה ה' ממרום ישאג מה שהוא צריך להיות מרום כי מגמתו להיות שוכן בתוכנו:
אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. הכוונה בזה דידוע משחרב בהמ"ק נמסרו רזי התורה לחיצונים. וזה הוא אלביש שמים קדרות ר"ל הרוחניות התורה הנקרא שמים הלביש אותן ית' עם קדרות ר"ל שבאו לתוך קדרות ונמסרו לחיצונים. ושק אשים כסותם ר"ל שק נקראים הקליפות בספר הזוהר והם כיסוי תורה כדמיון הכסות המכסה את האדם כן כיסוי הקליפות על התורה:
ע"ד משל על מנהג בני אדם שצועקין ובוכין בתשעה באב ורק הכל לגרמי' ולא יבינו אל פעולות ה' להשתדל בתכלית השכינה והנא כדמיון אדם אשר הוא תמיד בהרי חושך ולא ראה אור מימיו עד שאינו יודע מה הוא אור וכשיבא אצלו אדם אחד ממקום אור אל מאפל שלו ומספר לו מענין אור אין מבין כלל עליו מה תועלת יש בה כן הענין לרוב בני אדם אין מבינים בתכלית האור השלימות מהשכינ' ובמה שנחסר לה מחמת הגלות אף שאומר להם איזה אדם מגודל החסרון מתכליתה אינם מבינים כלל עליו ואינם מבינים בציור שכלם על הדבר הזה אבל לא כן שרידים אשר ה' קורא כל הבכי' שלהם בת"ב רק על גלות השכינה:
ציון במשפט תפדה. פי' עיר ציון וירושלים בעצמם יהא הדין נותן שתפדה כי אם בני אדם חטאו אבל העיר והעזרות מה חייבין אבל ושבי' בצדקה פי' הבני אדם ששבין אליה לתוכה זה יהי' בצדקה שהוא ית' יעשה עמנו צדקה לפנים משורת הדין אע"פ שחטאנו אמן:
עד אנה תשכחנו. דהיינו שאתה אומר שובו אלי וגו' וזה עד אנה תסתיר פניך כי פנים הוא לשון פנה אלי כמ"ש הרמב"ם והיינו פניך ואתה תעורר מאתנו וזה עד אנה אשית עצות ופוסח על שתי הסעיפים ועי"ז ירום אויבי עלי:
או יאמר עד אנה תשכחנו כו' עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי (עיין בשל"ה הקדוש בדרוש פ' מטות ומסעי) נראה ע"ד שפירשתי בתפלת הוידוי תבא לפניך תפלתינו ואל תתעלם מתחנתינו והוא פסוק האזינה תפלתי ואל תתעלם מתחינתי כי הוא כפל ונראה כי יש שני מיני אגרת שהבן כשהוא מרחוק כותב אגרת לאב בכתב יפה ולשון נקי ושכל צח שחידש ובזה נכמרו רחמי האב על הבן באהבה יתירה ממה שהי' לו מקדם בכתב גסה שלא מבעי' שלא נתוסף לו אהבה יתירה ע"י האגרת אלא אדרבא נתוסף שנאה וזה בקשתינו תבא לפניך תפלתינו שהוא מעלה הגדול' שע"י שתפלתינו יהי' נקי וחשוב תבא לפניך ית' ויהי' נתון למעלה ובודאי תפעול פעולה גדולה ועכ"פ אל תתעלם מתחנתנו פי' שלא יבא העלמה ע"י תפלתינו כי לא נהי' במדרגה השני' שחליל' ע"י התפלה תוסיף שנאה ותתעלס מאתנו וזה עד אנה תשכחנו הוא מדרגה היותר גדולה וזה קאמר על אנה אשית עצות אלא ע"י התפלה והצעק' נפעלו אהבה והתקרבות והבחינ' הב' אמר עד אנה תסתיר פניך ממני ממני דייקא שעל ידי בא חלילה יותר הסתרת פנים וע"ז קאמר עד אנה ירום אויבי עלי פי' בתפלה הגרוע לא מיבעי' שאינו מגביר כ"כ הקדושה אלא חלילה מגביר יותר כח הס"א וזה עד אנה ירום אויבי עלי שבא עלי יותר התרוממות:
עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך וקנאתך על אויביך. הכוונה ע"ד שמבואר בש"ס הן הן נוראותיו הן והן נפלאותיו שאלמלא גבורותיו האיך אומה כזו יכולה לקיים. כי מדרך האב שאין יכול לעמוד עצמו לראות את בנו ביד אויב וזה שקאמר עד מתי עוזך בשבי ר"ל שאתה עוזב אותנו בגלות ומדת עוז דהיינו גבורותיו אינם נכמרים כלל רק במה שאנחנו ביד האויב כנ"ל ותפארתו אינו כ"א במה שאנחנו ביד צר עוררה ר"ל שיותר טוב הי' שיוגמר מדת גבורתו להיפוך כפי האמת שלא נהי' בגלות ויעוררו כל הגבורות והדינים עליהם:
והציקותי לאריאל והיתה תאני' ואני' והי' לי כאריאל. ידוע שהמזבח הי' מכפר וידוע מאמרם ז"ל מזמור קינה מבעי' לי' אלא ששפך חמתו על עצים ואבנים וא"כ גם בעת החורבן הי' כפרה במה שנשרף וזה והי' לי כאריאל החורבן הי' ג"כ מכפר כמו בשעה שהי' קיים וזה על מה תוכו וגו' כל ראש לחלי וכל לבב דוי כי אית במדרש איכה שהוא ית' נקרא לב ע"ד צור לבבי וכן נקרא ראש ע"ד שכתב הזוהר הק' החכם עיניו בראשו שהחכם תמיד משגיח על הראש ויש לבב גם למטה וכן ראש רק שהוא ית' נקרא כל ראש שהוא לכללות מן הכל וכן כל לבב וגודל רחמנות ית' עלינו כאב על בנו כשבנו חולה גם האב דואג וזה על מה תוכו כל ראש לחלי וכל לבב דוי. פי' שגם לו ית' הוא צער גדול ולכן בזה תענשו ארצכם שממה וגו' שאשפוך חמתי על עצים ואבנים כו':
אדמתכם לנגדיכם. פי' שאדמתכם שהוא תמיד רחמי' עליכם בשורש למעלה יהי' לנגדיכם פי' התנגדות כי הרשעים מהפכין מדה"ר למדה"ד:
או יאמר כי כשעם בני ישראל מתאנחים על חורבנותם הוא יתברך מכפר ג"כ על עונותיהם. כי השי"ת סופר כו' בבית גנזיו וכמאמרם ז"ל וזה והיתה תאני' ואני' ועל ידי זה והי' לי כאריאל שיתכפר על עוונותם ע"י אנחה ובכי וידוע כי הכפרה מכבה הקליפות וגם כל הגוף מורכב מטוב ורע ובמצות ובמעש"ט שוברין ומכניעים הקליפות סטרא דרע. וזה נרמז בגמרא אנחה שוברת חצי גוף. פי' שוברת חלק רע מהגוף שהוא חצי ואפשר דזה נרמז במדרש כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה. פי' שתסבור שהבכי לא פועל כלום רק כמו שמכין ועונשין לא' שהוא בוכה כך הבכי' זו ר"ל על רוב פשעי' שיכניע הפשעים בזה:
או יאמר יכול על מגן. פי' על רישא דקרא היו צריה לראש אויביה שלו יכול זה במגן דלמה נתעלו הגוים למעלה ת"ל על רוב פשעיה. פי' כי גם זה גרמו הפשעים כי זה לעומת זה ברא אלהים וכשזה קם ע"כ זה נופל וכן להיפוך:
או יאמר ע"ד שכתב בזוהר הקדוש פי' פנחס כי לכאורה אין לנו מנחם חלילה דלא כתיב בקרא אלא שני בתים גדול יהי' כבוד האחרון מן הראשון ותירץ כי עדיין לא הי' הבית ראשון נבנה שיהי' ממעשי ידיו מחמת שהעונות היו גורמים. וזה כי ה' הוגה פי' שעושה להתאנח ולבכות יכול על מגן. פי' למה נבכה בחנם הלא לא יהי' שוב בית ע"ז אומר על רוב פשעיה. פי' בשביל זה לא הי' לנו הבית ראשון עדיין:
או יאמר ע"ד ששמעתי מהרב הגאון מו"ה פנחס אב"ק דק"ק לעחיויץ. ע"פ הוי מושכי העון בחבלי השוא ובעבותות עגלה החטאה. פי' כי ידוע מי שעבר ושנה נעשה לו כהיתר ואומר מותר אונס הוא ונקרא שוגג וזה מתחלה עון מזיד הוא ואח"כ נעשה שוגג חטאה ועד"ז אמר כבוד הגאון מו"ה לוי יצחק אב"ד דק"ק זעלחוב על מאמרם מעביר ראשון ראשון. פי' שני ראשון דהיינו מה ששינה בעון וממילא נמחל מה שעשה אח"כ דהוה שוגג ואונס. וזה הוא הכל בעון א' משא"כ שעושה בכל פעם עבירה אחרת דהכל נחשב והוה מזיד. וזה יכול על מגן שלא עשה רק חטא א' ונעשה אח"כ הכל שגגות ואף שהוא מכוער מאוד מ"מ אצלו ית' לא הוי זה כ"כ כדין ע"פ תורתו הקדושה דלא הוי מזיד רק שני פעמים ת"ל על רוב פשעיה. פי' שהרבו בפשעים כל פעם פשע אחר והוי הכל מזיד וזה ע"ד הלצה:
שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתה בוקר וגם לילה וגו' הכוונה בזה שאנו אומרים לפניו ית' שומר מה מלילה ר"ל למה נמשך כ"כ זה הגלות האחרון וא"ת שזה מחמת גודל עונותינו שהרבינו לפשוע שומר מה מליל ר"ל זה גלות מצרים שנאמר בה ליל שימורים הוא הלא ג"כ היינו ערום וערי' בלי תורה ומצות כמו שאמר הקטרוג למעלה הללו וכו' והללו וכו' ואעפ"כ בחמלתו גאל אותנו והקב"ה משיב אומר שומר אתא בוקר גם לילה ר"ל אינו דומה גלות האחרון לגלות מצרים ואף שהי' ממהר לגאלם לא הי' גאולה אמיתי שהי' בדעת הקב"ה שיהי' להם עוד גלות אח"ז ע"כ כ"כ מאחר אותנו בגלות עד שתתמרק אותנו מכל עונותינו מאחר ששוב לא יהי' גלות אח"ז אבל בגאולת מצרים אף שאמר שומר אתא בוקר דהיינו הגאולה אבל גם לילה הי' אחריו דהיינו עוד גלות וע"כ לא דקדק עמהם כ"כ:
או יאמר הסיפא דקרא דאיכא שני מיני גאולות א' בעתה אף שישראל לא יהיו ראויין לכך למענו יעשה ואיכא גאולה ב' אחישנה וזה יהי' כשישראל יהיו טובים דוקא וזה רמוז בקדיש בחייכון ובחיי דכל בית ישראל שנהי' צדיקים ועל בעתה אין צריכין תפלה רק על אחישנה וזה משיב אומר שומר אתא בוקר באמת שיש גאולה הנמשלת לבוקר וגם לילה אף שחוטאים ונמשלים ללילה ע"ד והי' במחשך מעשיהם רק ע"ז אין אתם צריכים להתפלל כי זה מוכרח למענו ית' כרצונו ואם תבעיו שאתם רוצים להתפלל על הגאולה והיינו על אחישנה בעיו ושוב אתם צריכים להתפלל ולעשות תשובה כדי שתתקנו דרכיכם:
על נהרות בבל. כי נהרות השפע היום בלולים שהקדושה נתלבש בחיצוניות ר"ל כידוע ובבל הוא בלל גם בכינו בזכרנו את ציון הסימנין שלמעלה על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו הוא רצונינו כמ"ש האר"י ז"ל כי כנור גמטריא רע"ו שהוא לשון רצון בתרגום וזה על ערבים בתוכה. פי' על מתיקות של בבל שהוא צד הקדושה תלינו כנורותינו רצוננו וזה מאמרם כנור הי' תלוי למעל' ממטתו של דוד. פי' שכנור הוא רצון כנ"ל ורצון יראיו יעשה כי ברצון הטוב נתהוה דבר קיום ממשי ובתוכו נתלבש רוח ה' ית' וזה הי' רצון של דוד שיעמוד בחצות ונעשה ממשי וקיום ונתלבש בו רוח ה' וזה בחצות לילה רוח צפונית שנצפן ונתלבש בזה הכנור דהוא רצון דוד שיקום וזה הי' מנשבת ועמד תמיד והוא ית' יזכה אותי וזרעי וזרע זרעי לקיים כל חוקיו:
רמז למה שאמר אבידה נחזרת בסימנים. דידוע מאמרם ז"ל במדרש בשעת החורבן באו האבות לפני הקב"ה ולא נכמרו רחמיו עד שבאת אמנו רחל ואומרת רבש"ע אנכי בשר ודם לא קנאתי באחותי שמסרתי כל הסימנים ללאה עד שנכמרו רחמיו ית' והשיב מנעי קולך מבכי ושובו בנים לגבולם וזה הרמז שע"י הסימנים שמסרה רחל ללאה יחזיר לנו אבידתינו ב"ב א"ס:
ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. פי' שע"י התפלה יהי' לכם מחילת עונות ולא אסתכל בכם להענישכם. או שלא יהי' בעיניו כאלו בשר ודם מתפלל לפני כי אעלים עיני מכם ויהי' חשוב ומקובל לפני כשירות המלאכים שלמעלה מכם:
או יאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו ודרשו בגמרא שתפלה יותר מקרבנות ע"ש. וקשה הא כתיב גם בתפלה אעלים עיני מכם ונראה כי למשל אם מוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו מנגן עד שאין כמוהו בכל הארץ אם עומד ברחוק והמלך שומע קולו אז ערב לו קולו ואוהב אותו מאוד משא"כ אם הוא עומד קרוב לו ומנגן אף שהוא מנגן יפה אעפ"כ נמאס הוא אצלו מכח הריח רע ואינו יכול לראות בפניו וגוער בו והולך בנזיפה כך הי' כאן שהבטיח הקב"ה אף שהם מלאים עבירות כשיעמדו להתפלל מתוך קירות לבבם אז אעלים עיני מהם מה שהם מלאים עונות לאפוקי שאם לא הי' מעלים את עיניו מהם הי' גוער בהם בנזיפה כמו המוכה שחין שגוער אותו המלך והולך בנזיפה ממנו רק כשעומד מרחוק אז שומע קולו וערב לו כן דוגמתו שאעלים עיני ואז קולכם ערב לי וקאמר למה אינו מעלים עיניו ואפ"ה שומע קולנו לזה מסיק לפי שידיכם דמים מלאו ואע"פ שקולינו ערב מ"מ הי' נמאס בעיניו מחמת המוכה שחין ולכך מעלים עיניו ודו"ק: