תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף פד:
בגמרא הא מני רבנן הוא. קשי' לי אי ס"ד רבנן למה לי דקתני הנך משום איסורא תיפוק לי' אפילו התנה בדבר שאינו במציאות כלל בעינן שיתקיים התנאי כמו שתעלי לרקיע וכדומה ורחוק לומר דקמש"ל דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דלא תיכול ולא תיגרש כדמסיק דהשתא לא ס"ד הא ובתר הכי הוא דמסיק לה:
ונראה לי דבלא"ה יש להבין דקתני בברייתא ותרומה ונזירה ומה בקשו בזה וכי לא היה יכול להמציא איסורין הנהוגין בכל והוצרך להמציא שהיתה זרה ונזירה ומה צורך לזה ומה רבותא יש בהנך טפי, וצ"ל דקמש"ל דכל שנתקיים התנאי מהני, ולא מבעי' חזיר דודאי נתקיים באיסור כמו שהתנה אלא אפילו תרומה דפעמים דאכלה תרומה בשוגג בתורת חולין דדמיין להדדי ולא מבעי' הא דעכ"פ אכלה איסור בשוגג אלא אפילו נזירה דמשכחת לה ששתתה יין ע"י ששאלה על נזירותה והוי היתר גמור מ"מ כל ששתתה יין קיימה התנאי, והשתא ניחא אפי' אי אתי' כרבנן מ"מ לא קתני הנך דלעיל דרוצה לאשמועינן דכל שנתקיים התנאי מהני:
בתוס' בד"ה ותיפוק לי', אומר הר"ר אלחנן וכו' [ולדעתי לא דמי כלל דכמו דאמרינן הכא לא תיכול ולא תיגרש כמו כן התם נמי ולאו איהו קא עקר כלל דלא סגי דלא ליקרע לא לקרע ולא ליעקר משא"כ באונאה כל שאתה מקיים דבריו הרי הוא עוקר בעצמו דבר מן התורה כיון שהמקח קיים ואין לו אונאה משא"כ בקרע על מנת שלא יהא לו דין נזק דאי בעי לא קרע ולא עקר, וז"ב:
בגמרא כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו'. כבר כתבתי לעיל במשנה שיש להסתפק כאן אם אמר לה תכ"ד שתהא מגורשת לגמרי אי יכול לחזור בו מגירושין דמעיקרא כיון שלא היה רק לכהונה וממילא לא קנאתו ויכול לומר הא גיטך בלי שיחזור ויטלנו או דאפילו בריח הגט תכ"ד לאו כדיבור ולר"א בודאי לא מהני רק שיחזור ויטלנו דאפי' תכ"ד לא מהני דכבר קנאתו ואינו יכול לחזור בו כיון שהיתה מגורשת גמורה מעיקרא:
אמנם נראה לי דלר"א אפשר דלא מהני כלל שיחזור ויטלנו הימנה, והוא דכבר כתבתי לעיל ריש פרק כל הגט במה שאמרו שם כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו כו' ויש לדקדק למה לי נמלך כיון דעיקר משמיענו דבעינן לשם גירושין דידי' א"כ הוי לי' לומר יתר על כן אפילו גירש בגיטו של חבירו פסול לפי שלא נכתב לשמה ומה נ"מ אי לא גירש בו חבירו עדיין או גירש ומזה מוכח דכיון דכבר שמענו דבעינן עכ"פ שיהא נכתב לשם כריתות אף דלא בעינן לגירושין דידי' מ"מ כל שכבר גירש בו פקע כח כריתות שבו והוי כאילו אינו לגירושין כלל לכך קמש"ל אפי' נמלך ולא גירש עדיין דנכתב לשם גירושין ועדיין לא פקע מ"מ כיון שלא נכתב לשם גירושין דידי' פסול, ומעתה הכא לר"א לא מהני שיחזור ויטלנו כיון שכבר הועיל שתתגרש לכל אדם פקע כח לשמה שבו ושוב הוי כאלו לא נכתב לגירושין כלל רק לרבנן מהני דעדיין לא גירש רק לכהונה פסולה מכח ריח גט:
ולפי זה יש מקום לומר בהא דמבעי' לן לקמן לרבנן כשאמר חוץ מזנותך אי הוי שיור וסלקא בתיקו לא מהני שיחזור ויטלנו הימנה ויאמר שהיא מותרת לגמרי כיון שכבר נתגרשה לנישואין שוב פקע כחו של גט ואינו יכול לפעול עוד בגירושין וצ"ע בזה:
שם שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול מן הכהונה. משמע בהדי' דאפי' בהך דמתני' שגירש להתיר לכ"ע חוץ פלוני ודבריו נתבטלו שאינה מותרת כלל מ"מ קנאתו ליפסל לכהונה וכמו כן להנך דפסקו דאפי' בעל מנת פליגי רבנן דלא הוי גט מ"מ נפסלה לכהונה רק לדעת הזאת אי נשאת לפלוני אחר מות בעלה ומת פלוני מותרת לכהן בודאי דמה בכך דהוי ריח גט ה"מ אי נתקיים התנאי עכ"פ אבל בעברה על התנאי לא עדיף מתנאי דעלמא דבטל למפרע ואפי' ריח גט לא הוי וה"ה תנאי זה, וז"ב:
איברא בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות גירושין יש מקום דקדוק שכתב דבכל מקום שזכר בחיבור אינו גט כשרה לכהונה זולתי המגרש ולא התיר לכל שאף שאינו גט כלל פסולה לכהונה, והנה הך ולא התיר לכל הכוונה שלא התיר כלום כמו שכתב בפירוש אח"כ דאמרו חכמים ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא התירה לכל פסולה לכהונה מבואר להדי' דהך ולא התיר לכל היינו שלא התיר לשום אדם, ולמה לא זכר הך דחוץ מפלוני דהוי ריח גט ופסולה לכהונה ורחוק בעיני לומר דהא כ"ש מלא התיר כלל דהא ליתא דבלא התיר כלל הרי כך גירש אבל בהתיר לעלמא ובאמת אינה מותרת לעלמא כלל יש מקום לומר דאינו גט כלל והרי הרמב"ם קורא לחוץ ג"כ תנאי כמבואר התם רק ההפרש בין על מנת לחוץ הוא דעל מנת לא התנה שתהא אסורה לפלוני רק כמו שתיית יין וחוץ היינו שהתנה שתהא אסורה לפלוני ע"ש פ"ח מהלכות גירושין א"כ פשיטא שיש מקום לומר כיון שנתבטלו דבריו אין כאן גירושין כלל ולא קנאה הגט כלל, ובאומר הרי זה גיטך והנייר שלי אפילו ריח גט ליכא:
והי' נראה לי לומר דבאמת בהא פליגי חזקי' ור"י דחזקי' סובר כמ"ש דדוקא בלא נתגרשה רק מאשה פסולה לכהונה כיון שלא התיר לשום אדם כלל אבל בהתיר לעלמא חוץ מפלוני כל שאינה מותרת לשום אדם נתבטלו דבריו ואינה מגורשת כלל ואין מקיימין דבריו לחצאין לכך לא בעינן לרבי שיחזור ויטלנו דהוי כמו לפקדון ונתן בידה והיא ישינה אבל ר"י ור"כ ס"ל דאפילו בהיתר לכל אדם נהי שנתבטלו דבריו כיון ששייר חוץ מפלוני אבל ריח גט התלוי בהרי את מגורשת ממנו בלבד בהא דבריו קיימין וקנאתו ליפסל לכהונה, ומשום דחזקי' רבי' דר"י פסק כחזקי' לכך כתב דבכל מקום שזכר בחיבור אינו גט כשרה לכהונה זולתי בלא התיר לשום אדם ואפי' יהא ספק אי הלכה כחזקי' או כר"י כיון דלהרמב"ם ריח גט דרבנן פסק כדברי המיקל ובטעמו של הרמב"ם דפסק דהוי דרבנן נראה משום דקשי' לי' היכי דחינן דאיסור כהונה שאני דכיון שהתורה אמרה גרושה אסורה לכהן אם כן בהכרח צריך שתהא גרושה ואחר כך תיאסר לכהן אבל היאך שייך לומר דאינה גרושה רק בדבר הזה שהיא פסולה לכהונה ומזה דייק ר"א באמת דע"כ יש כאן גירושין חוץ כהונה דאי אין כאן גירושין כלל לא קנתה הנייר כלל לשום דבר וע"כ דקנתה שתהא מגורשת ממנו עכ"פ לכך פסולה לכהונה וע"כ דרבנן דפליגי עלי' ס"ל דהוי רק דרבנן ובאמת אינה גרושה כלל רק רבנן חששו לריח גט ואסמכוה אקרא אבל מדינא אין כאן גירושין כלל:
איברא שיש לתמוה לפי זה למה פסק פרק ח' מה"ג שצריך לחזור וליטלו הימנה דהא קי"ל כרבי ולא כרשב"א וכיון דפוסק כחזקי' ולא כר"י היה לו לפסוק דבהא גיטך סגי כיון דקי"ל כרבי ולא כרשב"א:
אמנם נראה לי דלק"מ, והוא דבלא"ה יש להקשות בדברי הרמב"ם שם כי כפי הנראה שם לאו בחוץ פסק הכי שיחזור ויטלנו רק בכל תנאי המבטל הגט כגון אל תשתי יין כל ימי חייכי או שזכרו לפני התורף דבהא לא קנאתו ליפסל לכהונה כלל, וכמו כן קשי' לי דבתוספתא גבי תנאי של מאתים זוז אמרו שאם ביטל התנאי צריך לחזור וליטלו הימנה ולא זכרו שם מחלוקת רבי ורשב"א כלל וגבי כנסי שט"ח וישינה זכרו מחלוקת רבי ורשב"א, גם תמוה לי שלא זכר הרמב"ם ז"ל שתקנה האשה לבעלה הגט בקנין כיון שקנאתו ליפסל לכהונה היאך יגרש בגט שאינו שלו כלל רק שלה ואשה הכותבת גיטה צריך שתקנהו לבעל:
וכמו כן קשי' לי כיון דר"י קאמר הכא דקנאתו ליפסל לכהונה א"כ מה הוא זה דקאמר לעיל טעמי' דר"א מהכא ואשה גרושה מאישה וכו' ורבנן וכו' והשתא כיון דבמתני' גופה ס"ל לרבנן דפסולה לכהונה א"כ הוי לי' לומר בפשיטות דטעמו דר"א כיון דפסולה לכהונה ורבנן ע"כ ס"ל איסור כהונה שאני דהא פסלי לכהונה ואינה מגורשת כלל, ומדקא תלי טעמא דר"א בהך ברייתא ואשה גרושה מאישה ושואל ורבנן ש"מ דהך איסור כהונה רק בהך ברייתא הוא ולא במתני' דידן באותו דבר עצמו שנחלקו בו ר"א ורבנן:
גם יש לי לדקדק ששאל מאן תנא וע"כ על הך מתני' דפרק הזורק סמך דאי לא ידע כלל תפלוגתא דרבי ורשב"א מה שייך להקשות מאן תנא, וכי חובה עלינו לידע מה שמו של התנא האומר כיצד יעשה ומה נפקא מינה וע"כ דמצד מתני' דהזורק דקתני בה לרבי בהא גיטך סגי אתינן עלה, א"כ כיון דלא ס"ד מפסול כהונה פשיטא דרשב"א הוא ואי ידע מפסול כהונה א"כ פשיטא דמצי אתי' כרבי דהכא שאני שיש בו ריח גט משא"כ התם דלא הוי גט כלל, ועוד יש לי לדקדק דקאמר ר"י אמר אפילו תימא רבי דילכון אמר שאני הכא ויש להבין מאחר דהך אפי' תימא רבי ג"כ דברי רב כהנא הם שאמר כך לפני ר"י א"כ כך הי' לו לומר ר"י אמר דילכון אמר אפי' תימא רבי שאני הכא וכו' ולמה הפך דבריו ר"י אמר אפי' תימא רבי דילכון אמר וכו':
לכן נראה לי שזה שאמר מאן תנא נסתפק תיכף בהך מתני' דהזורק דפליגי רבי ורשב"א אי נימא דדמי להך דהכא וממילא רשב"א הוא או דלא דמי כלל ומצי אתי' אפי' כרבי דהתם לא נתן לגירושין כלל עכשיו דלפקדון וישינה ממילא לא נתן רק שיהא גט כשירצה לגרש או שתנער ועכ"פ לא נשתנה דעתו אח"כ ממה שהי' מקודם דלפקדון הרי מעיקרא נתכוין שאינו נותן לגירושין עכשיו רק כשירצה לגרש תהא מגורשת בגט זה וכן ישינה מעיקרא רצה לגרשה ואח"כ לא נשתנה דעתו ממה שהי' ועל אותו אופן שנתן מעיקרא הוא רוצה עכשיו לגרש לכך מתגרשת שפיר לרבי בנתינה קמייתא אבל כאן דמעיקרא רצה שתתגרש תיכף באופן שלא תהא מותרת לפלוני וגמר בלבו הנתינה על אופן זה, הלכך אח"כ שרוצה לחזור בו ולגרש בכוונה אחרת להתיר לכל נתבטלה הנתינה דמעיקרא וצריך ליתן לה שנית ולא שייך לומר דנתינה זו יועיל כל אימת שתתגרש כיון דהוא לא רצה לגרשה כלל רק באופן זה לא להתיר לכל וכשרוצה אח"כ לגרשה שנית להתירה לכל פנים חדשות באו לכאן וצריך נתינה מחדש, והיינו דתנן בתוספתא בכלהו תנאי דעלמא דאי חוזר בו ורוצה לבטל התנאי לגרש בלי תנאי צריך נתינה שנית לכ"ע:
ובהא פליגי חזקי' ור"י דחזקי' ס"ל שאין לחלק בהנ"ל רק בכל גוונא פליגי רבי ורשב"א ומתני' רשב"א, ור"י קאמר אפי' תימא רבי דמחלק כהנ"ל ולא חש לפרש למה כי גם השואל מאן תנא ידע שיש לחלק ביניהם דמפני כך שאל מאן תנא ולא הביא רק פלוגתא דחזקי' ור"י דלחזקי' כרשב"א ולר"י אפילו כרבי והך דלכון אמר הוא שאמר ר"י משמו של רב כהנא דהוא אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל מן הכהונה ואין זה דעתו של ר"י בעצמו וחזקי' רבו דשניהם לא ס"ל כך, ולכך פסק הרמב"ם דלא כרב כהנא בזה ופסק ג"כ דיחזור ויטלנו כר"י דקאמר אפי' תימא רבי ופסק כן בכל מגרש על תנאי כפי החילוק הנ"ל כן נראה לי בזה:
בתוס' בד"ה אמר חזקי', הא דתניא בפ"ק וכו'. לכאורה אפילו היה הדין לכ"ע שצריך לחזור וליטלו קשה התם דליסגי בגירושין הראשונים ובאמירתו בפ"נ אח"כ בלי גירושין וע"כ כמו שתירצו בתירוץ ב', וצ"ל דהא ידעו דבעינן שיאמר בעת גירושין דוקא רק דקשי' להו נתינה למה לי בהא גיטך סגי שתתגרש ויאמר בפ"נ ועל זה תירצו בתרתי חדא דהתם כ"ע מודו דקנאתו לגמרי מן התורה ועוד דלא סגי לומר בפ"נ בעת גירושין בלבד רק בעת נתינה לגירושין:
איברא דברי התוס' צ"ע לפע"ד דאי ס"ד דלכך צריך נתינה מחדש משום דקנאתו מדאורייתא א"כ הך נתינה אחריתי למה לי הא לא הוי נתינה כלל דהא הנייר שלה וכבר זכתה בו דאי לא קנתה הנייר בודאי לא הי' צריך נתינה מחדש ואפילו תקנה לשליח הנייר שיזכה בו עבור בעלה היאך יעשה שליח על נייר שהוא זוכה בו עכשיו מחדש ומי עשאו על זה שליח, ועוד מאיזה צד נימא דזכי' זו זכות היא לבעל אטו לגרש אשתו הוא דבר זכות ושמא אין רצונו כלל בזה, ונהי דלא חיישינן בשליח לנמלך כל שלא שמענו ביטול בפירוש היינו דוקא בדבר שכבר נעשה שליח בפירוש ממשלחו אבל לזכות בדבר חדש עבור חבירו מה שאין זה זכות כלל לחבירו בודאי אין זכי' זו כלום ואי נימא דמ"מ במה נפשך נתגרשה אי מדאורייתא הרי כבר נתגרשה ואי מדרבנן הרי לא נתגרשה ונותן לה עתה א"כ לסגי בהא גיטך בהך מה נפשך גופה אי מדאורייתא הרי נתגרשה ואי מדרבנן סגי בהא גיטך:
לכן נראה לי אף דנתן בידה לפקדון או כנסי שט"ח מהני הא גיטך אח"כ אבל שליח הולכה שנתן לאשה. לפקדון לא מהני שיאמר הא גיטך לכ"ע דנתינה ראשונה שנתן לפקדון אינו בזה כמות משלחו כי לא נעשה שליח רק לגירושין וכל שלא נתן לגירושין הוי כאילו הפקיד בידה מצד עצמו והרי לא הגיע הגט לידה משלוחו של בעל ולא מהני רק שיטלנו הימנה ויתן לה שנית לגירושין ומעתה יש לומר דהכא נמי כיון דמדרבנן לא נתגרשה הוי מדרבנן כאלו נתן לפקדון ולכך לא מהני הא גיטך רק שיחזור ויטלנו הימנה ויתן לגירושין והשתא שפיר מתגרשה במה נפשך מיהו תירוץ השני שתירצו התוס' יש לומר אף דבאמת מתגרשה בנתינה קמייתא מ"מ כיון שלא אמר בפ"נ וצריך עדיין לומר ולא הימנוהו חכמים רק שיאמר בעת נתינה דוקא דאז דייק א"כ ממילא כשחוזר ונותן לה אף שאינה מתגרשת בנתינה זו מ"מ לא איכפת לן דנתקיימה תקנת חכמים כיון דאמר בפ"נ בעת שנתן לידה אף שאין נתינה זו לגירושין כלל מ"מ השליח דייק אפילו בנתינה זו ונתקיימה תקנת חכמים, כנ"ל:
בד"ה ר"י אומר וכו' ואע"ג וכו'. כוונתם דלכאורה יש לסתור כל הראיות שהביאו נגד פירש"י. דהא חזינן דרשב"ר הי' קיים ומ"מ למד לפני ר"י וכמו כן ר"י למד מר"כ והניח רשב"ר ולזה כתבו דאין נראה באמת לומר כך רק תרי פעמים עלה ושפיר נדחו דברי רש"י אך באמת המעיין בפירש"י יראה שאין שום משמעות מדבריו דהוא מפרש דר"י לחזקי' הי' אומר כך ואדרבא משמע דלתלמודיו שאמרו לו משמו של חזקי' לתרץ דאתי' כרשב"א להם אמר דילכון אמר וכו':
בגמרא מהו דתימא ה"מ לאחר התורף כו'. פירש"י שאמר לאחר כתיבת התורף על מנת שלא תנשאי לפלוני וכו', ודבריו צ"ע דכיון דר"ז כרב ספרא ס"ל ולדידי' אחר התורף אין שום פסול בעל מנת רק בחוץ ואפי' כתבו בתוכו ואפי' לפני התורף רק לרבי גזרינן ולא לרבנן, ומה צורך לו להרב ז"ל לפרש בעל מנת הא מתני' בחוץ מיירי לכ"ע דהא כבר איפשט דהאי אלא חוץ הוא ואין על מנת פוסל אחר התורף אפי' בכתב וצ"ע:
בתוס' בד"ה ה"מ לאחר התורף, פי' כשאמר הבעל וכו'. ר"ל דקשי' להו לישנא דמשמע דלאחר התורף צריך שיכתבנו א"כ לפני התורף דסגי על פה היכי משכחת לה אי לא כתבו לתורף פשיטא דכשר אי חוזר בו ואי כתבו לתורף הרי אחר התורף הוא וצריך שיכתבנו בתוכו, ועל זה כתבו דכך הכוונה ה"מ דצריך לכתוב כשאמר התנאי אחר כתיבת התורף אבל אם גילה התנאי קודם כתיבת התורף אין צריך שיכתוב כלל בתוכו:
בא"ד ור"ז סבר כרב ספרא דהכא. עיין מהרש"ל ומהרש"א ודבריהם תמוהין לפע"ד דכוונת התוס' פשוט ומבואר דכיון דמוקי ר"ז פלוגתייהו בלפני התורף וחזינן דלא פסל רבי רק בכתב אבל בע"פ כ"ע מודו דעל מנת לא פסול ואי ס"ד דחוץ פוסל ע"פ לפני התורף א"כ לגזור רבי על מנת אטו חוץ אפילו על פה לפני התורף, ועוד דמוקי מתני' בסמוך לר' זירא לפני התורף וקתני כתבו אבל על פה לא פסול מוכח בהדי' דרק בכתב פסול לפני התורף אבל על פה לא והיינו כרב ספרא, וז"ב:
בד"ה כל התנאים פוסלין בגט, פי' בקונטרס וכו' ואין נראה לר"י כו'. לפי שנראה לפע"ד דדברי רש"י ז"ל ברורים ומוכרחין וקושיות התוס' לק"מ לפע"ד מוכרח אני להאריך קצת, חדא דמשמע במתני' דקתני אעפ"י שחזר ומחקו פסול מוכח בהדי' דחזר ומחקו ראוי יותר שיהא גט מלא מחק, ומעתה הא חזינן לרבי בעל מנת נהפוך הוא דחזר ומחקו גרע מלא מחק ומ"ש חוץ דס"ד להיפך דבשביל שחזר ומחקו יוכשר עד שיאמר אפילו חזר ומחקו אדרבא חזינן בתנאי דעלמא דכתבו בתוכו כשר ומחקו פסול, ואמת דבזה יש לומר דאפילו לרבי פשיטא לי' דמה שנכתב לדעת התנאי לא איכפת לן כיון דתנאי זה אינו פוסל הגט אפילו נתקיים רק דגזרינן במחק אטו חוץ במחק דכיון דשמענו במתני' דאפילו חזר ומחקו פסול בחוץ א"כ יש לגזור מחיקת על מנת אטו מחיקת חוץ אבל נתקיים דעל מנת אטו קיום חוץ לא שייך לגזור כלל דחוץ הוי שיור ועל מנת לא הוי שיור רק מחיקה דעל מנת יש לגזור אטו מחיקת חוץ שיחשבו כיון דנכתב הגט על דעת התנאי ולא נתקיים ומ"מ לא איכפת לן ה"ה בנכתב על דעת לשייר ולא נתקיים כשר:
אבל הא קשי' לי כיון דר"ז ע"כ כרב ספרא ס"ל כמ"ש התוס' בעצמם וכמו שהוכחתי לעיל א"כ הך חוץ שפוסל על פה דקאמרי חכמים היינו בנתקיימו דבריו ולא ביטל דאי ביטל אפילו חוץ אינו פוסל ע"פ. א"כ בעל מנת כיון דאי נתקיים ליכא למ"ד שיפסל ולכ"ע כשר רק בביטל נחלקו א"כ היאך יאמר על מנת שאינו פוסל ע"פ הא בביטל שאנו דנין עליו גם חוץ אינו פוסל ע"פ ואי הכוונה דשאני על מנת דאי נתקיים אינו פוסל ע"פ אבל חוץ פוסל א"כ למה לו לדון מעל פה הא עיקר הדיוק מנתקיים וכך הוי לי' לומר חוץ שפוסל בנתקיים פוסל בחזר ומחקו על מנת דכשר בנתקיים כשר במחקו ומכתב גופא הוי להו לדון ומה ענין על פה לכאן דהא בלא נתקיים חוץ ועל מנת בעל פה שוין והוא תמוה לפע"ד:
ועוד תימה גדולה לפע"ד לדברי רבא דמוקי לה לאחר התורף ופליגי אי גזרינן אטו לפני התורף אבל לפני התורף דברי הכל פסול דגזרינן על מנת אטו חוץ, והשתא תיקשי כיון דהך חוץ ועל מנת ע"פ דמיירי בהו רבנן ע"כ לאחר התורף דבהא פליגי דלפני התורף לכ"ע אפי' על מנת פוסל ואפילו על פה דלרבא חוץ אפילו על פה פוסל מדאורייתא ולכ"ע גזרינן על מנת אטו חוץ, והשתא הך חוץ על פה לאחר התורף פשיטא דדוקא בנתקיים דבלא נתקיים לכ"ע כשר א"כ אי ס"ד דעל מנת דפליגי בלא נתקיים דוקא א"כ היאך קאמר על מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב הא חוץ כמו על מנת על פה לאחר התורף בלא נתקיים ג"כ אינו פוסל ואי משום דפוסל לפני התורף גם על מנת פוסל ואי משום דעל מנת בנתקיים אינו פוסל א"כ למה לו לדון מעל פה הא עיקר הדין מנתקיים דחוץ דפוסל בנתקיים פוסל אם מחקו על מנת דאינו פוסל בנתקיים אינו פוסל במחקו:
והראי' שהביא הרז"ה מהך דלעיל ס"פ מי שאחזו דקאמר התם כתב גט על תנאי והכוונה בלא נתקיים, כבר כתבתי לעיל ס"פ מי שאחזו דאדרבא מהתם מוכח להדי' דבנתקיים מיירי והתם נמי הכוונה שהתנה תנאי לפני התורף וס"ד דס"ל לר"י כרבנן דהכא אליבא דר"ז דלא גזרינן על מנת אטו חוץ ומסיק לעולם פסול, ע"ש שהוכחתי כן בראיות ברורות:
עוד הביא הרז"ה ראי' לדעת ר"י מן הירושלמי והרמב"ן ז"ל פי' בו מה שפי' אבל הוא תמוה ולא כתב לפרש כלל מה שאמר אף רבי מודה ולפי' הרמב"ן נהפוך הוא דאפי' על פה פליג עיי"ש היטב:
והפי' הברור בירושלמי דבהא נחלקו ר' יודן ור' חיננא דר' יודן הביא ראי' דע"כ שביטל תנאו אבל לא ביטל תנאו לא פליג רבי ולא תלי' בברירה כלל, רק בלא ביטל נחלקו כיון שלא נתקיים התנאי הוי כמו חוץ שאי הי' עומד הי' מבטל הגט והביא ר' יודן ראי' לדבריו דאל"כ כל תנאי לרבי לא משכחת בגט דהוי ברירה וע"כ דתנאי לא הוי ברירה ואתי ר' חיננא ודחה דבריו שאין ענין תנאי על פה בשעת נתינה שנותן על תנאי לכותב על תנאי ושפיר פליגי אפי' לא ביטל, ולפי מה שאכתוב לקמן דלרבא על מנת מדינא פסול שאין זה כריתות א"כ פליגי ממש בהך פלוגתא דרבא ור"ז דהכא דרבא כר' חיננא דמדינא פסול אפילו על מנת דאין זה כריתות כיון שנכתב על תנאי ור"ז סבירא לי' דמדינא אין לפסלו רק מכח גזירה דחוץ וזה ברור לפע"ד:
ומעתה אבוא ליישב קושיות התוס' מה שהקשו דמה שייך לגזור על מנת שתתני מאתים זו אטו חוץ, לא ידעתי הא רבא דקאמר שתוקי שתקי לבעל בשאר תנאים מיירי כמו שפי' התוס' בעצמם בד"ה שתוקי ובודאי אפילו יתקיים קאמר דאל"כ היאך ס"ד לחוש שמא לא יתקיים להשתיקו דאז ג"כ לא הוי רק גזירה אטו חוץ לשיטת התוס' לקמן, ועוד אי לא יתקיים לא יתנוהו ולמה להו להשתיקו וע"כ דאפי' יתקיים לא יועיל הגט כיון שנכתב על תנאי, והטעם לא מבעי' לרבא לפי מה שאבאר לקמן דלאו משום גזירת חוץ פוסל רק כל שנכתב על תנאי לא הוי כריתות א"כ פשיטא דה"ה נתקיים אלא אפילו לר"ז דפוסל רק משום גזירה דחוץ מ"מ לא מבעי' אם נימא דרק על נתקיים נתן טעם זה אבל בלא נתקיים מודה דפסול מדינא כחוץ כיון שנכתב על תנאי זה ולא ניתן כך והשתא כיון דבלא נתקיים מדינא פסול ממילא גזרינן על מנת אטו חוץ כמו בחוץ אין לחלק בין נתקיים ללא נתקיים ה"ה על מנת לא חילקו בין נתקיים ללא נתקיים כיון דבלא נתקיים הוי כחוץ ממש ואף דבכל תנאי דעלמא לא גזרינן נתקיים אטו לא נתקיים הכא דבחוץ בכל גווני אסור גזרו בעל מנת בכל גווני אטו חוץ:
אלא אפילו אי נימא דלר"ז כל על מנת רק משום גזירה. דחוץ הוא ואפילו לא נתקיים מ"מ לא קשי' מידי דאי נכשיר בנתקיים ממילא נכשיר גם בלא נתקיים דכיון דבחוץ נתקיים גרע טפי מלא נתקיים ובעל מנת נימא להיפך ואי נחלק בין חוץ דהוי שיור לעל מנת דלא הוי שיור גם בלא נתקיים נחלק כן וממילא אתי להכשיר גם בלא נתקיים וע"כ אנו צריכין להשוות על מנת לחוץ לפסול לגמרי:
ומה שהקשו עוד דא"כ אפי' על פה נגזור על מנת אטו חוץ לק"מ לפע"ד דהא חוץ גופא על פה בלא נתקיים אינו פוסל כלל [רק לרבא לפני התורף ולדידי' אפי' על מנת פסול] אלמא שאין הגט נפסל בכך א"כ לא שייך לגזור בעל מנת כלל לפסלו על פה דכיון שלא נפסל הגט בכתיבתו למה יפסל מחמת התנאי ודוקא בכתב דבחוץ נפסל הגט לגמרי אפילו ביטל משום שלא נכתב כהלכתו גזרו בעל מנת ג"כ דגם זה פוסל הגט אבל כל שאי אפשר לפסלו בלא נתקיים ממילא אי אפשר לפסלו בעל מנת בנתקיים טפי מלא נתקיים דלא נתקיים דעל מנת גרע טפי מנתקיים וזה ברור ועוד דכל הגזירה דגזרינן על מנת אטו חוץ היינו שלא יכתוב הסופר בעל מנת שמא יכתוב בחוץ ג"כ אבל כל שאין הסופר בכלל שהוא לא יכתבנו כלל על שום תנאי רק אח"כ בעת נתינה לא שייך לגזור כלל כיון שכבר נסתלק הסופר והוא עצמו נתנו על תנאי, ותדע לך שהוא כן שהרי דעת התוס' לקמן בד"ה אבל דלרבא על פה לפני התורף פסול מדאוריי' אפילו לא נתקיים א"כ נגזור אחר התורף על פה כשחזר בו אטו לפני התורף ואפילו לדעת הר"ן שהוא מדרבנן מ"מ תיקשי לרבי כיון דגזור אטו לפני התורף אפי' בעל מנת דהוי דרבנן אטו חוץ א"כ לגזור חוץ על פה אחר התורף אטו לפני התורף דפסול מדרבנן אטו כתב וע"כ דדוקא בכתב שייך לגזור שלא יכתוב הסופר הגט על שום תנאי אבל כל שהסופר כתבו בלי שום תנאי כלל בתנאי בעת נתינה לא גזרו כלל, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה אבל ובד"ה רבא ובד"ה מתניתין עוד בזה:
בא"ד ובסמוך מכשיר ר"ז וכו'. הרב מהרש"א הניח דברי התוס' בצ"ע, ודבריו תמוהין כי כוונת התוס' פשוט דר"ז מכשיר אפילו בכתב אחר התורף וכ"ש על פה ואי ס"ד דבנתקיים התנאי גזרינן ג"כ א"כ אפי' על פה נגזור אפילו אחר התורף אטו חוץ דפסול מדאורייתא בנתקיים אפי' אחר התורף והיאך מכשיר ר"ז אפי' בכתב אחר התורף ומזה הוכיחו דאין לגזור בע"מ כלל כל שנתקיים וז"ב:
בד"ה אבל אחר התורף נראה לרבינו יהודא וכו' ותדע וכו'. דבריהם צ"ע לכאורה כיון דכל הספק לרב ספרא דלעיל ובפירוש אמר דעל פה כשר לפני התורף וע"כ דיש מקום לומר דלפי שכתב גרע דיש לחוש דגם מעיקרא על דעת כך כתבו א"כ ממילא ליכא הוכחה כלל ומה זה שכתבו ותדע ונראה לי דכוונתם דאי ס"ד דכל שכתב אח"כ דנין דגם מעיקרא על דעת כך נכתב א"כ היה מהראוי לחוש בלא כתב כלל עכ"פ לדונו בספק דשמא נכתב תורף על דעת כך ומחמת שחזר בו לא כתבו בתוכו ואי לא היה חוזר היה כתבו בתוכו וע"כ דלא חיישינן לאמירה בעל פה כלל א"כ מאי איכפת לן במה שכתב אחר התורף כיון דכתיבה אחר התורף לא פסלה, ומ"ש ומיהו לרבא כו' אפי' נכתב אח"כ דלרבא פסול וכו' עיין מהרש"א, ואין לשון התוס' סובל פירושו כלל במה שכתבו דלרבא וזהו מורה שזהו סיוע להך דמעיקרא, רק כוונת התוס' דס"ד נכתב עדיף כיון שכתבו אח"כ ולא מעיקרא זהו ראי' דמעיקרא לא על דעת כך כתבו רק אח"כ שרואה שעומד בדבריו כתבו בתוכו, ואהא כתבו דלרבא פסול אפי' על מנת ואפילו לא כתב כלל לא בתחילה ולא בסוף אם כן אין סברא להכשיר בנכתב טפי מלא נכתב כלל: