תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף פג:
בגמרא ור"ע אי חוץ הוא וכו'. משמע בהדי' יה דבהא ליכא למ"ד דבתרווייהו ודאי לא פליגי, מיהו הא קשי' קצת היכי בעי לעיל אי בחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו רבנן או להיפך בעל מנת פליגי ובחוץ מודה ר"א, וקשה הא הנך זקנים כלהו על על מנת השיבו ואפי' ר"ע השיב בעל מנת מה דלא שייך תשובתו על חוץ כלל. א"כ יש להסתפק בהיפך אי בחוץ פליגי אבל בעל מנת מודה ר"א מכח תשובת זקנים הללו או בעל מנת פליגי רבנן מכח תשובת ד' זקנים אבל בחוץ מודו רבנן ומזה ראיה דלא חששו בגמרא לעיל לתשובת ד' זקנים הללו דאית להו פירכא וכ"ש לר"ע כל תנאי דעלמא נמי, והיינו דקאמר בפשיטות אבל בעל מנת מודו מידי דהוי אכל תנאי דעלמא:
ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות לר"ע היכי מותיב להך מ"ד דבחוץ פליגי א"כ תיקשי לי' עכ"פ גם לרבנן דמודו בעל מנת הך תשובה שהשיב בעל מנת ולמה השיב על דברי ר"א בלבד, ולהנ"ל ניחא דלר"ע דמותיב תשובה בעל מנת באמת ס"ל דלמ"ד בחוץ פליגי דוקא בחוץ פליגי אבל בעל מנת לכ"ע לא הוי גט מכח תשובת ר"ע בעל מנת רק בחוץ דלא שייך תשובה זו פליג ר"א ור"ע השיב עלי' אפי' בחוץ מכח תשובה אחרת, כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה רבא כר' ינאי:
שם למימרא דר"י כוותי' ס"ל והא איהו נמי מיפרך קפריך וכו'. יש לדקדק למה לי' לומר למימרא דכוותי' ס"ל הא בלא"ה קשה דקאמר אין משיבין את הארי כו' והוא עצמו השיב עליו תשובה ונראה לי דעיקר השקלא וטרי' סובב והולך דס"ד דמכאן יש להוכיח דר"י כר"א ס"ל מדקאמר אין משיבין את הארי, ואהא דחי דבלא"ה קשה הא הוא עצמו השיב עליו תשובה וע"כ דהכוונה דאינהו נתאספו להשיב עליו תשובה והיינו לדחות דבריו מכח קושי' אבל הוא לא נתאסף לדחות דבריו בקושי' אבל הם נתאספו ונכנסו להשיב דהיינו לולא זה היו פוסקין כמותו רק מחמת תשובתם לכך אמר להם אין משיבין את הארי, אבל הוא הקשה עליו לא לדחות דבריו מחמת קושי' רק מצד שאין הלכה כמותו לא ס"ל כוותי' כנ"ל:
שם נענה ראב"ע כריתות דבר הכורת וכו' כל הסוגי' עד בעא מיני'. לפי שנראה לפע"ד שלא עמדו המפרשים ז"ל על בירור הדברים בענין זה והוא דבר הנוגע לדינא ראיתי להאריך בסוגי' זו לברר ענין זה לנכון ומתוך הביאור יתבארו פסקי הרמב"ם ז"ל בזה:
והנה מה שיש לתמוה בסוגי' זו הוא כך א) מה שהקשו כל הפוסקים דלבית אביך מ"ש מחיי פלוני הא במת האב מותרת ליכנס בו ואי משום דאז לא יהא בית אביה מ"ש מהא דתנן בתוספתא על מנת שלא תעלי באילן זה ובכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט אלמא אף שלא הותרה לעלות באילן כלל רק לפי שנקצץ ואיננו נפסק האיסור מ"מ הרי זה גט, ובזה תמהו על הרמב"ם ז"ל שפסק בעל מנת שלא תנשאי לפלוני דבעינן זמן קצוב וקשה מחיי פלוני דהא אם ימות יפסק האיסור כמו כותל ואילן דתוספתא הנ"ל. ב) קשי' לי מה שהקשו מ"ש חיי פלוני מכל ימי חיי והא שנא ושנא דכל ימי חיי הרי הגט לא התיר כלל דכל ימי חייו אגידא בי' וכשמת שהותרה הרי מיתה מתרת ואין צורך לגט משא"כ חיי פלוני הגט מתיר אחר מיתת פלוני. גם לא הבנתי כלל מה שאמרו דלמא מאית ומקיימא לי' לתנאה איזה קיום הוא אחר שמת הא אז נתבטל התנאי ומותרת לעבור עליו גם קשה קושית התוס' מהך דיומא דהתם דתלה בחבירתה כחיי פלוני דמי והש"ס מדמה לה התם לכל ימי חייכי. גם יש לתמוה הא משמע בגמרא להדי' דראב"ע בין בחוץ בין בעל מנת פריך דהא לא קאמר עלי' במאי אילימא וכו' כמו שאמר בשאר זקנים ועוד דר"י קאמר רואה אני דברי ראב"ע מדברי כולן ואינהו בעל מנת אמרי א"כ אי ראב"ע רק בחוץ קאמר מאי אולמי' דראב"ע מדברי כולן הא טעמו ג"כ לא שייך בעל מנת כמו טעמייהו דשאר זקנים, והשתא למה לית לי' פירכא כמו דפריך על ר"ע מ"ש מכל תנאי דעלמא כמו כן קשה לראב"ע, וליכא למימר דס"ל לראב"ע דוקא היכי דאגידא בי' בתנאי אישות לא הוי כריתות אבל תנאי אחר לא דהא פשיטא דמודה ראב"ע להך ברייתא דעל מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות אלמא דאפי' שתיית יין מעכב כריתות וע"כ דהכל תלוי אי לעולם לא הוי כריתות ואי בזמן מוגבל הוי כריתות א"כ הך דראב"ע אי לעולם קאמר מ"ש דפליגי רבנן דלא גרע משתיית יין לעולם ואי בזמן קצוב או לפי דיכול להיות שימות פלוני הוי כזמן קצוב א"כ שפיר קשה מ"ש מכל תנאי דעלמא כגון אל תשתי יין כל ימי חיי פלוני דודאי מודה ראב"ע דהוי כריתות:
ועל כל אלה הט אזנך ושמע דבר חדש בדבר הזה, והוא שאני אומר שאין עיכוב מצד כריתות רק דבר השייך לאישות ומעכב באישות אבל לא יין ושאר תנאי דעלמא, תדע שהרי חוץ מזנותך נסתפקו לקמן אי הוי שיור דס"ד דוקא נישואין הוא דלא הוי כריתות וכ"ש דברים אחרים שאינן ממין האישות כלל וההפרש שיש בין שלא תשתה יין לעולם בין בזמן מוגבל וכן בהליכה לבית אביה הוא מטעם אחר, ודבר זה מפורש בתוספתא להדי' ה"ז גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות שמא תלך ושמא תשתה שלשים יום הרי זה כריתות ואין חוששין שמא תלך ושמא תשתה, הרי מבואר הוא דעיקר הטעם שכל שאסר עלי' הדבר לעולם שאין לה בו היתר כלל חוששין שתעבור על התנאי וא"כ אסורה לינשא וא"כ אגידא בי' באישות, אבל בזמן קצוב שיש לה היתר לא חששה תורה שתעבור וא"כ מותרת לינשא ואינה אגידא בי' באישות רק בשתיית יין ואין זה מעכב בגט ולכך בהתנה עלי' על מנת שלא תלכי לבית אביך הרי אסר עלי' הליכה לבית אבי' לעולם ואין לה היתר בו כלל ומה בכך שימות האב מ"מ יש לחוש כיון שלא יהא לה היתר לילך אצלו תעבור על התנאי ואגידא בי' באישות:
אמנם מה שאמרו בתוספתא על מנת שלא תעלי באילן זה נהי דכל זמן שהאילן עומד חיישינן שתעבור ותעלה בו שהרי אין לה היתר לעלות בו אבל מ"מ אין תנאי זה מעכב הנישואין שהרי יכולה היא לינשא תיכף באופן שתסתור הכותל ותקצץ האילן ואפילו הם של אחר משחדא לי' בממונא כדמוכח לקמן א"כ אין התנאי מעכב הנישואין משא"כ באביה אי אפשר שתנשא שהרי אין בידה להמית אביה או לכלות כל היינות שבעולם, ואפילו אמר לה שלא תשתי יין זה או שלא תאכל בשר זה כגון מין יין פלוני או מין בשר פלוני מ"מ אין בידה לכלות אותו המין הלכך מעוכבת היא בנישואין מחשש שתעבור כיון שאין לה היתר עולמית, וכל זה היכי דאגידא בי' בכל האישות בהא לכ"ע לא הוי גט אבל אי לא אגידא רק בפלוני כגון על מנת שלא תנשאי לפלוני לזמן קצוב דלא חיישינן שתעבור שיש לה היתר אחר הזמן ומותרת לינשא לכל העולם רק לאותו פלוני עכ"פ אסורה באישות בהא פליגי ראב"ע ורבנן דלראב"ע בהא נמי לא הוי גט כיון דאגידא באישות באיש אחד עכ"פ לא הוי כריתות ולרבנן בהא הוי כריתות רק היכי דהתנאי מעכב כל הנישואין לגמרי אז לא הוי כריתות והשתא ממילא לא קשי' כל הקושיות הנ"ל, דמה שהקשו התוס' מיומא לק"מ דמה בכך דתלה בחבירתה ס"ס הרי התנאי מעכב כל הנישואין ואין הפרש בין אי מעכב לעולם או לזמן כל שמעכב הנישואין לכ"ע אפי' לרבנן דראב"ע אינו גט ולא הוי כריתות והרי התם אסורה לינשא עד שתמות חבירתה:
והשתא ניחא דקאמר דלמא מאית ומקיימא לי' לתנאה, והיינו שאין איסור זה עליה איסור לעולם דשמא ימות ותוכל לעשות בהיתר וממילא מקיימא לי' לתנאה ולא תעבור עליו ותוכל לינשא תיכף והוי שפיר כריתות כיון דלא אגיד' באישות א"כ ה"ה כל ימי חיי, והמדקדק בפירש"י לקמן גבי אבא ואביך דפי' להדי' דלאחר לא שמא תבעל לו והוי כמו על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, ולפום ריהטא תמוה דמה ענין זה לזה, ולהתוספתא הנ"ל ניחא דלעולם הטעם שמא תעבור על התנאי ואגידא בי' באישות, וכל זה ברור לפע"ד:
בתוס' בד"ה רבא כר' ינאי, וא"ת א"כ ר"י וכו' לא משום הני פרכי קאמר וכו'. ולדעתי לא קשי' ולא מידי דודאי מכח הני פירכי קאמר דאל"כ הוי לה להגמרא ליפרושי מילתא דר"י למה רואה דברי ראב"ע מדברי כולן, אבל הכוונה דע"כ ראב"ע נתן טעם בין בעל מנת בין בחוץ דאי לא שייך טעמו רק בחוץ בלבד ולא בעל מנת היכי קאמר ר"י רואה אני דבריו מדברי כולן הא ראב"ע נמי לא פריך מידי בעל מנת כמו אינך זקנים וע"כ דטעמא דראב"ע שייך בעל מנת ג"כ א"כ פשיטא דר"י ביקש לדחות דברי ר"א בעל מנת דהא כלהו זקנים כך בעל מנת הקשו א"כ שפיר קאמר דרואה דברי ראב"ע משא"כ כלהו תשובתם אינה תשובה בעל מנת מכח פירכי דרבא ור"ע נמי נדחה תשובתו בעל מנת, ונהי דבחוץ השיב יפה לטעמא דר' יוחנן דר"א מאיסור כהונה יליף אבל בעל מנת לא השיב ור' יוסי ביקש להשיב בעל מנת גם כן, וזה ברור:
בא"ד וא"ת כיון דר"א וכו' הנהו זקנים כו'. הרב מהרש"א ז"ל כתב דעל הנך דמקשי בחוץ קשי' להו דבעל מנת לא יליף ר"א מקרא כלל ואין זה במשמע בלשון התוס' הנהו זקנים ולדעתי כוונת התוס' בפשיטות דודאי מוכח להדי' לעיל דלא ס"ד דעל מנת יהא גרע מחוץ וכיון דהנך זקנים למדו דעל מנת לא הוי כריתות א"כ כ"ש דבחוץ לא הוי כריתות דלא שייך לומר על מנת לא הוי כריתות וחוץ הוי כריתות והשתא שפיר קשי' להו כיון דהני זקנים ס"ל דבעל מנת פליגי קשה מנין להם דבחוץ מודה ר"א דלמא בחוץ יליף מקראי דהוי כריתות מגזירת הכתוב א"כ ממילא גזירת הכתוב דבעל מנת הוי כריתות, וכן משמע לעיל מלשון הזקנים דלאו מהאי טעמא לא הוי גט רק מכח סברא זו הכריחו דאין זה כריתות, וכיון שנאמר ספר כריתות ממילא אימעט זה דלא הוי כריתות רק בלי סברא הוי אמרינן דהוי כריתות ומכח סברתם למדו דכה"ג לא הוי כריתות כמו שסיימו בהדי' כל אחד הא למדת שאין זה כריתות, והשתא כיון דמצינו גזירת הכתוב דאפילו בחוץ הוי כריתות כ"ש בעל מנת דשייך גזירה זו, תדע דאי ס"ד דהנהו זקנים פוסלין הגט מכח טעם זה ממש א"כ מה ס"ד דר"ע באמת והי' לו לפסול כל תנאי בגט וע"כ דאי אפשר לפסלו רק דלמדנו שאין זה כריתות אבל כל תנאי דעלמא ע"כ כשר הוא דליכא למימר בתנאי דעלמא שאין זה כריתות כיון שנכרתה ממנו באישות לגמרי וע"כ הוי גט רק תנאי באישות יש לפסלו מכח שאין זה כריתות, ורבא השיב עליו דמ"מ כיון דבתנאי דעלמא ע"כ הוי גט דהוי כריתות ממילא אין ללמוד דתנאי אישות לא הוי כריתות, אבל הא ודאי אי אפשר לומר דמן השם הזה פסול, וזה ברור ושפיר קשי' להו לתוס' דכיון דגזירת הכתוב הוא דאפילו בחוץ מהני ש"מ דהוי כריתות וכ"ש בעל מנת שא"א לומר דלא הוי כריתות, והא דפליגי בעל מנת דקמש"ל אף דבהא איכא תשובת זקנים מכל מקום פליג ר"א או להודיע כחם דרבנן:
אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי ליישב דבלא"ה תמה מהרש"ל לעיל בהא דמקשה אילימא בחוץ דהיאך ס"ד בחוץ למה גט בטל ואפילו הי' ר"א אוסר לפלוני אפילו אח"כ א"א להקשות עליו בחוץ:
ולדעתי לק"מ לפי הנ"ל דאי בחוץ ס"ל לר"א דמהני שפיר קשי' לי' לר"ע עליו דהא חזינן בעל מנת לא הוי כריתות א"כ כ"ש בחוץ דלא הוי כריתות דאי אפשר לומר דבחוץ הוי כריתות טפי מעל מנת, וזה הטעם דהגט בטל אינו טעם לפיסול הגט רק דמכח זה שמענו דאין זה כריתות אבל כיון דשמענו דלא הוי כריתות כ"ש חוץ דלא הוי כריתות, ועל זה קאמר דמודה ר"א דחוץ לא מהני רק קודם שתנשא לאחר אבל כשתנשא לאחר מותרת אח"כ לכל, א"כ ממילא אין להקשות עליו מעל מנת דעל מנת נמי כה"ג שלא תנשאו לפלוני מעיקרא הוי שפיר כריתות ובהא לא יהא גט בטל ולא שמענו דבכהאי גוונא לא הוי כריתות אבל היכי שאסרה לעולם באמת בין בעל מנת בין בחוץ לא הוי כריתות:
והשתא ממילא לק"מ קושית התוס' ג"כ דנהי דאית לי' גזירת הכתוב בחוץ מ"מ מודה הוא דרק קודם שתנשא לאחר מהני אבל אח"כ מותרת לכל א"כ על מנת נמי דוקא בכה"ג הוי כריתות אבל כיון דלהני זקנים פליגי בעל מנת אפי' שלא תנשאי אחר שתתאלמן מאחר, ובהא דלא שמענו מגזירת הכתוב דבחוץ כה"ג הוי כריתות ממילא בעל מנת נמי לא הוי כריתות:
אמנם אחר העיון היטב כל דברי התוס' ברורים והוא בשום לב מה ענין דברי התוס' בקושי' זו כאן הלא כבר הוזכרו לעיל הנך טעמי דר"א מקראי לר' ינאי ור' יוחנן ולעיל הוי להו להקשות מה השיבו ד' זקנים ומאי ענין זה לכאן בתר דמפרש פירכי דרבא ולקושי' הקודמת לר' יוחנן והוא תמוה לכאורה:
לכן ברור דכך כוונת התוס' דודאי עיקר הקושי' כמש"ל דכיון דס"ל לר"א גזירת הכתוב בחוץ פשיטא דעל מנת הוי כריתות. אך יש מקום לומר דע"כ ס"ל לר"א בחוץ רק בזמן מוגבל שלא תהא אסורה לעולם דאח"כ תהא מותרת כהך ברייתא דמודה ר"א אבל אי אסרה לעולם שלא יהא לה היתר באמת אין זה כריתות ושפיר קשי' להו לד' זקנים נהי דבעל מנת לזמן מוגבל דהיינו קודם שתנשא לאחר הוי שפיר כריתות אבל בעל מנת לעולם דג"כ ס"ל לר"א דמהני למאן דאמר בעל מנת פליגי בהא שפיר השיבו ד' זקנים כיון דאסורה אפילו אחר שתנשא לאחר:
אמנם להך טעמא דר"א יליף מאשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה ע"כ צריך לומר דס"ל לר"א אפי' אסרה לפלוני לעולם ג"כ הוי גט דהתוס' לעיל בד"ה אפי' הקשו הא ע"כ מודה ר"א דאיסור כהונה שאני דהא מותרת להתייבם כשלא נתגרשה רק מאישה ולא התירה לשום אדם, ותירצו דע"כ דבחוץ מפלוני הוי גט גמור דאי לא הוי גט סברא הוא דבלא התירה לשום אדם אפי' ריח גט לא הוי, והשתא ע"כ מוכח דאפילו אמר חוץ מפלוני תהא אסורה לעולם ג"כ הוי גט דאל"כ כיון שאי אסרה לאחד לעולם לא הוי גט סברא היא דאי אסרה לכ"ע לעולם דאפילו ריח גט לא הוי וע"כ דאפילו אסרה לפלוני לעולם הוי גט לר"א ומוכרח מקרא דואשה גרושה מאישה דכיון דלכ"ע הוי ריח גט לאחד הוי גט גמור, והשתא כיון דגזה"כ היא דבחוץ אפילו לא התירה כלל הוי גט כ"ש בעל מנת דאפילו התנה עלי' לעולם הוי גט ומה השיבו ד' זקנים, ואי קשי' להך טעמא דר"א יליף מכהונה היכי תנן ומודה ר"א וכו' לא קשה מידי, דאי אמר סתם אמרינן דרק קודם נישואי אחר אסרה לפלוני אבל אי פירש דאסרה אח"כ ג"כ אסורה אח"כ ג"כ ומ"מ הוי גט (ואי קשי' למאן מודה ר"א באמת הניחו התוס' לקמן בתימא דלמאן מודה ועמ"ש לקמן שם], אבל להך טעמא דר"א יליף מויצאה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה רק לאיש אחר ממילא לא מוכח רק בהתירה לכל חוץ מזה שלא תנשא לו אחר הגירושין אבל אח"כ תהא מותרת אבל הא לא מוכח אם אסרה לעולם אפי' אחר שתנשא לאחר ותתאלמן ממנו שיהא גט וא"כ שפיר השיבו ד' זקנים על ר"א, דאי משום דגזה"כ הוא לא מוכח רק אי יהא לה היתר אחר שתנשא לאחר אבל לא היכי שתהא אסורה גם אח"כ וכיון דפליגי בעל מנת אפילו אסרה לינשא אחר שתתאלמן מאחר שפיר השיבו ד' זקנים דהא אין ללמוד מכ"ש מחוץ מגזה"כ דחוץ נמי לא מוכח כה"ג כלל:
ומעתה דברי התוס' ברורים על אופניהם לפי שהקשו מתחילה לר"י דיליף מאיסור כהונה הא ר"י אמר רואה אני דברי ראב"ע והיינו מכח פירכי דרבא א"כ ע"כ כר' ינאי משום זקן אחד ס"ל, ותירצו דהך ברייתא אתי' נמי אליבא דר"י ור' יוסי לאו מכח הני פירכי קאמר רואה אני ואהא קשי' להו לר' יוחנן דיליף מאיסור כהונה מה השיבו הנך זקנים הא בחוץ גזה"כ הוא ואפילו לא התירה לעולם דאל"כ אפילו ריח גט לא הוי כשלא התירה לשום אדם לעולם א"כ כ"ש על מנת דהוי כריתות וע"כ דהנך זקנים כר' ינאי משום זקן אחד מיתני לה, והשתא לא קשי' כלל דמקרא לא מוכח כשלא התירה לעולם כנ"ל ואכתי קשי' לר' יוחנן היכי פליג על הנך זקנים ואהא תירצו דמ"מ קשיא להו דנימא כדדחי רבנן מכח תשובה זו, כנ"ל ברור בכוונת התוס' ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה מודה ר"א דבזה מיושבין דברי התוס' ג"כ מה שיש לתמוה לכאורה על תמיהתם ע"ש:
בד"ה מה קודמי הוי' ראשונה וכו' לקרובי בעלה הראשון וכו'. כתב מהרש"א דה"ה דהוי מצי לומר דאסורה לכהן ע"כ, ודבריו תמוהין דפסול כהונה אינו מחמת האגד אדרבא הפירוד גורם האיסור לכהונה כי אשה שנפרדה ע"י גט פסולה לכהונה ומעיקרא לא הי' עלי' פסול כהונה כלל אף שהיתה אגידא בי' רק הפירוד והגירושין גורמין לפסול לכהונה ואי אפשר שנאמר כמו מעיקרא לא היתה גרושה כן בשני' לא תהא גרושה דגרושה היא לפנינו ומחמת גירושין שלה נפסלה לכהונה וז"ב:
בד"ה מודה ר"א, תימה למאן מודה וכו'. באמת יש לתמוה לכאורה על תמיהתם דודאי משמע בפשיטות דע"כ לא התיר ר"א חוץ רק לפי שהיא מותרת אחר שתתאלמן מאחר ונתרוקן כל כחו של ראשון בנישואין שנשאת לאחר אבל אי אינה מותרת לפלוני לעולם שלא נתרוקן כל כחו לאחרים חוץ פלוני עכ"פ בהא מודה ר"א דלא מהני ואינו גט כלל:
וברור דכוונת התוס' דנתכוונו למה שכתבו לעיל בד"ה אפילו דעיקר הוכחת ר"א מואשה גרושה מאישה דאי בחוץ מפלוני לא הוי גט סברא היא היכי שלא התיר לשום אדם דאפילו ריח גט לא הוי, ולפי זה מוכח ע"כ דאפילו לא התירה לפלוני כלל הוי גט דאי היכי שלא התירה לפלוני כלל אפי' אחר מיתת השני לא הוי גט א"כ סברא היא היכי שלא התיר לשום אדם לעולם דאפי' ריח גט לא הוי והרי הכתוב אומר אפילו לא נתגרשה אלא מאישה שלא התירה לשום אדם הוי ריח גט וע"כ דהך מודה הכוונה דאי אמר סתם אמרינן דלא אסרה לעולם א"כ שפיר קשי' להו למאן מודה, אך לפי מה שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה אפילו ליישב קושית התוס' שם בלא"ה א"כ ממילא גם קושי' זו לק"מ, וכן מוכח לכאורה מהנך זקנים דלעיל דקאמר ובמאי אילימא בחוץ משרי שרי ואי ס"ד דהיכי דאסרה בפירוש לפלוני לעולם ג"כ הוי גט לר"א א"כ אכתי יש לומר דבחוץ קשי' להו היכי דאסרה בפירוש לעולם אפילו אחר מיתת השני שנשאת לו וע"כ דלר"א לא הוי גט רק היכי שהתירה עכ"פ אחר מיתת המגרש והוריק כל כחו עכ"פ לאותו שהתיר שתנשא לו, וליכא למימר דמשמע להו דד' זקנים לגמרי השיבו על דברי ר"א לא בחד צד דהא רשב"א השיב על דבריו היכן מצינו שזה אוסר וכו' וקשה עכ"פ צדקו דברי ר"א היכי דאסרה לגמרי שאין השני מתיר, ואולי יש לומר דס"ל לתוס' שאי אפשר לו לאסרה לעולם כלל דכל שהתירה לאחרים ע"כ נתרוקן כל כחו לאותן שהתירה להם ואף שאמר בפירוש שאינו מתיר לפלוני כלל אין לו כח לאסרה אחר שנתרוקן כחו, ואי נימא שלא נתרוקן כחו כלל לגמרי זה אי אפשר שהרי התיר לכל אדם ואי אפשר להתיר רק בנתרוקן כל כחו למי שהתיר עכ"פ והרי לא התנה דרך תנאי שנאמר דאי תנשא לפלוני יתבטל הגט לאחרים ומ"מ צ"ע בזה והעיקר נ"ל פשוט כמו שכתבתי ולק"מ ועמ"ש לקמן בגמ' בד"ה אבל:
בד"ה ואידך, והא דר"י הגלילי. כבר כתבתי לעיל בפ"ב שם דלק"מ דפשיטא דלר"י הגלילי לא קאי הכא דלדידי' מבעי' לי' כריתות דספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כדאיתא לעיל רק לרבנן דהתם דילפי מוכתב בכתיבה מתגרשת לא איצטריך להכי ואיצטריך להרי זה גיטך שלא תשתי יין, ולא משמע לי' הכא דכלהו זקנים כר' יוסי הגלילי ס"ל דאין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים:
בד"ה כל ימי חייכי וכו' ומיהו קשה לר"י. כבר כתבתי לעיל ליישב קושי' זו בפשיטות ולא דמי להך דהכא כלל דהתם אגידא בי' באישות שאי אפשר לה להנשא בגט זה עד שתמות אחת אבל הכא בחיי פלוני נהי דאסורה לשתות יין אבל מותרת היא להנשא שאין חוששין שתעבור כיון שיש לה צד היתר ביין כשימות פלוני כמ"ש לעיל באריכות:
אמנם בלא"ה המעיין היטב התם יראה בלא"ה דגירסא זו. בש"ס שם אי אפשר להולמה כלל מכמה טעמים חדא דלא מקשה מעיקרא בהך דרבא בתירוץ ראשון, ועוד דעיקר הקושי' דמקשה לא תירץ כלל ומה דמקשה בש"ס לאוקימתא קמייתא וכן לשני' קשיין תרווייהו גם לאוקימתא שלישית והוא תמוה מאד ע"ש היטב כי קצרתי, וברור דעיקר הגירסא מעיקרא על מנת שלא תמותי ומקשה עלה ומשני על מנת שתמותי ועלה מקשה מהך דרבא, וזה ברור ולק"מ:
בגמרא אבל הכא כיון דפסקה פסקה. פירש"י פסקה לכל אדם לעולם, ויש לתמוה על פירושו דלמה לא זכר בדברי ר"א צד ספק שלישי דמגורשת לגמרי כיון דפסקה, ונראה לי דדבר זה תלוי במה שאמרו לעיל ומודה ר"א בנשאת לאחר ונתארמלה דמותרת לזה שנאסרה עליו והתוס' לעיל תמהו בזה דלמאן מודה, ויש ליישב קושי' זו על ב' פנים חדא דכל שאסרה בפירוש לפלוני לעולם באמת אינו גט דלא פליג ר"א רק משום דס"ל דזה לא הוי שיור כיון דאי תנשא לאחר נפקע כחו לגמרי אבל באסרה לעולם דלא פקע כחו לעולם באמת אינו גט כלל והיינו דנקט ומודה ר"א, ולפי שיטה זו הי' מהראוי כאן ג"כ שלא יהא גט כלל כיון דבאמת תהא אסורה אח"כ הרי לא פקע כחו רק שיש לחלק דהיום מותרת לגמרי לכל אדם ועדיף מחוץ, ויש לומר להיפך דגרע לפי שלא התירה לשום אדם לעולם ועל דרך זה מה שאמרו כיון דפסקה פסקה הכוונה דהיום מגורשת ולמחר לא ומ"מ מגורשת לכ"ע דעדיף מחוץ מפלוני כיון דהיום יש לה היתר לגמרי:
אמנם יש פנים אחרים דאפילו אסרה לעולם לפלוני הוי גט לר"א והך מודה ר"א היינו בסתמא אבל בפירש אסורה לפלוני ומותרת לכל, וזו היא שיטת התוס' לעיל בד"ה מודה שהקשו תימה למאן מודה עיי"ש, אבל באמת יש לומר דלק"מ אפילו תימא דלר"א אפילו אסרה לעולם הוי גט היינו טעמא שאין בדבריו הללו ממש דכיון שהתיר לכל אדם ע"כ פקע כחו לגמרי ומותרת לפלוני ואין משגיחין על דבריו במה שאסרה לעולם שאין כח בידו לזה כלל ולא שייך לומר שלא נתרצה להתיר לעולם רק אי תהא אסורה כיון שלא אמר דבריו דרך תנאי, ועוד דתנאי כה"ג לא מהני כיון שעוקר גוף המעשה והוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהרי אומר שמתיר לכל אדם על תנאי שלא תהא מותרת, והשתא שפיר קאמר ומודה ר"א דלא מהני חוץ רק לפי שהוריק כל כחו עכ"פ לאותן שהתירה להם אבל מודה שאי אפשר שיהא גט דאפילו תנשא לאחר עדיין לא יפקע כחו לגמרי בהא ודאי הוי שיור הלכך ממילא מותרת לכל אח"כ אפילו לזה שנאסרה עליו, ולפי זה ה"ה הכא באמר לה היום מותרת ולמחר לא ע"כ מותרת לעולם דאי לא תהא מותרת לעולם לא פקע כחו כלל ואינה מגורשת כלל והשתא שפיר קאמר אי נימא ע"כ לא פליג ר"א אלא דלמאן דקא שרי קא שרי לעולם אבל הכא לא ואינה מגורשת כלל דהוי כמי שלא התיר לשום אדם או דנימא דדמי ממש חוץ מפלוני כהך דהכא חוץ למחר וכמו דהתם אמרינן אף שפירש חוץ מפלוני אין דבריו כלום דכיון שהתיר לאחר ע"כ פקע כחו לאחר ושוב מותרת לכל רק שימות האחר כמו כן כאן כיון שהיום התירה לגמרי פקע כחו היום וע"כ מותרת לעולם והדר בעי לרבנן דוקא התם פליגי רבנן כיון דעכ"פ קודם שתנשא לאחר הועילו דבריו שלא תנשא לפלוני תחילה ס"ל דהוי שיור אבל הכא כיון דפסקה היום לא הועילו דבריו כלל דהא תהא מותרת לעולם ולא הוי שיור כלל. כנ"ל ועיין מ"ש בתוס' בד"ה מסתברא:
בתוס' בד"ה כיון דפסקה, הכא לא קאמר או דלמא לא שנא וכו'. ולדעתי לק"מ דכיון דצד הראשון הי' לר"א דהכא גרע דלא שרי לשום אדם לעולם ואפילו לר"א אינה מגורשת א"כ כ"ש לרבנן דאינה מגורשת ואין צורך שוב להסתפק לרבנן בצד זה רק צד השני קמשמע לן דהכא יש לומר דעדיף וזה ברור: