תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף ע:
בגמרא כותבין ונותנין גט לאלתר נראה לי דלאו אמתניתין קאי דהא לא הוזכר במתני' שאמר תנו וצריך ליתן לו הגט אחר כתיבתו שיתננו הוא לידה או יצוה ליתנו רק דקמש"ל ר"ל דהיכא דאמר תנו כותבין ונותנין אף שהוא מטורף כיון שצוה בעת שהי' שפוי ור"י פליג דאפילו כתיבה גרידא נמי לא כל שהוא מטורף ועמ"ש לעיל במתניתין, מיהו איכא למימר דדנו במתניתין דין מסוכן דכיון שאומר כתבו ואח"כ אחזו קורדייקוס הוכיח סופו על תחילתו שהי' מרגיש בחולי הבא עליו ואמר כתבו ואין צורך לומר תנו והוי כמו הך דלעיל הבריא שאמר כתבו ועלה לגג ונפל ומת דאם מעצמו נפל ה"ז גט, אבל מדברי התוס' במשנה לא משמע כן:
שם מ"ט דר"ל דקתני אין בדבריו האחרונים כלום. תמוה לי היכא דייק מהכא אטו לר"י דאין כותבין מכח דבריו של זה אין כותבין הא אפי' לא אמר כלום בעת שאחזו קורדייקוס לר"י אין כותבין א"כ היאך ס"ד שיגלה לנו התנא בלשון זה אין בדבריו כלום דאין צריך להמתין ] ועמ"ש בתוס' בד"ה דקתני שאין דבריהם ג"כ מכוונים בזה]:
אבל לדעתי הדברים ברורים בפשיטות דר"ל דייק מהך לישנא דקאמר אין בדבריו האחרונים כלום מוכח שיש כאן שלשה דרכים האחד דס"ד שיועילו דברי המטורף לגמרי, השני שיועילו עכ"פ במקצת, השלישי קמש"ל התנא שאין בדבריו כלום ואפי' במקצת לא חיישינן, שאי לא היה בכאן דרך ממוצע כלל רק או שיועילו לגמרי או לא יועילו כלום לא הוי ליה למיתני אין בדבריו האחרונים כלום דפשיטא דאי יכתוב גט אין בדבריו כלום, והשתא שפיר מוכח דכותבין בעודו מטורף כל שאמר כשהי' שפוי והשתא יש כאן מקום לומר דאין משגיחין על דבריו וכותבין בעודו מטורף אבל אי עדיין לא נכתב עד שנשתפה יש לחוש לשאלו שנית אם מרוצה לגרש, ודוקא לכתוב בעוד החולי עליו מותר דאי אפשר לנו לשאלו אז ולהמתין אין צריך אבל אי לא כתבו עד שנשתפה ס"ד לחוש במקצת לשאלו דמאי איכפת לן לשאלו קמש"ל דכ"כ ברור לנו שלא דיבר בדעת עד שאין חוששין לדבריו כלל ואפילו נשתפה אין שואלין אותו כלל, אבל אי נימא דכל שהוא מטורף בלא"ה אין כותבין אפילו לא אמר כלום ולעולם ע"כ צריך להמתין עד שישתפה א"כ אין כאן רק דבר אחד או שיועילו דבריו לשאלו או שאין צריך לשאלו ואין כאן דרך ממוצע כלל ולא אתי שפיר לישנא אין בדבריו כלום, וזה ברור ור"י ס"ל להיפך דודאי אי היה הדין שאין חוששין לכתוב בעודו מטורף היה מהראוי עכ"פ להמתין עד שישתפה כל שמיחה מלכתוב וניחזי אי ימחה ג"כ כשישתפה לא יכתוב ואי נשתפה ולא מיחה אין צורך לשאלו, לזה קמש"ל שאין בדבריו האחרונים כלום מהאי טעמא גופא דלעולם אין כותבין רק כשישתפה אפי' לא מיחה ג"כ ובתר הכי אין צריך לשאלו א"כ לא הועילו דבריו כלום, דמה שממתינין בלי דבריו ג"כ ממתינין עד שישתפה, אבל אי היה הדין דכותבין בעודו מטורף כל שלא אמר אל תכתבו ממילא היה מועיל אל תכתבו במקצת שלא לכתוב עד שישתפה ונראה אי ימחה או לא, קמש"ל דכל דלכי מיתצל אין צריך לשאלו ממילא לא הועילו דבריו כלום דלהמתין עד שישתפה זה אינו מחמת מחאתו רק בלא"ה לעולם ממתינין, וזה שדיקדק ולעולם אין כותבין והיינו אפילו לא מיחה:
ובחידושי לא"הע סימן קכ"א כתבתי לפרש דברי ר"י בסיגנון אחר דמודה ר"י דמדאורייתא יכולין לכתוב בעודו מטורף רק מדרבנן אין כותבין כדמוכח מדברי הרמב"ם ומחבר שם, והשתא כיון דמדאורייתא יכולין לכתוב שפיר קאמר דאין בדבריו כלום דאפילו לשאול אין צריך דהיה מקום לומר דרק אי כתבו בעודו מטורף מהני ואין חוששין שמא כשישתפה ימחה ג"כ אבל כשנשתפה צריך לשאלו קמש"ל שאין בדבריו כלום, ולפי' זה אתי שפיר טפי הא דקאמר בתר הכי במאי קא מפלגי, והיינו דבמתניתין לא מוכח רק דעכ"פ מדאורייתא כותבין אבל אי מדרבנן כותבין לא מוכח רק ר"ל לא ס"ל כלל לפסול מדרבנן ור"י פוסל מדרבנן ושואל במאי קא מיפלגי וקאמר דר"ל מדמה לי' לישן וליכא למיגזר בי' אטו שוטה כמו דלא גזרינן בישן ור"י ס"ל דלשוטה דמי דישן אינו מחוסר מעשה ושפיר יש לגזור אטו שוטה ולפי מה שכתבתי מקודם בטעמו של ר"י צריך לפרש הך במאי קא מפלגי כמו שאבאר בסמוך:
שם במאי קא מיפלגי. יש לדקדק מאחר שכבר אמר דנחלקו בפירושא דמתניתין וטעמא דר"ל דקתני אין בדבריו אחרונים כלום ולמה חזרו ושאלו במאי קא מיפלגי גם מה זה ששאלו לעיל מ"ט דר"ל נימא דמדמה לי' לישן דלכ"ע בישן כותבין וצ"ל כיון דהא פשיטא להו דשוטה גמור ודאי אין כותבין אפי' אמר בעודו שפוי, הלכך אי לאו דהוי לי' לר"ל דיוקא ממתניתין לא היה מקיל לכתוב בעודו מטורף דהא ודאי לא דמי לישן לגמרי דמחוסר מעשה, רק לפי שיש לו הכרח ממתניתין מדמי לי' לישן ובהך הכרח ממתניתין לא סגי לי' דאי לאו שיש לחלק בין זה לשוטה דסמי' בידן ע"כ היה צריך לפרש מתניתין כר"י דהא שוטה ודאי אין כותבין ומ"ש זה שנכתוב, ועוד יש לומר דכיון דטעמא דר"ל דקתני אין בדבריו האחרונים כלום דהיינו שאין אנו חוששין לדבריו כלל אפי' יש לפנינו לשאלו כנ"ל, א"כ חזינן דכשוטה גמור חשבינן לי' דלא חיישינן לדבריו כלל אפי' במקצת ומ"מ כותבין א"כ יהא פלוגתא דר"ל ור"י בשוטה גמור ועל זה שואל במאי קא מיפלגי אי באחזו קורדייקוס קא מיפלגי או בשוטה גמור ג"כ, ואהא קאמר דבשוטה גמור לא פליגי רק מר מדמי אחזו קורדייקוס לישן ומר לשוטה, כנ"ל:.
שם ומי אמר ר"י הכי. כבר הקשו התוס' בזה בד"ה ומי שתי קושיות עצומות ועמ"ש בתוס' בישובם, אך הואיל ובלא"ה יש לי לדקדק דמעיקרא מייתי מר"י א"ש והדר מייתי מברייתא והוי לי' להקשות מברייתא דאין הכרח דיסבור ר"י כר' יהודה א"ש, לכן נראה לי דעיקר הקושיא הכא דקשיא לי' דקתני בברייתא מגוייד וצלוב ולא קתני שחט בו שנים דהוי רבותא טפי דלא קא חי' דהא מעידין עליו להתיר אשתו ומגוייד וצלוב אין מעידין ובודאי דלא פליג ריא"ש על הברייתא וע"כ דברייתא קמש"ל דמגוייד וצלוב אפי' ראינו אותו מגוייד וצלוב ויכול להיות שכבר הוא כך אחר שעה או יותר מ"מ כל כמה שרואין אותו חי כותבין ונותנין דהוא בחזקת דעתא צילותא עד לבסוף אבל שחט בו דוקא ברואין ששחט בו ורמז ואמר מיד אבל בראינו אדם שחוט ב' סימנים אין כותבין דחיישינן שנטרפה דעתו כבר והשתא תיקשי לר"י כיון דס"ס הרי אלו יכתבו ויתנו והרי אחר כך תטרף דעתו דמהאי טעמא אין כותבין כשראינו שחוט כמו מגוייד דבי' יש לחוש לטריפת דעת אחר עבור זמן לשחיטתו אבל לר"ל לא קשיא כלל דלדידי' שפיר יש לומר דלא חיישינן לטריפת דעת כלל בשחט בו רק מגוייד וצלוב קמש"ל אפי' יהא מטורף אח"כ בודאי לא איכפת לן דסמי' בידן דמגוייד יכול לכוות ולחיות או בסכין מלובנת ודברי הכל כדמוקמינן ביבמות וכן צלוב סמיא בידן הלכך לא איכפת לן אפי' רואין אותו אח"כ מטורף משא"כ שחט בו דלאו סמי' בידן כל שיודעין בו שהוא מטורף לא מהני לכתוב וליתן אפי' אמר כתבו בעוד שהי' שפוי אבל לר"י דלא מחלק בין סמי' בידן ע"כ ברייתא דראוהו מגוייד בלא ראינו טריפת דעת אח"כ ומ"מ דוקא מגוייד אבל שחט לא ש"מ דבשחט יש לחוש לטריפת דעת טפי ממגוייד א"כ היאך יכתבו ויתנו וע"כ דכל שהיה שפוי מקודם כותבין אח"כ היכי דסמי' בידן, ואהא משני הכי השתא מי שאחזו דעתא שגישתא הוא ממלוי חדרי המוח כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אבל שחט בו דעתא צילותא רק מחמת כחישות מהדם היוצא ממנו נתחלש ונתקלקל וזה דמי לישן ממש דאין כאן קלקול במוח כלל רק חולשתו גרמה לו וכן אמרו פרק הערל אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו ואמרינן עלה כחישותא הוא דאתחיל בי' והיינו אף שאינו מוליד מ"מ לאו משום קלקול אברי הזרע רק חולשתו גרמה לו וה"ה הכא, כנ"ל ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה ומי:
בתוס' בד"ה דקתני וכו' מייתור הלשון דייק וכו' אי נמי כו' דהוי משמע שממתינין מיהא עד שישתפה ע"כ. דבריהם צריכין ביאור כי לכאורה שני התירוצים אין עולין יפה כלל דלתירוץ ראשון תיקשי ס"ס היכא דייק מהך אין בדבריו אחרונים כיון דלר"י לאו מכח דבריו אנו מצריכין לו להמתין רק אפילו לא דיבר כלום צריך להמתין דהוי כשוטה א"כ איך אפשר דהתנא משמיענו דלא כר"י במה דקתני אין בדבריו אחרונים כלום דהא לר"י נמי אינם כלום ואפי' בלי דבריו צריך להמתין, גם תירוץ השני אינו מובן כלל דהא טעמא דר"ל הוא שואל וקאמר מדלא נקט צריך לבדקו דאז הוי מוכח כר"י אבל עכ"פ השתא לא מוכח כר"ל ג"כ, ועוד דאפי' הוי קתני כך לא הוי מוכח כר"י דשאני הכא דאמר אל תכתבו לכך ממתינין שמא כשישתפה יעמוד בדבריו ויאמר אל תכתבו ואי היה רוצה התנא להשמיענו כר"י הוי לי' לומר בלא אמר כלום רק אמר כתבו ואחזו קורדייקוס אין כותבין עד שישתפה:
לכן נראה לי דכוונת התוס' כך דבתירוץ ראשון נתכוונו לומר דהוכחת ר"ל מדלא קתני הרי אלו יכתבו ויתנו ש"מ שהיה חש התנא דאי יאמר כך הוי ס"ד דעכ"פ הועילו דבריו במקצת, והיינו דודאי בעוד שהוא מטורף כותבין כיון שאי אפשר להתברר אבל אי נשתפה דאפשר להתברר על ידי שאלה אי רוצה לכתוב, שפיר חיישינן לכתחילה לדבריו לשאלו היכו דאפשר בשאלה קמש"ל אין בדבריו האחרונים כלום שאין חוששין לדבריו כלל כאלו לא אמר כלל, והשתא ממילא מוכח דלא חשוב כשוטה דאל"כ לעולם אין כותבין אפי' לא דיבר כלום עד שישתפה א"כ היה יכול לכתוב הרי אלו יכתבו ויתנו דליכא למיטעי כלל דהועילו דבריו במקצת היכי דאפשר דהא כל עיקר הכתיבה אינה רק אח"כ דכבר נשתפה ומעיקרא אין כותבין כלל אפי' לא דיבר כלום ואם אח"כ לא יכתבו עד שישאלו הרי הועילו דבריו לגמרי ומה קמש"ל דיכתבו על ידי שאלה הא ברי גמור שיאמר אל תכתבו והדר יאמר שיכתבו ג"כ כותבין, ומשום דהוי קשיא להו קצת לפי' זה אי ס"ד דהתנא בא לאשמועינן דאפי' יכולין לשאלו אין צריך לחוש לשאלו אכתי לא הוי לי' לומר אין בדבריו אחרונים כלום והוי לי' לומר אין צריך לבדקו פעם שנית ושפיר שמעינן שאין צריך לשאלו, ועל זה כתבו אי נמי דמהא גופא דייק ר"ל דינו מדלא קתני אין צריך לבדקו וע"כ משום דהתנא היה חושש דאי הוי קתני הכא הוי משמע דממתינין מיהא עד שישתפה, והיינו שמא כשישתפה יאמר מעצמו אל תכתבו כמו שאומר עכשיו רק כשנשתפה ושתק ולא אמר כלום לא חיישינן לשאלו קמש"ל אין בדבריו האחרונים כלום דאין צריך להמתין כלל ועכ"פ מוכח דלא חשוב כשוטה דאי חשוב כשוטה בלא"ה צריך להמתין ולא הוי לי' לומר רק אין צריך לבדקו פעם שניה, כן נראה לי ברור בכוונתם ועמ"ש בגמרא בטעמא דר"י בזה:
בד"ה ומי אמר ר"י הכי, וא"ת השתא דמדמה לי' וכו' אבל קודם שיכתוב יתחלש ויתקלקל כו'. דבריהם דחוקין דמאי משני התם דעתי' צילותא הא מעיקרא נמי ידע מהא והעיקר חסר דהתם לעולם דעתי' צילותא, וכבר כתבתי בגמ' ליישב שתי הקושיות הללו:
אמנם בלא"ה נראה לי דלק"מ דעיקר הקושיא דהא לא קאמר רק שרמז כתבו ולא תנו ומ"מ יכתבו ויתנו והיינו דדינו כמסוכן דאין צריך שיאמר תנו רק כתבו ומ"מ כותבין ונותנין והיינו שאין צריך לשאלו על נתינה כלל א"כ מוכח דאין צריך לבדקו כלל על נתינה וקשה ניחוש שמא נטרפה דעתו, ובשלמא מתחילה ניחא דבאמת בודקין אותו אבל על נתינה קשיא לי' ניחוש שמא נטרפה דעתו וע"כ דלא איכפת לן כיון שכבר בדקוהו מקודם ונהי דלא דמי לאחזו קורדייקוס ניחוש עכ"פ לבדקו, וכיון דס"ס צריך לבדקו על נתינה אם הוא שפוי ממילא אין ליתן בלי שירמז ליתן ונשאל אותו אם ליתן הגט והוא יאמר הן וירמז וע"כ דלא בעי בדיקה דאפי' מטורף לא איכפת לן, ואהא משני דהתם דעתי' צילותא ואין צריך בדיקה כלל כי רק כחישותא אתחיל בי' כנ"ל:
בא"ד הקשה הרב ר' אלחנן וכו' והכא דאין סמי' בידן כו' ולדעתי נראה לי דמה שחילק ר"ל בין סמי' בידן עיקר הכוונה דמזה נראה שלא נתקלקלו אברי המוח רק כישן דמי דאף דאז אינו בדעתו מ"מ אין שם קילקול במוח וכמו כן אחזו קורדייקוס אבל שוטה שאין לו רפואה ממילא נתקלקל בגופו במוח ואינו ראוי לגירושין כלל והשתא שחט בו רוב שנים פשיטא לי' בלא"ה דכישן דמי שאין שם קילקול במוח כלל רק מחמת חולשת הדם שיצא ממנו והוי כישן משא"כ לר"י דס"ל כל שהוא מטורף לא מהני רק בעינן לא מחוסר מעשה שפיר קשיא לי' ומשני דבהא אפי' ר"י מודה דכישן דמי' כיון שאינו מחמת קלקול במוח כלל רק מחולשת גופו אפי' מחוסר מעשה לא איכפת לן כנ"ל או דמשני דבאמת אינו מטורף כלל, ועיין, מ"ש בסמוך ליישב קושיא זו בפשיטות מלבד מה שכתבתי בגמרא:
בא"ד דפריך לתרווייהו. הקשה מהרש"א דהוי לי' להקשות אשוטה דעלמא דלכ"ע אין כותבין דאין לומר דידע לחלק בין שוטה לשחט רק בין אחזו קורדייקוס לשחט לא ידע לחלק א"כ הוי לי' לר"ל ליפלוגי בהא בין אחזו קורדייקוס לשוטה ע"כ ולק"מ דהא גופא מקשה לכ"ע דלמה לי' לר"ל לחלק בין סמי' בידן הא התם מוכח דע"כ בלא"ה יש חילוק בין אחזו קורדייקוס לשוטה כמו דיש חילוק בין שחט לשוטה ואחזו משמע לי' דדמי לשחט ממש:
אלא דקשיא לי בגוף דברי התוס' דפשיטא דאפי' לפי הגירסא דהשתא ומי אמר ר"י לק"מ דאטו ר"ל גופא קאמר לחלק בין סמי' בידן הגמרא קאמר הכי אליבי' דלא ידע להקשות מר"י א"ש, ולפי מה דמשני שפיר מחלק בהכי א"כ המקשה דבא להקשות מהך דר"י א"ש אין לו להקשות רק לר"י דכיון דמדמה אחזו קורדייקוס לשוטה גם שחט בו דמי לשוטה וכיון דחזינן דלא דמי, ע"כ גם אחזו קורדייקוס לא דמי, אבל לר"ל לא מצי להקשות דבאמת נימא דמחלק בלא"ה בין אחזו קורדייקוס לשוטה ולא יהא הקושיא רק למה צריך לחלק בסמי' בידן הא ע"כ בלא"ה יש חילוק אבל לא על ר"ל הקושיא לכך מקשה לר"י דהא קשי' באמת לר"י גופא וז"ב ולק"מ, ודחוק לומר דהתוס' נתכוונו לזה בהך אי נמי שכתבו דלפי מה שכתבתי פשיטא דלק"מ לר"ל, ודוק:
בד"ה ורמז ואמר וכו' כגון שאמרו לו כו' ושמא אין צריך לבדקו וכו'. דבריהם אינם מובנים לכאורה דכיון דהחליטו בדיבור שאחר זה דבשעת נתינה לא בעי בדיקה א"כ מה ס"ד דבעת אמירתו כתבו ליבעי בדיקה הא פשיטא דמעיקרא הוי לי' דעתי' צילותא טפי מבעת נתינת הגט, ולפי מה שכתבתי לעיל דהך יכתבו ויתנו ע"כ הכוונה בלי בדיקה כלל דאי בבדיקה נוכל לבדקו על נתינה ולמה יתנו בלי שירמוז תנו א"כ ע"כ הכוונה דלא בעי בדיקה א"כ כ"ש מעיקרא דלא בעי בדיקה. אך אי נפרש הא דמשני דעתא צילותא אין הכוונה שהוא שפוי לגמרי רק שאין דעתו בעצם מטורפת רק מכח חולשה הוא דבאה לו ואפי' מטורף הוי כישן א"כ שפיר י"ל דאח"כ לא בעי בדיקה דהוי כישן. אבל מעיקרא נהי דהוי כישן מכל מקום אטו ישן שידבר כתבו יועיל כלום דסוף סוף אינו מדבר בדעת, ועיין מה שאכתוב בדיבור שאחר זה:
בד"ה התם דעתא צילותא היא לא ידע וכו' לא הוי פריך מידי וכו' ושמא עד שיודע וכו'. הרב מהרש"א תמה על זה דהא ס"ד דדמי למי שאחזו ולא מהני בדיקה, והוא כתב ליישב דכוונת התוס' לפי מה שכתבו בד"ה ומי דמעיקרא נמי ידע דדעתא צילותא הוא רק ס"ד דוקא קודם ולא אח"כ, וקשה עד מתי יחשב דעתא צילותא וע"כ בבדיקה א"כ לא הוי פריך נמי על שעת נתינה דאימא ע"י בדיקה יודעין דדעתא צילותא עכ"ד, וצ"ל לדבריו דליכא למימר דמשמע לי' למקשה דיש זמן דלא מהני בדיקה ומתחילה דוקא מהני בדיקה דא"כ אכתי תיקשי עד מתי יחשב דעתא צילותא דמהני בדיקה ומתי יתחיל הזמן דלא מהני בדיקה וע"כ דלעולם מהני בדיקה א"כ מאי קושיא, זהו תוכן כוונת מהרש"א:
אבל יש לתמוה הרבה, חדא כיון דע"כ בשעת נתינה לא בעי בדיקה א"כ היאך ס"ד דמעיקרא בעי בדיקה הא מעיקרא הוי דעתא צילותא טפי א"כ אכתי קשה למה לא מקשה אמתני' ואי דידע דמעיקרא דעתא צילותא א"כ ע"כ דבעי בדיקה דאל"כ עד מתי יחשב א"כ כ"ש אח"כ דבעי בדיקה ומאי קושיא לר"י ואפי' אי נימא בהא דמשמע לי' למקשה הך יכתבו ויתנו בלי בדיקה הוא רק רמז ואמר משמע לי' בבדיקה, והיינו דמקשה לר"י בשלמא בלי ר"י ניחא דמעיקרא דעתא צילותא ע"י בדיקה ובתר הכי לא בעי בדיקה דאפי' מטורף לא איכפת לן כיון שכבר בדקוהו קודם אבל לר"י דבעינן שיהא שפוי גם אח"כ א"כ כ"ש דבעי בדיקה אח"כ והך יכתבו ויתנו משמע לי' בלי בדיקה:
אבל מ"מ קשה דהא מעיקרא בד"ה ורמז נסתפקו אי צריך לבדקו כמו במתניתין או לא דהוי דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך והשתא במאי איירי אי לס"ד הא ע"כ צריך בדיקה דעד מתי יחשב כמ"ש מהרש"א וע"כ דלפי האמת א"כ כיון דבתר הכי לא בעי בדיקה כמו שהכריחו התו' דא"כ לא הוי פריך לר"י א"כ כ"ש דמעיקרא לא בעי בדיקה דאית בי' דעתא צילותא טפי ובמה נסתפקו התוס' שם:
לכן נראה ברור דזה שכתבו התוס' והכריחו דליכא למימר דבדקוהו היינו לפום סברתם דעד מתי יחשב דעתא צילותא אבל לפי מה שכתבו דשמא עד שיודע שנטרפה דעתו חשוב דעתא צילותא שפיר יש לומר דצריך בדיק' אתי שפיר לר"י דמי שאחזו אפי' בדיקה לא מהני כקושית מהרש"א, ואי קשיא אמאי לא מקשה ממתניתין וע"כ משום דדעתא צילותא א"כ ע"כ דבדיקה מהני דעד מתי יחשב דעתא צילותא, לק"מ, דידע דמעיקרא דעתא צילותא ועד שיודע שנטרפה דעתו הוי צילותא רק לבסוף משמע לי' דודאי מטורפת דעתו, ואהא מסיק דלבסוף נמי דעתא צילותא אית לי', והיינו דמספקא להו לתוס' בד"ה ורמז אי נימא דמעיקרא בעי בדיקה ועד שיודע שנטרפה דעתו מבדיקה ואילך הוי דעתא צילותא או אפילו בדיקה לא בעי עד שיודע שנטרפה דעתו, ולפי זה אין הכרח בתוס' דלא בעי בדיקה דבאמת יש לומר דלעולם בעי בדיקה ועד שיודע שנטרפה דעתו מהני בדיקה זו וס"ד בקושי' דודאי בשעת נתינה נטרפה דעתו ולא מהני בדיקה רק בס"ד דלא ידעו התוס' דיש לומר עד שיודע שפיר הוכיחו דבדיקה לא, ולפי זה מה שהחליטו הפוסקים לדעת התוס' דלא בעי בדיקה אין הדבר כן אלא הדבר בספק ויש לומר דבעי בדיקה בין ברמיזה בין בנתינה רק כשנודע שנטרפה דעתו אפילו בדיקה לא מהני ולפי מה שפירשתי בגמרא דלר"י נמי אפי' נטרפה דעתו הוי כישן כיון דמחמת כחישותא הוא ולא מחולי שבמוח א"כ פשיטא דלא בעי בדיקה בסוף רק מתחילה יש לומר דבעי בדיקה וכן נראה עיקר:
בא"ד אין מועיל אפי' לר"ל כו'. לכאורה תמוה דמה בקשו במה שכתבו אפי' לר"ל כיון דהלכה כר"י ומה בכך דיועיל לר"ל, ונראה לי דס"ל לתוס' כדברי הרמב"ם דאפילו לר"י אינו רק מדרבנן, והשתא בשכיב מרע לא הי' צריך זהירות כ"כ כיון דאינו רק חשש דרבנן דשמא תונבא בעלמא נקטי ועל זה כתבו דהספק הוא שמא אפי' ר"ל מודה בהא ובגוונא דמודה ר"ל הוי דאורייתא כמו שוטה וצריך ליזהר בחשש דאורייתא כנ"ל, ויתר הדברים בענינים אלו מבוארים אצלי בא"הע סימן קכ"א
ודע שיש לתמוה על דברי התוס' הללו מהא דלעיל דף ד"ח בהמביא גט והניחו זקן או חולה דאמרינן התם דנותן לה בחזקת שהוא קיים וקשה נהי דלא חיישינן דמת אבל עכ"פ מאן לימא שלא נטרפה דעתו ולא מהני אפי' לר"ל דאין סמי' בידן, וביותר תימה דשם אמר רבא דוקא חולה אבל גוסס לא דרוב גוססין למיתה, משמע דלולא זה הי' נותנין אפילו הניחו גוסס וא"כ תיקשי ניחוש שמא נטרפה דעתו עכ"פ ובודאי יש לחוש בגוסס לטריפת דעתו, וע"כ כל שהניחו גוסס ולא נטרפה דעתו אין לנו לחוש שנשתנה רק למיתה הואיל ורובא למיתה חיישינן אבל לטריפת דעת לא, ודוחק לומר שלא נתכוונו התוס' רק כשישנו לפנינו לבדקו יש ליזהר לכתחילה אבל במקום דלא אפשר מודו דלא חיישינן לטריפת דעת, ולפי זה מודים דדיעבד בלא ראו כלום הגט כשר, וכמו כן בהך מסוכן דלעיל דדינו דלא בעינן תנו רק כתבו משום דטריד, ואי בעינן בדיקה בעת נתינה מה צורך לתקנה דלא ליבעי תנו הא יש לשאלו אי רוצה בנתינה כיון דס"ס צריך לבדקו על דעתו אם לא נטרפה, ואולי אין כוונת התוס' לומר רק דצריך ליזהר אם נתקלקל שלא לכתוב וליתן דלא יועיל אפי' יתפקח אבל כל שאין אנו רואין שינוי אין צריך בדיקה, כן נראה
ולענין מה שכתבו התוס' בין כתיבה לנתינה תמה מהרש"א דבהא אין קפידא כלל אפי' לר"י, והי' נראה לי לכאורה לפרש דכוונת התוס' מהתחלת כתיבה עד גמר נתינה הכל קרי בין כתיבה לנתינה אבל באמת ברור דכוונת התו' פשוט, דודאי בלא"ה יש להבין מה שייך ליזהר שלא יתקלקל אטו בידם הוא שלא יתקלקל וע"כ הכוונה כך שיזהרו שלא ישהו בין כתיבה לנתינה כלל שמא יתקלקל בינתיים ולא יוכלו ליתן דאפי' יתפקח אח"כ לא יועיל, דודאי בעיקר הכתיבה אין להזהיר למהר כי יוכל הגט להתקלקל מתוך מהירות וצריך מתינות לכתבו כדין רק בין כתיבה לנתינה יזהרו שלא להשהות כנ"ל, וז"ב:
בגמרא ואי ס"ד חי הוא וכו' אלא מעתה כו' על ידו כו' שמא הרוח בלבלתו וכו'. כל הסוגיא הזו תמוה לכאורה חדא דמאי ס"ד להקשות אטו לא ידע דחי הוא וסופו למות כיון שאמר כתבו, גם הך אלא מעתה תמוה דאי מת הוא פשיטא דקשיא יהא גולה, גם תמוה מה דקאמר חיישינן וכו' דמה בכך מ"מ ס"ס היה מת על ידי שחיטתו של זה דהא סופו למות ובשביל דקירב מיתתו יפטר והרי מזיד פשיטא דחייב כה"ג וכן מוכח בפרק אלו נערות כמו שהוכיח התוס' דכהאי גוונא חייב, ומה שדחקו התוס' דהתם בביתא דשישא ולא פירכס הוא תמוה לפע"ד דהא התם באמת הבריא וקרא קאמר ונקה המכה דאי היה מת היה גולה והיאך שייך לומר בביתא דשישא, גם לשון יהא גולה על ידו אינו מדוקדק כלל והוי סגי לי' לומר יהא גולה כיון דעל השוחט קאי שיהא גולה גם לא ידעתי הך שחט בו שנים או רוב שנים כיון דאפי' שחט בו שנים אינו גולה כ"ש ברוב שנים, ובשלמא לעיל במילתא דשמואל קמש"ל דאפי' ברוב שנים לא מהני במצאו אדם שחוט דשמא כבר נתבלבל ולא מהני רמיזתו כמ"ש לעיל באריכות דמהאי טעמא קתני במגוייד ראוהו מגוייד וצלוב ולא קתני ראוהו שחוט שנים או רוב שנים אבל הכא הוי זו ואצ"ל זו, מלבד מה דגוף הדין תמוה שאם שחט בו שנים לא יהא גולה כיון דסופו למות על ידו, ובמזיד פשיטא דנהרג:
לכן נראה לי בהקדים שלא מצינו בשום מקום לפטור ההורג את הטרפה בשוגג מגלות, גם הרמב"ם לא זכר רק במזיד שאינו נהרג וכתב להדיא דרק בדיני אדם הי' פטור ש"מ דחייב בד"ש א"כ פשיטא דכה"ג בשוגג כיון דגלות לכפרה אתיא דאפי' הרג טריפה צריך כפרה וחייב גלות ודוקא מזיד אין מחייבין זה מיתת עולם בשביל חיי שעה שנטל מזה משא"כ גלות:
ומעתה כל הסוגיא מתיישבת שפיר כך דודאי מצינו לענין אבר מן החי דכל ששחט בה רוב שנים הוי כמתה ויכול לאכול אבר ממנה וכמו כן מצינו דקמש"ל תנא דגוסס חשיב כחי לענין יבום וחליצה ש"מ דס"ד דאפי' גוסס חשוב כמת, והשתא הכא ס"ד דקאמר מעידין עליו והיינו שמת דאי שנשחט בו רוב שנים פשיטא דמעידין דכך ראו שנשחט וע"כ דמעידין שמת ש"מ דחשוב כמת מיד כיון שנשחט רוב שנים ולמה לגט חשוב כחי ומשני חי הוא ומ"מ מעידין עליו שמת כיון דסופו למות, וצריך לחלק באמת בין אדם לבהמה כי למה בבהמה ברוב שנים תשובה כמתה ושוב אין בה משום אבר מן החי ולזה באדם חשוב כחי כל עוד שנשמתו בו ודוק [או שמעידין עליו אחר שיעור שיכול לחיות, והתוס' כתבו משום דבהיתר ב"ד כבר מת, ולא ידעתי הא בלא"ה צריכה להמתין ג' חדשים להבחנה, וצ"ל דמשכחת לה דמעידין על יבם שכבר שהתה ג' להתייבם והם מעידין שמת דמותרת להנשא תיכף]:
ואהא מקשה אלא מעתה דחשבת לי' כחי יהא ההורגו גולה על ידו דמה בכך דסופו למות עכשיו חי הוא והוא המיתו אלמה תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, והיינו אדם שנשחט רוב שנים אם הרגו אחר אינו גולה והך ברייתא נשנית לענין חיוב גלות דההורג בשוגג חייב גלות וקאמר דאם נשחט בו רוב שנים הרי זה אינו גולה, וכן הך דלעיל שחט בו רוב שנים ורמז ואמר בודאי אין הכוונה דהשוחט כותב ונותן הגט רק שחט בו אחד הרי אלו האחרים יכתבו ויתנו ואף כאן הכוונה כך דהרי זה קאי על ההורג בשוגג דמיירי מעיקרא, ושחט בו היינו ששחט בו אחד דעלמא, וע"כ פי' הברייתא כך דכיון דקתני רוב שנים והוי זו ואצ"ל זו וע"כ דעל אחר ההורגו קאי דאפי' היה שחוט רוב שנים שוב אין ההורגו גולה ובלא"ה לא ס"ד כלל דהשוחט רוב שנים לא יגלה כיון דסופו למות וע"כ דעל אחר קאי ואי חי הוא למה לא יגלה ההורגו ומשני דחיישינן דהרוח בלבלתו או פירכס ולא מחמת הריגה של זה מת רק מחמת שחיטה דמעיקרא מת תיכף ע"י הרוח או פירכס, והשתא לא קשיא מידי מכל הנ"ל, כנ"ל:
בתוס' בד"ה ואי ס"ד חי הוא, דס"ד דמעידין עליו שכבר מת כו'. משמע מדבריהם דלפי מה דמסיק אין מעידין רק שנשחט רובו או כולו, ולא ידעתי מאי קמש"ל דמעידין כיון שכך ראו שנשחט רובו או כולו פשיטא דמעידין כיון שסופו למות, לכן נראה דאף למסקנא מעידין שמת סתם דכיון שסופו למות יכולין להעיד שמת והא גופא קמש"ל דאף שלא ראו מת יכולין להעיד שמת או דממתינים באמת שיעור שימות וכ"ש אי צריך להמתין ג' חדשים דודאי יכולין להעיד שמת, ועמ"ש לעיל:
בד"ה אלא מעתה, לשמואל פריך כו'. דבריהם דחוקין מאד, חדא דאלא מעתה לא משמע הכי כלל, ועוד דכל שמת על ידו ראוי לחייבו גלות אפי' מת אח"כ, ועוד דלא שמענו משמואל דמת לאלתר דמ"מ מעידין כיון דצריך הבחנה ג' חדשים ומה שהביאו דמחלקינן בגלות בין דרך ירידה לעלי' אינה ראיה דבהא מחלקינן שפיר דכהאי גוונא חשוב שוגג וכהאי גוונא קרוב למזיד דאינו גולה וכבר כתבתי מה שנ"ל בזה, ומה שכתבו ולית לי' השתא משום דלפי המסקנא אית לי' שפיר כמ"ש בדיבור שאח"ז ועמ"ש בסמוך:
בד"ה חיישינן, דוקא בגלות חיישינן וכו' היינו דקרא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ וכו'. מבואר להדיא דאי מת מחמת מכה של זה אפי' אחר זמן היה חייב מיתה, אך מה שכתבו לפרש הך דאלו נערות בביתא דשישא ולא פירכס לא ידעתי כיון דאקרא דלעיל קאי פשיטא דלא מיירי בהכי דהא הבריא ובאלו נערות כתבו בפשיטות דהכהו מכה דלא שייך בה רוח ופירכוס עיי"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל בגמרא:
בגמרא דאמרינן לי' בסירוגין. פירש"י ממתינין בין הרכנות לשאלה שעה וכו'. מבואר מדבריו דאינו מפרש בסירוגין הן ולאו והן ולאו רק ממתינין, ולכאורה נראה טעמו דס"ל דכיון דקאמר אי נמי שיחא דהן ש"מ דלאו ששה בדיקות בדקינן לי' רק שלשה או ג' הן או ג' לאו א"כ ע"כ סירוגין הכוונה להמתין, ואמת שכן נראה לכאורה מדברי הרי"ף דגריס בתר הכי חד הן ותרי לאו חד לאו ותרי הן ואי ששה קאמר יש כאן ג' לאוין בהדדי וע"כ דרק ג' צריך רק באותן הג' יהיו תרי לאו וחד הן או לאו ותרי הן וכן הוא ברא"ש, אך לשון רש"י בעצמו בסמוך לא משמע כן דכתב ה"ג וכו' והיינו לאפוקי מגירסת הרי"ף הנ"ל:
וברור דכוונת רש"י דקשיא לי' כיון דצריך ששה בדיקות היכי קאמר אי נמי שיחיא דהן הן הא ע"כ צ"ל דשיחיא דתרווייהו נקטי' וע"כ דהקושיא דאפי' על אחד משיב כהוגן לא מהני כיון דאין ראי' על השני כמ"ש התוס' בד"ה בודקין והשתא מאי משני בסירוגין מה בכך אנן אמרינן דהנך תלתא לאווי יפה אמר בלי שיחיא כלל רק תלתא הן דקאמר שיחיא דהן נקטי' ומחמת ששאלו לו בניתיים על לאו השיב כהוגן והן השיב מכח שיחיא לזה הוכרח לפרש בסירוגין היינו דממתינין שעה, ופריך מ"מ נימא דכך שיחיא נקטי' להרכין כל שעה, ומשני דשואלין חד לאו ותרי הן תרי לאו וחד הן וממתינין בכל שאלה, והשתא אי שיחיא דלאו נקטי' למה לא נקטי' בהנך תרי הן דהוי להו שיעור שתי שהיות ש"מ דלא נקטי' שיחיא, כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בסמוך:
בתוס' בד"ה בודקין, פי' שלשה פעמים וכו' דהיינו ששה פעמים כו' אינו בדעתו. כבר כתבתי דמגירסת הר"יף והרא"ש משמע לכאורה דלא בדקינן לי' רק שלשה, גם מה שכתבו דבחד אינו בדעתו לא ידעתי היאך משני עלה בסירוגין מה בכך מ"מ בחד אינו בדעתו ובחד בדעתו ואין ראי' מסירוגין כלל, גם מה שהביאו הירושלמי אינו מובן כלל דהא בירושלמי מוכח דמהני סירוגין דהיינו לאו והן ולאו והן וזהו דלא כש"ס דילן, ואולי לא נתכוונו רק להביא מירושלמי דששה בעינן וכ"כ הר"ן:
בד"ה דבי ר"י תנא, אין נראה לומר דפליגי וכו' סירוגין לא בעי. תמוה לי דמה בכך כיון דחיישינן דשיחיא דהן נקטי' או שיחיא דלאו א"כ כיון שהוא אינו יכול לדבר רק מרכין לאו א"כ אי לאו בסירוגין דלמא שיחיא נקטי' ואינו מבין כלל בין ימות החמה לגשמים אבל מפירש"י נראה דר"י לא לחלוק בא רק ליפרושי הנך לאווי דמתניתין היינו ששואלין דברים של ימות החמה בגשמים דהא לא הוזכר במתניתין כלל איזה שאלה שואלין ולאפוקי מה שאמרו בירושלמי דמה ששואלין לאו היינו בענין הגט לאמך ולאחותך ולבתך ודבי ר"י ס"ל דשואלין בדברים של ימות החמה אבל ודאי סירוגין וכן חד לאו ותרי הן, וז"ב:
בד"ה וניחוש שמא קרירות אחדי', ולמה לנו לחושבו כשוטה ונאמר שאינו גט ונעגן אשתו חנם. והיינו דמשמע דאין בודקין שום בדיקה רק זו דמזה נתברר אי שוטה הוא או פקח ובאמת אינה ראי' דהוא שוטה אף דודאי ראי' הוא שהוא פקח כשמשיב כראוי אבל לשון וליחוש לא אתי שפיר כלל דמשמע דלחומרא יש לחוש שלא יועיל בדיקה זו, ולכן נראה לי דכך הכוונה דמה יועיל בדיקה זו אפי' ישוב כהוגן אין ראיה מזו שהוא פקח דדלמא אחזו הקור ומבקש הערב לו כי אפילו שוטה גמור מבקש הערב לו לפי טבעו שאם אחזו קור מבקש להתחמם וכן להיפך ואין זה שהוא מבחין בזמן לידע דהיום ימות הגשמים או ימות החמה ואהא קאמר אלא בפירי, וכבר כתבתי מזה בחידושי לא"הע סי' קכ"א ע"ש: