אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף סו.

דף סה:

בגמרא א מתקיף לה ר"א וכו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה דהיאך יתכן דמעיקרא אמרו דכך הקשה ר"א ובתר הכי כך עד שאמרו מחמרא הוקשה לו שאין זה ענין לדרב הונא וכי יש בידם לומר בשם ר' אבא מה שירצו וא"כ עכ"פ טפי הוי להו לומר דר"א לא חשיב לי' מצוה מחמת מיתה דזהו עיקר חידושו של ר' זירא ומחמת זה צוהו לילך לר"ה רבי' והוא עצמו לא הי' הדבר ברור בידו א"כ יש לומר דר' אבא באמת הוי ס"ל דהא לא חשיב מצוה מחמת מיתה ובעי קנין:

לכן נראה לי דודאי עיקר קושית ר' אבא היתה כמו שאמר מעיקרא שאין לדמות גט למתנה דהרי מתנה ישנה אחר מיתה וגט לא ש"מ דלא מדמינן גט למתנה בדינים השייכים לכל אחד בדידי' א"כ מאחר שדין הממון שאינו נקנה רק בקנין אין לדמותו לגט שאין ענינו בקנין כלל כמו שאין מדמין גט למתנה שיהא חל אחר מיתה, ועל זה שאלו בשלמא לענין זה אין לדמות אבל מ"מ כיון דגבי גט חשבינן יוצא בקולר כשכיב מרע כמו כן במתנה וממילא מתנת שכיב מרע לא בעי קנין, ועל זה משני דבמקצת הוא דהשתא אין לדמותו לגט דאף דגט אפי' חשיב כמקצת לא בעי תנו אבל מתנה במקצת לא מיקני בלי קנין, ואהא מקשה דמצוה מחמת מיתה הוא ולא בעי קנין בעלמא ושפיר ילפינן מגט דהוי בגדר שכיב מרע מדלא בעי תנו והוי כמצוה מחמת מיתה דשכיב מרע סתם בעי תנו רק מסוכן לא בעי וכיון דיוצא בקולר לא בעי ש"מ דחשיב מצוה מחמת מיתה וה"ה למתנה חשיב כמצוה מחמת מיתה, והיינו דמשני דהא הוקשה לו לר' אבא כיון דמדאורייתא ע"כ בעי קנין דאין לדמות גט למתנה במילתא דשייך בכל חדא בענינו א"כ אפי' תימא דאזלינן בתר אומדן דעתי' דנתכוון על צד היותר טוב בהך דיבור מחמרא מ"מ אינו מועיל בלי קנין מדינא רק מתקנת חכמים בשכיב מרע דלא בעי קנין, וה"מ אי איתא בברי בקנין, תקנו בשכיב מרע בלי קנין אבל מילתא דליתא בברי אפי' בקנין דהא בברי ודאי הך לישנא לשון גרוע הוא כי חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר ולא מהני על זה קנין כלל א"כ בשכיב מרע נמי לא תקנו בלי קנין, ובשלמא בקנין הי' מועיל מטעם אחר דדנין דעתו דודאי נתכוין על צד היותר מועיל כמו בגט דדנין דנתכוין תנו אבל בלי קנין דבהא אין לדמות לגט שלא להצריך קנין רק כמו כל שכיב מרע דלא בעי קנין מתקנת חכמים א"כ כיון דבברי ליתא לא מהני בשכיב מרע, והיינו דקאמר דהך לישנא לאו לישנא גרוע הוא כלל רק ליפות כחו כמו שפירש"י והשתא שפיר מהני בלי קנין ביוצא בקולר כמו דמהני כתבו בלי תנו דדנין כמצוה מחמת מיתה כמו כן במתנה, כנ"ל

בתוס' בד"ה דמי חמרא לא קאמר וא"ת וכו' הוי דשלב"ל וכו'. ולדעתי נראה פשוט דהתם לא נתחייב למכור השור רק כשימכרנו יהיו דמיו קדושים הלכך הוי דשלב"ל אבל כאן כך הי' חיובו למכור היין וליתן לו או יין בעד דמיו דהוי כתכרו לו ואין היין דשלב"ל ומחייבים למכרו וליתן לו דמיו, כנ"ל:

בד"ה כדי ליפות כחו, פי' בקונט' וכו' לפי החשבון וכו' ולדעתי נראה עיקר בפשיטות דמפסיד כלו כפי הנראה מפשטות דברי רש"י דודאי הי' מהראוי דאפי' לפי חשבון לא יפסיד דהא יין צוה לו בד' מאות ומה לו אי החמיץ, וע"כ כיון דלא הי' בכאן קנין ולא מהני רק מדרבנן ממילא יש לנו לדון דלפי דעתו דהי' יין באלף נתן לו בד' מאות שישאר ליורשין ששה מאות אבל אי נחסר מן היין ולא ישאר ליורשין שיעור שרצה להשאיר להם יפסיד מקבל המתנה כי לא רצה להפסיד ליורשין יותר ולפי זה הפסיד הכל, ועיין בר"ן:

בא"ד וא"ת ור"ה מה הוצרך להשמיענו וכו'. טפי הוי להו להקשות דלמה הוצרך ר' זירא שילך לר"ה רבו ולשאת הסל על כתפו דמה הי' לו ללמוד מר"ה כיון דהך דינא לית בי' ספק דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין ואין להסתפק רק דלמא לשון גרוע הוא כיון שאמר מחמרא וזה לא נלמד מדברי ר"ה כלל, גם מה שתירצו דר"ה משמיענו דיוצא בקולר הוי כמו שכיב מרע דפשיטא דדברי ר"ה לאו ביוצא בקולר מיירי דעיקר דבריו בשכיב מרע הוא כדמוכח פרק מי שאחזו ונראה לי דעיקר דקמש"ל ר"ה דכל שיש בגדר זה ליתן הגט בלי שיאמר תנו ממילא הוא ג"כ באותו גדר לענין מתנה שאין צריך קנין דבגט ג"כ יש חילוק בין חולה למסוכן וכמו כן לענין מתנה כל שצריך עדיין לומר תנו בגט לא הוי מצוה מחמת מיתה במתנה וכל שאין צריך לומר תנו בגט הוי בגדר זה במתנה מצוה מחמת מיתה וממילא נלמוד דיוצא בקולר דמהני כתבו בלא תנו הוי כמצוה מחמת מיתה דאי כחולה לא הי' מועיל כתבו בלא תנו וא"כ במתנה לא בעי קנין, וז"ב:

במשנה כל השומע קולו. פירש"י שמו ושם עירו, וצ"ל דמיירי שיודעין עכ"פ דבעלה של אשה זו שצוה לגרש שמו ושם עירו כך הוא כמו שאמר דאל"כ מה בכך דשעת סכנה כותבין אף שאין מכירין מ"מ היינו שלא לחוש לרמאות אבל לא היכי שיש לחוש דבאמת אחר הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם:

ודע שאני תמה כיון דקי"ל כר"י לקמן פרק מי שאחזו דבעינן שיהא שפוי בעת כתיבה ונתינה כמ"ש התוס' שם א"כ נהי דהא לא קשיא היאך יכתבו ויתנו כיון דלא ראו אותו ולא הכירוהו כלל עד דחיישינן לצרה א"כ ניחוש שמא בעת נתינה כבר מת דמהאי טעמא כותבין בלי שיאמר תנו דמסוכן הוא והולך למות ולמה לא ניחוש שמא מת דבהא יש לומר דבעת נתינה ג"כ שמעו קולו, אבל עכ"פ ניחוש שמא מטורף הוא בעת כתיבה ונתינה ואי נבדוק אותו הרי ידענו הכל ויכול לומר תנו או לרמז ואין לחוש לכלום:

ונראה לי דאף דקי"ל כרבא לעיל פרק כל הגט דגוסס לא מוקמינן בחזקת קיים הכא עדיף מגוסס אף דרובא למיתה מ"מ לאו גוסס הוא וכמו כן דוקא שלא בשעת סכנה בדקינן אם הוא שפוי אבל במקום דלא אפשר מוקמינן אחזקתי' דעדיין חי ושפוי הוא, וצ"ע בזה:

בגמרא וליחוש דלמא שד הוא וכו' ודלמא צרה היא וכו' בשעת הסכנה כו'. תמוה לי כיון דלא ס"ד מהך דתנא דבי ר' ישמעאל למה לי' להקשות שד וצרה הא בלא"ה תיקשי להו הך מתניתין אמתניתין דפרק גט פשוט דקתני להדיא כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו ובלבד שיהא מכירין והיאך יכתבו כאן בלי הכרה כיון דחיישינן לצרה ושד, ונראה לי דס"ד דמיירי שהעלוהו אח"כ מן הבור וראוהו מת והכירוהו אז דהשתא לולא דחיישינן לשד וצרה כיון דקאמר דמושלך לבור ויכתבו גט לאשתו והכירוהו בבור שזה הוא אף שאז כבר מת או נטרפה דעתו שאינו ראוי לגרש מ"מ כיון דכבר כתבו ונתנו הרי זה הוא ומוקמינן לי' בחזקת חי עד אחר נתינה כנ"ל וכן בחזקת שפוי, רק דפריך ניחוש שמא הוא לא אמר מעולם לכתוב גט, וצרה ושד אמרו בשמו לרמאות, ואהא משני דבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין כלל ולא חיישינן לרמאות ג"כ ולפי זה נראה לי דלמסקנא לא בעינן כלל שראו דמות אדם ובבואה רק כל ששמעו קול שהוא מושלך לבור ויכתבו גט לאשתו כותבין כל שיודעין דבעלה של אשה זו שמו כך וכן נראה מדברי הרמב"ם שהשמיט כל הסוגיא רק הא דתנא דבי ר"י, כנ"ל:

בתוס' בד"ה כל השומע קולו אע"פ וכו' לא משום דכי אמר הכי וכו' דבתרומה בעינן שליחות וכו' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. דבריהם צריכין ביאור, חדא כיון דכפי הנראה פשיטא להו הכא דבתרומה בעינן שליחות א"כ לא ימלט לחלק כפי תירוץ ראשון דמ"מ הנאה לא הוי, א"כ הך תירוץ השני למאי אתיא דכיון דע"כ הוי שליח דבתרומה בעינן שליחות א"כ הכי נמי מהני ושוב לק"מ ומה צורך לחילוק זה, ועוד אי נימא דהכוונה בתירוץ הב' לומר דבתרומה לא בעי שליחות אלמא לא ברירא להו מילתא א"כ מעיקרא למה להו להכריח דאין הכוונה התם דאינו שליח דתרומה בעי שליחות הא טפי מוכרח מהך דהכא דקתני דמהני והכא פשיטא דבעינן שליחות כיון דלא סליק אדעתייהו לחלק בין כל הרוצה לכל השומע א"כ מוכרח מהך דהכא דהתם אף דהוי שליח לא נהנה ואפי' אי תרומה לא בעי שליחות מוכרח סברת התוס' דהתם לאו משום דלא הוי שליח רק דלא חשיב הנאה דאפי' לא בעי שליחות מ"מ מוכרח מהך דהכא דבהאי לישנא שליח הוא:

לכן נראה לי ברור דלא נתכוונו התוס' בתחילת דבריהם להקשות מהך דהכא אהך דתרומה דידעו דיש לחלק בין כל השומע לכל הרוצה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן באמת לחלק בכך רק עיקר כוונת התוס' לומר דאף דהתם קאמר כל הרוצה לתרום מותר לא תימא משום דבהאי לישנא לא הוי שליח ותידוק מינה דהכא נמי דוקא כל השומע ולא כל הרוצה דהתם ע"כ אין הפי' כך דבתרומה בעינן שליחות דילפינן מאתם גם אתם כמו שהקשה הר"ן על הרמב"ן רק הכוונה התם דלא הוי הנאה כיון שלא צוה לו לעצמו וכמו שכתב הר"ן דהעיקר כדברי התוס' בזה, ולפי זה הך כל השומע דהכא ה"ה כל הרוצה כיון דהוי שליחות מעליא, ועל זה כתבו דיש לומר דהכא אפי' אי כל הרוצה הוי שליחות גמור מ"מ לא קאמר כל הרוצה דלכתיבת גט בעינן שליחות מיוחדת, תדע דבעלמא מהני שליח שלא בפניו והכא אפי' אמר אמרו לא מהני, והיינו דבעינן שישמע מפי הבעל דוקא הלכך כל שלא ייחד שליחות לכל השומע לא הוי כשמיעה מפי הבעל דבעינן שיאמר לסופר כתוב ולפי זה בשליחות נתינת גט דלא בעינן שישמע מפי הבעל דוקא מהני כל הרוצה כיון דע"כ שליחות מעליא הוא כנ"ל לדעת התוס', וזה שהביא הר"ן לתרץ בשם הרמב"ן והקשה עליו וכתב דהעיקר כתירוץ התוס', ולכאורה תירוץ הרמב"ן הוא תירוץ התוס' השני ולמה לא זכרו ג"כ בשם התו' ואח"כ כתב בשם התוס' הלא שניהם נאמרו בתוס', ולהנ"ל ניחא דודאי תירוץ הרמב"ן נדחה בתוס' כמו שדחה הר"ן דתרומה בעי שליחות, ותירוץ ב' של התוס' הוא דאפי' אי הוי שליח בלשון זה לא מהני בכתיבת גט דבעינן שישמע מפי הבעל ובכהאי גוונא לא הוי כמו ששמע מפיו שאמר לו כתוב:

ודע שאני תמה מאוד על הנך שתירצו דכל הרוצה לאו שליחות הוא כלל ובתרומה לא בעינן רק גילוי דעת ובגט בעינן שליחות גמור וכ"כ התוס' בנדרים שם והרא"ש שם, והוא תמוה דהא בפרק האיש מקדש פריך דלא ליכתוב רחמנא בתרומה וליתי' מהנך דהיינו מגירושין ולא לכתוב בגירושין ותיתי מהנך ואי ס"ד דשליחות דתרומה לא בעינן שליחות גמור כשליחות דגט היכי תיתי חדא מאידך, ופשיטא אי הוי ילפינן תרומה מגירושין הוי בעינן בתרומה שליח גמור כמו בגירושין וכן להיפך, ומזה מוכח להדי' שאין חילוק בין שליחות תרומה לגירושין כלל וכלל, וז"ב:

נשאר לנו עוד לבאר בדברי התוס' דמאיזה צד הוי ניחא להו אי אמרינן דכל הרוצה לאו שליח הוא לא איקרי מהנה דמה ענין הנאה לענין אי כל הרוצה הוי שליח או לא הוי שליח ס"ס הרי נהנה בתרומתו, ובהכרח לחלק כמו שתירצו התוס' דכיון שלא צוה לו בעצמו לא חשיב מהנה , וחילוק זה מוכרח לומר אפי' אי נימא דתרומה לא בעי שליחות וכל הרוצה לא הוי שליח דמ"מ נהנה בתרומה וע"כ משום שלא צוה לו בעצמו, ונראה לי דכוונת התוס' דאי נפרש דלא הוי שליח לא מיקרי נהנה מטעם אחר דדוקא אי עביד שליחותי' דהוי כאלו הוא תרם א"כ מלבד שנפטר הכרי עשה בעצמו מעשה המצוה של הפרשת תרומה לכך הוי שפיר נהנה אבל אי לא הוי שליח ולא הוא תרם לא מיקרי הנאה דאיכא דניחא להו טפי לתרום בעצמו לקיים מצות הפרשת תרומה מלעשות ע"י אחר בלי שליחות דלא עשה מצוה כלל רק תיקן הכרי:

ובעיקר קושית התוס' והפוסקים מהך דתרומה נראה לי דלק"מ בלא"ה מתרי טעמי', חדא דהכא שאני דהא חזינן אפי' לא אמר תנו כלל דנין באומדנא דנתכוון שיתנו א"כ כמו כן אף שאמר כל השומע דנין דנתכוין לשליחות גמור משא"כ שם אי לא בעינן שליחות מאיזה צד נתכוון לשליחות גמור כיון דבלא"ה סגי, ועוד דהתם טעמא אחרינא איכא דאפי' אי כל הרוצה חשיב שליח מ"מ נהנה לא הוי רק אי מקפיד על הדבר וחוזר אחריו אבל התם בפירוש אמר שאינו מקפיד על הדבר ואצלו אין הפרש אי יתרום או לא כי אין צורך לו כלל בזה רק אינו מקפיד אם ירצה אחד לתרום ויהא שלוחו מתרצה הוא ואינו מקפיד אבל אין הדבר הכרחי אצלו ולא איצטריך לכך כלל לכך לא חשיב הנאה אבל מ"מ כיון שנתרצה שיהא שלוחו הוי שפיר שליח, כנ"ל:

אלא דקשי' לי לתירוץ ראשון הנ"ל מהא דפריך ריש פרק המדיר מהך דהכא דמוכח דהוי שליח וקשה שאני הכא דדנין אומדנא דעשאו שליח כנ"ל משא"כ התם כיון דשליח אסור לא עשאו שליח, ולפי זה צריך לומר דהקושיא התם מכתיבה דבכתיבה לא מהני אומדנא דחוץ השליחות בעינן שיצוה מפיו לסופר ממש דאי לא"ה לא הוי לשמה וע"כ דלשון זה הוי כמצוה לסופר ממש וה"ה התם אבל לענין תנו שפיר יש לומר סברא הנ"ל, ועוד אפשר לומר דהתם נמי כיון דלולא זה יוציא ויתן כתובה ע"כ נתכוון ממש שיפרנס וע"כ הוי כשלוחו משא"כ בתרומה דאינו הכרח שיתרום ואי לא יתרום יתרום בעצמו לכך כל שלא עשאו בפירוש שליח מותר משא"כ התם:

ודע דבגוף דברי התוס' שתירצו לחלק דהכא יחד יחדי' למי ששומע אבל כל הרוצה לא מהני, יש להבין תיקשי להו הך דפרק המדיר דמוכח דעיקר החילוק דקאמר יכתוב והתם כל הזן ולא יזון ואי כדברי התוס' הוי להו לחלק דהכא יחדי' משא"כ התם, ומזה ג"כ נראה לי ראי' דאין כווונת התוס' לחלק בכך לענין שליחות דודאי יכתוב שליחות גמור הוא רק בכתיבה חילקו בכך כיון דבעינן שישמע מפי הבעל בעינן לייחד לו הדיבור, והתם בהמדיר לא היתה הקושיא מכתיבה כלל דבכתיבה לא בעינן שליחות כלל כמו שכתבו התוס' לעיל פ"ב דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה, רק הקושיא מנתינה דויתנו קתני ובהא בעינן שליחות, ומשני עלה דיכתוב הוי שליח אבל לענין שליחות אין לחלק ביחוד כלל, ומה שלא תירצו לחלק על נתינה מכח אומדנא צ"ל דהתם נמי אומדנא הוא כנ"ל ומזה ראי' עכ"פ למה שכתבתי מקודם בפי' דברי התוס' דלאו לענין שליחות חילקו בכך ודוק:

והנה הר"ן דחה ראיית הרמב"ן מפ"ב דב"מ דהתם בשווי' שליח ואינו נכון דדברי הרמב"ן ברורים דודאי התם בעינן שווי' שליח דבלאו הכי אפי' גילוי דעת לא הי' מעיקרא כיון שלא ידע כלל שיתרום ואנן בעינן שלוחכם לדעתכם שיהא תורם מדעת בעל הבית לא בלי ידיעתו רק שיתרצה אח"כ, אבל אי נימא דבעינן שליחות גמור א"כ מה בכך דשווי' שליח הא פשיטא דלא שווי' שליח על יפות דמנא ידע השליח מחשבתו של בעל הבית אדרבא סתמא מבינונית רוצה רק אח"כ נתגלה שהי' רצונו בעת העשיית השליח ליפות אבל לא שווי' שליח רק רצונו הי' אז והוי שפיר לדעתכם כיון שנתגלה למפרע שהי' מרוצה בעת שתרם ביפות, אבל אי בעינן שליחות פשיטא שאי אפשר לומר דנתגלה למפרע דשווי' שליח על יפות דמנא ידע השליח כיון שלא פי' אך יש לחלק דדוקא על עיקר התרומה בעינן שליחות גמור אבל על יפות ובינונית לא בעינן שליחות רק גילוי דעת סגי, וזה מוכרח מהך סוגיא דהאיש מקדש כנ"ל, גם מה שדיקדק הר"ן מדברי הרמב"ן דכל הרוצה לא מהני בגט אינו מוכרח ג"כ דאיכא למימר אף דלאו לשון שליחות הוא מבורר מ"מ בגט כיון דאפי' לא אמר תנו דנין דכך נתכוין שיהא שליח ליתן כמו כן בכל הרוצה רק בתרומה כיון דשליחות אסור ממילא לא נתכוין לשליחות, ודע שיש לדקדק הרבה בענין זה בסוגיא דב"מ ובסוגיא דפרק האיש מקדש דף נ"ב ע"ב ובדברי התוס' שם דמוקי בשווי' שליח, ואין כאן מקומו להאריך וכבר הארכתי בזה בחידושי לאבן העזר בהלכות קידושין סימן ד"ח ע"ש:

בד"ה וליחוש, דוקא בבור וכו' בשדה כעין עובדא דיהושע וכו' וחרבו שלופה וכו' ומכירו וכו'. דבריהם צריכין ביאור ואין משווין למה שפירשו במגילה בשם ריב"א וכאן דעתם דכל שיש איזה שינוי כגון בבור או לילה או שדה וכו' שכל אלה אינו מצוי ראוי לחוש ואי יש שני שינויים לא מהני אפי' בעיר כגון הך דיהושע דהוי כמו בעיר שלא הי' שם במלחמה לבדו מ"מ כיון דהי' שני שינויין לא מהני אבל אי איכא רק חד מנייהו כגון לילה או שדה בהא ללילה מהני עיר ומכירו ובשדה יום דוקא דבלילה כיון דאיכא תרתי לא מהני מכירו, כנ"ל ודוק ואין להאריך יותר:

במשנה הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה יש לתמוה במשנה זו חדא למה נקט הבריא מאחר שלא התירו רק מסוכן אבל חולה לא א"כ אפילו חולה לא מהני כל שאינו מסוכן, שנית מאחר שכבר אמר לעיל דלא התירו רק יוצא בקולר וחזרו לומר אף יוצא בשיירא אם כן ממילא אימעט אחרי שאינו בכלל אלו, ועכ"פ הוי לי' לאשמועינן הך משנה מעיקרא דכתבו בלבד לא מהני בכל אדם ואח"כ לומר דבאלו התירו מחמת טירדא, ועל כולם אני תמה מאד שאמרו בלשון הזה רצה לשחק בה דלמה לי האי טעמא תיפוק לי' דכל שלא עשה שליח ליתן היאך יעלה על הדעת ליתן בלי שליחות ושמא אינו חפץ בשליחות כלל ורוצה ליתן בעצמו ומי יודע על איזה תנאי יתננו והיאך יעלה על הדעת ליתן בלי דעתו אפי' היינו יודעין דדעתו לגרש באמת, והוא תמוה מאד לכאורה לפע"ד:

אשר על כן לבי אומר לי דמתניתין דהכא דבר חדש באה להשמיענו דכלפי שאמרן לעיל במסוכן ויוצא בקולר דאין לו שום קטטה עם אשתו ולא עלה בלבו שום טינא שירצה לגרש רק מחמת שקפץ עליו החולי או ניתן בקולר אומר לכתוב לו גט ומהני דודאי כוונתו לגרש לטובתה ואפי' ליתן, ולזה אמר כאן דבברי כה"ג שאין לנו שום אומדנא עד הנה שרוצה לגרש והוא דר עמה עד עכשיו בלי קטטה כלל ואמר כתבו גט לאשתי דנין דרצה לשחק ואינו רוצה לגרש כלל וממילא אפי' כתיבה זו לא מהני דלא הוי כתיבה לשם כריתות כלל ולא מהני עד שיגלה לנו דעתו ורצונו בפירוש שבאמת רוצה לגרש ומצוה לכתוב לו לשם גירושין ממש, וגדולה מזו אי זכר תנאי לפני התורף לא הוי כתיבה לשם כריתות כמבואר לקמן פרק המגרש כ"ש כאן שיש לנו לדון דרצה לשחק בה ממילא אין כתיבת הסופר חשיב לשמה כלל ולא לשם גירושין, והיינו דאמר הבריא שאמר דאי חולה אף שאינו מסוכן נהי דלא יתנו אבל עכ"פ לא רצה לשחק והוי כתיבה מעלייתא ומוסרין לו הגט אבל ברי כה"ג דנין לשחק אמר ולא הוי כתיבה לשם גירושין כלל, כללו של דבר דבבריא בעינן שיתברר לנו שאינו משחק ורוצה באמת לגרש לאיזה סיבה ויצוה לכתוב בפירוש לשם גירושין אז מהני כתיבתו למסרו לו, כנ"ל אף שלא נראה כן מכל הפוסקים:

שם אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחאתו אינו גט לכאורה משמע דרישא וסיפא שווין, ואי מעצמו הכוונה דידעינן בבירור דנפל מעצמו א"כ הרוח דחתו ג"כ הכוונה בבירור א"כ יש סתירה מרישא לסיפא, וצ"ל לפי שאמרו בתוספתא וירושלמי דרשב"ג מחלק בין נפל לאלתר לנפל אחר זמן, ולפי זה יש לומר דהך דמתניתין כל שידוע בבירור שנפל מעצמו אפי' אחר זמן הוי גט וכן בידעינן דרוח דחתו אפי' לאלתר לא הוי גט והדרך הממוצע בלא ידעינן תליא אי נפל לאלתר דנין דנפל מעצמו ואי נפל אחר זמן דנין דהרוח דחתו כנ"ל:

אלא שיש לי לדקדק קצת מה שאמרו ועלה לגג ונפל ומת דמה בקשו בזה להשמיענו עלייתו לגג ומי לא הוי סגי להו לומר ונפל מן הגג ומת ובוודאי עלה קודם לגג, גם יש לי לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה"ג שאין דבריו עולין יפה לפי הנ"ל, וכבר הארכתי בזה בחידושי לא"הע סי' קמ"א ע"ש:

בגמרא מי משוי אינשי שלוחא ברא במקום אבא, פי' רש"י ועכשיו שמת האב יתנו לה הבן הזה וחבירו שהרי הלך הבעל למדה"י ע"כ, מבואר מדברי הרב ז"ל שמפרש הך עובדא לענין שליחות הולכה ונראה טעמו כיון דר"נ גופא ס"ל לקמן אמר אמרו כשר א"כ ע"כ חתם סופר פסול כמבואר לקמן דהא בהא תליא א"כ אי על כתיבה אנו דנין כיון שמת האב לא נשארו רק תרי והיאך יכתבו ויחתמו גט הא הוי חתם סופר ועד וע"כ דלכתיבה כלהו נעשו שלוחין אחד לכתוב ושנים לחתום רק על נתינה דנין דכיון שהלך למדה"י אינו צריך לומר תנו [אף שאני חוכך שלא אמרו רק במפרש לים דהספינה ממתנת עליו והוא אץ לפרוש אבל בהולך לדרכו אף שהלך למדה"י נראה לי שאין זה בכלל זה מ"מ ע"כ הכא בהך גוונא דיכולין ליתן בלי תנו] ויש ספק אי נתכוין על האב דוקא או גם על הבן אלא שיש לדקדק היכי קאמר מי משוי אינש שליח ברא במקום אבא הא להולכה שניהם יכולין להיות שלוחים ביחד, וצ"ל דעיקר הספק הוא דמ"מ בהא קפיד שיהא האב מכלל התרי לא שיהיו הבן וחבירו והאב מבחוץ הלכך אפי' מת אמרינן דלא עלה על דעתו דאי ימות יהא הבן במקומו ומ"ד משוי שליח סובר דמ"מ כיון שמת נעשה הבן במקומו, ולפי זה אין הכרח לומר רק דפליגי במת האב דבהא הלכתא דמשוי שליח שאי ימות עכ"פ יהא הבן במקומו אבל אי האב חי לכ"ע אין הבן וחבירו יכולין ליתן ולא פליגי רק אי משוי לי' במקום האב כשהאב לא יוכל להיות ואפשר לומר עוד דפלוגתייהו אפי' האב חי ואפי' להולכה ג"כ אין האב והבן יכולין להיות שלוחים ביחד דכיון דקאמר תרי מינייכו היתה הכוונה תרי דוקא שיהיו נחשבין תרי משא"כ אב ובן אין נחשבין רק כאחד, דתרי אין צריכין לומר בפ"נ ואב ובן צריכין לומר וכיון שאמר תרי מינייכו היתה הכוונה הני דנחשבין כתרי, ולפי זה אין במציאות רק שלא יהא האב שליח או שלא יהא הבן ושפיר מספקא להו אי משווי אינש שליח בן במקום האב או לא ועכ"פ מזה תבין כי שלא כדת הקשה הרב ב"י בא"הע סימן קמ"א על הטור בענין זה כי דבריו הם ממש דברי רש"י כמו שביארנו, ועמ"ש בחידושי לא"הע שם עוד בזה:

במשנה אמר לשנים תנו וכו'. פירש"י הרי אלו יחתמו בעצמן וכו' ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר וכו'. משמע מדבריו דמה דמבעי לן בגמ' האי כתובו אי כתב ידן או כתב הגט אין הכוונה דאי אמרינן כתב הגט כתב ידן לא רק כתב ידן פשיטא לן ולא מבעיא לן רק אי כתב הגט נמי או כתב ידן בלבד וזהו דלא כנראה מדברי התוס' בד"ה כתב ידן הוא דכתב ידן נמי בספיקא קאי כמו כתב הגט ויתבאר בזה בגמרא בס"ד:

אמנם בעיקר דבריו אני תמה מאד במה שנראה מדבריו דהך בעי' בהך דמתניתין נמי מספקא לן באמר לשנים תנו, ולבבי לא כן ידמה דבמה נפשך אי לר"מ דס"ל דלא בעינן כתיבה לשמה כלל ואפי' מצאו באשפה כשר, א"כ היאך ס"ד באמר תנו דנימא דנתכוין על כתיבה שיכתבו הם דוקא כיון דלא צריך כתיבה לשמה כלל בעלמא, איזה לימוד יש לנו בדבריו של זה באמרו תנו גט שבא לחדש כתיבת הגט, והם דוקא, משא"כ בעלמא, ואי לר"א דבעי כתיבה לשמה בעלמא, לא ידעתי מה מקום ספק יש בזה כיון שלא זכר במאמרו רק תנו בלבד ואנו אומרין מבחוץ דכל מה שצריך לגט נתכוין שיעשו הם א"כ מאיזה צד נימא כתב ידן דוקא ולא כתב הגט דהא כתב ידן ג"כ לא הזכיר בדבריו כלל רק מבחוץ אמרינן דכיון שצריך חתימה בגט נתכוין שיחתמו הם וה"ה כתיבה כיון דצריך כתיבה בגט לשמה והוא יצוה לכתוב א"כ מאיזה צד נחלק בין כתיבה לחתימה, והא דמבעי' לן בגמרא היינו באמר כתבו ותנו דכיון דפי' כתבו מבעי' לן דהאי כתובו כתב ידן הוא וכיון דפי' חתימה ש"מ דרק על חתימה קפיד שיחתמו הם ולא על כתיבת הגט, אבל אי לא פי' כלום רק אמר תנו פשיטא שאין לחלק ביניהם וליכא למימר דעיקר הספק דרק על חתימה קפיד דאיכא בזיון אבל כתיבה ליכא בזיון א"כ הוי לי' להש"ס לומר דבהא נסתפק אי יש בכתיבה בזיון או לא, ולקמן אבאר פי' הסוגיא ג"כ על דרך זה ויתיישב קושית התו' בד"ה והא אמר שמואל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה