תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף סד:
במשנה נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את . גיטה. יש לחקור במשנה זו אם נתכוונו לומר שיכול לגרש בין להאב בין להבת בעל כרחם כמו כל גירושין שהם בעל כרחה, או דוקא מדעתם קאמר דיכולין לקבל הגט כדקתני מקבלין את גיטה ולשון זה משמע שהם מקבלים הגט לרצונם דאל"כ הוי לי' לומר מתגרשת על ידה וע"י אביה:
ואשר הביאני להסתפק בזה לא מבעי' באב שיש מקום לומר שאינו יכול לגרש בע"כ שהרי כפי הנראה ממשנה דכתובות פרק נערה דזכות הוא שזכתה תורה לאב קידושין וגירושין, א"כ נהי דאדם יכול לגרש אשתו בע"כ אבל אין סברא להכריח האב לקבל גט מה שאותו היד ניתן לו לזכותו ולא לחובתו וכבר הארכתי בזה לעיל דף כ"א בתוס' בד"ה שכן אב, ושם העליתי דודאי אם אין האב רוצה לסלק עצמו מזכות זה ורוצה לעכב על הגירושין בודאי יכול ליתן לו בע"כ דבמקום בתו קאי רק אי מסלק עצמו ואינו רוצה לגמרי בזכות זה כאילו אינו אז אינו יכול לגרש אותו בע"כ ויכול לגרש לבתו בע"כ ואינו יכול לעכב, ע"ש:
אבל מ"מ נראה לי דהיינו לרבנן דלא ס"ל אין שתי ידים זוכות כאחת רק הבת ג"כ יש לה במקום האב אם כן ממילא יכול לגרש בע"כ או לאב ואי מסלק עצמו מגרש הבת בע"כ) אבל לר"י דס"ל אין שתי ידים זוכות כאחת ואף דאי נותן לה היא זוכה ואי נותן לאב האב זוכה מ"מ כיון שיש כח באב ג"כ לקבל גט אין סברא שנתנה תורה רשות לשתי ידות לקבל גט, א"כ כיון שאינו יכול להכריח האב לקבל דמסלק עצמו כנ"ל, ממילא אינו יכול לגרש הבת בע"כ דבמקום אב אין לבת יד כלל כיון שאם הי' רוצה האב הי' מקבל אף עכשיו שאינו רוצה לא מצי מגרש הבת כי במקום אב אין לבת יד כלל הלכך ממילא לעולם אינו יכול לגרש רק האב ודוקא מדעתו דאינו יכול להכריחו כיון דזכות זכתה לו תורה ולא חוב כנ"ל, והנך סוגיות דמייתי התו' ראי' דף כ"א הנ"ל דיכול לגרש בע"כ היינו לרבנן ולא לר"י, כנ"ל:
וכמו כן נראה לי דהיא המקבלת גיטה ג"כ רק מדעתה היא ולא בע"כ, לא מבעי' לפי סברת הרמב"ן שהביא הר"ן דנערה מקבלת מכח דהוי שליח אביה ואף אי מקפיד כך ירדה תורה לדעת האב שאינו מקפיד ואי מקפיד בטלה דעתו אבל איך יעלה על הדעת שתהא הבת שליח האב ע"כ של הבת במה שהוא חובתה הלכך כל שלא סילק האב עצמו והבת מכח שליחות מקבלת אינה נעשית שליח על כרחה:
אלא אפילו לדעת הפוסקים דקטנה מתגרשת כשיש לה אב דע"כ לא ס"ל כדברי הרמב"ן הנ"ל דאין קטן נעשה שליח מ"מ נראה לי פשוט דמה דס"ל לרבנן יד יתירתא זכי לה רחמנא ויש להם שתי ידים היינו דוקא מצד המקבלים אבל לא שיזכה הבעל בשתי ידים לגרש בע"כ איזה מהם שירצה וכן מוכח מה דקאמר יד יתירתא זכה לה רחמנא אבל לבעל לא זכתה תורה שתי ידים ואפי' לפי' ריב"ם דיד יתירתא היינו יד האב מ"מ פשיטא דהשתא יד האב עיקר ויד הבת מכחו של אב מדבעי לן פרק האיש מקדש אי יכולה לעשות שליח כמו שאבאר לקמן בתוס' בד"ה נערה, אמנם אי אין האב רוצה להתגרש כלל ומסלק עצמו לגמרי בהא ודאי לרבנן יכול לגרש הבת בע"כ אבל לר"י כיון דיכול האב לקבל כשירצה אין לבת יד כלל במקום אב ואפי' מסתלק לגמרי אינו יכול לגרש הבת כלל וזה ברור לפע"ד הרי נתבאר שזה שאמרו מקבלין את גיטה הכל מדעתן מיירי שהאב רוצה בגירושין ג"כ ואינו מסלק עצמו אז לרבנן יכולה היא ג"כ לקבל מדעתה אבל בע"כ אין לו לגרש לא האב ולא הבת, להאב אינו יכול כי יכול לסלק עצמו ולהבת אינו יכול לגרש בע"כ כל שהאב רוצה בגירושין לא זכתה תורה לבעל יד יתירתא לגרש בע"כ רק כשהאב מסלק עצמו ואינו רוצה להתגרש כלל אז לרבנן מגרש הבת בע"כ ולר"י כיון שאם ירצה האב יכול לקבל אין לבת יד כלל שלא עשתה תורה שתי ידים לקבל גט הלכך אפילו האב אינו רוצה אינו יכול לגרש הבת כלל לר"י, כב"ל:
ובזה מיושב היטב מה שתמהו על פירש"י פרק האיש מקדש דנערה ה"ה קטנה ותיכף פי' דוקא נערה אבל קטנה לא, והתוס' כתבו דרש"י חזר בו והוא תמוה כיון דדיבור הראשון עיקר כמו שהכריחו התוס' שם, א"כ למה היה לו לכתוב דיבור השני, ועוד דכאן גופא קשה דפי' משום דגדולה היא. ויש לה יד, ונתן טעם דאי היתה יתומה מקבלת גיטה וזה שייך גם בקטנה ואי משום דנערה מהוה עצמה הא בחיי האב אינה מהוה עצמה ומה הפרש בין קטנה לנערה, וצ"ע לכאורה:
ולפי הנ"ל לק"מ דודאי הוי מצי למינקט פלוגתייהו בקטנה אבל לא כמו שאומר עכשיו לענין גירושין מדעתם רק בגירושין בע"כ כשאין האב רוצה לקבל ומסלק עצמו, דבהא לרבנן מגרש להבת בין קטנה בין נערה על כרחה כיון דליכא יד האב, משא"כ לר"י כיון שאי היה רוצה האב היה הוא מקבל אין שתי ידים זוכות רק קתני נערה דאפילו נערה פליג ר"י דאין לה יד במקום אב אבל הך פלוגתא דהשתא לענין קבלת הגט מדעתה דוקא נערה אבל קטנה לא, לא מבעיא להרמב"ן הנ"ל דאין קטנה נעשה שליח אלא אפילו לא נימא מכח שליחות כיון דמ"מ אינו יכול לגרש בע"כ דאין שתי ידים זוכות לבעל כנ"ל. א"כ קטנה שאין לה רצון ודעת לעולם הוי גירושין בע"כ דפיתוי קטנה אונס הוא, הלכך כל שאין האב מסלק עצמו אינו יכול לגרש קטנה כלל אפילו לרבנן:
והנך רואה שלא כתב רש"י ה"ה קטנה רק ה"ה לקטנה וכן לא כתב והאי דנקט נערה כמו שהעתיקו התוס' רק והאי דנקט פלוגתייהו בנערה לפי שלא נתכוון הרב ז"ל לומר שזה הדין דקאמרי חכמים יהא בקטנה רק שיש נ"מ במחלוקת זה ג"כ לקטנה והי' יכול לומר הפלוגתא באופן אחר לענין גירושין בעל כרחה והאי דנקט פלוגתייהו בנערה להודיעך כחו דרבי יהודה:
והשתא ניחא מה שפירש"י כאן דאי היתה יתומה כיון דמיירי בגירושין מדעתה דוקא ובהא דוקא נערה שיש לה דעת דהא יכולה להתקדש ולהתגרש גירושין דמדעתה כגון אונס ומש"ר משא"כ קטנה מתגרשת היא מכח גירושין בע"כ אבל גירושין דבעי דעתה לא מצינו בקטנה כלל ודוק:
בגמרא רבנן סברי ידא יתירתא זכה לה רחמנא. קשה לי לפי' הריב"ם שהביאו התוס' דיד יתירא היינו יד האב משמע דיד עצמה עיקר ולאו מכח האב מתגרשת ואולם בהך בעי' דפרק האיש מקדש מוכח דאפי' לרבנן אינה מתגרשת מכח ידה בעצמה בלי האב כלל דא"כ היתה יכולה לעשות שליח ג"כ כמו נערה יתומה רק מה שמתגרשת מכח דיד האב הוא וטפי קס"ד התם דלא הוי רק כחצר אבל עכ"פ הכל מכח האב והיאך קאמר הכא יד יתירתא היינו יד האב ויד עצמה עיקר, וצ"ל דהשתא כשניתוסף לה יד האב דזכה לה רחמנא נעשה יד האב עיקר וידה בטל לגבי אב רק מכח האב מתגרשת וקרי ליד האב יתירתא משום דלולא האב היתה מתגרשת מכח ידה בעצמה שיש לה לעולם והתורה זכתה לה יד האב שיהא ידה עיקר כל ימי נערותה:
אלא דקשיא לי מי הכריחם לפרש יד יתירתא יד האב הא הם ס"ל דקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י האב א"כ הוי להו ליפרושי יד יתירתא יד עצמה שניתוסף לה בקטנותה כשיכולה לשמור גיטה ויד האב עיקר כיון שידה ג"כ מכח האב היא:
לכן נראה לי דהא דמיבעי לן התם אי נערה יכולה לעשות שליח לאו למימרא משום דמכח האב מתגרשת אלא הכי קא מבעי' לי' כיון דחזינן דס"ל לר"י אין שתי ידים זוכות כאחת אף דפליגי רבנן עלי' אבל מ"מ אין שתי ידים זוכות לגמרי בשוה רק חד יד קלוש דלא מצי שווי' שליח, וכן נערה כיון דאיכא אב דזכתה לו תורה יד גמור מודו רבנן לר"י דאין שתי ידים גמורות זוכות כאחת. או דלרבנן שתי ידות גמורות זוכות בנערה ונראה דאפי' אי נפרש התם בפשיטות דמכח יד אביה מתגרשת ויד יתירא היינו יד עצמה כפי פרש"י:
מ"מ הכוונה התם כך דמספקא לן דמודו רבנן שאין שתי ידים גמורות זוכות לה או דפליגי דשתי ידים גמורות זכתה תורה יד האב בעצמו וידה ג"כ תיהוי יד גמור כיד האב מכח האב, ובזה מיושב היטב קושית ריב"ם לפירש"י כמו שאבאר בתוס' בסמוך:
בתוס' בד"ה נערה, פי' בקונ' ושוב הגיה רש"י וכו' והביא ראי' וכו'. כבר כתבתי במשנה לפרש דברי רש"י בפשיטות וממילא לא קשיא מהך סוגיא דפרק האיש מקדש דהתם כשהאב סילק עצמו ואינו רוצה בגירושין הללו לזכות בהם כלל ואם רצה האב ועשה שליח מתגרשת אבל נערה קשיא לי' שפיר דעיקר הספק דמודו רבנן לר"י שאין שתי ידים זוכות זכיות גמורות בשוה רק אחד קלוש א"כ אפי' סילק עצמו מ"מ כיון שאי רצה הי' מקבל גיטה הרי שתי ידים זוכות בשוה אבל בקטנה כשיגיע לידה מגורשת, דלרבנן עכ"פ שתי ידים זוכות חד עיקר וחד קלוש עכ"פ ודוק:
אמנם עיקר קושית ריב"ם לק"מ לפע"ד בלא"ה דנהי דלא משמע להו לפרש שנעשית גדולה קודם שהגיע לידה דלשון לידה משמע אותה היד דמעיקרא, אבל פשיטא דיש לומר דידע דמיירי שמת האב אחר שקיבל השליח דמגורשת כשיגיע לידה אבל אם עשה האב שליח מגורשת תיכף אבל בנערה ליכא למימר הכי כיון דעכ"פ הי' האב בשעה שעשתה שליח אינה מתגרשת תיכף ואפילו מת אח"כ והוצרך לומר שאין ה אב כלל ושפיר פריך מסיפא דקתני ואי אמר אביה, דישנו לאב בעת עשיית השליח, וז"ב
והנה הרמב"ן ז"ל כתב ליישב קושית ריב"ם דהא בהא תליא דאי נערה עושה שליח קטנה מקבלת גט ואי אין נערה עושה שליח דשליח אביה היא ולא אלימא לשווי' שליח אם כן אין קטנה מקבלת דאין קטן נעשה שליח, וקשה לי על דבריו דלמה לי' להקשות מדיוקא הא נערה הרי זה גט הו"ל להקשות בפשיטות כיון דבהגיע לידה מגורשת ש"מ דלאו שליח אביה היא ואי דהא ידע דיש לפרש דבשעה שהגיע לידה עכ"פ כבר מת האב א"כ בלא"ה לק"מ:
איברא ודאי מהך סוגיא דהתם גופא מוכח כסברת הרמב"ן ז"ל דקאמר הב"ע כשאין לה אב ופריך והא קתני סיפא ואי אמר אביה, ויש לתמוה וכי אנן מוקמינן לה דוקא באין לה אב בכל גווני מיירי בין יש לה בין אין לה אינה יכולה לעשות שליח אבל נערה משכחת שתעשה באין לה אב, ושפיר קתני ואי אמר אביה כיון דלאו דוקא באין לה מיירי, וע"כ צ"ל דלפום מה דרוצה לדחות דאין נערה עושה שליח ממילא אין קטנה מקבלת גט, וכאן דקתני הגיע לידה מגורשת ע"כ באין לה אב דוקא מיירי והיאך קתני ואי אמר אביה והוצרך לומר חסורי מחסרא, ולפי זה מוכח מהך סוגיא דהתם להיפך דלא כריב"ם דאין קטנה מקבלת גט, אלא דלפי מה שכתבתי לדעת רש"י לחלק בין היכי שמסלק האב עצמו להיכי שאינו מסלק עצמו לא מוכח מהתם היכא דמסלק עצמו דאינו יכול לגרש, ויתר הדברים מבוארין אצלי בחידושי לא"הע לענין דינא:
בגמרא כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. לכאורה משמע דלמסקנא לא תליא בשמירה כלל, וזה תימה שיאמרו בברייתא מעיקרא שמירה ולומר על זה איזהו, ענין אחר לגמרי, ונראה לי דהכוונה שכל שמבחנת שזה הוא גיטה סגי בכך, דממילא לא תאבדנו בידים ותתן לאחר לשמרו אם היא אינה יודעת לשמור, אבל אי אינה מבחנת כלל תיכף תשליכנו לאיבוד ותשרפנו, אבל לא בעינן שתהא היא עצמה ראוי' לשמרו שלא יאבד, ועמ"ש בסמוך בתוס' בביאור הירושלמי דפרק חרש:
בתוס' בד"ה וכל שאינה יכולה וכו' דהא לר' ינאי דדריש וכו'. ולפעד"נ דר' ינאי ור' ישמעאל לא פליגי כלל אפי' בטעמא, דאי פליגי הוי לי' לומר דבי ר' ישמעאל תנא ומדקאמר ותנא דבי ר' ישמעאל ש"מ דלא פליגי כלל, ועוד אי ס"ד דר' ינאי אהך מתניתין דהתם נשתטית לא יוצא עולמית קאי א"כ מה משני לא צריכא ס"ס הא ר' יצחק אמתניתין דהתם קאי וקאמר דאינו רק דרבנן ור' ינאי מפרש לה בדאורייתא דקאמר יציאת זו ועוד דתיקשי דר' ינאי אדר' ינאי בירושלמי דמפורש להדיא דר' ינאי מפרש כר' יצחק מכח הפקר:
לכן ברור דכלפי מה ששאלו מעיקרא אי באינה יודעת לשמור גיטה ולפי זה נפרש מה שאמרו כאן וכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש היינו מדרבנן על זה פריך והא אמרי דבי ר' ינאי, והיינו דאינהו אמתניתין דהכא קאי דקתני וכל שאינה יכולה לשמור אינה יכולה להתגרש ואפילו ע"י האב ולמד ר' ינאי דבר זה מקרא דאינה בגדר גירושין כלל אפילו ע"י האב דכתיב ונתן בידה הלכך אף שזכתה תורה גירושין לאב היינו אם יש לה יד לגרש עצמה בדליכא אב אז היכי דאיכא אב זכתה תורה הגירושין לאב אבל זו שאינה יכולה לשמור גיטה דמעצמה אין לה יד ובלי האב לא היתה יכולה להתגרש הלכך אפי' איכא אב אינה מתגרשת, ומזה מבואר דמה שהיא אינה מתגרשת באינה יכולה לשמור גיטה דאורייתא הוא ולא דרבנן, ומייתי עוד מתנא דבי ר' ישמעאל דנתן טעם על מה שהיא עצמה אינה יכולה להתגרש מקרא דושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת, אבל תרווייהו צריכי דר' ישמעאל שלא תתגרש בעצמה ודר' ינאי שלא תתגרש על ידי האב:
תדע דאי ס"ד דר' ינאי על גירושין ע"י עצמה נתן טעם זה ופליג על ר' ישמעאל בטעמא, מי יתן ידעתי הך דרשה מי שיש לה יד לגרש עצמה מהו פי' דבר זה לגרש עצמה אי הכוונה שתלך מביתו הרי הן דברי ר' ישמעאל ממש ואי הכוונה מי שיש לה יד לזכות בגט לא הוי לי' לומר לגרש עצמה דהא על זה אנו דנין אי יש לה יד לגרש עצמה וע"כ דלא בא ליתן טעם על גירושי דידה דהא מדר' ישמעאל נפקא רק על גירושין ע"י האב דמתניתין פסיק ותני אינה יכולה להתגרש משמע אפי' ע"י האב, ועוד דעד השתא מתניתין בקבלת האב מיירי ותיכף מיירי שמת האב, ומזה באמת דייק רש"י דאפילו האב אינו יכול לקבל ונתנו דבי ר' ינאי טעם על זה דכל שיש לה יד זכתה תורה לאב וכל שאין לה יד בלי האב לא זכתה תורה לאב, ורש"י היה יכול להביא הך דר' ינאי ג"כ רק שהביא העיקר דלמה אינה מתגרשת בעצמה משום דמשלחה וחוזרת וממילא כיון שהיא אין לה יד אף ע"י האב אינה מתגרשת כי לא זכתה תורה לאב רק גירושין דידה ולא כשאינה יכולה להתגרש, ועמ"ש בסמוך דמיושב בזה דלא תיקשי דר' ינאי אדר' ינאי בירושלמי:
בא"ד ועוד דבירושלמי קורא אותה שיש לה אב יכולה לשמור גיטה ע"כ. לפי שנראה לפע"ד שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בביאור הירושלמי הזה צריך אני להציע לשון הירושלמי ומה שיש לתמוה עליו לפי פירושם של המחברים, ואח"כ אומר מה שנראה לי בביאורו בפשיטות ויתיישבו דברי רש"י שלא יקשה עליו מן הירושלמי הזה, וז"ל הירושלמי פרק חרש נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה ר' זעירא ור' אילא תריהן אמרין שאינה יכולה לשמור את גיטה ר' נחמי' בר מר עוקבן בריה דר' יוסי אמר תלתא (פי' שלש דברים איכא בינייהו) עבר וגירש מאן דאמר מפני גרירה גירש, מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה אסור, יש לה בן אב ואח מאן דאמר מפני גרירה אסור מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב ויכולה היא לשמור את גיטה, פעמים שוטה פעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור מאן דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה עתים ויכולה היא לשמור את גיטה עד כאן לשון הירושלמי:
ומעתה יש לתמוה בדברי הירושלמי הללו חדא כיון דבאו ליפרושי טעמא דמתניתין דהתם תיקשי להו הך משנה דהכא דקתני בהדיא דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש, ונהי דהתם דקתני נשתטית לא יוציא יש לומר לכתחילה, אבל הכא קתני בהדיא אינה יכולה להתגרש ש"מ שאינה יכולה להיות מגורשת כלל, ועוד הא דקאמר יש לה אב בן אח מיקרי יכולה לשמור גיטה ומתגרשת, וע"כ הכוונה ע"י קבלת עצמה דהא לא זכתה תורה לבן ואח לקבל גט שלה, ועוד דאפילו אב אינו מקבל דהא ע"כ גדולה היא שיש לה בן וגדולה אין שום אדם מקבל גיטה רק בשליחותה וע"כ דמקבלת בעצמה הגט דהוי יכולה לשמור גיטה במה דהאב והבן והאח ישמרו הגט והרי מודה ר"ת דאינה מתגרשת רק על ידי האב לא ע"י עצמה, ועוד קשה מה שהקשו התוס' פרק חרש דהתם קאמרי דבי ר' ינאי מפני גרירה ובגמרא דידן פירשו דבי ר' ינאי מדאורייתא, גם קשה כיון דאיכא נפקותא להיפך היכי דאיכא בן אב ואח דיכולה לשמור גיטה מיקרי ומ"מ מפני גרירה אינה מתגרשת והיאך קתני וכל שא"י לשמור אינה יכולה להתגרש דהא אפילו יכולה לשמור אינה יכולה להתגרש מפני גרירה וגרירה לא תליא בשמירה, ועוד יש לדקדק בירושלמי דבהך מ"ד דגרירה נקט לעולם מפני גרירה ובהך מ"ד משום שמירה לא נקט מפני שאינה יכולה רק נקט לעולם שאינה יכולה, ולשון זה מורה דחידוש הוא שחידש הך מ"ד דאשה זו אינה יכולה לשמור את גיטה ואידך פליג עלי' בהא דיכולה לשמור ולכך לא קאמר מפני שאינה יכולה רק הך מ"ד סבירא לי' שאינה יכולה:
לכן נראה לי דודאי לאו כללא היא דכל שוטה אינה יודעת לשמור גיטה דהא במתני' דפרק חרש קתני נשתטית לא יוציא ומפרשינן לה דיודעת לשמור גיטה, ובודאי דמתני' דהתם בשוטה גמורה לכל דיני שוטה כמו נשתטה דידי' דהא קתני נשתטה או נתחרש ש"מ דשוטה גמור הוא וה"ה בדידה, ועוד כיון שאינה יודעת לשמור עצמה שוטה גמורה היא דאל"כ לא הוי חיישינן לה לגרירה כמו דלא חיישינן בחרשת וזו עדיפא מחרשת דאלו חרש בדידי' לא יוציא עולמית ונשתטה ודאי כל שלא נשתטה כדין שוטה יכול לגרש וכיון דבחרשת לא חיישינן לגרירה כ"ש שוטה שאינה שוטה גמורה על פי הסימנים האמורין בחגיגה דליכא למיחש בה לגרירה, וברור דיש שוטה שאינה יכולה לשמור גיטה כגון זורק אבנים ומשבר כלים ומאבד בידים מה שנותנין לו אבל שאר שוטה בסימנים מסימני שוטה האמורין בחגיגה אינה בגדר שאינה יכולה לשמור גיטה, וטעמא דאנן קי"ל כמסקנא דהכא דלאו על שמירה גופה קפדינן שיהא לה דעת לשמרו בעצמה שלא יאבד ממנה רק כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ואינה מאבדת ושורפת בידים כמו דבר אחר יכולה לשמור גיטה מיקרי ומי שיש לה סימן אחד מסימני שוטה כל שאינה מאבדת בידים מה שנותנין לה אינה בגדר זה שאינה יכולה לשמור גיטה:
אמנם אי נפרש כפשטא דבעינן שתהא ראוי' לשמור גיטה שלא יאבד מעצמו כל שוטה שיש לה שטות דמיקרי שוטה לדיני שוטה אינה ראוי' לשמירה זו, והיינו דר' ינאי מפרש מתניתין מפני גרירה דקתני נשתטית סתם ואפילו אינה שוטה כ"כ שלא תהא מבחנת בין גיטה לדבר אחר מ"מ לא יוציא לכך נתן טעם מפני גרירה ור' זעירא קאמר שכל שהיא שוטה בסי' מסימני שוטה האמורין בחגיגה יהא איזה שיהא שוב אינה יכולה לשמור גיטה דס"ל שמירה ממש בעינן ור' ינאי דיבמות בגמ' דידן לאו אהך משנה דנשתטית קאי דהתם דרבנן מפני גרירה כר' יצחק דהתם רק אמתניתין דידן דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש כלל ואפילו דיעבד והכוונה כל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר כדמפרשינן כאן ובהא פשיטא דמדאורייתא אינה מתגרשת ולא מהני בזה אב בן ואח דכיון שאינה מבחנת כלל תיכף תשליך אותו לאיבוד רק להך מ"ד דס"ל דצריכה שתהא בגדר שתוכל לשמרו שלא יאבד מעצמו בהא מהני בן אב ואח ומתגרשת ע"י עצמה לר' זעירא ולר' ינאי פשיטא דמתגרשת דיכולה לשמור גיטה מיקרי כל שמבחנת אף שאינה יכולה לשמרו ולפי זה הך דירושלמי אינו ענין לכאן כלל דלר' זעירא דמחמיר דבעינן שמירה ממש מודה הוא ביש לה אב דמתגרשת בעצמה אבל היכא דאינה יכולה להתגרש בעצמה לכ"ע אפילו ע"י האב אינה מתגרשת דכיון שאינה מבחנת כלל בין גיטה לדבר אחר לא מהני לה אב כלל דאי מהני היתה יכולה להתגרש בעצמה ודברי הירושלמי ברורים בלי שום קושיא כמו שביארנו:
ולפי הנ"ל נראה לי לפרש על נכון ירושלמי כאן פרק התקבל הביאו הר"ן התמוה לכאורה דשם אמרו על הך משנה דהכא נשאת היא לא אבי' קטנה אביה לא היא ניסת בין היא בין אביה אם יש בה דעת היא לא אביה, ודבר תימה הוא דהיאך יאמר בין היא בין אביה ומיירי באין בה דעת ותיקשי חדא הא נשאת אין לאביה רשות בה שנית היאך תקבל היא שאין בה דעת והר"ן מפרש בין היא בין אביה אינן יכולין לקבל גט וכמה מן התימה בדברים הללו דבכלהו בבי הכוונה דיכולין לקבל רק היכא דנקט לא הכוונה אינו מקבל וכאן דנקט בין היא בין אביה יהא הכוונה דשניהם אינן יכולין והוי לי' לומר לא היא ולא אביה:
לכן נראה לי דהתוס' פ"ק דקידושין דף י' ע"א בד"ה ומקבל את גיטה נסתפקו אי יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והביאו ראי' מירושלמי דתרומות דמוקי לה כגון שאמרה התקבל וכו' ולא מוקי לה בנשאת, ויש לתמוה למה להו להביא מירושלמי דתרומות הא בש"ס דילן פרק האיש מקדש מוכח כן להדיא דפריך לר"נ דנערה אינה עושה שליח ממתניתין דלקמן קטנה שאמרה התקבל הא נערה הרי זה גט ומשני באין לה אב ומקשה והא תני סיפא ואי אמר אביה ומשני חסורי מחסרא ואי ס"ד דמשנשאת יכול אביה לקבל גיטה לוקמא בניסת והשתא לא קשיא כלל מסיפא ואין צורך לחסורי מחסרא וע"כ דנשאת אינו יכול לקבל גיטה ותיקשי סיפא ואי אמר אביה, וצריך לומר דס"ל לתוס' שיש מקום לחלק בין קטנה לקטנה דקטנה שיש לה דעת לשמור גיטה כפעוטות כיון שנשאת אין לו רשות אבל קטנה שאין בה דעת עדיין יש לומר דיש לו רשות לקבל גיטה והשתא מהך סוגיא דפרק האיש מקדש לא מוכח זה דהא ע"כ ביש בה דעת דהא מגורשת כשהגיע לידה לכך לא מצי לאוקמא בניסת אבל באין בה דעת לא שמענו לכך הוצרכו להביא מירושלמי דתרומות ושם מוכח דאפי' בכה"ג אין לו רשות דאל"כ לוקמא בקטנה שאין בה דעת, וזה ברור בכוונת התוס':
ומעתה אומר אני דבאמת יש חילוק בין קטנה שיש בה דעת לאין בה דעת והראי' מירושלמי דתרומות אינה ראי' כלל לפע"ד כמו שאבאר, והשתא ביאור הירושלמי דהכא בפשיטות ניסת בין היא בין אביה ובאין בה דעת מיירי דהא קתני בתר הכי אם יש בה דעת, ולכך היא מקבלת דמיקרי יכולה לשמור גיטה ע"י האב וכל שיכולה לשמור ע"י האב יכולה לקבל בעצמה כדמוכח בירושלמי דפרק חרש הנ"ל והאב ג"כ מקבל כיון שאין בה דעת עדיין יש לו ג"כ רשות בה וקטנה שנשאת ואין בה דעת דינה כארוסה שיש בה דעת ואם יש בה דעת נסתלק רשות האב והיא ולא אביה:
ומה שהביאו התוס' ראיה מירושלמי דתרומות אינה ראי' לפע"ד כלל, חדא דבקטנה ליכא קרן וחומש ונצטרך לאוקמא דקיבל הגט והיא לא ידעה עד שנעשית גדולה ואכלה תרומה, ועוד נראה לי דלמשנה אחרונה כמו שאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כ"ש שאין קטנה כה"ג אוכלת בתרומה דכיון שאין אביה ובעלה בכאן ויכול הוא לקבל גט עבורה אסורה לאכול בתרומה עד שיודע לה שלא נתגרשה., דהא האשה שאמרה התקבל אסורה לאכול בתרומה ולא אמרינן שמא לא ירצה הבעל לגרש, הלכך בקטנה דאביה מקבל, כל שאין אביה ובעלה בכאן יש לה לחוש שמא ירצה לגרשה ויתן גט לאביה, כנ"ל:
בא"ד לענין קידושין נמי לא תתקדש. עמהרש"א שהקשה הא ע"כ לאו לכל מילי איתקש דא"כ פעוטות דמתגרשת תתקדש ג"כ מן התורה ובאמת אינה מתקדשת רק למיאון ודברים תמוהין הם דאפילו לר"ל פרק האיש מקדש דקאמר ויצאה והיתה לענין שתהא הבת מקבלת קידושין בנערותה מודה הוא דבהא דטעמא דבעינן דעתה לא שייך זה דקטנה אין לה דעת משא"כ גירושין דבע"כ אבל הכא באב דלא תליא בדעת דהא יש לו דעת בקידושין ובגירושין שפיר ילפינן ויצאה והיתה אמנם עיקר קושיתם לק"מ דשאני הכא דטעמא דבעינן שלא תהא משלחה וחוזרת וזה לא שייך בקידושין:
בד"ה כל שמבחנת, היינו כפעוטות וכו' והשתא מקחן מקח וכו' מדפריך עלי' משפחה. דברי התוס' הללו צריכין ביאור, חדא דאינהו גופא כתבו בתר הכי בד"ה שאני דר"י ור"ח פליגי בדאורייתא ומקח וממכר דרבנן א"כ בדאוריי' אין כאן סברות הפוכות כלל דלר"ח מקח וממכר וזכי' שווין דבעי ב' שערות ומדרבנן תרווייהו מהני קודם שתי שערות ואפשר דזכי' עדיפא דמהני מדרבנן אפי' קודם פעוטות, ועוד דהוי להו למידק מגט גופא, והרב מהרש"א כתב משום דבגט יש לומר דלא ס"ל כרבא רק מקח וממכר מתניתין הוא בהניזקין, ודבר תימא הוא דאי יסברו בגט בעינן שתי שערות דוקא, זהו נגד כמה משניות דקטנה מתגרשת ג"כ ולא בעינן גדולה דוקא, ואי טפי מפעוטות א"כ אכתי הוי סברות הפוכות למר זכי' קודם לגט ולמר גט קודם לזכי' דבזכי' בעינן שתי שערות, ואי הכוונה דהוי מצי לומר דפליגי דגט הוי קודם שיעור חפץ ומחזירו א"כ היינו הך דחקרו התוס' אי חפץ ומחזירו קודם לגט הוי סברות הפוכות ואי אח"כ ניחא ומה יתן ומה יוסיף שם זה דפעוטות שהרי עדיין אנו מסופקין אי זה קודם לחפץ ומחזירו או אח"כ ואי אח"כ הוי סברות הפוכות א"כ כך הוי להו לומר בגט ומה צורך למקח וממכר, גם קשה קושית מהרש"א דמה ענין זה להך דמבחנת אי הוי כפעוטות אח"כ במילתא דר"י הוי להו לומר דבריהם, גם קשה למה לא הוכיחו מהא גופא דחפץ ומחזירו אח"כ דאי קודם מאי מקשה באמת על ר"ח לימא בשיעורא דפעוטות דהוא מאוחר מודה וכך מיירי שפחה דעירוב מיהו הא לא קשיא כלל דר' חיננא לר"ח גופא מקשה ור"ח בעצמו מתרץ לו ש"מ דלית לי' זכי' כלל עד שתי שערות, ועוד אי לכ"ע איכא זכי' לאחרים בפעוטות הוי לי' לרבא לומר בפעוטות זוכה לאחרים דלא יחלוק על ר"א ושמואל ור"ח אבל הנ"ל קשה, והנה לענין הקושיא ראשונה נראה לי דאין כוונת התוס' דסברתו הפוכה דלמר זכי' קודם ממקח וממכר ולמר מקח וממכר קודם דכיון דבדאורייתא פליגי אין מקח וממכר קודם כלל, רק הכוונה דרחוק דעת ר"י מר"ח מן הקצה אל הקצה דלר"י כ"כ קיל זכי' דאפי' דעתא קלישתא כ"כ דאפילו רבנן לא תקנו במקח וממכר דמהני מ"מ זכי' מהני אפי' מדאוריי' ור"ח סובר דאפילו יש בו דעת קצת דרבנן תקנו לו ממכר מ"מ לא מהני זכי' מדאורייתא ולר"ח הוי זכי' כמקח וממכר ממש ולר"י לא מבעי' דגרע דמה דמקח וממכר לא מהני מדאוריי' בזכיה מהני אלא אפי' היכא דבמקח וממכר אפי' מדרבנן לא מהני מ"מ מהני זכי' אפי' מדאורייתא, ולפי זה מיושב ג"כ קושיא השני' והוא קושית מהרש"א דמגט לא הוי מצי למימר דלא הוי סברא הפוכה כלל ולא רחוקה דהא לכ"ע גט קיל מקנין ממון דגט מתגרשת מדאורייתא בפעוטות ומקח וממכר אינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא בעינן שתי שערות והיינו דבגט דבע"כ מתגרשת לא בעינן דעת וסגי רק שלא תהא משלחה וחוזרת ומה דפליגי בזכי' הוא דר"י ס"ל דזכי' אינה כקנין וממילא לא בעינן אפי' גדר הגט דבזכי' לא שייך משלחה וחוזרת ור"ח ג"כ אי הי' סובר דזכי' אינה כקנין היה מודה לזה רק דסובר דזכי' הוי כמקח וממכר וממילא זמנו אחר הגט דבעינן בקנין דעת משא"כ בגט לא בעינן רק שלא תהא משלחה וחוזרת אבל השתא לענין מקח וממכר שפיר הוי סברות רחוקות כנ"ל, ולענין מה שהקדימו לומר דמבחנת היינו פעוטות נראה לי דבאו לשלול שלא נימא דחפץ ומחזירו הוי ממש שיעורא דפעוטות אבל השתא כיון דמבחנת הוי שיעורא דפעוטות והוא מפורש בברייתא כל שאינה יכולה לשמור ומפרשינן לה במבחנת ש"מ דחפץ ומחזירו אינו שיעור זה דאל"כ הוי לי' לומר במבחין בין חפץ לדבר אחר ולמה נקט ענין אחר, כנ"ל:
בד"ה אלא לאו, וא"ת מ"ש שפחה מבנו ובתו הקטנים ואור"ת דלר"י וכו' וצריך ליזהר וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דעירוב דמי למציאה דהתם לכל דבר ולר"י גדול הסמוך לא מהני בעירוב וכמו כן קטן שאינו סמוך מהני, אבל מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין מוכח להדיא דלענין עירוב בגדול וקטן ממש תליא מילתא אף דפסק במציאה כר"י דלא גדול גדול ממש רק בסמוך תליא מילתא, ונהי דבגדול בלאו הכי לא הבנתי כלל דברי התוס' דהא טעמא התם בגדול הסמוך משום איבה, וזה לא שייך רק במציאה אבל בעירוב שהוא עצמו מזכה על ידו לאחרים פשיטא דלא שייך זה כלל ולא ידעתי מאיזה צד כתבו התוס' ליזהר בגדול בעירוב:
תדע דבתו כתבו התוס' דאפי' אינה סמוכה מציאתה לאביה ואפי' משום איבה דיכול למסר' למנוול ומוכה שחין והכא קתני בהדיא בנו ובתו הגדולים והיאך יהיו בנו ובתו תואמים במובן בנו היינו סמוך ואפילו קטן ובתו אפי' גדולה ואינה סמוכה לא מהני רק בוגרת, ועוד דמאי קמש"ל דבוגרת יכולה לזכות וע"כ דכיון דהטעם משום איבה ממילא לא שייך זה בעירוב, א"כ גדול נמי למה לא מהני בעירוב ואפילו סמוך כיון דטעמא משום איבה הוא, אמנם מקטן לכאורה קשיא דהתם קטן הוי כגדול כל שאינו סמוך ומ"ש כאן דלא מהני רק גדול דוקא להרמב"ם הנ"ל:
לכן נראה לי דלא דמי כלל מציאה לעירוב, דהיינו טעמא דמציאה דודאי אין לקטן יד כלל לזכות במציאה כיון שאין דעת אחרת מקנה אותו, לכך באינו סמוך על שלחן אביו לא שייך דרכי שלום ליתנה לאביו רק לעצמו, ואי משום דידו כיד אביו מה בכך הא הוא לא מצי לזכות כלל והיאך יזכה אביו מכחו, ולא אמרו ידו כיד אביו רק בדבר שמוסר לו אביו לזכות עבור אחר אז אמרינן כיון דאביו גופא לא מצי מזכה כשמסרם לבנו קטן הוי כאלו עדיין בידו ולא חשוב כיצאו מרשותו, אבל לענין מה שקיבל הקטן מאחר או מעלמא אי הוא אין לו יד לזכות היאך יזכה אביו מכחו, רק מפני דרכי שלום זוכה בה וכשאינו סמוך לא שייך דרכי שלום לאב רק לבן, משא"כ בעירוב דאביו מוסר לו משלו לזכות שפיר אמרינן כיון שאין לו יד ידו כיד אביו והוי כאלו הוא ביד אביו עדיין וכמו שהאב אינו יכול לזכות בעצמו כמו כן על ידי בנו אינו יכול לזכות, משא"כ שפחה אף דלית לה יד מ"מ אין ידה כיד רבה, ושפיר תקנו רבנן שיועיל זכייתה עכ"פ מדרבנן, אבל גדולים ממש דאית להו יד מדאורייתא לזכות לאחרים לא הוי כלל כיד אביהם ולא דמי כלל למציאה דהתם אמרינן דתיכף זוכה בה לאביו כיון שהוא סמוך אצלו או משום איבה כפירש"י אבל לכ"ע אם יזכה אחד על ידי גדול זה לאחר אפי' יש לו אב פשיטא דמהני ומ"ש אי האב עצמו מזכה לאחר דלא מהני מה סברא יש בזה דלא מהני כיון דמיד זוכה בה לאחרים ברשות אביו:
אמנם כל זה אי נפרש דמדאורייתא לכ"ע אינו זוכה לאחרים רק בדרבנן פליגי אבל אי נימא דקטן יש לו יד מדאורייתא לזכות לאחרים א"כ פשיטא דלא הוי כיד אביו כיון שיש לו יד בעצמו ואטו בקטן שיש לו אב לא יסבור ר"י שיכולין לזכות על ידו לאחרים, וא"כ בודאי קשה מ"ש שפחה מבנו ובתו, וגדולה מזו קשה מ"ש גדולים כיון דאפילו קטנים יכול אחר לזכות על ידם לאחרים ומ"ש האב דלא, והתוס' לשיטתם דס"ל לקמן דהך פלוגתא בדאורייתא הוצרכו לומר דהכא נמי תליא הכל בסמוך, אבל מדברי הרמב"ם נראה דס"ל בדרבנן פליגי ולר"ח אפילו מדרבנן לא מהני רק בדבר דרבנן כגון שיתוף ולפי זה לא דמי כלל למציאה ואתי שפיר בלא"ה ותליא שפיר בקטן וגדול ממש וקטן אפי' אינו סמוך לא מהני וגדול אפילו סמוך מהני:
בא"ד ואין לתמוה וכו' ובעירובין שם הביאו התו' פירש"י והקשו עליו מהך דהכא ועוד הקשו עליו דנעשה שותף בלי קנין כלל, אבל באמת כוונת רש"י פשוט דאין הכוונה דהקטן הולך בשליחות אביו ואומר בשמו שהוא שלח הפת או היין דאז לא הוי הקטן רק מעשה קוף בעלמא וממילא נעשה שותף רק הכוונה דהקטן הולך בשליחות אביו ומביא הפת או היין על שמו, והשתא אף שיש כח בקטן לזכות לאחרים היינו שלא יקנה הוא כלל אבל התם מעיקרא קונה הקטן דהא לא הקנו רק לו ומקני ואקנויי אין בידו דאין הקטן מקנה מה שקנה רק מזכה מה שאינו שלו כלל כנ"ל, ובאמת מכאן בלא"ה לא קשיא דהתם י"ל בקטן בצרור וזרקו דלכ"ע אינו מזכה וכ"כ
בד"ה שאני שיתופי מבואות דרבנן, משמע וכו' דבריהם תמוהין לכאורה, דהיכי משמע הכי ואדרבא אי הכוונה דר"ח פליג דאפילו מדרבנן לא מהני, שפיר שייך טפי מאי דמשני דשאני מילתא דרבנן דבהא לכ"ע מהני מדרבנן כיון דמדאורייתא אין צריך לעירוב כלל אבל לפי' התו' דבדאורייתא פליגי הוי לי' לומר בפשיטות דלכ"ע מדרבנן הוי זיכוי, ומדקאמר שאני שיתופי מבואות משמע דבדאורייתא אפי' מדרבנן לא מהני והיינו דפליגי אפילו מדרבנן וצריך עיון לכאורה:
אבל באמת דברי התוס' ברורים דקשיא להו אי ס"ד דבדרבנן פליגי ולר"ח לא מהני זכי' לאחרים אפי' מדרבנן בעלמא א"כ תיקשי מ"ש שיתוף ואי משום דהוי מדרבנן תקנו כאן דמהני מה דבעלמא אפי' מדרבנן לית להו זכי' א"כ הוא עצמו נמי יזכה להם אף דלא מהני בעלמא וכמו כן ע"י בנו ובתו הקטנים יזכה להו, ואי משום דלא מהני בעלמא ולא הוי זיכוי כלל הא על ידי שפחתו ג"כ לא מהני בעלמא אפי' מדרבנן וכאן מהני ומ"ש בנו ובתו משפחתו לענין זה כיון דתרווייהו לית להו זכי' בעלמא כלל אפי' מדרבנן ומ"מ מהני כאן בשפחתו וה"ה בנו ובתו או הוא עצמו ומזה הוכיחו התוס' דפליגי בדאורייתא אבל מדרבנן זוכה לכ"ע אך ה"מ בגוף הזכי' שיהא שלו מדרבנן אבל שיועיל זכי' דרבנן למילתא דאיסורא משמע לי' דלא מהני, והיינו דדייק דע"כ דמהני זכי' מדאורייתא לכך מהני ג"כ למילתא דאיסורא אבל אי לא מהני מדאורייתא לא הוי מהני להוצאה מרשות לרשות, ואהא משני דודאי למילתא דאיסורא דאורייתא לא מהני אבל לאיסורא דרבנן מהני זכיה מדרבנן ג"כ לבטל האיסור:
ולפי זה מוכח לכאורה מדברי התוס' דקנין דרבנן לא מהני להתיר ע"י איסור תורה, ובאמת לכאו' לא דמי לקידושין דאפילו למ"ד דבקנין דרבנן אינה מקודשת רק מדרבנן היינו משום דבדרבנן הא דמהני מכח הפקר ולא קיבלה הנאה ממנו ואף דבגרמתו נעשה מ"מ כל המקדש שלא אדעתי' דרבנן דהפקיעו קידושיו מכח הפקר לא אמרינן דמכל מקום מקודשת כיון דבגרמתו זכתה מהפקר אבל הכא כיון שזכו מדרבנן למה לא יהיו מותרין להוציא אפי' באיסור דאורייתא ודוחק לומר דהכא טעמא אחרינא דנהי דהוי הפקר אבל היאך זכו בעלי המבוי מן ההפקר הזה בלי קנין]:
אבל באמת הא ליתא ואדרבא אפילו למ"ד דבקידושין מהני קנין דרבנן שתהא מקודשת דאורייתא הכא שאני דהתם כיון דקנין זה מהני מדרבנן הרי שלה הוא ממש ומה נ"מ באיזה אופן הוא שלה אבל כאן אין סברא דיתקנו חכמים מתחילה לזכות ע"י קטן להוציא מרשות לרשות דהוא איסור דאורייתא אבל התם לא הי' התיקון שתתקדש רק ממילא מקודשת, משא"כ הכא עיקר הזיכוי כדי להוציא הוא ואי היתה איסור דאורייתא לא הוי מתקני רבנן לזכות ע"י קטן כדי להוציא דהוא איסור דאורייתא והוצרך לומר שאני שיתופי מבואות דרבנן:
איברא הא קשיא לי מאחר שכל מה שהוכרחו לומר דמדאורייתא פליגי דאי בעלמא לא מהני אפילו מדרבנן והכא מהני לא הי' מקום לחלק בין בנו ובתו לשפחתו א"כ קשה למה כאן סגי בהגבהה טפח ובעלמא לפירש"י בעינן שלשה טפחים ואפי' מדרבנן לא מהני בפחות מזה, ולקמן בד"ה כעין הקשו התוס' דהך לא הוי כעין דאורייתא ותירצו דחשוב כעין דאורייתא אבל מה יעשו כאן דהא באמת לא בעינן כאן כעין דאורייתא דאין לו עיקר בדאורייתא כלל, ומ"מ לולא דמהני בעלמא מדרבנן עכ"פ לא הוי מהני כאן אפילו בשיתופי מבואות ומ"ש טפח דמהני מה דלא מהני בעלמא אפי' מדרבנן לפירש"י והתוס' גופייהו דקדקו בעירובין דף ע"ט כפירש"י דלא בא התם ללמדנו קנין בכל מקום רק בעירוב בלבד ש"מ דבעלמא לא סגי בהכי:
ובאמת בלא"ה אני תמה בגוף דברי התוס' בד"ה כעין, דלא הועילו בתירוצם כלל דמ"מ תיקשי לי' לר"ח ווארדן שבא להקשות לר' חסדא מהך מתניתין דעירובין, וקשה לדידי' מי ניחא הא ר' יהודה גופא אית לי' בעירובין שם דסגי בהגבהה טפח מה דבעינן שלשה טפחים בעלמא וע"כ דעירוב שאני דמהני בי' מה דבעלמא לא מהני ומאי קושיא לר"ח טפי מלר' יהודה ואדרבא מוכח דמהני בעירוב מה דלא מהני בעלמא אפילו מדרבנן וצ"ע לכאורה:
ומה שנראה לי בעיקר הקושיא מהך דעירובין דודאי הך דינא דהגבהה בעירוב הוא שנתחדש אבל לא מטעם דשיתופי מבואות דרבנן רק טעמא אחרינא לפי שאותו המקום שהיין מונח שם ובעל החבית מזכה היין לבני המבוי מלבד זה הוא מזכה להם המקום לשמואל בקנין גמור ולרבה לדירה וקי"ל כרבה אבל עכ"פ אותו המקום ג"כ שייך להם לדירה והשתא אינו דומה להגבהה דעלמא דצריך ג' טפחים דשם אין המקום שמגביה ממנו שלו כלל רק החפץ שמגביה בלבד הלכך כל שלא הגביה ג' טפחים לא זכה בחפץ דהוי כלבוד אבל בעירוב מה בכך דהוי כלבוד הא המקום ג"כ שלו רק כל שלא עשה שום דבר שימוש בדירה לא קנה כלום אבל כל שהגביה טפח קניית המקום והיין בא כאחד ולא איכפת לן דהוי כלבוד כיון דהמקום ג"כ שלו לדירה, כנ"ל:
בא"ד ואע"ג דמציאת חש"ו וכו'. כוונתם כיון דפלוגתייהו בזוכה לאחרים מדאורייתא הוא א"כ בזוכה לעצמו לכ"ע זכה מדאורייתא וקשיא להו ממציאה דאין זוכין אפילו לעצמן רק מדרבנן ותירצו דדעת אחרת מקנה שאני אבל בלא"ה אפי' לעצמו אינו זוכה ודברי מהרש"א לא נתבררו לי בזה כי כוונת התוס' פשוט כמו שכתבתי:
בא"ד והא זכיה מטעם שליחות וכו'. ולדעתי נראה פשוט שיש שני מיני שליחות האחד בדבר המוטל על המשלח לעשותו והוא עושה שליח לעשות עבורו כאלו הי' הוא העושה ממש בהא בעינן שיהא השליח כמותו ממש כאלו הוא עשה, אבל שליחות של זכי' אין הדבר מוטל על הזוכה רק מעצמו הוא זוכה ונעשה שלו בהא לא בעינן רק שיהא שלוחו לזכות עבורו כמו חצר הזוכה ובודאי לא אמרינן שיהא חצר כמותו ממש רק שליח לזכות הוא ובכהאי גוונא אפי' קטן נעשה שליח ולא אימעט רק דומיא דתרומה שהדבר הוטל על בעל הכרי לעשות מעשה ולתרום ואי אפשר שיועילו מעשי אחר רק שנאמר דהוי כמותו כאלו בעל הכרי ממש עשה בידיו ובהא לא מהני קטן אבל לזכות מין שליחות אחרת הוא לגמרי כיון שלא הוטל על אותו שנעשה הדבר שלו לעשות דבר בפועל רק אם לא יזכה בהם לא יהא שלו ויכול אחר לזכות עבורו תדע באומר תן גט זה לעבדי דס"ל להרי"ף דאינו משוחרר עד שיגיע לידו ומ"מ אינו יכול לחזור בו, והשתא ע"כ צריך לומר שלא נעשה המקבל כמותו לגמרי דא"כ היה משוחרר תיכף ומ"מ אינו יכול לחזור דזה משום זכות הוא ובזכות לא בעינן שיהא כמותו ממש כאלו הוא קיבל ואדרבא מהאי טעמא נראה לי דסובר הרי"ף דלא מהני רק שיגיע לידו דשליחות זה דבעינן בגט ושיחרור וכה"ג שיהא כמותו ממש לא מהני ע"י זכי' רק שיעשה שליח בפירוש, וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קמ"א ע"ש, ועכ"פ ברור דשליחות של זכיה לא בעינן שיהא כמותו ממש, ומהאי טעמא מהני שלא בפניו ושלא מדעתו דלא בעינן לבעל דבר כלל לזה רק כל מי שירצה זוכה עבורו, ובהא מהני כל מי שהוא בר זכיה וקטן נמי יכול להיות שליח בזה דלא אימעט רק כמו תרומה כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה צרור וזרקו:
בא"ד אלא במילתא דליתי'. הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות גירושין נתן טעם שאין קטנה עושה שליח קבלה דשליח קבלה צריך עדים ואין מעידין לקטן ותמה הראב"ד ז"ל וכתב שאין לטעם זה טעם וריח רק משום אתם בני דעת, ובאמת דברי הרמב"ם מבוארים על פי דברי התוס' הללו דאין לפסול קטן משליחות במילתא דאיתא, ולזה הוצרך לומר טעם אחר שאין מעידין לקטן. אמנם ביאור דבריו נראה לי דאף שאין קטן בן דעת גמור מ"מ אין זה ברור שלא עשה מעשיו בדעת דהא חזינן דזוכה לעצמו וכמה ענינים מכוון כבן דעת, והוי לן למיחש עכ"פ שמא בדעת שלימה עשה, תדע דרש"י פירש לעיל ספ"ב דקאמר בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה דקאי רק על ח"ש, אבל קטן משום דכתיב איש ממעטינן לי' ש"מ דלא ניחא לי' הך טעמא דאין בו דעת בקטן דאינו ברור שהוא אינו בדעתו והך מיעוט משום דכתיב איש לא ס"ל לרמב"ם דלא אימעט רק במידי דליתי' ולא במידי דאיתי', כדברי התוס', לכך נתן טעם כיון שצריך עדים על שליחותו, וכל שלא נתברר שהוא בדיעה גמורה אי אפשר להעיד על מעשיו ומה דקתני במתניתין שאין קטן עושה שליח היינו לפי שאינו בן דיעה רק דהוי לן למיחש דפעמים שעושה בדעת ובזה הטעם לפי שאין עדים על שליחותו דמי יוכל לידע דעתו אבל גדול הוא בר דעת גמורה ואין בו ספק מה שאין כן קטן כנ"ל:
בא"ד וא"ת וכו' איש זוכה וכו' דהתם לא מיירי וכו' אלא לאשמועינן וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהא לפי תירוצם דלא מיירי בדעת אחרת מקנה הוקשה להם למה לי קרא בפסח הא בעלמא נמי לא מהני עד שכתבו שיש סברא לומר דבפסח מהני, וכן הקשו בקידושין שם דרך קושי' למה לי קרא ותירצו כמו שכתבו כאן, א"כ מאי קשיא להו מעיקרא לר"י, אדרבא כיון דאיצטריך קרא בפסח דאינו זוכה ש"מ דבעלמא זוכה דאל"כ למה לי קרא כמו שהוקשה להם אח"כ לפי תירוצם וכמו שהקשו בקידושין ואדרבא לר"ח קשיא טפי למה לי קרא כיון דלא ס"ד דבא לאשמועינן מכח שה לבית אבות:
אבל באמת כוונת התוס' פשוט ומבואר, דודאי לא ס"ל לומר שהתורה חידשה בפסח דין מה שאינו בעלמא גם לא ס"ל דקרא כתיב בפסח דבר דכבר נלמד בעלמא בלא"ה דלמה ישתנה דין פסח עד שיהא צריך קרא מיותר בפסח רק דקרא קמש"ל בפסח ובעלמא נלמוד מפסח, והיינו דקשי' להו לר"י כיון דבפסח שמענו דאין קטן מזכה ממילא נילף בעלמא דאינו מזכה, ועל זה תירצו דמיירי באין דעת אחרת מקנה ואהא קשיא להו כיון דאין דעת אחרת מקנה ע"כ בלי קרא דפסח ידעינן דכיון דאינו זוכה פשיטא דאינו מזכה דכבר שמענו מתרומה דבמילתא דליתי' לא מצי להיות שליח דאל"כ אלא דמהתם ילפינן לה הא התם לענין מזכה מיירי והיאך נילף דאינו זוכה הא טפי מצי לזכות מלזכות כדמוכח הכא והרי באין דעת אחרת מקנה אינו זוכה דמהאי טעמא מציאתו אינו רק דרכי שלום, וע"כ דבלי קרא דפסח ידעינן שאינו זוכה א"כ למה לי קרא בפסח שאינו מזכה הא כ"ש שאינו מזכה וגם הוא מילתא דליתי' דשמענו מתרומה דלא מצי להיות שליח, ואהא כתבו דאיצטריך קרא בפסח דס"ד דהא עדיף שיוכל לזכות, והתוס' בקידושין שהקשו למה לי קרא ג"כ נתכוונו לר"י דלדידי' באין דעת אחרת מקנה מיירי, אבל לר"ח פשיטא דלא קשיא דודאי צריך קרא דהא חזינן דר"י פליג דזוכה לאחרים וכן מורה סוף לשון התוס' שסיימו ולא לעצמו, ודוק:
אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דהתם מיירי דהקטן לוקח שה עבורו ועבור אחרים והוא שותף עמהם כמו שפירש"י שם [והוא מוכרח לפי סוגית הגמרא ע"ש], והשתא בכה"ג דמי למקח וממכר דלכ"ע לא מהני מדאורייתא דכיון שאין חלקו של קטן מובדל ומבורר בפני עצמו והוא זוכה לעצמו חלק בשה ומזכה לאחרים והרי מקנה הוא לאחרים גם מחלקו שהרי הכל מעורב ואינו מבורר א"כ לכ"ע אין קטן עושה שותפות שהוא קנין גמור שהוא מקנה אבל לזכות לאחרים בדבר שאין לקטן שייכות בו שפיר יכול וכן לזכות שיהא שלו אבל לא להשתתף עם אחרים בדבר שאין חלקו מבורר ומופרש בפני עצמו, כנ"ל:
בא"ד והוי לענין פסח כמו גדול. לא נתבאר לי סברא זו, וסבור הייתי לומר דכוונתם דהוי זכות לו במה שיזכו אחרים בפסחו כדי שיוכל לשחוט פסחו עבורו, אבל אין נראה דפשיטא שאין חיוב על קטן לשחוט פסח, גם לא הוי להו לומר דהוי כגדול ויש לי דרכים אחרים בכוונת דבריהם אבל אין נראין לי עיקר, וכבר כתבתי ליישב עיקר הקושיא בלא"ה: