אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף נג.

דף נב:

בד"ה משום הך סוגיא כר"י וכו' לאצרוכי לפטורא. הא דלא כתבו כן מעיקרא דקאמר ואידך קנסא וקנסא מקנסא לא ילפינן ש"מ דהכל לר"י דלחזקי' ממונא הוא וצ"ל דמעיקרא ודאי דמקשה למ"ד מערב היינו מדמע והוצרך לשנויי דקנסא הוא ולא ילפינן אין ראי' מזה דסוגיא כר"י דע"כ צריך ליישב כך מ"ד מערב וכן בתר הכי דפריך ולמאן דיליף קנסא מקנסא היינו לא מבעיא אי ס"ל ממונא דודאי ילפינן רק אפי' אי ס"ל קנסא מ"מ הא לדידי' ע"כ ילפינן מדקאמר היינו מדמע א"כ כל הני למה לי אבל בתר הכי דעביד צריכותא לחיוב קשיא להו שפיר דהוי לי' למיעבד צריכותא לפטור בשוגג והוי אתי שפיר בין לר"י בין לחזקי' דאי הוי קתני מטמא בשוגג פטור דלא שכיח אבל מדמע אפי' בשוגג חייב דחיישינן שידמע ויאמר שוגג אני ואי אשמועינן מטמא ומדמע הוי אמינא מטמא פטור דלא שכיח ומדמע דהוי הפסד מועט אבל מנסך דמפסיד ליה לגמרי לא ואפילו שוגג חייב ומדקאמר צריכותא לחיוב דלא שייך רק לר' יוחנן ש"מ דסוגיא כר' יוחנן, כנ"ל בכוונת התוס':

בגמרא כדי שיודיעו וכו' אי הכי אפי' במזיד. לכאורה קשה היאך נאמן לומר שטימא בשוגג לאסור של חבירו ובידו לא הוי כיון דחייב לשלם במזיד ועל שוגג לא שייך בידו ועוד קשה מאי פריך אי הכי אפי' מזיד הא יכול להודיעו ולומר שוגג הייתי ונראה לי דמיירי שיש עוד אחר עמו המעיד על הטומאה ושפיר אמרינן דבשוגג פטור כדי שיודיעו דאי מחייבת לי' לא יודיע ולא יאומן השני לאוסרם כלל, והשתא פריך שפיר מזיד נמי יפטר שלא ירצה להודיע כדי שלא יתחייב אבל שוגג הייתי לא יוכל לומר דמכחיש ליה השני ויצטרך לישבע נגדו אבל אי לא יודיע כלל לא יאומן השני לאסור כלל וליכא שבועה כלל, ובהכי ניחא לר"י ג"כ דקאמר שלא יהא כל אחד הולך ומטמא, וקשה יטמא ויאמר שוגג אני, ולהנ"ל ניחא, דמעצמו לא יאומן ואי שיטמא בפני אחרים לא יוכל להכחיש ולא חיישינן וז"ב לפע"ד:

בתוס' בד"ה שלא יהא וכו' הקשה הר"ר אפרים וכו' ובנגע בהו שרץ כו' דהתם פשע וכו' כדי להחזיק וכו'. דבריהם צ"ע דתינח לפי מה שתירצו פרק הגוזל דבלי נגיעתו בשרץ היה חוזר כר"ח דמחלק בסנהדרין פאד"מ לענין חזרה בין נו"ב או לא, אבל לפי מה שכתבו שם דהך אגע בהו שרץ אגב אחריני מפרש לה דבלי נגיעתו קם דינא בש"ה ואפי' לרבנן דלא דייני גרמי חייב, א"כ מה בכך דפשע אח"כ מעיקרא כבר נעשה טמא בדיבורו ואז היה היזק שאינו ניכר ובשוגג, ומה שפשע אח"כ ונגע בשרץ לא עשה כלום דכבר הי' טמא בלא"ה, ולפי תירוץ הראשון הנ"ל יש לי לומר בלא"ה דנגיעה בשרץ הוי היזק ניכר דבשעת ההיזק היה ניכר לעין כל ומטמא דהכא היינו שהוא הי' טמא ונגע בככר דאין הטומאה ניכרת או שלא ידענו אם הוכשר והתם מיירי שנגע בדבר לח או ענבים לחים בכלי וכל כיוצא בזה, ועיין תוס' ב"ק דף ק' ע"ב בד"ה חייב ודוק, אבל בנטל שרץ וזרק לא חשיב כלל היזק שאינו ניכר דודאי ניכר הוא, אבל לתירוץ הב' הנ"ל ודאי קשה דס"ס לא עשה כלום רק בדיבורו שטימא והוי היזק שאינו ניכר ודוחק לומר דלהך סברא דבקם דינא מחייבי רבנן דחשבי לה כמזיק גמור ממילא הדיבור שיצא מפיו הוי היזק ניכר כיון שנשמע לעין כל שהוא מזיק בדיבורו:

אבל באמת לא ידעתי מאי קשיא להו מהך דהתם כיון דהך משנה באינו מומחה מיירי א"כ לא מיקרי שוגג כלל דפשע שלא הי' לו להורות ואדרבא כתבו שם הפוסקים דקנסוהו שיתקיים דינו כדי שישלם מביתו שלא הי' לו לדון יחידי ולא להורות כיון שאינו ראוי להוראה וזה ברור:

בא"ד וא"ת בטיהר את הטמא וכו' ואף דכבר כתבו דהא חשיב מזיד דפשע ובמזיד חייב לחזקי' מן הדין מ"מ כיון דבש"ס פריך דגם במזיד ראוי לפטרו כדי שיודיעו רק מטעם כיון דמתכוין להפסיד בוודאי יודיעו וזה לא שייך בדין דאינו מתכוין להזיק ושפיר יש לחוש אפי' במזיד כדי שיודיעו והא דלא הקשו מעיקרא דלא ס"ד דפשע לר' יוחנן מטיהר את הטמא דבהא פשיטא להו דפשע שלא הי' לו שום תועלת בעירוב הזה דלא שייך להחזיק דבריו דאם הוא טמא לא יועיל העירוב לטהרם אבל בטימא הטהור ס"ד דלא הוי פשיטות דרצה להחזיק דבריו כפי דעתו שהוא טמא ועל זה תרצו דמ"מ פשע דמה לו להחזיק דבריו. ובעיקר קושיתם נראה לי דהא דחיישינן הכא שלא יודיעו היינו בשוגג גמור דקשה בעיניו לשלם במה שלא פשע כלום ולא עשה דבר וכמו כן במזיד כיון דמתכוין להזיק אי הי' יכול להזיקו בלי הודעה בוודאי לא הי' מודיעו:

אבל דיין זה לא נתכוין להזיק וגם לא עשה בשוגג שהרי פשע ויודע שפשע וחייב לשלם ומעשיו גרמו לו א"כ לא חיישינן כלל שלא יודיעו ותדע לך עוד דהא למאן דמוקי לה פ"א ד"מ באין גדול ממנו בחכמה ומנין דבעל דין אומר מי יימר דטעמא קמא עיקר כמו שפירש"י שם והשתא תיקשי למה ישלם הדיין מי יימר דטעה וע"כ דמעצמו אומר דטעה ומודה דסתם דיין יש בו יראת שמים כמ"ש הראב"ד בספר תמים דעים הבאתיו בספרי ת"י סי' כ"ה א"כ מהאי טעמא לא חיישינן שלא יודיעו כנ"ל:

בגמרא הכהנים שפגלו במקדש התוס' פרק הגוזל דף צ"ח הביאו ראי' מכאן דהיכי דבדיבור נגמר ההיזק אפי' לרבנן דלא דייני גרמי חייב, ולכאורה אין זו ראי' דאפשר דמפגל בקדשים לכ"ע חייב מפני ת"ה כמו שפירש"י שלא ירגילו לעשות כן תדע דלר"י דס"ל לא שמי' היזק אתיא לי' שפיר דמזידין חייבין מפני ת"ה אף דמדינא פטור וצ"ל דכוונת התוס' דאי גרמי הוא ומפני ת"ה מאי קושיא לחזקי' לעולם שמי' היזק ומ"מ אינו חייב רק מפני ת"ה דמדינא הוי גרמי והש"ך סי' כ"ה תמה על דברי התוס' הנ"ל דהכא שאני דשוחט וזורק במחשבה זו ודבריו מבוארים ברשב"א בחידושיו כאן שהקשה בשם התוס' מ"ש מפגל מפרה שהכניסה לרבקה דאינו חייב על מחשבה וכתב ליישב דמפגל שוחט וזורק במחשבה זו ע"ש, ולקמן אבאר שאין תירוץ זה עולה יפה כלל והיינו לפי הבנתו דראיית התוס' מגופה דמתניתין דלמה לרבנן חייב, אבל לפי הנ"ל דעיקר ראיית התוס' דמאי מקשה לחזקי' מנא לן לחלק בהכי נימא דמ"מ גרמי הוי וע"כ דבעלמא נמי היכי דבדיבור עביד מעשה הוי מזיק גמור ואפי' לרבנן חייב ועמ"ש בסמוך גבי פרה שהכניסה לרבקה.

שם ואי אמרת היזק שאינו ניכר וכו', האי שוגגין פטורין וכו'. בספ"י הקשה דכה"ג הוי גורם לממון במה שיתחייב קרבן אחר דבקרבן זה הוי מזיק הקדש ע"ש ולק"מ דדוקא בגנב קרבן דחברי' דבעת גניבה לא היתה מרצה רק לחייבו על מה שיצטרך קרבן אחר לא הוי רק גורם לממון, אבל כהן שהיזיק בעת הקרבה והרצאה אפי' בקרבן נדבה שאינו צריך כלל להביא אחרת הוי מזיק גמור שהיזק והפקיע הרצאת חבירו ואפי' יביא אחרת הפסיד הרצאת ראשונה ששוה אצלו דמי הבהמה במה שהורצה לו לכפר עליו וזה הפסידו, משא"כ גנב שלא הפסיד גוף ההרצאה רק גרם שלא יוכל להקריבו זה הוי גורם לממון כנ"ל:

שם ה"נ קאמר הא שוגגין פטורין' פירש"י דמתניתין לא תנו שוגגין פטורין בהדיא ברישא ואי נמי תנו ת"ה לא ארישא קאי ע"כ. ולא נתבררו דבריו דהיאך שייך לומר דלא קאי ת"ה אשוגגין דמפורש ברישא רק למזידין דסיפא דמוכח מינה שוגגין מדיוקא, ועמ"ש בתוס' בד"ה ותנו עלה ותלמוד ישוב לדברי רש"י בזה:

שם העושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת וכו'. באמת לא נתבאר בכאן טעם נכון מאיזה צד יועיל מלאכתו של זה בפרתו של חבירו והרי בין למה דקרינן עובד בין למה דכתיב עבד הכל בבעלים תליא מילתא וכיון דלא ניחא להו לבעלים למה יועיל עבודתו של חבירו טפי מאי נעשה ממילא והרי רצונו של חבירו ודאי לא מהני היכי דעבדה ממילא משום דלא ניחא להו לבעלים ולמה יועיל כשעבד בה חבירו ולולא דברי הפוסקים הי' נראה לי דלא מבעי לפי מה דמוקמינן לה בפרה שהכניסה לרבקה שתניק ותדוש דכה"ג אף דהשתא לא ניחא להו לבעלים מ"מ אי מכשרת לה ניחא לי' דניחא לי' בהנקה ומרוצה במעשה חבירו מחמת טובות הנקה כיון דלא מיפסלה ותדע שהרי בעלה עלי' זכר ג"כ פשיטא דלא ניחא לי' לפסול פרתו דדמי' מרובין בשביל דבר מועט של עליות הזכר וע"כ דכיון דאי מכשרת לה ניחא לי' ממילא פסולה כמ"ש התוס' פסחים כ"ו ע"ב א"כ ה"ה הכא אפי' לס"ד דעשה מלאכה ממש מ"מ מיירי דעשאה במלאכת בעל הפרה דאי תהא כשרה ניחא לי' לבעל הפרה לפיכך פסולה וחייב לשלם, ועוד דנראה לי דעכ"פ בודאי חייב בדמי מלאכה דדוקא בתוקף עבדו של חבירו איכא מ"ד דפטור ולא בפרתו א"כ אי היתה כשרה הוי ניחא לי' דהוי מקבל דמי מלאכתה, ועמ"ש בתוס' בד"ה העושה:

שם וחייב בד"ש פירש"י פרעניות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד ממון ישראל מבואר מדבריו שבא הרב ז"ל לשלול דלא נימא דבדיני שמים חייב לשלם דזה לא שייך רק היכי דפטור מטעם ספק כגון א"י אם נתחייבתי וכה"ג או מחמת קים לי' בדרבה מיני' שאין כופין בדיני אדם שני חיובים חמור וקל וכה"ג אמרינן חייב לצאת ידי שמים אבל הכא דקתני חייב בדיני שמים אין עליו רק עונש מן השמים על חטאתו ומהני תשובה אבל אין עליו חיוב ממון, וראי' לדבריו דלמה לא חייבו במתניתין שוגג בד"ש עכ"פ וע"כ דאין זה רק עונש ואין עונש בשוגג מיהו יש לדחות למ"ד דהיכי דמחיוב לצי"ש מהני תפיסה ואי מחייבת לי' לא יודיע שמא יתפוס ממנו וזהו דלא כש"ך סי' ל"ב ס"ק ב', גם בזה נדחו דברי מהרש"ל שהביא ראי' מדברי התוס' פרק הכונס בד"ה כסוי כסיתי' דכל היכי דחייב לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה ולהנ"ל אין ראי' דהתם דקתני חייב בד"ש אין כאן חיוב תשלומין כלל:

שם בדיני אדם נמי ליחייב, ראיתי לבאר סוגי' זו גם דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין לכאורה שפסק דחייב בדיני אדם רק בהכניסה לרבקה שתניק ותדוש פטור מד"א , והכא משמע בהדיא דרק לחזקי' מוקמינן הכי אבל לר"י בלא"ה פטור מד"א וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בזה. גם ה"ה הודה דפשטות הסוגי' מורה כדברי הראב"ד:

אבל לדעתי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ואין מקום לנטות ימין ושמאל מדבריו והוא דודאי יש לתמוה מאי ענין קושיא זו לחזקי' הא לכ"ע קשה דבמתניתין דידן קתני בשוגג פטור במזיד חייב והיינו אפי' בד"א והכא קתני דפטור מדיני אדם, ועוד קשה מאי קושיא מהך ברייתא דלמא אתיא כרבנן דר"מ דלא דייני גרמי והך פרה כיון שאינה רק ראוי' לחטאת ומי חטאת עדיין לא נתקדשו בכלי דאי נתקדשו אין היסח הדעת פוסל בהם ואינם רק ראוין למי חטאת א"כ לא הוי רק גורם הלכך פטור מדיני אדם אבל הכא דהוי מזיק ממש אפי' אינו ניכר שמי' הזיק, וביותר תימה דהא בפרק הגוזל הקשו לרבה דס"ל צורם אוזן פרה פטור מהך ברייתא ומשני דנקט מלאכה דמ"מ חייב בד"ש א"כ מאי קושיא כאן כיון דאפי' צורם אזנה הי' פטור דהוי היזק ניכר כ"ש באינו ניכר [והתוס' תרצו בזה כאן מה שתרצו ודבריהם צ"ע כמו שאבאר בתוס']:

וראיתי בתוס' ב"ק שם שתרצו דשפיר דייק כאן דלא שמי' היזק דאי שמי' היזק אין כאן רבותא דחייב בד"ש כיון דבעלמא שמי' היזק ודבריהם צ"ע דהא בפי' אמרו כאן בד"א נמי ליחייב ולמה יתחייב בד"א כיון דאפי' צורם פטור וברור דעיקר הקושיא כאן דע"כ למ"ד שמי' היזק הך ברייתא דיינת גרמי כר"מ דאל"כ למה לא נקט צורם ולמ"ד שמי' היזק אי אפשר לומר דקמש"ל רבותא בד"ש דבעלמא נמי הוי מזיק גמור כמ"ש התוס' הנ"ל וכיון דדיינת גרמי קשיא לי' בד"א נמי ליחייב כיון דשמי' היזק:

והשתא ממילא לר"י לא קשיא כלל דכיון דס"ל לא שמי' היזק ממילא ברייתא כפשטא דפטור מד"א דאפי' בצורם ממש פטור דלא דיינין גרמי ונקט מלאכה לרבותא דחייב בד"ש אבל לחזקי' דשמי' היזק לא שייך לומר כן כנ"ל:

ומעתה דברי הרמב"ם ברורים דלדידן דקי"ל כר"מ דדאין גרמי וצורם אוזן פרה חייב, וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב א"כ אפי' תימא דלא שמי' היזק מ"מ הרי מפורש במשנה דאפי' היזק שאינו ניכר חייב ואינו פטור רק בהכניסה לרבקה וזה ברור ולק"מ:

וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב דלר"י פטור כיון דלהנאתו מתכוין לא שייך שלא יהא , וקושיא הנ"ל הכריחו לזה דלר"י נמי תיקשי דס"ס חייב מדרבנן אבל לפי מה שכתבתי אין צורך לזה ובלא"ה לק"מ, גם יש לדקדק לתירוץ הראב"ד דא"כ לחזקי' ג"כ הא לא מחלקינן לעיל בין מזיד לשוגג רק דבמזיד דמתכוין להזיק ע"כ יודיע אותו וזה לא שייך כאן דמתכוין להנאתו א"כ אפי' במזיד יש לפטרו כדי שיודיעו ואדרבא בהכי ניחא טפי דלא נקט צורם דבהא לא שייך כדי שיודיעו דהפסול ניכר ושפיר חייב אפי' תימא דהוי היזק שאינו ניכר ג"כ מחמת דלא היזיקה ממש רק פסלה לפרה אדומה לפי סברת התוס' כאן בד"ה בדיני אדם] וע"כ דהכא משמע אפי' עשה מלאכה בשל חבירו דלא נהנה כלל מ"מ פטור ובהא שפיר שייך כדי שיודיעו א"כ לר"י נמי קשיא ודברי הרמב"ם מוכרחין, והיינו דקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה משום דהוכרח לאוקמא בהכי אפי' לית לי' דחזקי' כיון דקי"ל כר"מ דדאין גרמי ולא ניחא לי' לאוקמא ברייתא דלא כר"מ דוקא, וכ"ז ברור:

שם פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתניק ותדוש וכו'. פי' רש"י דליכא תשלומין על מעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתי' רק במחשבה פסלה. ואף דמחשבת אחר פשיטא דלא פסול כל דלא ניחא לי' לבעלים ובאחר בעינן מעשה דוקא וא"כ איזה מעשה יש כאן הא מה שהכניסה לרבקה אינה עבודה כלל רק הדישה והרי דשה ממילא, דאי דש בידים הרי עשה מלאכה בידים ולא הוי גרמא, וצ"ל דמ"מ מצרפינן מעשה דהכנסה לרבקה לדישה דאח"כ מחמת מחשבתו דנתכוון בהכנסה זו שתדוש ומ"מ לא הוי רק גרמא כיון דבלי מחשבתו לא הוי איכפת לן מעשיו כלל, ויותר נראה לי דהכנסה זו לרבקה הי' מעשה הפוסלה כגון ע"י חבל וכדומה רק לצרכה לינק לא איכפת לן, ולפי שחישב בה לצרכו לדוש פסלה בהכנסה זו, ועכ"פ אני תמה על הרשב"א ז"ל בחידושיו והש"ך סימן ד"ה שכתבו דכהנים שפגלו במקדש כיון ששוחט וזורק במחשבה זו לא הוי גרמי רק מזיק גמור ואפי' לרבנן חייב והרי פרה דהכא ג"כ פשיטא דלא מהני מחשבתו כל דלא ניחא להו לבעלים ובאחר בעינן מעשה לפסול ולא שיעשה ממילא דבהא בעינן דניחא להו לבעלים דוקא, וע"כ דמחשבין הכנסה זו לרבקה לדוש מעשה הפוסל ומהני מחשבה דידי' אפילו לא ניחא להו לבעלים לפוסלה ומ"מ לא הוי רק גרמא בעלמא, ומ"ש כהנים שפגלו, וע"כ כמ"ש התוס' בב"ק דשאני פגול דמזיק הדבר במחשבה זו ובדיבורו ונעשה מכשר פסול ובמחשבתו ובדיבורו עביד מעשה ושינוי בקרבן אבל כאן לא עשה מעשה ושינוי בפרה כלל רק פסלה מלהיות פרה אדומה ובהא לא מיקרי מזיק כלל רק גורם, וזהו אי הי' צורם אזנה ממש אבל במחשבה אפי' גרמי לא הוי רק גרמא, כנ"ל:

בתוס' בד"ה ותני עלה מפני ת"ה ברוב ספרים גרסינן וכו' וברייתא דהכא וכו' לכאורה יש לתמוה דהוי להו לדחות בפשיטות דע"כ דלא גרסינן לה דאי גרסינן היאך משני עלה ה"נ קתני הא שוגגין פטורין כיון דבהדיא קתני לה למה לי' מדיוקא, וצ"ל דדוקא מעיקרא דהוי ס"ד דאמזידין לא קאי ת"ה רק לומר דמפני ת"ה חייב ולא מדינא א"כ שפיר לא משמע לי' לפרש דקאי אשוגגין דמעיקרא דהוי לי' לומר מעיקרא גבי שוגגין כיון דאמזידין לא קאי כלל היאך נקט לה גבי מילתא דלא קאי עלה ושביק הך מילתא דעלה קאי, אבל השתא דמחדש דמצי קאי גם אמזידין על דיוקא ואפילו לא הוי קתני שוגגין כלל הוי אתי שפיר לישנא דת"ה אמזידין ניחא לי' שפיר דהתנא אסקא לכולה מילתא מעיקרא והדר מפרש מפני ת"ה, וזהו ג"כ כוונת רש"י בד"ה הא שוגגין:

אמנם בעיקר דברי התוס' אני תמה. כי נראה לי לפרש בפשיטות, דודאי יש להבין הא פשיטא דבברייתא לא קתני מפני ת"ה גרידא, וע"כ דנקט מעיקרא דינא דכהנים שפגלו או מזידין או שוגגין ג"כ א"כ למה לי' להקשות ממתני' כיון דהקושיא רק מברייתא ובמשנה לא קשיא כלל דלא קתני ת"ה כלל ובברייתא קשה בלי מתניתין כלל ולמה הרכיב מתני' וברייתא כחדא:

לכן ברור דכך הכוונה דמברייתא ליכא לאקשויי דאיכא למימר דקאי אשוגגין דמעיקרא דשם בתוספתא הוזכרו שוגג ומזיד והך ברייתא היינו הך תוספתא רק במתניתין לא קתני רק מזידין חייבין בלבד, והשתא דייק דע"כ הך ת"ה דברייתא אמזידין קאי, והשתא ניחא דנקט במתניתין רק מזידין חייבין דבהא הת"ה ובכולה פירקין דיני ת"ה קתני להו, אבל אי ת"ה דברייתא אשוגגין קאי היאך השמיט תנא דמתניתין דין שוגגין דבהא עיקר ת"ה ונקט מזידין דלאו מת"ה הוא כלל רק מדינא, ועיקר מה שנתכוונו בפרק זה להזכיר כל דיני ת"ה ולא מה שהוא מדינא ואהא משני דכך הכוונה במתניתין מזידין דוקא חייבין אבל שוגגין פטורין וזהו מפני תיקון העולם, וזה ברור לדעתי:

בד"ה העושה מלאכה וכו' מעובד דומיא דעבד וכו' וה"ה דכי עביד חבירו בידים וכו'. כבר כתבתי שלא נתבאר לי מנין להו דבר זה ואדרבא בהך סוגיא דפסחים דף ך"ו ע"ב משמע להדיא דמה שמחשב אחר זולת הבעלים לא מעלה ולא מוריד כלל בין לפום מה דקרינן עובד בין למה דכתיב עבד ולמה אי עביד אחר בידים מועיל מחשבתו , ואולי כוונת התו' דאי ס"ד דאפי' במעשה בידים לא מהני מה דניחא לי' לבעל המעשה תיקשי הא גופא מנין לנו לומר עובד דומיא דעבד דניחא לי' מנין לנו דלפום מה דכתיב עבד הכוונה שעבדו הבעלים ואין במשמע לשון עבד רק שלא נעשה ממילא אבל עבד בה מי שיהיה ואפי' לא ניחא להו לבעלים, וממילא עובד ג"כ אפילו לא ניחא להו לבעלים, וע"כ צ"ל דעיקר הקפידה דיהא ניחא לי' לאותו שעושה המעשה, ושפיר דרשינן מה עבד דניחא לי' דאפילו עבד אחר עכ"פ ניחא לי' כמו כן בעובד ממילא ג"כ בעינן ניחא לי' וממילא לא מהני בעובד ממילא רק דיהא ניחא להו לבעלים דמה ענין אחר לחשוב בשל זה כיון שאינו עושה בה כלום רק מחשב בלבד, כנ"ל:

אמנם כבר כתבתי דלכאורה אין צורך לכל זה ויש לפרש בפשיטות שעשה מלאכה בשל בעל הפרה בלי דעתו רק להפסידו והשתא שפיר פסולה, דאי מכשרת לה הרי ניחא לי' לבעל הפרה כמו בעלה עליה זכר ואדרבא בהכי ניחא טפי מה שיש לדקדק דמאי פריך לחזקי' נימא דלכך פטור כדי שיודיעו ואפי' במזיד מ"מ אי מחייבת לי' לא יודיע כיון שאינו מתכווין להזיק רק להנאתו ולהנ"ל ניחא דהש"ס דייק דע"כ דעשה בשל בעל הפרה ולא נתכוין רק להפסיד דאי בשלו להנאתו לא מהני מחשבתו כיון דלא ניחא להו לבעלים כנ"ל, וכ"ש דאתי שפיר למסקנא שהכניסה לרבקה שתניק דודאי ניחא לי' כל שלא תפסל ולכך פסולה, ועמ"ש לעיל בגמרא בד"ה העושה מלאכה:

בד"ה בדיני אדם וא"ת והרי צורם וכו' כהיזק שאינו ניכר עכ"ל. דבריהם צ"ע דא"כ היאך קאמר דפטור ס"ס בין לחזקי' בין לר"י היזק שאינו ניכר במזיד חייב והיאך קאמר דצורם פטור כיון דלא קאי למזבח מ"ש מכל היזק שאינו ניכר דלכ"ע חייב מדרבנן, וכבר כתבתי בש"ס דלק"מ עיקר קושית התו' וביארתי בזה דעת הרמב"ם ע"ש:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה