אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף נב.

דף נא:

במשנה יתומים שסמכו וכו', פירש"י אף שלא נתמנה להם לא מאביהם ולא מב"ד אפ"ה כאפטרופוס הוא עכ"ל, משמע מפרושו דדינו לכל דבר כאפטרופוס למכור וליקח בנכסיהם וכן דעת כל הפוסקים וכן משמע לכאורה להדיא בש"ס לקמן בעובדא דסבתא דקאמר להו יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן:

אלא שאני תמה אי בא התנא לאשמועינן דיתומים שסמכו דינם כאפטרופוס למה תפס דבריו לענין מעשר ולמה לא השוה אותם לכל דיני אפטרופוס בנכסי יתומים, ועוד אי עיקר טעמא דהוי כאפטרופוס א"כ היכי קתני בתר הכי או שמינה להן אביהן אפוטרופוס פשיטא דאפטרופוס עצמו חייב לעשר, גם יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין יתומים שסמכו לגמרי ולא זכרו לא בהלכות תרומות ולא בהלכות נחלות ולא זכר רק דין הברייתא אפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח:

וראיתי לה"ה סוף הלכות נחלות שהניח דברי הרמב"ם בתימה על השמטה זו וביותר אני תמה דבמתניתין קתני חייב לעשר ויראה דקמש"ל דחיוב עליהם לעשר ועיקר דבר זה לא זכר הרמב"ם כלל רק כלשון הברייתא תורמין ומעשרין ולא שיהא חיוב עליהם לעשר ולמה השמיט לשון המשנה, גם יש לדקדק בש"ס דמה דייק ר"נ יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן הא לא הוזכר רק לענין מעשר ואינהו ודאי הוי ידעי ג"כ מזה דהא לא זכר ר"נ דין המשנה רק יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן ש"מ שהיתה המשנה ידועה להם רק הוא רוצה לדקדק מינה דחשיב כאפטרופוס ואיזה דיוק יש לו בזה, ואף דלקמן בש"ס כתבתי לפרש לפי דרכן של הפוסקים דדינם כאפטרופוס אבל לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל נראה לי שהוא מפרש הכל באופן אחר כמו שאבאר:

אשר על כן נראה לי דהך יתומים שסמכו אין דינו כאפטרופוס כלל דמי עשאו לאפטרופוס ולא מצינו אפטרופוס רק מאבי יתומים או מב"ד אבל כל שאינו כך לא חשיב אפטרופוס כלל, וזה שלא הוזכר בסיפא לענין שבועה דין יתומים שסמכו לא בכלל מינוהו ב"ד ולא בכלל מינוהו האב שאינו אפטרופוס כלל וכלל דיתומים קטנים לאו בני משוי אפטרופוס כלל רק טעמא דמתניתין כיון דס"ס סמכו אצלו ואוכלין אצלו עליו החיוב לעשר פירותיהן שלא יאכלו טבלים והדר קתני או שמינה להן אביהן אפטרופוס דס"ד דאין עליו חיוב לעשר, ובשלמא יתומים שסמכו כיון דאסור לו למכור וליקח בנכסי יתומים א"כ בודאי יאכלו טבלים חייב לעשר, אבל אפטרופוס כיון דבידו למכור וליקח מתוקן אינו מחויב לעשר קמש"ל דאין תיקון ליתומים למכור וליקח וחייב לעשר דשמא יאכלו טבלים, ומקשינן בש"ס דהא אפטרופוס אין לו רשות לתרום כלל, ובודאי ביתומים שסמכו לא קשיא לי' כלל כיון דמחויב להפרישם מאיסור טבלים והוא אינו יכול לישא וליתן בשלהם א"כ פשיטא דזכות הוא שיהא להם מה לאכול אבל על אפטרופוס קשי' לן דמוכח בברייתא דאין לו רשות לתרום וס"ד מהאי טעמא דאי לא יעשר יאכיל אותם מתוקן על ידי שימכור ויקח דבר מתוקן ומשני דלהאכיל דהיינו מה שהוא מוכן שיאכלו היתומים לא לאוצר יכול לתרום דהוי כמו בעל דבר בזה כיון שהוא להאכיל ליתומים:

ומעתה ס"ל להרמב"ם דהך תנא ס"ל קטן אוכל איסור. ב"ד מצווין להפרישו וכ"ש כל מי שהם אצלו ורואה או יודע שיאכלו איסור צריך שלא להניחם אבל לדידן דקי"ל אין ב"ד מצווין להפרישם כלל א"כ ממילא אין חיוב על אותו שסמכו אצלו להפרישם מאיסור וממילא אינו בעל דבר כלל לעשר כיון שיכול להניחם לאכול איסור והוא אינו אפטרופוס כלל, אבל אפטרופוס נהי דאינו מחויב לעשר וכל שלא יתן להם בידים אין קפידא אי יאכלו מ"מ כל שהוא להאכיל הוי כבעל דבר ממש ויכול לעשר:

וזה ששאלו בש"ס לרב נחמן על ההוא סבתא מאי עבידתא דזבנא כיון שלא נתמנית אפטרופוס לא מב"ד ולא מאבי יתומים, ובמשנה משמע להדיא דיתומים שסמכו אין דינו כאפטרופוס כיון דקתני בתר הכי או שמינה להן אפטרופוס וגם מדקתני לענין מעשר דוקא כנ"ל, ועל זה השיב ר"נ דיתומים שסמכו תנן, והיינו דוקא אי אינהו בעצמן סמכו אצלו מדעתם לא חשיב כאפטרופוס, אבל הך סבתא לא סמכו יתומים עצמן אצלה רק אפטרופוס סמכן אצלה ומסר לה קצת דברים שיהא בידה לפרנסתם ואיהי ודאי יכולה למכור כמו אפטרופוס כיון דלאו מכח יתומים הקטנים באה רק מכח מי שסמכן אצלה, והיינו דקאמר יתומים שסמכון תנן:

ולפיכך השמיט רבינו הגדול מתניתין לגמרי ולא זכר רק כפי לשון הברייתא אפטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח, כי חיוב ליכא כלל שאין חיוב להפרישם רק יכול הוא לעשר דחשיב בלהאכיל כשלו, ויתומים שסמכו אין חיוב וגם לא מהני כלל מעשר דידי' כיון שאינו אפטרופוס כלל, רק לפי דעת תנא דמתניתין דהי' צריך להפרישם שלא יאכלו ממילא חייב לעשר ומועיל עישורו כדי שיהא להם מה לאכול כיון שמחויב שלא להניחם שיאכלו טבלים כנ"ל, ולדעת הפוסקים דיתומים שסמכו טעמא דחשיב אפטרופוס גמור צריך לפרש דנקט יתומים שסמכו לאפוקי היכא דאינהו לאו בני דעת כלל רק הוא אספם בעצמו אל ביתו לא חשיב כאפטרופוס והיינו כדעת הרמ"ה שהביא הרא"ש, ולדבריהם אפרש לקמן עובדא דסבתא באופן אחר, גם צ"ל לדעתם הא דקתני חייב לעשר ע"כ בלהאכיל הוא, דכיון דאינו מחויב להפרישם מאיסור למה יתחייב לעשר יניחם לאכול טבלים וע"כ דמיירי שמאכילם בידים,, ואף דאחר ג"כ אסור להאכיל מ"מ אינו יכול לעשר וזה חייב לעשר, או דכיון דהוא אפטרופוס חשוב כאב דמצוה עליו שלא להניחם משום חנוך לנער כמ"ש הרמב"ם:

שם אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע. מדלא נקט במתניתין דין יתומים שסמכו לענין שבועה נראה לי שאין ענין אפטרופוס הזה לשבועה כלל דדוקא הנך דנשבעין שלא בטענה כגון אפטרופוס שנעשה מגדול ומכר הכל לידו מן הדין הוא שישבע שלא בטענה ולחשוב באחרונה היכן הדברים שנמסרו לידו אבל יתומים שסמכו מסירתם לידו לא חשוב כלל ואפי' שבועת שומרין ממש אין נשבעין על נתינת קטן דלא חשוב כלל וכ"ש הכא דהוא לא רצה לקבל כלל רק מה היה לו לעשות וכי ישליכם חוצה עם החפצים הלכך אין כאן מקום לשבועה ולפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ם בלאו הכי ניחא:

בגמרא אתם ולא שותפין קשיא לי היאך מקשה מהך ברייתא דהא בלא"ה משנה שלימה בתרומות דשותפין תורמין זה על זה ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות תרומות וכתב בכ"מ דלא קי"ל כהך ברייתא רק כמתניתין דתרומות, א"כ מאי אולמי הך דאפטרופוס מהך דשותפין להקשות ממנה למשנה דידן, ויש לי לומר דלא דמי הך שותפין דהכא לשותפין דהתם דהכא מיירי שיש לשני בני אדם שדה בשותפות וחולקין בפירות ובזה אין לו לזה שום ענין בחלק חבירו, אבל שותפין דתרומות הכוונה שהם שותפין בעסק וכמו דשותף יכול לעשות בעסק בלי דעת שותפו כמו כן יכול לתרום, אך לפי שיש לדקדק בלא"ה בדין אריס שפסק הרמב"ם ז"ל דיכול לתרום רק כשהוא מעכב אינו תורם וכאן אמרו ולא אריסין, ודברי הכ"מ שם צ"ע למעיין בירושלמי כאן כמו שהאריך מפרש הירושלמי בזה, לכן נראה לי דסובר הרמב"ם דש"ס דילן דלא מקשה בכאן רק מאפטרופוס ולא משותפין ואריסין ס"ל דהכא לא מיירי שהם שותפין בתבואה זו או שהוא אריס בתבואה זו רק דס"ד דשותף או אריס שלו לא קפיד ומסתמא מסכים על מה שעושה בשלו קמ"ל דהוי כתורם שאינו שלו רק אפטרופוס שפיר קשיא לי' ומחלק בין להאכיל ולהניח, והרמב"ם לא חש להזכיר כלהו לאיסור דבכלל תורם שאינו שלו הוא אבל שותפין ואריסין בתבואה זו לא הוי כאינו שלו כלל דהא שלו הוא ועוסק בהן כנ"ל:

שם ועושין להם לולב וערבה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו ערבה, ונראה לי טעמם מדגרסינן פרק לולב וערבה ערבה ניטלת בפ"ע ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ופריך כיון דאמר ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה פשיטא שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ומשני לא צריכא דאגבה והדר אגבה, ופירש"י דאגבה לשם לולב והדר אגבה לערבה מ"מ לא מהני, והשתא מוכח להדיא דאם לקח הערבה מן הלולב ונטלה בפני עצמה מהני דאי ס"ד דגם בזה לא מהני מאי מקשה פשיטא הא טובא קמש"ל דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' ליטלה בפ"ע וע"כ דהא ודאי מהני, ולפ"ז כיון דנקט לולב ע"כ עם ערבה א"כ אין צורך לערבה ולאחר שיצאו בלולב יקחו הערבה מן הלולב לערבה:

ובאמת שאני תמה על מה שנהגו ליקח ערבה אחרת לחיבוט ערבה כיון שביארנו דבש"ס מוכח להדיא דאדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כל שנוטלה בפ"ע, א"כ ממילא יש לנו ליטול הערבה שבלולב דכיון דאתעביד בה חדא מצוה ליתעבד בה מצוה אחריתי, ולמה נהגו ליקח ערבה אחרת:

ואפשר לומר דע"כ לא אמרינן כיון דאיתעבד בה חדא מצוה היינו שכבר נגמרה לגמרי מצוה ראשונה אבל כל כמה שלא נגמרה לגמרי שכל זמן שהערבה באגד עם הלולב יכול אדם לצאת בו ידי חובת לולב הלכך אין ראוי לכתחילה ליקח אותה מן האגד דבזה מקלקל מצוה ראשונה שהוא מצוה גדולה יותר מן הערבה אבל מ"מ כיון דיוצא בה אין לאפטרופוס להפסיד ליתומים ליקח להם ערבה אחרת חוץ הלולב וכ"ש בהך לולב של יתומים דלא איתעבד בה מצוה רק לחינוך בודאי אין קפידא ליקח אותה מן הלולב לערבה, ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ערבה. ומ"מ יש ליישב לשון הברייתא דנקטה ערבה היכי דלית להו לולב וחדא חדא נקט או דאיכא הרבה יתומים וצריכין כל אחד ערבה לחיבוט:

ודע דיש להסתפק בלולב כל שבעה אי נימא דוקא בי"ט ראשון דבעינן לכם ואין יוצאין בשאול חייב לקנות להם לולב אבל ביו"ט שני כיון שיוצאין בשאול אינן צריכין לולב ונראה לכאורה דאין חילוק כלל כיון דמיירי בקטנים ואינו רק לחינוך ודאי דאף בי"ט ראשון אין צריך לכם ומ"מ קונין להם לולב ה"ה ביו"ט שני וכן נראה מדקאמר וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי שופר ומ"ש דנקט לשופר בריבוי טפי מלולב, ואינך בשלמא מגילה ס"ד דהוא דרבנן וכן תנחומי אבלים ס"ד להיפך כיון דאמרינן דהוא גלגול החוזר ומאן דספיד יספדוני' קמש"ל דלא, אבל שופר מ"ש מאינך מצות וע"כ משום דדרך שופר דאחד מוציא את כולם ס"ד דלא בעי שופר לקנות להם שופר קמש"ל דמשום חינוך צריך לקנות להם שופר כדי שילמדו בו, וכן סוכה יוצאין בשאול ומ"מ קונין להם:

אלא שאני תמה על מה שחילקה הברייתא המצות בתרתי ומעיקרא נקט ועושין להם לולב סוכה ציצית וכל דבר שיש לו קצבה והדר נקט ולוקחין להם ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר לאתויי מגילה ומ"ש דמעיקרא נקט עושין והדר לוקחין ועכ"פ למה לי' למיפלגינהו בתרתי, וראיתי להרמב"ם ז"ל שכלל כולם בחדא אבל לשון הברייתא כמעט אי אפשר לפרש כך:

לכן נראה לי דכל מצות הללו דקא חשיב אין הכוונה לקנות להם דודאי כיון שיכולין להשיג ע"י אחר אין ראוי להפסיד ממון יתומים רק הכוונה כשיש להם אילנות דקלים בנכסיהם עושין להם לולב וכן מעצים שלהם לעשות להם סוכה ומצמרן לעשות ציצית דכיון שיש להם משלהם ראוי לחנכן שלא יצטרכו לשאול רק לצאת בשלהם וכן ציצית אף שאין חוייב ללבוש בגד של ד' כנפות א"כ אי לא הי' להם ציצית לא הי' ראוי לקנות צמר לציצית כיון שאין מוכרחין ללבוש ד' כנפות ומ"מ כיון שיש להם צריך לעשות להם כדי לחנך, אבל בסיפא ס"ת ותפילין זה קונין להם במעות וכן מגילה אף דיכולין לצאת בשמיעה ראוי לקנות להם כדי להתלמד דבכלל תורה היא, אבל הנך דקא חשיב ברישא אינו רק לעשות משלהן לא לקנות כנ"ל אף שלא נראה כן מדברי הרמב"ם כנ"ל:

שם לחוב על מנת לזכות. פירש"י דחוק מאד בלשון הברייתא ונ"ל פשוט דיש דין דהחוב הוא על מנת לזכות, כגון שלקח שדה מאחד באחריות ובא נגזל לערער עליה והוא דן עמו לחוב ויטלנה הנגזל והוא יגבה אחריותו מהמוכר, ושדה של המוכר עידית וזו זיבורית, ואף דבלא"ה אין למכור ברעה ולגאול ביפה מ"מ כיון דס"ס כשיגדלו יגבה המערער השדה ואז שמא לא יהא למוכר רק זיבורית וכדומה, ועוד נ"מ דכשיגדלו ויוציא הנגזל פירות ושבח לא יוכלו לגבות אחריות פירות ושבח משועבדים וטוב שיוציאנה עכשיו קודם שתשבח ותגדל פירות וכן כל כיוצא בזה, מ"מ כיון שעכשיו חוב הוא אין משגיחין בזה ואין דנין, גם משכחת לה היכא דריבית אוכלת בהן ומ"מ אינו דן לחוב ואף דנזקקין היכא דריבית אוכלת היינו בדבר ברור לא היכא שצריך לדון עדיין:

שם ואין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות. פירש"י אף שאין היתומים נפסדין ובתר הכי אבל מוכרין לאחרים פי' לטובת יתומים להאכיל או ליקח שדות, משמע מפירושו דאי הי' טובה ליתומים בשיחרור היה יכול להוציא לחירות ג"כ רק לפי שאין טובה להם בזה, ואף שאין נפסדין גם כן אינו יכול להוציא, אבל צ"ע דכשיש לעבד עצמו למה לא יוכלו למכור לו דהא צריך למכור להאכיל וממילא משוחרר, ודוחק לומר דיכול למכור לאחר. לכן נראה לי דעיקר החילוק דבשיחרור הוא עצמו מפקיע האיסור וזה אין בידו, אבל למכור לא מכר רק קנין דמים וקנין איסור ממילא מופקע למי שיש לו קנין דמים והתוס' כתבו לעיל טעם אחר בזה, ועמ"ש שם:

שם וצריך לחשב עמהן באחרונה. פירש"י וישבע שלא נשאר בידו כלום. נראה טעמו דאי בלי שבועה מה צורך לחשב הא יכול לומר מה שירצה, אבל מ"מ אינו מוכרח דכיון שמחשב יכול להיות שיכלו לברר שיקרו או שיכחישוהו בברי דבהא ודאי איכא שבועה, ונראין דברי מי שאומר בלי שבועה דאי בשבועה תיקשי להיפך למה לי לחשב ישבע בסתם שלא עיכב משל יתומים ודי בכך:

שם אני להרוס ואתה לבנות. לשון זה תמוה מאד, וראיתי למהרש"ל שפי' דהראו לו בחלומו דירושה זו בגזל ואיסור בא לאב לכך אני להרוס ואתה לבנות אבל מן התימא אצלי דהיאך ס"ד לסמוך על חלום להפסיד שלא כדין ונראה לי דהכוונה שהראו לו בחלומו דלמה ירצה הוא לבטל מה שעשה האפטרופוס משום דחושש דעבדים ימותו ושדות לעולם עומדין ועל זה הראו לו בחלום כיון דאתה חושש דמן השמים יהרסו מה אתה רוצה לבנות קרקע ג"כ תשתדף, והי' הכוונה כיון דגם להיפך אסור למכור עבדים ולקנות שדות דאין אנו יודעין הזה יצלח או זה, א"כ כיון שכבר מכר וקנה עבדים אין לו לבעל דבריו כי אין להתחכם נגד ה', ולא אשגח כיון דמצד הסברא קרקע קיימת טפי ראוי לבטל דברי האפטרופוס שישארו בקרקע:

שם יתומים שסמכו אצל בע"ה תנן. כבר כתבתי במשנה שיש לדקדק אי לא ידעו הם ממשנה הוי לי' להודיעם דין המשנה ועכ"פ כך הוי לי' לומר תנינא יתומים שסמכו וכו' ועוד מנין לו ממשנה דהוי כאפטרופוס דהא לא קתני רק חייב לעשר, וכבר כתבתי במשנה לפרש סוגיא זו לכל אחד לפי דרכו, למ"ד דיתומים שסמכו חשוב כאפטרופוס יפרש דעיקר הראי' מדנקט יתומים שסמכו ולא יתומים שהיו סמוכים ש"מ משום דחשיב כאפטרופוס הוא, דאי לא"ה חייב לעשר אפי' אספם בעצמו, ולשיטת הרמב"ם ז"ל שלא זכר דין יתומים שסמכו כלל, כתבתי לפרש בענין אחר ע"ש באריכות:

שם זיל לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. פירש"י כל הדיוט המוכר וכו', ודבריו מגומגמין מאד כמעט אי אפשר להולמן דמאי ענין מוכר לכאן דאנן בחזרת לוקח משתעינן, ונראה לי דקשיא לי' להרב ז"ל דלהיפך הוי ליה לומר לא יהא כח הקדש גרוע מהדיוט דהדיוט שאינו חוזר על עיקר הדין הוא כיון שמשך רק למה יהיו היתומים גרועים מאי היו הדיוטות, לזה סובר הרב דבעלמא היכי דתקנו משיכה משום שלא יאמרו נשרפו חיטכם בעלי' כל שמשכם הלוקח לביתו אפי' בלי ידיעת המוכר כלל קנה דהא מדאוריית' מעות קונות רק לטובת לוקח תקנו משיכה, וכיון שמשך אף דמהראוי דלא יועיל משיכה זו מן הדין, דאי משיכה קונה בעינן דעת מקנה שיאמר לו משוך וקני או חזק וקני או שיקנה בצווי המוכר, אבל כאן שכבר קנה במעות מדאורייתא ממילא מהני משיכה מדעת לוקח בעצמו, וזה שאמר לא יהא כח הדיוט חמור דבהדיוט כה"ג דתקנו דמעות לא יקנה מ"מ היינו לטובת לוקח אבל כשהם ברשות לוקח חזר הדין לדין תורה דמעות קונות, כ"ש בהקדש אף דתיקנו שלא יקנה משיכה ה"מ לטובתם אבל לחובתם חזר הדין דמשיכה קונה כנ"ל בכוונת רש"י:

אמנם לדעתי הכוונה כאן בפשיטות דהדיוט והקדש שניהם כאן דיתומים נקראין הקדש והלוקח הדיוט והשתא כיון דזול פשיטא דאין אפטרופוס יכול לחזור לחוב ליתומים א"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש דהקדש לא יוכל לחזור והדיוט יוכל לחזור, ואף דבבבא שלישית אי אפשר לפרש כן מ"מ נקט לה בהאי לישנא דמעיקרא, ועוד דהתם הכוונה ג"כ דאין ראוי דהדיוט ירויח מחמת תיקון חכמים והקדש יפסיד דמוכר הוא הדיוט ירויח מחמת תיקון חכמים דיתומים כהקדש, והקדש יפסידו כנ"ל:.

בתוס' בד"ה יהבי יתמי זוזי אפירי, וא"ת גבי הקדש כה"ג וכו'. מדבריהם מבואר שאין לחלק בין היכי דהקדש אינו מפסיד רק מניעת ריוח בין היכי דהקדש מפסיד דאי יש מקום לחלק בזה לא ה"ל להקשות מהך דהכא רק מלקמן יהבי יתמי זוזי אפירות, אבל ה"ה פ"ט מהלכות מכירה כתב לחלק בזה לדעת הרמב"ם שפסק פרק ו' מהלכות עירוכין בהקדש שקיבל מעות והוקיר אינו יכול לחזור הואיל ובהדיוט יש מי שפרע, ובהלכות מכירה פסק היכי שנתן גזבר מעות לאחר והוזל חוזר בו:

אך באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ולק"מ קושית הרשב"א וה"ה כמו שאבאר, והוא דודאי הפרש גדול יש בין אי הגזבר נתן מעות על פירות דעיקר תיקון חכמים בהדיוט היה שלא יקנה מעות לטובת הלוקח שלא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעלי' א"כ מה בכך דהקדש קונה בכסף מ"מ אטו בהקדש לא שייך הך סברא שיאמר נשרפו חיטיך בעליה א"כ פשיטא דשייך לומר לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, ואף דהדיוט מקבל מי שפרע היינו דדי במה שיוכל לחזור ע"י קבלת מי שפרע דס"ס כבר יצאנו מידי חשש דליקה דהמוכר טרח ויציל דחושש שמא יחזור בו הלוקח ויקבל מי שפרע א"כ בהקדש דלא שייך מי שפרע ע"כ יכול לחזור בלי מי שפרע דאי לא יוכל לחזור כלל הרי לא תיקנו חכמים להקדש מידי שלא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ולהדיוט הלוקח תיקנו וחששו להפסד שלו בדליקה משא"כ להיפך בהקדש שמכר וקיבל מעות מהדיוט כיון דבעלמא מוכר שיכול לחזור ע"י קבלת מי שפרע הוא והיינו שלא תיקנו רק לטובת לוקח כדי שיהא ברשותו לדליקה או שיציל לפי שיחשבם שיתייקר. א"כ בגזבר שמכר דלא תיקנו לטובת לוקח ההדיוט כלל דהא לוקח מהקדש אינו יכול לחזור כלל כל שנתן מעות א"כ ממילא אין הגזבר יכול לחזור בו בהוקר שאין חזרה זו של מוכר לטובת מוכר רק לטובת לוקח דמהאי טעמא צריך מי שפרע דטובת לוקח ניתקן כל שיוכל לחזור בו בקבלת מי שפרע לכך בהקדש אין הגזבר יכול לחזור בו כלל, וז"ב:

אמנם ביתומים אין חילוק כלל דמדינא הדיוטות הם רק לטובתם עשאום כהקדש, וכל לרעתם חזר דינם כהדיוט גמור כמ"ש התוס':

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה