אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף מב.

דף מא:

בתוס' בד"ה בעבד של שני שותפין וא"ת וכו'. כבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א בביאור דברי התוס', ודברי מהרש"א תמוהין דכיון דר"א דהתם לית לי' כמשנה אחרונה ואין כופין א"כ ממילא עובד רבו יום אחד ויש לו פירות ולמה לא יצא בשן ועין:

אמנם בגוף דברי התוס' עיקר דבריהם נבנו על יסוד שאמרו שם דיליף מכירה משיחרור, אבל באמת נראה לי דהא ליתא דהא חזינן הכא בסמוך דשיחרור לא מהני ומכירה מהני, אבל התם הכוונה פשוט דוודאי ילפינן מכירה מדין יום או ימים ומ"מ בשן ועין בעינן קרא אחרינא עבדו המיוחד לו, והיינו דכיון דס"ל דכי כספו היינו כספו המיוחד לו מוכח ממילא שאין להם בו תפיסת יד למכרו דאל"כ הוי כספו המיוחד לו כיון שיכול למכרו ואין לחבירו חלק בו וע"כ דס"ל לר"א דאין יכולין למכרו כל אחד בפני עצמו כלל, לכך לא הוי כספו המיוחד לו ופשיטא דליכא למילף מזה ליוצא בשן ועין דהא חצי' עבד ושל שותפין בר מכירה הוא לכך בעינן קרא אף דהוי בר מכירה מ"מ בעינן עבדו מיוחד לו, אבל התם דהלימוד מכספו ע"כ שאינו בר מכירה דאל"כ הוי כספו, וזה ברור לפע"ד ולק"מ:

בגמרא א אבל שיחרר חצי' ומכר חצי'. פירש"י ומכר תחילה חצי' או בבת אחת ע"כ , ולא ידעתי אי במכר תחילה חצי' מיירי מה בא לאשמועינן דהא היינו הך עבד של שני שותפין דיכול לשחרר חלקו ואי דבא לאשמועינן דיכול למכור חצי' הוי לי' לומר מחלוקת לשחרר אבל למכור לכ"ע יכול, וצ"ל דכוונתו דבהנך תרתי מיירי רבה במכר תחילה או בבת אחת ועיקר קמש"ל דבבת אחת מהני, אך לשון רבה אינו מדוקדק דהוי לי' לומר מכר חצי' ושיחרר חצי', ואפשר לומר דכל שגילה דעתו שרוצה לשחרר חצי' ולמכור חצי' והי' עוסק בשיחרורו ובמכירתו אף ששיחרר חצי' תחילה השיחרור תלוי ועומד שאם מכר חצי' ממילא משוחרר הוא כנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

שם ובכולו לא פליגי והתנא חדא וכו' הא רבי והא רבנן וכו' לא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו וכו'. תמוה לי טובא בהא מילתא, חדא דלאיזה צורך הביא הך ברייתא ראשונה והא מאידך גרידא תיקשי דעכ"פ קתני בה לא קני וכמאן אתיא, הא לרבי ודאי קנה דאפי' חצי קנה, וע"כ כרבנן ואפי' בכולו פליגי, גם המתרץ דמתרץ לחלק בין כולו לחציו למה לי ומה נפקא מינה אי קמייתא ג"כ כרבנן, הא שפיר מצי אתיא כרבי רק בתרייתא כרבנן כדקס"ד דמקשה ובאמר חצי חצי, ולמה לו להתרצן לחדש דקמייתא כרבנן ובאמר כולו, תו קשיא לי דהיכי מקשה עלי' דרבה מהך ברייתא הא בפירוש אמר רבה בשיחרר חצי' ומכר חצי' וכמו שפירש"י לעיל דבבת אחת מיירי ועכ"פ המכירה ודאי הוי מכירה לכ"ע לכך גם השיחרור מהני שהרי אין לו בו רק חציו והוי כעבד של שני שותפין, אבל בהך ברייתא דהמכירה אינה כלום והשיחרור אינו כלום, דמכירה לעבד אינו מכירה ולא מהני המכירה רק אי משוחרר חציו וכיון דשיחרר חציו לא מהני אין כאן לא מכירה ולא שיחרור ומאי ענין הך ברייתא להך דרבה, תדע דלא קאמר רבה שיחרר חצי' ושיחרר חצי' דמהני רק מכר חציו משום דמכירה ודאי מהני הלכך ממילא מהני השיחרור כנ"ל, ועוד קשיא לי היאך ס"ד לאוקמא ברייתא קמייתא כרבי כיון דס"ל לרבי דמשחרר חצי עבדו בלבד קנה למה לי' לאשמועינן דקנה היכי דנפיק מיני' כולו:

לכן נראה לי ברור בפי' סוגיא זו כך, דודאי מהך ברייתא בתרייתא לא קשיא כלל לרבה כמו שכתבתי דהתם ליכא לא מכירה ולא שיחרור רק הקושיא הוא כיון דקתני בקמייתא דקנו ע"כ כרבי אתיא והשתא תיקשי לרבה היאך נקט רבי למילתי' היכי דנפק כולו כיון דאפי' בחצי גרידא קנה, וע"כ דכולו גרע מחצי' דבחצי' אכתי נשאר גבי' חציו השני ובידו לשחררו ג"כ, אבל במכר חציו כגון הכא דלא נשאר בידו לשחרר חציו השני ונמצא שאינו משחרר רק חצי', וכיון דבעת שיחרורו כולו בידו לא מהני שיחרור חציו, ודוקא משחרר חצי' קנה דכיון דיכול לשחרר חצי' השני ס"ל לרבי דמשחרר פלגא פלגא קנה כמו שמשחרר כולו אבל לא שישחרר חציו שלא יוכל לשחרר חציו השני כלל, אפי' לרבי ס"ד דלא מהני, קמש"ל דאפ"ה קני, והשתא היאך יאמר רבה דבכולו אפי' רבנן מודו והרי מהך ברייתא שמענו דס"ד דכולו גרע מחציו דאפי' רבי יודה, ועכ"פ היאך נימא להיפך דאפי' רבנן לא פליגי בכולו, ומברייתא קמא גרידא ליכא לאקשויי דאיכא למימר דאתיא כרבנן ומודו בכולו, אבל מכח בתרייתא מוכח דקמייתא כרבי ש"מ דעכ"פ כולו גרע מחציו כיון דקמ"ל לרבי דכולו קנה מה דשמענו לדידי' אפי' חצי קנה, והיינו דמשני דהנך תרתי כרבנן אתיין, אבל לרבי לא שייך להזכיר הך מילתא כלל כיון דאפי' בחצי ממש קנה כ"ש בכולו רק לרבנן קאי וקמייתא דאמר כולו ובתרייתא בחצי חצי, וביאור ההפרש בין כולו לחצי' יתבאר בס"ד בתוס' בד"ה הא דאמר:

שם כאן בבת אחת. יש לתמוה כיון דעיקר החסרון בזה אחר זה דקמא קני קודם דאי לא קנה הוי כמו בת אחת כיון דקודם דבתרא לא קנה וע"כ דקנה קודם והיאך קאמר דתרווייהו לא קנה, ונראה לי דבאמת היתה כוונת המתרץ לחלק בחצי חצי בין בת אחת לזה אחר זה דלא כרש"י כמו שהקשה עליו רבינו שמואל ועוד באופן שפירש דחצי השני נותן לזה, רק דהמקשה ס"ד דכוונתו בכולו, ולפי שנתן אח"כ גם לשני אמרינן דלא נתכוון להקנות לראשון כולו רק שיזכה בכל הנכסים, ואהא מקשה אי בכולו מחלקת פשיטא דקמא קני ולא משגיחינן במה שנתן אח"כ לשני וע"כ דכוונתם לחלק בחצי חצי בין בת אחת לזה אחר זה, א"כ ממילא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כיון דסיפא בלא"ה לא ימלט מלאוקמא בחצי חצי ופירושא קא מפרש, א"כ מה צורך עוד לחלק בבת אחת לזה אחר זה דבלא"ה רישא בכולו מתוקמא ולמה לן לאוקמא רישא בחצי חצי כנ"ל:

שם ודילמא עבדיי שהי' כבר. הלשון אינו מדוקדק דלא הוי לי' לומר ודלמא דמהתם מוכח דודאי אמרינן עבדיי שהי' כבר לא ספק , ואולי משום שיש לחלק דהכא בע"כ צ"ל שלא שיחרר רק חצי דנין שלא שיחרר כלום, משא"כ התם ששיחרר הכל לכך קאמר כיון דמ"מ חזינן התם דמפרשינן עבדיי שהי' כבר דלמא הכא נמי כך הכוונה:

בתוס' בד"ה הא דאמר חצי חצי כו' וקצת קשה לפירושו וכו' שני לא קני כו' דכבר נסתלק הנותן. דבריהם צ"ע לכאורה, חדא דלמה להו להקשות מכח דשני לא קני הא בלא"ה אין מקום לחלק כלל בין כולו לחצי דס"ס כל אחד לא קני רק החצי ואותה חצי שהוא קונה אי אפשר לו לקנות בזה אחר זה והיאך יקנה בבת אחת ומה בכך דאמר כולו הא לא קני רק חצי והיאך יקנה גם מה שדחו דהכא לאו משום דלא חזי לקנות רק משום שנסתלק הנותן וזה לא שייך רק בכולו אבל בחצי הרי לא חזי לקנות ולא נסתלק הנותן כלל ואפי' קמא לא קני א"כ יפה אמר רבינו שמואל לחלק בין חצי לכולו:

אבל כוונת התוס' פשוט ומבואר דודאי בכולו הא דקני כל אחד חצי לאו מכח דהמקנה הקנה לו חצי דהא כולו קאמר, רק דאמרינן כיון דאי הקנה לאחד כולו נסתלק בשביל שהקנה גם לשני כולו לא עדיף כחו שישאר ביד רבו רק רבו ודאי מסתלק רק אינהו הוא דמדיינין זה עם זה זה אומר לי נתן ושלך אינו כלום וזה אומר להיפך ומספק חולקין ומשחררין זה לזה וכל אחד משוחרר לגמרי מכח חבירו, ואחד משוחרר מרבו והשני מן הראשון, ולא הוי כלל שיחרר חצי', משא"כ בחצי חצי דכל אחד משוחרר חציו מכח רבו שפיר לא מהני, והיינו דקשיא להו דמ"מ סוף סוף בזה אחר זה שני לא קני א"כ ראוי דבבת אחת שניהם לא יקנו כמו במקדש ב' אחיות וע"כ צריך לחלק דדוקא היכא דהראשון מונע השני מלחול, והכא אף דג"כ ראשון מונע לא מיקרי מניעה רק שנסתלק הנותן, א"כ ה"ה בחצי חצי דג"כ אין אחד מונע לחבירו רק מצד עצמו לא מהני לא מכח מניעת חבירו, א"כ אפי' בזה אח"ז לא מהני, בבת אחת מהני, וז"ב:

אך מה שכתבו התוס' מידי דהוי וכו' ואיתי' לחצאין, לא הבנתי כלל, דהתם באמת איתי' לחצאין וראוי לחלק, אבל הכא דמשחרר חצי עבדו לא מהני לא איתי' לחצאין כלל רק עיקר החילוק הוא דדוקא היכא דאחד מונע חבירו הבא אחריו או לא מהני בבת אחת אבל כאן אין אחד מונע חבירו רק מצד עצמו לא מהני וכן בכולו לא מיקרי מניעה רק מכח סילוק הנותן, כנ"ל:

ובעיקר פי' הסוגיא לא ידעתי מה צורך להך דכל שאינו בזה אחר זה, אני אומרה בפשיטות דע"כ לא קאמר רבה דמכר חצי' מהני רק היכי דהמכירה ודאי מהני על כל פנים א"כ ממילא מהני השיחרור דהוי ממש עבד של שני שותפין משא"כ התם המכירה ג"כ לא מהני רק אי נימא דמשוחרר חציו ואי אינו משוחרר אין המכירה כלום א"כ ממילא תלי תניא בלא תניא דהיאך נימא דמשוחרר חציו לפי שמכר חציו דהא אינה מכירה רק אי משוחרר חציו כיון דשניהם עבדיו לכך שניהם לא קנו, משא"כ בכולו לא אמרינן כלל דהוא משוחרר חציו רק אחד כולו משוחרר והשני אינו משוחרר כלום ומספק משחררין זה את זה אבל לרבו לא נשאר שום זכות בהם דמי שזוכה בכולו זוכה גם בעבד השני רק אינהו משחררין זה לזה דלא ידעינן מי זכה בכולו ואינו ענין כלל למשחרר חצי עבדו, וז"ב ונכון:

ומ"מ נראה לי ליישב דברי רבינו שמואל ז"ל ג"כ דוודאי בכולו לא דמי לשתי אחיות דהתם יש במציאות קידושין בזה אחר זה רק דין התורה שלא ישא ב' אחיות הוא המונע הלכך שפיר אמרינן כל שאינו בזה אחר זה גם בבת אחת אינו אבל כאן בכולו מה שאינו בזה אחר זה אינו מצד איסור וגזירת התורה רק שאינו במציאות כי הוא שני הפכים שיהא כולו לזה ויהא אח"כ כולו להשני מבלי שיסתלק הראשון ולומר שיסתלק הראשון אי אפשר דמאיזה צד יסתלק במה שכבר ניתן לו הלכך בכה"ג אף שאינו בזה אחר זה בבת אחת ישנן וחולקין ועוד שגם בבת אחת באמת אינו שיהא כולו לזה וכולו לזה רק לאחד מהן ומספק חולקין אבל בחצי חצי שזה אינו נוגע במה של זה כלל ומ"מ אינו בזה אחר זה מצד דין וגזירת התורה שאין שיחרור לחצי עבד [ואין מכירה לעבד] הלכך גם בבת אחת לא מהני שיהא חצי לזה וחצי לזה כמו שאינם בזה אחר זה וחצי חצי דמי ממש לשתי אחיות ולא כולו, וגם זה ברור לפע"ד:

בגמרא נגחו שור. כל המפרשים כתבו דהך מימרא למשנה ראשונה דוקא אבל למשנה אחרונה אין לו במעשה ידיו כלום ולדעתי הוא דבר מתמי' דמה בכך דב"ד כופין, מ"מ כל עוד שלא כפהו למה יפסיד רבו מעשה ידיו אטו יש בזה שום תיקון להפקיע מעשה ידיו אפי' קודם שיחרור והרי כל התקנה דלא תהו בראה וכל שב"ד כופין לשחרר שוב אין חשש לא תהו בראה ומאיזה צד יפסיד תיכף, ועוד אבאר בתוס' מה שיש לתמוה בזה:

אמנם כדי לברר דברים הללו דוודאי לכאורה משמע בש"ס להדיא דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו כמו שהוכיחו התוס' בד"ה יום צריך אני לבאר ג"כ פסקי הרמב"ם ז"ל בענין זה אשר לכאורה הם תמוהין לכל רואיהם וכבר תמהו עליו נושאי כליו ולא מצאו מענה המתיישב על הלב:

והנה בפי"ב מהלכות חובל ומזיק כתב הך מימרא בלשון הזה מי שחצי' עבד וחצי' ב"ח שביישו אדם או צערו או שנגחו שור וכיוצא באלו אם ארעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו ע"כ, והדבר תמוה מאוד מלבד דבש"ס מוכח להדיא דהך מימרא כמשנה ראשונה כמ"ש התוס' אבל בלא"ה הרי מפורש בש"ס בסמוך דלרבא אינו רק בהכהו אדם ולא שור והוא פסק בפ"ב שם כרבא דאינו נותן רק שבתו של כל יום ויום ועוד שלא זכר דהך נגחו שור דוקא בלא כלי' קרנא דהכי אוקמא בגמרא בסמוך מכח קושיא מברייתא דהמית מי שח"ע וחצי' ב"ח והוא כתבה בפשיטות ולא מצאו בש"ס גוונא רק בהכהו על ידו וצמתה ידו וסופו לחזור והיאך יכתוב הרב ז"ל סתמא ולא ביאר דוקא בהך גוונא:

ובפרק י"א מהלכות נ"מ בהלכה א' כתב דכל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס ותיכף בהלכה ב' כתב המית מי שח"ע וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וכו' והרי בש"ס מפורש להדיא דבעי למיפשט מעוכב גט שחרור מהך ברייתא דהמית ודחו לא כמשנה ראשונה ש"מ דלמשנה אחרונה לא הוי חצי קנס לרבו ומאחר דפסק פ"ז מה"ע כמשנה אחרונה היאך פסק דחצי קנס לרבו והא מעוכב גט שיחרור אין לו קנס ואין צריך להאריך לדחות מה שאמרו עליו ליישבו כי הם דברים דחויים מעצמן כמבואר לכל מעין, מלבד מה שזכרתי שיש להקשות עליו מה שלא זכרו הם כלל ולא כתבו ליישב כלום:

וכדי לברר דברי הרב ז"ל אשיב ידי על סוגית הש"ס כולה מה שיש לתמוה בה ומתוך זה יעלה לנו ארוכה לכל דברי הרב הנ"ל, חדא מה שהקשו על הך מימרא מהך ברייתא דהמית יש לתמוה מאי קושיא שאני התם דחצי קנס אינו מגיע רק מחלק עבדות וכופר מחלק חירות והם שני מיני תשלומין מחולקין לכך אין חולקין בזה לימים אבל נגחו שור דאי הי' כולו עבד או כולו ב"ח הי' משתלם כסך הזה לכך חולקין בו לימים משא"כ קנס וכופר שאין ענין העבד לחלק קנס כי הוא בא מכח שיחרורו ואין למשוחרר קנס וכן להיפך האדון אין לו שייכות לכופר ואי הי' כולו עבד לא הי' משתלם כמו כולו ב"ח:

שנית מאי קושיא מהך ברייתא לוקמא כמשנה אחרונה דהא לקמן הקשו להיפך וס"ד כמשנה אחרונה והיאך הקשו בכאן להיפך מה דאי נוקמא כמשנה אחרונה לא קשיא כלל ומ"ש התוס' לקמן דכי היכי דלא נפשוט בעיין דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס הוא תמוה דמ"מ מאי קשיא להו לרבא עד שאמרו דרבא לית לי' להך מימרא עכ"פ יש לומר דרבא מוקי לה לברייתא כמשנה אחרונה:

לכן נראה לי ברור דוודאי הך מימרא דנגחו שור קאי גם למשנה אחרונה רק באופן הזה דוודאי היכי דב"ד כופין תיכף לשחררו רק שאירע איזה דבר באותו יום שנשתחרר קודם שיחרורו שניהם שותפין במעשה ידיו ובכל מה שיגיע איזה שבח מעבד כי לא חילקו בזה לימים כי עומד להשתחרר תיכף רק למשנה ראשונה שאינו עומד להשתחרר כלל ולא יתכן שיהי' בשותפות דיפסיד רבו כי לא יוכל להכריחו לעבוד בשום פעם כיון שהעבד שותף בעצמו לכך תיקנו לחלוק לימים, וכן משמע לשון המשנה תקנתם את רבו, וכמו כן למשנה אחרונה היכי דהעבד קטן ואינו ראוי עדיין לישא אשה או דהאדון קטן או שיש עיכוב אחר כגון שנשתטה האדון שאינו בר שיחרור דממתינין עד שיהא ראוי לשיחרור, אז אם יש בזה משך זמן מה דינו כמשנה ראשונה לחלוק לימים עד שיגיע העת שיכפוהו לשחרר והשתא הך מימרא נגחו שור ביום של רבו מיירי ממילא באופן שלא הי' באפשר לשחררו תיכף רק אחר זמן איזה ימים ממילא מתחלק לימים כמו למשנה ראשונה:

והיינו דמקשה מברייתא דהמית דקא פסיק ותני נותן חצי קנס לרבו וקשה בין למשנה ראשונה בין לאחרונה ס"ס אי המית ביום של עצמו שאין לרבו שום תפיסה בו לא במעשה ידיו ולא בחבלתו א"כ מאיזה צד יהא לו קנס דהא לאו אדון הוא כלל, ואי נימא משום דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס דאפי' אין לו כלום מ"מ יש לו קנס מכח חסרון השיחרור בחלקו א"כ חבלה נמי תהא לאדון דמה לי קטלה כולה ומה לי פלגא כדמקשה בסמוך למ"ד דיש לו קנס מהך דהפיל שינו ועינו דמשלם לו דמי עינו השתא חבלו בי' אחריני וכו' אלמא אף דמעשה ידיו לגמרי שלו מ"מ כל דקנסא לרבי' ממילא חבלתו לרבי' כמ"ש התוס' בד"ה חבלי' והשתא הכא נמי כיון דקנס לרבו אפי' ביום של עצמו ממילא חבלתו נמי לרבי' ולמה בנגחו שור ביום של עצמו לעצמו מה לי קטלה כולה וכו'. ובודאי ליכא למימר דהך ברייתא למשנה אחרונה ובגוונא שהיו כופין לאלתר רק שאירע שהמית קודם שנשתחרר דהא קתני וחצי כופר ליורשיו והשתא לא ס"ד ראוי ליטול ואין לו דלקמן הוא דמסיק לה הכי רק יורשין ממש שנשא אשה והוליד בנים אחר שנשתחרר חציו א"כ ע"כ הי' מתחלק לימים, ואם נדחוק ונימא שבא על אשה באותו יום ונהרג וחצי כופר ליורשיו היינו אח"כ נודע שנתעברה וילדה, מ"מ מלבד מה דקשה להוציא כה"ג ליתן ליורשיו דכיון דבא עלי' באיסורא דלמא קודם נמי בא עלי' ואינו יורש כלל רק עבד גמור הוא, גם כיון שלא דר עמה כאיש ואשה שמא מעלמא ילדה, אבל בלא"ה אי באופן זה מיירי עכ"פ היאך פסיק ותני חצי קנס לרבו הא בגוונא דמתחלק לימים כנ"ל ביום של עצמו לא הוי לרבו כלום והא שכיח טפי מחצי כופר ליורשיו ומ"מ איירי בה, ואהא משני דשאני היכי דכלי' קרנא אפי' ביום של עצמו הוי לרבו וכמו כן חבלה היכי דכלי' אבר דמה לי קטלה כולה וכו' והך מימרא בחבלה החוזרת דלא קטלה כלום והוי כמעשה ידיו כגון שהכהו על ידו וצמתה כו', ותירוץ זה למשנה ראשונה א"ש בפשיטות דכיון דאמרינן דאפי' ביום של עצמו יש לו חלק בחבלתו ממילא יש לו קנס דאדון קרינן בי', וכמו כן למשנה אחרונה רק למשנה אחרונה הוא ע"כ למ"ד דמעוכב גט שחרור יש לו קנס, אבל אי אין לו קנס ממילא אין לו חבלה אפי' כלי' קרנא, ולהך מ"ד ברייתא כמשנה ראשונה כדמוקמינן לה לקמן להך מ"ד, ולפי זה לפי האמת דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות נ"מ, ממילא גם חבלה אין לו אפי' כלי' קרנא, והיינו שפסק הרמב"ם בפשיטות הך מימרא נגחו שור אפי' בהזיקו שור ולא זכר כלל בהכהו על ידו וצמתה דבנזק גמור ג"כ אין לו לרבו כמו קנס, ואתי שפיר גם לרבא כיון דלא מיירי כלל בשבת רק הכא מוקמינן לה הכי למשנה ראשונה או לאחרונה, ומעוכב גט שיחרור יש לו קנס דאז יש לו חבלה נמי משום מה לי קטלה כולה כנ"ל, והיינו שפסק בפשיטות בהמית חציו עבד וחציו ב"ח דנותן חצי קנס לרבו וחצי מפסיד דיורשין לית לי' דפסק כרבא דלקמן ראוי ליטול ואין לו ומיירי שהמיתו באופן שאינו מתחלק לימים כלל דהוי שותף גמור בו ומיקרי אדון גמור אפי' למעשה ידיו או ביום של רבו, ומה שלא זכר ביום של עצמו דאין לו קנס דכבר זכר מעיקרא דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס, א"כ ביום של עצמו למשנה אחרונה דאינו חסר רק שיחרור פשיטא דאין לו קנס, ועוד שכתב בנגחו שור דביום של עצמו לעצמו ומה לי קטלה כולה כנ"ל, ואין להקשות כיון דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות חובל ומזיק דהך דמעוכב גט שיחרור בספיקא קאי אי יש לו קנס א"כ למה בחבלה פסק כאן בפשיטות דשייך לעבד ביום של עצמו, לק"מ, דעכ"פ כיון דאין לו קנס מספיקא ממילא חולקין הם במי שחציו עבד וחציו ב"ח לימים בחבלתו דאז ביום של רבו שלו וביום של עצמו לעצמו, אבל אי לא יחלוק לימים בזה ממילא כיון דמעשה ידיו שלו לא יוכל לגבות מספק דקנס וחבלה שוין, הלכך דוקא בעבד גמור שיצא לחירות מטעם אחר וחבלו בו אחרים פסק דהוי ספק, אבל בחציו עבד מה צורך לספק ממילא חולקין גם בזה לימים אבל אי נהרג אי אפשר שיחלקו לימים כיון דקנס אי אפשר לעצמו שישתלם דאינו ראוי רק לרבו ורבו אי אפשר להוציא מספק, ובהכי ניחא טפי שלא זכר בהמית ביום של עצמו דבהא הוי ספק מכח מעוכב גט שיחרור, ודוק, ועלו כל פסקי הרמב"ם לנכון:

והשתא ניחא מה שהקשו התוס' דלקמן דבעי למיפשט דמעוכב גט שיחרור יש לו קנס מהך ברייתא דהמית ש"מ דמעשה ידיו לגמרי שלו דאל"כ הרי אדון גמור הוא, ולפי הנ"ל ניחא דעיקר הקושיא ביום של עצמו דאין לו חלק כלל למה יהא לו קנס הא אינו חסר רק שיחרור, וליכא למימר דיש לו חלק בחבלה בכלי' קרנא דאבר הא ליתא, דדוקא אי יש לו קנס יש לו חבלה ג"כ בכלי' קרנא משום מה לי קטלה כולה וכו' אבל אי אין לו קנס מאיזה צד יהא לו בחבלה דאי משום דכלי' אבר מה בכך הא עומד הוא להשתחרר בודאי אחר זמן, ואף עכשיו היו משחררין אותו רק שיש עיכוב מצד אחר אבל פשיטא דאין משגיחין בכילוי אבר בזה כיון דבלא"ה נשחררנו כולו אח"כ, ואהא משני לא כמשנה ראשונה, וכיון דאינו עומד להשתחרר כלל לא עשו חלוקה כלל בכלי' קרנא רק שותפין הם היכי דכלי' קרנא, וכיון דיש לו חלק בחבלה אפי' ביום של עצמו ממילא אדון הוא לקנס, וכל זה ברור לפע"ד ועמ"ש עוד בתוס' בזה:

שם אלא מעתה וכו'. נראה לי דהכי מקשה דס"ד דוקא בדבר התלוי בעבודת העבד בגופו חלקוהו לימים שלא יפסיד רבו דכיון שהוא שותף כל אימת שירצה רבו בעבודתו לא ירצה הוא, אבל שבח הבא מעלמא מה צורך לחלקו לימים כל אימת שיבוא יחלוקו, אבל השתא דאמרת דאפילו שבח הבא במקרה מעלמא חולקין לימים ש"מ דבאותו יום חשבוהו עבד גמור א"כ ישא שפחה ומשני דוקא בממונא לא פלוג דבכל שבח ממון חולקין אבל באיסורא לא:

שם נותן חצי קנס לרבו. קשיא לי כיון דע"כ דככופר שלם חשבינן לי' דחצי כופר אינו משתלם רק דחשבינן לי' שהוא שוה כך א"כ חצי קנס מלבד מה דגם בהא נימא שלשים שקלים ולא חצאי שקלים, אבל בלא"ה כיון דקנס שלם הוא היאך מצינו קנס פחות משלשים וצ"ע:

בתוס' בד"ה יום של עצמו היינו למשנה ראשונה וכו' וקצת תימא וכו'. המעיין לעיל יראה להדיא דמיירי שהקנה אח"כ תדע דאי הקנה קודם לא הי' קונסין אותו דהא לא עשה כלום, וביותר תימא לפי דעתם דמעשה ידיו לעצמו מאי קשיא להו לעיל בד"ה כופין דאין אומרים לאדם חטא דהא כיון דאינו משעבד בו ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כמ"ש להדיא לעיל דף ל"ח בד"ה כל, וכבר כתבתי בש"ס ליישב עיקר קושיתם מהך דלקמן לפי דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא ראי' דמעשה ידו לעצמו דהא למשנה אחרונה חייב בראי' כדאמרינן בחגיגה ש"מ שאין לו אדון כלל, ובאמת לא מוכח מידי דאפי' שניהם שותפין במעשה ידיו כיון שאין יכול להכריחו לעבוד וכשהוא עובד הוא מקבל חלקו לעצמו הרי חצי ב"ח אין לו אדון כלל משא"כ למשנה ראשונה כיון דביום של רבו הכל לרבו הרי יש גם לחלק ב"ח אדון ביום של רבו, וז"ב:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה