תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף מא.
בגמרא וכותב שטר על דמיו, פירש"י על דמיו העודפים על החוב, והוא דחוק מאוד דלא הוזכר העיקר דהעבד שוה יותר גם לשון על דמיו לא משמע כן כלל, ונראה לי דכל שנפקע חוב של רבו שני והעבד עדיין אינו משוחרר ממילא זכה בו רבו ראשון לגמרי כי מה שקנה עבד שייך לרבו כיון שאינו משוחרר כלל מן הדין וצריך העבד לפדות עצמו מיד רבו ראשון בכסף מלא כפי שווי' וזה נראה לי ברור:
אלא שיש להסתפק לרשב"ג דס"ל אין העבד כותב רק משחרר כותב אי גם המשחרר כותב על כל דמיו או כיון דאם לא שיחרר הי' מגיע לו חובו ועכשיו פקע חובו א"כ למה ישלם לרבו ראשון כסף מלא הא לא הזיק לו רק העודף בשלמא העבד מחויב ליתן לרבו הכל דהוא לא קנה החוב וכיון דרבו שני נפקע החוב ממנו זכה בו האדון ואי קשיא באמת כיון דאין השיחרור כלום למה יפסיד רבו שני חובו הא ליתא דמ"מ הוא מחל החוב ונהי דאין שיחררו כלום אבל החוב נמחל, וזה מוכרח לכל הפירושים] אבל רבו שני מאיזה צד ישלם הכל, ולפרש דאינו כותב רק על העודף זה קשה יותר דיהא פי' העבד כותב אינו באותו הכוונה דמשחרר כותב דמשמע דלא פליגי רק מי כותב לא בכמות הכתיבה, לכן נראה לי דודאי כיון שזה מחל החוב זכה בו האדון והעבד חייב ליתן לרבו ראשון דמי כולו וזה המשחרר חייב לעבד לשלם לו עבור מה שהזיקו בשיחרור זה דהוא אינו רוצה רק להיות עבד או משוחרר ולא ליתן דמים והוא מכריחו ליתן לרבו דמיו לכך מחויב הוא לשלם לעבד וממילא כותב הוא השטר לרבו כי הפוכי מטרתא למה לי', כנ"ל:
בתוס' בד"ה במזיק שיעבודו, וכגון דאמר לי' וכו'. משמע דס"ל דמיירי שפי' שלא יהא לו פרעון ואפי' ימות כמ"ש הר"ן וה"ה הנ"ל, אבל כבר כתבתי דכה"ג לא מיקרי כלל מזיק שיעבוד דהזיקו של זה בא כאחד בעבדו של זה, וההוא דבב"ק בשור ששחטו המזיק דחשיב מזיק שיעבוד אדרבא מהתם ראי' שלא אמרו שהרגו והזיקו ושרפו דבהא כיון דלא שייך לסלוקי בזוזי הרי הזיק בשלו, אבל בשחטו כיון דמצי לסלוקי בזוזי גוף בשר השור לא שייך לומר דחיותו דנפיק בשחיטה היה של הניזק וגופו של מזיק, דאין חיות בלי גופו של שור, משא"כ כאן בשחרור, ומ"מ אינו חייב החוב דאכתי יש לו פרעון מכח העבד בעצמו דכותב לו שטר מן הדין על דמיו כמ"ש לעיל, וראי' לזה דבסמוך קאמר על אמי שפיר נאה תתרגם שמעתתי' ולא קאמר כך על הך דרב דלפי פירושו ע"כ באפותיקי מפורש, ולהנ"ל ניחא דלרב מצי מיירי שפיר באפותיקי שיגבה משאר נכסיו כשימות, ומ"מ כיון שהעבד מחויב על פי הדין לכתוב שטר על דמיו ממילא אכתי יש לו פרעון מן העבד והמשחרר פטור:
בא"ד דלא מוקי פלוגתייהו בגרמי. לכאורה תמוה דאי כוונתם דהא חשיב גרמי שלא הזיק בגופו של עבד רק שיחררו וע"י השיחרור גרם שנפקע השעבוד א"כ מה זה שתירצו דאפי' מאן דפוטר גרמי מחייב במזיק שיעבוד, וקשה מה בכך הא הכא איכא תרתי גרמי ושיעבוד וכיון דגורם להיזק ממון פטור כ"ש גורם להיזק שיעבוד, וצ"ל דודאי ס"ל דמה ששיחרר העבד והפקיע השיעבוד חשיב מזיק בשיעבוד ממש ולא גורם היזק לשיעבוד רק דס"ד דענין מזיק שיעבוד שלא הזיק בממונו ממש של חבירו רק הזיק שיעבודו הא חשיב גרמי ואהא קשיא להו למה לי דנקט במזיק שיעבודו הוי לי' לומר דפליגי בדינא דגרמי, ועל זה כתבו דאפילו מאן דפוטר בדיני גרמי מחייב במזיק שיעבוד דשיעבוד הוי טפי כממון בעצמו ומזיק שיעבוד הוי כמזיק ממון, אלא שיש לדקדק קצת בהך דפרק המניח דף ל"ג ע"ב בשור תם ששחטו המזיק דפטור מפחת שחיטה דהוי מזיק שיעבוד וקאמר עלה זאת אומרת המזיק שיעבוד פטור ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא זיקא בעלמא שקלי מינך אבל בעלמא חייב וקאמר והא אמר רבה השורף שטרותיו וכו' ומשני התם ניירא בעלמא קלאי מינך אבל חפר בה בורות לא קמ"ל, והשתא הך דהכא ודאי גרע משחיטת השור ומשריפת שט"ח דלא עשה בגוף העבד כלום וצ"ל דמ"מ כיון שלמד משם למזיק שיעבוד ש"מ דכל שעשה בגוף השיעבוד הוי כחפר בורות ולא דמי לשורף שטר דלא עשה בגוף השיעבוד שאין השטר בעצמותו השיעבוד רק לראי' על השיעבוד לכך לא הוי רק גרמי אבל כל שהזיק בגוף השיעבוד הן ע"י חפירת בורות או דמפיק חיותא דשור או במסירת השיחרור ליד העבד כאן חשיב מזיק ממש ולא גורם ולא נחלקו רק לפי שלא הזיק בגוף ממונו של חבירו רק בשעבודו
בד"ה בהיזק שאינו ניכר לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון וכו'. הוצרכו לזה ולא סגי להו לומר דכיון דהכא חשיב ניכר טפי מהך דהניזקין כמו שכתבו אח"כ ס"ל לרב דלכ"ע בהא שמי' היזק דא"כ תיקשי הא דפריך ורב מ"ט לא אמר כעולא וקשה הא לא מצי לפרש כעולא דס"ל לכ"ע שמי' היזק, וע"כ דמ"מ כיון דאינו ניכר הוא הוי לי' לומר דפליגי בהא א"כ השתא נמי לימא דפליגי בהא, וע"כ דברבו ראשון חשיב היזק ניכר לגמרי כיון דמדאורייתא משוחרר:
אלא דאכתי קשיא לי כיון דע"כ הך ברייתא דפרק המניח דף ל"ג ע"ב דקתני מה שעשוי עשוי אי אפשר לפרשה רק בפחת שחיטה ומזיק שיעבוד פטור והוי ממש כהך מזיק שיעבוד דהכא א"כ מאי קשיא להו לתוס' על רב עד שהוצרכו לומר דברבו ראשון חשיב ניכר דאי דיאמר דפליגי בהיזק שאינו ניכר א"כ במזיק שיעבוד מה דעתם אי לכ"ע פטור א"כ מה בכך דהיזק שאינו ניכר חייב הא אפי' חפר בורות בשיעבוד או שחט השור פטור כ"ש באינו ניכר ומ"ט דרשב"ג, ואי לכ"ע חייב תיקשי הך ברייתא דהתם דפוטרת בשוחט השור דלא כמאן, ועוד דנצטרך לומר דאף דמזיק שיעבוד חייב היזק שאינו ניכר פטור, ואנו להיפך שמעינן התם מדברי התוס' גופא דכתבו דהך מ"ד דפוטר במזיק שיעבוד הוי אליבא דרב דהכא דלא כרשב"ג מבואר דלעולא הוי שפיר כרשב"ג דאף דמזיק שיעבוד פטור אבל היזק שאינו ניכר חייב א"כ מה קושי' שיאמר רב להיפך דמזיק שיעבוד לכ"ע חייב ומ"מ בהיזק שאינו ניכר פטרי רבנן, וניחא לי' טפי לומר דפליגי במזיק שיעבוד ובהיזק שאינו ניכר לכ"ע חייב וצ"ע, גם בעיקר דבריהם נראה לי שיש לחלק בין היכי דיש לניזק תפיסה בגוף הדבר אז בעינן שיזיק אותו הדבר היזק הניכר שישתנה ממה שהיה, אבל כשאין לניזק רק שיעבוד ועיקר מה שיש לו אינו דבר הניכר כלל היאך שייך שיזיק בו בדבר הניכר ובהא לכ"ע שמי' היזק ודוק:
בד"ה גובין משאר נכסים, כלומר אם רצה מוכר את אלו ר"ל דלא נפרש בשטפה נהר ואין גובין היינו להחמיר וגובין להקל כדמשמע פשטא דלישנא דגובין ואין גובין, אבל אי אפשר לפרש כן דפשיטא דכל נכסיו אחראין אם אי אפשר להשתלם מזה כמו שכתב הרא"ש, וע"כ דגובין הוא להחמיר על האשה וב"ח ולהקל על הלוה הוא:
בד"ה אשה אינה גובה, דתיקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ובטל לאלתר וכן מוכח בירושלמי כו'. ולפי זה מוכח דפליגי הכא במכרן לשעה אבל לעולם לכ"ע לא מהני אפילו בב"ח דהא בירושלמי מייתי מהכא דפלוגתא דר"י ור"א ג"כ במכרן לשעה ולא הבנתי כלל מה שכתב הר"ן דהרי"ף לא הביא הירושלמי רק דמיירי במכרן דבהדיא מבואר בירושלמי דאפותיקי ונצ"ב שווין בזה דמכרן לעולם לא, ולשעה נחלקו, וממילא נדחה ג"כ מה שהביאו ראי' דהלכה כרשב"ג מהך דלקח מן האיש, דהתם במוכרן לעולם דלכ"ע לא מהני רק דס"ד דמכירת האשה מהני קמש"ל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי, אבל במכרן לשעה דפליגי רשב"ג ורבנן לא מוכח כלל מהתם מידי:
במשנה תקנתם את רבו כו'. מלשון זה משמע דמה שאמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד ועצמו יום אחד לאו מצד הדין הוא רק מתקנה כי אם יהיו מעשה ידיו לעולם בשותפות יפסיד רבו דהא אינו יכול לכופו בשום פעם לעבוד כיון דהעבד שותף בעצמו ויוכל לומר איני רוצה כעת לעבוד וכדומה, והיינו דקאמרי ב"ש תקנתם את רבו, ולפי זה יש לי לומר עוד דהכוונה בדברי ב"ש שע"י שתקנו את רבו לא תקנתם את עצמו דאי יהא הדין שיהא לעולם בשותפות ראוי שפיר לכוף רבו לשחררו כי עשה דלעולם בהם תעבודו ליכא שאין שום שעה שיכול לכופו לעבוד כיון שהוא שותף אבל עכשיו שתקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם כי אינו יכול לישא כלום ולשחררו ג"כ אי אפשר מכח עשה דלעולם בהם תעבודו אלא אין מתקנין כלל וכופין את רבו, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה כופין, ועוד אבאר לקמן בגמרא גבי נגחו שור עיי"ש:
בתוס' בד"ה לישא שפחה אינו יכול, וא"ת אפי' יכול לישא שפחה וכו' כיון דאנוס הוא וכו' דבריהם דחוקין דמשום שבת נמי לא היה לנו לכוף כיון דאנוס הוא, אבל לדעתי בלא"ה לק"מ דלא חל כלל מצות פרו ורבו על חלק ב"ח, דמעיקרא בעבדותו לא הי' מחויב בדבר ובשביל זה ששיחרר חציו לא הוטל עליו חיוב פ"ור דלא חייבה תורה רק גוף שלם לא חצי גוף אבל שבת שהי' העבד מחויב בדבר קודם ובשביל שיחרורו של זה לא נסתלק מעליו חיוב שבת, ונהי שלא ניתוסף על חצי' פר"ו אבל שבת במה נעקר ממנו הילכך ראוי לכוף לשחררו, והיינו דקאמר לא תהו בראה וכו' ולא קאמר מצות פר"ו, ואי נימא דעבד מחויב בפר"ו בלא"ה לק"מ דב"ש קאמרי דעצמו לא תקנו כלל אפי' צד עבדות דאי הי' יכול לישא שפחה הוי מתקנים צד עבדות דהוא יוצא מצות פר"ו בשפחה ג"כ רק התוס' בכאן אזלי בסברתם בבבא בתרא דף י"ג דעבד אינו מחויב כלל בפר"ו עיי"ש:
בא"ד וליתי עשה דפר"ו כו'. כוונתם כאן שישא ב"ח דכבר הוכחתי דס"ל הכא דעבד אינו מחויב בפר"ו כלל וצד חירות אינו מקיים בשפחה וע"כ שישא ב"ח, אבל בריש חגיגה כוונתם שישא שפחה דשם ס"ד עבד מחויב בפר"ו וזה שלא תירצו בחגיגה תירוץ הג' שתירצו כאן דהיא לא מיפקדא דפשיטא דלאו לא יהי' קדש לא נאמר רק על הישראל לא שהעבד והשפחה הוזהרו בלאו שלא ישאו ישראל דאיסור העבד והשפחה מצד עבדות שבהם ולא הוזהר העבד שלא ישא ישראל ואפ"ת שיש איסור לעבד ושפחה להכשיל הישראל אבל כשהישראל אינו עובר פשיטא דהם אינם עוברים, אבל כאן ובב"ב דאזלי בשיטתם דעבד פטור מפר"ו וקושיתם שישא ב"ח שפיר תירצו תירוץ ג' דהיא לא מיפקדא והיא עוברת בלאו ואינה מקיימת עשה ואפי' מיפקדא אפשר בכיוצא בה, וז"ב:
אמנם בעיקר דבריהם בער אנכי ולא אוכל לידע מאיזה צד פשיטא להו דבכה"ג עשה דוחה ל"ת דאטו בביאה זו ובאשה זו יקיים העשה שהרי אם מתה אשתו או שהה עמה עשר שנים ולא ילדה או שילדה נקבות לא קיים מצות פר"ו כלל וצריך לישא אחרת א"כ כל ביאות של זה יעבור בלאו ועשה לא יקיים כלל ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרינן דדחי ולא כאן דלא תליא כלל קיום העשה בביאה רק שתלד לו זכר ונקבה ואם תמות או יגרשנה או שלא יזכה להבנות ממנה עבר בלאו ולא קיים עשה כלל וזה ברור לפע"ד, ולפי מה שכתבתי מקודם דעל חצי החירות לא חל כלל עשה דפר"ו דלא חייבה תורה רק גוף שלם בלא"ה לק"מ, ואין להקשות בחצי' שפחה דכפו את רבה וס"ד כר"י בן ברוקה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו ש"מ דעל חצי גוף חל פרו ורבו אי משום הא לא תברא דאי לא היתה אשה בכלל פרו ורבו משום שבת לא היו כופין דשמא אח"כ ג"כ לא תנשא כיון דלא מיפקדא אבל לריב"ב כיון דאח"כ מחוייבת שפיר כופין משום שבת כמ"ש התוס' בד"ה לא תהו בראה ע"ש:
בא"ד דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפי'. הקשה מהרש"א לידחי עשה דלעולם בהם תעבודו לאו דלא יהא קדש ע"ש, ולק"מ, חדא דאין עשה דוחה ל"ת רק אי מעשה הלאו הוא העשה בעצמה אבל הכא אטו בביאה זו מקיים עשה דלעולם בהם תעבודו רק שעל ידי ביאה זו לא יצטרך האדון לעבור בעשה אח"כ לשחרר, אבל פשיטא דבלי ביאתו אין האדון עובר כלל שנאמר שזה מקיים בביאתו העשה ועוד דאין העבד עובר בעשה רק האדון, ואף דאכתי לא ס"ד דתוס' תירץ זה רק בתירוץ הג' היינו דהא ס"ל דמ"מ כיון שהיא עושית עמו העשה בעצמותה ס"ד דדחי אבל כאן אין העבד עושה העשה כלל פשיטא דלא דחי, וז"ב ולק"מ:
בא"ד ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה. כך הוא לשונם כאן ובב"ב דף י"ג, אבל בחגיגה לשונם דכי מיעקר לאו וכו' ונראה לי דבכוונה כתבו כך, דכבר כתבתי דצד עבדות לעולם אינו עובר בלאו שלא הוזהרו רק ישראל שלא להדבק בהם אבל העבד והשפחה לא שייך שהוזהרו בלאו וכל שאין הישראל עובר פשיטא דאין השפחה עוברת וכן להיפך רק שם כוונת התוס' דישא שפחה דס"ל התם עבד מחוייב בפר"ו ועל זה כתבו דבעידנא דמיעקר לאו והיינו דהלאו עובר צד חירות שבו והעשה מקיים צד עבדות שבו, ובעינן עכ"פ שיהיו בעת אחת צד זה עובר וצד זה מקיים, וכאן כוונתם שישא ב"ח וכן בב"ב דס"ל עבד אינו מחויב בפר"ו כמו שכתבו לקמן ובב"ב להדיא וכן הוכחתי לעיל בדיבור זה להדיא והשתא מצידו אין כאן עבירת הלאו כלל כי חצי' חירות נושא ב"ח וחצי' עבדות אינו עובר רק מצידה בא עבירת הלאו, ושפיר כתבו דמיעקרא לאו, והיינו דנהי דעשה של זה ידחה ל"ת של זו אבל עכ"פ בעינן שתעבור זו בעת שמקיים זה ולא שתעבור זו בשביל שזה יקיים אח"כ, וזה שכתבו כאן ובב"ב תירוץ שלישי דאפי' הוי בעידנא ממש אין ראוי שזו תעבור וזה יקיים, אבל בחגיגה דהלאו והעשה מצידו הוא דשם הכוונה שישא שפחה לא משמע להו לתרץ דאפי' הוי בעידנא לא ידחה עשה דצד זה לאו דצד זה כיון דמ"מ גוף אחד הוא ואותו גוף מקיים עשה, משא"כ כאן דגוף אחר עובר תירצו תירוץ ג' וכן בב"ב ודוק היטב:
לפי שראיתי להרב הגדול בעל שאגת ארי' בספרו טורי אבן בריש מסכת חגיגה ששפך סוללה על כל דברי התוס' הללו והאריך בקושיות רבות לסתור דבריהם ואנכי הרואה שאין בכל דבריו ממש לסתור אפי' לא היו דברי התוס' רק מדברי האחרונים, לכן אמרתי יעברו דבריו לפני אחת לאחת:
והנה ראשית דבריו הקשה על מה שכתבו התוס' לתרץ דבעידנא דמיעקרא לאו לא מקיים עשה דהא סדין בציצית ג"כ בשעת עיטוף לא מקיים רק אח"כ כשהוא מכוסה ומ"מ דחי, ולק"מ לפע"ד דסדין בציצית הוי כמו מל ולא פרע דלא קיים עדיין המצוה ומ"מ כיון דהמילה חלק מהמצוה הוא דחי וה"ה סדין בציצית כיון דהמצוה הוא שהוא מכוסה ומעוטף בטלית שיש בו ציצית הרי העיטוף חלק מחלקי המצוה רק שנשלם כשהוא מעוטף כולו אבל מקצתו ג"כ מחלקי המצוה הוא משא"כ פרו ורבו דעיקר קיום המצוה הוא להוליד ואין העראה חלק מן המצוה כלל רק שאי אפשר למצוה בלעדה, אבל סדין בציצית זה העיטוף אף שאינו מצוה בעת העיטוף אח"כ יצטרף בעצמו להשלים המצוה כי אין מצוה רק שיהא מעוטף בציצית וז"ב:
ומה שהביא ראי' מהך דזבחים דף צ"ו בעצם שיש בו מוח דלולא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש הוי דחי אף דבעידנא דשובר העצם לא מקיים מצות עשה רק באכילת המוח ג"כ לק"מ לפע"ד, דודאי מודינא דאי כלל המצוה לא משכחת לה רק בעבירת הלאו קודם בודאי דחי דכה"ג הוי כגוף המצוה אבל בהך דהכא דעיקר המצוה הוא בלי שיעבור קודם בלאו רק בעבד זה ששיחררו רבו חציו אי אפשר לו לקיים מבלי שיעבור שיעבור על לאו בהא שפיר לא מהני כיון שאינו בעידנא, וכמו כן בכל מקום דעשה דוחה ל"ת אי לא משכחת לה עיקר המצוה בכללה רק שיקדים הלאו הוי מכלל המצוה ולא איכפת לן מה שאינו בעידנא, אבל אי עיקר המצוה הוא בלי שיעבור בלאו כלל רק באיש פרטי לפי ענינו אי אפשר לו רק לעבור בלאו, בהא אי הלאו בעת המצוה ממש דחי ואי אינו בעידנא לא דחי וכן בהך דשעטנז בכהן העובד עבודה דלא משכחת לה מצות עבודה רק בכלאים ממילא לא איכפת לן בעידנא ומ"מ בחציו עבד דעיקר מצות פרו ורבו אינו לעבור בלאו קודם רק בזה האיש פרטי בעינן בעידנא דוקא גם בלא"ה עיקר קושיתו לק"מ לפי מה שביארנו לעיל דלא כתבו התוס' כן רק כאן דאותו שעובר הלאו אינו מקיים העשה כלל כגון שישא ב"ח דהיא או חלק העבדות עובר בלאו והעשה מקיים חלק ב"ח אז אפי' נימא דיכול אחר לעבור לאו כדי שיקיים זה עשה אבל עכ"פ בהא ודאי בעינן בעידנא דהא ודאי אין ראוי שיעבור זה לאו כדי שיקיים זה עשה אח"כ לא בעת שעובר זה אבל בעלמא דאותו שעובר בלאו מקיים העשה בהא שפיר יש לומר דלא בעינן בעידנא, כנ"ל:
ובעיקר הקושיא מהך דזבחים לק"מ לפע"ד, דהמעיין התם יראה דר"ש בן מנסיא התם לאו מעצם לא תשברו דפסח שני יליף לה רק מפסח ראשון, וכיון דכתיב ואכלו את הבשר דיש לפרש בין על העצם בין בתוך העצם וכתיב ועצם לא תשברו ויש לפרש בין עצם שיש בו מוח בין עצם שאין בו מוח וע"כ חדא מנייהו אין הפי' כך דהוי תרתי דסתרי והשתא כיון דחזינן בעלמא דעשה חמור מל"ת א"כ הי' מהראוי לשבור ולאכול כולו לקיים העשה משלא נשבר מחמת חשש הלאו דעשה חמור לן מלאו דהא בעלמא דחי, והיינו דדייקינן כיון דתפסינן קרא דואכלו דוקא שעל העצם וקרא דועצם לא תשברו אפי' יש בו מוח ש"מ משום דל"ת שבמקדש חמור מעשה וש"מ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, והשתא ממילא לא קשיא דלא הוי בעידנא דזהו אי יש עשה לפנינו ולאו לפנינו ואינו בעידנא לא דחי אבל אנן לא ידעינן פי' הפסוק, ואי עשה שבמקדש ג"כ דוחה ל"ת ש"מ דחמיר עשה שבמקדש מל"ת פשיטא דהוי לן לפרש ואכלו את הבשר אפי' מה שבתוך העצם ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח ואין כאן ל"ת כלל, ולמה נפרש עצם שיש בו מוח ונפרש ואכלו דוקא על העצם דהא קיום העשה חמיר לן מביטול ל"ת אפי' במקדש:
והמעיין בסוגי' דפסחים דף פ"ה ע"א יראה מבואר כמו שכתבתי דהתם תניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה בבשר שעל גבי העצם או אינו אלא בבשר שבתוך העצם ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל עצם שיש בו מוח שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני שאין ת"ל כו' ע"כ, והקשו התוס' שם קושית הרב הנ"ל דהיכי יליף מינה בזבחים ואמאי נמי צריך קרא הא לא הוי בעידנא ואני תמה בלא"ה מה ענין זה למה דבעלמא עשה דחי דאי הכוונה ואכלו בבשר שעל גבי עצם אין כאן עשה ואי הכוונה ועצם לא תשברו בעצם שאין בו מוח אין כאן לאו ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת גם היאך קאמר ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה הא אינו ענין לעשה דוחה ל"ת כלל, וברור דהכוונה כמו שכתבתי שיש לפנינו שני דרכים או לפרש בשר שבתוך העצם ועצם שאין בו מוח או לפרש בשר שעל העצם ועצם שיש בו מוח ואל תתמה לפרש כן להכניס עצמנו בספק לאו דשבירת עצם שהרי עשה דוחה ל"ת אלמא עשה חמיר לן מל"ת א"כ יותר ראוי להכניס עצמנו בספק ביטול ל"ת מלהכניס עצמנו בספק ביטול עשה ומספק יש לנו לפרש להחמיר שיתקיים העשה בשלימות וע"ז גלי קרא בפסח שני להורות דאין בזה עשה כלל רק ע"כ בבשר שעל העצם הכוונה ועצם לא תשברו היינו עצם שיש בו מוח אבל שם בזבחים ר"ש בן מנסי' לא מייתי מפסח שני כלל רק מהך ועצם לא תשברו דפסח ראשון, והשתא כיון דעשה חמיר מל"ת ראוי להחמיר לפ' עצם שאין בו מוח וע"כ דעשה שבמקדש לא חמיר כל"ת שבמק' דל"ת שבמקדש חמיר לן טפי מעשה הלכך ממילא מפרשינן להחמיר דלא ליגע בל"ת שבמקדש, וז"ב ולק"מ והמעיין בתו' בזבחים שם כשהקשו קושיא זו של הרב הנ"ל הקדימו לומר דמפסח שני ילפינן לה ע"ש, וזהו מורה דאי מפסח ראשון לק"מ, ובאמת הך ברייתא דר"ש בן מנסי' אינה כלל הך ברייתא דפסחים הנ"ל:
עוד הקשה הרב הנ"ל על תירוץ השני של התוס' דכיון דהיא לא מיפקדא ואפי' מיפקדא אפשר בכיוצא בה דאכתי ישא בת מינו לריב"ב דהיא מחויבת ותרווייהו מקיימין עשה וצריכין זה לזה ואי אפשר באחר ואחרת, זהו תורף דבריו:
ותמהני שלא דק כלל דפשיטא שלא נתכוונו התוס' במה שהקשו אח"כ שישא את בת מינו דבזה קיים מצות פרו ורבו, דהא ליתא, כיון דאי הוליד עבד לא קיים פרו ורבו כמו כן בהוליד חצי עבד לא קיים המצוה רק שיוליד זכר ונקיבה שיהיו ב"ח בשלימות רק דהתוס' כתבו מקודם דמכח פרו ורבו אין כופין כל שמקיים שבת כל דהו, ואהא קשיא להו ישא בת מינו ויקיים שבת וממילא אין לכוף לשחרר, והשתא ממילא אפי' לריב"ב לא אתי עשה דתרווייהו ודחי ל"ת דאינן מקיימין כלל פרו ורבו, והתוס' בב"ב שם ובגיטין שתירצו תירוץ זה ס"ל שם דעבד אינו מחויב בפרו ורבו רק הכוונה דצד חירות יקיים פרו ורבו ופשיטא שאינו מקיים רק כשיוליד זכר ונקיבה ב"ח בשלימות לא חצי' עבד ואי ישא בת מינו הרי הולד חצי' עבד:
ובהכי ניחא שלא תירצו התוס' בחגיגה תירוץ זה דהיא לא מיפקדא דהתם ס"ל עבד מחויב בפרו ורבו, ויש להקשות שישא שפחה כדי שהעבד יקיים, והשתא לא יועיל דהיא לא מיפקדא ואי מיפקדא אפשר לה בכיוצא דמ"מ תיקשי לריב"ב ישא בת מינו וידחה עשה דשניהם הלאו, ובהו כיון דיוצא המצוה במה שמוליד עבד דפשיטא דעבד מקיים המצוה במה שמוליד עבד. א"כ וכי בשביל שהוולד יהא חצי ב"ח לא קיים המצוה כיון דאפילו בכולו עבד קיים כ"ש בחציו אבל כאן דס"ל עבד אינו מחויב כלל רק קושיתם שישא ב"ח דצד חירות יקיים, שפיר תירצו דהיא לא מיפקדא ואפי' לריב"ב אי אפשר שישא חצי' שפחה וחצי' ב"ח דמ"מ שניהם אינן מקיימין המצוה דצד חירות אינו מקיים כשיוליד ולד שחציו עבד וז"ב:
ומה שהקשה על תירוץ השלישי בתוס' דמשחרר עבדו עובר בעשה, כבר קדמו מהרש"א בתוס' כאן וכבר כתבתי לעיל דלק"מ:
ומה שכתב ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' דעבד אינו מצווה על פר"ו ואין ראוי שיעבור צד עבדות בלאו ואינו מקיים עשה כלל וחזר וסתר תירוץ זה מפרק דם חטאת דאמרינן אי פסולה תפסל ולא אתי עשה דאכילת קדשים ודחי לא תעשה דפסולה שנבלע בה משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וקשה מנא לן דלמא לכך לא דחי משום דבאכילת פסולה לא מקיים עשה ע"כ, ודבריו תמוהין ולא קרב זה אל זה דהתם זה האדם העובר ואוכל הכשירה מקיים עשה בכשרה הלכך אף דבפסולה לא מקיים עשה לא איכפת לן כיון דמקיים בכשירה אבל הכא צד חירות מקיים עשה וצד עבדות אינו מקיים עשה כלל ועובר בלאו:
תדע שאי היה עבד מחויב בפר"ו היה מודה הרב הנ"ל דשפיר דחי ואף דצד חירות אינו מקיים עשה רק בצד חירות אבל בצד עבדות לא מקיים והרי עובר הוא בצד עבדות דידה בלי קיום עשה כלל והוי ממש כפסולה דהתם ומ"מ הוי דחי דאל"כ מה צורך לו לומר משום דעבד אינו מצווה על פר"ו וע"כ דמשום הא לא איכפת לן דכיון דמקיים בזה עשה דפר"ו בצד חירות דידה לא איכפת לן מה שבצד עבדות דידה ליכא קיום עשה וה"ה הך דזבחים, וז"ב:
אמנם עיקר דבריו תמוהין לפע"ד ג"כ שאני אומר שאין עבד ושפחה מוזהרין כלל שלא ישא ישראל וישראלית רק הצד חירות מוזהר על עבד אבל כל שמצד הישראל אין איסור פשיטא דאין חל איסור על העבד ושפחה דלא שייך לומר דהישראל מותר בהם והם אסורין בישראל ומעתה אין לנו לומר רק דצד חירות עובר בצד עבדות דידה בלי קיום עשה ובהא מודה הרב הנ"ל דדחי כנ"ל, גם מהך דזבחים מוכח כן:
גם מה שתמה על התוס' שלא תירצו דפר"ו הוי עשה דלפני הדיבור ולא דחי ל"ת דלאחר הדיבור ג"כ לק"מ דדוקא מצה הוי עשה דלפני הדיבור שנאמרה לאותו הדור בעצמו ולישראל נתחדשה ונאמרה שלא בשעת הדיבור רק קודם אבל מצות פר"ו נאמרה שלא לישראל כלל ובשעתה נאמרה לאותו הדור אין בה גריעותא דלפני הדיבור כלל, גם צריך לומר לפי תירוץ זה דמה שאמרו ביבמות ד"ה מה להנך שכן לפני הדיבור אין הכוונה דזהו עדיפותא דהא אדרבא גריעותא היא רק הכוונה שאין ללמוד מהנך דדחי עשה ל"ת שיש בה כרת בעלמא דהא חזינן דהנך לפני הדיבור ודחי מה דבעלמא לא דחי וה"ה בכרת אין ללמוד מהנך לדעלמא:
גם מה שתירץ על עיקר הקושיא דלכך לא דחי דמדאורייתא יש תקנה בממזרות נראה לי דלכך לא תירצו התוס' כן משום דבעי' בעי לה בירושלמי פ"ב דיבמות בהא דאמרינן דבנו הוא לכל דבר אי הוי בנו לפר"ו, והשתא אי נימא משום דיש תקנה בממזרת תיפשוט אבעי' דר' אבין בירושלמי דקיים פר"ו בממזר, והתוס' שהקשו ישא ממזרת אין הכוונה לקיים פר"ו רק שבת יהא מקוים כמ"ש בהדיא דמשום פר"ו אין כופין כל שיכול לקיים שבת, ועוד דעכ"פ תפשוט להיפך דלא קיים בממזר, אבל אין צורך דהא אי הי' יכול לישא שפחה לא היו כופין אף שאינו מקיים פר"ו וה"ה ממזרת, הן אמת דבש"ע א"ה סי' א' פסק בהג"ה בפשיטות דקיים פו"ר בממזר והוא מדברי ב"י בשם הרשב"א והרשב"א מייתי לה מן הירושלמי, אבל המעיין בירושלמי יראה דהדבר בספק, וכבר תמה בזה מפרש הירושלמי על הרשב"א וש"ע ע"ש, אבל עכ"פ אין תלונה על התוס' שלא תירצו כך:
גם מה שכתב לתרץ דב"ד מפקיעין שיעבוד הוי שב ואל תעשה וממילא כופין בקום עשה דליכא עשה כיון שכבר נפקע השיעבוד ותמה על התוס' דמה צורך להו לומר דלשבת יצרה הוי מצוה רבה, וגם זה אינו דא"כ תיקשי הא דאמר אביי אי לאו דאמר ר"י א"ש עובר בעשה הוי כייפינא לי' כו' וקשה כיון דלולא ר"י א"ש הי' ראוי לכופו להפקיע שיעבודו א"כ ממילא מאי איכפת לן ר"י א"ש נפקיע ממנו שיעבודו וממילא ליכא עשה וע"כ כיון דהתם ליכא מצוה רבה כ"כ דאפשר דמייחד לה לעבדי' אין מפקיעין ואין כופין, והוצרכו שפיר לומר דלשבת יצרה הוי מצוה רבה:
גם מה שתירץ עוד כיון דמדינא עובד יום אחד לעצמו לא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו הוא תמוה דא"כ חצי' שפחה נמי ליכא בה עשה ומה הקשו על אביי מחצי' שפחה, הן אמת דכדברי הרב מפורש ברשב"א במסכת שבת אבל כבר כתבתי לעיל ליישבו, אבל דבריו א"א ליישב כלל וכבר הארכתי בזה לעיל במקומו גם בישוב הסוגיות דברכות וגיטין דשם פריך מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים וכאן בגיטין לא קאמר רק מצוה שאני, וישוב דברי הר"ן שתמה הרב הנ"ל והוא קושית הרב בעל מ"א סי' צ' ס"ק כ"ט הכל כתבתי ליישב שם ע"ש:
ומה שהקשה על תירוץ התוס' דאסור למכור עצמו בע"ע מהך דקידושין דף ס"ח דמוכח דלצורך מותר אינה קושיא כלל כיון דהקפידה תורה כל שיש מקום להצילו שלא ימכור עצמו היו כופין רבו לשחררו כדי שלא יצטרך למכור עצמו כיון שאינו מפסיד כלום דבלא"ה אינו יכול לשעבד בו והא ג"כ הוי מצוה רבה שלא ימכר בע"ע ולא יצטרך לישא שפחה, ואדרבא לדידי נראה לי ראי' מהך סוגיא דהתם דוודאי יש לתמוה למה קאמר זיל גנוב כיון דהוי איסורא הוי לי' לומר מאי אמרת זיל מכור עצמך וע"כ משום דאסור למכור עצמו בע"ע רק העצה שיגנוב ע"מ להחזיר לו אח"כ רק ב"ד לא ידעו מזה וימכרו אותו ואפי' על מנת למיקט לא מיקרי דלא מכוין כלל לצערו (וחבירו נמי מתרצה בכך שהוא כדי להתיר זרעו בקהל], ואי משום דכה"ג אפשר דאסור בשפחה דהוא יודע בעצמו שלא גנב כלום ואסור לעשות כן להטעות ב"ד להתירו בשפחה שלא כדין, על זה נאמר כמ"ד דמוכר עצמו ג"כ מותר בשפחה ולא גרע ממוכר עצמו רק מוכר עצמו יש בו איסור לכתחילה והשתא דהוא אינו מוכר רק ב"ד לא עביד כלום רק גרמא בעלמא ובלא"ה הרי התוס' באמת הי' מפוקפק בידים תירוץ זה דשמא כה"ג מותר למכור עצמו ולכך תירצו עוד תירץ אחר ובגיטין לא כתבו רק תירוץ האחרון בלבד:
ומה שהקשה על תירוץ שני של התוס' מהך דכהנת שנתערב ולדה ע"ש דבריו תמוהין מכמה טעמים חדא דספק ישראל ספק כהן ג"כ אינו נמכר מהאי טעמא גופא דלא מיקרי שב אל משפחתו דאינו יודע משפחתו כלל אם הוא מישראל או עבד, ועוד דהא לא קשיא רק למ"ד אפי' מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית וכן אפי' אין לו אשה ובנים ורק בזמן שהיובל נוהג דבימי שמאי והלל הי' היובל נוהג אבל פשיטא דלא קשיא לרבא דמפרש דכופין דמוכרח לפרש מתניתין אליבא דהלכתא ג"כ דאי אין לו אשה אין מוסרין לו ומוכר עצמו אין מוסרין לו ולאו דוקא בזמן שהיובל נוהג דמתניתין לעולם איתמר אפי' בזמן שאינו נוהג יובל וזה ברור ועוד דע"כ לא הוצרכו התוס' לתירוץ זה האחרון רק בחצי' עבד דס"ד דאין ראוי לכוף רבו כיון שזה יכול למכור עצמו אבל שם דיש ביד העבד בעצמו לשחרר ולא יצטרך למכור עצמו פשיטא דלכ"ע כופין לשחרר בפרט דהתם פשיטא דליכא עשה כלל דשניהם בספק וזה ברור ומה שתירץ הוא מכח מצות פר"ו כוונתו דהכא לא שייך דאנוס הוא כיון שיכול לשחרר זא"ז ודוק ואמת דגוף דברי התוס' לא הבנתי כלל דלכאו' נראה דאסור לישראל למכור עצמו בע"ע רק לישא שפחה, דא"כ בטלת לאו דלא יהא קדש דכל אחד שירצה לישא שפחה ימכור עצמו וע"כ דלא התירה תורה רק למוכר עצמו מפני דוחקו וממילא מותר בשפחה אבל לא למי שאינו מוכר עצמו רק לישא שפחה וצריך לומר דכוונתם דעבד זה מכיון שנשתחרר חציו ואז אין לו כלום יכול למכור עצמו, ולפי זה פשיטא דלא קשיא מהך דכהנת כלל. אך יותר נראה דס"ל לתוס' דאפי' כה"ג דהוא רק לישא שפחה מהני מכירת עצמו מההוא דקידושין הנ"ל כמו שפירשו שם רש"י ותוס', אבל לפי מה שפירשתי לעיל שפיר י"ל דכה"ג לא מהני:
ולק"מ:
גם מה שהקשה במילואים שם אהא דאמרינן בחצי' שפחה דכפו רבה לריב"ב או דמנהג הפקר נהגו בה וקשה הא יכולה להנשא לממזר וליכא בזה משום ריבוי ממזרים כיון דלא תפסי בה קידושין הוי כשפחה ומטהרת ממזרים כמו חציו עבד שאין בנו מתייחס אחריו כיון שאינו בר קידושין כמו שכתבו התוס' לקמן, ע"כ ת"ד. וגם בזה נראה לי שאין דבריו מכוונים מכמה טעמים חדא דדוקא בחציו עבד כיון דלא משכחת גבי' תפיסת קידושין כלל ממילא אין זרעו מתייחס אחריו ואינו יורשו אבל לגבי דידה מה בכך שאין אצלה תפיסת קידושין כיון דלגבי ממזר שבא עלי' יש לו תפיסת קידושין בעלמא ממילא זרעו מצד חירות מתייחס אחריו והוי ממזר מצד חירות שנמשך אחר האב דדוקא צד עבדות הוי כמותה ולא צד חירות וזה ברור. ומה שהקשה בסוף שם מההיא אמתה דעבדו בה איסור והרי יכול למוסרה לממזר לק"מ דבלא"ה הי' יכול למוסרה לעבד ש"מ דמ"מ הי' חשש איסור, ועוד דדוקא בחציו עבד דלא משכחת לה תפיסת קידושין כלל דאפי' ישא ממזרת אי אפשר שיהא מותר בכולה ע"י קידושין דאתי צד עבדות כו', אבל להיפך בחצי' שפחה דלא שייך גבה איסור זה א"כ שפיר תפסי בה קידושין בממזר כיון דמותרת לכולו וחזי' לכולו ודוקא חציו עבד דלא משכחת לה גבי' תפיסת קידושין כלל:
גם בעיקר דבריו שכתב דלפי שאין זרעו מתייחס אחריו חשיב כעבד גמור אינו נראה כלל, דהא חזינן דאסור בשפחה אלמא דצד חירות שבו אלים ואסור בשפחה אף שאין בו תפיסת קידושין וכמו כן נראה לי פשוט דקיים פר"ו בבת חורין דמהאי טעמא לא הקשו התוס' על בת חורין אינו יכול דאפי' יכול לא קיים פר"ו כיון שאין בו תפיסת קידושין, וע"כ דאף שאינו מתייחס אחריו אבל קיים פר"ו שהוליד בן המתייחס אחר אמו וחשיב כישראל ודוקא בהוליד עבד שאינו מתייחס כלל לא קיים פר"ו ולא בהוליד מבת חורין דהוא כישראל וז"ב ועוד אבאר לקמן בס"ד בזה:
בא"ד וא"ת וימכר עצמו בע"ע וכו' וי"ל וכו' לקמן בחצי' שפחה דקאמר לריב"ב כופין לא קשיא הא יכול למוסרה לע"ע או למכרה למי שיש לו ע"ע דדוקא הכא קשיא להו דבימי ב"ש והלל הי' יובל נוהג אבל הך מעשה לא הי' יובל נוהג:
בא"ד וישא ממזרת וכו' ולפעד"נ דלק"מ שלא התירו רק ממזר בשפחה לפי שבניו באין לידי תקנה אבל עבד בממזרת שלא נתקנו בניו לא התירו כלל וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' אסורי ביאה, והיינו לפי דעתו דלא יהי' קדש אינו לאו גמור רק מדרבנן ולמ"ד שהוא לאו גמור ג"כ יש לומר כיון דע"י השפחה ניתקנו בניו טפי מממזרת לא שייך לא יהא קדש אבל להיפוך דהוי ממזר וגם מעבד שייך לא יהא קדש כנ"ל:
בא"ד וישא נתינה וכו' בכאן לא שייך דאין תקנה להרבות נתינים בישראל דזהו בממזר דהוא מישראל ומרבה ממזרים בישראל אבל נתין אינו מישראל ולא שייך שמרבה בישראל ומ"מ אין תירוצם עולה יפה לפי פרש"י פרק יש מותרות ולולא דבריהם הי' נראה לי דצד עבדות וצד חירות נאסרו בעבד בעצמו שאסור לו לפי שמערב עבדות בחירות ומה שאמרו במשנה לישא שפחה וכו' לישא ב"ח היינו משום דס"ד דעשה ידחה ל"ת וקאמר לישא שפחה הרי צד חירות שבו אינו מקיים עשה ב"ח היא עוברת בלאו ודוק, ולפי זה מיושב קושית התוס' ג"כ שישא בת מינו ותירוצם אינו מובן כלל וצריך לפרש משום דצד עבדות שנאסר לאו משום שאינו מינו כי עבד בב"ח מינו הוא וכיון שלא נאסר מכח אינו מינו אין להתיר מכח שישא בת מינו ודוק, אבל להנ"ל אין צורך לזה: