אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף לז:

דף לז.

בגמרא המחזיר חוב כו'. פירש"י בזמן שהשביעית נוהגת וכו' וכן פי' הר"ן, ולשון זה קשה להולמו דהא לעולם נוהג מדרבנן, וליכא למימר דס"ל דאף דעשו זכר לשמיטה היינו לענין שישמט החוב אבל לא בכל פרטיו שיצטרך לומר משמט אני דהא בסמוך בעובדא דאבא בר מרתא משמע בהדיא דאפי' בזמן הזה צריך לומר משמט אני, לכן ברור דעיקר כוונתו דקשיא לי' לישנא בשביעית דהא בתוך שביעית אינו משמט כלל אף דאסור לתבוע אבל אין צריך לומר משמט אני, ולזה פירש דהכוונה באותו העת שנוהג שביעית והיינו בהתחלת שנה שמינית דאז נוהג דין שמיטת כספים של שביעית ולא בשביעית אבל ודאי דשביעית לעולם נוהג מדרבנן עכ"פ, כנ"ל:

שם ותלי לי' כו' איתבי' אביי כו' תלי לי' נמי. לא נתבאר מה היה קושית אביי ותירוצו של רבה, וכ"ש לפי פירוש המפרשים שתולה עיניו ומצפה דמה ס"ד להקשות, ונראה לי לפי דקי"ל כפוהו ויהיב לאו כלום הוא אבל כפוהו ופורע חובך כיון דחייב לשלם ורוח חכמים נוחה בכך מהני והיינו דמקשה אביי דצריך שיאמר מתנה אני נותן ובזה לא מהני כפוהו ויהיב ומשני דכה"ג כיון דחייב לשלם חובו וכך הוא רצון חכמים שיתן לו מתנה מתנה כזו מהני כפוהו כמו במכר וחוב ונראה לי דכל זה כשהביא לו מעות לשלם רק רוצה לחזור בו וליטלם אבל לכפותו שישלם לו ודאי אסור דהוי לא יגוש גמור, והשתא לק"מ מה שהקשו על רש"י דבטלת כל דיני שמיטה דודאי לא בטיל כלום ומשמיט חובו ואינו יכול לכופו:

שם השתא מיהת אמטינהו ניהלי'. נראה לי דכוונת אביי דהוי ס"ד דלא מהני אעפ"י כך רק כשהמעות ביד המלוה הלכך אף שאמר משמט אני מהני אעפ"י כך, אבל כשכבר קיבל המעות בחזרה מחמת מאמר המלוה משמט אני שוב אין חיוב על הלוה לחזור ולפרוע דכבר מחל לו המלוה, לזה אמר לו כיון דאי הי' אומר לו אז לא הי' מקבל המעות ממילא לא נמחל עדיין וצריך להחזירו ולומר אעפ"י כך לקיים דברי חכמים להחזיר חוב בשביעית:

שם לא שביק היתרא. כבר כתבתי שיש להקשות על זה פרוזבול המאוחר למה יפסל לגמרי הא ליכא למיחש כלל לגבויה שלא כדין דבחוב שלוה אחר הפרוזבול לא יסמוך על פרוזבול זה דלא שביק היתר ואכיל איסור ובודאי יעשה פרוזבול חדש, לכן ברור דרב כרשב"ג ס"ל דסובר בתוספתא דכל פרוזבול קודם החוב הוא דוקא הלכך שפיר שייך לא שביק דלמה ילוה לו בלי פרוזבול והלוה יטריח לבקש פרוזבול, אבל אנן דקי"ל כהך מתניתין דמאוחר פסול ופרוזבול דוקא אחר החוב ממילא לא אמרינן לא שביק דמי יימר דמיתרמי לי' בי דינא וגבי גר הצריך שלשה סתם אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' כ"ש כאן דצריך עכ"פ ב"ד חשיב שבדור ולפיכך השמיט רבינו הגדול מימרא דרב יהודה לגמרי וזכר סתם משנה דכתובות דבלי פרוזבול לא יפרע משום דקיי"ל פרוזבול המאוחר פסול כמו שביארנו:

וכתב הרמב"ן ז"ל דאם אמר תנאי הי' לי שלא תשמיטני בשביעית ג"כ נאמן במיגו, ולא הי' צריך הרב ז"ל למיגו כלל דהך סברא דלא שביק מהני ג"כ לטענת תנאי דאי לא התנה הי' עושה פרוזבול ונ"מ במלוה ע"פ דלדברי הרמב"ן ז"ל מיגו לא אמרינן להוציא, אבל הך סברא דלא שביק מהניא להוציא ג"כ ומ"מ אני חוכך במלוה ע"פ שאין עלי' עדים כלל לא מבעי לדברי הרמב"ן הנ"ל דלא מהני מיגו דהא הלוה יש לו מיגו דלא לוה כלל אלא אפי' לדידי אפשר דאי אית לי' ללוה מיגו לא מהני סברא דלא שביק כמו דלא מהני חזקה דת"ז היכי דאיכא מיגו כנגדה:

בתוס' בד"ה לא שביק ואומר ר"ת דמהאי טעמא נאמן בלא שבועה. לא נתבאר כוונת ר"ת ז"ל דאיזה שבועה יש כאן כיון שטוען שמא ואין נשבעין על שמא ומתניתין קא חשיב נשבעין שלא בטענה ולא הוזכר לישבע על פרוזבול ואולי כוונת ר"ת להורות דהך סברא דלא שביק כמו דאלים להוציא ממון כמו כן פוטרת משבועה ונ"מ כשטוען תנאי הי' דהלוה מכחישו, ומכח סברא דלא שביק אפילו שבועה אין צריך:

בגמרא במאי עסקינן כתב הרשב"א דעיקר הקושיא דמשמע להו דלא ישתעבד לראשון קאמר וכן לאחר יאוש אמאי ישתעבד לראשון, אבל רבו שני אפשר להשתעבד בו דקני לי' משבאי וכו' וכתב עוד דאפשר דהאי מקשה הוי ס"ל דשבאי לא קני וקרא דוישב ממנו שבי לא דרשי לקנין ע"ש, ואני תמה כי לפי דעתו דלמ"ד דקני שבאי אין חילוק בין לפני יאוש לאחר יאוש דלעולם קני לי' שבאי, א"כ ע"כ דלאביי לא קני שבאי כלל דהא מוקי בהדיא דלפני יאוש לרבו ראשון וקשה הא קני לי' שבאי, אך כבר כתבתי בסמוך דבש"ס מוכח להדיא דלא כהרשב"א בזה ע"ש:

שם לעולם לאחר יאוש הרשב"א ז"ל דעתו דה"ה לפני יאוש רק משום סיפא דלשם ב"ח נקט אחר יאוש ויש להבין דעתו כיון דלשום עבד הוי לשני לשום ב"ח למה ישתעבד לראשון מה בכך דהוי לפני יאוש הא קני לי' שבאי ושני פדהו לב"ח וקנה את עצמו ומה נ"מ אם פדהו השני עבור עצמו או עבור העבד , וצריך לומר דכל לפני יאוש לא פקע רשות רבו מיני' ואי אפשר לעבד שיקנה עצמו ודוקא לשום עבד דקנאו השבאי למעשה ידיו קונה השני ממנו ג"כ למעשה ידיו, אבל כל שפקע רשות אחרים ממנו רשות רבו ע"כ חוזר עליו ואין העבד קונה עצמו למעשה ידיו:

אבל מ"מ אני תמה מאוד דלדבריו הא דקאמר בסמוך אי לפני יאוש קאמריתי היינו כשם ולאחר יאוש כדחזקי', וקשה הא גם לפני יאוש בעינן כדחזקי' דבלי הך דחזקי' לשום עבד ישתעבד לשני ומכח דחזקי' לראשון דוקא כמו שהכריע הרשב"א ז"ל גופא אח"כ דהעיקר כפירש"י דלא סגי שישתעבד מכח דחזקי' רק לרבו ראשון:

וליכא למימר דהכוונה אי לפני יאוש קאמריתי היינו כאביי דפליג עלי' דרבא דשבאי לא קני דהא מוקי לפני יאוש ולשום עבד לראשון הא ודאי ליתא דמי תלה הך דשבאי אי קונה אי לא בהך אי לפני יאוש מיירי או לאחר יאוש ובוודאי יש לפרש לפני יאוש ושבאי קונה ולשום עבד ישתעבד לשני, וכיון דמספקא לי' לרשב"ג בלאחר יאוש ג"כ ע"כ דס"ל שבאי קונה א"כ גם לפני יאוש בעינן הך דחזקי' שלא ישתעבד לשני ומה שהכריחו להרשב"א ז"ל לפרש כן הוא קושית הראב"ד שהביא שם גם כל הראיות שהביאו בש"ס לא משמע דקנין יאוש הוא רק חזקת מלחמה כמו כסף דמיירי בלי יאוש, אבל לדעתי לק"מ דהכא לא שייך יאוש כלל כמו שהקשה הרשב"א והראב"ד [ומה שרצה הרמב"ן ליישב כבר דחהו הרשב"א שם] רק הכא עיקר הקנין חזקת מלחמה וכל שנתייאש שאינו יכול להציל הרי גבר במלחמתו וקנה, אבל כל שיכול להציל עדיין לא גבר במלחמתו ולא הוי חזקת מלחמה כלל וכ"כ הר"ן בד"ה במאי עסקינן ע"ש:

והשתא ניחא הא דקאמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ולשיטת הרשב"א תיקשי כיון דמספקא לי' אי לפני

יאוש אי לאחר יאוש היאך יאמר דבר אחד שיתחלק לשנים דבלפני יאוש כוונתו לשום עבד לשני ולב"ח לראשון ולאחר יאוש בתרווייהו לראשון, ולהנ"ל ניחא דלפני יאוש ג"כ לעולם לראשון דלא קרינו בי' שביו רק כשאינו יכול להציל, אבל בלא"ה לא הוי חזקת מלחמה כנ"ל פשוט וברור:

שם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות. יש לדקדק מ"מ למה ישתעבד לעולם לראשון הא אי נימא לשום עבד ישתעבד לראשון שוב לא יפיל עצמו לגייסות דמאיזה צד יסמוך שיפדוהו לב"ח מסתמא יפדוהו לעבד בפרט דרשב"ג באמת ס"ל דמצוה לפדות עבדים כמו ב"ח וליכא למימר דמ"מ כיון דלשום עבד ישתעבד לראשון ממילא יסמוך שיפדוהו לב"ח דלמה יפדנו לעבד כיון דלא לו יהא, הא ליתא דלעבד יקבל דמיו מראשון כמו ששנינו בתוספתא, ולב"ח לא יקבל דמיו ויפסיד ואולי יש לומר דה"מ שאמרו בתוספתא נותן דמיו היינו לפני יאוש דבהכי איירי התוספתא כמו שפי' הר"ן אבל לאחר יאוש מכח הך דחזקי' אינו נותן דמיו כלל דאי יצטרך ליתן דמיו אכתי יפיל עצמו לגייסות שמא לא ירצה רבו ליתן דמיו או שלא יהא לו דמים ויצא מתחת ידו:

אלא שיש להקשות להנך דסברי דבהך דחזקי' סגי שישתעבד לשני וכל שישתעבד שוב לא יפיל עצמו לגייסות דמנא ידע דשני נוח לו, א"כ תיקשי למה בלשום ב"ח ישתעבד הא כל שיהא הדין לשום עבד ישתעבד לשני פשיטא שלא יסמוך העבד להפיל עצמו לגייסות דמאיזה צד יפדוהו לב"ח כיון דמצוה לפדות עבדים כמו ב"ח ואין צורך להפקיע משורת הדין מכח דחזקי' רק הכל כפי הדין לשום עבד לשני ולשום ב"ח לא ישתעבד, ועמ"ש בתוס' בד"ה בין כך:

שם מיתבי אמר להם רשב"ג וכו' לא ידע מאי קאמרי רבנן וכו'. הנה מפשטות הסוגי' נראה דרבא חולק על אביי דלפני יאוש לא פליגי ולכ"ע אוקמא אדינא ולא נתחדש בה דבר מדלא קאמר בפשיטות דבתרווייהו פליגי וכמו כן לאביי לא פליגי אחר יאוש כלל דודאי לכ"ע שבאי קונה, רק לפי דרבא קאמר בהדיא פריך לרבא מי קני לי' שבאי אבל לפי מה דמסיק משמע דלכ"ע קני לי' שבאי, ועוד עכ"פ בהא לא נחלקו שום פוסק דהלכה דשבאי קונה למעשה ידיו, ולפי זה אביי לרשב"ג ורבא לחכמים שווין הן ממש לדינא ולפי זה מה שנחלק הראב"ד על הרי"ף דפסק כחכמים רק הלכה כרש"בג היינו כרבא ורשב"ג דאי כאביי ורשב"ג היינו הך דרבא וחכמים, וכן מוכח ממה שדחו ראיית הראב"ד מן הירושלמי דהירושלמי כאביי לכך יותר מסתברין דברי רשב"ג דפסק דינא לא תקנתא, אבל לרבא מסתבר טעמי' דחכמים והשתא אי כוונת הראב"ד לפסוק כאביי ורשב"ג א"כ מה בכך דהירושלמי כאביי, כך הוא דעתו לפסוק כאביי וזהו ראייתו מן הירושלמי אלא ברור מדפליג על הרי"ף דפסק כרבא וחכמים ש"מ דהוא בא לפסוק כרבא ורשב"ג דאי כאביי ורשב"ג היינו הך, וזה ברור:

ומעתה אני תמה על הרב בעל כ"מ פ"ח מהלכות עבדים דפי' מה שכתב הראב"ד שם זהו כרשב"ג וכאביי דבא להשיג דהלכה כאביי ורשב"ג דלא כהרמב"ם דפסק כחכמים והוא תמוה דכבר הוכחתי דפשיטא דלא יפסוק הראב"ד כאביי, ועוד מנין לו ברמב"ם דפסק כרבא וחכמים דהא היינו הך לדינא, ועוד מה בא להשיג הא היינו הך, גם היאך קאמר זהו כרשב"ג וכאביי דמשמע דדברי הרמב"ם כך הם, וברור דעיקר כוונת הראב"ד להשיג דהוא סובר כרבא ורשב"ג ובין אי יסבור הרמב"ם כרבא וחכמים או כאביי ורשב"ג רצה הראב"ד להשיג עליו רק לפי דהא ברור לו טפי דהלכה כרשב"ג מכח כל הראיות שהביא ניחא לי' טפי לפרש דברי הרמב"ם דפסק כרשב"ג וכאביי משיפרש כרבא וחכמים רק גם בזה לא ניחא לי' דראוי לפסוק כרבא ורשב"ג לא כאביי אף דבירושלמי פסק כאביי אין ראוי להשגיח על זה לסתור הכלל דהלכה כרבא לגבי אביי וזה ברור:

גם מה שכתב שם בכ"מ לתמוה על הר"ן שכתב דמתוספתא משמע דאפי' לשום ב"ח רבו נותן דמיו וכתב הוא דהוא תמוה דמוכח בתוספתא להיפך רק לשם עבד רבו נותן דמיו, ודבריו תמוהין ולא ירד לסוף דעת הר"ן דודאי לת"ק רק בלשם עבד רבו נותן דמיו דס"ל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל א"כ היאך יתן דמיו, אבל מדקאמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו מוכח בהדיא דאפי' לשם ב"ח כל שהוא משתעבד רבו נותן דמיו, והשתא כיון דפסק הרמב"ם בלפני יאוש דלשום ב"ח ישתעבד לרבו ראשון הוי לי' לפסוק שיתן דמיו דהא לא שמענו מי שחולק על רשב"ג בזה ואדרבא הא ע"כ אליבא דרשב"ג הוא דלת"ק לא ישתעבד כלל ואף אי נימא דהתוספתא מתפרשה לפני יאוש מדס"ל לת"ק לשום עבד ישתעבד לראשון, אבל אנן כרבא קי"ל דפלוגתייהו אחר יאוש אבל לפני יאוש לכ"ע ישתעבד לראשון. אבל מ"מ כיון דהך דינא דרבו נותן דמיו הוא מן התוספתא הזו וכיון דבתוספתא משמע דאין חילוק כלל וכל היכי דמשתעבד לראשון אפי' בלשום ב"ח רבו ראשון נותן דמיו ה"ה לדידן דמוקמינן לאחר יאוש, ולכולי עלמא בלפני יאוש אפילו לשום ב"ח ישתעבד לראשון, היה לו לפסוק דרבו ראשון יתן דמיו וזה ברור בכוונת הר"ן. ובאמת צ"ל דהרמב"ם הא מילתא דרבו יתן דמיו מסברא קאמר לה ולא מן התוספתא הנ"ל דס"ל דע"כ דלאו דסמכא היא מדלא מקשינן מינה לרבא דמוקי לאחר יאוש הלכך היכי דלשום ב"ח פדאו אמרינן דהוא מסתלק ואין לו דמים אף שיש לומר דנתכוין להפקיר רק שיהא ב"ח ולא שישתעבד מ"מ כיון דלא פדאו לעצמו והפקיר ממונו אין לו כלום, אבל ודאי מן התוספתא מוכח להדיא דלעולם יתן דמיו וזה ברור, ויש לתמוה על הכ"מ שחשב הר"ן לטועה, ובאמת דבריו ברורים כמו שכתבתי, ואפשר ליישב עוד דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דהך תוספתא לאחר יאוש ומ"מ רבו נותן דמיו דאף דמשתעבד לשני דראשון אייאש אבל מ"מ כיון דהעבד לא קנה עצמו ביאוש הזה כל עוד שלא נסתלק רשות בעלים ממנו ממעשה ידיו ממילא יכול רבו ראשון לפדותו בממון ממנו אבל לב"ח דקנה העבד עצמו אינו יכול ליתן דמיו, ורשב"ג סובר דלעולם ישתעבד כדחזקי' והיינו לשני וממילא רבו יכול לפדותו ממנו, אבל לפני יאוש לכ"ע אינו נותן דמיו כל שפדהו לב"ח כיון דלולא הראשון לא היה משתעבד לשני כלל, אבל אחר יאוש לחזקי' כיון דלולא הראשון משתעבד לשני מכח דחזקי' לכך צריך ליתן דמיו,, ומה שהקשה הרשב"א דהיאך ס"ד שישתעבד לשני כיון שפדאו לב"ח לק"מ דלא פדאו רק שיהא ב"ח לא שישתעבד לראשון, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה בין כך:

שם אתם קונים מהם וכו' זה את זה. הא דנקט מעיקרא זה מזה והדר נקט זה את זה, נראה לי דזה מזה הכוונה שיש כאן מקנה וקונה ונקנה, וזה את זה הכוונה שהוא קונה העבד מהעבד בעצמו ולכך אינו רק למעשה ידיו כי אינו קונה רק מדעת אחרת המקנה אותו ולא שיהא דבר הנקנה הוא המקנה אבל למעשה ידיו שפיר יכול להקנות בעצמו כי גופו אינו נקנה:

בתוס' בד"ה לעולם לפני יאוש וכו' לפני יאוש הוא. ואף דלרבו ראשון לא הוי א"כ מה בכך דלפני יאוש הוא כיון שאינו לראשון בשום פנים דלמא מימנעי ולא פרקי מ"מ קשיא להו שפיר, דע"כ לא אמרינן מימנעי רק אי ישתעבד לראשון ולא יהא ב"ח, אבל מראשון לשני לא שייך מימנעי כמו שכתבו התוס' בסמוך הלכך שפיר הוי מצי לומר לפני יאוש דלרבו שני לא דלא אייאש ומימנעי לא שייך בזה ועמ"ש בסמוך:

בד"ה דלמא מימנעי ולא פרקי וא"ת וכו' ואף דלכאורה משמע דלת"ק ליכא מצוה לפדות עבדים א"כ מה בכך דמימנעי כיון דלשום עבד הוא לא איכפת לן, וצריך לומר דמשמע להו דע"כ דחששו לפדותו אפי' לעבד דאל"כ השתא נמי לא היה להם לחוש דילמא מימנעי דהא ישאר עבד, וליכא למימר דהקפידו שיהא ב"ח דהא משחרר עבדו עובר בעשה והיכן מצינו מצוה לפדות עבד לב"ח רק עיקר החשש שלא ישתקע ביד השבאי:

איברא יש להקשות אי כוונתם להקשות דכשפדאו לשום עבד ניחוש ולשום ב"ח ניחוש א"כ מה זה שתירצו דאין ראוי לגזול דכיון דלב"ח לא משתעבד כלל אינו גוזל כלום במה שפודהו לשם עבד, גם יש לדקדק דתחלת לשונם מורה דשייך הטעם רק אין ראוי לגזול וסוף לשונם דלא שייך הטעם רק במצוה:

לכן נראה לי דקושיתם מתחלקת לתרתי דמעיקרא הקשו דיהא הדין בלשם עבד ישתעבד לשני' ובהכי סגי לסלק חשש דילמא מימנעי ומה צורך לחדש לשם ב"ח לא ישתעבד דטובא איכא דפרקי לשם עבד כיון שישתעבד לשני וממילא אפילו תימא דלב"ח ישתעבד לראשון לא מימנעי דפרקי לי' לעבד, ואף דליכא מצוה לפדות עבדים ה"מ דבעינן מצוה דלולא זה לא מפסיד מעותיו לפרקו לשום ב"ח אבל לפרקו לשום עבד בלי מצוה יפרקנו ואהא תירצו דאין ראוי לגזול שאם אתה אומר לב"ח משתעבד לראשון לשום עבד גוזל הוא מזה עבדו, אמנם יש עוד מקום לומר דניחוש בתרווייהו דילמא מימנעי והשתא לא שייך דגוזל לחבירו כיון דלב"ח ג"כ לא משתעבד, ואהא כתבו דלא שייך האי טעמא רק אי פודהו לשום מצוה ומ"מ ישתעבד אז מימנעי אבל השתא דלשום מצוה לב"ח לא ישתעבד אף שישתעבד בלשם עבד לא מימנעי דמ"מ ימצא מי שיפדהו למצוה לב"ח משא"כ אי לא היה מצוה בודאי לא הוי פרקי לי' להפסיד בחנם רק לפי דהוא מצוה לא מימנעי משא"כ אי גם למצוה ישתעבד לראשון בודאי מימנעי, ודוק:

בד"ה בין כך וכו' ומיהו נוכל לומר כו' ולדעתי יש להוכיח מסוגיית הש"ס דבין לשום עבד בין לשום ב"ח ישתעבד לרבו שני לרשב"ג מדקאמר לקמן אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם אי אחר יאוש היינו דחזקי', וקשה כיון דהך דחזקי' מהני להפקיע משורת הדין כ"ש דמספיק שלא ניחוש דילמא מימנעי מכח הך דחזקי' וא"כ לפני יאוש נמי יכול לחלוק על רבנן מכח הך דחזקי' וע"כ משום דסגי לחזקי' שישתעבד לשני לכך קאמר להו כשם דמשתעבד לראשון, גם מה שהקשה הרשב"א כיון דשני לב"ח פרקי' היאך ישתעבד לו, ואינה קושי' דלא פרקי' רק שיהא ב"ח לא שישתעבד לראשון, וכן צריך לומר בתוספתא דס"ל לרשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והיינו אפי' לב"ח וקשה הא לב"ח פרקי' והפקיר ממונו וע"כ דלא הפקיר רק שיהא ב"ח לא שישתעבד לראשון אך כבר כתבתי בש"ס שיש להקשות ע"ז דמה צורך להפקיע משורת הדין לחזקי' נימא לשום עבד לשני ולב"ח הוי ב"ח וממילא לא יפיל עצמו לגייסות דמאיזה צד יסמוך שיפדוהו לב"ח כיון דמצוה לפדות עבדים כמו לב"ח בודאי יפדוהו לעבד וישתעבד וע"כ דכל שלא ישתעבד לראשון יפיל עצמו לגייסות, כפירוש רש"י:

בד"ה אי לפני יאוש קאמריתו אעפ"י שמסתפק וכו'. תמוה הוא דהיאך יחלוק רבא על רשב"ג, ומה דשמעינן לי' לרשב"ג דיש לומר דפליגי רבנן בהא יסבור רבא בהחלט דלא פליגי, ואולי יפרש רבא הא דקאמר רשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן הכוונה דלא ידע אי רק לפני יאוש אמרי או רק אחר יאוש או בתרווייהו ובא לחלוק בכל אופן, והשתא רבא בחר לו דפליגי גם אחר יאוש ורבנן ורשב"ג בכל גווני אך כבר השגתי לעיל על הרשב"א דלרבא לפני יאוש לא קני לי' שבאי רק אחר יאוש דוקא אך אי נפרש הך דחזקי' לרבו שני ניחא ושפיר יש לפרש דלפני יאוש ג"כ קני לי' שבאי וצ"ע:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה