תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף ל:
בתוס' בד"ה איכא בינייהו עניי כותים אור"י כו'. ולא ניחא להו לומר דפליגי בהא גופא אי תקינו לעניי העיר דוקא או אפי' דעלמא ונ"מ בליכא עניים, דמדקאמר ת"ק עניי ישראל ורב אחא עניי עולם ש"מ דלאו בהא פליגי רק בכותים דאל"כ הוי לי' לת"ק לומר עניי עיר דלכ"ע עניי ישראל בעינן וע"כ דבכותים פליגי:
איברא מה שהקשו לפירש"י לק"מ דנ"מ טובא היכי שהלוה מעות לכותים דלת"ק לא הועיל כלום ואסור להפריש מעשר עני בשביל כותים ולישראל לא הלוה כלל ולמ"ד כותים גירי אמת מותר להפריש מ"ע עבורם, ועוד דנ"מ דיעבד אם הפריש מעשר עני בשביל כותים לא עשה כלום, ולתנא בתרא להיפך אם הפריש מעשר עני בשביל ישראל דעלמא אינו כלום דהם לא זכו בה כלל דשייך לכותים שבעיר:
בד"ה תניא וכו' ואסיפא קאי. כל הפוסקים חולקין על דברי התוס' הללו ופירשו דארישא קאי ודוקא יורשין שירשו מהני נטילת רשות אבל ביורשין שלא ירשו כלל לא מהני נטילת רשות כלל כיון שלא הוטל עליהם כלל לפרוע הלואה של אביהם לא שייך שיפריש תרומה ומעשר וימכור אותם כיון שאינו מגיע לו כלום מאותו שהפריש עליו ובכה"ג לא עשו שאינו זוכה כזוכה וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות וכן מבואר ברמב"ם בהלכות תרומות:
אבל לדעתי דברי התוס' ברורים דודאי יש להבין בעיקר הקושי' ומי איכא יורשין דלא ירתי, דודאי פשיטא דאיכא טובא שלא ירשו כלום ולא הניח אביהן שום דבר וע"כ דהקושי' כיון דקרי להו יורשין ע"כ ירשו, והשתא אי ס"ד דארישא קאי ולהורות דבלא ירשו לא מהני נטילת רשות קשה מה קושי' הא שפיר הוי ס"ד דאפי' לא ירשו מהני נטילת רשות ונקט יורשין דאפי' יורשין בעינן נטילת רשות ולעולם אפי' לא ירשו מהני רשות עכ"פ קמ"ל רבי דלא מהני רשות רק ביורשין שירשו. וע"כ שנפרש להיפך דקאי ארישא וס"ד דבלא ירשו עדיף ולא בעי נטילת רשות ושפיר הקשו דכ"ש בלא ירשו שצריך ליטול רשות, כנ"ל:
בד"ה וכמעשה דקטינא דאביי ואע"ג וכו' הכא תקנתא דרבנן. ולדעתי נראה פשוט דהכא הוי ממש כהך דהתם דהא חזינן דוקא אי אמר לי' דהוא הני חמשין דמי קטינא סליקא סלקי' אבל בלא"ה גובה וחוזר וגובה, א"כ הכא לא מבעי' אי קאי ארישא כיון שנוטל רשות מיורשין א"כ כיון שכנגד המחט גובה וכבר הוא בידו א"כ ממילא מי סילקו דהא מה שגבה הי' בידו א"כ ממילא חוזר וגובה עד גמירא כיון שהי' בידו משלהם ומלא מחט בעינן דבזה יש במציאות בחוב דעלמא שיגבה כל חובו כשלא יאמרו לו הני דמי קטינא, א"כ ממילא הוי חוב שיוכל להפריש עליו ולא שייך הכא הך סברא דהתם דהא אינו טורף כלל רק לפי שבחוב דעלמא הי' יכול לטרוף, ודוק:
בד"ה הילך דמיו וקשה לר"י הא לא מיחסר משיכה וכו' כוונתם דדוקא לעיל יכול הכהן לחזור בו דבשעה שנתן לו המעות עדיין לא הי' המעשר כלל בעולם ופשיטא שאי אפשר שיקנה בע"ה הפירות מכח נתינת המעות, הילכך אפי' אי אח"כ לא מיחסר משיכה במה קנה אותם, ודוקא הכהן קיבל המעות וקנה אותם שלא יצטרך להחזירם ואפי' לא יהא מעשר כלל אח"כ אבל בע"ה במה קנה הפירות אבל הכא שנותן לו מעות וקנה ממנו המעשר המונח ת"י בהא ודאי מעות קונות כיון דלא מיחסרה משיכה שהרי ברשותו הם, ולחנם האריך מהרש"א בזה:
וליישב שיטת רש"י נ"ל דהוי ס"ל דהלוי גופי' לא קנה הפירות בקנין גמור עד שיוכל להקנותם לזה במעות, ואף שיכול לעשות אותם תרומת מעשר היינו לפי שכבר הפריש בשבילו ואין לו לחזור מהמעשר ליתן לאחר מכח שארית ישראל לא יעשו עולה כדאמרינן בהזהב אבל אינם שלו בקנין גמור שיוכל להקנות' במעות שקיבל, וכן פירש"י להדיא דאימת קניא האי לוי דליקני' לישראל בקבלת מעות הלכך אף דלא מיחסר משיכה במה יקנה, אבל לענין לעשותם תרומת מעשר אין צריך קנין גמור דכל שלא יחזור בו מכח שארית ישראל לא יעשו עולה יכול לעשותם תרומת מעשר, ולשון התוס' בתירוצם דחוק מאוד שכתבו ומשוי לי' כבר תרומת מעשר מעיקרא דהא עכשיו אומר לו כור מעשר והאיך ניחוש דכבר עשאו דהא מעיקרא לא ידע כמה הוא מעשר וע"כ לומר דתיכף שאמר לו עשאן תרומת מעשר וקיבל המעות, ובזה אתי שפיר טפי לישנא דשקלי דמי ומשוי לי' דהכל הי' בשעה אחת קבלת הדמים ועשיית המעשר:
בד"ה מעשר לאביך בידי הילך דמיו תימא וכו' וי"ל בדוחק וכו'. ולדעתי לק"מ והכוונה פשוט דמיירי הכא שהודיע לאביו שיש לו מעשר בידו ונתרצה למכרם לו רק שיתן לו הדמים ועכשיו רוצה ליתן הדמים לבנו ואהא קאמר דחיישינן שעשאן תרומת מעשר דכיון שעדיין לא קיבל אביו הדמים יכול להיות שחזר בו, וכלפי מה דמקשה מעיקרא אטו ברשיעי עסקינן דשקיל דמי ומשוי תרומת מעשר משני לה באב דלא שקיל דמי ולאו רשיעי הוא כשחוזר ועשאן תרומת מעשר, אבל בכה"ג שלא נתרצה למכרם כלל והיו מונחים אצלו על דעת להחזירם לו בהא פשיטא דחיישינן רק דס"ד כיון שהניחם אצלו על מנת לקבל דמים ס"ד דלא חיישינן קמש"ל דמ"מ חיישינן כל שהי' סכום ידוע, גם מה שהקשו דחזקה על חבר לק"מ לדעתי דהיינו דוקא במה שנמצא ברשות החבר אבל כאן ס"ס לא הי' באפשר שיאכלם בע"ה עד שיתן דמים כי של לוי הן א"כ לא הי' מהצורך לגלות שעשאן תרומת מעשר כי כשירצה ליתן דמיהם יאמר לו וקודם לכן בלא"ה אסורין:
בד"ה וכי נחשדו חברים תימא וכו' ובפרק הזהב. נראה לי דעיקר קושיתם לפי מה שכתבו לקמן בד"ה לתרום דאפי' שתיהן לפניו אסור גזירה אטו תרומה גדולה, אבל לפירש"י דפי' דעיקר שלא מן המוקף דהכא היינו מחשש שמא אינו בעין א"כ בשתיהן לפניו דלא שייך האי טעמא לא בעינן מוקף א"כ לא קשיא מבכורים דהתם הכוונה דלא בעינן כמו תרומה גדולה אבל שתיהן לפניו בעינן שמא אינו בעין בשעת הפרשה, והשתא אין צריך לפרש הך דבכורים מדאורייתא ולדחוק דצריך שיעור למעלה רק מדרבנן נמי לא בעי מוקף סמוכים רק בשתיהן לפניו סגי, והשתא ממילא לא קשיא מהך דהזהב דהתם דקאמר דרשאי לעשותן תרומת מעשר היינו באמת באופן שיהיו שתיהן לפניו שלא יחוש שמא אינו בעין אף שאין סמוכין דהא עדיין לא נתן לו הפירות כלל רק מונחים אצל הישראל אבל יודע הוא שהכל בעין:
גם בלא"ה נראה לי כאשר נדקדק בלשון רש"י שכתב אסור לחבר לומר וכו', ויש להבין הא גם לע"ה אסור רק ע"ה עושה אף שאינו רשאי והוי לי' לומר אסור לומר, לכן נראה לי דס"ל לרש"י דהך חשש דוקא בחבר לפי שחבר שמת כל מה שנמצא ת"י בחזקת מתוקן הוא הלכך כל שאינו יודע שהוא בעין אסור לומר שמא עד שיוודע לו שהכל בעין ימות ויאכלו טבל דבאמת לא הי' בעין, אבל ע"ה לא חיישינן דבלא"ה אם ימות הכל אינו בחזקת מתוקן ולא יבוא מכשול ע"י כלל הלכך יכול להפריש וכשיוודע לו שהוא בעין יאכל, והיינו דנקט התם בהזהב ישראל שאמר לבן לוי, לפי שהוא ע"ה ורשאי לעשות תרומת מעשר רק שאסור ליתן ללוי ע"ה מעשר וקאמר לו מכח אביו שהיה ת"ח, ולכך התם רשאי, אבל כאן דלהאב הפריש מעשר וע"כ ת"ח היה ולא נחשד לתרום שלא מן המוקף:
ומה שהקשו מהמפקיד פירות לא הבנתי כלל דהא פשיטא דע"כ מהתם לא קשיא מידי דהא פריך עלה דרנב"י מברייתא דקתני לפיכך בע"ה עושה אותן תרומה ומעשר, דמאי לפיכך, דהא בהא תלי' דלכך לא יגע לפי דחיישינן שעשאן, ומשני הכי קאמר השתא דאמר רבנן לא נזבין דחיישינן לפיכך בע"ה עושה אותן, והנה עדיין יש להבין למה לא יגע כיון דאי יהא מותר ליגע אין לו לעשותן וע"כ דאנן חיישינן דעשאן אע"פ שלא יהא רשאי ולפי דחיישינן ממילא רשאי, א"כ מה קושי' מן שלא מן המוקף הא בלא"ה אינו רשאי לולא שאמרו לא יגע וע"כ דחיישינן אף שאינו רשאי אך הא ודאי קשיא ממה שאמרו לפיכך עושה אותן והיאך יאמרו לעשות שלא מן המוקף, אך לפי זה גם דברי הי"מ שהביאו התו' תמוהין דמ"מ היאך יאמרו לפיכך עושה אותן, וצ"ל דהכוונה דעשייתו מועיל ומהני, משא"כ אי היה הדין שיגע בהן לא היה מועיל עשייתו שמא מכרן גם בלא"ה למ"ד תרומת פירות דרבנן אפשר דלא חיישינן בדרבנן לשלא מן המוקף כלל וכן משמע בהך דהאשה רבה שהביאו התוס', ואין צורך לפרש דמחמת שבת ויו"ע מותר רק הטעם התם דלא הותר רק בשבת וי"וט משום דעדיין לא היו שלו כמו שפירש"י התם, גם בלא"ה לפי מה שפירש"י מוקף הכא לא שייך התם לחוש כלל בכלכלה שאינה שלו כלל רק כשיביאם יתן לו, ודוק:
בד"ה לתרום פי' בקונטרס ואינו נראה. כבר כתבתי בדיבור הקודם דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן הוא מה שהקשו התוס' מהך משנה דבכורים ומפרק הזהב, ומה שתירצו דהתם מדאורייתא לא ניחא לי' מכח דקתני דיש לה שיעור ומדאורייתא אין שיעור ובאמת לא הבנתי הך קושיא דס"ס חשיב שפיר שתי דרכים למעשר בדאורייתא ושתי דרכים לתרומה בדרבנן], ולפירש"י ניחא דהתם הכוונה אף שאין סמוכים אבל על כל פנים בעינן שתיהן לפניו מחשש שמא אינו בעין:
בד"ה כיון דלא קיץ וא"ת וכו' ליחוש דילמא תקוני תקני בע"ה. לכאורה תמוה דהא אנן חוששין קאמרינן וחיישינן דלא תקני', וצריך לומר דנתשכו למה שכתבו בדיבור שאחר זה דכל שהרשות בידו לתרום בודאי תרם כדמוכח מסיפא היכי דקיץ דמחזיקין לי' לודאי תרם רק דלא נחתי הכא לדקדק בזה דבמה נפשך אי מספק ג"כ מתירין בסיפא אף ברישא נתיר ואי הוי ודאי כיון שיכול לתרום ממילא הכא נמי ודאי:
אמנם נראה לפע"ד ליישב קושיא זו גם קושיא השני' בדיבור שאחר כך, והוא דאין דנין לדבר ברור דתקנו בע"ה רק כיון דרשות בידו לתרום יש לחוש שתרם והשתא אי אמר כור מעשר כיון דע"כ הראה לו מקום המעשר שידע איזהו מקום המעשר א"כ לאיזה צורך אמר לו כור מעשר כיון דכל המעשר המונח ללוי זה דליכא למימר דהי' מונח הרבה ורצה למדוד כור ללוי זה והשאר ללוי אחר דא"כ מנא לן דקיץ רק שרוצה ליתן ללוי זה כור מן הקופה וע"כ דאין שם רק מעשר זה ללוי זה ולמה קאמר לי' כור וע"כ דבאמת הפריש מאומד ולפי האומד נשאר לו כור ולכך גילה לו שאם יהא יותר מכור צריך ליקח עוד להשלים לתרומת מעשר כפי חשבון יותר מכור דודאי אף דתאומד מהני היינו שיהא חל עליו שם תרומת מעשר אבל אם מדד ונודע שטעה ופיחת ודאי צריך להוסיף להשלים לשיעור מעשר הלכך גילה לו כמה יש בו לפי האומד שלו, אבל בלא פי' סכום כמה הוי ספק באמת שמא הופרש או לא ומספק חוששין, תדע דאי ס"ד דהיכא דלא קיץ דנין דודאי לא הופרש תיקשי למה לו לרב אשי להפך הגירסא מחוששין לאין חוששין הא יש לפרש לפי דרכו הברייתא בפשיטות דאי אמר לו מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו שמא כבר ניטל תרומת מעשר רק אמרינן דעדיין לא ניטל ממנו ויכול לעשותו כולו תרומת מעשר על שאר תבואה, אבל אמר כור מעשר חוששין לתרומת תעשר שבו שמא כבר ניטל ממנו והוי מן הפטור על החיוב וע"כ צריך לומר דאפי' בלא קיץ ספק מיהו הוי והיינו שמא הפריש מאומד או מדד והפריש ולאיזה צורך יאמר לו שמדד רק שהכל יתן לאותו לוי, אבל בסיפא כיון שזכר כור ע"כ כבר ניטל תרומת מעשר ולפי שתרם מאומד הוצרך להודיע שאם יראה ע"י מדידה שנמצא יותר מכור יוסיף על תרומת מעשר להשלים למעשר: