אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף כג.

דף כב:

בגמרא והוא שהי' גדול עוע"ג. פירש"י דקסבר ר"ה מתניתין ר"א דבעי כתיבה לשמה ולפי דעתו מבואר דאפי' לר"א מהני עוע"ג ואפי' בתורף ואפי' לכתחלה ור"נ נמי לא פליג עלי' וכן שמואל מוקי לה בששייר מקום התורף דלא ניחא לי' לאוקמא בגדול עוע"ג דוקא כמו שפירש"י לקמן:

אבל לדעתי יש לתמוה הרבה על פי' זה חדא כיון שכל עיקר דברי ר"ה לר"א הם וא"כ לא חידש ר"נ רק לאוקמא מתניתין כר"מ, א"כ היאך לא זכר העיקר דמתניתין ר"מ רק קאמר הא מני ר"א הוא דבעינן כתיבה לשמה משמע דעד האידנא לאו לר"א משתעי, ועוד קשיא לי כיון דר"נ ס"ל באמת לס"ד שיש להכשיר גדול עוע"ג אפי' בא"י א"כ מה ענין קושיא זו לר"ה בלא"ה תיקשי לי' ברייתא דאינו מכשיר א"י למה לא יכשר ואי דנוקמא באין עוע"ג א"כ לר"ה נמי נוקמא כך, ועוד יש לתמוה להנך דמפרשי והא וודאי בלשון קושיא ומשני אומר הי' ר"מ, דמה ס"ד להקשות הא בהדיא קאמר ר"א הוא דבעי כתיבה לשמה אבל ר"מ לא בעי, גם יש לתמוה מאי דפריך לי' רבא לר"נ וכי לא ס"ל לרבא כללה דר"מ ס"ל ע"ח כרתי והוי לי' להקשות לעיל לר"י ור"ל דמר מוקי מתניתין דמחובר כר"א וחתמו אתורף ומר מוקי כר"מ וחתמו על עדים אבל לכ"ע לר"מ לא קפדינן במחובר אפי' בתורף והוי לי' להקשות כל מה שהקשה לר"נ דלשמה ומחובר שווין הן בוודאי דהא לעיל פריך למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה דלא מצי אתיא כר"מ מהך משנה דמחובר, ועוד מה חידש ר"נ על כל אמוראי דכלהו ס"ל לר"מ לא בעי כתיבה לשמה ואי דחידש אפי' מדרבנן מ"מ מה ס"ד להקשות דלר"מ יפסל מדרבנן הא חזינן במחובר לר"מ כשר מדרבנן ג"כ ועכ"פ הוי לי' לישני' בפשיטות דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ומה זה שאמר אפי' מצאו באשפה:

לכן נראה לי דכולה סוגי' לר"מ הוא כדמשמע בתר הכי דקאמר שמואל ור"א הוא דעד השתא לאו לר"א קיימינן והיינו דס"ד דר"מ נמי בעי כתיבה לשם גירושין לשום אשה בעלמא לא להתלמד והיינו דהא ילפינן מספר כריתות שיהא נכתב לשם כריתות כדתני דבי' ר"י לקמן ריש כל הגט ור"מ נמי מודה בזה, או דס"ל דוכתב לה אין הכוונה לשם אשה זו דוקא רק לשום אשה לאפוקי להתלמד רק כיון דס"ל ע"ח כרתי ממילא בעי לשמה ממש דאל"כ אינן עדים שזה גירש לזו, אבל כתיבה סגי לשם אשה דעלמא לאפוקי להתלמד, והיינו דמקשה והא לאו בני דיעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשם כריתות כלל, ופריק ר"ה בגדול עוע"ג ואהא מקשה לי' ר"נ כיון דבגדול עוע"ג הוי לשמה א"כ א"י נמי יוכשר וברייתא תניא דא"י לא, ובשלמא בלי ר"ה נאמר דלא בעינן לשמה כלל לר"מ וברייתא כר"א דבעי לשמה, אבל לדידך דמוקמת בעוע"ג אבל לשמה בעי א"כ א"י נמי אפי' לר"א יוכשר דהא חשיב לשמה ומשני א"י אדעתא דנפשי' עביד ולא הוי לשמה אפילו עוע"ג, הדר אמר ר"נ לאו מילתא הוא כיון דאינו כשר להבאה ש"מ לכתיבה כשר וברייתא ר"א היא דבעי כתיבה לשמה, ופריך והא ודאי א"י אדעתא דנפשי' עביד ואפילו לשם כריתות לא הוי ואפי' לר"מ לא יכשר, ומשני לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ולא בעי אפילו לשם כריתות והך וכתב לא קאי אכתיבה כלל רק אחתימה, ולא ס"ל ג"כ כתנא דבי ר"י למידרש מספר כריתות רק דאתיא שיהא בו סיפור דברים של כריתות או לספר כורתה או לדבר הכורת בינה לבינו, הלכך לעיל גבי מחובר לא אקשי רבא כלל כל הני קושיות, דפשיטא כיון דמחובר לאו מוכתב ילפינן ולא מספר כריתות רק מונתן בידה, א"כ כיון דעיקר הגט ע"ח הוא לא קפדינן אמחובר רק אחתימה, רק לענין כתיבה לשמה ס"ד דמודה עכ"פ דבעי לשם כריתות לאפוקי שלא לשום אשה כלל רק להתלמד, ואהא מקשה רבא מהך ברייתא וכתב לה לשמה והיינו שיכתוב עכ"פ לשום אשה שתתגרש וס"ד דאתיא ככ"ע, וכן מהך דכל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול אפילו לר"מ, ומשני שנחתם או דאתיא כר"א אבל לר"מ לא בעינן לשמה כלל ואפילו שלא לשום אשה כשר. ולפי זה יש לומר דלר"נ דמוקי כר"מ דלא בעי לשמה כלל ממילא יש לומר דלר"א לא מהני עוע"ג כלל וכן לשמואל, רק לר"ה דמוקי לה כר"מ וס"ד דבעי לשם כריתות עכ"פ, הוצרך לומר ע"כ דבעוע"ג הוי לשמה ור"נ מקשה עלי' הכל כנ"ל, ועיין מ"ש לעיל דף ד' דמיושב גם כן סוגית הש"ס שם דמביא הך דר"נ על דרך הנ"ל גם כן ע"ש:

שם אלא מעתה א"י וכו'. לפי מה שפירשתי לעיל ניחא הך אלא מעתה דקאמר דבלי ר"ה נימא דלא בעינן לר"מ לשמה כלל כמו שבאמת דעת ר"נ כך וברייתא כר"א, אבל לדידך דבעינן לשמה ומ"מ בעוע"ג חשוב לשמה א"כ אינו יהודי נמי. ויש לפרש ג"כ עוד דבלי ר"ה הוי אמרינן דחש"ו כיון ששומעין מפי הבעל וכותבין גט כהוגן בשמות איש ואשה חשוב לשמה, אבל אינו יהודי אין סומכין עליו בזה שכותב לשמה אבל השתא דחש"ו לא חשוב לשמה רק מחמת הגדול א"כ אינו יהודי נמי מחמת הגדול העוע"ג יחשוב לשמה, ומשני דלא מהני גדול רק בחש"ו שאין לו דעת אבל א"י שיש לו דעת לא מהני בי' עוע"ג דאדעתא דנפשי' עביד:

בתוס' בד"ה אלא מעתה פי' וכו'. נראה לי דדבריהם הם לפי סברא ראשונה לעיל בד"ה והא לאו בני דיעה דלר"א פריך, אבל לשני סברות אחרונות דלר"מ פריך דלדידי' נמי בעי כתיבה לשמה מדאורייתא או מדרבנן א"כ אתי שפיר בפשיטות דבלי ר"ה נימא דלא בעי ר"מ לשמה כלל כמו שבאמת סובר ר"נ כך וברייתא ר"א דבעי כתיבה לשמה, אבל לר"ה דסובר לר"מ ג"כ בעי לשמה רק גדול משוי לי' לשמה א"כ אינו יהודי נמי אפי' לר"א יוכשר, רק לפי מה שכתבו לעיל דלר"א פריך, קשיא להו הכא הך אלא מעתה וביאור דבריהם דבלי ר"ה הוי אמרינן דחש"ו יודעין לכתוב לשמה וגם אנו יודעין שכתב לשמה על פי הבעל מזה יש היכר שכתב לשמה וכיון שיודע לכתוב לשמה סגי בכך אבל אינו יהודי נהי שיודע לכתוב לשמה אבל מנין נדע שכתב לשמה, אבל לר"ה דמוקי בעוע"ג דבלא"ה לא ידעי לכתוב לשמה כלל רק מחמת הגדול הוי לשמה א"כ אינו יהודי נמי וע"כ בלי עוע"ג א"כ תיקשי והא לאו בני דיעה דלדידך כל שלא עמד על גביו גדול לא הוי לשמה, כנ"ל ביאור דבריהם:

בד"ה א"י לדעתא דנפשי', תימא לר"י וכו'. ולדעתי דלא דמי לשמה דגט למילה כלל, דהתם כיון שמצוה אותו למול והולך ומל לפנינו מה שייך אדעתא דנפשי' הא ע"כ כדי למול הוא חותך דמאיזה צד יחתוך בבשר אדם חי אדעתא דנפשי' ומה שמכוון מה שיודע שאינו כן לא מפיק מכלל לשמה משא"כ גט כותב הוא לשם אחר באמת, או שמכוון שמא יצטרך אחר לכתוב גט כנ"ל:

בד"ה אימא שנחתם אף דבסיפא קתני וכו'. ולפע"ד נראה דהך קושיא לאו ממתני' דריש כל הגט הוא רק ברייתא דלא נקטה רק בבא קמא בלבד דאי מתניתין הוא לא הוי שביק רבא מתניתין ומקשה מעיקרא מברייתא, וליכא למימר דקושיא ראשונה ממשנה דכותב טופסי גיטין דסיימו שם שנאמר וכתב לה לשמה דהתם בהדיא ר"א נקט לה ומה מקשה לר"מ וע"כ דברייתא הוא אם כן על כרחך הא נמי ברייתא הוא:

בד"ה והוא ששייר אמאי דאקשי לעיל וכו' מבואר מדבריהם דשמואל לא בעי עוע"ג כלל ולא קאי אר"ה רק על עיקר הקושיא דלעיל, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להיפך רק דצריך ביאור מה שנתן טעם בעבד שאינו בתורת גיטין, ובאינו יהודי לפי דאדעתא דנפשי' עביד, וצ"ל דבא למעט אפילו ישראל המבעט במצות וביתר הדברים ובביאור דברי הר"ש והר"ן כבר הארכתי בזה בחדושי לא"ה סי' קכ"ג ע"ש:

במשנה הכל כשרין להביא את הגט וכו'. הרא"ש והרשב"א והר"ן הביאו כאן דברי בה"ג בשם ר' חנינאי גאון עם מה שנחלקו עליו רבנן דהשתא, והרא"ש תמה על דבריהם והר"ן סיים ולא ידעתי מאי שיטא דר"א הכא ע"ש:

אמר המחבר ראיתי ונתתי אל לבי בדין המבואר בש"ע א"הע סימן קמ"א סל"ה לשלוח גט ביד אינו ישראל שיתננו לשליח הולכה שלו, וכתב הרב בהג"ה שם שיש חולקין בזה, וסיים גם לא ראיתי נוהגין כך. והנה בזה"ז שכיחא מילתא טובא אשר רבים מרחיקין נדוד לארצות אמעריק"א אשר אי אפשר לשלוח שליח ישראל מיוחד משם לכאן, וכמעט אין לנשים הללו תקנה רק לשלוח גט על בי דואר ליד שליח ישראל פה, לכן ראיתי לברר דברים הללו לנכון:

והנה שורש ומקור הדברים מדברי בה"ג הביאו הרא"ש הנ"ל, וז"ל, כתב בה"ג בעי רבנן קמי ר' חנינאי גאון בכלה רבתי וכו' ורבנן דהשתא כו' וקי"ל הלכה כר"א, ע"כ. וטרם שנאמר דעתינו בדברי הגאונים הנ"ל וליישב הקושיות החזקות הנופלות בדבריהם ולברר שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בביאור דבריהם ולכתוב העולה מדבריהם לדינא בנידון דידן, אכתוב תחילה הדין היוצא לפי דעתן של הרא"ש והרשב"א והר"ן בדברי הגאונים הנ"ל, ואח"כ אומר מה שנלפע"ד:

והנה הרא"ש כתב על דברי הגאונים הנ"ל וז"ל, ודבריו תימה הם דוודאי אם עשה אותו הבעל שליח ואמר לו שימנה הוא את הישראל במקומו הוי פסול דאין לו שליחות לגיטין וגם אינו בר כריתות, אבל הכא כיון שלא עשה שום מעשה שליחות והבעל מינה בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח, למה יפסל הגט, וכן נוהגין באשכנז וצרפת על פי דברי ר"ת לשלוח גט וקידושין על ידי אינו ישראל וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום שליח עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל סיים בזה ולא ידעתי מאי שיטא דר"א הכא משמע דס"ל כדברי ר' חנינאי דלא כבה"ג, והרשב"א העתיק דברי הגאונים ולא כתב כלום:

ודבר ברור הוא דהרשב"א והרא"ש והר"ן לא פליגי כלל דהר"ן מפרש דברי הגאון כפי אופן הראשון שכתב הרא"ש, שהרי לא נזכר בדברי הגאון כלל שמינה בכתבו את הישראל שליח, ואדרבא כיון שכתב בפשיטות ומימר לא"י אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתבי' לאינתתי משמע שכך אומר לו שיאמר לישראל שיתן אותו לאשתו לא ששולח לו בכתב דלמה לי' להזכיר מה שיעשה הישראל בדבר שימסור לו כיון ששולח לישראל בכתבו מה שיעשה בו:

וכן נראה להדיא מדברי המרדכי פרק כל הגט בפיסקא אלא אומר שליח ב"ד אני שהביא דברי ר"ח גאון בלבד, וכתב על זה ואומר אני דבמקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ יכולין ב"ד לשולחם ע"י אינו ישראל כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עכ"ל, מבואר הוא שהבין דברי הגאון שהוא חושש שהוא עושה את האינו ישראל לשליח שהוא ימנה את הישראל או אפי' אינו מתכוון כך חושש דלמא אתי למיסמך עלי' בשליח גמור כמו שחששו לר"א בחתימת פסולים דלמא אתי למיסמך עלייהו כמו שפירש"י לעיל דף י' ע"ב, כן יש לחוש בכאן דלמא אתי למיסמך עלי' שימסרנו לאשה או שימנה הוא את הישראל לשליח, וע"ז כתב דבמקום שהוא שליח ב"ד כגון בשליח שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ בהא יכולין ב"ד לשלחו ע"י אינו ישראל דלב"ד טועין לא חיישינן ובוודאי לא יעשו אותו שליח גמור רק הם ימנו את הישראל והאינו ישראל יוליכנו ליד הישראל, וכן מוכח עוד במרדכי פרק זה בשם ראבי' דפסק דיכולין לשלוח ע"י אינו ישראל דאדם יודע שאינו יכול להעשות שליח לגט ולא טעו ליתן לו לשליחות גמור ע"ש, א"כ ממילא ר"ח גאון דפוסל ס"ל דחיישינן שהוא עושה אותו שליח גמור, ולכך כתב הר"ן דלא ידע מה שיטא דר"א הכא, דאפילו לר"א לא יוכשר אינו ישראל לשליחות הגט. והרשב"א שהעתיק דברי הגאונים ולא כתב כלום משום דס"ל דוודאי אינו עושה אותו שליח גמור רק משום חשש דלמא אתי למיסמך עלי' בשליחות גמור אין ראוי לפסלו לגמרי רק שלא תנשא לכתחלה, ולפ"ז מדברי כולם נלמד דבכה"ג דהכא בשליח ב"ד שהם ממנין את הישראל לשליח גמור רק משלחין ע"י אינו ישראל הגט והכתב שליחות שמינו את הישראל לשליח ליכא למ"ד דפסול ואפי' לכתחילה כשר ליתנו:

ומעתה אני תמה על מה שכתב הרב בהג"ה הנ"ל ויש חולקין והמציין ציין על זה בשם הגאונים והרשב"א והר"ן, והוא תמוה דכה"ג שהוא ממנה את הישראל פה לשליח ומודיע לו ע"י האינו ישראל ליכא למ"ד שיפסול דמאיזה טעם נפסלנו, דאי משום דס"ל לגאון שהשליח צריך לקבל הגט מיד הבעל דוקא הא מבואר להדיא פ"ק דגיטין דף י"ג דשליח הולכה אין צריך לקבל מיד הבעל דוקא רק אפי' מעל הקרקע כשר כמבואר להדיא בכל הפוסקים שם ודוקא בקבלת האשה פסול מעל הקרקע ולא בשליח הולכה, גם ליכא למימר משום דהוי שלא בפניו, דהא איפסקא הלכתא פרק כל הגט בין בפניו בין שלא בפניו, ובין לפירש"י ובין לפי' הרי"ף שם מוכח דשליח הולכה נעשה שלא בפניו דשליח , וכ"כ הר"ן גופא שם בשם בה"ג דאפי' שליח קבלה נעשה שלא בפניו ומשמע שם בהדיא דכ"ש שליח הולכה נעשה שלא בפניו לדעת הר"ן ובה"ג, והיאך יאמרו בכאן להיפך דפסול, וע"כ משום שליחות האינו ישראל נגעו בה, דלא ניחא להו לפרש דברי הגאון שמינה בכתבו את הישראל לשליח דהא ודאי כשר כמו שתמה הרא"ש רק שעשה הוא את האינו ישראל שליח שימנה את הישראל, לכך לא הבין הר"ן מדוע חולק עליו בה"ג אבל בכה"ג כשר לכ"ע וזה ברור:

והנה ראיתי בד"מ סי' קמ"א שכתב על דברי הטור בשם הגאון והרא"ש הנ"ל דברי המרדכי הנ"ל פרק זה, ודברי המרדכי הנ"ל פרק כל הגט וכתב ע"ז לבסוף וע"ל סי' זה כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב עכ"ל מבואר להדיא שלא נתכוון הרב לדברי הגאונים והרשב"א והר"ן, דהא באותו ענין מיירי השתא בדברי הגאונים שהביאו הטור והרשב"א והר"ן, והב"י מביא שם דברי הר"ן במקומו א"כ פשיטא דלא נתכוון להם, אמנם חפשתי בכל הד"מ סי' זה ולא מצאתי שיביא שום חולק דלא מהני שליח בכתב, וברור דנתכוון לדברי המרדכי פרק התקבל והביאו הד"מ בסי' ק"כ אות ו' וז"ל, וכתב המרדכי סוף התקבל ולפי זה אין אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד במקום פלוני שיגרשו אשתו עכ"ל, וברור דלזה נתכוון הרב בהג"ה ולא משום יד אינו ישראל באמצע דא"כ הוי לי' לומר דיש סוברים שאין לשלוח גט ע"י אינו ישראל אפי' כה"ג ומאי ענין למנות שליח ע"י כתב לכאן, וברור דכלפי מה שכתב המחבר ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו על זה כתב דיש חולקין שאין למנות שליח בכתב דכתיבה לא הוי כהגדה לענין זה והיינו כמ"ד דאפי' בפקח לא מהני כתב מן התוספתא כמבואר במרדכי פרק התקבל הנ"ל, אבל בכה"ג שהוא ממנה בפה לפני עדים שליח רק שהשליח אינו כאן לפנינו הרי איפסקא הלכתא דמהני שלא בפניו בלי חולק כלל שהרי אפי' אותן הפוסקים דלא מהני כתב יד בפקח מודים דשליח הולכה וקבלה מהני שלא בפניו, גם אני תמה על הרב גופי' דאפי' הנך דנחלקו התם היינו דוקא בכותב שיכתבו לו גט, דבכתיבה בעינן שמיעה מפיו דוקא ואפי' אמר אמרו לא מהני אבל שליח הולכה ליכא למ"ד דלא מהני אך אפי' אי איכא מ"ד דלא מהני אפי' בשליח הולכה היינו דוקא בכותב עיקר השליחות בכתב אבל בממנה בפה רק שלא בפניו ליכא למ"ד שלא יועיל. ומעתה בנידון דידן דהוא שליח ב"ד וממנין הישראל שליח גמור רק שולחין לו ע"י הבי דואר כתב שנתמנה שם לשליח ליכא למ"ד דלא מהני ולא נתכוין הרב ז"ל לזה כלל ובשליח ב"ד ג"כ אין לחוש לטעות שיסמכו עליו לשליח גמור בפרט על הבי דואר לא שייך זה כלל שהרי אינו מדבר עם האינו ישראל כלל ואינו יודע מה הוא ואף דמדברי הגאון נראה דאפי' אינו יודע מה יש בתוכו דהא כתב למיכרכי לגיטא בחד מנא, מ"מ מדבר הוא עמו ומצוה לו שיאמר לישראל שיתננו לאשתו, והרי האינו ישראל ממנה את הישראל לשליח, אבל על הבי דואר לא שייך זה, שאינו מדבר עם הבי דואר כלל ואינו מצוה לומר לישראל למי יתננו, וזה ברור:

אמנם מה שאני חוכך בגט זה והוא עומד לנגדי כחומה, והוא שנלפע"ד שלא עמדו כל המחברים הנ"ל על דעת הגאונים הנ"ל והגאונים ז"ל רוח אחרת עמם בזה כמו שאבאר דודאי יש לתמוה בדברי הגאון ר' חנינאי מאיזה טעם הוא פוסל אותו הגט דהא שליח הולכה מהני שלא בפניו גם מעל הקרקע גם אין לפרש מטעם שהוא עושה את האינו ישראל שליח למנות את הישראל דא"כ היאך כתב דכי נפיק גט מידא דבעל בעינן דימטי' לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח דשוויתי' איתתא גופה דקאי במקום איתתא, הרי מבואר מדבריו שדעתו שאין להפסיק שום אחר שאינו כשר לשליחות בין הבעל לאשה או שלוחה רק צריך שיצא מידו תיכף לבר שליחות או לאשה או לשלוחה ולא זכר הגאון לומר כלל טעם לפי שהאינו ישראל הוא שליח הבעל למנות שליח, גם בה"ג לא זכר רק בן כריתות ולא שאינו בר שליחות לגט, משמע דלאו מכח שליחות אתינן עלה וא"כ יש להבין מאי טעמייהו דפסלי, ויותר יש לתמוה בדברי רבנן דהשתא דמאי ענין זה לר"א אי ע"מ כרתי או לא כיון דמודה דלא מנסבינן לה משום דלאו בן כריתא הוא א"כ היאך לא תצא בנשאת אטו לר"א בן כריתות הוא וכשר לגרש ע"י אינו ישראל, וביותר תימא שכתב לא מפקינן לה משום דר"ש דאמרינן ירד ר"ש לשיטתו של ר"א, ומה ענין דר"ש לכאן הא לא מוכח מדבריו רק דס"ל כר"א והרי בלא"ה כתב דאנן כר"א קי"ל והוי לי' לומר בפשיטות דלא מפקינן לה משום דר"א דאנן כר"א קי"ל, ועוד דהא פשיטא דכר"א קי"ל אפילו לכתחילה דהא פליג על ת"ק דפוסל ג' גיטין רק לא תצא בנשאת ופליג הוא דכשר ש"מ דאפילו לכתחילה מכשר, והרב בעל העיטור כתב על דברי בה"ג הללו דכיון דקי"ל כר"א אפילו לכתחילה ממילא כשר הכא אפילו לכתחילה, ואני תמה היאך תלי תניא בדלא תניא מאחר שדברי הגאון נעלמים מאי ענין דר"א לכאן כמו שתמה הר"ן והיאך נבוא להוכיח מדבריו דאנן דקי"ל אפילו לכתחילה כר"א נכשיר לכתחילה והרי מודה הגאון דקי"ל כר"א ואי אפשר שיאמר דר"א גופי' לא מכשיר רק דיעבד מה דמפורש פרק המגרש במשנה להיפך, ועוד דאפילו אי ר"א דיעבד הכא איכא ע"ח ג"כ ופשיטא דכשר לכתחילה גם אפילו אי נפרש דברי בה"ג דלר"א רק דיעבד אכתי לא עמדנו על דעתו מה ענין דר"א לכאן, והוא תמוה לפע"ד:

אשר על כן הט אזנך ושמע ביאור דברי הגאונים ז"ל אשר לא יסתפק לך שזאת היתה כוונתם כמו שאבאר. והוא לפי מה שאמרו פ"ק דף ד' ע"א מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול, והנה רוב הפוסקים פירשו דמדרבנן הוא דפסול דלמא אתי למיסמך עלייהו, והיינו דלדעת האומרים דת"ה שיחתמו ע"ח, הוא דאי מייתי ע"מ אנו סומכין על ע"ח דמסתמא נמסר לידה כדין, והיינו שהם אין חותמין גט רק לבעל למסרו לידו וכיון שיוצא מתחת יד האשה הרי בא מן הבעל לאשה ומסתמא ניתן כדין, אבל כל שחתמו קרובים ופסולים שוב אין לנו לדון מן הסתם דניתן לפני ע"מ, הילכך אפי' ע"מ לפנינו פסול כמ"ש התוס' שם דף ד' בד"ה מודה, ולדעת הרי"ף דס"ל ע"ח נמי כרתי ות"ה הי' דנסמוך על ע"ח שבו דאינהו כרתי, הלכך בקרובים ופסולים או שחתמו שלא לשמה פסול דאי נסמוך עלייהו לא מהני דאינהו לא כרתי ודילמא אתי למסמך עלייהו בלבד, הלכך לא מכשרינן לר"א רק בשמות מובהקין דמוכח מתוכו דאינהו לא כרתי וליכא למיחש שיסמכו עלייהו לכריתות:

ומעתה גט זה הנמסר ליד אינו ישראל שהוא ימסרנו לישראל השלוח ליתנו לאשה לא מבעיא לשיטת תוס' הנ"ל דפסול דהוי לי' מזויף מתוכו ממש שהרי אי אפשר לנו לדון מחמת ע"ח שבו שבא לידה בהכשר שכיון שבא ליד מי שאינו בן כריתות א"כ אי בא לידה מידו אינו גט א"כ איזה מסתמא יש כאן לומר שבא לידה מיד ישראל מאחר שקודם שבא לידה הי' ביד אינו ישראל ואין לנו לסמוך רק על ע"מ ישראל דמיד שליח ישראל בא לידה א"כ הוי לי' מזויף מתוכו דאי תבא לפנינו בלי ע"מ נסמוך מכח ע"ח שבו דניתן בהכשר וזה אינו אמת, וכבר כתבו התוס' שם דאפי' הדבר אמת אין לעשות רק בעדות כשר דמ"מ אחר זמן יסמכו שלא כדין כמו שהביאו התוס' ראי' מהך דפרק ד' אחין דקאמר התם זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואף דעכשיו רואין הדבר אמת ע"ש, והכא נמי אפילו נמסר לה בע"מ ישראל מ"מ אחר זמן נכשיר שלא כדין מכח סמיכת ע"ח שבו ובאמת אין לסמוך על זה כל שיצא מיד הבעל ליד אינו ישראל וכשהוא יוצא מתחת ידה אין ראוי לדון דמן הסתם נמסר לה כדין בע"מ ומיד ישראל, ולפי שיטה זו ראוי שיהא דינו של גט זה דלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כל שניתן באמת לפני עידי מסירה ומיד ישראל:

וכמו כן לשיטת הרי"ף הנ"ל דלדידי' יש לפרש בפשיטות דמזוייף מתוכו פסול דדילמא אתי למיסמך עלייהו לכריתות בלי ע"מ כלל הכא נמי פסול, דפשיטא דע"ח שבו כל שבא ליד אינו ישראל לא כרתי כלל דעיקר כריתת ע"ח אינו בעת חתימתם דהא אכתי לא נתגרשה כלל רק כורתין הם שעל ידם האשה מתגרשת בגט שבידה דמוכח מכח חתימתם דמהבעל בא לידה דאינהו אסורין לחתום גט רק ביד הבעל וכיון שיוצא מידה מבעלה ניתן לה או משלוחו הלכך כורתין הן בעת מסירה כמ"ש הר"ן פרק המגרש, ומהאי טעמא לר"מ דע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו ואי הוחזקו ב' יב"ש לא כרתי לפי שאין מוכיח מתוך הגט שבידה בע"ח שנתגרשה מבעלה לכך לא כרתי כלל, הלכך ממילא כל ששהה הגט שלא ביד ישראל דאין לנו לדון דבא לידה מבעלה או משלוחו הכשר לגרש בו שוב לא כרתי ע"ח כלל וא"כ אפי' לר"א פסול מכח מזויף מתוכו:

אמנם הרשב"א בחידושיו שם מכח קושית התוס' דמאי ענין שלא לשמה למזויף מתוכו כיון דלא בעינן חתימה לשמה למה יפסל דאפילו אי נסמוך עליהם כדין נסמוך ולהרי"ף הנ"ל לק"מ כמש"ל] ומתוך כך כתב דהא דר' אבא מדינא דאוריי' הוא כיון דאנו סומכין על ע"ח שבו בהכשר הגט דלאו מזויף הוא וכדין נמסר לה בפני שנים וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תיקוני הגט וכיון דאינהו משוו לי' גט כשר מכלל כתיבת הגט הוא ובעי לשמה, עוד כתב דלדעת הרי"ף דע"ח נמי כרתי לשמה בעי מדאורייתא, דוכתב קאי אכתיבת גט וחתימת עדים ע"ש:

ומעתה לפי תירוץ השני של הרשב"א ז"ל הכא הגט בטל מדאורייתא כיון דכבר ביארנו דכששהה הגט שלא ביד ישראל לא כרתי ע"ח כלל כמ"ש הר"ן פרק המגרש לשיטת הרי"ף הנ"ל וז"ל דהוי להו ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצאו כאלו הן עצמן מעידין על המסירה עכ"ל. א"כ בנידון דידן שבא ליד אינו ישראל ורק ע"מ מודיעין שבא לידה מהבעל או משלוחו לא כרתי ע"ח כלל רק ע"מ וא"כ כיון דע"ח לא כרתי ממילא הגט בטל דכל שחתומים בו עדים בעינן שיחתמו לשם כריתות והרי הבעל מצוה אותם לחתום על הגט לשם כריתות ומהאי טעמא אי ליכא ע"מ סומכין עליהם דאינהו כרתי וכל שאין כורתין הגט פסול וגדולה מזו נראה לי דאפי' לר"מ דס"ל מחמת חתימתן הם כורתין לא מחמת דהוי כע"מ מ"מ בכהאי גוונא הגט פסול דלא פליג ר"מ רק דס"ל דאפי' ראו המסירה לא מהני רק עיקר הכריתות הוא מחמת החתימה שמוכיח מתוכו שנתגרשה לא ע"י עדים מבחוץ א"כ בכה"ג דאינו מוכיח מתוכו שנתגרשה רק ע"י עדים מבחוץ דוקא הגט בטל גם הרמב"ן פרק המגרש כתב כדברי הרשב"א הנ"ל דלהרי"ף דע"ח נמי כרתי מזויף מתוכו פסול מדאורייתא כיון שהם הכורתים בעינן שיחתמו לשמה א"כ מכ"ש אי חתמו ולא כרתי דהגט בטל כה"ג דהכא.

ומעתה דברי הגאונים מבוארים דר"ח גאון ס"ל כדעת הרי"ף הנ"ל וכפי מה שכתבו הרשב"א והרמב"ן הנ"ל דכל שחתומים בו עדים צריך שיכרתו הם גם כן והלכך ממילא צריך שלא יצא הגט מתחת יד הבעל רק לשלוחו או לאשה או לשלוחה. דכל שיצא ונשתהה שלא ביד ישראל שוב לא כרתי ע"ח שבו והגט בטל מדאורייתא, ורבנן בתראי באו לסתור זה הדעת רק דמזויף מתוכו אינו רק פסול מדרבנן כיון דע"מ כרתי אין צריך לכריתות ע"ח שבו והביאו ראי' מר"ש דמכשיר בשמות מובהקין משום דס"ל כר"א, אלמא דוקא מדרבנן פוסל ר"א מזויף מתוכו דאי מדאורייתא מה בכך דאיכא שמות מובהקין ס"ס לא כרתי וכיון דחתומי סהדי צריך שיכרתו ויחתמו לשמה, וע"כ דרק מדרבנן פוסל דלמא אתי למיסמך עלייהו, להתוס' הנ"ל יסמכו עליהם דמסתמא ניתן לפני ע"מ מה שאין לסמוך עליהם מן הדין ולהרי"ף יסמכו עליהם לכריתות מה שאינן כורתין הלכך בשמות מובהקין דליכא למיחוש להכי כשר, אבל אי מדאורייתא פוסל ר"א מה מועיל לר"ש במה דס"ל כר"א, וזו באמת ראי' גמורה וזה שפסקו דלכתחילה לא תנשא ואי נשאת לא תצא דמזויף מתוכו ודאי הוי דכיון ששהה הגט שלא ביד ישראל שוב אין לסמוך עליהם מן הדין כלל רק על ע"מ לפנינו ואם כן אפילו אי איכא עידי מסירה פסול דמזויף מתוכו:

וראי' זו בעצמה של רבנן בתראי כתבה הרשב"א בחידושיו שכתב שם וז"ל, אלא שיש לדקדק ר"ש שירד לשיטתו של ר"א היכי מכשיר אפי' בשמות מובהקין דמ"מ כתיבת העדים בעי לשמה וליכא, וזו היא ממש ראיית רבנן בתראי דלר"א לא פסיל מזויף מתוכו רק מדרבנן דלמא אתי למיסמך . על ע"ח וזה ברור:

ומעתה גט זה הנשלח שלא ע"י ישראל לא מבעי' שהוא פסול מדרבנן עכ"פ אלא אפי' קרוב הדבר שהוא בטל לגמרי דבאמת ראיית רבנן בתראי יש לדחות כמו שדחה הרשב"א ז"ל שם וז"ל, וי"ל דחתימות שמות מובהקין בגט אינה חתימה כלל וכמאן דמליא בדיוטא דמי והלכך לא מיפסל בחתימתן עכ"ל, ויש לי לאומרה עוד בלשון אחרת טפי דהתם לא מחתים להו לכריתות כלל דיודע דלאו בני כריתא נינהו והוי כמאן דלא חתומי כלל, אבל הכא דסהדי כשרים נינהו והבעל מצוה להם לחתום לשמה ולשמו ולשם כריתות כיון דאינהו נמי כרתי להרי"ף הנ"ל א"כ כל שנשתהה שלא ביד ישראל לא כרתי ונתבטל הגט, ולשון מודה ר"א במזויף מתוכו הכי משמע דמודה לר"מ בר פלוגתי' ואי מדרבנן קאמר לא שייך דמודה לר"מ דלר"מ פסול דאורייתא ולדידי' רק מדרבנן ואי נשאת לא תצא, ועכ"פ אין לנו מקום להכשיר גט הנשלח שלא ביד ישראל אפילו למסרו ליד שליח ישראל כמו שבארנו:

אמנם בנידון דידן בגט הנשלח על הבי דואר נראה לדון להכשיר לכ"ע, והוא דבזה שייך שפיר חזקה שליח עושה שליחותו ומסרו לישראל השליח דע"י הבי דואר בוודאי חזקה שכל מי ששולח איגרת על הבי דואר לחבירו שיגיע ליד חבירו ממש לא ליד אחר, וכ"ש הכא שאין לחוש שיגיע מכתב מן הבי דואר ליד האשה כיון שלא נשלח על שמה רק על שם השליח, וכל כה"ג מסתמא נמסר לישראל שנשלח לו וממילא ע"ח שבו כרתי ככל גט ולא הוי ג"כ מזויף מתוכו, וכ"ש אם מקבל כתב מן הבי דואר הנקרא רעציפיס דבכהאי גוונא ברור הדבר שיגיע הכתב ליד מי שנשלח ממש לא ליד אחר שהרי אותו שנשלח לו צריך לחתום בחתימת ידו שקיבל האיגרת ואי לאו אין מוסרין לו האיגרת כידוע לפי נימוס הבי דואר, א"כ פשיטא דאין כאן מקום לחוש כלל, וז"ב:

איברא ממקום אחר יש לדון לחוש בגט זה אפי' על הבי דואר לפי מה שפירשנו דברי הגאונים הנ"ל והוא דהתוס' דכ"ב ע"ב בד"ה והא, הקשו למה תלו טעמא דלא יכשר אינו ישראל לכתיבה משום שאינו כותב לשמה תיפוק לי' דלאו בן כריתות הוא ותירצו דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות רק במידי דבעי שליחות או עדות, ולדבריהם יש להקשות דלעיל שם פריך והא לאו בני כריתא נינהו וכתבו שם התוס' ה"ה דהוי מצי למימר כו' והשתא בשלמא אי הך דלאו בני כריתא הוא פסול בפני עצמו שייך לומר דהוי מצי למימר פסול זה ונקט פסול זה אבל עכשיו דפסול כריתות תלוי בשליחות ועדות א"כ למה לו להזכיר הטפל הוי לי' לומר העיקר, והוא תמוה לכאורה, ומזה נראה לי דוודאי בני כריתות לא תלו כלל בעדות ושליחות ואפי' במידי דלא בעי שליחות ועדות בעי בני כריתות רק ה"מ בדבר הכורת כגון מסירה לר"א וחתימה לר"מ דאינהו כרתי אבל כתיבה לא כרתי כלל ומידי דאינו כורת לא בעי בן כריתות, לכך בכתיבה הוצרך לומר טעם משום לשמה אבל לעיל בחתימה דס"ד ע"ח כרתי נתן טעם דאינו בן כריתות:

ומעתה נראה לפע"ד ברור דלמ"ד ע"ח כרתי הכריתות מתחיל מעת חתימת העדים עד גמר הנתינה וצריך שלא יסייע האינו ישראל בנתינת הגט אפי' במידי דלא בעי שליחות כלל רק כיון שהוא ממציא הגט ליד השליח ישראל והוא נותן לו הגט הרי פעל בגוף הכריתות, וגדולה מזו אני אומר דשליח זה שנעשה שלא בפניו ליתן הגט ליד האשה כל כמה דלא מטי' גיטא לידו לעשות שליחותו אינו שליח א"כ בהבאת הגט לידו הוא נעשה שליח ליתנו ושליחות זה מכלל הכריתות הוא והרי זה שממציא לו הגט פועל בגוף הכריתות, משא"כ לר"א דע"מ כרתי עיקר הכריתות מתחיל מעת מסירתו לאשה ומעיקרא אין כאן כריתות א"כ ממילא לא איכפת לן סיוע האינו ישראל כל שמסייע במידי דלא בעי שליחות, וראי' לזה מהא דאמרינן פרק כל הגט כי משוי ב"ד שליח בפניו פירש"י והר"ן בפניו דשליח קמא ויש להבין הא ע"כ בעינן רצון השליח שיתרצה שזה יהא שלוחו א"כ תיכף נעשה שליח והוי בפניו דשליח קמא, ואי נימא דמספקא לן אי מהני שלא בפניו של שני א"כ למה פירשו שלא בפניו דקמא וע"כ אף דקמא נתרצה בשליחותו של שני כל כמה דלא מטיא גיטא לידו לא נעשה שליח רק אח"כ כשב"ד מוסרין לו הגט נעשה שליח ואז ליכא קמא לפנינו קמ"ל דמ"מ מהני, א"כ כאן כיון שעל ידי מה שממציא לו הגט הוא נעשה שליח למוסרו לאשה הרי פעל פעולה בגוף השליחות והוא אינו בן כריתות, ועל דרך זה יתפרשו ג"כ דברי הגאונים דר"ח גאון סובר כדעת הרי"ף וכפי סברת הרשב"א והרמב"ן דע"ח כרתי אפילו לר"א כל שחתמו על הגט, וכיון שכן צריך שלא יהא יד אינו ישראל באמצע להמציא הגט לשליח, ורבנן דהשתא הוכיחו מהך דר"ש דע"כ לר"א לא כרתי כלל דאל"כ מה הועיל במה דס"ל כר"א הא אכתי כיון דחתימי בעינן דכרתי והני לאו בני כריתא נינהו וע"כ דלר"א לא כרתי ע"ח כלל רק משום מזויף מתוכו פסלינן לי' והכא נמי לא הוי רק מזויף מתוכו ופסול מדרבנן ואי נשאת לא תצא, ולדברי ר"ח גאון אתי שפיר מה שנתנו טעם דלא יוכשר להבאה משום דלאו בר היתרא והקשו בתוס' דנימא משום שליחות ולדברי ר"ח גאון ניחא דמשום שליחות במידי דלא בעי שליחות הי' כשר אבל משום כריתות פסול אפי' במידי דלא בעי שליחות רק למסור לישראל שלוחו, ולפי זה היה מקום להחמיר אפי' בגט הנשלח על הבי דואר דאפי' תימא דבהא ע"ח כרתי שפיר מ"מ הרי סייע בכריתות, דכיון דכריתות מתחיל מחתימה ואילך כל שסייע בכריתות מחתימה ואילך הגט פסול:

וראי' לדבר זה הוא ממה שכתב הג"א במעשה דקלוניא ששכרו אינו ישראל להביא הגט למגנצא ועשו שליח להר"ר ברוך שיקבל הגט מידו וליתנו לאשה, ולשון זה קשה להולמו דמה טיבו של שליחות זה לקבל מיד האינו ישראל ולהנ"ל ניחא שנעשה כך לצאת גם ידי ר"ח גאון דדוקא אם נשלח להמציא הגט לישראל ועל ידי הבאתו ומסירתו לישראל נעשה שליח כנ"ל הוי שפיר סיוע בגוף הכריתות אבל כה"ג דהגט מונח ביד אינו ישראל והישראל נעשה שליח לקבלו מידו לא הוי רק כמי שיאמר לו טול גט מעל הקרקע ותתנהו לאשתי ולא פעל האינו ישראל כלום והישראל נעשה שלוחו קודם שקיבל מיד זה. דלזה שלחו לקבלו מיד האינו ישראל, וזה שאמרו שם דהאי גט כשר והגון הוא דכשר לכ"ע, אבל כה"ג דהכא שישלחו הגט וכתב שליחות על ידי הבי דואר ליד השליח הרי במסירת הבי דואר לידו הוא נעשה שליח וא"כ יש לחוש בו לדעת ר"ח גאון הנ"ל, אמנם לדעת רבנן דהשתא אין לחוש בו לכלום ואפי' פסול דרבנן ליכא דכבר ביארנו דעל הבי דואר סמכינן שפיר על ע"ח דנמסר כדין כמו בגט דעלמא דחזקה דבא ליד שלוחו, כמו במסרו לשליח דדנין מכח חזקה דנמסר לאשה ה"ה על הבי דואר חזקה שבא ליד שלוחו ומשלוחו לאשה בעידי מסירה כיון שהגט יוצא מתחת יד האשה, וזה ברור לפע"ד:

העולה מכל מה שכתבתי, דלכתחילה לצאת ידי כל הדיעות ראוי לעשות כך, שיעשה הבעל שם שליח ראשון ויאמר לפני ב"ד בפ"נ ובפ"נ ויעשו הוא והב"ד שליח לאותו ישראל שבכאן שלא בפניו לפני עדים, ויכתבו לו שני איגרות באחד יהא מונח הגט ויכתבו על אותו האיגרת שישאר מונח על הבי דואר עד שיבוא זה שנכתב על שמו בעצמו ויקבלנו מן הבי דואר ונקרא בלשונם פאסטע רעהעאנטע] והוי ממש כמו מעשה דקלוני', והאיגרת השני ישלחו עם כתב שליחות כדרך שאר איגרות ויכתבו בכתב השליחות שנעשה שליח לילך לקבל הגט המונח על הבי דואר ויתננו לאשה ויקבלו כתב הנקרא (רעציפים) מהבי דואר כדי שיהא בטוח שיגיע הגט ליד אותו שנשלח לו, ובזה יצאנו ידי חובת כל הדיעות וכיון שהוא שעת הדחק ראוי לסמוך על זה:

אמנם דיעבד היכי דהוי עיגון גדול אפי' שלחו הגט וכתב שליחות ביחד לידו ולא קבלו שם כתב מהבי דואר, ג"כ יכולין ליתן הגט, דבלא"ה נמי חזקה שבא לידו כפי נימוס הבי דואר גם מצד סיוע הנ"ל יש להקל במקום עיגון גדול כיון דבלא"ה הרבה פוסקים חולקין על הרי"ף דע"ח לא כרתי כלל, גם הרבה פוסקים ס"ל דכל מידי דלא בעי שליחות לא איכפת לן מה שאינו בן כריתות א"כ במקום עיגון יש לסמוך על כל הני פוסקים בפרט שאין מדברי ר"ח גאון הכרע לזה, ויש לומר דטעמו דע"ח שבגט זה לא כרתי אבל מודה דסיוע לא איכפת לן, א"כ על הבי דואר דלכ"ע ע"ח כרתי שפיר כמו שביארנו, גם ר"ח גאון מודה דיכול לגרש בו, אבל לכתחילה וכן שלא במקום עיגון גדול ודאי צריך לעשות כנ"ל. וכל זה לשלוח על הבי דואר אבל אם נשלח שלא ע"י הבי דואר נראה לי ברור דפסול לגרש ואפי' דיעבד לא תנשא, ואפי' נשאת אני חוכך כיון דלדעת ר"ח גאון תצא כמו שביארנו:

שם קיבל הקטן והגדיל פירש"י ז"ל קודם שמסרו לה והנה בוודאי לא נתכוון הרב ז"ל בדבר זה שלא נפרש שהגדיל אחר המסירה, דעד אימת יהא קטן דהא פשיטא שיתגדל, ונראה לי שבא הרב ז"ל לומר שלא נפרש שהגדיל תיכף קודם שהלך בשליחותו דבזה סובר הרב ז"ל כיון ששתק והניחו לילך ולא קיבל ממנו הגט בחזרה נתרצה בשליחותו הראשונה והוי כאלו מינה אותו שליח בגדלות לזה פי' שהגדיל קודם המסירה אחר שכבר הלך בשליחותו ואיננו, כן נראה לי:

ודע שיש להפליא בלשון המשנה דברישא נקט חרש שוטה וקטן סומא וא"י ובסיפא נקט קטן חרש סומא שוטה וא"י ודרך התנא לפרש במה דסיים או במה דפתח אבל לא לשנות סדר לגמרי ועמ"ש בש"ס באוקימתא דר"י מה שנראה לי בזה:

שם סומא ונתפתח. תמוה לי מאי קמ"ל דלא מהני נתפתח כיון דפסולו שלא ראה כתיבת הגט ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ א"כ מה בכך דעכשיו נתפתח אטו אי יהא פתוח מעיקרא ולא ראה כתיבת הגט עד שאינו יכול לומר בפ"נ יהא כשר, ורחוק לומר דלא נקט לה רק איידי אינך דהא משמע בגמרא דרק סיפא דהדר ונתפתח הוצרך לומר איידי ואפשר לי לומר לפי מה שכתב הרא"ש פ"א גבי קול קולמס דלכך אין להכשיר סומא ע"י קול קולמס דנראה שקרן כשאומר בפ"נ והוא לא ראה ואם יאמר שמעתי קול קולמס לא מהני שלא אמר כתקנת חכמים, ולפי זה כיון דסומא יכול לומר בפ"נ כמו פתוח רק משום מראית העין דנראה שקרן, ס"ד כל שהוא פתוח לפנינו עכשיו שוב ליכא מראית העין קמ"ל דאפי' נתפתח פסול דיש לחוש דנראה שקרן למי שיודע שהי' סומא ונתפתח עכשיו, ועמ"ש בגמרא ליישב עוד בדרך אחר בזה:

בגמרא בשלמא חש"ו לאו בני דיעה נינהו פירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן וכו', לא רצה הרב ז"ל לפרש דפסול קטן משום דאינו בן דעת דאיכא קטנים טובא דיש בהו דעת כמו גדול ושלש מדות בקטן מנו חכמים ש"מ שיש לו דעת לכך פי' משום דבעינן איש ולא קטן אמנם טעמא דח"ש לא נתברר אי הטעם משום דאינן בני דיעה ואינן ראוין לגירושין דנפשייהו רק קטן חשיב ראוי דאתי לכלל גדלות כדמחלק לקמן פרק המגרש לכך בעינן בקטן טעמא דאיש ולא קטן] דא"כ הוי לי' לכלול א"י בהדייהו דכלהו חד טעמא שאינן בתורת גיטין, אלא נראה לי דסובר הרב ז"ל דח"ש ג"כ בתורת גיטין הן כמ"ש התוס' לעיל הואיל ואי נשתפה השוטה ונתפקח החרש רק טעמא דבעינן דהשליח יהא ראוי לשליחותו בעצמו וכל שאינו ראוי לשליחותו מצד עצמו אף שעושה ע"י אחרים הוי לי' כמעשה קוף בעלמא, תדע דלעיל לענין לשמה חשיב לי' כתיבה לשמה ע"י גדול עוע"ג, ומ"מ הקשו התוס' לעיל דלאו בני שליחות נינהו ש"מ דכל שאינו ראוי לשליחותו בעצמו אינו נעשה שליח וכה"ג צריך לפרש דברי ר"ש בסמוך כמו שאבאר וכן משמע מפירש"י בסמוך בד"ה הא לא חזר:

ואיכא למידק דהוי לי' למימר דכלהו לאו בני סמכא נינהו ולא מבעי בח"ל דאינן נאמנין בפ"נ אלא אפי' בא"י מ"מ כיון דחזינן דחמש נשים פסולין להביא גט דחשדינן להו דמשקרי א"כ הנך כלהו וודאי אין לסמוך עליהם בהבאת הגט אפילו בא"י, ולהפוסקים דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כל שהם בני שליחות אתי שפיר דהא אפי' סופו בכשרות פסול הכא, אבל לפי מה דמוכח מדברי התוס' בד"ה ה"ה כמו שאבאר דכל היכי דפסול בעינן תחילתו וסופו בכשרות, וכן דעת הרבה פוסקים א"כ הוי לי' לומר דאינן כשרים מהאי טעמא, וצ"ל דנקט הך טעמא דבהא פסול אפי' נתקיים בחותמיו דליכא למיחש לשיקרא כלל, ועמ"ש בסמוך באוקימתא דר"י.

שם לפי שאינו יודע ממי נטלו ולמי נתנו וכו' היאך סומא מותר באשתו וכו' בט"ע דקלא. יש לתמוה לר"ש למה לי דנקט סומא הוי לי' לומר למי שאינו מכיר הבעל ואשה יהא סומא או פתוח, ועוד היאך פסיק ותני פסול ואפי' נתפתח דהא אי יתברר לנו שמהבעל קיבלו כשר, והיאך כלל אותו בהדי אינך דלית להו תקנתא, ועוד הך סומא ונתפתח וכן סיפא פתוח ונסתמא ונתפתח הכל מיותר דאפי' נתפתח אינו יודע ממי קיבל והרי גם סופו בפסול, וכן סיפא כיון שיודע ממי קיבל ולמי נותן פשיטא דכשר ואיזה פסול יש בו דקמ"ל דכשר תו קשיא לי ר"י דמקשה עלי' מט"ע דקלא דדוקא פתוח שייך לומר דמכיר בעצמו בט"ע דקול אבל סומא אי אפשר שיכיר רק מצד שיאמרו לו קול זה שאתה שומע היא אשה זו, א"כ אי בהכי מהני למה לו ט"ע דקול הוי לי' להקשות בפשיטות דמה בכך דהוא אינו יודע אחרים יאמרו לו שזו היא ואי לא מהני דיעה ע"י אחרים רק שיכיר בעצמו א"כ אין ראי' מב"א בנשותיהם בלילה דמכירין בעצמן אבל סומא אינו מכיר בעצמו הקול רק ע"י שיאמרו לו אשה זו בקול זה אשתו של זה היא, א"כ לא עדיף ט"ע דקול ע"י אחרים ממה שיאמרו לו שזו היא ממש כשיתן לידה:

לכן נראה לי ברור דודאי טעמא דר"ש דסומא לאו בר שליחות הוא והוי ממש כמו אינך דקא חשיב בהדי', ונתן טעם על זה לפי שאינו יודע ממי נטלו ולמי נתנו ואינו ראוי לעשות שליחותו בעצמו רק ע"י אחרים והוי כמו חש"ו דהוי פסולין לכתיבת גט לולא דלא בעי שליחות בכתיבה אבל אי הוי בעי שליחות לא הוי מהני עוע"ג כיון שאינן בני דעת לעשות שליחותן בעצמן כמו שפירש"י בד"ה הא לא חזר גבי חש"ו, וה"ה סומא כיון שאינו ראוי לעשות שליחותו בעצמו אינו נעשה שליח, אבל פשיטא דפתוח המכיר ע"י אחר כשר, דכל הכרה בעולם כך הוא דאטו מכיר אותו מעת הולדו או שעמד בעת הקידושין רק כל שיכול לעשות מעשה השליחות לגרש בעצמו ע"י ידיעתו כשר, אבל סומא אינו יכול לגרש בעצמו כלל שאין לו שום ידיעה בעצמו ובעת גירושין צריך שיעמוד אחר אצלו ויאמר שזו קיבלה הגט לכך פסול הוא לשליחות הגט כמו חש"ו ואינו ישראל, והיינו דמקשה לי' ר"י דע"כ דט"ע דקול מהני והוי הכרה מעליא א"כ סומא נמי כשר דיכול לגרש בעצמו וידע שזו קבלה ע"י שמכירה בט"ע דקול מעיקרא ע"י אחרים והוי כמו הכרת פנים, ואח"כ יכיר אותה בינו לבינה בלי אחרים והוי שליח מעליא

והנה לכאורה היה נראה כיון דלא פליג ר"י עלי' דר"ש כלל רק דע"י ט"ע דקול כשר א"כ היכי שאינו מכיר בט"ע דקלא או אפי' פתוח שנתן הגט ולא הכיר מודה דפסול רק דלא ניחא לי' לפרש מתניתין הכי דסתמא קתני סומא פסול ואפי' הכיר ע"י ט"ע דקלא ע"י אחרים מעיקרא, ובהכי הוי ניחא לי טפי הא דקאמר בסמוך ה"ה אפי' לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני וכו' ויש להבין דמשום איידי יאמר דבר שאינו דאפי' לא חזר ונתפתח כשר, ולהנ"ל ניחא דוודאי פעמים דפסול כל שאינו מכיר בעצמו בט"ע דקול רק דקשיא לי' למה נקט חזר ונתפתח הא פעמים דכשר אפילו לא נתפתח, וקאמר דאיידי אינך נקט לי' בגוונא דבעינן חזר ונתפתח דוקא דהיינו כשאינו מכיר בטביעת קול:

אלא שיש לתמוה לפי זה למה השמיטו כל הפוסקים דברי ר"ש לגמרי כיון דלדינא מודה לו ר"י והוי להו להביא דאפי' בא"י פעמים סומא פסול באינו מכיר בט"ק וכן אפי' פתוח שגירש ולא הכיר כלל, לכן נראה לי דכל שראוי הוא לעשות שליחותו בעצמו באיזה אופן ממילא אפי' גירש ולא הכיר כשר, דבר שליחות הוא, ודוקא חרש ושוטה דאינן ראוין לשליחתן כלל, דלאו בני דעת הן פסולין לשליחות, אבל זה כיון שראוי הוא לעשות שליחותו בעצמו ע"י ט"ע דקול ממילא אפי' לא הכיר רק נתברר שנתן לה כשר, ולכך כיון שהמציא ר"י ט"ע דקול שוב ליכא נפקותא בהך דר"ש כלל כנ"ל, ועמ"ש בתו' בד"ה ממי נטלו:

שם הכא בח"ל עסקינן. קשיא לי דהא קתני במתניתין קיבל הקטן והגדיל וכו' סומא ונתפתח, משמע דבשעת קבלה הי' סומא אבל אי קיבל כשהי' פתוח כשר ומכח בפ"נ בלא"ה פסול כל שהי' סומא בעת כתיבה ולאו בקבלה תליא מילתא כלל רק בכתיבה:

והנה בהא היה אפשר לומר דקמ"ל קבלה דפסול אפי' היה פתוח קודם שמא הוחלף בעת קבלה ואינו יכול להעיד שגט זה נכתב בפניו, אלא שיש להקשות לפי זה למה יהא פסול בנתפתח כיון שיכול להכירו אח"כ שזה הוא, ואפי' תימא דהכא מיירי שאינו מכירו אח"כ אבל עכ"פ למה לא מוקי סיפא דחזר ונתפתח בכהאי גוונא דהיה פתוח בעת כתיבה ונסתמא בעת קבלה דמהני חזר ונתפתח כשמכירו עכשיו שלא הוחלף:

ועוד קשיא לי כיון דבח"ל מיירי היאך קתני קיבל הקטן והגדיל אפי' היה גדול בעת קבלה וכן כולהו מ"מ פסול כיון שהיה קטן בעת כתיבת הגט והיאך נקט פסילייהו על הקבלה, דנהי שהיו כשרים לשליחות מ"מ פסולים כמו סומא, ופשיטא דכולהו בח"ל מיירי כדמוכח לקמן דקאמר רישא וסיפא בח"ל מציעתא בארץ והיינו הך משנה, ש"מ דכולה בח"ל משתעי:

ואין לי מקום ליישב דבר זה אם לא שנאמר דוודאי קיבל הקטן והגדיל בקבלה תליא, שכל שהיה גדול בעת קבלה יכול להעיד בפ"נ על מה שראה קודם ואף דלא חשיב לה התם בהדי הנך דברים דנאמן קטן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו דהתם מיירי בהנך דברים דבעינן עדות מעליא כגון בקיום שטרות ולכך בעינן התם גדול עמו דוקא אבל הך דהכא דאשה ועבד כשרים לזה רק קטן פסול מטעם שאין סומכין עליו דלא דייק אבל כשהגדיל והלך בשליחותו מסתמא יודע שפיר שנכתב לשמה ולא מרעי נפשי' כמו גדול דעלמא כיון דסתם ספרי בקיאין בלא"ה, וכן לזיוף בא"י לא חיישינן כלל רק בכאן חששו והאמינו ע"א פסול הלכך גדול נמי נאמן להעיד על מה שראה בקטנו וכ"ש בזמן קצר כזה מכתיבה לקבלה בוודאי לא חיישינן דלא דייק, וכמו כן חרש כיון דיש לו דעת אפי' בעת חרשותו שהרי תקנו לו רבנן קידושין וגירושין רק שאין סומכין עליו בעת חרשותו אבל כשנתפקח בין כתיבה לקבלה יכול הוא להעיד ולזכור יפה שראה שנכתב לשמה, אמנם סומא פשיטא דאפילו היה פתוח בעת קבלה לא מהני כיון שהיה סומא בעת כתיבה וכמו כן שוטה פשיטא דלא שייך שיזכור שנכתב לשמה בעת שטותו כיון שלא היה בו דעת כלל וכלל אינו נאמן, והשתא מתניתין מילי מילי קתני קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח והני בקבלה תליא, והדר נקט סומא ושוטה ואינהו לאו בקיבל תליא רק בכתיבה, והיינו דערבינהו התנא בסיפא ולא נקט להו כסדר דנקט להו ברישא חש"ו סומא רק נקט להו קטן חרש סומא שוטה, ודרך התנא לפרש במה דסיים או במה דפתח, אבל לא לשנות הסדר לגמרי ולהנ"ל ניחא דמעיקרא נקט קטן דתלוי בקבלה וקמ"ל אפי' חרש בקבלה תליא כיון שיש לו דעת קצת, והדר נקט סומא דע"כ לא תלוי רק בכתיבה, ונקט שוטה דאיהו נמי לאו בקבלה תלוי אף שראה הכתיבה כיון שלא היה בדעת כלל והדר נקט א"י אפי' יש לו דעת לא סמכינן עליו בגט להעיד על מה שראה קודם, ותליא נמי בכתיבה:

אמנם הא קשיא לי עדיין בדברי ר"י דהיאך אפשר שיכלול התנא סומא בהדי הנך בחד כללא כיון דאי נתקיים בחותמיו סומא כשר שאין צריך לומר בפ"נ והנך דנקט בהדי סומא אפי' נתקיים בחותמיו פסול, ואפילו נימא דסובר כרבה משום לשמה ולא מהני קיום חותמיו, מ"מ מלבד דקי"ל כר"י וקי"ל כרבא, בפרט דליכא בכאן אוקומתא אחריתא כלל רק כר"י, אבל בלא"ה עכ"פ אי יתברר ע"י עדים שנכתב לשמה ואינו מזויף ליכא למיחש בסומא כלל והנך כלהו אפי' בכהאי גוונא פסולין, ורחוק לומר דסובר ר"י דכולה מתניתין לא מיירי רק להביא הגט לא שיגרשו הם רק כמעשה קוף בעלמא למסור לאחר וכלהו פסולין מכח בפני נכתב, דא"כ אפי' כשרים גמורים אינן יכולין להביא דשליח שלא ניתן לגירושין אינו נאמן לומר בפ"נ כמבואר בא"הע סימן קמ"ב:

ועוד יש להקשות לר"י כיון דמכח שאינו יכול לומר בפ"נ אתי עלה, הוי לי' למיתני ומי שלא ראה כתיבת הגט, יהא סומא או פתוח, ועוד שהרי משנה שלימה שנינו לעיל המביא גט ואי"ל כו' יתקיים בחותמיו, ומה התם דמתחלה הי' יכול לומר רק שנתחרש אחר נתינה לא מהני כ"ש במי שלא ראה כלל כתיבת הגט כגון סומא וכן לעיל רפ"ב המביא גט וכו' ולא אמר פסול. ומה בקשו בכאן בדין הסומא, ואמת דיש לומר דקמ"ל סומא אף ששמע קול קולמס דבאחר מהני ובסומא לא אבל מלבד דדעת הרבה פוסקים דלא מהני קול קולמס רק בכתיבה לא בחתימה, א"כ הרי כבר שמענו דבפני נכתב ולא בפני נחתם פסול, ובלא"ה זה לא יתכן אי נימא דבעינן שיכיר אח"כ בט"ע שזהו הגט שנכתב, כמ"ש הרא"ש לעיל פ"א, א"כ פשיטא דלא שייך זה בסומא, וא"כ כל מי שלא ראה הכתיבה ואינו מכיר בט"ע פסול להביא, ומאי ענין סומא דוקא דנקט ומה קמ"ל טפי מכל הני מתניתין דלעיל דכל שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם פסול גם קשיא לי הך סומא ונתפתח דקתני במתניתין לר"י מקמ"ל מאי תועלת יש במה שנתפתח ס"ס הרי אינו יכול לומר בפני נכתב. ואפי' הי' פתוח מעיקרא ואי"ל פסול, ומה שכתבתי לעיל במשנה ליישב קצת אינו רק לדברי הרא"ש בחד תירוץ דסומא אינו פסול רק משום מראית העין בלבד דנראה שקרן, אבל לאינך פירושי דהתם לא שייך זה ובוודאי העיקר דבסומא לא מהני קול קולמס מדינא כיון שאינו מכיר הגט בט"ע א"כ מה יתן ומה יוסיף במה שנתפתח עכשיו שיוכשר, והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה לפע"ד ברור, דוודאי עיקר הקושיא ששאלו בגמרא אלא סומא אמאי לא לאו משום דפשיטא להו דסומא כשר לעדות דאדרבא הרי הקשו הפוסקים דבב"ב מבואר דפסול והוצרכו לחלק דהכא משום עיגונא הקילו ועכ"פ היאך פשיטא להו להקשות כאן אלא סומא אמאי לא, רק עיקר הקושיא דעל כרחנו אנו צריכין לומר דסומא זה פסול לשליחות כמו אינך דקא חשיב בהדי' דאל"כ אין דין של סומא שוה לאינך פסולין דפסלייהו משום שאינן בני שליחות ונ"מ בנתקיים בחותמיו דמשום עדות ליכא ומשום שליחות איכא, ואהא מקשה הש"ס מאיזה צד יפסל סומא לשליחות הגט ואתי ר"ש ופריק לפי שאינו יודע וכו', וכבר הוכחתי לעיל בהכרח דמטעם זה פסול לשליחות לר"ש כיון שאינו ראוי לעשות שליחותו מצד עצמו כלל ומעשיהו אינו רק מעשה קוף ואינו יודע אם עושה שליחותו והוי כמו חרש ושוטה דכיון שאינו עושה שליחותו בדעתו לא הוי שליח כמו שפירש"י בד"ה הא לא חזר, ודחה ר"י דבריו דכיון דיכול להכיר בט"ע דקול הרי ראוי הוא לעשות שליחותו מדעתו כל שכבר הכיר בט"ע דקול כמ"ש לעיל ע"ש, ואתי ר"י ופריק דסומא פסול לשליחות הגט לפי שאינו ראוי לומר בפ"נ ובפנ"ח לכך פסלוהו חכמים לשליחות הגט דשמא לא תמצא עדים לקיים ותשאר עגונא לכך אין לשלוח שליח בח"ל רק מי שראוי לראות כתיבת הגט וכל שראוי לראות כשר לשליחות דלא חששו שלא יראה דמסתמא יראה הכתיבה ואם אירע שלא ראה לא נפסל לשליחות אבל סומא שאינו ראוי כלל לראות הכתיבה פסלוהו לשליחות שלא לסמוך על קיום רק לשלוח שליח הגון הראוי להעיד בפ"נ ואפי' לא תמצא לקיים יועיל, הלכך הכא כל שהי' פתוח בעת קבלה כשר הוא לשליחות דאפי' אירע שלא ראה בזה לא חששו דישלחו פתוח ולא יראה דבידם שיראה כתיבת הגט ואפי' כבר כתבו יכתבו אחר, ועוד דלא חיישינן לסומא ויתפתח בין כתיבה לקבלה כמו שלא חששו לעיל לפקח ונתחרש דמילתא דלא שכיחא הוא, והשתא כל הקושיות הנ"ל מיושבין על נכון, דכלהו אפי' סומא אפי' נתקיים לא מהני דפסולין לשליחות וכל שהיו כשירין בעת קבלה כשירין לשליחות ומדין בפ"נ אי נאמין לקטן ואינך גם אי סומא שנסתמא עכשיו אי כשר לא מיירי מתניתין כלל ויכול להיות שנאמנין ותליא אי בעינן תחילתו וסופו בכשרות רק הא וודאי דלא נפסלו לשליחות רק אי היו פסולין בעת קבלה וכל שהיו כשירין בעת קבלה כשירין לשליחות הגט והיינו דקתני סומא ונתפתח דאפי' עכשיו כשר לשליחות בעת קבלה פסול הי' ואפי' נתקיים שאינו צריך לומר בפ"נ מ"מ פסול, והשתא ממילא בטלו כל מה שהקשו בהך סומא דהכא מהך דב"ב דסומא פסול דלענין עדות לא מיירי הכא כלל רק לענין שליחות, ופשיטא דכל שהי' פתוח בעת שנשלח דכשר לשליחות וכל זה ברור לפענ"ד:

ודע שיש להקשות עוד בכאן לפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה ע"א דאלם אין י"ל בפ"נ, ופי' מהרש"א שם דלא מהני כתיבה א"כ תיקשי דהוי לי' לחשוב הכא במתניתין אלם כמו סומא דג"כ פסול מצד בפ"נ, ולפי מה שכתבתי שם בפי' דברי התוס' דאלם יכול להגיד על ידי כתיבה דלא כמהרש"א אתי שפיר וזו היא ראי' למ"ש לעיל:

שם טעמא דחזר ונתפתח למ"ד דשליח מצטרף לב"ד ואינו צריך לומר רק בפני שנים יש לומר דלכך נקט חזר ונתפתח דאז הוי כשאר שליח אבל בלא חזר ונתפתח אכתי אין דינו כמו שוטה שנשתפה וחרש שנתפקח דאינהו כשרין גמורין כמו כל שליח לומר בפני שנים אבל זה כיון דסומא הוא אינו מצטרף ולפי שכלל אותו במתניתין בהדי הנך הוצרך לומר חזר ונתפתח דאז כולן שווין בכשרות ואולי בא לומר למ"ד דאין שליח מצטרף כלל אפי' בעלמא או כיון דאשה נמי כשרה להביא את הגט וכן קרוב ואינן מצטרפין א"כ שפיר שייך למיתני כשר אף שאין מצטרף, ועוד דמשום הא סגי כשנתפתח אחר נתינה תיכף אלא שאני מסתפק גם בחרש אי מועיל נתפקח תכ"ד לנתינה ודוק:

שם דיקא נמי יש לדקדק מה צורך להוכחה דהא אין לך הוכחה גדולה מזו שאין לנו שום טעם למה יפסל וזו היא עיקר הקושיא מעיקרא סומא אמאי לא ונראה לי דאביי דייק דר"י קאמר משום דלא מצי אמר ואהא קשיא לי' אפי' לא חזר ונתפתח יוכשר, אבל לולא דברי ר"י הי' אפשר לומר לפי דרכו של ר"י משום דצריך לומר בפ"נ וסומא אינו נאמן על זה כמו בהך דב"ב בעדות קרקע כמו שהקשו באמת המפרשים ואהא קאמר דייקא נמי דמשום דלא מצי אמר הוא אבל סומא כשר לעדות בפ"נ מדקתני כל שתחילתו וסופו בדעת:

שם בעי מיני' מר' אמי עבד מהו פירש"י ז"ל דבין בקבלה בין בהלכה מבעי להו ור"א פשיט קבלה מהולכה, אבל הרמב"ן והר"י הלוי כתבו דוקא בקבלה אבל בהולכה פשיטא להו דכשר ור' יוחנן נמי לא פליג רק בקבלה ור' אמי לא משמע לי' לחלק. ומ"מ יש לדקדק לדעתם כיון דהנך דבעי מיני' לא נסתפקו בהולכה כלל א"כ למה פשיט להו מהולכה דפשיטא להו:

לכן נראה לי דבלא"ה יש לדקדק דקאמר מדקא פסל לי' כו' מכלל דעבד כשר ובאמת אין ההוכחה רק מדלא קתני עבד, ומטעם זה אני אומר דהכוונה כך דדייק דהא ע"כ דהולכה נמי בכלל כריתות הוא דאל"כ דהולכה אינה בכלל עיקר הגירושין כמו שחילק הר"ן בשם הרמב"ן א"כ למה יפסל א"י אפי' בהולכה, וליכא למיפסל לפי שאינו בן כריתות דהא הולכה לא בעי כריתות דהא חזינן עבד דפסול לקבלה ומ"מ כשר להולכה, וע"כ מדקא פסיל לי' לא"י בהולכה ש"מ דבהולכה ג"כ בעינן שליחות גמור, א"כ עבד הכשר להולכה ע"כ כשר לקבלה ג"כ דאי תחלק בין הולכה לקבלה א"כ א"י בהולכה למה יפסל והא לא ס"ל לר' אמי טעמא לפי שאינו בן ברית כדמסיק לקמן לר"י דס"ל בתרומה נמי לא חזי כר"ש דסובר תרומת א"י אינה כלום, ושפיר דייק מדקא פסיל לי' לא"י דאין הפרש בין קבלה להולכה כלל, וזה ברור, ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה אינו יהודי ולקמן ע"ב בדברי ר' יוחנן עוד בזה:

בתוס' בד"ה אינו יהודי נמי, הוי מצי למימר וכו' דשייך אף בעבד. דבריהם צריכין ביאור כיון דבעבד פליגי לקמן אמוראי ופשטא דמתניתין דקתני אינו יהודי ולא עבד משמע דעבד כשר, ולמה לי' למקשה להכניס עצמו במחלוקת זו ליתן טעם באינו יהודי לר"י דוקא:

ונראה לי דכוונתם כך דלא מבעי' לר"י ודאי צריך להך טעמא דאל"כ הי' עבד כשר אלא אפי' לר' אמי צריך הך טעמא דודאי יש להבין דר' אמי דייק דעבד כשר מדקתני א"י ולא עבד, וקשה מ"מ מנין לנו דעבד יכול ליתן גט לאשה דילמא כיון שאינו בתורת גיטין אינו יכול להתיר ומ"מ שליח יכול להיות אפילו במידי דבעי שליחות ונ"מ אם נשתחרר כשר דשליח יכול להיות אפי' בעבדותו ולגרש יכול כשנשתחרר ולכך לא נקט במתניתין עבד, וע"כ דגם ר' אמי סובר דכל היכא שאינו ראוי לעשות מעשה השליחות אינו יכול להיות שליח אפי' הוא בן ברית וראוי לשליחות דעלמא מ"מ בעינן שיהא ראוי למעשה השליחות שנשתלח לעשותו, והשתא שפיר דייק דע"כ דגם עבד יכול להתיר למסור הגט לאשה, דאי ס"ד שאינו יכול להתיר אפי' שליח לא מצי להיות, אף דבעלמא בר שליחות הוא כיון שאינו ראוי למעשה השליחות זה, וא"כ אפילו נשתחרר קודם מסירה לאשה לא מהני, דמעיקרא לא הוי בר שליחות, א"כ הוי לי' לתנא למיתני עבד, ומדלא קתני רק א"י ש"מ דעבד יכול להתיר ולכך יכול להיות שליח ור"י סובר דנקט א"י וה"ה עבד, ולתרווייהו הך טעמא איתא שכל מי שאינו ראוי להתיר לא נעשה שליח ג"כ ואפילו בעת מסירה נעשה ראוי, לכך נקט הך טעמא דשייך אף בעבד, לכך מר סובר דעבד נמי פסול ומר דייק מינה דעבד יכול להתיר, אבל אי לא הוי שמענו הך טעם רק טעמא דבן ברית א"כ טעם זה לא שייך בעבד כלל, א"כ לא הי' יכול ר' אמי למידק כלל דעבד כשר, דשפיר יש לומר דעבד אינו יכול לגרש לפי שאינו בתורת גיטין, אבל שליח מצי להיות כיון שהוא בן ברית ואם נשתחרר כשר לגרש, לכך נתנו הטעם האמיתי שאינו יכול להיות שליח כל שאינו ראוי לעשות שליחותו שנשתלח לעשותו וזה הטעם שייך אף בעבד אי לא היה ראוי לגרש, ומזה דייק ר' אמי דע"כ יכול לגרש, ודוק:

בד"ה ממי נטלו, מכאן משמע וכו' ושמא יש לחלק וכו'. יש לתמוה למה נסתפקו התוס' בזה דבהכרח צריך לחלק בין סומא לאחר כמבואר להדיא פרק כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי, ועוד דכאן ג"כ הוא מוכרח דאי ס"ד דגם באחר הדין כן א"כ מ"ש דנקט סומא הוי לי' לומר ומי שאינו מכיר הבעל והאשה יהא סומא או פתוח ועוד אי ס"ד שצריך שיכיר בעצמו ולא מהני מה שאחרים יאמרו לו א"כ מאי מקשה עלי' ר"י מט"ע דקלא הא כיון דסומא הוא אכתי אינו יודע רק ע"י אחרים שיאמרו לו שזה בקול זה הוא הבעל ושמו כך ואשה זו בקול זה היא אשתו, ואי לא מהני מה שיאמרו לו מה יועיל ט"ע דקול ולא דמי לבני אדם בלילה דמכיר אותה בקולה בעצמו ואי דר"י באמת פליג עלי' דמהני הכרה ע"י אחר א"כ תיקשי חדא למה לא הקשה לו בפשיטות דאחרים יאמרו לו שזו היא, ועוד מה בקשו התוס' בהך ספק הא אנן כר"י ק"ל ולא כר"ש. וראיתי בהג"א פרק כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי כתב דמשם מוכח דכל שיאמרו לו עדים בעת נתינה דהיא זו יכול למסור לה הגט ושאני סומא פן יטעה ודבריו נראין לכאו' כדברי התו' ממש, אבל יש לתמוה בכל הנ"ל:

לכן ברור שלא נתכוונו התוס' לדברי הג"א הנ"ל כלל והא פשיטא להו דכל שיאמרו עדים בשעת נתינה דזו היא והוא רואה אותה ומוסר לה דהא ודאי הוי הכרה גמורה שהרי עכשיו מכירה בפני' ויודע ששמה כך וכל הכרה בעולם כך הוא ואטו צריך שיהא דוקא אצל הנישואין שיכיר שזו אשתו של זה רק כל שע"י אחרים נתברר לו הוא מכיר אותה בעצמו, לכך התם בהך דאבא בר מניומי היה יכול למסור לה הגט ע"י אחרים שיאמרו לו שזו היא רק עיקר ספיקם של בעלי התוס' דס"ד דאין הטעם בסומא מכח טעות רק מחמת שהסומא אפי' יאמרו לו שזו היא אינו מכיר אותה בעצמו מצידו כלל אפילו עכשיו והא לא מהני, ולפי זה ה"ה אחר שיתן גט לאשה שאינו יודע מי היא אף שאח"כ יתברר לו שזו היא לא מהני, דהשליח צריך שיכיר בעצמו בעת שמוסר לה הגט שהיא זו, ור"י לא פליג עלי' רק דסובר דסומא נמי יכול להכיר בעצמו בשעת מסירת הגט שהיא זו ע"י אחרים שיאמרו לו קודם, שזו בקול זה אשתו של זה ואח"כ מכיר אותה בעצמו בקולה, ועל זה כתבו דשמא יש לחלק בין סומא לאחר דטעמא דסומא רק משום שמא יטעוהו, וזה ברור בכוונת התוס':

גם נראה לי ברור שאין הכרע מדברי התוס' לומר דבסומא באמת פסול ע"י אחרים, דיש לומר דוקא לר"ש יש לחוש לטעות כיון דלית לי' הכרה בעצמו כלל, אבל לר"י דאית לי' לסומא הכרה בעצמו כמו פתוח ע"י ט"ע דקול, ממילא ליכא למיחוש גבי' שיטעוהו כמו בפתוח:

אמנם בעיקר דברי התוס' כבר כתבתי והוכחתי דודאי טעמא דר"ש משום דפסול לשליחות כל שאינו עושה שליחותו מדעתו והוי כמו מעשה קוף לענין זה כיון שאינו יודע מה שעושה כלל אמנם היינו דוקא לר"ש אבל לר"י כיון שראוי הוא לעשות שליחות בעצמו ע"י טביעת קול ממילא כשר הוא לשליחות ואפילו ע"י אחרים מהני, וכ"ש אחר שהוא פתוח אפי' לר"ש מהני. רק סומא ס"ד דר"ש שאינו ראוי להכיר בעצמו ופסול לשליחות ואין צורך לפרש משום טעות, וזה ברור:

בד"ה ה"ה והא דאמר ביש נוחלין וכו' שאני הכא תדע וכו' סומא אמאי לא כו'. הרא"ש הביא בשם הרמ"ה ז"ל דרשעים בשעת קבלה וחזרו בתשובה כשרים לעדות בפ"נ, והראי' דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות בעדות אשה דהא פתוח ונסתמא קאמר הכא דכשר אף דפסול לעדות ממון עכ"ד:

והנה אף דלפום ריהטא דברי התוס' הם כדבריו ממש, אבל באמת הפוכין הם לגמרי דהתו' ס"ל דסומא דהכא אינו פסול כלל כמו אשה רק כמו פתוח שלא ראה כתיבת הגט וכל שראה כשר גמור הוא לעדות אשה , אבל היכי שהוא פסול לעדות אשה אפי' יודע להעיד, שאינו נאמן, שפיר בעינן תחלה וסוף בכשרות, שהרי הם הביאו ראי' מהא דפריך מעיקרא סומא אמאי לא ש"מ דבאו להוכיח דסומא אינו פסול כלל לעדות אשה אפי' תחלה וסוף רק לפי שאינו יודע להעיד אבל הרמ"ה ס"ל דטעמא דכשר הכא פתוח ונסתמא אף דבסומא פסול לעדות אפי' יודע להעיד דבעדות אשה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות, ויש לתמוה באמת על הרמ"ה ז"ל מנא לי' הא דמהך דהכא אין ראי' כמו שהוכיחו התוס' דהא אפי' סומא מעיקרא פשיטא להו דכשר בס"ד שאין צריך בפ"נ, גם נראה לי ברור שעיקר כוונת התוס' לא נתכוונו בכאן להכשר הסומא דהוי להו לומר דבריהם מעיקרא כדפריך סומא אמאי לא להקשות דסומא פסול בעלמא, ועוד מאי אולמי הך ראי' ממה דמקשה הש"ס מהך דקאמר בהדיא פתוח ונסתמא כשר עד שיאמרו תדע, רק לפי שידעו התוס' שיש לפרש בכאן דלכך כשר לפי דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כסברת הרמ"ה הנ"ל, ועל זה באו לשלול דבר זה דשאני הכא דסומא בעצמותו כשר הוא לעדות אשה כמו אשה רק לפי שאינו יודע להעיד וכל שיודע כשר גמור הוא והביאו ראי' שהרי אפי' סומא מעיקרא הקשו מקודם סומא אמאי לא אלמא דלאו משום דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות נגעו בה רק דסומא כשר הוא מתחילתו ועד סופו, ומ"מ יש ליישב דברי הרמ"ה דס"ל דוקא בח"ל שייך לפסול סומא לעדות שצריך להעיד בפ"נ אבל בא"י לס"ד בודאי אין מקום לפסול סומא שאינו מעיד כלל, ולמסקנא בח"ל שפיר יש לומר משום דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ומ"מ נראין דברי התוס' בזה דהא חזינן דחמש נשים אפי' בא"י לא מהימני משום דחשידי לשקר, ש"מ דאפי' בא"י אנו סומכין על נאמנות השליח, א"כ אי סומא פסול בעדות אשה רק תחילתו וסופו לא בעינן בכשרות מאי פריך סומא אמאי לא, ומ"מ לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר קושית הש"ס לעיל לא הי' כלל מטעם עדות רק הקושיא למה יפסל לשליחות, דע"כ צריך לפרש מתניתין לכ"ע דסומא פסול לשליחות כמו אינך דקא חשיב בהדי', דאל"כ בגט מקוים בסומא כשר ובאינך פסול. וזה אי אפשר כיון דכלל להו התנא בחדא וא"כ ממילא אין ראי' דסומא כשר לעדות אשה כל שתחילתו וסופו בפסלות רק פתוח ונסתמא כשר כדברי הרמ"ה הנ"ל, עכ"פ יצא לנו מהנ' דלדעת התוס' בעינן בכל הפסולין תחילתו וסופו בכשרות אפילו בעדות אשה רק סומא כשר הוא לעדות אשה אפי' תחילתו סופו בפסלות כל שיודע להעיד וכל זה ברור ועמ"ש לקמן בד"ה אין העבד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה