אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף כב.

דף כא:

בגמרא בתר נקבו אזלינן, פירש"י שמשם הוא יונק וחייב במעשר. ולכאורה קשה הא קי"ל פירות א"י שיצאו לח"ל פטורין ממעשר ולדברי הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות אפי' מדרבנן פטורין ולדברי הראב"ד שם עכ"פ אינן רק מדרבנן א"כ אפילו גדלו לגמרי בא"י כל שיצאו לח"ל פטורין ואי בחזר והכניסן לא"י הא דעת הכ"מ שם בחד תירוץ דפירות ח"ל שבאו לארץ חייבין מדאורייתא א"כ אפי' חשבת לה כח"ל חייבין, ונראה לי דהכא היינו טעמא כיון דעיקר קאי בא"י אזלינן בתר עיקר והוי כמי שמונחין בא"י כיון שיונק עכשיו מא"י הוי כמונחין שם, ובהכי ניחא לי מה שפירש"י בתר נופו ופטור מן המעשר מן התורה בח"ל, ויש להבין כיון דבתר נוף אזלינן הוי כפירות ח"ל המונחין בח"ל דפטורין לגמרי, ולהנ"ל ניחא דמ"מ כיון שיונק בא"י ועיקר הפרי מכח יניקת א"י בא אי אפשר לפטרו מן המעשר רק דהך מ"ד ס"ל כיון דנופו בח"ל הוי כיצאו לח"ל וחייבין מדרבנן כדעת הראב"ד הנ"ל:

ולפי זה נראה לי לפרש מה שאמרו אשרוש ולא אשרוש לא כמו שפירש הרשב"א ז"ל דהכוונה שיצאו שרשיו דרך הנקב והשרישו בקרקע ולא אשרוש שלא השרישו בקרקע רק בעציץ בלבד, ובאמת שיש לתמוה על פי' זה דכיון דהעציץ נקוב הוא מה נפקא מינה אם השריש בקרקע הא בכל מקום נקוב כמחובר דמי לכל מילי ומאיזה צד נחלק בהשריש אבל לפי הנ"ל הכוונה פשוט דאשרוש שהשרישו בעציץ דאז אמרינן דחשוב כאלו הם מונחים בארץ, אבל בלא אשרוש כלל בעציץ אף דעיקרן בעציץ שהוא א"י מ"מ כיון דנופו בח"ל והעיקר לא אשרוש לא חשוב העיקר דנימא כאלו הנוף ג"כ בארץ רק נוף שהוא הפרי הוא העיקר והרי הפירי בח"ל ופטור:

וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות תרומות שאחר שזכר שם כל הדינים מן פירות א"י שיצאו לח"ל ולהיפך, כתב הך דינא דעציץ נקוב וז"ל בהלכה כ"ה עציץ נקוב שהי' בו זרע שלא השריש והי' עיקרו בארץ ונופו בח"ל הולכין אחר הנוף והיינו דפסק כרבא, ועכ"פ מבואר דבלא השריש כלל בעציץ מיירי וכיון דהעיקר לא הושרש לא חשוב לשדות נוף בתרי', ואביי ס"ל דמ"מ כיון שנזרע בעציץ נקוב וראוי להשריש העיקר חשוב ושדינן נופו בתר עיקרו:

שם ובדאשרוש לא פליגי והתנן שני גינות כו' התם כדקתני טעמא וכו'. לכאורה יש לתמוה הא מסיים שם הואיל ושניהם יכולין למחות רואין מהיכן ירק זה חי אלמא דלאו בהא פליגי, ועוד דמדמה לה התם לאילן היוצא מן הגזע אי הוי של בעל הקרקע או של בעל האילן וכן לענין ערלה, והתם לא שייך האי טעמא, והתו' בד"ה ובדאשרוש כתבו קס"ד וכו', ולא ידעתי מה הועילו, הא למסקנא באמת קשיא מהך דהתם והם הקשו מערלה, ובאמת בלאו הכי קשה:

לכן נראה לי דהכוונה כך דוודאי לכ"ע בדאשרוש בתר עיקר אזלינן, ור"מ דקאמר טעמא דיכול ליטול עפרו משום דבלא"ה כיון שהתחתון יכול למלאות גינתו לכלות הירק חשוב שלו, והוצרך לומר דהעליון ג"כ יכול לכלותו ושוב אזלינן בתר עיקר, ור"י סובר דכח התחתון חשוב טפי דהוא יכול לכלות הירק עכשיו, משא"כ עליון הירק הנוטה א"י לכלות עכשיו רק העיקר המונח בתוך עפרו לכך לא שדינן נוף בתר עיקר, והיינו דקאמר רבא התם בעיקרו כ"ע לא פליגי דבהא כיון דעליון יכול ליטול עפרו עם העיקר פשיטא דלכ"ע לא שדינן עיקר בתר נוף רק בנוף פליגי מטעמא דאמרן:

והשתא פשיטא דלא דמי כלל להך דהכא דלענין מעשר ביניקה תליא מילתא דממקום שיונק תלוי חיוב המעשר משא"כ ירק דהתם לא תליא ביניקה רק כפי כח כל אחד בירק וכיון דעיקר בוודאי של עליון, פליגי אי שדי נוף בתר עיקר או כיון דלזה יש כח בנוף משא"כ לבעל העיקר לא שדינן נוף בתר עיקר, והיינו דקאמר ואזדי לטעמייהו דהתם נמי לא תליא ביניקה כלל רק בעל הקרקע יש לו כח בקרקע ובעל האילן באילן, ופליגי אי שדי נוף בתר עיקר וכמו כן בערלה לא תליא כלל ביניקה שהרי אי הי' הגזע יותר מג' טפחים בוודאי לא נתחייב בערלה אף דיונק מן הקרקע, ושפיר פליגי אי שדי נופו בתר עיקרו או לא, משא"כ הכא ביניקה תליא מילתא וממקום שיונק תלוי חיוב מעשר וס"ד הכא דהתם נמי תליא ביניקה ומשני כדקתני טעמא דלאו ביניקה תליא רק לפי שהעיקר של עליון בוודאי והנוף ראוי להיות של תחתון שיכול למלאות הגינה מ"מ ס"ל לר"מ דשדי נוף בתר עיקר, ור"י פליג דלא שדינן, וכל זה ברור ולק"מ קושית תו' הנ"ל, ועמ"ש עוד בתו' הנ"ל ליישב קושית מהרש"א ע"ש:

שם מאי לאו מקצת נופו בארץ וכו' לא מקצת שרשיו וכו' פי' מקצתו של נוף נוטה לח"ל ומקצתו בארץ שכל נוף מתחלק חציו בארץ וחציו בח"ל וס"ד דס"ל לרבי דלא אזלינן רק בתר נוף הלכך כיון שהנוף מתחלק טבל וחולין מעורבין, ורשב"ג ס"ל דבתר עיקר אזלינן ורואין אי שרשיו בארץ חייב ואי שרשיו בח"ל פטור, וזהו הכוונה הגדל בחיוב שעיקר גידולו בחיוב חייב ואי גדל בפטור פטור, ואהא משני דלדברי הכל בתר עיקר אזלינן רק דמיירי שהעיקר מתחלק, וסובר רבי דהדרי ערבי ורשב"ג סובר דמפסיק צינמא ולא ערבי, והנופות הגדילין משרשי א"י חייבין ומשרשי ח"ל פטורין דלא ערבי:

בתוס' בד"ה עציץ של אחד ה"ה דהוי מצי לאשמועינן וכו' בתוך עציץ שלו. הר"ן ז"ל תמה על זה. דהא נמי שמעינן בעציץ וזרעים של אחד דכיון דמשך העציץ שלו הוא ומ"מ לא קנה זרעים, ובאמת אינו מוכרח דכיון דזרעים לא ניקנו במשיכה אינו יכול לעשות קנין חדש של משיכה לקנות הזרעים, דקודם שנגמר המשיכה אינם בתוך שלו והרי בשעת משיכה אינם בתוך שלו, רק היכי דהעציץ מקודם שלו הרי מושך הוא בתוך שלו ס"ד דמהני, ואי יאמר דמשך והדר משך א"כ הרי ממש הוא עציץ של אחד וזרעים של אחד כיון שכבר קנה עניץ מעיקרא:

והר"ן תירץ דכיון דקנה שניהם כל שלא קנה רק עציץ אפי' עציץ לא קנה כיון שבבת אחת מכר לו שניהם ואי אפשר לומר רק שמכר לו רק אחד א"כ לא שייך רק בעציץ של אחד וזרעים של אחד לאשמועינן אפילו בתוך שלו לא קנה זרעים, והרב בעל כ"מ פ"ג מהלכות מכירה הבין דמה שכתב הר"ן ואפשר הוא לחלוק על התו' והא ליתא דבא ליישב מה שהקשה על התו', אך גוף דברי הר"ן אף דהא אין להקשות ממה שאמרו בסמוך החזיק בעציץ אף עציץ לא קנה, ולדברי הר"ן אפילו משך העציץ אפי' עציץ לא קנה כיון דלא קנה זרעים לא קנה כלום, דיש לומר דהחזיק קמ"ל רבותא דס"ד דחזקה זו מתפשטת אף על הזרעים כיון שמונחים בתוכו והוי כהחזיק בזרעים קמ"ל דלא מהני וכ"ש משיכה דלא מהני אזרעים ולא קנה כלום:

אמנם מדברי התו' בדיבור שאחר זה דנסתפקו אי בעי אגב וקני ולא כתבו דהכא שאני כיון דמכר לו בבת אחת אי לא נתכוין שיקנה עציץ ממילא לא קנה כלום דמשיכה בעציץ הוי כחזקה בזרעים, וכמו דלא מהני משיכה בעציץ לקנות עציץ בלבד כל שמכר בבת אחת ה"ה חזקה בזרעים, א"כ ממילא יש לדון דאגב וקני קאמר, ומזה מוכח דס"ל דאחד קנה בקנין הראוי לו דלא כהר"ן, ועיקר קושית הר"ן כבר כתבתי דלא קשיא מידי בלא"ה:

איברא בגוף דברי התו' מה דפשיטא להו דאפילו בעציץ וזרעים של אחד ומכר אחד בלבד נקנה בקנין הראוי לו, ולדעתי צ"ע בזה דודאי יש לתמוה מה בקשו כאן בהך דינא דבסמוך עציץ וזרעים של אחד מאחר ששמענו דעציץ מטלטלין וזרעים קרקע א"כ משנה שלימה היא דחזקת קרקע מועלת למטלטלין ובעלמא פרכינן כה"ג מקמ"ל תנינא, וכן להיפך דחזקת עציץ אינו מועיל הא כבר שמענו דעציץ אינו נקנה רק במשיכה, גם לא ידעתי כיון דאי משך העציץ קנה עציץ וזרעים לא, הוי לי' לומר דרך הממוצע דעציץ קנה וזרעים לא, ואפילו להר"ן הנ"ל משכחת לה שלא מכר בבת אחת רק במכירות נפרדות באופן שאין קניית עציץ תלוי בזרעים כלל:

לכן נראה לי דבעציץ וזרעים של אחד אין אחד מהם נקנה כלל לא עציץ ולא זרעים כיון דהעציץ וזרעים צריכי להדדי אין נקנין במשיכה וחזקה זה בלא זה דכגוף אחד הם והוי כמו יד העבד וקרן הפרה שאינו יכול לומר הרי זה גיטך ועבד שלי או פרה שלי רק או ליתן כולו או לקצוץ הקרן מעיקרא אבל שיאמר הקרן שלך לגירושין ופרה שלי אין זו נתינה כיון דגוף אחד הוא והכא נמי לא שייך בו קנין רק מי שרוצה להקנות לחבירו חצי בהמה צריך להקנות לו ע"י דבר אחר כגון להקנות אוזן מבכרת לאינו יהודי אבל לא שיקנה במשיכת הבהמה, הלכך כאן כיון דזרעים מתגדלין ע"י העציץ ועציץ צריך לזרעים הוי כגוף אחד ואין נקנין זה בלא זה במשיכה וחזקה, והיינו דקאמר דוקא בעציץ וזרעים של שנים דאז מהני שימכרו זה לזה שיהא כולו לאחד, וכן הרמב"ם ז"ל זכר הך דינא בעציץ של אחד וזרעים של אחר ורחוק לומר שנתכוון לרבותא כמו שכתבו התוס':

והשתא ניחא דקאמר אח"כ בעציץ וזרעים של א' ומכר שניהם לאחר דחזקת זרעים מהני דס"ד כיון דלא מהני חזקת זרעים לקנות זרעים עצמן בלי קניית העציץ כיון דקניית העציץ אינו רק מחמת זרעים א"כ היאך יקנה, קמ"ל דקנין עציץ וזרעים באין כאחד כמו באשה ועבד דאמרינן גיטה וידה באין כאחד הכא נמי כיון דאי קנה עציץ יכול לקנות הזרעים ובחזקה זו של זרעים הכל בא כאחד, וכמו כן אם החזיק בעציץ ס"ד דחזקה זו מועלת לזרעים כיון דהעציץ מסייע לזרעים א"כ נקנה הכל, קמ"ל דלא מהני, וכ"ש משך עציץ דלא מהני, כנ"ל ברור (בהבנת דברי הגמרא והראשונים ז"ל ולא לקבוע הלכה בענינים כאלה אשר אין להם בזמנים הללו כח בפועל):

בד"ה החזיק בזרעים, צ"ע אם צ"ל אגב וקני וכו' וכן גבי שטר ושמא התם וכו' משום דשטר אפסרא דארעא הוא עכ"ל. מדבריהם משמע דפשיטא להו דבשטר לא בעינן אגב וקני וכתבו לדחות דשמא שטר שאני דאפסרא דארעא הוא, והוא תמוה לכאו' דלא הוזכר התם הך סברא רק לס"ד דבעי ציבורין ורצה למידק מהך דשטר ודחי דלמא שאני שטר, אבל לפי מה דמסיק דציבורין לא בעינן ואגב וקני בעינן משמע התם דאין חילוק כלל בין שטר למטלטלין דעלמא דבעינן אגב וקני, וכ"כ הראב"ד להדיא פ"ב מהלכות מכירה, ועכ"פ היאך פשיטא . להו לתו' דגבי שטר לא בעינן אגב:

ונראה לי דכוונת התוס' באמת להסתפק הכא וכן גבי שטר, ושיעור דבריהם דהכא צ"ע אי בעי אגב וקני שיש סברא לומר דלא בעי אגב דבטל לגבי זרעים וכן גבי שטר דקי"ל דנקנה בכל מקום שהוא יש להסתפק כך ואף דהתם לא שייך הך סברא דהכא ממש מ"מ יש לומר משום דאפסרא דארעא הוא וכמו דדחי התם בהך סברא אף דבעלמא בעי ציבורין בשטר לא, הכי נמי יש לומר לענין אגב וקני כנ"ל, וכאשר תדקדק בדברי הר"ן תראה שגם הוא הבין כך כוונת התו' דאל"כ אין הבנה לדבריו כלל, ודוק:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב וכו'. עיקר כוונת התו' בכאן דהכא בעציץ נקוב דהוי כמחובר העיקר חשוב ובעציץ שאינו נקוב הנוף חשוב ולא עיקר, לזה כתבו דלא דמי נוף היכי דהוא חשוב כגון באינו נקוב לשורש היכי שהוא חשוב כגון בנקוב דהיכי דעיקר חשוב גריר גוף בתרי' והיכי דנוף חשוב לא מיגרר עיקר בתרי' רק לנוף גופא והיינו דלא דמי יניקת הנוף אפילו באינו נקוב כיניקת שורש בנקוב, ומה שהקדימו לומר דה"ה לענין מעשר משום דיש מקום לומר דלא דמי מעשר לטומאה כלל דמעשר ביניקה תליא מילתא ואין נוף בעצמו בגדר חיוב מעשר רק מחמת עיקר, א"כ בלא"ה לא הוי קשיא כלל דהתם לענין טומאה לא גריר עיקר בתר נוף אבל הכא לענין מעשר ביניקה תליא ואין נוף בפני עצמו בכלל חיוב מעשר ולזה הקדימו לומר דגם לענין מעשר שייך בנוף עצמו כמו לענין טומאה, ושפיר צריך לחלק דלא דמי יניקת נוף ליניקת שורש:

אמנם בגוף דברי התוס' אני תמה דמה הפרש יש בין נקוב לאינו נקוב, ולא הוצרכו בכאן נקוב רק לענין מעשר משום דהדבר תלוי בקרקע א"י ואי אינו נקוב הרי אינו יונק מקרקע א"י, אבל לענין מה שאין הדבר תלוי רק בתוך העציץ בלבד פשיטא דיניקת עציץ נקוב ואינו נקוב שווין רק באינו נקוב היניקה בתוכו ובנקוב היניקה מקרקע שתחתיו, וא"כ יש להקשות בלא"ה למה כאן אזלינן בתר עיקר והתם לא, דמה בכך דהתם אינו נקוב ס"ס עיקר היניקה בתוך העציץ והוא תלוש, ולמה לא יגרר נוף בתר עיקר כמו הכא, וע"כ שאין ענין טומאה דהתם למעשר דהכא דהתם אף שיונק מן מה שבתוך העציץ ג"כ מ"מ מה שיונק מן הקרקע שבחוץ משוי לי' מחובר להפריח טומאה מני' ות"ק ס"ל דמה שבפנים ג"כ יונק מבחוץ ויש בו קצת מחובר ואזיל לי' מני' טומאה, אבל הכא הכל ביניקה תליא מילתא, וכיון שיונק מעציץ אזלינן בתרי' לענין מעשר, ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות טומאת אוכלין מוכח דמפרש הך דהתם בעציץ נקוב ומה שבתוך העציץ הוי מחובר, ולת"ק אפי' מה שיצא לחוץ טהור, ולר"ש מה שבחוץ כתלוש, ולפי זה בטלו כל דברי התוס' דהכא ודפרק העור והרוטב דלת"ק בתר עיקר אזלינן ולר"ש כיון דחשיב לי' תלוש מה בכך דיונק משם הא כל מחובר שנתלש מקבל טומאה, ואף זה כיון שיצא לחוץ הוי כתלוש:

בד"ה ובדאשרוש לא פליגי וכו' קס"ד וכו' ותימא וכו', הקשה מהרש"א למה לא קשיא להו ממכירה דמייתי התם דפליגי ובלא"ה יש לתמוה דמירק גופא קשיא כיון דקאמר התם דתליא בפלוגתא דמכירה ובאמת לק"מ דודאי משמע דעיקר התירוץ כאן כיון דהוא דבר התלוי בב' בני אדם לא שייך לומר להפקיע מזה הירק בשביל העיקר של חבירו, כיון דמדינא שייך לו הואיל ויכול למלאות גינתו עפר וכן גבי מכירה כיון דלולא העיקר הי' ראוי להיות שייך לבעל האילן בשביל העיקר אין להפקיע ממנו לשדות נוף של זה בתר עיקר של זה, משא"כ הכא לענין חיוב מעשר, ואהא קשיא להו מערלה דהתם נמי פליגי דהוי כמו הכא במעשר:

אמנם כבר כתבתי דלק"מ מערלה ג"כ, דשאני מעשר דתליא ביניקה, תדע דאפילו למאן דאזיל בתר נוף חייב מדרבנן כמו שפירש"י, וע"כ כיון דנתגדל מכח א"י חשוב כפירות א"י רק דפטורין מדאורייתא לפי שיצאו לח"ל, ואי הוי כפירות ח"ל ממש אפילו מדרבנן פטורין, והשתא כיון דתליא ביניקה באשרוש לכ"ע חייב במעשר אבל בערלה לא תליא ביניקה כלל כיון שאם הי' הגזע גבוה יותר לכ"ע הוי פטור אף דהכל יונק מן הקרקע ואינו ענין למעשר כלל:

בד"ה לא על נייר מחוק שהכתב על הנייר וכו' ואף דבנחנו סהדי חתמנו אמחקא ושטרא אניירא בין עד לעד על המחק כשר, מ"מ מתניתין מיירי דליכא מחק רק במקום חתימות, תדע דאי מחק גם מקום כתיבה בודאי כשר רק מתניתין מיירי שלא נמחק רק מקום חתימות עדים, א"כ ממילא מיירי דליכא מחק רק כשיעור שני החתימות לא יותר, דאי יכתוב נחנו סהדי על נייר קודם לא מהני, ובין עד לעד ליכא שיעור לכתבו שלא נמחק רק שיעור ב' שיטין, ובספ"י כתב ליישב למ"ד כתב סופר ועד כשר יש לחוש שיחתוך חתימת העד האחרון עם נחנו סהדי וישאר כתב סופר ועד על המחק, והא ליתא דהא התוס' פרק גט פשוט הקשו למה פסלו הוא על הנייר ועדיו על המחק והכשירו שניהם על המחק הא יותר יש להכשיר הוא על הנייר שלא נעשה בו זיוף ולפסול שניהם על המחק מטעם שמא הי' על הנייר ומחקו, ותירצו דשכיח גבי סופרים טופסי שטרות שנמחקו שלא כיון בהם המעשה ואינו רוצה להפסידו, והשתא בכתב סופר ועד פשיטא דיש לנו להכשיר הוא על הנייר עם נחנו סהדי כמו שהכשירו בכל שטרות ולפסול כתב סופר ועד על המחק דבהא לא שייך תקנת סופרים דיכול לכתוב תרווייהו על המחק, ולמה נפסול בחנם הוא על הנייר אפילו בנחנו סהדי, וזה ברור לכן העיקר בזה כמו שכתבתי לעיל:

והנה הרב מהרש"א כתב דלא מוקי למתניתין להיפך בהוא על המחק ועדיו על הנייר דלא שייך שיכול להזדייף ותמה בספ"י הנ"ל דמפורש פרק גט פשוט להיפך דפסול מפני שיכול למחוק שני פעמים אפילו כתוב נחנו סהדי לפי שאינו ניכר כיון שאין כנגדו נמחק פעם אחת באותו נייר, ובאמת לא דק בכוונת מהרש"א רק כוונתו דמשמע במתניתין דכמות שהוא אין בו חשש רק שיכול לזייף וישתנה ונכשיר אותו שלא נדע כלל שיש בו זיוף, וזה לא שייך רק בהוא על הנייר ועדיו על המחק ופסול מפני שיכול לזייף לעשותו שניהם על המחק ויוכשר מדינא, אבל בהוא על המחק ועדיו על הנייר אין הפסול שיכול לזייף רק כל אימת שיבא לפנינו נפסלנו דכבר מחקו, ובזה אין כותבין משום שאם יבא לפנינו נפסלנו שכבר עשה בו זיוף אבל לא מפני שיכול להזדייף וכן מוכח באמת פרק גט פשוט דבהוא על המחק אין לו תקנה שיבוא לפנינו להכשירו דכל מה שיעשה בו נפסלנו רק החשש דכבר זייף וזה ברור בכוונת מהרש"א:

איברא הא קשיא לי הא במתניתין קתני דיפתרא ג"כ ובהא ג"כ אין החשש שיכול לזייף ונכשרנו, דלעולם יפסול מחמת שכתוב על דיפתרא, ומה נפקא מינה דיפתרא או כתוב על המחק, וצ"ל דס"ל דבאמת הך שיכול לזייף דנקט משום נייר המחוק נקט לה, ומ"מ אין דבריו מוכרחין ולישנא דיכול לזייף אינו מוכרח דוקא לזייף אחר כך רק שאותו הנייר בעצמותו יכול להזדייף וכן פי' הרשב"א באמת ואפשר לומר דשאני דיפתרא דמיקרי שפיר יכול להזדייף דהדיפתרא מצד עצמותו מזדייף הוא למחקו ולחזור ולכתוב אבל על הנייר המחוק לא שייך מפני שיכול להזדייף שהנייר המחוק אינו מזדייף רק הנייר החלק נזדייף שנמחק וכתב עליו, אך אם כתב בו נחנו סהדי הוי ממש כמו דיפתרא דאין פוסלין מטעם שהי' חלק רק שכבר הי' מחוק ומחקו שנית, רק דמשמע לי' למהרש"א דלא מיירי התוס' בנחנו סהדי דא"כ גם בהוא על הנייר כשר כנ"ל, אבל מ"מ כוונת מהרש"א ודאי כמו שכתבתי:

אמנם עיקר דברי התוס' תמוהין לפע"ד מטעם אחר, דאי ס"ד בהוא על הנייר והחשש שיעשנו על המחק. א"כ כיון שהחליטו התוס' דכאן כשר בשניהם על המחק אפילו לת"ק והיינו דלא חיישינן לזיוף כלל, א"כ אפילו בלי ע"מ כשר, דאי דוקא בע"מ א"כ היינו הך פלוגתייהו ולמה פירשו בהוא על הנייר דוקא, וע"כ דבהא כשר לכ"ע בלי ע"מ, וכן מוכח באמת פרק גט פשוט כמ"ש התוס' דליכא למיחוש למידי דאינו דומה נמחק פעם אחת וכו' א"כ תיקשי מ"ט דחכמים דמכשרי על הנייר המחוק ומפרשינן בגמרא דאתיא כר"א דע"מ כרתי, וקשה מה בכך ס"ס שטר פסול הוא שהרי עומד הוא לזייף לעשותו שניהם על המחק וכשיבוא לפנינו נכשירנו בלי ע"מ כמו כל שטר הבא הוא ועדיו על המחק א"כ שטר כזה פסול הוא ומכ"ש שאין רשאין העדים לחתום על שטר כזה ולא לסופר לכתבו והיאך יכשירוהו חכמים, ודוקא בהוא על המחק ועדיו על הנייר שאינו יכול לעשות בו זיוף להכשירו רק מפני שהי' בו זיוף מכבר שפיר מכשירין בע"מ אבל לא בהוא על הנייר והוא תמוה מאד לפע"ד, ורחוק מאד לומר דס"ל לתוס' דלא כהפוסקים אלא דלא פליגי חכמים רק בדיפתרא לא על הנייר מחוק דלמה קתני נייר מחוק כיחידאי כיון דהכל מודים

ואין לי מקום ליישב דברי התו' אלא לומר דס"ל דדוקא בשטר חוב הכשירו הוא ועדיו על המחק בלי ע"מ, דהתם עדיו בחתומיו זכין לו או הקנין ומזה בא השיעבוד והחיוב הילכך כל דאינו ניכר המחק שמחק ב' פעמים כשר בלי ע"מ אבל בגט דע"מ עבדי הכריתות ועל ידן הוא מתגרשת, א"כ מהראוי הי' שתביא ע"מ לפנינו לעולם אפי' בגט גמור רק דהקילו עלי' וסמכו על מן הסתם שנמסר לפני עדים אבל כל היכא שיש ריעותא קצת בגט שנכתב ונחתם על מחק אין סומכין על מה שאינו ניכר הפרש בין מחק למחק רק שתביא ע"מ לפנינו כיון דע"מ כרתי רק לר"מ דסובר ע"ח כרתי אז גם בגט יש להכשיר בלי ע"מ בשניהם על המחק מחמת היכר שלא מחק ב' פעמים וזה שכתבו התוס' דאין לפרש נייר מחוק רק על הנייר דאי שניהם על המחק כשר לת"ק דע"ח כרתי, דאינו דומה נמחק פעם אחת רק על הנייר פסול שמא ימחוק ויוכשר, אבל לר"א דע"מ כרתי גם על הנייר כשר דלעולם צריך ע"מ אפילו בשניהם על המחק, רק בנייר חלק אין צריך ע"מ כנ"ל, ודוק:

בד"ה שלש עורות הן, פי' בקונ' וכו' ועוד אומר ר"י וכו' דבריהם צ"ע, דפשיטא דכוונת רש"י כפי' ר"י ממש דבהך דלא שמי' עור לא סגי לי' דמ"מ הוי לי' לומר ד' שיעורין הן מצה חיפה דיפתרא וקלף ובהך תירוץ דכבר נשנה במשנה לא סגי לי', דמ"מ היאך קאמר שלש עורות הן דהא ד' הן, ולזה הוצרך לומר דלישנא אתי שפיר דעורות אינן רק שלש ולמיחשבי' בפני עצמו אין צריך ששנוי במשנה וכך פירש"י לא שמי' עור ושיעורי' תנן וכו' והיינו כמו שכתבתי, וזה . ברור:

בד"ה כדי לכתוב עליו את הגט היינו כרבנן דמכשרי וכו' ואלו השיעורין וכו' עכ"ל. ר"ל כיון דאתיא כרבנן ניחא משום דרגילין דמותר לכתחילה, אבל אי נפרש כריב"ב ומכשיר דיעבד לא הי' באפשר לפרש משום דרגילין כיון דלכתחילה עכ"פ אין כותבין רק לפי שהקדימו דהיינו כרבנן, דלריב"ב אפי' דיעבד פסול ולא מצי אתיא כלל כוותי' אם כן עיקר הטעם משום דרגילין:

ומ"מ בעיקר דבריהם יש לפקפק, כי ודאי נראה מדהעמידו בגמ' דברי ר"ח על ריב"ב ולא על חכמים דמכשרי ש"מ דלכ"ע הוי שיעורי' כדי לכתוב הגט, והיינו דריב"ב לא פסל דיעבד רק לכתחילה אין לכתוב שמא יסמכו על קיום החתימות אבל דיעבד בדאיכא ע"מ או ע"ח המעידין שאין בו זיוף מודה דכשר וחכמים מכשירין אפילו לכתחילה כיון דלעולם בעי ע"מ לא חיישינן ולאו ברגיל תליא מילתא רק שאין דרך לטרוח בעור כ"כ רק בשיעור חשוב הראוי כדי לכתוב גט אבל פחות משיעור זה אין עושין לצור דלצור לא הי' טורח כ"כ לעבדו כנ"ל, ומזה ראי' דלא בעי לר"מ מוכח מתוכו כמו שאבאר לקמן ועמ"ש בתוס' בדיבור שאחר זה:

בגמרא מאן חכמים ר"א הוא. לפי מה שכתבו התוס' לעיל לפרש על הנייר המחוק היינו הוא על הנייר ועדיו על המחק, צ"ל הא דפליגי חכמים ומכשרי משום דס"ל כר"א אין הכוונה בע"מ לפנינו רק בדיפתרא אבל בנייר מחוק מה תועלת בע"מ אטו בלי ע"מ יש בו חשש זיוף, דכיון דהוא על הנייר אין לחוש לכלום רק שיעשנו על המחק אבל כל שבא לפנינו על הנייר מה יש לחוש, וכמו כן מ"ט דת"ק דפוסל בזה כיון דע"מ לא מעלין ולא מורידין בזה, וע"כ נ"ל דבהא עיקר פלוגתייהו לפי מה שכתבתי לעיל דע"כ ס"ל דלמ"ד ע"מ כרתי אפי' שניהם על המחק צריכה להביא ע"מ לפנינו, ולא מהני סברא דאינו דומה נמחק פעם אחת רק בשטר, דבכתיבת. השטר וחתימתו משתעבד אבל בגט לא, וכמו כן לר"מ דע"ח כרתי אפי' בגט כשר כל שהן שניהם על המחק, והשתא ת"ק פוסל לפי שיכול לעשותו שניהם על המחק ויוכשר בלי ע"מ, אבל לר"א דע"מ כרתי לא יוכל לזייף דאי יעשנו שניהם על המחק יצטרך ע"מ לפנינו, אבל כשבא לפנינו כתוב על הנייר ועדיו על המחק מה צורך לע"מ וכשר לחכמים בלי ע"מ כלל כמו כל גט אבל בדיפתרא המחלוקת בענין אחר דלת"ק פסול ולחכמים כשר ע"י ע"מ לפנינו שלא זייף, ומ"מ יש מזה סיוע להמפרשים דהכא בנייר מחוק לגמרי מיירי כפי הנראה מפירש"י במשנה וכמו שפירשתי דבריו לעיל או בהוא על המחק ועדיו על הנייר, והשתא הוי נייר מחוק ודיפתרא ענין אחד ומחלוקת אחת ועמ"ש בסמוך בתו' ד"ה מאן:

בתוס' בד"ה מאן, פי' בקונטרס וכו' משמע אי הוי סהדי קמן הוי כשר וכו'. משמע לכאורה דס"ל לדעת רש"י דאי יבואו ע"ח לפנינו כשר וכן משמע בהדי' מתוך דברי הרשב"א ז"ל שכתב ג"כ כדברי התוס' וכתב עליו וליתא כיון שאין מוכיח מתוך החתימה אף כשיבואו ויעידו הם בכך אין בכך כלום וכו', הרי להדיא דלרש"י אי יבואו ע"ח ויעידו כשר אך יש לתמוה מה נ"מ בין ת"ק לחכמים כיון דחכמים מכשירין ע"י ע"מ לפנינו אף דבעלמא לא צריך הכא צריך כמו כן לת"ק מכשיר בע"ח לפנינו אף דבעלמא לא צריך הכא צריך ואין כאן מחלוקת כלל, ומזה נראה דע"כ מודה רש"י דע"ח לפנינו לא מהני דחיישינן שמא יסמכו על קיום חתימתן רק בע"מ לפנינו ס"ל דכשר כמו לת"ק לא חיישינן שיסמכו על ע"ח בקיום חתימתן כמו בעלמא ה"ה לריב"ב בע"מ לפנינו כשר והא דנקט ריב"ב אין כותבין משום דלדידי' אין גט ניתן כלל בע"מ אבל לחכמים דלעולם ניתן בע"מ לכך מכשירין אבל אי ניתן בע"מ אפי' לת"ק כשר, ולזה נתכוין מהרש"א שכתב סהדי קמן ע"מ והיינו לאפוקי ע"ח מכח הכרח הנ"ל דבהא מודה רש"י דפסול, וזהו דלא כהרשב"א הנ"ל

אך מ"מ נראה לי עיקר בכוונת התוס' דלא כמהרש"א, דאי ס"ד דבע"מ לפנינו מכשיר ת"ק כמו לחכמים א"כ אכתי תיקשי במאי פליגי כיון דבהך גוונא דחכמים מכשירין גם ת"ק מכשיר רק דס"ל לתוס' דכיון דרש"י מפרש דעיקר הטעם שמא יסמכו על קיום החתימה ובאמת מדינא אין לסמוך כיון שיכול להזדייף א"כ עכ"פ רק לכתחילה אין כותבין כמו במחובר מעיקרא כיון דאינו רק גזירה כשר עכ"פ דיעבד ואף כאן דיעבד ויש עדים לפנינו הן ע"ח הן ע"מ כשר רק לת"ק פסול לכתחילה ולחכמים אפי' לכתחילה כשר כיון דלדידי' ע"מ עיקר בגט לא חיישינן שיסמכו על קיום ע"ח משא"כ לת"ק דבעלמא ע"ח עיקר חיישינן לכתחילה שמא יסמכו עליהם ע"י קיום חתימתן אבל כשבאו לפנינו דיעבד כשר, ועל זה דחו דברי רש"י דלת"ק אפי' דיעבד פסול מדינא דלא מוכח מתוכו [ואפילו אי נימא דלת"ק אפילו דיעבד פסול גם לרש"י, דהך חששא אלים לפסול דיעבד אבל עכ"פ מדינא כשר ואינו רק מדרבנן אבל אי הטעם מכח מוכח מתוכו פסול דאורייתא], ולפי זה מה שכתבו התוס' לרש"י בסהדי קמן כשר היינו בין ע"ח בין ע"מ דדיעבד כשר רק לכתחלה פסול מחשש שיסמכו על עידי חתימה בקיום:

אמנם בעיקר דברי התוס' בין לפי' מהרש"א בין לפי' הרשב"א הנ"ל אני תמה דמ"מ ס"ס מה נ"מ בין ריב"ב לחכמים כיון דלחכמים נמי בעלמא סומכין על ע"ח בקיום חתימתן מ"מ ביכול להזדייף לא חיישינן שיסמכו על קיום וכשר בע"מ לפנינו) א"כ מ"ש דלת"ק אין כותבין הא ביכול להזדייף אין לחוש שיטעו לסמוך כמו באין יכול להזדייף דאל"כ גם למ"ד ע"מ כרתי יש לחוש גם בלא"ה לשון רש"י ז"ל משמע בהדיא דלאו ביכול להזדייף קאמר רק כל אשה הבאה לינשא צריכה להביא ע"מ, והנה בלימוד הישיבה אמרתי לפרש דברי רש"י ז"ל בפנים שונים ולא כתבתי כאן רק מה שנראה לי עיקר בפי' הסוגיא כמו שאבאר:

והוא דעיקר פלוגתייהו דריב"ב וחכמים, דלריב"ב כיון דע"ח כרתי וכל שחתמו בו עדים אפילו לא ניתן בע"מ הגט כשר לגמרי, ומעתה היאך נוכל להכשיר לכתוב על דבר שיכול להזדייף כיון שאם ימסרנו כך בלי ע"מ ג"כ כשר גמור הוא וכשיבוא לפנינו נפסול גט כשר גמור שלא כדין דהא יכול להיות שלא זייפה כלל, ואי נימא דנכשיר אותו, שמא זייפה, לכך ממילא אין לכתוב גט כזה כלל, דאי נפסלנו אח"כ היאך נפסול גט שכבר הוכשר ונתגרשה בגט גמור, ואי נכשירנו שמא זייפה אותו, אבל למ"ד ע"מ כרתי כל גט לא הוכשר רק שינתן בע"מ ולולא זה אינו גט, א"כ אפילו על יכול להזדייף כותבין, דע"כ ינתן בע"מ א"כ יוכשר כשיבואו לפנינו, ואין לומר מ"מ בעלמא לא בעינן ע"מ לפנינו ואף כאן נימא אי לא תמצא ע"מ נפסול הגט שלא כדין במה שכבר נתגרשה ולמה נתיר לכתחלה לכתוב גט כזה, הא ליתא, דאטו מי גרע מגט בלי ע"ח כלל דכותבין לכתחילה דאז ודאי צריכה להביא ע"מ לפנינו דכיון דהכשר הגט בע"מ בוודאי צריכה להביאם רק עצה טובה תקנו להחתים ע"ח, שאם ימותו או ילכו ע"מ ג"כ יועיל לה אבל מ"מ אין דבר זה מעכב מלכתוב לכתחילה בלי ע"ח כלל, דכמו דצריכה ע"מ בעת כתיבת הגט כמו כן תצטרך באמת להביא אותם תיכף לב"ד ויכתבו לה שנתגרשה, כמו שכתבו התוס' בסוגיא דנכתב ביום, א"כ ממילא כותבין ג"כ בדבר שיכול להזדייף דאין בזה שום גריעותא רק מה שתצטרך להביא הע"מ לב"ד ולא גרע מגט בלי עדים, אבל למ"ד ע"ח כרתי חתימת ע"ח גומרת הגט וכבר נעשה הכריתות והיאך יכתוב על דבר שיכול לזייף שנצטרך להוסיף בגט זה ענין אחר למסרו בעדים מה שכבר נתגרשה בלי עדים ומחמת שנכתב על דבר המזדייף נפסלנו בלי הוספה זו שלא כדין אפי' לא זייפה כלל דבאמת נתגרשה בלי הוספה זו, ודוק היטב וזה נ"ל כוונת רש"י דלמ"ד ע"מ עיקר הבאה לינשא צריכה להביא ע"מ לפנינו והיינו בלי ע"ח, דעיקר דברי ר"א הם פרק המגרש בגט שאין עליו עדים דכשר בע"מ ובוודאי צריכה להביאם רק עצה טובה הוא אי רוצה להחתים ע"ח לא תצטרך להביאם אח"כ לב"ד רק למסור לפני ע"מ בלבד, הלכך עכ"פ כמו דמהני ע"מ בלי ע"ח לכתחילה ואין מעכב מה שתצטרך להביאם, כמו כן יכול לכתוב על דבר שיכול לזייף ואינו מעכב מה שתצטרך להביא הע"מ כנ"ל, אבל למ"ד ע"ח כרתי לא מבעי' דאין לכתוב מצד שתצטרך לקבלו בע"מ דוקא ובאמת כשר בלעדי זה והרי נפסלנו שלא כדין כנ"ל, אלא אפילו אי נימא דתביא ע"ח לפנינו, מ"מ כיון דכל גט אינה צריכה להביא ע"ח רק קיום חתימתן וע"ח אינן בעת גירושין רק בעת חתימה והגירושין יכולין להיות במקום אחר לגמרי או אחר זמן א"כ אי יכתוב על דבר שיכול לזייף הרי הגט כשר גמור הוא ואינו צריך כלום שום דבר והיאך נוסיף בו לומר שצריכה להביא ע"ח לפנינו מה שכבר נתגרשה בלעדי זה ואי לא תביא אותם נפסלנו שלא כדין, אבל למ"ד ע"מ כרתי לעולם אין הגט נגמר אחר כתיבתו למסרו כך רק ליתנו בע"מ וזהו עיקר הגירושין וכפי נוסח הגט מן הדין צריכה להביאם ג"כ רק אם החתים עליו עדים עשה עצה לסלק זה ואין זה מעכב. א"כ שפיר יכול לכתוב על דבר שיכול לזייף, וזה ברור לפע"ד בפי' הסוגי' ורש"י ז"ל:

ועיין מה שכתבתי לעיל במשנה דנראה מלשון רש"י ז"ל דהחשש גם על הבעל דהוא יזייף וימחוק ואף דבידו לגרשה פעמים מקפיד על כתיבת גט אחר ויגרש בזה ע"ש, ולפי זה הי' מקום לפרש בפשיטות דלמ"ד ע"מ כרתי כשר דאפילו זייף הבעל מתכשר ע"י ע"מ, אבל למ"ד ע"ח כרתי לא מהני ע"מ דס"ס לא ע"ז תתמו העדים, אבל לכתוב על סמך שיבואו ע"ח לכ"ע אין כותבין כיון שאינן בעת גירושין כלל כנ"ל, אך לשון רש"י ואי הוי תנאה וזייפתי' משמע דעל האשה דנין, אף דהתו' העתיקו לשונו וזייפי' אבל לשון רש"י אינו כן, לכן העיקר כנ"ל:

בא"ד ואי אפשר לומר כן דלר"מ בעינן שיהא מוכח מתוך הגט כדמוכח פרק כל הגט וכו'. הנה לפי הנראה מדברי התוס' מעיקרא כפי מה שכתב הרשב"א הנ"ל דלמ"ד ע"ח כרתי חיישינן שמא יסמכו על קיום החתימות, רק למ"ד ע"מ כרתי לא חיישינן, א"כ יש לתמוה דפשיטא דלק"מ מפרק כל הגט דהתם נמי ע"כ ר"א, דלר"מ אין לגרש הגדולה אפי' בע"מ שמא יסמכו על קיום החתימות רק לר"א אין לחוש כיון דע"מ כרתי ומה נ"מ בין דבר שיכול להזדייף או שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוות, הא בתרווייהו כל שיש עידי מסירה אין חשש ומ"מ אין כותבין כה"ג לר"מ שמא יסמכו על ע"ח, א"כ ע"כ הך דהתם ר"א, ונראה דמזה ראי' לפי' מהרש"א הנ"ל דדוקא על ע"ח לפנינו אין סומכין לרש"י אבל על ע"מ סומכין אפי' לכתחילה, אבל מ"מ די בזה ליישב פירש"י דבאמת יש לומר דכוונתו דאפי' בע"מ אין לכתוב למ"ד ע"ח כרתי כמו שכתבתי לעיל וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל לפרש בפשיטות דלמ"ד ע"ח כרתי אין לכתוב שום גט באופן שנפסלנו שלא כדין כשלא ינתן בע"מ א"כ ה"ה בגט שיש לו ב' נשים בשמות שווין ולק"מ וזה ברור ובעיקר דברי התוס' אי בעינן מוכח מתוכו לר"מ אבאר לקמן פרק כל הגט שם במקומו דאדרבא מהתם יש להוכיח דלר"מ לא בעי מוכח מתוכו כלל עיין שם באריכות:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה