אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף כא.

דף כ:

בתוס' בד"ה אלא מהכא וכו' קשה לר"י וכו'. לפענ"ד נראה ליישב בפשיטות לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלכך שטר ראי' לא הוי בעי ספר מקנה דאפילו מלוה ע"פ הי' גובה ממשעבדי לולא דאין לו קול, ולפי זה נראה לי דהיינו דוקא מן הלוה שקיבל המעות דין הוא שיגבה ממשועבדים אבל מן הערב כיון דקי"ל לא יתבע הערב תחילה ממילא אין עליו חיוב רק כשאין ללוה לשלם אבל שישתעבדו נכסיו תיכף בעת הערבות שלא יוכל למוכרם אינו רק מחמת שמשעבד עצמו בשטר וכה"ג בעי ספר מקנה, והשתא שפיר מייתי כיון דקתני ערב אחר חיתום גובה בנ"ח ש"מ דבעת מתן מעות קודם חיתום גובה ממשועבדים, והכי איתא להדיא התם וכ"ע מודו בזה כל היכי דכתוב ופלוני ערב ש"מ דידע לאקנויי, ובזה יש ליישב קושית התוס' לעיל דמאי ענין שטרי ראי' לגט, ולפי הנ"ל יש לומר דאביי לטעמי' דסובר של"ד רק בשטר ש"ד, והכי איתא התם ס"פ ג"פ [וכן הכרעתי בס' ת"י סי' ל"ט) וכן פירש"י בקדושין דבשטר שהוא משעבד עצמו משתעבד, א"כ בשטר זה הוא משתעבד ובעי ספר מקנה, ועמ"ש בס' ת"י סי' מ' בישוב קושית התוס' בזה:

בגמרא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו. פירש"י ז"ל משום דגיטה וחצירה באין כאחד, וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ואני תמה למה לא שאלו כאן חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כמו ששאלו לקמן פרק הזורק בעובדא דרבא בשכ"מ והתם איכסיף רבא עד דהדר אמר דגיטה וחצירה באין כאחד, וביותר אני תמה דשם העלה הרשב"א ז"ל מכח קושית התוס' דהא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, דדוקא התם דלא היתה הקנאה גמור' רק כדי שתתגרש והוי כשאלה אבל במתנה לגמרי הוי חצירה ממש א"כ הכא אין צורך לומר מכח גיטה וחצירה כלל דכיון דיהיב לה העבד והחצר במתנה גמורה שלה הוא ואינו אוכל פירות כלל ואולי לא נתכווין רש"י ז"ל לומר דכאן הוי ממש כהך דהזורק מכח קושיא דמה שקנת' אשה קנה בעלה, רק עכ"פ כמו דהתם מהני חצירה שלא הי' לה מקודם רק ברגע הגירושין כמו כן כאן אף דקודם הגירושין לא הי' לה החצר וברגע שקנת' החצר מתגרשת וס"ד דבעינן שיהא חצירה קודם שיתן הגט לשם קמש"ל דמהני אף שבאין כאחד ודוק:

ובזה נראה לפע"ד ליישב מה שתמה הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ם שכתב דאפילו לא הי' העבד כפות מגורשת כשיגיע לידה דכיון דלא נתגרשה מכח חצר צריך לחזור וליתנו לה לידה דאל"כ הוי לי' טלי גיטך מעל גבי קרקע ע"ש, ולפי הנ"ל לק"מ דודאי אי נימא דהכא מטעם גיטה וחצירה באין כאחד אתינן עלה א"כ כל שהי' חצר מהלכת ולא נתגרשה הרי לא נתן כלל לחצירה רק לחצירו והוי טלי גיטך מעל הקרקע אבל הרמב"ם ס"ל דהכא שהוא נותן מתנה גמורה הוי חצירה ממש ואפילו חצר מהלכת ס"ס נתן לחצירה ונתקיים ונתן בידה דהיינו ה"ה חצירה כדילפינן ריש הזורק ואף שעדיין לא קנתה הגט ולא נתגרשה בנתינה זו מ"מ אי נתן בידה וישינה או לפקדון ג"כ לא נתגרש' בנתינה זו דלא בעינן נתינה לשם גירושין כלל כדאמרינן בהמגרש אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי רק כל שנתן בידה ואפילו לא נתגרשה או יכולה להתגרש אח"כ ואינה צריכה נתינה שנית, ומה דקי"ל טלי מעל הקרקע לא מהני היינו היכא דלא נתן בידה או לרשותה כלל רק מחמת נטילתה מעל הקרקע בא לידה, אבל כל שנתן בידה או לרשותה אף שלא נתגרשה עדיין רק בקנייתה בנטילת מה מ"מ מגורשת, ותדע שהרי כתוב בסדר הגט שלאחר שנתן הגט בידה תקפוץ ידה ותחזק בו, ונימא דהוי טלי מעל הקרקע וע"כ דכל שנתן הוא בידה שוב לא איכפת לן וז"ב.

אלא דעדיין יש לפקפק במה שכתב הרמב"ם ז"ל רפ"ה מה"ג שאם זרק לחצירה ולא עמדה אצלו אינה מגורשת עד שתעמוד בחצירה ומדלא זכר התם דכתב לה דין ודברים ע"כ משום דס"ל כרבא דגיטה וחצירה באין כאחד כמ"ש ה"ה שם א"כ היאך כתב עד שתעמוד בחצירה כיון דמעיקרא לא נתגרשה הרי לא נתן לחצירה כלל רק לחצירו כיון דמה שקנת' אשה קנה בעלה א"כ הי' בדין שיחזור ויטלנו ויתן לה:

אבל באמת נראה לי דלק"מ מתרי טעמא חדא שאני אומר אפילו לדעת הרשב"א ז"ל דבנטלתו אינה מגורשת כאן אבל בכפתה לעבד וזכתה בו מטעם חצר מודה דמגורשת אף דבשעת נתינה לא הי' לחצירה כלל שלא הי' כפות מ"מ כמו דמהני בשכ"מ פרק הזורק במה שהקנה לה החצר והיא אזלא ותיחוד ותפתח לקנותו בחזקה אף דמעיקרא הית' הנתינה לחצירו ואח"כ שבא לחצירה היא עשתה במה שקנתה החצר, ונהי דנימא כמו שכתבו התוס' שם דמה שנעתק הגט מרשותו לרשותה הוי כנתן לידה מ"מ העתקה זו נעשית על ידה ולמה לא הוי טלי מעל הקרקע, וע"כ צריך לומר דדוקא טלי מעל הקרקע לא מהני, שמה שבא הגט לידה לאו מחמת הגירושין הוא שאפילו לא הית' מגורשת הרי ישנו בידה לפנינו אבל שם לולא הגירושין לא הי' בחצירה כלל רק בחצירו רק מחמת הגירושין נעשה חצירה ובא הכל כאחד, ואפילו לס"ד דלא ידע מגיטה וחצירה באין כאחד מ"מ מחמת חזקה דילה לא נעשית חצירה רק מחמת הקנאת הבעל והבעל הוא המעתיק מרשותו לרשותה לא האשה אבל טלי מעל הקרקע היא נטלתו לידה שאפילו לא ירצה הבעל והיא תטלנו הרי הוא בידה ומה שהוא בידה אינו מחמת הבעל כלל משא"כ התם, והיינו טעמא הכא ג"כ דמהני שטר מתנה אף דמעיקרא נתן לחצירו ואח"כ האשה זוכה במתנה מרצונה ובקנייתה, דרבא ודאי לאו דוקא בשטר קאמר אלא אפילו בחזקה כמ"ש הרמב"ם להדיא ספ"ה מה"ג ולמה לא הוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע, וע"כ דהכא שאני דלולא הקנאת הבעל לא הי' הגט בחצירה כלל רק מחמת הקנאת בעל נעתק הגט מרשותו לרשותה, ומעתה לפי זה ממילא אפילו נתן ביד עבדו מהלך וכתב לה שטר מתנה עליו ואח"כ כפת' העבד מגורשת, דס"ס מחמת הגירושין והקנאת הבעל נעתק הגט מרשות הבעל לרשותה ואי לא הי' נתגרשה אינו ברשותה כלל דמה שקנת' אשה קנה בעלה [ואי נתן לה מתנה גמור' פשיטא דמה שבא לרשותה ע"י הבעל הוא] רק מחמת שהקנה לה ונתגרשה נעשה הגט מונח ברשותה., ולכך ממילא מודה הרשב"א דמהני כאן כפיתה אח"כ, רק בנטלתו בידה ס"ל דלא מהני דבהא מה שהגיע לידה נעשה ע"י האשה לא על ידי הבעל כלל, ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דכאן כתב דאפילו נטלתו מהני משום דלדידי' לאו משום גיטה וחצירה אתינן עלה רק חצירה ממש, ונהי דמהלך לא קנתה אבל כבר נתן בחצירה ומתגרשת אח"כ בקנייתה ע"י נטיל' וריש פ"ה מה"ג דמיירי בחצר נכסי מלוג מכח גיטה וחצירה באין כאחד כמ"ש ה"ה בהא לא הכשיר רק שתעמוד בחצירה דאכתי העתקת הגט מרשותו לרשותה רק ע"י הבעל הוא ולולא הבעל וגירושיו לא הי' ברשותה כלל והוי כמו כפיתה דהכא וז"ב:

ועוד נראה לפע"ד דאפילו תימא דהכא ג"כ מטעם גיטה וחצירה באין כאחד אתינן עלה מ"מ מגורשת אפילו נטלתו אח"כ או שכפתה העבד, והוא שאני אומר דמה שהקשו בפרק הזורק חצירה מה שקנת' אשה קנה בעלה לאו למימרא דלא הוי נתינה לחצירה כלל דהא ליתא דאף דהבעל אוכל פירות ומיקני לי' לפירות בע"כ של אשה מ"מ פשיטא דמיקרי נמי חצירה דהא אינו יכול למכור וליתנו במתנה ולחפור בהם בורות רק שלה הם ומשעבדי לי' לדידי' לפירי ועיקר קושית הגמ' כיון דבעל נמי יש לו קנין בהם אי אפשר שתזכה האשה מה שמונח בתוכם כמו חצר דעלמא שזוכה אבל מ"מ נתן לחצירה רק שלא נקנה הגט בנתינה זו, תדע דאל"כ תיקשי מה שהקשו פרק הזורק חצירה מה שקנתה אשה קנה בעל' וקשה הא מקרא ילפינן לה ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה מנין ופי' רש"י מדלא כתיב ובידה יתננו אלמא נתינה כל דהו ואפילו לרשותה, וכ"כ הטור סימן קל"ח להדיא, א"כ כיון דס"ד דליכא חצר לאשה כלל ושום רשות א"כ תיקשי קרא גופי', וליכא למימר דבאמת אקרא קשיא לן הא ודאי ליתא דכמו דגזירת הכתוב הוא ליתן בידה ולא מעל גבי קרקע כמו כן סגי בנתינה לידה או לחצירה של נכסי מלוג ולא אשכחן בעלמא נתינה קונה ע"כ רק בגט וכמו כן קונה לה חצירה והיאך שייך להקשות על הכתוב מה שקנת' אשה קנה בעלה:

וברור דעיקר הקושיא כיון דחזינן בנתן בידה לפקדון או ישינה מהני נתינה זו להתגרש אח"כ אף דנתינה לא היתה לגירושין ולא קנתה בנתינה זו מ"מ מהני אותה נתינה שתתגרש אח"כ והשתא שפיר הקשו אמתניתין דקתני הזורק לתוך חצירה מגורשת וקשה הא מקרא לא נשמע אלא דנתינה לחצירה הוי כמו נתינה לידה אבל לשתקנה הגט בחצירה להתגרש בו תיכף לא שמענו, ואולי צריכה ליטלו בידה לקנות הגט כיון דלאו חצירה הוא לגמרי אין ראוי לקנות על ידו והוי כמו נתן בידה לפקדון או ישינה עד שתקנה היא הגט ולא הוי טלי מעל גבי קרקע כיון שנתן בחצירה והוי כידה, ומנין לנו ללמוד דקנתה הגט תיכף בחצירה והרי בידה ג"כ פעמים לא קנתה תיכף רק אח"כ כגון בישינה ומ"מ מהני ולא בא הכתוב לומר רק נתינה לחצירה הוי כנתן בידה אבל היא צריכה לקנותו באופן המועיל לא ע"י חצירה שיש לו לבעל קנין בו לפירות והשתא ממילא אפילו נתן לחצירה ולא נתגרשה עדיין כגון שאינה עומדת אצלו או בחצר מהלכת מ"מ כיון שקיים בה ונתן בידה או לחצירה יכולה להתגרש אח"כ ע"י נטילתה דלא הוי טלי מעל הקרקע רק כשלא נתן בידה או לחצירה רק בנטילתה אבל לא כשנתן בידה או לחצירה אף שעדיין לא נתגרש' לא איכפת לן כלל, ולפ"ז עלו דברי הרמב"ם ז"ל בלא"ה נכונים, ודוק:

ובעיקר דברי הרשב"א ורש"י דהכא מטעם גיטה וחצירה אתינן עלה, אף דלכאו' נראה שאין צריך לזה כאן כלל כמו שכתבתי למעלה כיון שנתן לה מתנה גמורה, מ"מ לפי מה שכתבתי לקמן פרק הזורק שם והוכחתי דלפי המסקנא ידה ג"כ אינה מתגרשת רק מטעם גיטה וידה באין כאחד והיינו מכח הוכחה דיד העבד דאי ס"ד דידה אינה כידו כלל ונפיק הגט מרשותו לרשות אחר, א"כ גבי עבד ג"כ הי' מהראוי שלא ישתחרר רק ע"י אחר כמו דס"ל לרשב"א בקידושין דבשטר ע"י אחרים ומפרש התם טעמא מאשה מה אשה עד שיוציא הגט לרשות שאינה שלו ה"ה עבד, ולרבנן דמשתחרר ע"י עצמו ס"ל דבאמת אשה ג"כ ידה קניא לי' לבעל רק מכח גיטה וידה באין כאחד אתינן עלה וה"ה עבד, כן הוכחתי פרק הזורק בראיות ברורות ע"ש, ולפ"ז מתנה שנותן לה בעלה ע"י שמוסר לה שטר מתנה ג"כ לא קניא רק מכח מתנת' וידה באין כאחד, שכיון שהוא נותן לה מתנה ממילא נותן לה ידה לגמרי שתוכל לזכות במתנה ואחר דעלמא שנותן לה מתנה ע"מ שאין לבעל רשות בו אף דידה כידו מ"מ בעל זוכה עבורה ע"מ שאין לו רשות אבל הוא עצמו היאך יתן לה, וע"כ משום דמתנתה וידה באין כאחד וממילא כאן גיטה וידה וחצירה באין כאחד, ומ"מ לא הקשו כאן לרבא דאיכא למימר דידה לא קניא לי' לבעל כלל כדקס"ד בהזורק רק שם במסקנא דידה נמי קניא לי' רק מכח גיטה וידה באין כאחד שפיר מקשה עלי' דרבא דלא ס"ד דנימא גיטה וידה וחצירה באין כאחד והדר קאמר דגיט' וידה וחצירה באין כאחד, כנ"ל, ועמ"ש פרק הזורק שם בענין זה, זהו מה שרצינו לבאר בענין זה אי מהני נטילתה אח"כ בחצר מהלכת או כפיתה אח"כ:

ועדיין יש לנו לברר בענין זה היאך מהני כאן במה שכותב שטר מתנה על העבד וחצר הא מ"מ ס"ס לא יצא הגט מידו לרשותה רק מרשותו לרשותה והרי בפירוש כתב הטור סימן קל"ח וז"ל אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שיהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אין צריך שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה כו' עכ"ל, ומעתה תיקשי הא הכא מבואר שהגט יוצא מרשותו לרשותה ומהני והוי נתינת בעל וקבלת האשה שווין, וכמו כן קש' בהך שכ"מ דלקמן פרק הזורק דהא מ"מ לא יצא הגט מידו רק מרשותו, ונהי דטלי גיטך מעל גבי קרקע לא הוי הכא והתם דמה שנעתק הגט מרשותו לרשותה הוי על ידי הבעל ולולא הבעל שהקנה לה החצר וגירשה לא הי' ברשותה כלל כמו שכתבתי לעיל משא"כ טלי מעל הקרקע לולא הבעל בא לידה ואפילו לא הית' מתגרשת כלל כיון שנטלתו הרי הוא בידה אבל עכ"פ הא קשיא שלא יצא הגט מיד הבעל אז שלוחו רק מחצירו, ודוקא בזורק גט לחצירה דין הוא דמהני דיצא מידו לרשותה כי הכל בא כאחד הגט והחצר אבל כאן שנתנו ביד עבדו הרי חצירו הוא ואח"כ שכותב שטר מתנה הרי יצא מחצירו לחצירה ולא מידו לחצירה אבל באמת לק"מ דהך ונתן בידה כולל שני דברים ונתן שיצא הגט מידו או משלוחו ויגיע לידה מכחו לא ע"י נטילת האשה בעצמה, והשתא הכא בשעה שנתן הגט ביד עבדו הרי יצא מידו ואח"כ בהקנאת החצר יצא מחצירו לחציר' והוי כאלו הגיע לידה על ידי הבעל כיון שע"י הקנאתו נעתק מרשותו לרשותה ואף דבינתיים הי' מונח בחצירו לא איכפת לן והוי כנתינה אריכתא כיון דס"ס יצא מתחת ידו ומ"מ טלי מעל הקרקע לא מהני כיון שלא הגיע לידה ע"י הבעל רק בנטילת' מעל הקרקע אף שהניחו הוא על הקרקע לא מהני:

ומעתה נראה לפע"ד פשוט אם כתב גט על יד העבד ואח"כ רוצה ליתן העבד בתורת חצר במתנה ע"י שטר מתנה לא מהני, דאפילו תימא דאפילו כה"ג מתגרשת בתורת חצר מ"מ הרי לא יצא הגט מידו רק לעולם הוא בחצירו ואנן בעינן ונתן שיצא מתחת ידו או שלוחו ואי אפשר שתתגרש רק ע"י שיהא העבד עצמו גט כקלף גדול ולא מהני שטר מתנה על גט רק על חצר כנ"ל, ויתבאר עוד בסמוך ולקמן במתניתין אין כותבין במחובר לקרקע באריכות:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת מקמש"ל רבא מתניתין היא על היד של עבד ונותן לה העבד, ועוד כי מקשה אדרבא והא חצר מהלכת הוא אמאי לא אקשי הכי אמתניתין, לא היא דמתניתין בכותב על יד העבד ונותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר אבל הא דרבא בנותן גט ביד העבד והיא קונה את הגט ע"י העבד מדין חצירה עכ"ל:

אמנם רבינו ירוחם ז"ל הביאו הב"י בסימן קכ"ד כתב דבמשנתינו צריך העבד ג"כ להיות כפות, והקשה עליו הרב ב"י דמשנתינו שאני שעבד כולו גט הוא ולא חצר ונסתייע מדברי הרשב"א הללו, והנה קושיא הראשונה שהקש' הרשב"א ז"ל דמאי קמש"ל רבא לא הבנתי כלל דודאי אפילו אי נפרש מתני' דקנתה הגט מתורת חצר מ"מ גם גוף הגט הגיע לידה כגון שקנתה העבד בחזקה וכדומה א"כ הרי גם גוף הגט נמסר לידה עם העבד רק כיון שהיד מחובר לעבד אי אפשר שתקנהו רק מתורת חצר אבל ונתן בידה ממש איכא הכא, אבל רבא קמש"ל דאפילו לא נתן העבד כלל רק ע"י שטר מתנה שנתן לה על העבד מתגרשת, וזה לא נשמע כלל ממתניתין, ובאמת נראה דהרשב"א ז"ל סובר דעיקר חידושא דרבא דגיטה וחצירה באין כא' ואי נימא דמתניתין ג"כ מטעם חצר מתגרשת נשמע זה ממתני' אבל אין זה מוכרח ואיכא למימר דקמש"ל דמגורשת אף שנתן הגט ביד עבדו ולא לידה רק אח"כ נתן לה שטר מתנה מתגרשת בנתינת שטר מתנה לא בהעתקת הגט כלל משא"כ במשנה דלא ע"י שטר מתנה מתגרשת רק בקנין בגוף העבד דגם הגט נעתק לידה בכלל עם העבד:

אלא שאני תמה על רבינו ירוחם באופן אחר שהרי בש"ס אמרו להדיא דהני תרתי מימרא דרבא איצטרך דס"ד לגזור כפות אטו שאינו כפות, והשתא אי גם במתניתין צריך כפות ש"מ דלא גזרינן א"כ הוי סגי לי' לרבא לומר עכ"פ בחצר בלבד ולמה נקט תרתי עבד וחצר, ועוד קשיא לי למה לי' לרבא לחדש בכתב גט ונתנו ביד עבדו דהוא באופן אחר השנוי במתני' הוי לי' לומר דבריו במשנה גופה דלאו דוקא בנותן לה העבד מיד ליד אלא אפי' כתב לה שטר מתנה עליו מתגרשת בו ועל כרחנו אנו צריכין לומר דמתניתין לאו מטעם חצר אתינן עלה כלל, והטעם כיון שהיד מחובר לעבד וגוף אחד הוא אי אפשר שיתחלק ואי חצר הוא כולו חצר הוא והגט פורח באויר, ואי גט הוא כולו גט הוא ולא חצר שאי אפשר להפריד ולומר דהיד שהגט כתוב עליו גט הוא ושאר גופו חצר הוא כיון דגוף אחד הם והי' פסול מטעם מחובר לקרקע וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דכל שלא יצא הגט לחצר מתחת יד הבעל לא מיקרי ונתן כמו שכתב הטור ריש סי' קל"ח [וכמו שאבאר עוד לקמן בדיני מחובר ומחוסר קציצה ע"ש] לכך לא מהני במתניתין שטר מתנה כלל רק לגרש בכל העבד כמי שכולו הוא גט וזה ברור גם קושיא השני' של הרשב"א ז"ל וודאי קשיא דהא לא הקשו במתניתין דהוי חצר מהלכת כמו שהקשו על רבא ש"מ דלאו חצר הוא רק כולו גט, ודברי הרב בעל גט פשוט בסי' קכ"ד במה שביקש ליישב דברי ר"י תמוהין מאוד ע"ש ואין להאריך:

אמנם נראה לפע"ד דדברי רבינו ירוחם ברורים ואין מדברי הרשב"א הנ"ל שום תפיסה עליו, והוא כאשר נדקדק עוד במה שכתב דין זה דמתניתן בדיני כתיבת הגט וכתב וז"ל, כותב על יד העבד ונותן לה העבד ובכפות ואח"כ בדיני נתינת גט זכר דברי רבא בכאן עם קושית הש"ס דהוי חצר מהלכת, ומעתה יש להקשות למה כתבו בדיני כתיבת גט כיון שכתבו אח"כ בדיני נתינת גט, גם קשה שזכר שם על קרן הפרה ג"כ ולא זכר שתהא הפרה כפותה דפרה נמי חצר מהלכת היא ועכ"פ למה לא זכר בדיני כתיבת גט דהכפיתה הוא מטעם חצר מהלכת כמו שכתב אח"כ בנתינת גט:

לכן נראה לי ברור דרבינו ירוחם ז"ל לא הוצרך העבד להיות כפות מטעם חצר מהלכת דפשיטא דמשנתינו לאו מתורת חצר מתגרשת רק עבד כולו גט הוא רק טעמא אחרינא היא דהא קי"ל בשבת דצ"ד המוציא בהמה חי' ועוף לר"ה בין חיין בין שחוטין חייב ר"נ אומר על שחוטין חייב על חיין פטור שהחי נושא את עצמו ואמר רבא דע"כ לא פליגי רבנן אלא בבהמה חי' ועוף אבל אדם חי מודו רבנן דפטור דנושא עצמו ומסקינן התם דמודה ר"נ בכפות, ופירש"י בין עוף בין אדם עכ"פ מבואר דלרבנן דקי"ל כוותייהו בבהמה חייב אפי' חיין ובאדם פטור רק בכפות חייב והשתא הכא ג"כ כיון שהעבד הוא הגט בעצמותו וצריך שיתננו לה בידו לידה או לרשותה ועבד זה כל שאינו כפות אינו בכלל נתינה כלל דמעצמו נותן את עצמו ואנן ונתן בידה בעינן שיהא הוא הנותן ולא יהא שום סיוע בנתינתו כמו שכתבו הפוסקים בסוגי' דהזורק בשלפתו מאחוריו דכל שיש שום סיוע משום אחר לא הוי נתינה וכ"ש כאן שהעבד עצמו ממציא עצמו לה ולכך צריך שיהא כפות דאז הוי נתינה מיד הבעל בעצמו ולכך בפרה לא זכר כפות כלל דבבהמה קי"ל כרבנן דחייב אפי' חיין ולא אמרינן דנושא עצמו, ומה שלא הקשו במתניתין כמו שהקשו על רבא ולאוקמא בכפות דאיכא למימר דרבנן פליגי עלי' דר"נ אפי' באדם, ומתניתין דשבת את החי במטה פטור אף על המטה דהמטה טפילה לו אתיא כר"נ כדקס"ד התם בשבת רק רבא דחי דרבנן מודו לר"נ באדם, אבל להקשות במתניתין אי אפשר דאיכא למימר דרבנן פליגי אפי' באדם אבל חצר מהלכת לכ"ע לא קנה, אבל לפי מה דקי"ל כדדחי רבא דבאדם מודו רבנן דבעינן כפות דוקא א"כ משנתינו ג"כ ע"כ בכפות וזה ברור, ועוד דכיון דלאו מטעם חצר הוא רק בתורת גט בוודאי לא מיקרי נתינה רק בכפות ותנא אין צריך לפרש דבריו, אבל רבא דמיירי בענין אחר שאין העבד גט רק חצר ואמורא צריך לפרש דבריו דמיירי בכפות דכפות דידי' מטעם אחר הוא לא מאותו הטעם הצריך במשנה כפות לכך ס"ד דמיירי אפי' מהלך, לכך הקשו עליו דהוי חצר מהלכת:

ומעתה כיון דאשכחנא טעמא דרבינו ירוחם אשכחנא נמי מרגניתא, והוא, שאני אומר דכל שצריך העבד להיות כפות כשהוא כולו גט צריך שיהא כפות בשעת כתיבה דאל"כ הרי מחוסר כפיתה הוא בין כתיבה לנתינה, ונראה לי עוד דאפי' להר"ן ז"ל דמכשיר מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה היינו שזה אינו מעשה בגופו דהקנאה יכולה להיות בלי שום שינוי בגט אבל כשהעבד הוא גט ואין ראוי ליתנו כלל דמי ממש למחוסר קציצה כיון שצריך לכפות העבד שהוא הגט ובשעת כתיבה לא הי' ראוי ליתנו כלל והוי ככותב על מחובר כיון שאינו ראוי לנתינה רק שיקצצנו פסול כמו כן בכותב על עבד שאינו כפות הרי אינו ראוי לנתינה כלל ומחוסר כפיתה, וז"ב, אבל בהך דרבא דהכפית' מטעם חצר מהלכת ואין העבד הגט, יכול לכפותו קודם נתינה שאינו מחוסר מעש' כלל דהגט הוא ביד העבד ואינו מחוסר כלום רק המעשה בחצר הוא עושה וז"ב:

וזה שכתב רבינו ירוחם דין דמשנתינו שהעבד יהא כפות בדיני כתיבת הגט שזהו מדיני הכתיב' שצריך שיכתבנו על עבד כפות דוקא, אבל הך מימרא דרבא כתב בדיני נתינת גט שאין זה מדיני כתיבה כי אינו צריך שיהא כפות בעת כתיבה כלל ומעתה ניחא ג"כ הא דס"ד לגזור כפות אטו שאינו כפות דבמתניתין לא שייך זה כיון דצריך שיהא כפות בעת כתיבה וסתם ספרי דדיינו מוגמר גמירי וממילא יאמרו לו שצריך שיהא כפות אח"כ ג"כ, אבל בהך דרבא כיון שנכתב הגט לא הי' העבד כפות כלל רק על נייר אחר נכתב ואח"כ הוא בעצמו נותנו ליד העבד וכותב לה שטר מתנה על העבד שפיר יש לחוש שמא לא יהא כפות וכ"ש לפי מה שכתבתי דבמתניתין יש לומר דאתיא כרבנן דר"נ כדקס"ד בשבת דלא בעי כפות כלל אפילו באדם, כנ"ל. הרי ביארנו שיש לדברי רבינו ירוחם פנים בהלכה, גם הוספנו שהעבד צריך להיות כפות בעת כתיבה דוקא וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שכתב לקמן גבי אין כותבין במחובר לקרקע דהטעם הוא דבעינן שיהא דבר הניתן מיד ליד א"כ עבד שאינו כפות לא הוי דבר הניתן, אבל אין צורך לזה כמו שביארנו:

שם ואמאי חצר מהלכת היא. יש לדקדק שלא הקשו בכאן הא בעינן עומדת בצד חצירה וכמו כן הל"ל להקשות הא בעינן משתמר לדעתה, ונהי דנפרש והלכתא בכפות דכפות וישן בעינן, מ"מ לס"ד הוי להו להקשות הא ג"כ, ודוחק לומר דהא ידע דאיכא ליפרושי בישן ועומדת בצידו אבל כפות לא משמע לי':

ובודאי נראין הדברים כך דודאי משמע להדיא ריש פרק הזורק דהא דבעינן משתמר לדעת' מידה ילפינן דאמרי' התם מה ידה משתמרת לדעתה וכו' ודלא כהרא"ש פרק הזורק דכתב דמסברא הוא לא גזירת הכתוב מכח ידה דישינה אינה משתמרת לדעת' דא"כ למה לי' להך מ"ד אפילו היא בציפורי ליתן טעם כידה מה ידה משתמרת תיפוק לי' דבלא"ה בעינן משתמר מסברא , וע"כ דסברא זו לא שייך בגט כלל דדוקא במתנה או במציאה במקום שהחפץ הוא העיקר המבוקש יש לומר מסברא דאדם רוצה שיהיו חפציו מונחים במקום משתמר לדעתו כמ"ש הרא"ש, אבל גט שאינו נצרך לגופו רק לרגע להתגרש בו ואינו שוה ממון כלל א"כ לא שייך סברא זו כלל רק מכח ידה בעינן משתמר והשתא דוקא התם דנתן לה גט ביד עבדה דמתגרשת מכח ידה בעינן משתמר אבל כאן דמקבלת שטר מתנה ע"כ מרצונה הוא והכל בא כאחד החצר והגט והיא מקבלת אותו ברצונה הרי לא בעינן מטעם ידה כלל ולא גרעה משליחות כיון דזכות הוא לה וכמו בשליח לא בעינן עומדת ולא משתמר כמו כן בידה המתגרשת מרצונה כהך דהכא וראי' לזה ממה שכתבו הרשב"א והר"ן פרק הזורק דאפי' מגרש מדעתה בעינן עומדת מכח הירושלמי דפרק התקבל הגע עצמך שהיתה מחזרת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה א"כ הכא דליכא למיחוש לזה דהא ברגע קבלת שטר המתנה מתגרשת דגיטה וחצירה באין כאחד א"כ לא שייך חזרה כלל ולא בעינן עומדת ולא משתמר אבל חצר מהלכת בעינן דחצר מהלכת לא קני אפילו במידי דזכות ואפילו למ"ד דבמתנה בעי' ג"כ משתמר היינו מסברא כמו שכתב הרא"ש הנ"ל אבל בגט לא שייך סברא זו כלל כנ"ל ולכ"ע לא בעינן משתמר ואף דהרא"ש שם כתב דחצר מהלכת מגזירת הכתוב כידה ואפילו במידי דזכות משום דאפקי' רחמנא בלשון יד מ"מ אין דבריו מוכרחין שהרי לדברי מי שאומר דבמידי דזכות כגון במתנה לא בעינן משתמר ולא עומדת והיינו משום דלא גרעה משליחות א"כ תיקשי מ"ש ממהלך דלא קני אפילו במידי דזכות ואי דאפקי' בלשון יד א"כ נבעי משתמר ג"כ כידה ואי דמשתמר לא מוכח מידה רק מסברא כמ"ש הרא"ש חדא דכבר הוכחתי דמשתמר ע"כ מידה ילפינן ועוד ניבעי במתנה מסברא משתמר וע"כ דס"ל דדוקא מהלך לא קני בשום מקום מסברא דאין חצר קונה רק כשכל החצר ברשותו תמיד אבל אי נייד לרשות אחר לא קני וכל שאלו מהלך לא קני וכו' אבל משתמר לא בעינן רק מכח ידה ובמידי דזכות לא גרע משליחות, ולפ"ז בגט אפילו למ"ד דבעינן משתמר במידי דזכות היינו דאית לי' מסברא כמ"ש הרא"ש אבל בגט דלא שייך סברת הרא"ש כלל לא נשאר רק מכח ידה ובזכות דלא גרע משליחות לא בעינן לא משתמר ולא עומדת וזהו דעת הרמב"ם דגבי נתן ביד עבדה זכר משתמר אבל גבי נתן ביד עבדו לא זכר רק כפות ולא משתמר דבהא לא שייך זה כלל כיון דמדעתה ורצונה מתגרשת כנ"ל:

ועוד נראה לפע"ד לפי מה שפירש"י פרק הזורק משתמר לדעת' כלומר על פיה ועל פי ציווי' לאפוקי הא דאמר בפרקין לקמן נתן ביד עבדה נעור אינו גט עכ"ל, מבואר מדבריו דמה שמשתמר על פיה הוי כאלו היא משמרת בעצמ' דהא אפילו חצירה במקום אחר מיקרי התם משתמר לדעתה א"כ עבד זה דידו כידה ועל פי ציווי' הוא עושה א"כ פשיטא דחשוב משתמר לדעתה ומה נ"מ היא משמרת או עבד' רק התם בנתן ביד עבדה דגט חוב הוא לא שייך משמר לדעתה והיא אינה מתרצית בשמירתו כלל ולדעתה הי' צריך להשליכו ואפילו מחזרת להתגרש לא מהני שמא חזרה בה, אבל הכא דבקבלת שטר המתנה מדעתה מתגרשת הרי משתמר הוא לדעתה ביד עבדה דיד עבד' כידה ושמירתו כשמירת' וזה ברור ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה והלכתא בכפות:

בתוס' בד"ה והלכתא בכפות כפות וישן בעינן וכו' ידיו כפותות בחבל וכו'. היינו אי נימא דכפות לחוד מועיל וישן לחוד מועיל א"כ ממילא אי ידיו כפותות סגי לענין משתמר ולא לענין מהלך כיון שאין רגליו כפותות אבל לדידהו לא מהני כפיתת ידיו אפילו לענין משתמר דאל"כ למה לי הכא כפות וישן לימא בכפות ידיו ורגליו דהשתא ליכא למיחוש לכלום וע"כ דלפי דעתם לא מהני כפיתה כלל לענין משתמר רק ישן וכמו כן צריך לומר דס"ל דאפילו למ"ד דכפות לחוד סגי למשתמר ומהלך מ"מ בכפות רגליו בלבד לא סגי אפילו לענין מהלך כיון שאין ידיו כפותות, ולפ"ז אפילו ישן וכפות רגליו לא מהני לשיטת התוס' במסקנא דכיון דס"ל דאין ישן מועיל לגבי מהלך כלל כמו עומד ויושב רק כפיתה מועלת וכיון שאין רגליו כפותות מועיל למהלך אפי' ישן ורגליו כפותות אינו מועיל דליכא למימר דבאמת מועיל ישן ורגליו כפותות וממילא להנך דלא מצרכי תרתי מועיל כפות רגליו בלבד לענין מהלך עכ"פ, א"כ מאי קשיא להו לתוס' תיפוק לי' אפילו היו ידיו כפותות דלמא קמש"ל להיפך אפי' היו רגליו כפותות אינו גט מכח דאינו משתמר כיון שאין ידיו כפותות וע"כ דרגליו כפותות פשיטא להו דאפי' למהלך לא מהני, ולפ"ז אין דבריהם מוכרחים באמת , ויש לומר דידיו כפותות מועיל למשתמר וכן רגליו מועיל למהלך, והשתא לק"מ דקמש"ל ניעור אינו גט אפי' היו רגליו כפותות וישן דהרי זה גט מיירי ג"כ ברגליו כפותות לכך הוי גט והכא בתרויייהו כפותות, גם מה שכתבו דבס"ד הוי מצי להקשות מניעור תיפוק לי' דהוי חצר מהלכת לק"מ לפע"ד דודאי הך דאינו גט ידע דאיכא למימר דמיירי בכל גווני אפילו כפות דליכא משום מהלך רק רישא דנקט הרי זה גט לא משמע לי' בכפות דוקא, וזה ברור:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ה מה"ג הל' י"ז כתב וז"ל נתן הגט ביד עבדה והוא ניעור והיא משמרתו אם הי' כפות הרי זה גט וכאלו הגיע לחצירה שהיא עומדת בצידו ואם אינו כפות אינו גט, נתנו ביד העבד והוא ישן ומשמרתו הרי זה פסול ואם הי' כפות הרי זו מגורשת עכ"ל:

ויש לתמוה עליו חדא במה שפסק בישן בלי כפות דהוי פסול מדרבנן כמו שביאר בעצמו ריש פרק י' מה"ג דכל מקום ששנה פסול אינו רק מדרבנן, והשתא במה נפשך אי ס"ל כדברי האומר דכפות וישן בעינן א"כ כיון דאינו כפות מדאורייתא לא יהא גט דהא חצר מהלכת מדאורייתא לא קני דהא בנעור אינו גט, ואי ס"ל דישן מועיל לחוד וכפות לחוד א"כ ליתכשר לגמרי בישן לחוד, ועוד יש לתמוה במה שכתב ואם הי' כפות הרי זו מגורשת מאחר שכבר זכר דבכפות מגורשת אפי' ניעור כ"ש בישן וכפות, והוא תמוה לכאורה:

אבל באמת דברי הרב ז"ל ברורים שהוא ז"ל סובר דמה שאמרו בכל המקומות לתרץ והלכתא בכפות ולא אמרו הב"ע בכפות, ומה ענין התרצן להזכיר והלכתא, וכבר הרגיש רש"י ז"ל בב"ק דף י"ב בזה ורצה לתקן והוא דחוק ע"ש, ודבר ברור הוא משום דלענין לתרוצי הקושיא שהקש' הי' יכול לתרץ בישן ולא דמי לעומד ויושב כלל דזה ראוי להלך וישן אינו ראוי לילך כלל כמות שהוא ישן עד שינעור רק דהש"ס קאמר דהלכתא דלא קנה רק בכפות, וכן נמי מה שהקשו לרבא פרק הזורק וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות ג"כ הכוונה כך דודאי יש לתמוה מה קושיא והיאך מדמה ישן לעומד ויושב, ובשלמא בעלמא דמקשה וכי תימא בעומד מקשה שפיר אבל לדמות ישן לעומד ויושב מי שמעית לי', תדע דדעת קצת פוסקים דישן מהני באמת כמו כפות וע"כ דעיקר הקושיא היינו דס"ד דלרבא כללא הוא כל שאילו מהלך לא קנה היינו אפילו עכשיו אינו ראוי לילך כל שאילו הי' מהלך לא קנה ועומד ויושב לאו דוקא דהא כל שאילו מהלך קאמר וישן נמי בכלל כל שאילו מהלך לא קנה, אבל באמת לפי מה דקאמר והלכתא בכפות דכפות אינו בכלל דברי רבא א"כ פשיטא דגם ישן אינו בכלל דברי רבא דכיון דלאו כללא הוא רק בראוי להלך מיירי ולא בכפות א"כ הוי לי' לומר רבותא אפילו ישן מיקרי ראוי לילך ומדקאמר עומד ויושב ע"כ דישן קנה והיינו דקאמר והלכתא בכפות דלא מהני רק כפות אבל הך דרבא ממילא בלי כפות מתוקמא דכיון דכפות ודאי מהני ע"כ דגם ישן מועיל לדידי' דלא כהלכתא כיון דנקט עומד ויושב אך הא ודאי כיון דרבא ס"ל ישן הוי גט גמור ממילא אפילו אליבא דהלכתא דלא מהני רק כפות אינו רק מדרבנן דבין ישן לניעור טעו אינשי אבל בין כפות לאינו כפות לא גזרינן כיון דעביד בי' מעשה הכפיתה אבל ישן אינו ניכר דמחמת שהוא ישן מהני דהא מעצמו הוא ישן וגזרינן ישן אטו ניעור, תדע דס"ד הכא לגזור כפות אטו שאינו כפות וכ"ש ישן אטו ניעור:

ובאמת יש לתמוה על הכת הסוברים דכפות וישן בעינן הכא ג"כ, למה לי' לומר דס"ד דגזרינן כפות אטו שאינו כפות, הוי לי' למימר דס"ד דגזרינן ישן אטו ניעור ופשיטא דטפי איכא למיגזר אטו נעור מאטו כפות:

וצ"ל לדעתם לפי מה שכתבו התוס' בד"ה אבל חצר דהא נמי מעבד שמעינן לה, ותירצו דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות ומילתא דלא שכיח הוא לא גזרו בי' רבנן, וצריך לומר דכפות אטו שאינו כפות דס"ד דגזרינן היינו כיון שאנו חוששין שיתן לו באינו כפות לא שייך לומר שלא לגזור לפי שאינו שכיח כפות דהא על זה דנין שלא יכפתנו כלל ויהא שכיח ולפ"ז ה"מ אם נגזור אטו שאינו כפות אבל אי נימא דלא גזרינן רק ישן אטו ניעור אבל כפות יהא באמת א"כ לא שכיח הוא ולא גזרינן בי' כלל כמו דלא גזרינן אטו חצר הבא לאחר מכן, וזה ברור, ולפ"ז עכ"פ לדעת הסוברים דישן בלבד מועיל לרבא בודאי יש לומר דגזרינן אטו ניעור והיינו דקאמר והלכתא בכפות אבל ישן גזרינן אטו ניעור:

ומעתה ממילא דברי הרמב"ם ברורים דלכך פסק בישן בלבד פסול מדרבנן דלא כרבא כיון דבא הלכתא ואפיקתי'. דרק בכפות מהני דלא גזרינן אטו שאינו כפות ולא בישן וסובר ג"כ דמה שאמר רבא ישן ומשמרתו לאו דוקא ישן אלא אפילו נעור כל שהוא משמרתו והיינו שאחזתו בידיו הוי משתמר לדעת' ורבא נקט ישן דבהא הוי גט ואפילו משום מהלך ליכא כיון דישן דלדידי' הוי ישן ככפות ואי דסובר דהוי גט מדאורייתא או אפילו מדרבנן ולדידי' לא גזרינן כלל] וסיפא נקט נעור ולא זכר ומשמרתו דבהא מהני מטעם חצר המשתמרת כמו ישן כל שהיא משמרתו רק בנעור ואינה משמרתו מיירי ולא הוי גט אפילו הי' כפות רגליו שאינו בכלל מהלך מ"מ לא הוי גט ורישא הוי גט בכל גווני וסיפא לא הוי גט בכל גווני, ולפ"ז בנעור ומשמרתו והוא כפות לית בזה לא משום משתמר ולא משום מהלך וישן ואינו כפות יש בו משום מהלך מדרבנן ובכפות רגליו אפי' מדרבנן מהני, וזה שהוצרך הרב ז"ל לומר שנית בכפות מהני בישן משום דס"ד דישן אינו מועיל למהלך כלל כמו עומד ויושב א"כ כיון שהוא אינו משמרתו כמו בניעור רק מצד שהוא ישן א"כ לא מהני כפות רגליו לענין מהלך קמ"ל דכפות רגליו בלבד מהני לענין מהלך אפילו אינה אוחזתו בידיו כלל רק ישן, וזהו היפך סברת התוס' הנ"ל דלא מהני כפות רגליו וישן קמש"ל דמהני אבל ברישא דמיירי בניעור ומשמרתו והיינו שאחזתו בידיו או קשורים בחבל ואחזתו דבהכי הוי שימור בנעור בהא ודאי בכפיתה מהני וסיפא קמש"ל אפילו כפיתה שאינה משמרתו בידי' רק מחמת שהוא ישן והיא עומדת אצלו ס"ד דלא מהני כפיתה לענין מהלך רק כשידיו ג"כ קשורות ולא בישן, וזה ברור:

בגמרא לגזור משום חצירה הבאה לאחר מכן, פירש"י שנתן בחצר של אחר וקנתה היא החצר מבעל החצר והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה דכשנתן הבעל הגט לחצר וכו' וכי אתא האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתיא דניהוי נותן לה החצר והגט ביחד. משמע מדבריו דאי עשה הבעל לאותו בעל החצר שליח לגרש דהשתא אתא מכח שלוחו של בעל הוי מהני הקנאת בעל החצר את החצר לאשה:

אמנם לכאו' יש לתמוה דדוקא רשות הבעל הוא דחשיב כידו וכיון שע"י הקנאה זו יצא מרשותו לרשותה הוי כאלו יצא מידו לרשותה, אבל רשות בעל החצר אינו כיד הבעל כלל ובעל החצר בעצמו הוא שליח הבעל אבל אין חצירו של בעל החצר שליח הבעל דחצר לאו בר שליח כלל רק לבעל החצר הוא זוכה מטעם ידו אבל לא חשיב חצירו של שליח כיד המשלח ולא שלוחו של משלח, וכבר כתבתי בחיבורי לא"הע סי' ק"מ דמהאי טעמא מספקא לי' לטור אי מהני חצירו של שליח קבלה כמו חצר האשה וכתבתי שם דודאי לא מהני מטעם הנ"ל וה"ה חצירו של שליח הולכה לא מהני כמו חצר הבעל:

אך באמת הא ליתא ובשליח הולכה ודאי מהני) דפשיטא דגם בחצירו של בעל אי אפשר לומר דרשותו הוי כידו וכל שיצא מרשותו הוי כיצא מידו דפשיטא דלא איתרבי חצר להיות כיד רק לזכות ולקנות ולא לענין להקנות וכל היכי דבעינן ונתן בידו לידה לא מהני ליתן מחצירו שאין חצירו שליח ולא יד להקנות רק לזכות ולקנות, וכ"כ הטור להדיא סי' קל"ח שאינו דומה נתינת בעל לקבלת אשה דהאשה יכולה לקבל בחצירה משא"כ נתינת בעל צריך שיצא מידו או מיד שלוחו ולא מחצירו והיינו מטעם דאמרן, ועל כרחינו אנו צריכין לומר דלכך מהני כאן הקנאת החצר אף שאין הגט יוצא רק מרשותו לרשותה, או כמו שכתבתי לעיל דמאחר שכבר יצא מידו לחצירו כבר נתקיים ונתן אף שלא נתגרשה אז דלא בעינן נתינה לגירושין כלל וכמו כן לא איכפת לן מה שהי' מונח בינתיים בחצירו קודם שיגיע לחצר האשה דהך ונתן בידה כולל תרתי חדא ונתן שיצא הגט מידו או משלוחו ובעינן ג"כ בידה והך בידה אינו דוקא מידו לידה רק מכחו סגי לידה כמו בזרק גט מידו למרחוק והגיע לידה או לחצירה דיצא מיד הבעל ממש ובא לידה לא מידו רק מכחו לכך מהני כאן ג"כ מה שיצא מידו לחצירו ואח"כ בא לחצירה מכחו ע"י הקנאתו ובהכי סגי וא"כ ממילא ג"כ ביצא מידו ליד שלוחו או לחצירו של שליח והשליח הקנה החצר לאשה ג"כ מהני דס"ס יצא מיד הבעל ממש והגיע לחצר האשה מכח שלוחו שהוא כמו בעל:

ועוד נראה לי לומר דהכא היינו טעמא דמהני שאנו אומרים דהקנאה זו שהבעל עושה בחצירו כיון דהוא בגופו מקנה לה הוי כאלו יצא הגט מידו לחצירה והוי כאלו נטלו בידו מחצירו ונתנו לחצירה כיון דהשתנות מרשותו לרשותה בא ע"י גופו של בעל במה שהקנה לה ונתן לה שטר מתנה וכן משמע לי לשון התוס' פרק הזורק בד"ה תיזיל שכתבו דהשתנות הגט מרשותו לרשותה חשוב כאלו נותנו לה והיינו דהוי כאלו נתנו בעצמו לה לא מרשותו יצא לרשותה דהא לא הוי מהני דבעינן שיצא מידו או מיד שלוחו רק הקנאה זו הוי כאלו נתנו בידו א"כ כל שמינה אחר לשליח הולכה והקנה אותו אחר חבירו שהגט בתוכו לאשה הוי כאלו נתנו בידו לה וידו הוא שליח הבעל כמותו, וזה ברור, אמנם לשיטה זו הי' מהראוי להיות מועיל בכותב על יד העבד להקנות לה העבד ע"י שטר מתנה וכמו כן במחובר לקרקע הי' ראוי להיות מועיל להקנות ע"י שטר מתנה כל הקרקע כיון דזהו כאלו נתנו בידו לרשותה והא ודאי לא מהני כדמוכח מדברי רבא שלא אמר דבריו על המשנה בכתב על יד העבד דמהני שטר מתנה על העבד, וכן במחובר לקרקע פשיטא דלא מהני דאי מהני היאך נקט בהך משנה על הכל כותבין על יד העבד והיינו בנותן לה העבד והדר קתני אין כותבין במחובר לקרקע, והא בנותן כל הקרקע מהני כמו בעבד ומ"ש דבהא נקט כותבין ובהא אין כותבין וע"כ דלא מהני אפי' יתן כל הקרקע ורק בעבד מהני דנותן כולו בתורת גט, אבל קרקע שאי אפשר שיתן כולה בתורת גט דגט צריך שיתן מידו לידה ובתורת חצר ליתן שטר מתנה לא מהני אפי' בעבד, אמנם צריך ליתן טעם בזה כי אי נימא דמה שיצא מידו לחצירו מיקרי ונתן הוי אתי שפיר דהתם לא נתן לחצירו וכן בעבד אי בתורת חצר הרי לא נתן לחצר, אבל לפי מה שכתבתי דהקנאה חשיב כנתינה בידו צריך ליתן טעם למה לא מהני בעבד ובקרקע כה"ג ויתבאר לקמן בס"ד במתניתין אין כותבין במחובר לקרקע באריכות בזה:

איברא קשיא לי לפי מה שכתבתי דאם עשה לבעל החצר שליח לגרש מהני הקנאת בעל החצר כמו הקנאת בעל בחצר הבעל א"כ היכי ס"ד לגזור משום חצירה הבאה לאחר מכן במה נפשך אם יעשנו שליח באמת מהני ואם לא יעשה אותו שליח אפי' יתן לידו ולא יעשהו שליח והוא יתנו בידו לאשה לא מהני והיאך יטעו דאם נתן לחצירו והקנה לה מהני בלי שליחות של בעל ולמה יהא עדיף נתינה לחצירו והקנאת חצירו מנתינה לידו ונותן לידה דלא מהני בלי שליחות:

ונראה לי דכך הכוונה דהבעל בעצמו ימסור לה שטר מתנה של בעל החצר ויאמר לה הא גיטך ויחשוב כמו אם נתן לה על חצירו מהני דהוא נותן לידה כמו כן מהני בנותן לה מתנה על חצר חבירו, ובאמת הא לא מהני דאין הבעל המעתיק הגט לרשותה רק בעל החצר הוא הנותן והבעל הוא שלוחו בנתינת החצר והנותן הגט הוא בעל החצר וכיון שלא נעשה שליח לא מהני כנ"ל:

בתוס' בד"ה אבל בחצר, וא"ת הא שמעינן שפיר מעבד דלא גזרינן וכו' דאיירי בכפות וכו'. וצריך לומר דאטו אינו כפות ס"ד דגזרינן דאינו כפות שכיח ובהא גופא טעו דלא בעי כפות, אבל משום חצרה הבאה לאחר מכן כל שלא נטעה דלא בעי כפות לא חיישינן, אך יש להקשות נגזור משום חצר ממש הבא לאחר מכן דשכיח, וצריך לומר דחצר אטו עבד לא גזרינן דעבד קודם נתינה לאו חצר הוא כלל רק יד עבד כיד רבו והוי כאלו תפסו בידו, תדע דאפילו מהלך לא איכפת לן עד רגע אחרון של נתינת שטר המתנה דאז בעי כפות כשנעשה חצירה [ואפילו כפתוהו אח"כ כתבתי לעיל דמהני], אבל קודם שנעשה חצירה לא בעי כפות דיד עבד כיד רבו, משא"כ בחצירו שפיר יש לגזור אטו חצר אך לפי זה נראה דבלא"ה לא קשיא מידי, דבעבד לא שייך לגזור כלל אטו עבד של אחר, דעבד שלו הוי כידו דיד עבד כיד רבו ממש, תדע דבפרק השואל דף צ"ט ע"א פריך יד עבד כיד רבו ופירש רש"י והוי כאלו הוליכה הוא ואף דהתם הוי מהלך, וע"כ דאפי' אינו חצר כלל כיד רבו הוא ממש משא"כ חצר אפילו הוי כידו היינו לזכות בו איזה דבר אבל כל שלא לזכות בו איזו דבר אינו רק חצר ולא הוי כידו משא"כ עבד, הלכך ממילא עבד של אחרים אין לגזור אטו שלו כלל, דשל אחרים אינו כידו ולא מיחלף משא"כ חצר מיחלף דחצר שלו גם כן אינו כידו כל שאינו זוכה בו שום דבר ודוק:

בגמרא מכדי חצר מהיכי איתרבי מידה וכו' בע"כ ליתא. מדלא מקשה הכא במתניתין גופה דקתני ונותן לה את העבד, ובין אי נפרש מכח ידה בין אי נפרש מכח חצר קשה, דאי מכח ידה הרי מבואר הוא דידה נמי איתא מדעתה דוקא לפי מה דמשמע מדברי הרב ב"י סי' קכ"ד דצריך שתקנה העבד באחד מדרכי הזכי', וכ"כ הרב בעל פ"י לעיל בגמרא אקנויי אקני לה דצריך להקנות לה העבד בקנין, א"כ פשיטא דאין קנין בע"כ, ואי נפרש מתורת חצר א"כ תיקשי במתניתין גופה הא הוי חצר מתנה:

ומזה ראי' ברורה למה שכתבתי לעיל דבמתניתין נותן לה העבד בתורת גט אינו צריך שום קנין רק נתינה לידה ואדרבא לא מהני קנין כלל בגט, וכבר הקשו על פירש"י ז"ל שפירש פרק הזורק דהקנה באגב דאין גט נקנה באגב רק ליתן בידה וממילא מתגרשת היא ע"ש ודברי הב"י הנ"ל צ"ע לפע"ד:

בתוס' בד"ה אטו שליחות וא"ת וכו'. ולפע"ד נראה דלק"מ מתרי טעמי, חדא דדוקא לענין שלא בפניו שפיר אמרינן דכיון דאיתרבי חצר משום ידה ממילא לא גרע משליחות דידה לעולם עדיף משליח, הלכך כיון דחצר ידה הוא אין ראוי שיגרע לזכות משליח, אבל כאן ע"כ גרע מידה שהרי ידה מתגרשת היא ע"כ וזכתה בגט וכאן אינה מתגרשת ואינה זוכה בגט רק בדעתה ורצונה הרי גרע מידה, וכיון דגרע מידה ממילא אין לדון בזה דיהא כשליח, ושפיר יש לומר דלא הוי שליח וגרע משליח גם כן משא"כ היכי דחצר קונה כמו ידה ממש אז אמרינן דלא גרע משליח והיינו במתנה דידו ג"כ אינה זוכה רק ברצונו והחצר יש בו כח כמו ידו שפיר אמרינן דלא גרע משליח [דהא ודאי פשיטא דלא אמרינן דהחצר משום שליחות הוא באמת דאין החצר נעשה שליח לפי שאינו בתורת שליחות ותורת גיטין וקדושין, רק לכ"ע משום יד איתרבי רק במידי דזכות אמרינן דלא גרע משליחות ומהני אפילו אינה עומדת בצידו] אבל כאן כיון דגרע מידה בוודאי גרע נמי משליחות ולא איתרבי חצר שיהא כידה רק אי יכול לקנות כמו ידה ממש אבל לא היכא שאי אפשר שיקנה כידה לא איתרבי לחצאין ואינה קונה כלל, משא"כ לענין שלא בפניו קונה היא לגמרי כמו ידה ואין כאן גרעון בגוף הקנין, אמרינן דלא גרע משליחות לקנות אפי' אינה עומדת שם:

והיינו דמקשה לי' רשב"א משליחות לקבלה, דחזינן אף דבעלמא ראוי דלהני שליחות, לפי שאפשר לו להיות כמותו ממש דהוא עצמו ג"כ אינו זוכה רק מדעתו וכן שלוחו, אבל שליחות לקבלה נימא כיון דאי אפשר לו להיות כמותה ממש לא מהני לחצאין וע"כ דמ"מ כל מה דאפשר שיהא כמותה איתרבי וה"ה חצר מתנה אף שאינו כידה ממש הוי כידה במה דאפשר, ועל זה דחי אביי דשליחות מושלח ושלחה ילפינן וכיון דגלי קרא יתירא דאשה נמי שווי' שליח ש"מ דנעשה שליח לחצאין, אבל חצר מנין לנו דגלי קרא על חצר מתנה דלמא דוקא על חצר שהי' לה מכבר דהוי כידה ממש אבל כל שא"א שיזכה כמו ידה לא איתרבי לחצאין ואינה מגורשת כלל, וזה ברור לפע"ד, והך ואיבעית אימא יתבאר לקמן פירושו בתוס' בד"ה ואי בעית אימא]:

ועוד נראה לפע"ד פשוט דודאי מה שאמרו במידי דזכות לא גרע משליחות לאו למימרא דנעשה שליח מצד רצון בעל החצר שהיא מתרצה בשליחותו, דוודאי פשיטא שאין החצר נעשה שליח בציווי בעל החצר רק הכתוב עשה לכל חצר של אדם שיהא שלוחו במידי דזכות, והיינו דוקא בדבר שהוא זכות בעצמותו אבל כל שבעצמותו הוא חובה לא עשה הכתוב לחצר שליח הלכך ממילא אפילו יתרצה הוא בחובתו וירצה שיהא שלוחו לא מהני, דחצר לאו בר שווי' שליח הוא רק מעצמותו הוא שליח וכל שצריך רצונו של בעל החצר משום דהוי חוב אין החצר בגדר לעשותו שליח וזה ברור הלכך הכא דגוף הגירושין חוב הם רק שהאשה מתרצית בחובתה אין החצר נעשה שלוחה רק מכח ידה והא לא מהני כיון דליתא בע"כ כמו ידה:

אמנם מה שיש לדקדק מה הפרש יש בין מהלך לאינו עומד בצידו ולמה מהלך לא קני אפילו במידי דזכות, ואינו עומד בצידו קני במידי דזכות אי משום שליחות הרי שליח מהלך ואי משום חצר הרי חצר בעינן עומד בצידו, והתוס' לא זכרו בזה שום חילוק להבין ההפרש ביניהם ובזה לא שייך כל הנ"ל גם כן דלכאורה תרווייהו שוין:

אבל באמת נראה לי דלא קשיא מידי דמה דמהלך לא קני לאו משום דומיא דידה כלל דידה גם כן מהלכת הוא, ומה שכתבו דידה נייח והיא מסגי לה, מ"מ מילתא דפשיטא הוא דמשום זה אין ללמוד דמהלך לא קני דאם כן נילף כל ציור היד וכל שאינו כתבנית יד לא קני וביותר קשה דחזינן חצר מהלכת בין היכא דקני משום יד לא מהני כגון נתן ביד עבדה דפרק הזורק ובין אי קני מטעם חצר כהך דהכא דאיכא למימר דהוי שליח כיון דמדעתה הוא ומ"מ לא מהני, לכן נראה לי ברור דמהלך לא קני מטעם דכל שהוא מהלך לאו חצר הוא כלל, ואנן רק חצר איתרבי בין ליד בין לשליחות אבל מהלך אינו בגדר חצר כלל, ומידי דנייד ולא נייח לאו חצר הוא ולא איתרבי לא לשליחות ולא ליד משא"כ ענין עומד בצידו אינו חסרון בגוף החצר שנאמר דאי אינו עומד לאו חצר הוא הלכך כיון דזכות הוא מהני כמו שליח שלא בפניו ובחובה בעינן בפניו וזה ברור:

איברא קשיא לי לכאורה לפי זה על מה שפסק הרמב"ם ז"ל סוף פרק ה' מה"ג והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפי' לא הי' העבד כפות מתגרשת כשיגיע הגט לידה, והשתא אי חצר מהלך לאו חצר הוא כלל הרי לא נתנו לחצירה כלל ולמה לא יצטרך לחזור וליתנו בידה ובשלמא אי נימא דחצר מהלך מיקרי חצר רק לא קנה אז שפיר יש לומר דכל שנתן ליד עבדה הרי נתנו לחצירה והוי כנתן בידה וישינה דאף דלא קנתה עדיין מ"מ מהני נתינה קמייתא ואינו צריך לחזור וליטלו וליתנו לידה וחצירה ג"כ הוי כידה רק שאינו קונה עד שתקנה אותו כמ"ש לעיל באריכות, אבל אי נימא דחצר מהלך לאו חצר הוא כלל הרי לא נתן לחצירה כלל ולמה יועיל מה שתקח הגט בידה הא הוי כמו טלי מעל הקרקע ממש:

אבל באמת נראה לי דלק"מ דשאני יד עבדה דאפי' מהלך שאינו חצר מ"מ יד עבד כיד רבו אפי' מהלך כדמוכח פרק השואל דפריך התם ביד עבדו יד עבד כיד רבו ופירש"י והוי כאלו הוליכה הוא ואף דהתם מהלך הוא רק דאי אפשר שתתגרש כאן ביד עבדה דאינו בתורת גיטין וקידושין ואי אפשר שתתגרש רק בתורת חצר לכך בעינן כפות דוקא אבל באינו כפות נהי דמונח בידה אינה מתגרשת והוי כנתן בידה והיא ישינה שאינה אז בתורת גיטין אינה מגורשת, אבל ננערה אינו צריך לחזור וליטלו הימנה, וכן נמי ביד עבדה כיון דיד עבד כיד רבו הוי כמונח בידה רק שאינה מתגרשת אז לפי שאין העבד בתורת גיטין, אבל ונתן בידה כבר נתקיים וכל שבא לידה שהיא בתורת גיטין מהני כמו ישינה וננערה, ודוק:

בא"ד וא"ת אטו לא ידע. כבר כתבתי דלפי מה שכתבתי לעיל דעיקר קושית אביי כיון דחצר איתרבי מידה אין ראוי לרבות רק חצר שיזכה כמו ידה, אבל חצר שאי אפשר שיזכה כידה לא איתרבי לחצאין, והשתא אתי שפיר דס"ד דר"ש ב"א כיון דמצינו שליחות דאיתרבי לגירושין בדידה אף דלא דמייא לשליחות דבעל ודעלמא דאמרינן שלוחו כמותו אבל שליח קבלה שאי אפשר לו להיות כמותה דהיא מתגרשת בע"כ ושליח אינו רק מדעתה מ"מ מהני עכ"פ השליחות להיות כמותה כשמתרצית א"כ ה"ה חצר דאיתרבי מידה יש לנו לומר אף דאינו כידה ממש להתגרש בע"כ מ"מ הוי כידה לענין כשמתרצית ודחי אביי דשליחות שאני כיון דילפינן מושלחה דאשה עושית שליח ע"כ צריך לומר דמהני אף שאינו כמותה, אבל מה דמרבינן מידה כיון דאיכא חצר דידה מכבר דהוי כמו ידה ממש דמתגרשת בע"כ יש לנו לומר דלא איתרבי רק זה ולא חצר מתנה כיון דע"כ לא יזכה כידה ממש לענין בע"כ לא איתרבי כלל להיות כידה:

אמנם לפי שיש לדקדק עוד בלישנא דרשב"א דקאמר והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא וקא הוי שליח לקבלה ורש"י ז"ל פי' אשה עושה שליח קבלה מדעתה וכו' והרי הוא כאשר יאמר והא שליחות לקבלה דמדעתה הוי שליח ובע"כ לא והוי שליח קבלה ולמה חזר ואמר וקא הוי שליח דכבר זכר מעיקרא דמדעתה איתא גם אינו מובן הך ואי בעית אימא מלבד מה שהקשו התוס' בד"ה ואי בעית, ותירוצם תמוה כמו שאבאר בתוספ' לכן נראה לי לפרש הסוגי' בסגנון אחר קצת ויתיישב הכל ויתבאר בסמוך בתוס' בד"ה ואי בעית ע"ש:

בד"ה ואי בעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן ע"כ ותימא וכו' כגון חצר שהי' לה קודם לכן וכו' דיכולה להפקירו עכ"ל. דבריהם תמוהין, דאי חצרה דעלמא גם כן לא הוי רק מדעתה, אם כן מאי קשיא לי' לאביי כיון דחצר איתרבי מידה ע"כ לא איתרבי רק מדעתה ולא דומיא דידה דאם לא כן לא משכחת חצירה כלל דכל חצירה לא הוי כידה דאיתה בע"כ משא"כ חצירה אינו רק מדעתה דיכולה להפקירו, ואי דמ"מ הא חשוב בעל כרחה כיון דמ"מ בלי הפקר מגרשה בחצירה בעל כרחה, א"כ כיון דמצינו חצר בע"כ, מהני נמי חצר מתנה כמו בשליחות קבלה ואמת שהתוס' הרגישו בחולשת דבריהם וכתבו שהוא דוחק, אבל הדברים תמוהין ואפילו בדוחק אי אפשר לאמרו כלל כי דברי אביי סתורין בעצמותן כמו שבארנו:

לכן נראה לי דוודאי עיקר כוונת אביי להקשות דכיון דחצר משום ידה איתרבאי יש לנו לומר דלא הוי כידה רק אי הוי יד בעצמותו כמו ידה דעל כרחך ידה הוא שאי אפשר לבטלו מתורת יד ואפילו לא יקנה אבל ידה הוא, כמו כן חצר בעינן שיהא ידה ע"כ לא מחמת שתתרצה שיהא ידה, ובלי רצונה אינו ידה כלל כגון חצר מתנה דהכא דבאין כאחד, אי אינה מתרצית בגירושין אינו ידה כלל, ועיקר מה שהוא יד ברצונה תלוי, ולא הוי דומיא דידה כלל, ואהא מקשה לי' רשב"א דהא שליחות לקבלה דמהני מטעם שלוחה כמותה ומ"מ אינו כמותה ממש דבדידה לא בעינן רצונה בעת קבלתה, אבל בשליח קבלה אף שנעשה שלוחה מ"מ כשאינה מתרצית בגירושין אינה מגורשת על ידו, ואם כן מהראוי הי' שלא יועיל שליחותו כלל כיון שאי אפשר לו להיות כמותה ממש להתגרש על ידו על כרחה כמו על ידה, והיינו דמדעתה איתא היינו בעת קבלת הגט בע"כ ליתא אף שכבר עשאתו שליח ומכל מקום יכולה לעשותו שליח, וקשה למה יהא שליח הא אינו כמותה בעת קבלתו., והיינו דקאמר לי' אביי דשליחות מושלחה ילפינן ושלח דהוא עושה שליח ושלחה דהיא עושית שליח, אם כן ממילא מהני שליחות שלה כמו שליחות הבעל אף דבדידה לא יהא כמותה דהיא ע"כ מקבלת ושליח אינו רק מחמת רצונה שיקבל, אבל חצר מידה איתרבי יש לנו לומר דלא איתרבי חצר רק שידמה לידה ממש כגון חצירה מכבר ולא חצר מתנה דעל פי רצונה נעשה חצר מחמת שמתרצית בגירושין, כנ"ל, והיינו דקאמר ואי בעית אימא משום דקשיא לי' מכל מקום ראוי לנו למילף חצר משליחות כמו דחזינן דלא הקפידה תורה בשליחות האשה אף שאינו כמותה ממש ולא דמי לשליח הבעל ושליחות דעלמא ה"ה בחצר איתרבי אף שאינו כידה ממש כמו מתנה ועל זה קאמר דהא חזינן בשליחות קבלה דהאב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ ש"מ דנעשה שליח לקבלה ומהני קבלתו ע"כ, א"כ הי' מהראוי למילף דכל שליח קבלה כל שנעשה שליח יכול לקבל ע"כ כמו האב, וע"כ דלא ילפינן לענין זה והיכי דאיתמר איתמר, א"כ ה"ה לא ילפינן חצר משליחות דאף דשליחות מהני אף שאינו כמותה בחצר לא איתרבי רק חצר דהוי כידה לגמרי:

ויש לי לומר עוד באופן אחר קרוב להנ"ל דכבר נתבאר דעיקר קושית אביי דמה שהחצר הוא יד אינו רק מדעתה דבלי דעתה מלבד הגירושין שהיא מעכבת, מעכבת היא גם כן על גוף היד שאינו יד כלל, מה שאין כן בחצר שלה מכבר אפילו הי' הדין שאין אדם יכול לגרש אשתו בעל כרחה הי' החצר ידה על כל פנים וכמו שלא יוכל לגרש בעל כרחה בידה כן בחצירה משא"כ חצר מתנה מלבד מה שמעכבת על הגט מעכבת היא בדעתה על גוף היד שאינו יד כלל בלי רצונה, ואהא קאמר דשליחות קבלה גם כן בלי רצונה אינו שליח כלל ומשני לי' דשליח הוי רק על הגירושין היא מעכבת דאין חבין רק בפניו תדע שהאב מקבל גט בשליחות בעל כרחה והיינו דקטנה שאינה יכולה לעכב הגירושין נעשה שליח קבלה שלא מדעתה ומינה מה דבעלמא לא מהני אינו מצד עיכוב השליחות דשליח הוי רק מצד דיכולה לעכב הגירושין, ומכל מקום הראשון עיקר לפע"ד:

בד"ה שכן אב מקבל גט וכו' ואפילו בעל כרחו של אב וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א. ודברי מהרש"א תמוהין, דדברי מהרש"ל ברורים וכוונתו כיון דהיא עושה שליח שלא מדעת אביה דאי מדעת אביה פשיטא דעושה שליח ולא הי' מקום ספק דהא ברצון האב נעשה ועל כרחך דהספק שלא מדעתו אם כן כל שכן שיכולה היא עצמה לקבל שלא מדעתו וממילא אפילו כחצר אביה מתגרשת שלא מדעתו מדלא בעי אי מתגרשת שלא מדעת אביה ותליא אי כיד אביה אי כחצר אביה ועל כרחך דהיא עצמה מקבלת שלא מדעת אביה בכל גוונא רק על שליחות מספקא לן, אם כן מוכח דיכול לגרשה בחצר של אביה ממש על כרחו של אב, והרב מהרש"א לא כיון יפה בכוונת מהרש"ל וכתב עליו שאין ראייתו מכרעת ובאמת דבריו ברורים כמו שכתבתי:

אמנם בעיקר דברי התוס' לכלהו פירושי לא יצאו ידי חובת ביאור בגוף דבריהם ובעיקר הראיות שהביאו כמו שאבאר והוא דדבר זה נתחלק על שני פנים, האחד הוא אם האב מסלק עצמו לגמרי ואומר שאינו רוצה כלל בזכות זה שזכתה לו תורה, וכמו במת האב יכול לגרשה בעצמה לכולי עלמא כמו כן בחי יכול לומר הלא זה זכות הוא שזכתה לי תורה כמו שזכתה לי בקידושין כמו כן גירושין והיאך יתן לו בעל כרחו במה שאינו רוצה בזכות זה כלל. אמנם יש מקום לומר דבכהאי גוונא לא נסתפקו התוס' דודאי אינו יכול לגרש ע"כ רק כוונתם כשהאב מעכב הגירושין לגמרי ואינו רוצה שיגרש אפילו ע"י הבת ובהא אמרינן במה נפשך אם אתה מסלק זכותך הרי יכול לגרש הבת בעצמה ע"כ כמו במת האב ואי אין אתה מסלק זכותך ממילא אתה במקומה ואני מגרש אותך בע"כ, אך אי נימא כך למה להו כל הטורח הזה הא בפשיטות הוי להו להוכיח מהתם שאין האב יכול לעכב על גירושי הבת לרבנן, או כמ"ש מהרש"ל כיון דעושה שליח שלא מדעתו כ"ש דמקבלת בעצמה שלא מדעתה, או כמו שפירש מהרש"א דאי מדעת אבי' לא הוי פליג ר"י, וכיון דשמענו מהתם דהבת מתגרשת שלא מדעת אבי' ממילא אין כאן מקום ספק דאי ירצה לגרש האב דוקא בע"כ הא בהא לא נסתפקו התו' כיון דזכות הוא יכול לומר מה לך אצלי איני רוצה בזכות זה ואני מסלק עצמי ואי רוצה לעכב על הגירושין לגמרי פשיטא שאינו יכול ולמה להו להוכיח מן הבת על האב כיון דהספק הי' על הבת, וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' להוכיח דיכול לגרש האב בע"כ של אב בכל גווני אף שאינו מעכב על גירושי הבת, ולפ"ז ממילא אין שום ראי' מהתם כלל דמה דמהני התם לגרש הבת שלא מדעת אבי' במה נפשך אי יעכב מצד זכות שזכת' לו תורה בגירושין א"כ אתה במקומה ויכול לגרש ע"כ כמו שמגרש אותה ואי מסלק עצמו והוי כמת האב א"כ מגרש' מצד עצמה, אבל לגרש האב בע"כ במקום שמסלק עצמו לגמרי ואינו מעכב כלל על הגירושין רק שאומר שהוא כמי שאינו מי שמעת לי', וכן בהך ראי' ראשונה דקאמר התם גירושין דבע"כ בין היא בין אבי' לא מוכח רק שאין האב יכול לעכב על הגירושין לגמרי, וכיון שהוא אין יכול לעכב לא בעינן דעתו, א"כ יכול לגרשה על ידה ג"כ כיון דלא בעינן דעת האב בגירושין שהרי אינו יכול לעכב, אבל לגרש את האב בע"כ כשהוא מסלק עצמו ואינו רוצה בזכות זה כלל כמי שאינו לא מוכח מהתם כלל שיגרש אותו בע"כ:

ואדרבא מהתם מוכח להיפוך כי אי נימא שאינו יכול לגרש האב בע"כ אתי שפיר טפי דמחלק בין קידושין לגירושין דגירושין כיון דבע"כ הן ע"כ זכתה תורה לה ג"כ יד לקבל דאי אין לה יד כלל כשלא ירצה האב לקבל מה יעשה דוודאי אין להכריח האב במידי דחוב הוא לו שיקבל גט בתו ואי אין יד לה כלל בטלו גירושין דבע"כ וע"כ דיש לה ג"כ יד לקבל וממילא יכול לגרש בע"כ כי אם לא ירצה לקבל יגרש אותה וכיון דע"כ יש לה יד ממילא אמרינן אפי' האב רוצה לקבל יכול לגרש אותה משא"כ קידושין דאינן רק ברצון שפיר לא זכתה תורה רק לאב בלבד לא לה:

ובאמת דלשיטת דס"ל דדוקא נערה יש לה יד אבל קטנה לא, יש לומר דכוונת התוס' להוכיח דאין האב יכול לעכב על הגירושין שלא יסלק עצמו ולא ירצה לקבל כגון בקטנה שאין לגרש רק לו ולזה הוכיחו מהך דהתם דיכול לגרש בע"כ של אב ואינו יכול לעכב וכמו כן מוכח דנערה מתגרשת ע"כ של אב אף שהוא בתורת חצר של אב א"כ נהי דבנערה אין נ"מ כלל דמ"מ לאב אינו יכול לגרש בע"כ כיון שאינו רוצה לקבל ממילא מסולק הוא דאינו יכול לעכב על גירושין דידה ומגרש אותה, אבל מ"מ כמו דמגרש נערה דהיא מכח חצר האב בע"כ של אב כמו כן יכול לגרש בחצר ממש של אב בקטנה בע"כ של אב ואינו יכול לומר שאינו רוצה בגירושין כלל והוא אינו יכול לגרש רק לו ממילא אינו מגרש כלל משום דכיון דעומד בזכותו לעכב הגירושין ממילא הוא מתגרש בע"כ כמו הבת בלבד דבמקומה קאי רק אי מסלק לגמרי ומסכים על גירושי הבת דהוא מסולק כמו אי הי' מת בהא מגרש הבת בע"כ, אמנם בתוס' אי אפשר לפרש כן דס"ל בכמה מקומות להדיא דנערה ה"ה קטנה דלא כפירש"י א"כ ממילא אין מציאות לדינם כלל דכיון דיכול לגרש הבת בע"כ של אב פשיטא שאין יכול לגרש האב בע"כ של אב דכיון שאינו רוצה לקבל חוב הוא לו ולא זכתה תורה רק זכות ולא חוב ע"כ של אב וכיון שאינו רוצה ממילא מסולק הוא דפשיטא שאינו יכול לעכב שלא לגרש הבת דאפי' ירצה האב לקבל יכול לגרש הבת שלא מדעת האב, גם ליכא למימר דכוונתם בקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה דס"ל דמתגרשת ע"י האב ובהא וודאי על ידה לא ואם אינו רוצה לקבל יכול לגרש אותו בע"כ כיון דמעכב על כל הגירושין, אבל באמת הא ליתא דאין הוא מעכב על הגירושין ואפי' הי' מת לא הי' יכול לגרש אותה א"כ אין הוא המעכב ויכול הוא לומר הריני כמי שאינו ואיני רוצה בזכות זה דגם בקטנה שיכולה לשמור גיטה למ"ד דאינה מתגרשת כשיש לה אב אני חוכך אי נימא דאפי' מסלק עצמו לגמרי לא מהני להך מ"ד כיון שהוא חי, א"כ נראה לי ג"כ שאינו יכול לגרש האב ע"כ דמה לו לאב בכך הוא אינו רוצה לזכות בה בגירושי' כלל והתורה לא נתנה לו לחובתו ע"כ רק כמו קידושין דמדעתו הם, ואי דממילא הוא מעוכב על ידו בגירושין עיכוב זה אינו מצידו רק התורה לא נתנה לה יד לקבל כל שהוא חי והוי כמי שאינה יכולה לשמור גיטה אבל הוא מסלק עצמו ממנה ואי נימא דסילוק מועיל לכ"ע שיגרש לקטנה א"כ ממילא אי מעכב על הגירושין לגמרי יכול לגרש בע"כ ואי אינו מעכב רק מסלק עצמו מגרש אותה כמו שבארנו:

גם בעיקר ראיית התוס' מהך בעי' דנערה עושה שליח נראה לי דלאו ראי' הוא כלל מלבד הנ"ל, והוא שנראה לי ברור שזה שאמרו שם כיד אבי' דמייא לאו מתורת יד אבי' באנו עלה או מתורת חצר אבי' חדא דמאיזה צד לא נימא דמצד ידה אתינן עלה דת"ק ס"ל דשתי ידים זוכות אבי' והיא מצד עצמה, ועוד אי כחצר אבי' דמייא מקשה התם מהך דרבא נעור אינו גט וא"כ תקשי לן אפי' אי כיד אבי' הא בעינן כידה מה ידה משתמר לדעתו אף חצר משתמר דהא חצר נמי מטעם יד הוא, וא"כ אפי' אי יד אבי' למה מהני הא אינו כידו דמשתמר לדעתו לכן ברור דלא כך הכוונה דוודאי מתגרשת היא מצד עצמה רק הספק הוא אי הוי כיד אבי' והיינו דידה הוי כ"כ חזק כיד אבי' וכמו דאבי' משוי שליח הוא נמי משוי שליח דאלים ידה כיד אבי' ממש או דידה לא אלים רק כמו חצר אבי' דקליש הוא ולא הוי יד ממש רק שפועל על ידה בגירושין כמו שהי' פועל בחצר אבי' ויד דידה לא אלים רק כמו חצר, אבל לא מכח גירושי האב מתגרשת רק אפי' בקבלת ידה אינו רק כמו גירושי של חצר והיינו דפריך מרבא דחצר לא הוי רק המשתמר ע"י אחר וזו אי חצר הוי הרי משתמרת על ידי עצמה ולא מיקרי חצר וכן דייק רש"י התם בהדיא ע"ש שבא לשלול דלא נימא דהקושיא היתה דאין אבי' משמרה כי לא באנו כלל מתורת האב רק שאי אפשר שתתגרש מתורת חצר כאלו נתן לחצירה דאין לאדם נעור המשמר עצמו תורת חצר כי חצר הוא המשתמר ע"י אחר, והשתא פשיטא דאין מהתם שום ראי' כלל ואני תמה מאוד על הפוסקים הראשונים ואחרונים בא"הע סי' קמ"א שלא זכרו מדין זה כלל אי יכול לגרש האב בע"כ והוי להו להזכיר עכ"פ דברי התוס' בזה בפרט דדבריהם צ"ע כמו שבארנו, ועמ"ש עוד בזה לקמן פרק האומר דף ס"ד ע"ב במשנה שם:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה