תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף יח.
בגמרא כתבי' ואותבי' בכיסתי' וכו' גיטין הבאין ממה"י. לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא והוכחתי דכל שכתב בו זמן ואינו מוקדם לא שייך בת אחותו דאהני לקמי' כמו בכתב שבוע א"כ הני פירכי הכא רק משום פירי הוא דניחוש שמא תטרוף שלא כדין משעת כתיבה וקאי אמתניתין דפסלו נכתב ביום והוא מתקנת חכמים מחשש שתטרוף שלא כדין, ועלה קאמר דמה הועילו בהנך דאיכא בהו חשש טירפא שלא כדין ומשני דאית להו קלא, והשתא לק"מ קושית התוס' בד"ה הנהו דבההוא למה תקנו זמן ולהנ"ל ניחא דהך קלא רק לפירי לא לזנות לכך תקנו בהו זמן משום בת אחותו דאהני לקמי' ואי משום שתטרוף שלא כדין בהא אית להו קלא ויאמרו אייתי ראי', וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה הנהו וכבר הארכתי לעיל בגמרא בדיבור ור"י מ"ט ל"א כר"ל ע"ש:
בתוס' בד"ה ואנחי' בכיסתי' מאי פי' בקונטרס מה הועילו חכמים בתקנתן כו'. ברש"י שלפנינו לא נזכר זה כלל ובגמ' לא הוזכר בכאן רק מאי והיינו שהי' רוצה לשאול אי גט כזה כשר או פסול, ואי הי' משיב לו כשר הי' שואל לו מאי הועילו ואי פסול הי' שואל לו למה כותבין בלי אשתו ניחוש להכי, והשיב לו דלא שכיח ולא חשו רבנן להכי, אך ממה שפירש"י מכי מטי' גיטא לידה הוא דאיגרשא ודאי מוכח דלר"ל קאי אף דבעלמא חשיב לה גרושה משעת חתימה לענין פירי אבל השתא דכתבו להניח בכיסתי' לא הוי גרושה לפירי רק מכי מטיא גיטא לידה, ולפי מה שכתבתי לעיל בפי' הב' לשיטת רש"י ז"ל בד"ה עד שעת נתינה דלפי האמת דהטעם משום בת אחותו מודה רש"י דלא צריכה ראי' כלל דכל שניתן שלא בזמנו גט פסול הוא ולא חיישינן שגירש בגט פסול לענין פירי א"כ הוכרח לפרש כאן דהקושיא לר"ל דלר"י אין חשש כלל דבאמת פסול ליתנו אח"כ כמו גט שאין בו זמן רק לר"ל משום פירי כשר ליתנו אח"כ דמה יש לחוש כל שכתוב בו זמן, ועל זה שואל דאי כתבי' להניח בכיסתי' מאי דבהא אין לה רק משעת נתינה אפי' לר"ל:
בא"ד הי' מגרשה לאלתר. אין הכרח בפירש"י דסובר בגיטין הבאין ממה"י דלתרווייהו פריך ויש לומר דהכל לר"י ולדידי' יש לחוש לזנות ולפירי שלא כדין דהיינו הפסד לקוחות, רק שהתוס' הכריחו דע"כ פירי דהכא לר"ל הוא דלר"י כבר כתב רש"י לעיל דצריכה ראי' בכל גט אימת מטי' לידה, אבל לפי מה שכתבתי לעיל בפי' הא' לפירש"י דמודה דאינה צריכה ראי' כל שכתב בו זמן א"כ ממילא לק"מ, גם נראה דהתוס' לשיטתם לעיל דבמתניתין ליכא משום פירי כלל וכן כל גט שלא ניתן ביומו יש לו קול א"כ ליכא חשש טירפא שלא כדין כלל, אבל מאחר שלא הקשו התוס' כך רק דלשון מאי הועילו לא אתי שפיר ע"כ משום דאין הכרח שיסבור רש"י כך דזה יצא להם לעיל דאל"כ למה כותבין גט לאיש ולפרש"י התם לא קשיא להו כלל א"כ אין הכרח שיסבור רש"י דבר זה א"כ פשיטא דיש לפרש בפשיטות דאליבא דר"י פריך לזנות ולפירות אמנם קושטא דמילתא דודאי לר"ל ג"כ קשה דמאן לימא לן דהי' מגרשה כאן לאלתר אולי רוצה באמת לאכול פירות עד זמן הנתינה ואי היתה כאן לא הי' מגרשה רק לפי שאינה כאן שולח לה גט דעד שתתגרש יאכל הפירות כאן, ולשון מאי הועילו שדקדקו גם כן לק"מ לפע"ד דאמתניתין קאי דתקנו נכתב ביום פסול משום טירפא שלא כדין, ועל זה שאל דמה הועילו בגיטין הבאין ממה"י דיש חשש זה:
בד"ה הנהו קלא אית להו תימא דלענין זנות וכו'. לכאורה הוי להו להקשות בפשיטות נכתב ביום למה פסול במתניתין הא ג"כ אית לי' קלא לפי שלא ניתן ביומו, ומה שחילקו לעיל בין גט ע"י שליח היינו דבהא יצא עדות ברור, וזה לא ס"ל לרש"י דהא כתב דבעי לאתויי סהדי אימת מטי גיטה לידה ש"מ דעל קול בעלמא שלא ניתן ביומו היתה נהרגת א"כ בנכתב ביום גם כן איכא האי קלא כמו שפירש מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה עד, ומהאי טעמא פירשו התוס' במתניתין משום שמא יחפה דפירי ליכא דיש לו קול:
אבל דברי מהרש"א בתוס' הנ"ל לא נתבררו לי כלל, ודבר ברור הוא דכוונת התוס' בפשיטות דמעיקרא תירצו על מה שהקשו למה כותבין ניחוש להפסד לקוחות כמו בשט"ח ותירצו דכל מגרש מגרש בפרהסיא ויצא קול ויאמרו אייתי ראי' ובין אי נימא דמחמת הקול היתה נהרגת ג"כ או שלא תיהרג סוף סוף משום זנות לא ניתקן דאי ירצה לחפות בודאי לא יתן בפרהסיא ועל זה הקשו באמת בסוף נהי דלהפסד ליכא למיחש ניחוש לזנות ואהא כתבו דבמשליש ניתקן הכל דכיון דחזינן דנותן ע"י אחר בודאי ינתן בפרהסיא ואו דהיתה נהרגת מחמת הקול או כמו שכתבו התוס' כאן דנדע יום ברור מחמת הזמן ואהא כתבו דנכתב ביום למה פסול הא יש לו קול ותירצו לחלק דע"י שליח יש לו קול כיון דינתן בפרהסיא אבל ע"י עצמו דוקא לפירי אין לחוש דאי יתן לגרש בודאי יתן בפרהסיא אבל לחפות חיישינן דאי ירצה לחפות יתן בצינעא, אבל לא נחתי התוס' לחלק בין ע"י שליח דיש קול ברור גמור משא"כ ע"י עצמו אין כאן רק קול לענין פירי כמ"ש מהרש"א הנ"ל דלמה להו לתוס' לומר במתניתין דיתן בצינעא והם דקדקו בהדיא לחלק דע"י שליח ממילא פרהסיא הוא וע"י עצמו יתן בצינעא והיינו כמו שכתבתי דבנכתב ביום חיישינן שיתן בצינעא ולא יהא לו קול כלל אבל כל שנותן בפרהסיא ממילא קול גמור יש לו אפי' ע"י עצמו.
ומה שכתבו התוס' שם מעיקרא דיאמרו אייתי ראי' אף דנותן בפרהסיא והוי קול גמור הא ליתא דלענין הפסד לקוחות חיישינן דלמא מייתי ע"מ משא"כ לזנות לא חיישינן להכי, ועוד דדוקא אי זינתה נותנין על לבם לידע יום המסירה ולא בלא זינתה, ועוד דאכתי לא חידשו דבעינן לבת אחותו קול גמור וכאן הוא שהשיגו על פירש"י וכתבו בפשיטות דעכ"פ בעי ראי' וכל זה ברור לפענ"ד בכוונת התוס' הנ"ל דלא כמהרש"א:
ובעיקר קושית התוס' נראה לי דלק"מ דודאי הנך גיטין כיון דבאמת ניתנין אח"כ והקול יוצא רק שאין עדות ברורה אבל עכ"פ הקול יוצא שזינתה כשהיא א"א שהקול יוצא שלא נתגרשה אז, תדע דאי יכתוב בניסן כאן והגט מטי להתם בתשרי ויבואו עדים שזינתה בניסן או באייר, א"כ הרי היו הורגין אותה ומועיל הזמן ולא גרע משבוע דאהני לקמי' כ"ש כאן דאהני בתר הכי וע"כ דמ"מ לא היו הורגין אותה דיש לחוש לגמלא פרחא או לקפיצה אבל עכ"פ הקול יוצא דזינתה כשהוא א"א, הלכך כיון דחזקת א"א והקול מצטרפין לא יועיל לה מה שהיא גרושה לפנינו להצילה כנגד הקול והחזקה, וזה ברור:
בא"ד וא"ת ובההוא למה תקנו זמן כו'. לפי מה שכתבו התוס' לעיל דבעסוקין באותו ענין וראוי לגרש בו לכ"ע יש לו משעת כתיבה דיש לו קול לפי זה יש לומר דגיטין הבאין ממה"י דאית להו קלא כשנכתבין בכאן מחמת שנשלחין ע"י שליח ובהא לכ"ע משעת כתיבה אין לו פירות אפי' לר"י אם כן שפיר הועילו בזמן לענין פירי לכ"ע, לכך תקנו זמן:
אמנם בלא"ה לא הבנתי כלל קושית התוס' דהא ודאי משמע מכאן להדיא דאין צריך לכתוב מקום עמידת האשה בעת כתיבת הגט דאל"כ לא שייך קלא אית להו הא מוכיח מתוכו להדיא שלא ניתן ביומו א"כ היאך ס"ד דחכמים יתקנו בגט זמן ובגט הנשלח לא יתקנו זמן א"כ מנין ידעי הסופר והעדים איזה גט הוא זה אי ישלחנו או יגרש פה ופשיטא דכלהו צריכין זמן רק דקושית הש"ס דאכתי יש חשש בהו ומשני דקלא אית להו ואין בהו חשש אבל פשיטא שאי אפשר לחלק בתקנה שלא להצריך באלו, כנ"ל:
בא"ד וא"ת ובזה"ז. נמשכו בזה לדלעיל דאי הי' צריך לומר דבגיטין הבאין ממה"י אין תועלת בזמן כלל ואפ"ה צריך זמן, והיינו דכיון שתקנו זמן לא פלוג אפי' היכי שאין בו תועלת א"כ הי' מקום לומר דה"ה בזה"ז כיון שכבר תקנו זמן אז לא בטלו אפי' עכשיו שאין בו תועלת כמו גיטין הבאין ממה"י אבל לפי שתירצו דיש בהו תועלת מקשה להו, דהא ע"כ צ"ל בגיטין בזה"ז דכל שתקנו זמן אפי' עכשיו לא פלוג אף שאין בהו תועלת א"כ כ"ש אז בגיטין הבאין ממה"י דבלא"ה לק"מ דלא פלוג מכ"ש בזה"ז, ועל זה תירצו דאף בזה"ז יש תועלת, אבל בגיטין הבאין ממה"י אין תועלת כלל דבלי זמן נדע הכל בבירור והוצרכו לומר דע"י הזמן נדע ולא בלי זמן ודוק:
בא"ד שמא יחפה על בני' ממזרין, כוונתם כמ"ש הרא"ש שלא ירצה שיצא קול עליהם שהם ממזרים אבל ממזרים בלא"ה לא הוי דרוב בעילות אחר הבעל ואי קשיא מאי איכפת לן שיחפה בכך הא ליתא דאי יחפה יתן לה בצינעא גט בלי ע"מ והוי גט פסול לגמרי:
בא"ד א"נ שלא יאמרו. לכאורה נראה כוונתם שיחפה עלי' שלא תיאסר עליו וכן הבין הרא"ש והוא תמוה דהא א"א שזינתה מותרת להתייחד אפי' בלי עדים דלא חיישינן שיבוא עלי' דמאיסא לי' כמבואר בא"ה סי' קי"ז וכ"כ התוס' להדיא פרק המגרש דף ע"ט ע"ב בד"ה ב"ש מן הירושלמי, ומה שחששו רפ"ק דכתובות לא מבעי לפירש"י דהוי ס"ס אלא אפי' לפירוש התוס' הוא יחשוב דהי' באונס ואינה תחתיו או מוכת עץ, אבל לא כשיתברר לו שזינתה וכ"ש מן הנשואין בודאי אין חשש שיחזור וישאנה:
לכן ברור שלא נתכוונו התוס' בכאן שהוא יחפה עלי' דא"כ מה לשון שלא יאמרו שכתבו אלא כוונתם שמא הוא יגרשה בלי זמן לפי תומו ואח"כ יבואו עדים שזינתה ומחמת שגירשה יאמרו שזינתה אחר גירושין ויחזירנה, אבל כשיגרש בזמן יתברר שזינתה קודם גירושין וזה ברור:
בגמרא ושמואל אמר משעת כתיבה. יש להסתפק בענין זה אי משעת כתיבה ממש קאמר ואפי' כתב גט בלי עדים כלל רק ניתן בעידי מסירה דקי"ל כר' אלעזר דכשר מונין לגט מכתיבה או בנכתב ביום ונחתם בלילה לר' שמעון או לדידן למאן דמכשיר בעסוקין או דכתיבה דקאמר חתימה הוא כמו שכתבו התוס' לעיל בהך דמאימתי מוציאין לפירות דכתיבה הכוונה חתימה וה"ה הכא והנה לפי דעת הפוסקים דפסקו לעיל כר"ל מהך סוגי' דהכא כמ"ש הרי"ף לדעתם, א"כ ע"כ דכתיבה דהכא ג"כ חתימה הוא כיון דבפירי תליא מלתא, אמנם לפי מה שהשיג הרי"ף דהכא שאני דביחוד תליא מלתא א"כ יש לומר דכתיבה ממש קאמר כיון שלא נתייחד אך דברי הרי"ף באמת לא נתבררו לי דבש"ס מבואר להדיא דלא תליא ביחוד כלל דהא קתני בברייתא ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד, ובוודאי נראין הדברים דלאו ביחוד תליא מלתא רק משום שלא יאמרו שתי נשים, והיינו כיון דקי"ל דאפי' הי' חבוש בבית האסורין דליכא משום יחוד לא פלוג רבנן א"כ הכא נמי לא פלוג בין גרושה דעלמא לזו רק טעמא דשמואל דזו כיון שזמנה קודם קלא אית לי' שהוא גרשה וליכא משום לא פלוג ורב סובר דמנתינה היא דאית לי' קלא, ולפי זה יש לומר דתליא באמת בהך דלעיל דלר"ל דס"ל משעת חתימה אית לה פירי א"כ משעת חתימה יוצא קול הגירושין ולכך לא שייך לא פלוג ולר"י דסובר דיש לו עד שעת נתינה ממילא אין קול יוצא רק מעת נתינה ולא משגחינן בזמן גיטה ושייך לא פלוג ולפי זה אי נפסוק כאן כשמואל ממילא גם בהך דלעיל איפוך קמייתא והלכה משעת חתימה, ובזה יש לומר דנחלקו הברייתות לר"י נחלקו בפלוגתא דר"ש ורבנן במשנתינו דמ"ד צריכה ג' חדשים מנתינה ס"ל כרבנן משעת נתינה, ולמ"ד דמותרת לינשא מיד ס"ל כר"ש משעת כתיבה ובהא פליגי הנך אמוראי דמ"ד דהלכה משעת כתיבה ס"ל כר"ל משעת חתימה, א"כ בין לר"ש בין לרבנן משעת חתימה קלא אית לה וע"כ דהך ברייתא דמצריך ג' חדשים מדחי' לגמרי ומ"ד משעת נתינה סובר כר"י לעיל ולרבנן משעת נתינה והוי הך ברייתא כרבנן לכך פסקו כרבנן ואי לא נפרש כנ"ל לא נתבאר במאי פליגי הנך אמוראי ואיזה סברא יש להם לפסוק כזה או כזה כיון דפלוגתא דתנאי הוא ולא נתבאר כלל מי הם החולקים ולא שייך לומר דפליגי אמוראי בסברא להכריע במה דנחלקו תנאי ולא נודע מי הם החולקים ולפי מה שכתבתי ניחא דתליא בהנ"ל, ובהכי ניחא דלא מפרש טעמא דתקנו זמן משום הבחנה למ"ד משעת כתיבה כדי שיהא זמן גיטה מוכיח עלי', וע"כ דהכל תלוי בפלוגתא הנ"ל ודוק:
ודע שיש לברר באיזה אופן נחלקו רב ושמואל ואי דוקא בגט הנשלח ממקום למקום או שמגרש במקומו ע"י שליח או אפי' בסתם גט שכותבין לאיש בלי אשתו ונשתהה אצלו ואח"כ נתנו לה ס"ל משעת כתיבה, והנה לא מבעי לדעת מי שפוסל גט שלא ניתן ביומו דהוי מוקדם ע"כ דהכא ע"י שליח מיירי אלא דמ"מ יש להסתפק אי עבר ונתנו אח"כ בעצמו או ע"י שליח שיש מכשירים אי מועיל לחשוב משעת כתיבה, ונראה לי דכל שלא יצא הגט מתחת יד הבעל כלל לכ"ע לא חשובה כגרושה כלל ולא עדיף מהיתה רדופה לילך לבית אביה וכל הני דקא חשיב פרק אע"פ דצריכה הבחנה משום לא פלוג רק פלוגתייהו כשכבר הוציא הגט מתחת ידו למכרו לשליח לגרש בו כי מעת הזאת כיון שגמר בלבו ומכרו לגרש בו קול יוצא שהוא גרושה ומהני לענין הבחנה וראי' לזה לפי מה שפירש"י במשליש דהלך לדרכו א"כ אכתי לא מוכח כה"ג דמגרש בעיר ע"י עצמו וע"כ דאינהו נמי כה"ג מיירי ונראה דמהאי טעמא פירש"י שהלך לדרכו דכל שהוא בעיר אפי' מסרו לאחר אכתי לא גמר לגרש בו והוי רק כאלו מכרו לפקדון כיון שבידו ליקח ממנו כל שעה שירצה ולכך ציוהו שלא יתנו תיכף שיהא בידו לחזור לכך אין מונין מעת כתיבה רק בהלך לדרכו דודאי גמר לגרש רק ציוה שלא יתנהו מיד שהי' חושב שיבוא בחזרה קודם כלות ג' חדשים, אבל כל שלא בא ממילא הוי כגרושה מאז שכתב הגט כיון שהלך לדרכו והניח לה גט ועמ"ש בתוס' בד"ה המשליש:
שם שתי נשים בחצר אחת, פירש"י של אדם אחד שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום וכו' עכ"ל ולא יכולתי לעמוד על דעתו דמשמע להדיא מדבריו דבו ביום שפירש לים גירש שתיהן קודם שפירש דמה לנו במה שפירש אחר גירושין לים וכל שנתן להם הגיטין מה נ"מ אי פירש לים או הוא בכאן, ואולי כוונתו לומר דכל שישנו בכאן וגירש אין הדבר ידוע כ"כ שנתן לשתיהן ביום אחד ויחשבו שזו גירש היום וזו לפני חודש רק בפירש לים וגירש מחמת עיגון לא מחמת קטט ומריבה שביניהן הכל יודעין שביום שפירש גירש שתיהן כי למה יגרש לזו קודם לזו כך נראה לי לדעתו ז"ל, ולפי מה שכתב הר"ן דכל גט שלא ניתן ביומו לא מתכשר רק במקום דאיכא עיגון יש לפרש בפשיטות דאי לא פירש לים לא הי' יכול ליתן גט שנכתב קודם חודש אבל אין צורך דהכוונה פשוט בשליח שהביא ב' גיטין לשתי נשים ביום אחד בחצר אחת וכתיבתו של גט אחד קדים והנהו קלא אית להו כדאמרינן לעיל ויאמרו זו אסורה וזו מותרת:
שם עסוקין באותו ענין. מפירש"י משמע להדיא דרק בשטרות מהני עסוקין [אבל בגט לא וטעמו כיון דבגט שייך בת אחותו לא מהני עסוקין אבל משום טירפא שלא כדין לא שייך במתניתין לפירש"י דיאמרו אייתי ראי'] ולפי מה שהוכחתי לעיל דבמתניתין לא שייך בת אחותו כלל מ"מ אין ראוי להכשיר בעסוקין כיון דע"כ הטעם משום טירפא שלא כדין וכיון דיש לו עד שעת נתינה לא שייך עסוקין כלל:
והנה הרא"ש הביא דברי הרמב"ם דבגט לא מהני עסוקין וכתב שאין לסמוך על זה ולשון זה תמוה דהיאך שייך שאין לסמוך כיון דהרמב"ם מחמיר, גם אינו מובן כלל המשך לשונו כי מה ענין דברי הרמב"ם להך דמעיקרא שנסתפק אי הלכה כשמואל:
לכן נראה לי דכוונת הרא"ש, דלכאורה יש לדייק מדברי הרמב"ם דפוסל בגט עסוקין דס"ל כהר"ן דלא מהני עסוקין רק בשטרי הלואה ולא בשטרי חיוב, וכבר הקשה הט"ז סי' מ"ג להר"ן מכתובה וגט ומהאי טעמא פוסל הרמב"ם בגט ולפי זה תיקשי למה הכשירו בכתובה עסוקין וע"כ דרק דחוי' בעלמא מדחי' לי' בש"ס דיש לומר בהא נמי מהני עסוקין, אבל באמת הלכה כשמואל דלא בעי עסוקין כלל וממילא אמרינן דראב"צ לא הכשיר עסוקין רק בשטרי חיוב, ועל זה כתב הרא"ש דאין לסמוך על זה להתיר בכתובה בלי עסוקין דיש לומר דוקא בגט פוסל משום בת אחותו ולא בכתובה כנ"ל ודוק:
שם מ"ט דר"ש, לפי מה שפירשו רש"י ותוס' לעיל דבמתני' טעמא דת"ק לאו משום פירי רק משום בת אחותו יש לתמוה היאך שייך לשאול מ"ט דר"ש דאי אית לי' חשש זנות לא הועיל במה שסובר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות ואי לית לי' חשש זנות ממילא אפילו לת"ק ראוי להכשיר וצריך לדחוק דעיקר הקושיא דודאי ר"ש ג"כ פוסל גט שאין בו זמן א"כ ע"כ דלית לי' עד שעת נתינה א"כ למה מכשיר במתניתין נהי דזנות לית לי' משום פירי איכא לדידי' ומשני קסבר משעת כתיבה אבל לפי מה שכתבתי לעיל דבמתניתין לכ"ע ליכא משום בת אחותו כלל רק משום פירי אתי שפיר בפשיטות דפריך מ"ט דר"ש הא יש לחוש לטירפא שלא כדין דמהאי טעמא פוסל ת"ק וזה ברור:
בתוס' בד"ה השולח פי' וכו' דהא לגט ישן אין חוששין וכו'. ביאור דבריהם דליכא למימר דקמ"ל בפשיטות דלא חיישינן לגט ישן ולא יגרש בו לכתחלה כלל קמ"ל דיכול לגרש בו לכתחלה רק אח"כ צריכה להמתין. דא"כ תיקשי מקמש"ל בשולח גט לאשתו אפי' בעיר אחת ואפי' לא גירש ע"י שליח לא חיישינן לגט ישן כל שלא ידענו שנתייחד כדמוכח לקמן פרק הזורק ולקמן בברייתא דהמשליש כפי מה שפירשו התוס' לקמן דמיירי בעיר אחת, וע"כ דלא בא לומר כאן רק להשמיענו דלאו משום חשש שבא עלי' צריכה הבחנה דהא לגט ישן אין חוששין ואי הוי חיישינן שבא עלי' הי' מהראוי לחוש לגט ישן שלא לגרש כלל וע"כ דהטעם שמא יאמרו שתי נשים:
בד"ה המשליש וכו' ונקט הך ברייתא המשליש לרבותא וכו' כוונתם להביא ראי' לדבריהם דמיירי בעיר אחת, והשתא ניחא דנקט המשליש לרבותא אפילו בעיר אחת אבל לפירש"י דפי' דוקא בהלך לדרכו למה נקט כאן המשליש ולא השולח כהך ברייתא דמעיקרא, וע"כ דמה שפירש"י והלך לדרכו בחנם פי' כן אך אכתי יש לדקדק לדברי התוס' ג"כ למה לי דנקט המשליש לימא בפשיטות שהוא בעיר וישנו בידו וגירש אחר זמן, ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דכל היכי שלא הוציא הגט מתחת ידו כלל ולא מסרו לגרש בו לכ"ע אין מונין רק מנתינה ומהאי טעמא סובר רש"י דוקא בהלך לדרכו דבעיר אכתי לא גמר לגרש כנ"ל והתוס' ס"ל דמ"מ כיון שהשלישו לגרש בו מונין מכתיבה:
בד"ה מאימתי כתובה משמטת וכו' שכר שכיר והקפת חנות כו'. ולפע"ד לק"מ דטעמא דהקפת חנות הוא לפי שהחנוני לא נתן לו בתורת חוב כלל וכן השכיר לא עשה פעולתו שישאר לו חוב עליו ולא הוי כמלוה אבל מחייב בעצמו בחיוב כמו כתובה ודאי לא עדיף מה שהתחייב בעצמו בתורת חוב מחוב שבא ע"י מלוה והוא עצמו נתחייב שישאר עליו חוב תדע דזקפן במלוה מהני אף שלא הלוה כלום ומעיקרא לא בא בהלואה א"כ ה"ה בנתחייב תיכף בתורת חוב דחשוב כמלוה, ועיין בפי' הרמב"ם שם בטעמא דהקפת חנות דהוא ממש כמו שכתבתי:
בד"ה אונס וכו' יש בו בושת ופגם. דברי התוס' יש לפרשם על ב' פנים, חדא דנתכוונו לומר דבושת ופגם אינו משמט ג"כ לכך נקט אונס דכולל גם בושת ופגם, ויש לפ' ג"כ דכוונתם דמש"ר קרא התנא קנס לפי שאין בו רק קנס אבל אונס לא הי' יכול התנא לקרותו קנס שיש בחיובו גם ממון ולא נדע מאמרו קנס שיכוין על אונס לכך נקט אונס בפירוש אבל באמת הכוונה רק קנס דהיינו נ' כסף ולא בושת ופגם, וכן נראה לכאורה מפירש"י וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי' המשנה אבל מדברי הר"ש מן הירושלמי משמע דאפילו בושת ופגם אין משמיטין, וכן התוס' דס"ל לעיל דכתובה אינה משמטת דלא הוי מלוה א"כ כ"ש בושת ופגם, לכן העיקר דנתכוונו כפי' הראשון הנ"ל:
בד"ה מה מעשה ב"ד וכו' דמשעת פסק דין איכא קלא כו'. פי' לפי שרש"י ז"ל פי' דחיובי' משום פסק דין הוא וכמו כן בכתובה משעת קירוב חתנות ואהא קשיא להו במה נפשך אי מאן דפליג סובר דבכתובה ליכא חיוב משעת קירוב חתנות א"כ מה מועיל עסוקין כיון דליכא קנין ולא חיוב כמ"ש הר"ן דבשטר חיוב לא מהני עסוקין וע"כ דכ"ע מודים דמשעת קירוב חתנות נשתעבד א"כ למה לי עסוקין, לזה פירשו דעיקר בקלא תליא מילתא ומעשה ב"ד מהני משום קלא ולזה ס"ל לשמואל דכתובה נמי קלא אית לה ובהא פליג רב דלית לה קלא רק בעסוקין אבל בעיקר השעבוד מודה דאל"כ אף עסוקין לא מהני כך נראה לי:
אך צ"ע לפע"ד דמשמע מפירש"י ותוס' דמשעת פסק דין משתעבד א"כ מה זה דקאמר נכתבין ביום ונחתמין בלילה אפי' נכתב ונחתם לאחר כמה ימים יכול להקדים זמנו על יום שנפסק הדין דהא פסק דין הוי כקנין דמיד משתעבד ואית לי' קלא, ורחוק לומר דדוקא בכתיבה אית לי' קלא ולא כשנכתב אח"כ וכן בעלמא כשאמרו כשעמד בדין משמע דהעמדה בדין בלבד סגי, וצ"ע:
בד"ה אף כתובה וכו' ואין נכון לעשות כן משום תוספת וכו' מדבריהם מבואר דלא ס"ל כהרי"ף ורמב"ם דפסקו דלא כשמואל דא"כ בלא"ה אין נכון לעשות כן משום דרב פליג דוקא בעסוקין, ודוחק לפרש דכוונתם בעסוקין וחששו דתוספת לית לי' קלא אפי' בעסוקין, ועוד דהוי להו לומר כן על מילתא דראב"צ לא אמילתא דשמואל:
בד"ה אבל עסוקין באותו ענין דאית לי' קלא כאלו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום כדפרישית לעיל עכ"ל. לכאורה משמע מדבריהם דעסוקין מהני אפי' בגט דכך כתבו לעיל הואיל ויש לו קול וראוי לגרש בו, אבל באמת זה אינו ולעיל כתבו כך לר"ל דסובר משעת חתימה רק שיש לחוש מעת כתיבה בהא מהני עסוקין אבל לר"י דקי"ל כוותי' דיש לו עד שעת נתינה לא מהני עסוקין, ועוד שיש לחוש לבת אחותו רק כוונתם כאן בשאר שטרות ומה שכתבו כדפרישית לעיל היינו לענין דעסוקין יש לו קול: