אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף ט.

דף ח:

בגמרא לעולם הוא ב"ח. הנה רש"י ותוס' פירשו בזה מה שפירשו ויתבאר בתוס' בס"ד, אבל לדעתי פי' הסוגיא בפשיטות דס"ד טעמא דר"מ משום דס"ל כיון דאי אמר נכסיי לעבדי לכ"ע לא יצא ב"ח ועיקר החירות מכח מאמרו כל נכסיי, והשתא כיון שאמר אח"כ חוץ מקרקע סתם או קרקע פלונית, הרי ביטל הכלל שאמר מעיקרא כל, וכיון שביטל מאמרו כל לגבי נכסים ממילא בטל לגבי עבד ג"כ, אמנם טעמא דר"ש דפלגינן דיבורי' אף שהנכסים ועבד נכללו באותו המאמר כל נכסיי מ"מ אמרינן דלגבי עבד הוי כאלו אמר כל ולגבי נכסים נתבטל, ואהא מקשה דהא הלכה כר"מ והיינו דפריך עלה דהא ר"נ גופא ס"ל פלגינן דיבורי' וע"כ דלא דמי הך דרבא להך דר"מ ור"ש, דבהך דר"מ מעיקרא בעת השיחרור לא נעשה כהוגן ולאו כרות גיטא הוא כיון דבמה שאמר כל נכסיי שכלל בזה העבד תיכף נתבטל בגוף השיחרור והוי כמי שאמר נכסיי כיון שביטל הכלל בגוף השיחרור אבל בהך דרבא ובהך דר"נ מעיקרא הי' השיחרור כהוגן רק אח"כ נולד לנו ענין שאנו מחלקין בהך דרבא לפי שאין לו קיום ובהך דר"נ לפי שעמד אח"כ אבל לא הי' החסרון בעצם השיחרור מעיקרא בהא שפיר יש לומר דמודו כ"ע דפלגינן דיבורי', ובהכי ניחא ג"כ דלא קשיא לאביי דכ"ש דהתם פלגינן ועכ"פ הוי כתנאי, ולהנ"ל ניחא שאין ענין ז'"לז דאי ס"ל לר"ש דהוי כרות גיטא ממילא ראוי לחלק הדיבור כי אנו מקיימין כל השחרור כמות שהוא, אבל להאמין חציו של שחרור וחציו לא, כל שהם בדיבור אחד בהא יש לומר דלכ"ע לא פלגינן, והתם בכרות גיטא נחלקו לר"מ לא הוי כרות גיטא ולר"ש הוי כרות כיון שפירש בעצמו כל נכסיי חוץ מקרקע פלונית או סתם וזה ברור:

ולפירש"י קשה מאד, דהא בלי הך דר"נ ע"כ ידע דר"מ לאו משום האי טעמא הוא, דהא פליג אפי' היכי שאין צריך לחלק הדיבור כגון היכי דפי' קרקע פלונית, ולפי' רש"י אין ענין פלגינן דיבורי' בהא רק בקרקע פלונית, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר:

ודע דהרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ו פסק דדוקא בפלוני כו' פלגינן אבל אני כו' לא פלגינן דכד סלקת לתיבת אני כו' לא נשאר שום עדות ע"ש, והרב בעל נודע ביהודה לחלק א"הע סימן ע"ב הקשה עליו מהך סוגיא דהכא דקי"ל כרבא ולא הי' לו להקשות מרבא כי עצמך ונכסיי דלכ"ע פלגינן ג"כ דמי לאני כו' דאי אמרת לנכסים מזויף ע"כ גם עצמך מזויף ואין כאן שחרור, אבל דבריו תמוהין וכבר השגתי עליו בספרי ת"י סי' ל"ד, ולפי מה שכתבתי מקודם היינו ממש הך מסקנא דהכא דלאו כרות גיטא הוא ומעיקרא אינו שחרור הראוי שישתחרר בו, וכן התם אין זה עדות בשעה שמעיד, אבל הך דהכא מעיקרא הי' שחרור יפה וכבר נשתחרר רק שאין אנו מאמינים כל השחרור כולו לגבי נכסים משום דאין לו קיום ולגבי עצמו דלא בעי קיום מאמינים הכל ואין אנו צריכין לומר דנכסים שקר משא"כ בהך דהרשב"א, ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן על הרי"ף מן הירושלמי ונתבאר בספרי ת"י סימן נ"א ע"ש:

בתוס' בד"ה לעולם חצי שדי אני מוכר לך. ויש ליישב דשאני קניית שטר דבעינן מוכח מתוכו מה שקנה ואי לאו הכי אין השטר קונה כדרך שבעינן מוכח מתוכו לר"מ בכל שטרות וכ"ש שטר מקנה משא"כ בקנין כסף וחזקה לא שייך זה, ועוד יש לחלק בין שאמר חצי שדי אני מוכר לך או שאמר להיפך כל נכסיי קנויין לך חוץ מקרקע סתם אלא שאין להאריך דבלא"ה כתבתי בש"ס דדברי רש"י צ"ע בזה, גם דברי התוס' תמוהין לפע"ד דהיאך רמי דר"נ אדר"נ הא ע"כ טעמא דר"מ לאו משום דסבר לא פלגינן דיבורי' דהא פליג אפי' יש לו הרבה נכסים, והך דפלגינן דיבורי' לא שייך לדברי התוס' רק כשאין לו רק קרקע זו בלבד:

בד"ה הלכה, ורש"י פי' ולפי זה וכו'. דבריהם תמוהין דודאי מודה רש"י דבהא נמי לאו כרות גיטא הוא, וכ"ש הוא כיון דאי יש לו שאר נכסים רק ששייר אחת אמרינן דשייר ג"כ לעבד וביטל מה שאמר כל נכסיי כ"ש היכי דחזינן דביטל כל הנכסים שיש לומר שביטל גם לעבד ולחנופי הוא דקאמר הכי כמו שפירש"י לעיל:

בד"ה ואינו חוזר בעבד, וא"ת ואמאי יצא ב"ח וכו'. הא דלא קאמרי ואמאי אינו חוזר בעבד משום דר"נ טעמא קאמר שכבר יצא עליו שם ב"ח, והיינו כיון דהדין בלא עמד שיצא ב"ח כבר יצא עליו שם ב"ח קודם שעמד ואהא קשיא להו כל עיקר יציאתו ב"ח מ"ט אפי' לא עמד הא הוי גט לאחר מיתה ואי אפשר לומר דכתיבת השחרור הוי שם ב"ח א"כ הוי לי' לר"נ לומר דינו בלא עמד דיצא ב"ח, ומדקאמר דינו בעמד ש"מ בלא עמד מדינא יצא ב"ח, , ולכך אפי' עמד כבר יצא עליו שם ב"ח וקשה מ"ט יצא ב"ח בלא עמד:

בא"ד דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד. ר"ל דאי מדינא חוזר בנכסים א"כ ע"כ דאומדין דעתו שרצה לחזור בו אם ימות א"כ ה"ה בעבד אין לומר שסמך על דעתינו רק בהכל סומך על דעת חכמים וחכמים ראו שיוכל לחזור בנכסים ולא בעבד ועל דעת כך נתן השחרור:

בד"ה התם דלאו כרות גיטא הוא וא"ת וכו'. ולפי ענ"ד נראה דהתם הכוונה דהא דאמרינן עשו מטלטלין שיור אצל עבד לאו משום דבעצמותו הוי דין עבד כמטלטלי, רק כיון דניידי כמטלטלי לגבי גט דבעינן כריתות כה"ג לא הוי כריתות דאפשר ששייר העבד לעצמו שאצלו הי' נחשב כמטלטלין מחמת דנייד אבל מן הדין עבד כמקרקעי לכל דבר כנ"ל שוב ראיתי לרשב"ם ז"ל שם שפי' כן בפי' שני ע"ש:

בד"ה והא אמר ר"י, אומר ר"ת וכו' כוונתם דאהך דהכא אי אפשר שנאמרו דברי ר"י דהא מיירי בערעור דבעל לא בעדים כדמסיק, וכמו כן בהך דקדושין לא מצי מיירי ע"ש:

איברא קשיא לי כיון שלא נאמרו דברי ר"י אהך דהכא א"כ כמו דמחלק בקדושין דף ע"ג בין דברי ר"י להך דהתם כמו כן יש לחלק כאן כיון דבעלמא בקיום שטרות בלי ערעור כלל חיישינן לזיוף ובעי קיום רק כאן משום עיגונא הקילו א"כ כשיש אחד המערער לא הקילו רבנן טפי משטר דעלמא, והרי כשהבעל מערער בודאי בעי קיום הרי דלאו כללא הוא כאן דבעינן תרי דוקא א"כ יש לומר דחד דעלמא נמי, בשלמא לדעת הר"ר אביגדור כהן במהרי"ק שורש ע"ד דהיכי דטוען מזויף הקיום דאורייתא, א"כ יש לומר דשאני בעל כיון דהוא מערער מדאורייתא בעי קיום אבל חד דעלמא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום חד לא מעלה ולא מוריד, אבל לדעת הפוסקים דאפי' טוען מזויף הקיום אינו רק מדרבנן, א"כ מאי קושיא אי נימא דבחד נמי חשו רבנן כיון דחזינן דחששו בשאר שטרות אפילו ליכא מערער כלל:

לכן נראה לי דעיקר הקושיא דהא השליח בעצמו הוא ע"א שהוא שליח הבעל שמסר לידו גט זה, ולבעל בעצמו לא חיישינן שזייף גט כדי לקלקלה, דמהאי טעמא שנים שהביאו אין צ"ל בפ"נ כמ"ש התוס' לעיל ריש מכילתין, והשתא דוקא אם הבעל מערער הרי מכחיש השליח לכך מהני הערעור אבל חד דעלמא אינו מכחיש השליח כלל רק שהוא מזויף וזה נגד חזקה דלא חשיד לקלקלה בידי שמים, הלכך לא דמי לקיום שטרות דעלמא דחיישינן לזיוף שזייף כדי להרויח ממון, אבל לחוש שהבעל זייף כדי לקלקלה אפי' מדרבנן לא חיישינן והוא נגד חזקה הלכך לא מהני בזה ערעור חד כלל רק ערעור הבעל שהוא מכחיש השליח:

ולפי זה נראה לי פשוט דלא מהימן הבעל רק מזויף אבל שאר פסולים לא מהימן במיגו דמזויף דאינו רוצה לומר מזויף דמי זייפו אי הבעל הרי לא חשיד לקלקלה והיאך יאמר על עצמו דהי' חשיד ואי דיאמר דהשליח זייף הרי מכחיש ע"א ולא אמרינן מיגו להכחיש העד גם בלא"ה כבר כתבתי לעיל ריש מכילתין דלא מהימן לערער רק מזוייף בלבד ע"ש:

בד"ה סמוך אהני, שפוסלין החתימה ולוקמא בחזקת א"א ע"כ. ולפי פירושם הוי לי' לומר בפשיטות תרי ותרי נינהו ומה בקשו במה שאמרו סמוך אהני דעל תרווייהו אין סומכין רק מוקמינן בחזקת א"א, ועוד דבפרק האשה שנתארמלה כתבו התוס' דלא הוו בחזקת א"א וכ"ש הכא דגט בידה לפנינו וכיון דאוקי תרי להדי תרי סמכינן אגט שבידה, והיאך קאמר מאי אורי' דסמוך אהני, אנן לא סמכינן עלייהו כלל וסלק אותם כמאן דליתא, ונראה לי דס"ד דמיירי דנולד ערעור קודם שניתן דהכי משמע דקאמר אינו צריך שיאמר והיינו קודם נתינה ועלה קאמר ואם יש עליו עוררין משמע קודם שניתן, והיינו דלא ס"ד בערעור הבעל דקודם נתינה יכול לבטלו, והשתא תיקשי כיון דתרי אומרים מזויף סמוך אהני שלא ליתן לה הגט כלל וממילא אשת איש גמורה היא, ואפילו יתן לה אח"כ לא מהני שאין לה חזקה של גירושין כלל כיון שנולד הספק קודם שניתן לה, אבל לפי מה דמשני ערעור דבעל ע"כ הכוונה אחר שניתן לה הגט, ונהי דאפשר דאפי' בכהאי גוונא תרי ותרי הוי, אבל לא לזה נתכוונו בש"ס מעיקרא כנ"ל:

בד"ה אלא ערעור דבעל וה"ה ערעור דלקוחות כבר כתבתי בריש מכילתין שיש לתמוה בדברי התוס' הללו דהכא לענין איסור א"א מיירי ומה ענין לקוחות לכאן לנשואין, ועוד דעכ"פ למה לא זכרו התוס' הירושלמי הזה לעיל להביא ראי' דטוענין מזויף, וע"ש שפירשתי דהכא בטוענין ברי וכיון דהם בעלי דברים נאמנין לעכב הנשואין ג"כ כמו בעל, אבל בשמא לא מהני רק שלא לטרוף ואין זה ענין למשנתנו, ועוד דתליא אי טוענין מזויף שלא בפניו ואין סברא לחלק בין אי הלקוחות טוענין בעצמן בין אי לא טוענין דטענינן להו אנן דמה נפקא מינה כיון דטוענין שמא, רק הכוונה כמ"ש גם דברי הרא"ש יש לפרש כך ואין להאריך כי הכל מבואר אצלי בחדושי לא"הע באריכות:

במשנה אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. לשון זה תמוה מאד, דהא פשיטא שיש עליו עדים ובלי עדים אין השליח נאמן כלל אפי' יאמר בפ"נ ועוד דהא קתני ואי"ל בפ"נ ובפ"נ הרי בעדים מיירי, ובמשנה ריש מכילתין קתני בפשיטות יתקיים בחותמיו וכן לעיל בברייתא, ומ"ש כאן דלא סגי לי' לתנא לומר יתקיים בחותמיו:

ונראה לי פשוט לפי מה שהוכחתי לעיל ריש מכילתין בראיות ברורות דכמו דלא מהני בפ"נ אחר נתינה רק צריך לחזור וליתנו שנית ולר"מ הוי ממזר ולרבנן פסול כמו כן לא מהני קיום חותמיו אחר שניתן דהנתינה היתה שלא כתקנת חכמים דאסור ליתן הגט לאשה בח"ל רק באחד משני תנאים או שיאמר בפ"נ או שיקיימנו באופן שלא יתננו לאשה רק באופן שלא יועיל ערעור הבעל, והשתא אם יש עליו עדים עכשיו בעת שנתחרש מקיימינן לי' ומכשרינן לי' דכל שעסוקין באותו ענין מהני בפ"נ וכן קיום חותמיו כמ"ש התוס' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה יטלנו הימנה, אבל אי ליכא עדים עכשיו המכירין החתימות לא אמרינן יתקיים בחותמיו דאחר שנסתלקו מאותו ענין שוב לא מהני קיום רק בנתינה שנית והרי נתחרש ולא מהני נתינתו ועוד יש לומר דודאי יש לחלק בין שליח שלא אמר ברצון שלא ידע כלל לומר ובין שליח זה שנאנס והי' רוצה לומר, ובזה מהני באמת קיום אח"כ שלא עבר על תיקון חכמים כיון שנאנס, רק כיון שאינו יכול לומר מנין נדע שהי' יכול לומר וראה כתיבתו וחתימתו ולא אמר לפי שנאנס שמא לא ידע לומר כלל לזה בעינן שיעידו עליו שהי' יודע לומר בפ"נ ועכשיו מחמת אונסו לא אמר ומ"מ לא מהני מה שאמר לעדים מעיקרא שראה כתיבתו וחתימתו דקודם נתינה לא מהני בפ"נ כמ"ש התוס' הנ"ל. והנה לעיל נסתפקו התוס' בהנך תרתי אי מהני קודם נתינה ואי מהני אחר נתינה כשעסוקין באותו ענין, ולפי מה שכתבתי תליא בהני שני פירושים הנ"ל:

שם אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שווין למוליך ולמביא וכו'. הלשון קשה מאד, דהיאך שייך לומר אחד זה ואחד זה מאחר שבא לומר שזה שוה לזה, ולפי מה שאבאר בתוס' בד"ה שוו, דבשחרור עיקר התקנה שנשתחרר שם דסתם שחרור הוא כך דהא זכות הוא, ואף דבגט כה"ג אצ"ל בפ"נ משום דבעגונא לא טענינן מזויף שלא בפניו, אבל עבד איסורא דאית בי' ממונא הוא דהא מפקיעין אותו מיד רבו רק משום עיגון דידי' סגי בחד לומר בפ"נ, אבל בשחרור שבא לשחרר כאן כגון שאמר בפי' שלא ישתחרר עד שיגיע לידו בהא ליכא עיגון כלל דמותר בשפחה, הלכך שפיר קאמר דאחד זה ואחד זה נופלין תחת סוג מוליך ומביא אבל לא שוין זה לזה ממש רק כל חד היכי דשייך בי' עיגון, וניחא ג"כ מה דקתני בתר הכי ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, והתוס' דחקו בזה, ולהנ"ל ניחא דעיקר עיגון בשחרור הוא דנגרע עכשיו ממה שהי' קודם משא"כ אשה לא נגרע כחה ודוק:

בגמרא כגון שנתנו לה כשהיא פיקח וכו' לעיל כתבו התוס' דמשמע לי' דוקא בחרש ולא באלם מדלא קתני ולא אמר. וקשיא לי למה לי דקתני מתניתן ואי"ל ובחרש דלא משכחת לה רק בפיקח ונתחרש בין נתינה לאמירה דלא שכיח כלל הא מצי למיתני הך דינא באלם דכשר להבאה ואי"ל בפ"נ, ובשלמא לרבה ניחא דע"כ בלא שכיח דוקא יתקיים בחותמיו אבל בלא"ה לא מהני קיום חותמיו גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, אבל לרבא ודאי קשיא, ומזה מוכח דאלם ג"כ בר אמירה הוא ע"י רמיזה או כתיבה, וגם התוס' מודים בזה . ומה שהקשו לעיל דלוקמא באלם היינו שאינו כותב ואינו מרמז ובזה באמת שוה לאותו שלא ראה כתיבת הגט או שראה ואינו רוצה לומר, והוי לי' לומר ולא אמר, ומתניתין בעי לומר שנאנס ואי"ל ולאשמועינן דאפ"ה בעי קיום חותמיו, לכך הוצרך לאוקמא בחרש ועמ"ש לעיל. ודע שיש לדקדק כיון דתקנו רבנן נישואין לחרש ע"י רמיזה וכמו כן מגרש ברמיזה בקידושין דרבנן, א"כ הך תקנתא דרבנן למה לא סגי ברמיזה ג"כ. אבל באמת לק"מ כיון דעיקר שהאמינו לחד דמעיקרא מידק דייק וזה לא שייך בחרש, ואי הי' בדעת לא הי' אומר באמת כלל דלא אתי לארועי נפשי' ועוד כיון דעיקר התקנה שלא יועיל ערעור הבעל, וכיון דחרש הוא בודאי יועיל ערעור הבעל אח"כ, ועמ"ש לעיל ד"ה ע"א בתוס' בד"ה אילימא:

בתוס' בד"ה שוו למוליך ולמביא וא"ת וכו' בעבד מה עיגון יש וכו' לא ליתבי' האי שליח. נראה לי דקושיא זו לא קשיא רק לפירש"י ריש מכילתין דאנן חיישינן באמת שמא לא כתב לשמה דאיכא דאשכח כתוב ועומד, וכן לרבא הכוונה דחיישינן לזיוף טפי מא"י משום שאין מצוין לקיימו חשיד טפי לזייף שלא יתברר שקרו וכמ"ש שם באריכות שאי אפשר לפרש הסוגיא באופן אחר כלל ע"ש. אבל כפי הנראה מדברי התוס' שם דאנן לא חיישינן כלל כיון דרוב בקיאין וכן לרבא כמו דבא"י לא בעי קיום כלל כמו כן בח"ל, רק תקנתא דידה היא שלא יבוא הבעל ויערער ויוציא לעז והיא לא תוכל לברר, תקנו בפ"נ שלא יועיל ערעור הבעל, אם כן ממילא בעבד ג"כ אי לא יתקנו חכמים שום תקנה יוכל ליתן הגט לעבד מדינא כי אין ראוי לחוש לכלום כל כמה שאין מערער כמו בא"י, וממילא כשיבוא ויערער יהא בו עיגון לכך תיקנו גם בעבד בפ"נ:

אמנם באמת בלא"ה לפי מה שכתבתי לעיל דסתם עבד משתחרר במקומו ומ"מ לא דמי לאשה דאינה צריכה לומר כשנתגרשה בח"ל שאין לנו לחוש לזיוף כל כמה דליכא מערער, אבל עבד דאית בי' ממונא ראוי לחוש לזיוף מצד הדין כמו כל שטרות דעלמא, רק משום עיגון דידי' סגי שיאמר חד בפ"נ ולפ"ז בעבד איכא עיגון טפי מאשה, והיינו דנקט בתר הכי ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד דחשיב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצות. דבריהם צ"ע לכאורה, דהא מוכח בברייתא לקמן בין לר"מ בין לרבנן דלא קא חשיב אין יודעין לקרות דבעבד ליכא עיגון כה"ג כיון דמותר בשפחה, וא"כ מ"ש דמוליך ומביא כ"ע מודו דשוין ולענין אין יודעין לקרות לא, וע"כ דהך עיגון דהכא היינו דאסור לגמרי אפי' בשפחה כיון שכבר נשתחרר במקומו כמש"ל, ואפשר דס"ל לחלק בין אם נגמר השחרור מצד האדון רק אנן מעכבין מליתנו לעבד להך דהתם שאין השחרור נגמר כלל, והוא דחוק. ויש לי מקום ליישב עוד קושית התוס' הנ"ל דעבד זה חשוב עגון, דודאי לא ישא שפחה, שהוא יחזור אחר עידי קיום ושמא יתקיים ויוכל ליקח ב"ח, וממילא יתעגן. וכפי הנראה הרגישו התוס' בדבר זה ולכך האריכו בקושיא בדבריהם האי שליח גט זה ממדה"י, ולכאורה דברי מותר הם רק שבאו לדחות דברים הנ"ל כיון שאינו יכול להשתחרר רק ע"י שליח זה וגט זה דוקא, וכל שלא יתן לו שליח זה הגט ויקרענו ממילא ישא שפחה כי מי יביא לו גט אחר ממדה"י או כשילך השליח למקומו מי יביאנו שנית לקבל ממנו וממילא ישא שפחה ולא יתעגן ודוק

בד"ה ששוו גיטי נשים, איפכא הוי לי' למימר וכו' דעד השתא איירי בגיטין. דבריהם אינם מובנים דהא עיקר מה שחידש התנא מעיקרא דשחרור ג"כ בכלל מוליך ומביא ועלה קאמר וזו אחת מן הדרכים, א"כ פשיטא דהוי לי' לומר בהיפך דהא בשחרור איירי מעיקרא, ומזה ראי' למ"ש לעיל דהך עבד דהכא הכוונה שכבר נשתחרר , ועיקר עיגון בעבד הוא דמעיקרא הי' מותר בשפחה ועכשיו נאסר בכל, משא"כ אשה לא נגרע כחה ממה שהיתה מעיקרא וגט שוה לשחרור בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה