תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף ב:
בגמרא לפי שאין בקיאין לשמה. תמוה לי מילתא טובא הך בפני נחתם לשמה היכי משכחת לה כיון שהוא מעיד על הכתיבה שנכתב לשמה איזה חשש יש שנחתם שלא לשמה הא אפי' בשטר דעלמא אין העדים חותמין אלא במכירין בעלי הדברים ועד שיקראו מה כתוב בו ובציווי הבעל דבר א"כ כיון שנכתב לשמה ממילא חתמו ג"כ לשמה וכבר חשבו כל אופני שלא לשמה ריש כל הגט וכלהו לא שייכי היכי דנכתב לשמה. ורחוק מאוד לומר דחיישינן שנכתב לשם זה ונמלך שלא לגרש ונתנו לאחר או שאבדו והשליכו לאשפה ומצאו אחר והחתים עליו עדים וחזר השני ונמלך ג"כ והחזירו לראשון ולקמן אמרינן בכתב שיטה ראשונה לשמה דסגי בכך דאמרינן מסתמא סיימוהו לשמה ולא חיישינן דנמלך בנתיים כ"ש שאין לחוש היכי דידענו דנכתב כל הגט לשם זה דנחתם לאחר ואח"כ חזר הראשון לגרש בו ומהאי טעמא נמי אין לחוש דהיה לו שתי נשים ושמותיהן שוות ונחתם להשנית:
והי' אפשר לומר דעיקר החשש שנכתב ע"י אומר אמרו דקי"ל דלא מהני בגט וכתב הרמב"ן סוף התקבל הטעם משום דבעינן לשמה לא הוי לשמה עד שישמעו מפיו ממש הלכך בח"ל שאין בקיאין חיישינן דחתמו ע"י אומר אמרו דבשטר כה"ג כשר כמ"ש התוס' פרק התקבל דלא הוי עד מפי עד אבל בגט פסול ואינהו דאין בקיאין אין חוששין לזה. אמנם בש"ס ריש כל הגט מוכח דאומר אמרו לאו משום לשמה הוא מדלא חשוב יתר על כן באומר אמרו וכן דעת הרא"ה ז"ל סוף פרק התקבל הנ"ל ועוד דבעי לאוקמא כר"מ ור"מ מכשיר אומר אמרו ורבה גופי' דמפרש הכא משום לשמה ס"ל סוף התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה גם אין נראה לומר לפי מה דקי"ל שצריך שיוציא בשפתיו דוקא שהוא כותב לשמה א"כ בח"ל שאין בקיאין חיישינן שלא הוציא בשפתיו ובשטר כה"ג כשר ובגט פסול דהא ליתא דפשיטא דכל שצוה הבעל שיחתמו והם חתמו דחשיב לשמה ממש וכן בעל שאמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב הסופר פשיטא דחשיב לשמה ממש ואפי' בבעל עצמו הכותב אין דין זה מוסכם ואינו רק חומרא בעלמא. ובריש פרק כל הגט משמע בהדיא שאין צריך כלל להוציא בשפתיו וכן בריש זבחים ואין להאריך כאן:
וביותר יש לתמוה לפי מה דמוקמינן לקמן כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה א"כ משמע דבעי מוכח מתוכו א"כ לא חיישינן כלל לשני יב"ש א"כ פשיטא דליכא למיחש דאחר החתים העדים דהא אין כותבין אלא במכירין ואחר ליכא שיהא שמו כך כמו זה ועוד לאיזה צורך יבוא אחר שאין שמו כך להחתים עליו עדים דהא שינה שמו ודאי פסול ובהא בקיאין:
הן אמת ראיתי בתוס' לקמן דכ"ג בד"ה אימא שנחתם שכתבו דדרך סופרים לכתוב ולחתום גט כדי להתלמד. ולפי זה יש לומר בפשיטות דחיישינן שנכתב לשמה אבל נחתם להתלמד. אבל מלבד דקשה הדבר מאד לחוש על זה ודוקא שנכתב ונחתם להתלמד יש לחוש. אבל כיון שנכתב לשמה מאיזה צד נחוש שנחתם להתלמד אך בלא"ה לא נתכוונו התוס' שם דחתמו בו עדים להתלמד דפשיטא דאין עדים חותמין להתלמד שזה שקר מבואר ולא חשידי להעיד שקר רק כוונת התוס' דהסופר חותם חתימות על הגט להתלמד אבל כאן כיון שאומר שחתמו עליו עדים כגון שהוא מקוים למה ניחוש דחתמו שלא לשמה להתלמד:
אשר על כן יראה לי שזה שהוצרכו להעיד על חתימה לשמה הכוונה בזה דעיקר חתימת העדים בכל מקום הוא שהן, מעידין על הכשר הגט והשטר שנעשה בהכשר ועל השטר מעידין שזה לוה מזה ומהאי טעמא כל שכתב ידן יוצא ממקום אחר לא חיישינן לשום פסול דאנן סהדי כל שחתמו עליו העדים דהכל בהכשר נעשה וכמו כן בגט העדים החתומים בו מעידים על הכשרו של גט:
ומהאי טעמא צריך שישמעו העדים כשיאמר הבעל לסופר כתוב כמבואר בספר התרומה ומוזכר בסדר הגט הלכך כיון דלתנא דמתניתין צריך חתימה על הגט צריך השליח שיעיד שנחתם שנעשה הגט לשמה דכיון דאין בקיאין נהי דבאמת נכתב לשמה אבל לא חתמו על זה העדים ואין כאן חתימת עדים כלל כיון שלא חתמו על הכשירו של גט ולפי זה יהא ענין בפני נכתב ובפני נחתם לרבה בפני נכתב לשמה ובפני חתמו עליו העדים שנעשה לשמה וכל שלא חתמו העדים כך לא כרתי ובהכי ניחא דלא מהני בפני נחתם חציו ולא אמרינן כיון דאין חותמין רק זה בפני זה כיון שחתם זה לשם זה גם השני מסתמא חתם לשם זה. ולהנ"ל ניחא דנהי דחתם לשם זה אבל השני אפשר לא ראה דנכתב לשמה:
איברא עדיין יש להקשות תינח לתנא דמתניתן דמצריך כתיבה לשמה א"כ צריך שיחתמו על כתיבתו לשמה ואי לאו הכי לא כרתי. אבל לר"מ דלא בעי רק חתימה לשמה א"כ אין צריך שיחתמו על כתיבתו שנכתב לשמה שאין זה מהכשר הגט כלל דלא בעי כתיבה לשמה כלל. א"כ לשיטת התוס'. דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ואין כאן רק יב"ש אחד א"כ הרי ממילא חתמו לשמה ובגמרא בעי לאוקמא מתניתן כר"מ רק בפני נכתב קשיא לי' וקשה בפני נחתם מי ניחא. אך באמת לק"מ דהא דבעינן לר"מ מוכח מתוכו אין הכוונה שיהא מוכח בתוך הגט שזה גירש לזו דפשיטא דלעולם אין מוכח שנתגרשה דמזה אין עידי חתימה יודעין כלל רק תפיסתה מוכחת שנתגרשה א"כ אפילו הוחזקו שני יב"ש ג"כ תפיסתה מוכחת שנתגרשה רק הכוונה שזו המתגרשת והמגרש שלפנינו הן הם שחתמו עליהן, העדים והיינו לפי שלא הוחזק שם אחר והם שמותיהן ככתוב בגט אבל בח"ל שאין בקיאין לשמה פשיטא דלא חיישי כלל למוכח מתוכו כאן שאין צריך לדעתם שיהיו הם בעצמם שחתמו עליהן העדים ושפיר צריך להעיד שנחתם לשמה. אבל אי לא הוי בעינן לשמה פשיטא דלא בעינן מוכח מתוכו כלל ואפי' בשטר בעינן שיהא זה בעצמו שחתמו עליו העדים ושיעבדו נכסיו שאילו שיעבדו והעידו על אחר בודאי לא מהני ליב"ש אחר דלא גרע משטר שנמחל שעבודו וכ"ש זה שלא שיעבדו מעולם לזה. אך בלא"ה כבר הוכחתי לקמן והעליתי דהעיקר כדעת רש"י וסיעתו דלא בעי ר"מ מוכח מתוכו כלל א"כ בלא"ה לק"מ:
כללו של דבר דלמ"ד דצריך כתיבה וחתימה לשמה. הכוונה שצריך שיכתב לשמה ויחתמו עליו העדים שנכתב לשמה ונעשה בהכשר ואי לא"ה הוי כאלו אין בו עדים כלל ואין הגט כורת. ובזה יתבארו לך הרבה סוגיות בפרק זה ובריש פרק ב' כמו שאבאר בס"ד כל אחד במקומו. וידעתי כי דבר זה סותר כמה ענינים בדברי התוס' בכמה מקומות ומיושב הרבה קושיות ואעפ"כ לא מנעתי לכתוב הנראה לע"ד:
שם רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו יש לי בזה מקום עיון בין לרבה בין לרבא אי נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפני נחתם שלא ראה כלל כתיבת הגט אי חזרה האשה אחר עדים המצויין לקיימו וקיימה אותו אי מהני נתינה קמייתא או דבעינן שיחזור ויטלנו הימנה ויתננו לה:
ואשר הביאני להסתפק בזה הוא מה ששנינו לקמן רפ"ב המביא גט ולא אמר בפ"נ וכו' פסול ולא זכרו שם קיום חותמיו כמו שזכרו לקמן גבי המביא גט ואי"ל בפ"נ והיינו משום דהתם שנתן שלא כדין דחכמים תקנו שלא ליתן גט ממה"י רק באחד משני תנאים או שיאמר בפ"נ וכו' או שיקיימנו קודם אבל פשיטא שאסור ליתנו על סמך לקיימו אח"כ דא"כ בטלת התקנה לגמרי הילכך קמש"ל מתניתין דרפ"ב דלא מהני נתינה זו כלום והגט פסול אבל לקמן באי "ל שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש הרי נתנו לה כפי הדין רק שלא הספיק לומר עד שנתחרש לכך מהני קיום חותמיו ומהאי טעמא אמרו לקמן בברייתא לר"מ דהוי הוולד ממזר ואי ס"ד דמהני קיום להכשירו למפרע היאך פסיק ותני הוולד ממזר הא אכתי יכולה לקיימו ומן הסתם תעשה האשה כל טצדקי שתקיימנו. וע"כ דכל שניתן שלא כמטבע חכמים לא מהני רק שיחזור ויתן לה שנית ואי נשאת קודם הוי ממזר וממילא לרבנן תצא דלא נחלקו ר"מ ורבנן רק למר תצא או לא תנשא לכתחלה ולמר ממזר אבל לכ"ע נתינה קמייתא לא מהני להכשירה למפרע במה שתקיימנו אח"כ והיינו דלא נקט נ"מ בין רבה לרבא בנתנו לה ולא אמר בפ"נ שלא ראה כתיבת הגט לרבה בעינן שתברר שנכתב לשמה ולרבא לקיימו בחותמיו וע"כ דלתרווייהו לא מהני כל שניתן שלא כדין וקודם נתינה היינו בכלל אתי' בי' תרי דדמי למקוים כמו שכתבו התוס' והא דלא נקט נ"מ באי"ל הא מוקמינן לה לקמן דגם רבה מודה בהא דלא שכיח ע"ש. ובאמת שדברים הללו ג"כ סותרין דברי הפוסקים אבל נראין לי ברורים. ומיושבין כמה קושיות כמו שאבאר כל אחד במקומו:
שם מאי בינייהו. תמוה לי הא איכא בינייהו שאין השליח יודע כלל אם נכתב לשמה ואומר בפ"נ ובפני נחתם לרבא מהני דהא מ"מ מעיד הוא על החתימות ולרבה לא מהני ואפי' תימא שאין צורך לשאלו אם נכתב לשמה אבל כשאומר בפי' שאינו יודע אם נכתב לשמה פשיטא דלא מהני לרבה, ולרבא מהני:
לפיכך נראה לי דכיון דלרבא בעינן ג"כ שיאמר בפני נכתב משום איחלופי צריך להעיד על לשמה כמו לרבה ממש דאין סברא כלל שיתקנו חכמים דמשום איחלופי יאמר שראה שנכתב בלבד דהא אנו רואין כתב כתוב לפנינו ופשיטא שנכתב ומהו עדותו בזה ואטו משום איחלופי יתקנו שיאמר דבר שאינו כלל גם לא נתקן חשש איחלופי בזה ובהכרח משום איחלופי תקנו שיעיד על הכתיבה שנכתב לשמה כמו לרבה ממש וזה ששואל בפשיטות מאי בינייהו דכיון דע"כ מודה רבא שצריך שיעיד על הכתיבה לשמה ממש כמו לרבה א"כ מאי נ"מ והוצרך לומר דנ"מ היכא שאין צריך לומר כלל משום קיום דאז לא בעי משום איחלופי לרבא ולרבה צריך משום לשמה בעצם וזה ברור לפע"ד ומיושב קושית התוס' לקמן בד"ה אתי לאיחלופי ע"ש:
אלא שיש לדקדק לקמן בהא דאמרינן דלרבה ניחא דלא חשוב לשמה בכלל דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהוי בכלל מוליך ומביא אבל לרבא קשה והשתא הא לרבא ג"כ כיון שמעיד שנכתב לשמה הוי ג"כ בכלל מוליך ומביא אבל באמת לק"מ דדוקא לרבה דאין בקיאין ומדינא קאמר שפיר מוכח ממוליך ומביא לשמה אבל לרבא כיון דלשמה בקיאין כמו כל הלכות גטין רק משום איחלופי צ"ל א"כ אכתי לא מוכח ממוליך ומביא דצריך בשחרור לשמה כמו באשה דשפיר יש לומר דאינו צריך לשמה בשחרור ומעיד על פסול אחר בשחרור משום איחלופי אבל לרבה אינו מעיד רק על מה שאין בקיאין וע"כ דיש בשחרור משום לשמה ועמ"ש עוד בש"ס לקמן שם ובתוס' כאן בד"ה לפי:
שם הוי דבר שבערוה. תמוה מילתא טובא חדא למה לי דבר שבערוה כיון דאיתחזק איסורא ואי נקט דבר שבערוה למה לי איתחזק איסורא ועוד האיך שייך איתחזק איסורא בכאן וכי העד בא להוציא אשה זו מחזקתה, והרי גם לפי דבריו אשת איש הוא עדיין וכמו כן דבר שבערוה לא הוי מהאי טעמא כדמוכח להדיא לקמן פ"ג גבי המביא גט ומצאו דנאמן השליח לומר שמכירו בט"ע שזה הוא וכשר לגרש בו והוי ממש כהך דהכא שהרי לפי דברי השליח מגרשין בגט זה ולולא דבריו אנו חוששין דגט זה אינו לשם אשה זו וע"כ דכה"ג אינו לא דבר שבערוה ולא איתחזק איסורא:
אבל באמת הדברים כפשטן דכתיבת גט לשמה ג"כ דבר שבערוה הוא דהכתיבה כורתת כמו הנתינה דכתיב וכתב ונתן וצריך שיהיו שנים אצל כתיבת הגט וכן מבואר בס' התרומה להדיא שצריך שישמעו העדים שהבעל אומר לסופר כתוב ושליח זה שבא להעיד על זה שנכתב לשמה ואין אנו משגיחין על עדים החתומים בו שאנו חוששין שלא היו בקיאין הרי מעיד הוא על דבר שבערוה ואפי' אומר שנעשה בפני שנים הוי דבר שבערוה כמ"ש הר"ן פרק האשה שנתארמלה להדיא דע"א המעיד בפני נתקדשה ובפני עוד אחר הוי ג"כ דבר שבערוה דבירור דבר שבערוה הוי כמו דבר שבערוה עצמה:
אמנם היינו דוקא לאשה המוחזקת בא"א אבל אי לא נתחזקה רק על פי דבריו נאמן על בירור דבר שבערוה מכח הפה שאסר כמו אשה שאמרה א"א היתי וגרושה אני דנאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת. והשתא שפיר איצטריך תרווייהו דמכח איתחזק בלבד הי' נאמן דאינה רוצה להוציאה מחזקתה כלל ודבר שבערוה ג"כ לא מהני אי לא איתחזק דנאמן על בירור דבר שבערוה מכח הפה שאסר כנ"ל אבל השתא דאיתחזק איסור א"א הוי דבר שבערוה אבל שם בשליח שאבד גט ומצאו דזה ידעינן שנכתב גט לאשה זו לשמה רק דלא ידעינן אי זה הגט הוא הגט הנמצא ושפיר לא הוי דבר שבערוה ונאמן להכירו בט"ע כנ"ל:
בתוס' בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכו' ונכתב ביום וכו'. מדבריהם מוכח דמוקדם גמור שנעשה בפסול לא מתכשר ע"י שליח ולא דמי לגיטין הבאין ממדה"י דכלהו לא ניתנו ביומן ומהני משום דאית להו קלא דלא מהני טעמא דקלא רק אי נעשה בהכשר וראוי לגרש בו מיד אבל נכתב ביום ונחתם בלילה דאין ראוי לגרש בו מיד ונעשה, בפסול שוב לא מתכשר אח"כ ע"י שליח וכן מבואר בירושלמי דקאמר נכתב ביום ונחתם ביום נכתב לשמה וכו"'. ותמה אני על הפוסקים בא"ה סי' קכ"ז שלא זכרו דברי התוס' הללו:
בא"ד זה אינו וכו' לכאורה תמוה דמ"מ תרתי לא שמעינן ואפילו אי לא בעי רק לשמה לחוד ג"כ צריך לומר משום לשמה וצ"ל דכיון דקתני שווין למוליך ולמביא ע"כ דכלהו פסולים שיש בגט יש בשחרור דאל"כ אין שווין כשנודע לנו שנעשה הכל בהכשר רק מחובר לא ידענו. בשחרור אינו צריך ובגט צריך ומדקתני שווין ע"כ מה שיש בגט יש בשחרור תדע דאל"כ תקשי כיון דרבה אית לי' דרבא למה לרבה ניחא אכתי לא ידענו לשמה דבלי לשמה צ"ל משום קיום. וע"כ דלרבה ידעינן דאל"כ אין שווין כשהוא מקוים. בגט צריך משום לשמה ובשחרור לא. [או דבגט צריך בפני נכתב ובפ"נ ובשחרור כיון דליכא לשמה אין צריך רק בפ"נ דרבה לא חייש לאיחלופי] אך לא ידעתי למה לא ניחא להו דמשום דלא שכיח לא חששו לומר בשאר פסולים רק לשמה דשכיח חששו. ומן הירושלמי הנ"ל שהבאתי משמע בהדיא דלשמה לאו דוקא שהרי זכרו נכתב ביום ונחתם ביום ג"כ:
בא"ד והא דפי' בקונ' נראה לי דכוונתם דאי נפרש כל הלכות גיטין בודאי אין מקום לפירש"י דא"כ צריך לשאלו כל הלכות גיטין רק אפי' השתא דאין הכוונה רק משום לשמה ג"כ אין נראה פי' הקונ' דלא אשתמט בשום דוכתא דצריך לשאול כלל. ומהרש"א פי' בע"א ולפי דבריו הוי להו לתוס' להוכיח מעיקרא מהא גופא דאין הכוונה כל הלכות גיטין:
בא"ד ועוד דא"כ לימא איכא בינייהו וכו'. לפי מה שכתבו לקמן ליישב פירש"י דלא בעי למינקט רק דלמר צריך ולמר לא צריך א"כ לכאורה הא נמי לא קשיא. אך יש לחלק דנפקותא זו שייך לעולם דלעולם צריך לשאלו. אך כבר כתבתי לעיל בגמרא והוכחתי דאין הפרש בין רבה לרבא לענין בפני נכתב בשום דבר וכן מוכח מעובדא דבר הדי' לקמן וברייתא דהוא בבית וסופר בעלי' דאל"כ כל הני תיקשי לרבא אם כן אם צריך לשאלו לרבה לרבא נמי משום איחלופי צריך להעיד לשמה כמו לרבה ממש:
בד"ה לפי שאין בקיאין קשה דלקמן וכו' מינקט נקט לי' בידי' וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה שהקשו קושית הש"ס לקמן ותירצו מה שתירץ הש"ס לקמן וכן פירשו בעצמם לקמן קושית הש"ס והתירוץ כמו שכתבו כאן. אבל כוונתם פשוט דלקמן דמיירי מכח שלא תחלוק אחר שלמדו יש לומר כיון דנקט לי' בידי' אינו נראה כשליח דעלמא אבל כאן דס"ד דבאמת אין בקיאין למה לא יערער דמעיקרא לא הי' בקי ואהא תירצו כיון דאפילו קודם שלמדו רוב בקיאין תו לא מערער וממילא גם לקמן פירשו כך כיון דע"כ צריך לומר תירוץ זה קודם שלמדו כמ"ש כאן ועמ"ש לקמן שם באריכות דבלא"ה לא קשיא קושיא זו רק שם ולא כאן והיינו דלא מקשה הכא קושיא זו כאן כמו דמקשה לקמן וה"ל להש"ס לתרץ כמו שם בפרט דהכא קשיא טפי דמיירי קודם שלמדו. ולפי מה שכתבתי שם לק"מ ע"ש:
בד"ה מאי בינייהו וכו' לא מצי למימר מוליך איכא בינייהו וכו'. קשה לי דאכתי הוי מצי לומר נ"מ במוליך בפקח ונתחרש דלמ"ד משום לשמה אינו רק גזירה מוליך אטו מביא ולא גזרינן במילתא דלא שכיח אבל למ"ד משום קיום אפילו במילתא דלא שכיח צריך לקיימו דוקא ולא מהני מה שנתחרש, ובשלמא למסקנא דרבה אית לי' דרבא ניחא דלרבה נמי בעי קיום אבל למאי דס"ד השתא איכא נפקותא במוליך ודוחק לומר דס"ד השתא דאפילו במילתא דלא שכיח גזרינן. דעכ"פ לא הי' לו לשאול מאי בינייהו הא יש לומר דבלא שכיח לא גזרו כדאמרינן לקמן אחר שלמדו דאינו רק גזירה דבפקח ונתחרש לא גזרו שמא יחזור לקלקולו. ורחוק בעיני לחלק בין גזירה דשמא יחזור לקלקולו דליכא למיחש האידנא כלל משא"כ גזירה דמוליך אטו מביא דמוליך ומביא איתניהו בחד זמן דכללא הוא בכל מקום מילתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן ומנא להו דבהא גזרינן. גם בלא"ה לא הבנתי טורח זה למה להו כך הוי להו לומר במה נפשך אי ס"ל מוליך צריך ליכא נפקותא ואי אין צריך הוי בכלל ממדינה למדינה בא"י ולמה חלקו דבריהם לת"ק ולרבנן בתראי. לכן נראה לי דכוונת התוס' דהם ידעו דממדינה למדינה בא"י היינו מוליך רק דקשיא להו דלמה שביק מוליך דנקט תנא במשנה להדיא ובהא איכא בינייהו ולמה נקט ממדינה למדינה בא"י דלא הוזכר במתניתין כלל ועל זה תירצו דמוליך דמתניתין דקתני דצריך לומר גם רבה מודה רק שנחדש מוליך שאין צריך לרבה באינו י"ל, מוליך זה לא הוזכר במתניתין כלל רק דמוכח מדיוקא דת"ק דנקט המביא ממה"י מוכח דמוליך לא ובאינו י"ל אפי' רבנן בתראי מודה א"כ נקט ממדינה למדינה בא"י דג"כ מוכח מדיוקא דמה"י דבא"י לא ונקט חדא וה"ה לאידך:
בא"ד גט מקוים איכא בינייהו וכו'. אין כוונתם שהביא גט מקוים שנתקיים בח"ל דמה נ"מ מ"מ צריך לקיים חתימת ב"ד כמו חתימת העדים ועוד אי נתקיים אפשר דאפילו לרבה לא צריך שכל שהי' לפני ב"ד אין לחוש לשום פסול דודאי נעשה בהכשר וכן משמע לקמן פ"ב דאפי' חלה בח"ל אין צריך שיאמר רק שליח ב"ד אני דמסתמא עשו ב"ד כהוגן. רק כוונת התוס' שהביא גט שהוא מקוים על פי עדים המעידין עליו שזהו חתימתם ולרבה צריך להעיד על לשמה ועל זה כתבו דהוי בכלל אתי' בי' תרי דדמי למקוים. ועמ"ש בדבור שאחר זה:
בד"ה דאתי' בי תרי וקשה אטו בכיפה תלו להו וכו' כתב מהרש"א דהא דלא תירצו דאמרי ידענו דבעי לומר נפקותא דלמר צריך ולמר לא צריך כמ"ש התוס' לקמן ואינו נראה כלל דמאי קשיא להו מעיקרא דלמא גט מקוים א"ב דאי מקוים שם אכתי צריך לקיים חתימת ב"ד והוי נפקותא דלמר צריך בפ"נ ולמר ידענו. אבל כוונת התוס' דידענו היינו מקוים ממש והוי לי' לומר מקוים איכא בינייהו וע"כ דאתי' בי תרי אינו מקוים ממש רק דמי למקוים כמ"ש התוס' לעיל:
ובעיקר מה שהקשו לפירש"י נראה לי כיון דחזינן בא"י דיכולה לקיימו לא חששו לערעור הבעל וא"כ בח"ל נמי כיון דיכולה לקיימו עכשיו בכאן שוב לא תקנו דהיא תחוש על עצמה ולא תנשא בלי שתקיימנו וזה שכתב רש"י דאי באנו לחוש לערעור הבעל הרי עדים מצויין לקיימו והיא תחוש על עצמה לקיים קודם שילכו דמסתמא כשהביאו בי תרי נתנו לב לראות להכיר החתימות שיוכלו לקיימו ומה שהקשו דכך שווין שנים מן השוק כבר נשמר רש"י ז"ל מזה דלא פלוג בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי ועוד דמסתמא אותן העדים המביאין גט נותנין לב להכיר החתימות והבעל ג"כ ששלח שנים היינו כדי שיוכלו להעיד עליו ואדרבא לפי' ריב"א קשה דכך לי שנים מן השוק המעידין שעשאו שליח בגט זה ואין צריך דאתי' בי' תרי אבל לפירש"י ניחא כנ"ל:
בא"ד דתו לא מהימן לומר לא שלחתים וכו'. ומ"מ בחד לא סגי שיאמר שליח הבעל אני דהך סברא דלא אתי לאורועי נפשי' לא שייך רק כשאומר בפני נעשה הכל והוא לא ראה אבל כשיאמר שליח הבעל אני לא יתברר שקרו דאף דאינו חשוד לקלקלה הוא יתנצל עצמו דמסר לו גט מזויף וביקש לקלקלה ועוד אבאר לקמן בתוס' בד"ה ורבנן טעם אחר לזה:
בא"ד ולהאי לא חיישינן וכו' כוונתם דודאי אף דכל עדים בחזקת כשרות ה"מ אי דנין על בני אדם ידועים כגון אי מקיימין עדים החתימות או השליח הרי נודע מי הם ואין חוששין שהם פסולים אבל כאן דלא ידעינן רק שהם שלוחים והחתימות אינם ידועים לנו כלל א"כ פשיטא דיש פסולים בעולם ואי היו ידועים לנו הי' נודע שהם פסולים וע"ז כתבו דלא חשיד לקלקלה:
בד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע כו'. לפי שתרצו לעיל דלכך לא קשיא מבעל שהביא גט משום דרוב בקיאין כתבו כאן דאכתי לא ידע מהא ומ"מ דעדיפא מינה מקשה ליבעי תרי ובתר דמסיק דרוב בקיאין ממילא לא קשיא מבעל ג"כ. אך עדיין קשה שלא הקשה הש"ס כאן מבעל וליישב כמו שהקשה ומתרץ לקמן ולמה נטרו עד לקמן ולהקשות דרך אי הכי ולקמן שם אבאר בס"ד דבלא"ה לק"מ ע"ש:
בד"ה ע"א וכו' ולא הוי לי' להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה וכו'. ולפעד"נ דכוונת רש"י דאי ע"א נאמן באיסורין ממילא ראוי להאמינו בדבר שבידו אפי' איתחזק איסורא אבל אי הי' דין האיסורין כמו ממון לא הוי מהני בידו דאין ע"א נאמן לממון בדבר שהי' בידו למפרע רק לפי דבאיסור ע"א נאמן מועיל בידו לסלק החזקה והוי כאיסור דעלמא כי אין לדון על החזקה מה שבידו לסלקה:
בא"ד דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחר עע"ג לכאורה לשונם תמוה דלהיפך מצינו מפורש דלא בעינן עע"ג רק בידע דלא גמיר או בחש"ו והיא משנה שלימה ריש חולין וצ"ל דכוונתם דמה דבעינן עע"ג בחש"ו ובידע דלא גמיר היינו היודע הלכות שחיטה דאינהו מועדין לקלקל אבל כאן לא נתכוונו רק שיצטרך עע"ג שיראה ששחט וסומכין על רוב מצויין ששחט יפה אבל בלא ראה כלל ששחט לא מהני דאין ע"א נאמן באיסורין ועל זה כתבו דלא מצינו בגדול השוחט שיצטרך עע"ג כלל:
בא"ד כיון שבידה ללמוד לשחוט. לכאורה דבריהם מגומגמין כיון דמיירי באופן דלא שייך רוב מצוין א"כ מה זה שכתבו מעיקרא בידו לשחוט ואי בידו ללמוד לשחוט א"כ הרי מנאמנות האנשים מוכח זה דבידו ללמוד הוי בידו ולמה הביאו זה מנאמנות הנשים. וצריך לומר דמיירי בידעינן דגמיר ומ"מ לא נאמין לו דהוא שחט ואי הי' ניכר בית השחיטה הוי ניחא דמי ששחט יפה שחט מכח הרוב אבל השתא דאינו ניכר מה בכך דגמיר הא אינו נאמן שהוא שחט וע"כ דבידו לשחוט. אך קצת קשה אכתי למה לי נאמנות הנשים הא מאנשים מוכח זה דחזינן דנאמנים אפי' לא ידעינן אי גמירי דליכא בידו מעיקרא. ועמ"ש בביאורי לי"ד ה"ש בזה:
בא"ד וא"ת ומנא לן וכו' ולא ניחא להו לומר מדבעינן קרא דבר דבר בממון דגבי דבר שבערוה בעינן ב' ש"מ דבעלמא ע"א נאמן. דמ"מ תיקשי לס"ד דע"א נאמן בכל גווני ולא ידע לחלק בדבר שבערוה:
בד"ה ע"א נאמן הקשה ר"ת כו'. ולפי מה שכתבתי בש"ס לק"מ דס"ד דעדות השליח אינו כורת כלל והוי כמו איסור דעלמא ומשני דכתיבה לשמה דבר שבערוה הוא ובעי ב':
בד"ה הוי כו' האי דנקט דבר שבערוה כו'. דבריהם דחוקין ועכ"פ מה צורך לאיתחזק איסורא וה"ל לומר דבר שבערוה בלבד, וכבר כתבתי בש"ס לפרש בפשיטות:
בא"ד וא"ת וכו' ולדעתי נראה דלא קשיא דודאי לכ"ע ע"כ עיקר לימוד ע"א באיסור מנדה ילפינן כמ"ש התוס' בעצמם לעיל רק דלא ס"ל לחלק בין איתחזק ללא איתחזק אבל לולא קרא דנדה לא הוי ידעינן כלל להאמין ע"א באיסור כמו שהקשו התוס' לעיל מנא לי' דע"א נאמן באיסורין ולא מצאו ללמוד רק מנדה:
בד"ה סתם ספרי וכו' והוי כמו מיעוטא דמיעוטא וכו'. ואף דמה דחייש ר"מ למיעוט אינו רק דרבנן מ"מ לולא דהוי הכא מיעוטא דמיעוטא פשיטא דלא הוי מקילינן משום עיגון דודאי ר"מ חייש למיעוט אפילו במקום עיגון גבי קטן וקטנה ומכ"ש שיש לחוש באיסור א"א החמור טפי משאר איסורין לא להקל בזה וכן בהך דהכא דקאמר משום עיגונא הקילו היינו שלא להחמיר טפי מבמקום אחר דבעלמא לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא כלל והכא חיישינן וסגי בע"א תדע דאפי' לרבנן דלא חיישי למיעוט כלל מ"מ החמירו בכאן לומר וחששו טפי מעלמא ש"מ שאין מקילין בכאן טפי מעלמא רק שאין מחמירין כ"כ טפי מעלמא להצריך תרי ודי שנחמיר דצריך חד וזהו משום עיגון וכן לקמן בקיום ג"כ החמירו כאן טפי דהא בא"י אין צריך קיום כלל ודי שנחמיר בח"ל בע"א ולא נחמיר בתרי משום עיגון:
בד"ה ורבנן וקשה אפי' נכתב לשמו פסול לגרש בו לר"מ וכו'. אין להקשות כיון דלא בקיאי לשמה וחושבין דיב"ש זה יכול לגרש בגט הנכתב ליב"ש חבירו א"כ פשיטא דלא בעי מוכח מתוכו לדעתם. דמ"מ כיון דסתם ספרי בקיאי ואינהו ידעי דבעינן לשמה ובעינן מוכח מתוכו א"כ לא יכתוב הסופר רק בלא הוחזקו ביב"ש. ובעיקר ענין זה מה שכתבו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ויסדוהו התוס' בכמה מקומות ועיקר ראייתם מהך דפרק כל הגט, אבל כבר הוכחתי לקמן דמהתם מוכח לכאורה להיפוך ועוד כמה ראיות להיפוך, וכ"כ הרשב"א ז"ל דר"מ לא בעי מוכח מתוכו כלל:
בא"ד ואפילו לר"א צריך ע"מ שידעו וכו'. דברים אלו לא נתבררו לי דמאיזה צד אמרו כך הא האמינו לשליח שהוא שליח הבעל כמו שהאמינוהו לומר בפני נכתב כמ"ש הרא"ש להדיא. ונ"ל דכוונתם כך דודאי ע"מ צריכין לידע בעצמם להעיד שראו פלוני או שלוחו גירש את אשתו בגט כשר על פי הדין אבל אין להם לסמוך על עדות השליח שהוא שליח הבעל א"כ אינן יודעין כלל ששלוחו גירש והוי עד מפי עד והשתא אי לא חיישינן לשיב"ש א"כ תפיסתו מצד עצמו מוכחת שהוא שליח הבעל לא עדות השליח א"כ שפיר הוי ע"מ עדים ששליחו גירש ובכשרות הגט אם אינו מזויף או נכתב לשמה זה אין ענין לע"מ רק ב"ד מכשירין הגט וממילא שליח הבעל הוא דתפיסתו מוכחת אבל אי חיישת לשיב"ש א"כ אפי' מעיד לשמה לא מהני דהא צריך להעיד שהוא שליח הבעל דשמא מיב"ש אחר נשלח ואין תפיסתו מוכחת מי שלחו ועל עדות השליח מה שהוא מעיד שבעלה של זו שלחו אין עידי מסירה יכולין להעיד דשלוחו גירש דהוי עדות מפי עד. ובהכי ניחא מה דקשה על מה שכתבו התוס' דכל דידעינן דשליח הבעל הוא אין חשש כלל דלא חשיד לקלקלה א"כ למה לי שיעיד על הקיום יעיד שהוא שליח הבעל ולהנ"ל ניחא דאי יעיד שהוא שליח הבעל ליכא ע"מ שגירש רק מפי עד אבל אי מעיד בפני נחתם דאינו מזויף ובזה האמניו חכמים כיון דמדאורייתא אין צריך קיום וממילא תפיסתו מוכחת שהוא שליח דלא חיישינן לשיב"ש ושפיר מעידין ע"מ דשלוחו גירש בגט כשר כנ"ל::
בא"ד שלא יערער הבעל וכו'. כוונתם דחשש ליכא באמת כמו שכתבו לעיל דאינו רק לעז. אך יש לדקדק כיון דע"כ הך חשש דלהתלמד אינו חשש גמור דלא חיישינן לזה רק ללעז א"כ למה לי סתם ספרי גמירי ורוב בקיאין דהא כיון דאנן לא חיישינן לב' יב"ש אין חשש רק להתלמד ואין לחוש לזה מן הדין וצ"ל דע"כ לא אמרינן דלהתלמד אינו חשש גמור רק לפי דסתם ספרי דדייני בקיאין לשמה וממילא נזהרין בכך שלא להשליך לאשפה גט שנכתב להתלמד כמ"ש התוס' לקמן ד"ג ע"ב בד"ה שלשה אבל אי הי' מקום חשש דאין בקיאין הוי להתלמד חשש גמור ועוד דאי אין בקיאין יש לחוש באמת לשני יב"ש וכיון דאין בקיאין לשמה לא חיישי ג"כ למוכח מתוכו כמש"ל:
אך הא קשיא לי חתימה לשמה למה לי כיון שמעיד שנכתב לשמה ואפילו תימא דעדים אין בקיאין אבל ע"כ אין כאן רק יב"ש זה דהא נכתב לשמה א"כ ממילא הוי חתימתם לשמה דודאי אין לחוש דהעדים חתמו להתלמד ובשטרות נמי ניחוש להכי ומאיזה צד ניחוש להכי כיון שהי' ביד הבעל וכתבו לגרש בו. ומזה ראיה למה שכתבתי במשנה דע"ח צריכין להעיד על הכשר הגט שנכתב לשמה, ומעתה יש לומר דהעדים לא היו בקיאין וחשבו שאין צריך כתיבה לשמה וחתמו אף שלא ידעו אם נכתב לשמה וממילא הוי כאלו אין עדים חתומים בו כלל: