תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן כח
סעיף א השוחט חי' או עוף צריך לכסות דמו בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו (א) והכסוי היא מצוה בפ"ע אבל השחיטה כשרה (ב) אף אם הזיד ולא כיסה)
א מזומנים בידו לשון הטור לא שנא צדן עתה ל"ש הי' מזומנים בידו, ואין לשונם מדוקדק וכפי הנראה דנמשכו אחר פירש"י דמשנה באה למעט דלא נימא כמו בשילוח הקן והתם הכל תלוי בעת מעשה עם אז מזומן בידו פטור בכל עופות ואם אינו מזומן (בידו) חייב בכל עופות אבל כאן לא שייך זה דפשיטא דאפי' אי נימא אשר יצוד דוקא מ"מ פשיטא דהעוף שהוא בא ע"י צידה אפי' ניצוד כבר ועכשיו היא מזומן בשעת שחיטה פשיטא דהי' חייב לכסות דודאי לא קפיד קרא שישחוט מיד בשעת צידה רק כל שבא בצידה כל אימת ששחטו חייב לכסות, וכן מורא להדיא לשון הברייתא ובזה קמ"ל ציד דאפי' בעוף שלא בא בצידה כלל מתחילתו מ"מ חייב לכסות, ולשון הט"י בין שצדן עתה, אינו מדוקדק כנ"ל ונמשכו אחר פירש"י, ובאמת לא כיון רש"י לזה כלל רק כונת רש"י דכמו בשילוח דרשינן מכי יקרא פרט למזומן כמו כן כאן ס"ד לדרוש מאשר יצוד ודוק, ומיושב קושי' התוס': והנה הרמב"ם כתב ולא נאמר אשר יצוד אלא דהוה והקשו עליו דבש"ס נאמר שלא יאכל בשר רק בהזמנה זאת, ובאמת לק"מ דודאי מודה הרמב"ם דקרא להכי אתא דכבר הזכיר בהל' דיעות כיצד יאכל בשר כמו שאמרו שם רק ודאי אשר יצוד בהוה היא דחי' ועוף דרכן לצידן משא"כ בהמה דרכה להיות בבית. רק דמ"מ קשה לאיזה צורך כתבה תורה הוה זה והוי מצי למיכתב איש אשר ישחט חי' ועוף ומאי קמ"ל בהוה זו לזה אמרו שלא יאכל אדם בשר אפי' של בהמה כמו חי' ועוף שדרכן בצידה ולא תדיר כמו כן יאכל כל בשר וכמו כן גבי שילוח הקן דלמדו מאשר יקרא ג"כ י"ל שדיבר בהוה רק משום [דלאיזה[צורך כתבה תורה הוה זו ולזה ס"ד מאשר יצוד ג"כ, לזה קאמר ציד מ"מ וקמ"ל שלא יאכל רק בהזמנה זאת, ובזה מיושב פירש"י הנ"ל כנ"ל:
[ב] אבל השחיטה כשרה הב"י הביא המרדכי דפוסל השחיטה כשלא בירך וכתב הוא שאין לו עיקור בש"ס, ובא"ח הביא מן הש"ס להיפוך והיינו ממה שאמרו בש"ס דהקשו לחשוב נמי עפר כסוי ומשני התם הכשר מצוה בלא כיסה כלל איכא הנאה ליכא, ופירש"י דבשר מותר בלא כיסוי. ובאמת יש להוכיח מן הש"ס ורש"י הנ"ל להיפוך דמה זה שאמרו הכשר מצוה איכא הנאה ליכא והול"ל מצוה איכא וברור דהכונה כך דודאי עכשיו איכא הנאה והוא הכשר אכילה רק לולי דאמרה תורה מצות כיסוי הי' יכול לאכול הבשר בלא כיסוי ואין לו הנאה ממצוה זו משא"כ פרה לולי המצוה הי' טמא וכן סוטה לולי המצוה לא היתה יולדות בנים נאים ולא היתה מותרת לבעלה וכן פירש"י התם בהדיא וז"ל הנאה ליכא דבלאו כיסוי נמי הוי מישתרי בשר אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית, הרי דדיקדק הרב דהנאה היא כי לולי המצוה הי' מפסיד וע"י המצוה יש לו הנאה משא"כ כיסוי אבל עכשיו שיש המצוה שפיר י"ל כהמרדכי הנ"ל, ואדרבא מוכח כדבריו כנ"ל, ובאמת מדברי המרדכי בלא"ה מבואר דאינו רק קנס ולא מדינא שהרי [לא] כתב רק הזיד ולא בירר ולפי הנ"ל אין חילוק בין שוגג למזיד, ולפ"ז פשיטא דאין מהש"ס הנ"ל שום ראי' דמדאורייתא ודאי מותר אפי' במזיד, והנה הב"ח דעתו לאסור לעצמו, ונראה שהיא כמו מבשל בשבת וכדומה, ובאמת לא מצינו קנס רק בעושה מעשה המכשיר לאכילה מה שאסור לעשות אז קנסו דלא אהני מעשיו אבל בשב ואל תעשה דלא שייך אהני מעשיו לא שייך לקנוס לפי שלא עשה מעשה] לאסור הבשר, ולפ"ז כיון דמדברי המרדכי גופא מוכח דאינו רק קנם א"כ נראה דהעיקר כהש"ך דבזה לא שייך קנס בשב ואל תעשה, ומ"מ בש"ס הנ"ל צ"ע דמשמע מש"ס ורש"י דעכשיו אחר המצוה הוא מעכב אכילה ואין ראי' משוחט ולא יצא דם שנתן הרשב"א טעם דאין היתר אכילה תלוי בכיסוי היינו שלא הקפידה תורה על אכילה שלא יאכל רק באופן שכיסה רק באופן שיכול לכסות אבל ביכול לכסות והחיוב עליו לכסות לא שמענו וצ"ע, אך יש לדחות ראי' הנ"ל כך דודאי מודה רש"י דלאחר ששחט הותר הבשר בלא כיסוי ומ"מ לא הי' יכול לפרש משום דעכשיו אין לו הנאה כלל דמ"מ אם אין לו עפר אסור לו לשחוט א"כ יש לו הנאה והוכרח לפרש משום דלולי מצות כיסוי לא הוי הפסד כלל אבל מודה דלאחר שחיטה אין כיסוי מעכב לכן העיקר כהש"ך:
סעיף ב חייב לברך קודם שיכסה אקב"ו על כסוי דם בעפר (ג) (מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו (ד) על הכסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לברי')
[ג] על כסוי דם בעפר, הפר"ח השיג על זה, ולכאורה דבריו מגומגמין מאוד כמו שהשיגו התבו"ש אבל באמת נראה שהתבו"ש לא הבין דבריו ולפי מה שאבאר דבריו נכונים דהנה הט"ז הקשה מ"ש דבכל מקום אין מזכירין פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל ותירץ דהכא עושה שני מצות עפר למטה ועפר למעלה לכן צריך להזכיר בברכה שניהם. ולפ"ז פי' בעפר הוא כמו בתוך עפר ותירוץ זה עיקר דלא כהתב"ש שכתב לתרץ לפי שנמצא כיסוי לשון העלמה כמו וכיסינו את דמו. ודבריו תמוהין דהא גבי תפילין שמברך על מצות תפילין פשוטא דלא (ביסר) [ביאר] מהו המצוה ועל איזה מקום יניחינו גם אם יניחם או יחזיקם בידו וכדומה וע"כ משום דעושה מעשה המצוה מיד הברכה קאי על מעשה שהוא [עושה] שציונו לעשות מעשה זו א"כ כ"ש בכיסוי כשומר על כיסוי הדם ומכסה מיד בעפר שוב אין לחוש לכן העיקר כהט"ז:
והנה זה לשון הפר"ח ותדע דהא אע"ג דכתיב וכסהו בעפר מ"מ מדלא כתיב ובעפר יכסנו מרבינן כל מידי דמגדל צמחים אעפ"י שאינו עפר א"כ איך יאמר מה [שאינו] על כיסוי דם בעפר והרי הוא יכול לכסותו אפי' בסוד דלא הוי עפר וכ"ת שכשמכסה במידי דלא הוי עפר לא יברך בנוסח זה אלא על כיסוי דם לחודא דהיכן מצינו שתקנו ב' [נוסחי] ברכה בענין מצוה אחת וכו' עכ"ל, ותמה התבו"ש דלפי קושייתו לא הועיל כלום במה שיברך על דבר אחר על כיסוי דם סתם דמ"מ כשהוא מכסה בעפר האיך יאמר בעפר מה שאינו דוקא ויכול לכסות בלא עפר ועוד הקשה שם ע"ש, ובאמת לא הי' כונת הפר"ח כמו שהבין הוא דודאי הא לא קשיא מידי לסברת הט"ז דודאי אם הי' כונתו להורות בתיבת בעפר פרט המצוה שתהא בעפר שפיר קשה הא אינו בעפר אבל עיקר הכונה להורות שצריך עפר למטה ג"כ ופי' בעפר בתוך עפר לפי ששני מצות הן א"כ מה בכך שיכול לכסות בלי עפר אבל מ"מ צריך למטה ג"כ מה שלמעלה וזהו עיקר הכונה ומה בכך שאומר בעפר וחדא מינייהו נקט רק כונת הפר"ח להקשות כיון דיכול לכסות שלא בעפר א"כ אפי' כשמכסה בעפר האיך אפשר לומר שצ"ל דוקא גם הכסוי (שלמעלה) [שלמטה] א"כ מה יעשה כשיכסה שלא בעפר פשיטא דבזה אין לומר בעפר דהיא שקר שאינו מכסה בעפר ועל זה קאמר וכ"ת שאינו אומר בזה בעפר היכן מצינו שני נסחות בברכה אחת שאם כשמכסה בלא עפר לא הקפידו שיזכיר גם מה שלמטה א"כ גם בעפר לא יזכירנו ולפ"ז נסתלקה ג"כ קו' התבו"ש שהקשה מ"ש מנטילת ידים [דאינו מברך] (דמברך) על טבילת ידים. ולפי הנ"ל לק"מ דהתם פשיטא דבנטילה א"א לומר טבילה וכן להיפוך משא"כ כאן דכשמכסה בלא עפר אינו מזכיר עפר דלמטה ולא איכפת לן למה הוסיפו כשמכסה בעפר לומר בעפר דוקא והא ודאי אין להקשות דבאמת כשיכסה בלא עפר יאמר ג"כ על כסוי דם בדבר שמגדל צמחים דזהו הזכרת פרט המצוה כמו שהקשה הט"ז, ועוד דא"כ גם כשיכסה בעפר יאמר כך ולמה שינו הנוסחא וזה ברור בכונת הפר"ח ולק"מ:
גם מ"ש התבו"ש דכולהו עפר איקרי, הוא תמוה דלהיפוך מוכח בש"ס דלולי וכסהו ריבה הוי ממעטינן כל מילי ואפי' עפרות זהב כמ"ש התוס' שם דעפר סתם משמע שמגדל צמחים רק מוכסהו דרשינן בהכרח לרבות רק הואיל ובעפר מיעוט הוא דרשינן כעין פשרה כל מין עפר אבל פשיטא דעפר אינו רק עפר המגדל צמחים וכ"ש מגדל צמחים ואינו עפר דאינו בכלל וזה ברור, ע"ש בתוס' בד"ה שוחק לכן נראה עיקר בזה כהפר"ח וכנוסחת הראשונים [וביאור דברי הפר"ח כשהתחיל וכ"ת היינו דנימא כסברת הט"ז, ולפ"ז לא קשה קושיא הנ"ל דיאמר מה שאינו שאין כונתו לזה כלל רק לעפר דלמטה ובאמת כשמכסה בלא עפר לא יאמר כן וע"ז הקשה מה שהקשה ודוק]:
[ד] מברך שהחיינו הש"ך הניח דין זה בצ"ע וכן הפר"ח הסכים שלא לברך. והתבו"ש כתב לישב דשאני כסוי דהוי הנאה כיון שאינו יכול לשחוט כשאין לו עפר ומה שאמרו בש"ס הנאה לא הוי היינו לולי המצוה [וזה אמת כמו שכתבתי לעיל (ס"ק ב') אבל תימה שלא כתב לישב דברי הב"י כי לפי' זה דבריו תמוהין כנ"ל] ואין זה נכון דהא גבי צצית ותפלין הוי הנאה טפי דבזה לא רצה לחשבו בהדי הנך דזכו משום עפר ואפר וציצת ותפלין קא חשיב להו דזכו משום מחוט ועוד שרוך נעל אלמא דהוי הנאה טפי ומ"מ אין מברכין שהחיינו. ומ"ש הוא לחלק דהתם אין ההנאה ניכרת בשעת עשיית המצוה. ליתא דהא הכיסוי הוא אחר השחיטה ואז מברך וא"כ איך יברך שהחיינו אז דאין שום הנאה אפי' שאינו ניכר מאחר שכבר שחט ואינו מעכב אכילה כמ"ש הרב בהג"ה לעיל. גם מ"ש לישב קושי' מצצית ותפלין דהתם לא שייך חינוב כיון דהתחלה היא בקטנים לא ידענא מה יאמר בשאר מצות שהקשה הש"ך לכן דין זה צ"ע:
סעיף ג כוי שהוא ספק חי' וכלאים הבא מבהמה והי' (ה) צריך לכסות דמן ואינו מברך (ו) ואין שוחטין אותם ביו"ט ואם שחטן אינו מכסה דמן ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו:
[א] וכלאים הבא מבהמה וחי' הש"ך והט"ז הסכימו לרש"ל דדוקא בצבי הבא על התישה אבל בתיש הבא מל הצבי' הוי ודאי דצבי אפי' מקצת צבי והט"ו סמכו אהך דלעיל (סי' ט"ז) גבי אותו ואת בנו. ודבריהם תמוהין דבהדיא כתב ב"י כאן דכונת הטור בתייש הבא על הצבי' והיא מברייתא שם כוי זה תייש הבא על הצבי' ר' יוסי אומר כוי ברי' [בפ"ע[הוא ולא הכריעו ובתרוייהו פסק הטור דהוי ספק ע"ש ובאמת שיש לתמוה על הרמב"ם והרי"ף והטור שהשמיטו מה שאמרו בש"ם צבי ואפי' מקצת צבי' והנה התבו"ש האריך בזה לישב וכל דבריו הם דברי בעל זבחי צדק שהביא הש"ך וכתב עליו דלא דק. והוא כוון בזה לישב דשרי הטור הנ"ל. אבל יותר נראה פשוט דס"ל להרי"ף ורמב"ם אע"ג דפשיטא להו לש"ס שם דצבי ואפי' מקצת צבי היינו משום דלא ידעי ברייתא דקתני בהדיא כוי זה הבא מן התייש וצבי' ובהכרח דלא ידעינן לה בס"ד דאל"כ מאי פריך על הא דכוי אין שוחטין במאי עסקינן ושקיל וטרי, ומאי קושיא דלמא אתיא כמ"ד בהך ברייתא דכוי ברי' בפ"ע הוא ואין כאן קושיא כלל וע"כ דלא ידעי לה וא"כ כיון (דמסקנא) [דבמסקנא] מביא הך ברייתא דמבואר בה דלא אמרינן צבי ואפ' מקצת צבי לכך פסקו דבכל גונא הוי ספק:
אמנם נלפע"ד לישב בלא"ה דהתוס' שם הקשו אהא דאמר צבי ואפי' מקצת צבי דהא מ"מ לא חשבינן כאילו כולו דם צבי רק חצי' דהא אינו חייב רק חצי מתנות וא"כ לא גרע מדם בהמה וחי' ועוף שנתערבו דאין מכסין ביו"ט כדמוכח בביצה, ותירצו דהכא הוי כל משהו חצי' דם צבי וא"כ כמו דהתם מותר בדקירה אחת הכא נמי [ואפי' בשתי דקירות מותר לפי זה כיון דכל משהו יש דם צבי] והנה יש לתמוה דקארי לה מאי קארי לה הכא קתני אין שוחטין כוי ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו, מבואר בהדיא דאין שוחטין אותו כלל וא"כ קשה הא בדקירה אחת מותר כדאמרינן התם ומאי זה שחדשו התוס' דכל משהו חצי' דם צבי הא בלא"ה לק"מ ופשיטא דהתם לא אמרינן שני דקירות רק לפי שיש דם הרבה אבל כאן בחי' אחת מאיזה צד פסיק ותני אין שוחטין אותו ביו"ט ואין מכסין דמו, וברור דכונת התוס' כך דודאי בס"ד דלא הוי ס"ל דכל משהו חצי' דם צבי רק שיש דם הרבה של צבי בפ"ע ושל בהמה בפ"ע ויכול להיות אתר או זה והשתא פשיטא דהתם דמהני בדקירה אחת ואע"ג דדם בהמה וחי' שנתערבו רואין כאילו הי' מים וכן אם שחט חי' ובהמה עלי' פטור וע"כ דהתם ליכא למיחש להני חששות דיש דם חי' מרובה ושחט זה אצל זה ונתערבו פך לא למעלה ודוק, והשתא הכא דהוא חי' אחת כיון דלא ס"ד דכל משהו חצי' צבי וחצי' בהמה רק יכול להיות דם של צבי לחוד וכן בהמה או מיעוט של זה ורובו של זה א"כ ממילא אין כאן כיסוי אפי' בדק רה אחת מחשש הנ"ל שמא יש בו רוב דם בהמה או שנתכסה למעלה, ועל זה תירצו התוס' דחצי' דם צבי בכל משהו ומשהו שבו א"כ אפי' בשני דקירות אין לחוש לכלום ודוק:
ומעתה י"ל דס"ל להרמב"ם וטור לא דפשיטא לי להמקשן מסברא דבר זה שחידשו התוס' דכל משהו חצי' דם צבי רק בהכרח דייקי לה מברייתא דהא על הך ברייתא תני עלה בביצה לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט חי' ובהמה ועוף ונתערבו דמם אין מכסין ביו"ט, מבואר דהכונה לא זו כוי דהספק הוא שמא נדון אותו כבהמה לגמרי ולא מיקרי חי' כלל אלא אפי' בכהאי גונא דיש דם חי' בודאי אין מכסין, והשתא מבואר דספיקא דכוי היא אם נדון אותו כדין בהמה או כחי', והשתא אם נאמר דמשום תערובת דם בהמה וחי' נגעו בה א"כ היינו הך דשחט בהמה וחי' ונתערבו וע"כ דזה לא שייך בכוי דחצי' הוי צבי בכל משהו, וזהו רק לס"ד דלא ידע דכוי ברי' בפני עצמו הוא [דאם לא כן לא הוי מקשה מידי] אבל למסקנא לפי"מ שפסקו באמת כר"י דכוי ברי' הוא לק"מ ושפיר י"ל דלא אמרינן חצי' צבי בכל משהו וכוי דנקט בברייתא אינו [מיירי] כלל בתייש הבא על הצבי' דזה משום תערובת אסור רק בכוי ברי' בפ"ע דיש ספק אי חי' לגמרי או בהמה לגמרי לזה הרמב"ם והטור דפסקו כוי ברי' הוא כתבו גם בזה דהוא ספק מכח תערובות הנ"ל כסברת התוס' בקושיא ודוק:
ומ"מ לענין דינא נראה דאם עבר ושחט ביו"ט יש לפסוק כרש"ל דיכסה בלא ברכה כיון דבלא"ה דעת הרי"ף והרבה פוסקים דאין חוששין כלל לזרע האב א"כ בלא"ה הו"ל סי' גמורה אבל לכתחילה ודאי לא ישחוט ביו"ט ואפי' בחול לא יברך:
ודע דבן פקועה חי' פטור מכסוי דכיון דאין צריך שחיטה א"צ כסוי וכבר נפטר בכסוי אמו ויש להסתפק אם תקנו לכסות משום מראית העין כמו שתקנו לשחוט וי"ל דדוקא משום חשש איסור אכילת נבלות חששו לשחוט ולא משום ביטול מצות עשה גם פטור הכסוי אינו נראה כ"כ וניכר כמו השחיטה ונראה דיכסה בלא ברכה ואף דבשחיטה דעת הרשב"א לברך אבל בכסוי כיון דלא מצינו כסוי כלל בש"ס נראה דלא יברך:
[ו] ואינו מברך. זהו ממה שאמרו פ' במה מדליקין דעל ספק לא תקנו ברכה ואף דהתם אמר ספק דבריהם משמע דספק דאורייתא מברך כתבו הפוסקים דאין הכונה להוציא ספק תורה רק וודאי דבריהם צריך ברכה, איברא הא קשיא דהא רבא פליג עלי' התם ומשני על דמאי משום דרוב ע"ה מעשרין מבואר דאפי' בספק דרבנן מברכין ומפני זה דעת הראב"ד וסייעתו לברך אפי' על ספק דרבנן, ולפ"ז כ"ש כאן בספק תורה, ובאמת נראה כן להדיא מפירש"י שם אבל לפענד"נ דאין ראי' כלל דסברת רבא הוא דכל שתקנת חכמים היתה על הספק בלבד ובזו בלבד היתה התקנה א"כ פשיטא דלא גרע מכל מצוה דרבנן אבל אם התקנה היתה על ודאי כגון נר חנוכה ומגילה ונפל לו ספק במצוה זו אז לא יברך מספק שמא אינו צריך אף דצריך לעשותה מספק דמאי איכפת לי' ולמה יעבור באיסור דרבנן משא"כ ברכה משא"כ דמאי דמעיקרא כל התקנה היתה על הספק ומאי נ"מ נ"ח או מצוה זו לכך הוצרך רבא לומר משום דרוב מעשרין ואינו רק חומרא ולפ"ז כל ספק הנולד מודאי אפי' בדאורייתא אין מברכין שהם לא תקנו ספק הזה רק מכח הודאי הוא בא ממילא לעשותו מספק הלכך ברוכי לא מברכינן משא"כ בתקנת חכמים שהיתה על הספק כמו דמאי ודוק, ועי' בתשו' הרמב"ם הנקרא פאר הדור סי' כו: סעיף ד. הבופל"ו נהנו שלא לכסות דמו (ויש מסתפקים בבופל"ו שהוא שור הבור שמא חי' הוא ע"כ טוב לכסותו בלא ברכה או לשחוט עוף ג"כ [ז] ואז יוכל לברך על הכסוי משום העוף):
[ז] או לשחוט עוף, עי' ש"ך דוקא אצל הבופלי ולא על גבי הבופלי, ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הד"מ בשם הגהות מהרי"ו שממנו מקור דין זה שכתב שישחוט על גבי הבופלי והיינו כדעת המחבר סי"ד דלא כהב"ח ויותר תימא שהש"ך גופא השיג בס"ק כ' על הב"ח, ואולי כונת הש"ך לפמ"ש לקמן (ס"ק כ') דצריך ליתן עפר תחוח למטה על דם הבהמה א"כ כיון דלא אפשר בזה דא"כ הרי הוא הכסוי על הבופלי א"כ בהכרח שישחוט העוף אצלו דאי על גביו שמא בהמה הוא ואין עפר תחוח תחת העוף וזה ברור:
סעיף ה. צריך שיהי' למטה עפר תחוח וצריך להזמינו בפה [ח] וי"א שאינו צריך:
[ח] וצריך להזמינו וכו' זהו מה שנחלקו התוס' ורש"י, ובאמת צ"ע מנין להם לתוס' דבר זה לומר דלמטה אין צריך שיתן רק למעלה ור' זירא קאמר בהדיא השוחט צריך שיתן עפר למטה, הרי דעל למעלה יש להם ראי' דצריך א"כ גם למטה כן ומנין להם לחלק בין למעלה ולמטה, ואולי כונתם משום דעיקר לימוד ר' זירא מקרא דכתב בעפר ולא כתב עפר א"כ בלמעלה שפיר מוכח מוכסהו שהוא צריך שיתן אבל למטה, מתיבת בעפר לא נשמע רק שהכסוי צריך להיות בתוך עפר אבל לא שמענו שהוא יתנם, ולענין דינא לכתחילה צריך להחמיר כרש"י ובדיעביד פשיטא דנשר דלא גרע מכיסה הרוח, ועי' ש"ך (ס"ק י"ב) דלא פליגי רק למצוה מן המובחר, ולא ידענא מנא לי' הא דהא בכסהו הרוח פשיטא דלא קיים מצוה כלל רק פטור כמי שלא נתחייב בכיסוי א"כ גם כאן למ"ד דצריך הזמנה אפי' דיעביד לא קיים מצות עפר למטה כלל ודוק:
סעיף ח מי ששחט הוא יכסה ואם לא כיסה וראהו אחר חייב (ט) לכסות. [ט] חייב לכסות עי' ט"ז מה שהקשה על הטור, ודבריו תמוהין דכונת הטור פשוט דס"ד בש"ס דיש מצות שהם כלולים לכל ישראל ויש מצות שאינן רק לאדם זה כגון ברהמ"ז וכדומה שאין חיוב רק על זה שאכל וס"ד דכסוי ג"כ הוא בכלל זה ואין איוב רק למי ששחט קמ"ל מקרא דלבני ישראל דכסוי הוא בכלל אותן המצות שהם לכל ישראל, ומה שהקשה על לשון הלכך שכתב הטור הוא תמוה דכונתו פשוט דס"ד כיון דהחיוב על כל ישראל כל החוטף זכה, ועל זה כתב אלא שהשוחט קודם הלכך כל שחטף ממנו חייב ליתן נו עשרה זהובים וזה פשוט
סעיף יב דם שנפל לתוך המים או מים שנפל לתוך הדם אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור:
[י]
לתוך המים וכו', עי' ש"ך וט"ז דלא אמרינן קמא קמא בטל דאין דיחוי אצל מצות, ויש להסתפק אם דוקא בעוף אחד וחי' אחת אמרינן זה דחוזר וניעור כיון שעכשיו יש חיוב כיסוי באותו עוף או חי' אבל בשחט עוף ונפל למים באופן שאין בו מראות דם כלל ואח"כ שחט (אחר) עוף אחר] או חי' ונפל לתוכו ובאותו עוף השני או החי' ג"כ אין בו כשיעור שיהא מראית דם אפשר דאין מצטרפין לחייבו בכיסוי כיון שכל עוף אין בו שיעור כיסוי או דלמא כיון ששניהם מצות כיסוי אחת הם כל שניכר מראה דם אח"כ חוזר וניעור ונתחייב בכיסוי, ואף דבדם בהמה ודם עוף שנפל למים ובכל אחד אין בו כשיעור ובשניהם יש מראה דם בודאי פטור לפי שאנו מחשבין דם בהמה ג"כ כמים אבל עוף ועוף אי חי' ועוף מצטרפין ומסתברא דמצטרפין, וכן נראה מסתימת כל הפוסקים שלא חלקו בזה כלל: סעיף יד. שחט עוף או חי' [יא] ושחט עלי' בהמה פטור מלכסות אבל אם שחט בהמה ושחט עלי' חי' או עוף חייב לכסות [הג"ה שחט עוף או חי' ואח"כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו אם יודע שדם האחרון כסה דם הראשון פטור מלכסות אבל מסתמא חייב לכסות (בהגמי"י פ"ד פסק סתם שחייב לכסות והוא מחלק אם יודע כו' לא תקשה אהדדי הג"ה זו והאי דשחט עליו בהמה דפטור)]:
[יא] שחט עוף או חי' ברייתא היא בש"ס (פג.) ר' יונתן בר יוסף אומר, והרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו הך ברייתא, והנה לכאורה נראה לומר בפשיטות דקשיא להו כיון דתנן דם שנפל לדם רואין כאילו הוא מים ואם הי' בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור והשתא תיקשו ליערבינהו ונשערינהו אם יש בו מראה דם יכסה ולמה יפטר מלכסות, וצ"ל דריב"י סובר כר"י דאין דם מבטל דם הלכך תלה הדבר אם דם התי' למעלה או למטה אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דבטל במים וכן בדם א"כ בכל גונא חייב לכסות והכל תלוי ברואין אם הי' מים ואם הי' בו מראה דם, וכמו כן קשה לי על התוס' דהקשו ליגרר ונכסי' ולמה לא הקשו דליערבינהו ונכסי' וצ"ל דס"ל דריב"י מיירי ג"כ באופן שבתערובות לא הי' מראה דם כלל רק עכשיו הואיל ועומד בפני עצמו תליא אם דם חי' למעלה חייב ולמטה פטור ואהא קשיא להו לתוס' דמ"מ ע"י גרירה יכסה, אמנם י"ל דסובר דלא אמרינן גרירה רק בדם הניתר דעומד בפ"ע ממש אבל כאן כשהוא מכוסה בדם בהמה הדם שלמטה בטל בו כיון שנתרבה כ"כ עד שאין בו מראה דם כלל רק אם היא למעלה הואיל ונראה צריך כיסוי ולא שייך ביטול אבל הדם המונח על דם הבהמה זה בטל לכך הכסוי משלמטה בטל ושל מעלה לא, והרי"ף והרמב"ם ס"ל כנ"ל לכך השמיטו, ובהכי ניחא שהביא הטור דין זה בשם בעל העיטור והרב הש"ך תירץ על קושי' התוס' מגרירה ועל קושי' הנ"ל לא תירוץ כלום. ולענין דינא נראה דאם אין בו ריבוי דם פטור שלא יהא בו מראה דם כלל הדבר פשוט דמערב אותם ומכסה אותם ואם יש בו רוב דם פטור שאין בו מראה דם חי' ע"י עירוב אז הדין כמ"ש הטור, ולפ"ז פשיטא דליתא לדעת הב"ח שכתב לחלק בין עוף לחי' דדמו מועט דהא גם בחי' ע"כ שיש בו מועו דם עד שאין בו מראה דם דא"כ יכול לכסות ע"י עירוב:
סעיף טז השוחט לחולה בשבת לא יכסה אפי' אם יש לו דקר נעוץ ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו ויש מי שאומר [יב] שאם הי' לו אפר מיכן לכסות בו צואה יש לכסות בו הדם אפי' בשבת:
יב ויש מי שאומר, זהו מה שכתב ב"י בשם הכלבו וכן משמע מדברי הרשב"א והר"ן שכתבו אף דליכא אלא איסור דרבנן, משמע דבלי איסור כלל מכסין, איברא תמהני שהתוס' שם בד"ה כסוי, בהדיא חולקין בזה דבשבת אפי' יש לו עפר מוכן אסור לכסות משמע בהדיא אפ' ליכא איסור טלטול כלל דאל"כ לא הוי מקשה מידי להך טעמא שאין דעתו לספק דהטעם משום מוקצה היא דבשבת אין הטעם משום זה דבשבת נמי הטעם משום טלטול וע"כ דאפי' ליכא איסור דרבנן אין לכסות דאל"כ שפיר קאמר ק"ו, ובאמת דמקושית התוס' גופא יש ראי' לדינם דתירוצם דחוק מאוד כמ"ש בעצמם, איברא בלא"ה אני תמה על התוס' דאפי' אם נאמר דבשבת אסור ג"כ משום איסור דרבנן דהיינו טלטול מ"מ פשיטא דלהך טעמא שאין דעתו לספק א"א לפרש ק"ו דר"י דמה בא להוכיח מק"ו זה דאי דבא להוכיח גוף הסברא דאין דעתו לספק הא פשיטא דלא מוכח מק"ו וע"כ דזה ידעינן מסברא ובא להוכיח דאסור משום מקצה א"כ תיקשו הא ביו"ט אפי' ודאי אסור היכא דאיכא איסור מוקצה דהא קאמר התם אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק משמע משום דדעתו לודאי אבל בלא"ה לא, ולפ"ז א"א לומר רק דסובר ר"י באמת דביו"ט מותר אפי' בודאי וצ"ע, והתב"ש הכריע כדעת הרא"ה לכסות בברכה ולא ידעתי איך הכריע נגד דעת התוס' הנ"ל.
סעיף יז השוחט ונתנבלה בידו או ששחט ונמצאת טריפה פטור מלכסות וכן חרש שוטה וקטן [יג] ששחטו ואין אחרים רואין אותו חזקת שחיטתן מקולקלת ופטורה מכסוי:
[יג] וכן חש"ו, נראה דמומר לתיאבון ששחט אף דשחיטתו פסולה מ"מ יכסה בלא ברכה ודוקא הכא משום דרוב מעשיהן מקולקלין פטור מכסוי לגמרי משא"כ מומר דאינו רק ספק ולא ודאי הלכך נראה דיכסה בלא ברכה וכן מומר להכעיס לפי"מ שביארנו לעיל (ס' ב') דבאחרים רואין הרבה פוסקים מתירין לאכילה א"כ אפי' בלי רואין יש לכסות בלא ברכה, והנה הש"ך (ס"ק כ"ד) כתב דאסור לכסות בחש"ו ומדברי הטור מוכח בהדיא דאינו חייבין ולא איסור, וכן נראה מדברי המחבר, ומה שהביא ראי' מדברי התו' בד"ה סיפא, אין ראי' כלל דלא כתבו התוס' רק שלא הוצרכו חכמים כסוי משום חומרא דילמא אתי למיכל והיינו שיהא דין כולל לכסות אבל כשפטרו מכסוי לגמרי אפי' להחמיר א"צ א"כ מנין דמי שירצה לכסות לנקר חצירו וכדומה דיהא בו איסור דכל שפטרו חכמים מכל וכל שוב אין כאן חשש דילמא אתי למיכל ודוק.
סעיף ב השוחט חי' לא יכסה עד שיבדוק הריאה ואם נמצא ספק טריפה מכסה בלא ברכה והה"ד לכל פסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה [יד] וכן כל כיוצא בזה (אבל דבר שמדינא היא כשר רק שמחמיר בו כגון אם חתך כל המפרקת [טו] וכיוצא בו חייבים לכסות)
[יד] כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה, הב"ח כתב דבזה פטור מלכסות לגמרי, ודיקדק כן מדברי הטור ובזה יפה כתב הש"ך דאין מהטור שום ראי' דבכמה מקומות כתבו הרי זה נבילה סתם אף דהוי ספק נבילה, אך מה שהקשה הש"ך על מה שחילק הב"ח בין פסול בשחיטה לאינו בשחיטה דהא חש"ו לולי דרוב מעשיהן מקולקלין הי' מכסה בלא ברכה, ויש לדחות דשאני הכא דבהמה בחי' בחזקת איסור [עומדת] מצטרף להריעותא דנולד עכשיו שנמצא סכין פגום לכך הוי וודאי משא"כ התם לולי דרוב מעשיהן מקולקלין אין כאן ריעותא עכשיו לכך לא הוי רק ספק אך עיקר החילוק שלו תמוה הא גבי כסוי אין נפקותא כלל בשחיטה או טרפה שהרי השוחט ונמצא טרפה פטור מלכסות לכן העיקר דיכסה בלא ברכה:
[טו] כל המפרקת, ע"י ש"ך (ס"ק כ"ח). והתבו"ש והפרמ"ג כתבו דמלשון הד"מ מוכח דמכסה בלא ברכה, וליתא ולהיפוך מוכח בר"מ דאל"כ מה זה שכתב אע"ג דאנו נוהגין להטריף ולהחמיר מ"מ הואיל ומדינא (כשר] חייב בכסוי עכ"ל ואי ס"ד דכונתו בלא ברכה אם כן פשיטא אפי' יהא מדינא אסור ולא משום חומרא מ"מ בכל ספק אסור מדינא ומ"מ חייב בכסוי וע"כ דבא להורות כיון דמדינא כשר חייב בכסוי אפי' בברכה כיון דאינו רק חומרא, אך מ"מ הי' מקום לכסות בלא ברכה לפ"מ שכתבתי לעיל (ס' כד ס"ה) שיש מקום להטריף מדינא בחתך המפרקת ע"ש אך יש לדון מטעם אחר דיש להבין בלשון הטור שכתב השוחט ונמצא טרפה או שנתנבלה בידו, ולכאורה הוא תמוה דכיון דטרפה פטור כ"ש נתנבלה והמחבר שינה הלשון בסי"ז וכתב נתנבל קודם והיינו מטעם הנ"ל. אבל נראה דכונת הטור להורות רבותא דטרפה לא הי' מעולם שחיטה ראוי' שיהי' הדם ראוי לכסוי שגם בעת שחיטה היתה טרפה משא"כ נתנבל בתוך השחיטה דמעיקרא בהתחלת השחיטה כבר הי' הדם ראוי לכסות וס"ד אף דנתנבל אח"כ לא נדחה מצות כסוי באותו הדם שהי' ראוי קודם שנתנבל [וכעין סברת הט"ז ס"ק י"ב] קא"ל דכל שלא נגמרה השחיטה כראוי הוי כלא נישחט כלל ופטור [מכסוי] כנ"ל בכונת הטור, ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא אם לא גמר הכשר השחיטה כדין ונתנבל באמצע אז לא חל חיוב כסוי כלל משא"כ בחתך כל המפרקת השחיטה בעצמותה היתה נכונה בכל הצדדים ולא מיתסר שום דבר והיתה ראוי' לאכילה בשחיטה זו רק מצד אחר עשאה נבילה במה שלא היתה בשעת גמר שחיטה א"כ כבר נתחייב הדם בכסוי לאחר שחיטה ושוב לא נדחה במה שנתנבלה אח"כ מצד אחר שלא הי' בה קודם, ולפ"ז אפי' שהי' במיעוט בתרא אף דנוהגין כרש"י יש לכסות בברכה כיון דהי' שחיטה הגינה בהכשר קודם שנפסלה ונתחייב הדם בכסוי שוב לא נדחה כנ"ל, אך מ"מ נראה דבשהי' במיעוט בתרא ששחט השאר בתורת שחיטה בזה יש לכסות בלא ברכה אבל אם לא שחט בתורת שחיטה רק כדי שתמות וכמו שביארנו לעיל (הי' כג) דאפי' לאכילה מותר מדינא א"כ יש לכסות בברכה וכן במפרקת בצירוף סברא הנ"ל ודוק:
סעיף כא מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט אלא ימתין עד שיהי' לו עשר ואם הוא הולך במדבר או בספינה ולא שוה העוף כהפסד הבגד שישרוף לאפר או הזהב שישחוק תקינו לי' רבנן לשחוט ולמצה הדם [טז] בבגד או בסנדל ומברך וכשמגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסהו בלא ברכה והכי נהוג)
[טז] תקינו לי' רבנן. הב"י דחה דברים אלו וו כתב לישב והסכים הש"ך לדבריו. וה דהא פשיטא דדברי הב"י נכונים וברורים בזה ולא יכולתי לירד לסוף דעת הרב בד"מ שכתב לישב דאינהו מיירי שהעוף אינו שוה כמו הדינר זהב ודמה זה לאילן מאכל שדמיו יקרים לבנין שמותר לקצצו, ולא ידענא מאי קאמר דמיתלה הפסד הדינר זהב בשיעור שיווי העוף והתם אם לא יקצצנו לבנין יפסיד מה שיוכל להשתכר בבנין הלכך מותר לקצצו אבל כאן לא יפסיד העוף לעולה כיון שיכול לכסות ע"י שימצה בבגדו א"כ אם דינר זהב עולה כשני עופות חסו חכמים ותקנו שימצה בבגד משום בל תשחית ואם שוה כחצי עוף ישחוק הדינר זהב מי הגיד לנו שיעור זה וכי איכא בל תשחית בדבר גדול או בקטן, גם האיך נתלה הבל תשחית בשיעור שיווי העוף או החי' וברור דליתא לדברי הגאונים וכמו שפסק הט"ז:
סעיף כד אין מכסין בעפר המדבר מפני שהוא ארץ מליחה ואינה מצמרת (ולכן אין מכסין בעפר לח ממים כגון מתונתא ואין לכסות בשלג [יז]) [יז] ואין לכסות בשלג, זהו מה שכתב המרדכי בשם גאון לכסות בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ, והרב ב"י תמה דהתם הכונה שיאמר לשלג לירד לארץ, ובאמת יש לתמוה שיהא נעלם מעיני הגאון דבר פשוט כזה אבל כונת הגאון הוא מה שאמרו בפרקי ר"א ארץ מהיכן נבראת השלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ ועל פי אגדה זו הכונה שהשלג בעצמו הוא העפר אבל מ"מ אינו נכון כי ודאי מן השלג נתהוה העפר עפ"י האגדה זו אבל מ"מ לא מוכרו בשביל זה שהשלג יקרא עכשיו עפר וכן עיקר:
השמטה לסי' א' ס"ק ח'
עי' בתוס' חולין (ג: ד"ה דליתא) דהקשו הכא משמע דאי איתא ולא גמיר לא מהני רואין ולקמן אמרינן ראה אחד ששחט אם ראהו מחחילה ועד סוף וכו' ופריך אי דידע דלא גמיר פשיטא וכתב רש"ל שם דהקושיא עפ"י פירש"י פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור, ולפענד"נ דלא ה"י זה כונת התוס' ואדרבא לפירש"י לק"מ דכיון דלר"נ קשה פשיטא כ"ש במשנה רק כונתם דודאי פשיטא לא קאי רק אלא ראה דאסור ומדפריך פשיטא ולא מקשה טפי למה בראה מותר ש"מ דבזה באמת מותר, והא דלא ניחא להו לפרש באמת כפירש"י דא"כ לא הוי משני דשחט חד סי' שפיר דמ"מ בראה מותר קשה פשיטא וע"כ דבזה לא קשיא פשיטא ובאמת דמתירוץ הוי מצי לאוכוחי דראה מותר רק דדייקי מדלא מקשה רק פשיטא וה"ה דמתירוץ מוכח ודוק, ועי' מ"ש לעיל סי' א' בזה:
הלכות טריפות
סעיף א שמונה מיני טריפות [א] הן וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש דרוסה נקובה חסרה נטולה קריעת נפולה פסוקה שבורה:
[א] שמנה מיני טריפות, עי' ט"ז (ס"ק א') מה שהאריך בביאור דברי הטור והנה ראשית דבריו כתב לישב דברי הרמב"ם (עפ"י קושי' התוס') דלמה לא נימא בדרוסה נישחטה הותרה ובזה סובר הרמב"ם משום דהחמירו בה, והתבו"ש הקשה ע"ז דמאי פריך לעולא מ"ש מספק דרוסה שאני דרוסה. ותי' הוא משום דישב לו קוץ בוושט הוי נבילה ונבילה כתיבה בהדיא כמו דרוסה, ואין דבריו נכונים דודאי נבילה כתיב בקרא בהדיא אבל מ"מ לא נזכר בקרא דנקובת הוושט הוי חולי שאינה ראוי' לחיות ואין חילוק בין נבילה לטריפה רק אם אותו החולי הוא במקום שחיטה הוי נבילה ואם הוא בבני מעיים וכדומה הוי טריפה א"כ כמו דלענין טריפה לא הוי רק הל"מ ה"ה לענין נבילה. אך י"ל בפשיטות דודאי הרמב"ם נמשך אחר דרשה דספרי כמ"ש ה"ה ושם מורה באמת דדרוסה אינה בכלל הל"מ רק מפורש להדיא. ומה שוכר הרמב"ם דרוסה כבר כתב הד"מ דהוא לקוחה אבל עולא דקא חשיב ח' מיני טריפות ודרוסה בכלל ולא לקוחה, מבואר דסובר שאין חילוק כלל בין דרוסה לשאר טריפות א"כ שפיר פריך לעולא לשיטתו מ"ש מספק דרוסה: איברא דברי הד"מ תמוהין מאוד וכבר העיד בעצמו שהוא דחוק גם הרמב"ם כתב ושאר הז' טריפות ולפי דבריו הם ח' לבד מדרוסה הגם שלא הזכיר הרמב"ם לקוחה הכלל דרוסה, ונראה פשוט דודאי עיקר כונת התוס' להקשות דנימא נישחטה הותרה בדרוסה שאינו מקום שחיטה כמו בא זאב ונטל בני מעיים ועל זה סובר הרמב"ם כיון דהחמירו בה אבל עכ"פ לא עדיף מהיכא דיש פסול בשחיטה דבהא ודאי לא שייך נישחטה הותרה שהרי אין כאן שחיטה כיון שישב קוץ בוושט ושפיר פריך מ"ש מספק דרוסה כנ"ל:
[ודע כי מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דנמשך לפי דעתו בכמה מקומות דספק דאורייתא מד"ת להקל ולזה כתב דבדרוסה דמפורש החמירו בכל ספק ולא בשאר טריפות ודוק]:
עוד האריך הט"ז להקשות על הטור חדא דלמה לא הביא קרא דזאת החי' דדרשינן מינה בש"ס דטרפה אינה חי' גם מה זה שכתב וכי היכי דגבי נבלה ודחק מאוד לישב ולפענד"נ דלק"מ כי דברי הטור הם פשוטים עפ"י המכילתא שהביא ה"ה (פ"ד מה' מאכלות אסורות) דודאי בנבילה שמתה אין לחלק בין מתה מעצמה או ע"י אחר רק בטרפה הי' מקום לחלק ולמדו מקרא דכתיב נבלה טרפה הוקש הכתוב נבילה לטריפה דמה נבילה בין בבית דין בשדה ה"ה טרפה, וזהו כונת הטור במ"ש) וכי הכי דגבי נבילה וזה ברור:
ומה שהקשה דלמה לא הביא קרא דזאת החי' ג"כ לק"מ לפע"ד דודאי יש להבין בש"ס גופא דקאמר דר' ישמעאל סובר טרפה חי' ויליף לה מקרא בין החי' הנאכלת ובין החי' אשר. לא תאכל ופריך עלי' והא איכא בסגר ושב שמעתא והיינו בהמה שנחתכו רגלי' ומשני סבר לה כרשב"א דאמר יכולה לחיות, ויש להבין כיון דבקושיא ס"ד דאינה יכולה לחיות א"כ מאי קשיא לי' לתנא דבי ר"י הא איהו מפיק מקרא דקאמר ובין החי' אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות אלמא דקרא קמ"ל טרפות הראוין לחיות והאיך יחשוב בסגר שאינו ראוי' לחיות, ודבר ברור הוא דעיקר הפלוגתא בזה דודאי כ"ע חודי דשיעור הטריפות הוא שחלקה מכה שהיא שיעור מיתה כמבואר בתוס' שם להדיא בד"ה אמר ר"י ע"ש ובמהרש"א דלכ"ע שיעור מיחה בעינן רק מ"ד טרפה חי' סובר דיכולה לחיות במזלה ומ"ד אינה חיו סובר דבהמה לית לה מזל כלל ובודאי תמות אבל לכ"ע שיעור מיתה עפ"י טבע הוא וזה נלמד מקרא דלכלב תשליכון אותו כמו שדקדק הטור והרמב"ם והוא ממכילתא דכיון דאינו ראוי רק לכלב ש"מ דלקתה מכה שהוא שיעור מיתה רק דבא להוכיח שאינה יכולה לחיות כלל אפי' במקרה וע"ז קאמר זאת החי' למ"ד חי' סובר דיכולה לחיות במזלה והטור והרמב"ם עיקר כונתם לומר דהטריפה הוא שיעור מיתה ועל זה הביאו קרא דלכלב תשליכון אותו רק ממילא קיימ"ל אינה חי' בשום פנים מקרא דזאת החי' וזה ברור:
[גם גוף דברי הטור והרמב"ם נרמז במשנה כל שאין כמוה חי' ורש"י פי' בהמה לקוי' מכה דוגמתה אינה ראוי' לחיות, ויש להבין למה תלה השיעור בבהמה אחרת הול"ל באותה בהמה כל שלקתה מכה שאינה ראוי לחיות טרפה, לכן נראה דקאי על דרוסה דסליק מינה דזה שמעינן מן התורה בפי' כמ"ש הרמב"ם והטור ומקרא דלכלב מוכח שהוא שיעור מיתה וע"ז קאמר כל שאין כמוה כמו דרוסה זו דסליק מינה ראוי לחיות טרפה וכדברי הרמב"ם והטור] איברא צ"ע בתוס' ד"ה אמר ר"י וכן לטרפה דהקשו אמאי לא פריך נמי והא איכא גולגולת, ותירצו בשם ר"ת דחסרון גולגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפה בנקיבת הקרום לחודי' אבל אדם דאית לי' מזלא בעי חסרון גלגולת עם נקיבת קרום מבואר מדברי התוס' דהשתא בחסרון גלגולת עם הקרום אפי' באדם לית לי' מזלא ואינו יכול לחיות א"כ פשיטא דכ"ש בהמה והשתא מאי קשיא להו לתוס' אפי' אי נימא בפשיטות לק"מ כיון דהוי שיעור מיחה לא קא חשיב תנא דבר"י כיון דאפי' אדם לא מהני מזלא כ"ש בהמה אפי' אם הי' הדין גם בבהמה קרום וחסרון לק"מ הגם דהומ"ל דבחסרון גלגולת גופא הוי כמו עם הקרום, גם קשה כיון דעיקר לימוד ריא"ש הוא מהא דקאמר כדי שינטל מן החי וימות א"כ ע"כ דגם חסרון בשדרה הוי שיעור מיתה דלא מהני מזל באדם וכ"ש בבהמה א"כ מאי קו' מחסרון בשדרה הא תנא דבר"י לא קא חשיב רק טריפות שיכולין לחיות במזלה כמ"ש מהרש"א ולא חסרון בשדרה דאפי' אדם אינו יכול לחיות במזלו וצ"ל דאין כונת התוס' רק דאדם אית לי' מזלא ואפי' שיעור מיתה לא חשיב לגבי' משא"כ בהמה הוי שיעור מיתה אבל פשיטא דאפי' יש שיעור מיתה עדיין יכול להיות שיחי' ואפי' בהמה רק בנקיבת קרום לחוד מחמת מזל האדם שהוא רב כ"כ אפי' שיעור מיתה לא תשיב לגבי' אדם וקרוב מאוד שיחי' וזה ברור:
ובזה תבין המשך דברי התוס' שם שכתבו מתחילה דממתני' דייק וראי' דחשיב לה בהדי משניות ואח"כ הקשו לחשוב נמי גלגולת ומאי ענין זה לזה קושיא זו קשה מ"מ אפי' יהא בפנ"ע דמ"מ קתני כדי שינטל מן החי, ולפי הנ"ל ניחא דודאי י"ל דברישא דנקט כדי שינטל מן החי אלמא דאפי' באדם הוי שיעור מיתה א"כ לא קשיא כלל על תנא דבר"י דלא קא חשיב רק חי' אשר לא תאכל ולא שאינה תי' משא"כ בסיפא דלא קתני שיעור מיתה שפיר פריך, וע"ז כתבו התוס' דהא ע"כ דממתני' דייק מדקא משיב להו בהדי משניות והיינו מדנקט ברישא כדי שינטל מן החי א"כ אם תאמר דזה לא חשיב גם מחסרון בשדרה לא קשה מידי דהא היינו הך דזה נלמד מזה וא"כ דאע"ג דהוא שיעור מיתה מ"מ יכולה לחיות במזלה כמ"ש מהרש"א, ואין ענין שיעור מיתה לפלוגתא דטרפה חי' א"כ שפיר הקשו למה לא פריך [גם] מגלגולת וזה ברור:
והנה הב"י האריך לתמוה על הרמב"ם כיון דבש"ס קאמר לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא והרמב"ם פוסק כרכיש הול"ל ט' מיני טרפות, והנה בכר"ו וכן בנה"כ תי' דודאי הלמ"מ לא הי' רק ח' טריפות אבל הך דרכיש מסברא קאמר לה ע"ש, וזה אמת דכן מוכח ברש"י שם בד"ה למעוטי וז"ל דכולי' שאינה בכלל אלו ופליג עולא עלי' וכו' ויש להבין כיון דקאמר לאפוקי דכולי' שאינה בכלל אלו מה ביקש עוד במה שכתב ופליג עולא עלי', וברור דכונתו דודאי אף שאינה בכלל אלו מ"מ יכול לסבור מסברא הך דרכיש ולא הלמ"מ לזה קאמר דדייק כיון דקאמר הוא ח' מיני טריפות ומה ביקש בזה כיון דסוף סוף כל הי"ח טריפות בכלל לזה קאמר דלכך נקט ח' דכולי אינה בכלל ובגוף הדין פליג עלי' משא"כ אם הי' מודה לו בגוף הדין אין נפקותא כלל אם נאמר י"ח או ח', אך קשה לי טובא ע"ז דהא בש"ס פריך לר' ישמעאל והא איכא בסגר ושב שמעתא והשתא מאי פריך הא ר"י קאמר אלו ידח טריפות שנאמרו למשה מסיני ושמא בסגר ושב שמעתא מסברא קאמרינן לה ועוד דהא הך דרכיש ג"כ בכלל והא ודאי אינה הל"מ ומאי פריך מיני' אבל באמת לק"מ דודאי ר"י דקאמר ובין החי' אשר לא תאכל אלו י"ח טריפות שנאמרו למשה מסיני והשתא מה בכך דהל"מ אינן רק הנך י"ח מ"מ פשיטא דהנך נמי טריפות נינהו ולמה לא נימא דכוונת הכתוב ובין החי' אשר לא תאכל גם להנך וכללה הוא כל הטריפות ולמה אמר ר"י דבהנך דוקא כונת הכתוב ומזה דייק דלית לי' רק י"ח ותו לא ושפיר פריך:
ובהכי י"ל ג"כ במה שפירש"י בד"ה בשלמא וז"ל אע"ג דלא תנא אלא י"ח מ"מ לא תנא מנינא ואיכא למימר דתנא תנא ודלא תנא אתיא בזה הכלל עכ"ל, ויש להבין מה ביקש רש"י בזה במה נפשך אם יש ציור לזה שאמר מנין ויאמר זה הכלל א"כ אף אם הי' שונה מנין לק"מ ואם אין באפשרות שהוא תרתי דסתרי א"כ מה צורך עוד הול"ל כיון דנקט זה הכלל אתי לרבוי' כל הנך ומה ביקש במנין זה דבש"ס לא נזכר זה כלל, וצ"ל דכונת רש"י דאי הוי תנא מנינא אף דתנא זה הכלל הוי קשיא גם במשנה דאם הי' הכונה בהכרת דודאי מיני טריפות אין כאן רק י"ח וזה הכלל אתי לרבויי בעצם המין כגון נקבה הריאה כל שסופו לינקב כגון סירכא שלא כסדרן וכדומה אבל הכל בכלל נקבה הריאה אבל לא טריפות אחר, והשתא דלא תנא מנינא אין להקשות די"ל דבא לרבות טריפות אחרים שאינן נכללין כלל באלו, וזה ברור בכונת רש"י.
ולפ"ז עיקר דלא קשיא במשנה היא דלא תנא מנינא ולא משום דנקט זה הכלל ועיקר חסר בש"ס דמשמע דמשום זה הכלל שוב לא קשיא מידי ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דודאי אפי' הוי תנא במשנה מנינא לא הוי קשיא מידי דמנינא היא הי"ח טריפות שנאמר בסיני וזה הכלל הוא מה שחדשו מסברא שאין כמוה חי' כגון לקותה וכדומה אבל לתנא דבי' ר"י דקאמר י"ח שפיר מקשה כיון דקאי אקרא כנ"ל, ומ"מ י"ל בכונת רש"י דסובר דאי הוי תנא מנינא בודאי הוי ממעטינן כל שאר הטריפות וזה הכלל בעצם הטריפות שנשנו דאל"כ לאיזה צורך תני מנינא להודיענו איזה נשנו בסיני ואיזה מסברא כיון דאין נפקותא כלל בזה דכולם טריפות נינהו ובהכרח רבא למעט שאר טריפות אבל השתא דלא תנא מנינא ליכא לאקשויי מידי, ובגוף הטריפות הללו ומה שיש לדון בכל אחד יתבאר אי"ה כל אחד במקומו: וראיתי להרב מפר"י מפראג בהגהותיו לשו"ע כתב לישב דברי הרמב"ם דעיקר מה שנמסר למשה מסיני הי"ח טריפות ולא די שנלמוד מה שאינה חי' עפ"י הטבע דנ"מ אם אירע דחיתה י"ב חודש אם מצד הטבע היתה כשרה דקרא אינה חי' קאמר לכך נמסרו מסיני ובזה אינו מועיל שהי' י"ב חודש ולפ"ז לקותא טרפה ודאי הוא רק לא הלכה למשה מסיני רק מצד הטבע ונ"מ אם אירע שחיטה י"ב חודש כשרה, והנה אף שהיא קרוב לדרך הנ"ל מ"מ נתיישב טפי לפי דבריו מה שהקשו לר"י מהך דבסגר והך דרכיש אף דאינה הל"מ ור"י הל"מ קאמר מ"מ כיון דאיהו טרפה חי' ס"ל לא שייך חילוק הנ"ל כלל ושפיר מקשה אך דבריו אינם מובנים כלל דכולי הוא באיברים הפנימים של הבהמה והאיך נדע שחיתה בלקותה זו י"ב חודש שמא עכשיו אירע בה, גם בלא"ה קשה מאוד לומר שיהא דין הלקותא משונה מכל הטריפות שאם חיתה י"ב חודש תהא כשרה ובש"ס משמע להדיא דאין חילוק גבי כל הכשר בריאה ודוק: