תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן סב
א שלי הם. עש"ך ס"ק א' מה שהשיג על מהר"ם אלשיך ומהר"א ששון והביא ראיה מדברי התוס' והרא"ש שם סוף דף נ"א בד"ה קיבל דאפילו מיגו לא מהני בנושאת ונותנת והנה לכאורה דבריו תמוהין מאוד דבהדיא מוכח בתוס' איפכא שכתבו דבנושאת ונותנת אינה נאמנת לא שלי ולא של פלוני דאל"כ היאך קאמר לקמן וכן האשה הנו"נ ליהמנה שלי הם במיגו דשל פלוני אלא ש"מ דאפילו של פלוני אינה נאמנת מבואר דוקא בלי מיגו אבל במיגו מהימנ' דאל"כ פשיטא דלא מוכח מידי דלעולם של פלוני מהימנה ומ"מ שלי הם אינה נאמנת במיגו אבל באמת נראה כך בכוונת הש"ך והוא דלכאורה יש להקשות בפשיטות מדברי התוס' שם דף נ"ב ע"א בד"ה אימר מעיסתו קימץ דהקשו הא הוא טוען שלי הם ותרצו דנאמן במיגו דמעיסתו קמצתי מבואר דיש מיגו אפילו בנו"נ ואין חילק בין אשה לאחין וצריך לומר דוודאי מיגו במקום חזקה לא אמרינן אך ה"מ אם בלי טענתה יש חזקה שכל שיש תחת ידה של בעל הם אז אינה נאמנת במיגו נגד חזקה זו אבל בחולקין בעיסתן דבלי טענתה אין כאן חזקה כלל דאימר מעיסתו קימץ רק הוא בטענת שלי הם מבית אבי אמי משוי ליה חזקה ובהא שפיר מהני מיגו וזה ברור ולפי זה כוונת התוס' ג"כ דוודאי אם הדין דשל פלוני הם נאמנת אלמא דלא מחזקינן להו בחזקת שהם של בעל א"כ פשיטא אף דאמרה שלי הם נאמנת במיגו כיון דבלי דבורה אין כאן חזקה כלל שהרי נאמנת של פלוני הם ג"כ ושפיר דייקי התוס' דשל פלוני אינו נאמן ומ"מ דייק הש"ך דע"כ דמיגו דעלמא דהוי במקום חזקה מודים התוס' דלא אמרינן דאי אף מיגו בעלמא אמרינן למה להו לתוס' לומר דהכא דוקא באינה נו"נ דאי בנו"נ אינה נאמנת כדלקמן הא הוי מצי למימר דלקמן מיירי דלית לה מיגו כגון בעדי ראה דע"כ צריך לאוקמא כן ואי נימא דמועיל מיגו והכא מיירי שלא היו עדי ראה כשמסרה לו הפקדון רק הוא יודע א"כ כיון שהיא מסרה לו בעצמה שפיר אפילו בנו"נ מותר להחזיר לה כיון דאי בעי הוי אמרה להד"ם וע"כ דמיגו במקום חזקה לא אמרינן אמנם מדברי בעל התרומות שער ו' מה שהקשה שם על דברי הרמב"ם וכתב דיש ליישב דליכא עדי ראה או באינה נו"נ ומהימנ' במיגו מבואר דהכוונה מעיקרא בנו"נ ומ"מ במיגו מהימנ' ולא הקשה בעה"ת רק דמ"מ שבועה בעי' ולשיטת הש"ך קשה בלא"ה מה יועיל מה דליכא עדי ראה הא הוי במקום חזקה ואפשר דבעה"ת כתב זה ליישב הרמב"ם דאפשר דסובר דמהני מיגו לכך הקשה עליו דעדיפא מינה אבל הוא באמת סובר דלא מהני מיגו וכן משמע מדברי בעל התרומות שער מ"ט כמו שאבאר לקמן בס"ד:
ב עלי' להביא ראיה. עש"ך דהביא מדברי בעה"ת שער נ"א בשם הרנב"ם דצריכה להחזיר אף גוף השטרות. ולא ידענא מאי הוצרך לזה שלא הוצרך הרנב"ם לומר דבר זה אלא לפי שהוא סובר לחלק בין שטרות למטלטלין דשטרות אין תפיסתן מחוורת שאין גוף הממון בידה אבל מטלטלין תפיסתן מחוורת ונאמנת ובזה ס"ד דתינח לגבות החוב דזה אין בידה אבל להחזיק גוף הנייר תפיסתה מחוורת כמו מטלטלין ועל זה כתב דהנייר בתר הממון גריר וצריכה להחזיר אף גוף הנייר אבל לדעת הטור ומחבר שכתבו להדיא אפי' מטלטלין ברשותה אינה נאמנת מ"ש נייר מ"ש שאר מטלטלין ובלא"ה צריכה להחזיר גוף הנייר:
ג ממון מיוחד. עש"ך דאפילו אינה עולה כשיעור השטרות דמספק תלינן להעמיד הממון בידה כדאמרי' לקמן אימר מעיסתו קימץ ואמת שכן כתב בהגהת מיימוני ראיה זו ולא אוכל לידע מה זו ראיה דהא הך מ"ד דסובר דצריך שיהא כשיעור השטרו' היינו משום דזה לא אמרינן דמן מעט הרויח הרבה וא"כ אין לדבר סוף ובדבר מועט נאמר על אלפים והרי זה גרע מהך טענה דמבית אבי אמי נפלו אבל בזה פשיטא דמודים דאם אנו יודעין דהקומץ יכול להיות כשיעור רק שאין אנו יודעין אם מהקומץ אם מהיורשין פשיטא דמספיקא לא מפקינן מיניה ואמרינן מעיסתו קימץ רק בידוע דהיה לו ממון מיוחד לא שייך זה רק בידוע כשיעור השטרות וזהו דאמרינן אימר מעיסתו קימץ וכן כתב הכ"י להדיא דלדעת ר"מ דבעינן כשיעור השטרות אף כאן צריך שיהא ידוע שהקומץ יכול לעלות לחשבון השטרות רק אף שאין אנו יודעין אם קימץ באמת ועל זה אמרינן אימר וצ"ע כי הרבה פוסקים חולקין והנה לא נתברר בשום פוסק אם צריך שיעידו העדים שקימץ לדעת הפוסקים דלא בעינן שיהא הקומץ כשיעור מ"מ עכ"פ צריך שיעידו עדים שקימץ במקצת אף שאינן יודעין על הכל וכמו כן להפוסקים דבעינן שיעור קומץ כשיעור השטרות מ"מ בעינן עדים עכ"פ שיעידו שקימץ ואינן יודעין כמה והנה מדברי רשב"ם שפי' ראיה בעדים שקימץ מעיסתו או מאבי אמו מבואר דבעינן עדים שקימץ כמו שכתב מהרש"א שם אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה דהא בש"ס קאמר לא שנא באין חלוקין ועלה קאי פלוגתא דרבה ור"ש ראיה במאי ואין הכוונה כלל על קימץ מעיסתו דבהא לא מיירי רב כלל ומדקאמר אימר מעיסתו קמץ מבואר דזה לא ידעינן אם קימץ כלל רק שהיה יכול לקמץ למר במקצת ולמר כשיעור השטרות וכן משמע מסתימת כל הפוסקים וכן עיקר דלא בעינן עדים כלל:
ד וה"ה אם נמצא לה מטלטלין והרנב"ם חולק כמו שכתב הש"ך ס"ק ה' ובתומים ביקש לומר דאינו חולק כלל דבאמת במיגו לכ"ע מהימן והתם לא האמין הרנב"ם רק במיגו ומודה הטור והכא מיירי בלי מיגו ובאמת מדברי בעה"ת שער מ"ט שם מבואר דלא מהני מיגו דאל"כ מה צורך לו לחלק בין שטרות דאין תפיסתן מחוורת לשיטת הרי"ף פרק הכותב הא אפילו אם היה דין שטרות כמו במטלטלין לק"מ דברייתא מיירי בלי מיגו והתם נאמן במיגו וע"כ דסובר באמת אפילו במיגו אינו נאמן בנו"נ דהוי במקו' חזקה ועל זה סובר לחלק דזהו שטר דאין עכשיו בידה אבל מטלטלין דהם בידה שפיר מועיל מיגו בצירוף חזקה שהוא תחת ידה שהוא שלה אבל שטר דאין תחת ידה הממון לא יועיל מיגו ולפי זה ה"ה לדידן אי סבירא לן ג"כ דאינו מועיל מיגו בוודאי לא היה לן לומר דה"ה מטלטלין דהא בזה מהני מיגו ואי סבירא לן דבשטר נמי מהני מיגו א"כ כמו שחילק הרנב"ם לשיטתו כמו כן לדידן יש לחלק דדוקא בשטרות שאינה תופסת החוב אבל במטלטלין אפי' בלי מיגו נאמנת. והנה הש"ך הביא מדברי התוספות והרא"ש סוף דף נ"א בד"ה קיבל דמוכח להדיא אפילו במעות ומטלטלין אינה נאמנת ותמה על הטור שכתב כן בשם הרמ"ה וראיתי בספר נ"מ כתב ליישב דאין מדברי התוספות ראיה דהתם אין הדבר בידה רק מופקד ביד אחר ואמרינן דהוא תופס בחזקת שניהם משא"כ כשהם בידה ודבריו תמוהין דאין הכוונה כלל מדברי התוספות הללו רק ממה שכתבו התוספות שם דבנו"נ אינה נאמנת לא שלי ולא של אחר דאל"כ הא דקאמר לקמן נו"נ אינה נאמנת לומר שלי הם ניהמנ' במיגו דשל פלוני הם והשתא אי ס"ד דסבירי להו לתוספות דבמטלטלין נאמנת א"כ ע"כ דהך ברייתא באונות ושטרות דוקא וא"כ מאי ראיה ושם באונות ושטרות פשיטא דליכא מיגו דשל פלוני הם כיון דהשטרות כתובין על שמה ואי דתאמר דפלוני כתב על שמה והיא היתה שלוחו מ"מ אינה נאמנת כמבואר לעיל סימן ס"א דאפילו להחולקים בחב לאחרים אינו נאמן והכא אינה נאמנת ג"כ לומר שהוא של פלוני כיון שכתוב על שמה והוא חב לאחרים אבל התם דמיירי במטלטלין שפיר יש לומר דנאמנת של פלוני וברור דהתוספות סבירי להו דאונות ושטרות לאו דוקא וה"ה מטלטלין אך בגוף דברי התוס' יש לתמוה דנהי דסבירי להו מצד הסברא כדעת הרמ"ה דאין חילוק בין שטרות למטלטלין מ"מ דילמא אונות ושטרות דוקא דאינו נאמן במיגו של פלוני כנ"ל אבל במטלטלין נאמן במיגו של פלוני ומנין להם להוכיח דשל פלוני גופא אינו נאמן ובעיקר הדין אבאר לקמן בס"ד דמש"ס גופא מוכח דאפילו במטלטלין כן הדין כדעת הרמ"ה דלא כרנב"ם ושם נאריך בזה בסוגית הש"ס והתוס' שם ע"ש:
ה ואפילו אלמנה עש"ך שהעתיק ג' פסקי הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות אישות והאריך להשיג על הרנב"ם וה"ה. והנה מה שהשיג על ה"ה דלאיזה צורך נתן טעם בפיסקא האחרונה משום דאין אשה מעיזה הא בלא"ה אי אין לה מיגו לא מהימנה ואי יש לה מיגו בלא"ה ג"כ מהימנה ואני תמה דהא פשיטא דצריך לומר סברת ה"ה דהא פסק הראשון שכתב הרמב"ם סייעו לו מן הירושלמי דנתנו טעם למה מציאת האשה לבעלה כדי שלא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי הגע עצמך דאמרה מתנה ניתנה לי ומשני קול יוצא למתנה ופי' הרנב"ם דהקושיא הוא דמה הועילו בתקנתן דיכולה לומר מתנה ניתן לי וע"כ דגם בזה אינה נאמנת ותירצו קול יוצא למתנה ותתבייש לומר כן לפי שלא יהא קול הלכך באומרת מתנה ניתן לי נאמנת ולכך פסק הרמב"ם שם דנאמנת ויחרים סתם מבואר דלולא זה היה בדין דאפילו במיגו לא תהא נאמנת דאל"כ מה הועילו בתקנתן תגנוב והוא לא ידע וע"כ דלא חיישינן שתגנוב ולא תוכל להראותם עולמית רק אם תהא נאמנת מתנה ומציאה א"כ תוכל להראותם אז חיישינן לכך אינה נאמנת מציאה ומתנה נאמנת דלא תוכל להעיז נגד הסברא שלא יהא קול למתנתה ולפי זה תינח באומרת אחר נתן לי מתנה דאז קול יוצא אבל באומרת בעלה נתן לי לא תהא נאמנת דהא בזה אין כאן קול כמבואר להדיא בבעל התרומות, סוף שער ו' [ולפי מה שהבין פי' הירושלמי בהיפך דלא כרנב"ם ע"ש] א"כ בהא לא תהא נאמנת אפילו במתנה כמו במציאה ואפילו במיגו מן הטעם שתגנוב ותאמר את נתת לי במתנה ואז לא תתבייש שאין קול יוצא וע"כ צ"ל דע"כ לא צריכינן להך סברא רק באומרת אחר נתן לי אבל באומרת בעלי נתן לי בלא"ה לא חיישינן דלא תוכל להעיז נגד בעלה ודברי ה"ה מוכרחין:
אך באמת בלא"ה אין כאן קושיא על ה"ה כי הוא סובר בעיקר הפי' כמו שכתב הש"ך דלכך אינה נאמנת אחר נתן לי על מנת שאין לך רשות בו במיגו דהוי מיגו במקום חזקה ואהא קשיא ליה סיפא אתה נתתו לי נמי למה מהימנה במיגו הא הוי במקום חזקה ומה שתירץ הש"ך מקודם דבזה לא שייך חזקה כיון דהבעל נתן לה לא סבירא ליה וכבר השיגו בתומים על סברא זו לעיל ס"ק א' דמה נפקא מינה מ"מ הוא רוצה להפקיע מחזקת הבעל פירות] ועל זה תירץ ה"ה דהכא נגד הך חזקה יש חזקה דאינה מעיזה ונהי דלממון לא מהני הך חזקה מ"מ כאן שפיר מועילה לגרע עכ"פ חזקת הבעל ואם כן ממילא נאמנת במיגו והשתא לק"מ מכל מה שהקשה הש"ך. אמנם מה שהקשה הש"ך על תירוץ של הרמב"ן שהביא בעל התרומות סוף שער ו' בוודאי קשה. ובתומים רוצה ליישב דבריו דמיירי בלי מיגו ומ"מ באתה נתתו לי נאמנת דוודאי כל מה שבידה בחזקת שלה רק שיש להסתפק אי אחר נתן לה וא"כ יש לבעלה רשות בה או דבעל נתן לה וא"כ נאמנת דבעלה נתן לה דאחר היה קול לדבר כמו שאמרו בירושלמי ודבריו תמוהין דהא בהדיא מבואר בדברי הרנב"ם שם דנתן טעם למה אתה נתתו לי נאמנת וז"ל ועל מה שנאמנת לומר מתנה נתנם לי מידי דהוי כשאר טוענין וכו' ואתה אחי שים הדברים באזנך הבן שאמר לאביו אתה נתת לי כלים אלו אעפ"י שאינם ידוע שנתנם לו ואינם ידועים לאביו מי לא הוי נאמן כמו כן האשה וכו' ע"ש מבואר להדיא דאין הטעם כמו שכתב התומים דלדבריו מאי ענין זה לבן הלא הבן נאמן כיון שאינו ידוע לאביו נאמן במיגו דשלו הם ואחר נתנם לו אבל האשה שאינה יכולה לומר כן דהא הבעל יאכל פירות ואין לה שום טענה רק לומר אתה נתת לי מנין לו שתהא נאמנת ואי היה כוונתו כטעם התומים מה לו לדמותה לבן ואין ענינו של זה כשל זה כלל גם בלא"ה אין זה ראיה דהוא נתנו לה לפי שאין כאן קול דהא יכול להיות דבאמת הם שלה מעולם והבעל אוכל פירות ומנין לנו דהגיע לה במתנה ודברי הש"ך נכונים בזה ולפי זה ממילא נדחו דבריו מה שכתב דהרב הש"ך אגב רהיטא הקשה על הגי"ת דקושית גי"ת על נכון לסברת ה"ה דעיקר הנאמנות הוא מכח דאינה מעיזה והוא תמוה דהא פשיטא דהרנב"ם לא סבירא ליה טעמו של ה"ה דהא בהדיא נתן טעם דדמי לבן והתם לאו מהאי טעמא נאמן וע"כ דקושית הגי"ת דהוי מיגו דהעזה כמו בעלמא ושפיר תמה הש"ך דהוי מיגו דהעזה בממון וכן מבואר באמת בגי"ת ע"ש. אמנם מה שכתב הש"ך מעיקרא והשיג על הב"ח דטפי הוי ליה להשיג מכח שאר הוכחות התוספות והרא"ש ולא מכח לשון שלו ובאמת מלשון זה לא מוכח מידי. אבל לא ידעתי מאי הוכחה אחרת יש כאן ונראה דכוונתו ממה שכתבו התוספות דנאמנת של פלוני הם במיגו דאי בעי שקל' ויהבה ליה מבואר דנאמנת להפקיע לגמרי מבעלה אבל אין זה הוכחה כלל דדוקא אם היא טוענת שלי הוא אינה יכולה להפקיע מבעל פירות וירושה דחזקה כל שהוא שלה שייכים לבעל לפירות וירושה אבל באומרת של אחרים הוא אין כאן חזקה כלל ולא מוכח מידי ודו"ק:
ו לא היתה וכו' עד של שניהם הסמ"ע פי' דברי הרב בכתבה מעצמה דאי בכתב הבעל אפילו נו"נ והש"ך השיג עליו דהיאך יכתוב הרב בשם הטור מה שלא נזכר בטור רק דין אחר לכך פי' הוא דהרב סובר דלא כהטור רק כהרשב"א ואינו נכון דהיאך לא הזכיר הרב העיקר אף דהבעל כתב על שמה וברור דכוונת הרב כהסמ"ע. אמנם כוונתו כך דמה שהתחיל לומר לא היתה נו"נ הוא מהש"ס וכמו שכתב בעל התרומות בשם הרנב"ם הנ"ל דמדקאמר וכן האשה הנו"נ מינה דבלא נו"נ ושטרות כתובין על שמה הם שלה אמנם מה שכתב דאם הם של שניהם הם של שניהם זהו לחד מן הטור דכמו שכתב הטור בנו"נ והבעל כתב דאם הם על שם שניהם הם של שניהם ה"ה בלא נו"נ והוא כתבה וזה ברור. ועיין תומים דתליא במחלוקת לעיל סי' ס' בכותב שטר על שם אחר אם יכול האחר לומר אני זכיתי בו וליתא דהא הרשב"א גופא הסכים פרק הגוזל גבי ריש גלותא דיכול ריש גלותא לומר שלי הם וכאן סובר דלא זכתה האשה ובאמת לא דמי כלל דשאני התם כיון שכתב על שם אחר בוודאי זיכה לו אבל כאן באשה הנו"נ ואם היא עשתה עסק כתבה על שמה א"כ אין דרך הבעל להקפיד כיון דהיא נו"נ וכותבת על שמה וזה ברור ומ"ש הש"ך ס"ק י' עמ"ש לעיל סוף סימן נ"ו בזה:
ז או מציאה מצאתי עש"ך דהקשה מסי' קע"ו בשותפין דגנב וגזל שייך לשותפות וה"ה מציאה דבירושלמי פרק מי שמת מדמה להו להדדי ובתומים תירץ דהכא מיירי שאומר שהגביה לעצמו ולא נהירא דא"כ התם אי דבפי' הגביהה לשניהם פשיטא דזוכה ואפילו אינו שותף ובסתם מהיכי תיתי נאמר דלשותפו זכה ונראה דוודאי בירושלמי פרק מי שמת לשון תימה נאמר כמו שפי' הש"ך שם סימן קע"ו. אמנם היינו דוקא בענין שאינו שייך לעסק השותפות אבל בעסק השותפות שנוגע לענין השותפות כל מה שיגיע שום ריוח הן בהיתר הן באיסור הכל בשותפות וכן נראה באמת לדינא (ח) עליו להביא ראיה בעדים. עש"ך ס"ק י"ד דאם כולם נו"נ על האחין להביא ראיה וראייתו מדנקט אחד מן האחין וכדי לברר דין זה צריך אני להאריך בביאור סוגית הש"ס שם. והנה שם נאמר אמר שמואל ומודה ליה רבא דאם מת על האחין להביא ראיה וכתבו התוספות דאין לפרש דהטעם משום דטענינן ליתמי דילמא אי הוי קיים הוי מביא ראיה דהא תנן והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה אבל חזקה בעי ואמאי נטעון דילמא אי הוי קיים היה מביא ראי' וע"כ דהטעם הוא דבאב איכא ריעותא שאינו מביא ראיה אבל ביתמי ליכא ריעותא לכך מחזקינן להו בשלהם כיון שכתוב על שמם וכתבו עוד דרב מודה בזוגא דסרבלא דלא שייך האי טעמא ור"פ דפריך נראה לו לדמותה לאחין ע"כ ויש לתמוה אי דר"פ ס"ד דהפי' משום דטענינן ליתמי דאביהם היה מביא ראיה דלא ניחא ליה לפרש משום דכתובים על שמם א"כ מאי קשיא ליה מהך דזוגא דסרבלא הוי ליה להקשות מהך משנה דהבא מחמת ירושה דמבואר דלא טענינן ליתמי דאביהן היה מביא ראיה ואי דיש לחלק ביניהם מ"ש דמהכא אין לחלק דהא התוס' מדמה להו להדדי והוא תמוה לכאורה ועוד קשה בסוגיא שם דפליגי ראיה במאי וקאמר ראיה בעדים ראיה בקייום השטר והדבר תמוה מה זו ראיה בקייום השטר דשלו הוא ומה שפירשו קצת מפרשים דהכוונה דב"ד דקדקו לא ידענא מאי קאמרי כיון דהוא נו"נ והשטרות כתובין על שמו מה להם לדקדק ועוד דהא הם חותמין אף שלא קראוהו גם קשה דשאל לר"נ מאי דעתיה בזה והשיב לו מתניתא ידענא ועדיין לא שמענו מהך משנה אי ראיה בעדים אי ראיה בקייום השטר דמאי אולמא הך משנה ממימרא דרב גופא ויש מי שפירש דראיה בקייום השטר הכוונה דפוסק כשמואל והוא תמוה דפשיטא דצריך קייום ככל שטר גם בהך דמודה ליה אבא קיימא לן כשמואל ובש"ס סלקא בקושיא:
ועל כל אלה נראה לפע"ד בפי' הסוגיא כך דוודאי ממה שכותבין על שמו אין שום ראיה להוכיח מזה דהם שלו דהא כך הוא דרך נו"נ לכתוב על שמו רק דר"פ סובר דהטעם הכא שאינו נאמן הוא משום דנו"כ דומה ממש לדברים העשויין להשאיל וכמו דשם לא מהני מה שהוא מוחזק כמו כן בנו"נ לא מהני מה שהוא מוחזק לכך אינו נאמן ולפי זה קשה ביורשין למה נאמנין וע"כ דבהם מהני מוחזקת דילמא הוי אבוהון מביא ראיה לכך מספק אין מוציאין והשתא מהך משנה דהבא מחמת ירושה לא מצי לאקשוי' דהתם כיון דלא החזיק שלש שנים אין הקרקע בחזקתו כלל דהא זה מביא עדים של אבותיו והוא לא אכל שני חזקה א"כ מה בכך דיש לומר דאביו היה מביא ראיה מספק אין מוציאין הקרקע מיד המערער אבל הכא היורשין מוחזקין ורבא אפיק מנייהו וע"כ דכל שלא הועילה החזקה לאביהם ולא היה נאמן בלי ראיה אינו מועיל ג"כ ליורשין אמנם לדידן אינו דומה כלל דברים העשוין להשאיל לנו"נ דהתם באמת לא מהני חזקה בעשוין להשאיל אבל בנו"נ באביהם נמי היה מועילה החזקה רק מחמת הריעותא שאינו מביא עדים אבל ביורשין דליכא ריעותא מהני חזקה נגד הסברא דנו"נ ועל זה שאל בש"ס ראיה במאי וקאמר ר"ש במקום השטר והכוונה (כך דהוא סובר דבאמת אילו היה מוחזק אף אביהם נאמן דאין זה ריעותא כלל כר"פ רק כל הטעם דאינו נאמן דלא מיקרי מוחזק שאין תפיסה מחוורת דהממון אינו בידו ואותו אחד תופס בחזקת כולם ולזה סבירא ליה דהיינו דוקא בשטר שאינו מקויים וכיון שעדיין אינו מקויים לא מיקרי תפיסת השטר מוחזק ועכשיו בחזקת כולם אבל אם השטר מקויים הרי הוא תופס גמור כיון שהשטר מקויים בידו והוי כמוחזק בממון ונראה דדייק כן מדקאמר אונות ושטרות וע"כ משום דבזה לא הוי מוחזק משא"כ מטלטלין כסברת הרנב"ם לעיל) ולפי זה לדעתו פשיטא דע"כ גם ביורשין עליהם להביא ראיה כיון שאינו מוחזק כלל ואף הם אינן מוחזקין אם כן אי נימא דמ"מ הדין עם היורשין ע"כ משום דטוענין להם דאבוהון היה מביא ראיה וקשה מהך משנה הנ"ל הבא מחמת ירושה דאין לחלק דהתם אין היורש מוחזק דהא הכא נמי אינן מוחזקין וע"כ דלדעתו באמת ביורש לא ואין להקשות לשיטתו מה זה דנקט אחד מן האחין בשלמא אי נימא דיורש לא שפיר קמ"ל רבותא דאפילו אחד נו"נ עליו דוקא ולא ביורש אבל אי נימא אפילו יורש מה זה דנקט אחד מן האחין דיש לומר לרבותא דשמואל נקט דאפ"ה על האחין להביא ראיה ועל זה שאל לר"נ ואמר מתניתא ידענא דהתם קתני אחד מן האחין ולית כאן שום פלוגתא דעל האחין להביא ראיה א"כ ע"כ דלכך נקט אחד מן האחין לרבותא דאפ"ה דוקא עליו ולא יורשו א"כ מבואר דיורשין נאמנין א"כ ע"כ דהפי' ראיה בעדים דאי ראיה בקייום השטר פשיטא דאפילו יורשין לא היו נאמנין כנ"ל וע"כ דראיה בעדים והכוונה אף דהוי מוחזק מ"מ אינו נאמן מחמת הריעותא לכך יורש דליכא ריעותא על האחין הראיה ומבואר דר"נ סובר כרב ושמואל ביורש וכרבה בעדים וקיימא לן הלכתא כר"נ בדיני ולפי זה מבואר דא' מן האחין דנקט משום רבותא דיורש נקט לה דלא כהש"ך ולשיטתו דאחד דוקא דאל"כ הוא עצמו נאמן אין כאן ראיה כהנ"ל ולפי זה מוכח ג"כ דאפילו במטלטלין כן הדין דעליו הראי' כיון דמ"ד ראי' בקייום השטר הכי סבירא לי' לחלק במוחזק אבל אנן לא סבירא לן כן דאי משום שאינו נקרא מוחזק לא היה מועיל ביורש כנ"ל רק אפילו במוחזק אינו נאמן דהכל תלוי בריעותא וביורש ליכא ריעותא והנה הש"ך ס"ק י"ז כתב דבמטלטלין אפילו ביורש עליו הראיה ולפי זה יש לדחות ראיה הנ"ל דיש לומר כך דר"נ דייק מדקתני אונות ושטרות וקשה הא גם במטלטלין כן הדין דלא כרנב"ם הנ"ל וע"כ דכיון דקתני עליו הראיה ולא ביורש ולכך נקט שטרות דבמטלטלין אפילו ביורש עליה הראיה אבל באמת הרבה פוסקים חולקין. ועיין ט"ז ותומים ונראה דסבירי להו כמו שכתבתי דנכתב על שמו אין כאן שום ראיה דמה בכך הא הוא נו"נ רק דנכתב על שמו משוי לי' למוחזק ובדידיה לא מהני מוחזק מחמת הריעותא אבל ביורשין דליכא ריעותא על האחין הראיה ולפי זה כ"ש במטלטלין דפשיטא דמיקרי מוחזק דביורשין על האחין הראיה דליכא ריעותא ודו"ק ועיין בסמוך:
ט חלוקין בעיסתן כבר כתבתי לעיל דמסתימת כל הפוסקים מוכח דלא כהרמב"ם דלא בעינן עדים שקימץ מעיסתו רק כל שהיה יכול לקמץ אמרינן דקימץ וכן מוכח בש"ס דקאמר לא שנו אלא דאין חלוקין בעיסתן וכו' מבואר דמוקי הך דרב דקאמר עליו הראיה באין חלוקין ואי כפי' הרשב"ם הא רב מצי מיירי בחלוקין ועליו הראיה שקימץ וע"כ דכל שחלוקין בעיסתן שוב אין צורך לראיה דמעצמנו אמרינן דקימץ ושפיר הוכרח לאוקמא מילתא דרב באין חלוקין וכן עיקר וכתב הטור דהיינו דוקא אם החלוקה קודם זמן השטרות ויש לראות אם הם מחולקים בזמן החלוקה ועכשיו הם חלוקים מי נאמן ונראה דעל האחין הראיה ובזה מיושב מה שיש להבין בטור דמאי קמ"ל בהך דינא דבעינן חלוקה קודם פשיטא ועסמ"ע מה שדחק בזה ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הטור דבעינן דוקא חלוקה קודם אבל אח"כ אף דהוא עצמו מודה דהיה אחר כך אינו נאמן במיגו לא מבעי להש"ך דלא מהני מיגו בנו"נ אלא אפי' להסמ"ע הכא ליכא מיגו דבקל יכולין האחין לברר זמן החלוקה וירא לומר דהיה קודם:
י אבל בן בית וכו'. הרב הש"ך האריך בס"ק כ"א כ"ב והנה בס"ק כ"א השיג על הב"ח דכתב דהתם האריס חולק בעיסתו היה ולפעד"נ כהב"ח בזה דוודאי מה שפירש הש"ך דהמחלוקת התם היה אי אמרינן שלא להשביע קודם מותו לא נהירא כלל דע"כ לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע לאחר מיתה רק באומר לפני מותו דיש אצלו פקדון או הלואה של פלוני אבל כאן דלא אמר כלום רק מה שלא אמר אל האריס א"כ מה שייך שלא להשביע במה נפשך הוא היה יכול לומר לפני מותו לנפקד דשלו הוא ואי דירא מן הנפקד שלא ישביע את בניו בעיני הנפקד הא בלא"ה כשהנפקד יחזיר להם ידע שהם שלהם דאל"כ לא יחזיר ומה שלא להשביע בניו שייך בזה וברור דפלוגתייהו דהתם באריסא גופא אם היה נאמן אם לאו והתם מיירי באריס ככל אריס דעלמא דניזון משלו וכל עסקים אחרים שלו רק דס"ד אפילו באחין ה"מ דמהני חלוקין בעיסתן אם הם אמודין עכ"פ לשיעור זה וראוי להם אבל בדבר שאין אותו האיש אמוד בכך כלל מה בכך דחלוק הא אינו אמוד לכך ובאחין מיירי דהם אמודין רק מחמת נו"נ הכל בחזקה של אחין אבל אם חלוקין ממילא יכול להיות שהוא שלו אבל שם דהוא מוחזק לעני בפני עצמו מה בכך דהיה חלוק כיון שאינו אמוד ואהא פליג ר"ח דאין זה ראיה שלא היה רוצה לפרסם עצמו ושפיר פשיט בירושלמי ג"כ לענין שק צרור דיכול לתבעו דבר שאינו אמוד לר"ח ולק"מ ממה שהקשה הש"ך [ובתומים רוצה להוכיח להיפך כהב"ח דאל"כ מאי ענין זה לשק צרור ולק"מ דמכח כ"ש דייק ודו"ק] ואפילו אי נימא בהא דלא כהב"ח רק באין חלוק מיירי מ"מ פשיטא דלא נחלקו במה שכתב הש"ך דאין זה ענין כלל להך דעכברי דשכיב אדנרי כמו שכתבתי אלא ע"כ דבהך גופא נחלקו אי ב"נ כמו נו"נ דאינו נאמן לומר שלו הם או דלא דמי כדעת רבינו ירוחם ולפי זה לפי מה שכתב הש"ך דהך דינא באמת נשאר בספק גם עכשיו א"כ אפי' הוא חי יש ספק:
אמנם בעיקר דינו של רבינו ירוחם מן הירושלמי נראה לפע"ד דאזיל לטעמיה דמטלטלין לעולם עליו הראיה אפילו מת על היורשין שלו הראיה אבל לדעת החולקין על רבינו ירוחם וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ח' פשיטא דאין מירושלמי שום ראיה וכוונת הירושלמי בפשיטות דוודאי בן בית דינו כמו אחין ואשה רק שם המחלוקת היה דמת וסובר ריב"ל או כר"פ דאין חילוק בין חי למת או דסובר דוקא בשטרות אבל במטלטלין לא כדעת רבינו ירוחם הנ"ל הלכך התם דהיה מטלטלין אף שמת על יורשי האריס הראיה כיון דגם האריס לא היה נאמן בלי ראיה דהכל יודעין דמה שתחת ידו שייך לבע"ה כנזכר בדברי ר"י ב"י ור"ח חולק דמ"מ על יורשי בע"ה הראיה דבמת לעולם על יורשי בע"ה הראיה כדעת מהר"ם שהביא הט"ז ואפילו במטלטלין דכל דליכא ריעותא הדין עמהם ושפיר דייק הירושלמי מתרווייהו דע"כ לא נחלקו ר"י ב"י רק משום דכל שתחת ידו הכל של בע"ה והי' צריך לראיה אבל אם היה ידוע שהיה לו ממון מיוחד אף שאינו אמוד מ"מ לא היה צריך לראיה וכ"ש מר"מ דמוכח כן ולפי זה אין כאן ראיה לדינו של רבינו ירוחם וגם מוכח דלא כרבינו ירוחם הנ"ל אלא כמהר"ם וצ"ע כי פי' זה נכון מאוד בירושלמי. ועש"ך מה שכתב ליישב דברי הגאונים שהביא הב"י סוף סימן רע"ו ולפעד"נ דבלא"ה לק"מ דהתם מיירי דהם היו סמוכין על שלחן אביהם הגדול והקטן ולא היו חלוקין בשום דבר רק שבא בטענה שנפל לו מבית אבי אביו ה' דינרין ועל זה נסתפק השואל אם נאמן דהרוויח בזה ממון הרבה וס"ד דבעינן דוקא שידוע שהיה לו ממון הרבה ועל זה השיבו הגאונים דהא אפילו מעיסתו קימץ סגי והיינו דאמרינן דבזה הרוויח הרבה וה"ה הכא כנ"ל: