תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט
על חו"מ סימן נח
א שטר מקוים במשנה למלך פי"ד מהלכות מלוה נסתפק אם השטר בתוך זמנו אם יכול לטעון סטראי אפילו נתנו לו בפני עדים והביא מתשובת הרא"ש כלל מ"ז סימן ג' דיכול לטעון סטראי וליתא שם ברא"ש ובאמת ממקומו הוא מוכרח בש"ס גופא דהא קאמר וה"מ דפרע באפי סהדי אבל בין דילי' לדילי' מיגו דיכול לומר להד"ם יכול לומר סטראי והשתא אי ס"ד דחזקה דת"ז לא מהני ליה לטעון סטראי א"כ מאי בעי לן בש"ס ב"ב ד"ה בתבעו לאחר זמן ואמר פרעתיך ת"ז אי אמרינן מיגו דהא הכא מוכח בהדיא דמיגו עדיף מחזקה דת"ז דהא מיגו מהניא ליה לטעון סטראי ות"ז לא אלא וודאי דכ"ש בת"ז מהני' לי' וכן נמי' מדקיימא לן מיגו להוציא לא אמרינן וחזקה זו מהניא להוציא ש"מ דהך חזקה עדיף ממיגו ונהי דהתם מבעי לי' שפיר דהוי מיגו בצירוף חזקת ממון אבל הכא פשיטא כיון דמיגו מהניא לאוקמא שטרא כ"ש חזקה וזה ברור אלא דיש להבין במה שכתבו הר"י הלוי והרמב"ם דאפי' לתנם לו בפני עדים רק שאינן יודעין אם בתורת פרעון או מתנה או פקדון נאמן במיגו דלא נתנם לו לפרעון כלל [והר"י הלוי התחיל בפקדון וסיים במתנה בלבד משום דמתנה יש לדחות כמו שכתב הרמב"ן וכיון דהביא ראיה במתנה כ"ש פקדון] והנה יש לתמוה היאך יהא נאמן לומר לפקדון נתנם לו דבמה נפשך אם עדיין בידו יחזירנו לו או יקבלנו בפרעון השטר וע"כ דיאמר דהחזירו לו אם כן תקשי הא בהדיא איתא בש"ס כתובות ק"י המוציא שט"ח על חבירו יכול לומר היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה ואמרינן בגמרא דבאתרא דיהבי והדר כתבו לית מאן דפליג דאיבד שטרו א"כ הכא כיון שהיה בידו משל חבירו אילו היה חייב לו היאך החזיר לו מעותיו היה לו לקבלם בחובו וע"כ צריך לומר דהיה בתוך זמן דעדיין לא היה יכול לגבות א"כ מבואר דאפילו בתוך זמן אינו יכול סטראי כשנתנו לו בפני עדים ולקמן יתבאר עוד בס"ד בדברי ר"י הלוי:
ב ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה. הקשה הסמ"ע דמאי קמש"ל הא פשיטא דלא עדיף משטר דעלמא ותירץ דקמש"ל דאפילו לא טען אישתבע לי צריך שבועה והש"ך השיג עליו ולא תירץ על קושיא הנ"ל כלום והביא ראיה מדברי הרמב"ן שבבעל התרומות שער י"ט בע"א אפילו שבועה אינו צריך וא"כ כ"ש בלי העד והוא תמוה דא"כ תיקשי ליה הא אינו נאמן רק במיגו דלהד"ם ואז בוודאי יצטרך לישבע וע"כ צריך לומר דהרמב"ן לא בא לאשמועינן רק דלא נימא דאיתרע שטרא וחייב שבועה עכ"פ על זה כתב דליכא שבועה מצד עצמה דהא לא שייך הפסת דעת ונ"מ היכי דאם היה טוען להד"ם לא היה צריך לישבע כגון שיש בו נאמנות ואפילו לשיטת הרמב"ן דלא מהני נאמנות סתם נגד ע"א נ"מ בנאמנות מפורש [ובזה נדחה ראית הש"ך דלשיטת הרמב"ן הך דע"א מעיד בנאמנות מיירי] נגד ע"א ולזה ס"ד דמ"מ כיון דטען סטראי איתרע שטרא ויצטרך לישבע נגד העד דנאמנות לא קאי לסטראי קמש"ל דליכא שבועת תקנת חכמים רק אם מכחיש לעד ואי משום מיגו הא בלהד"ם לא היה צריך לישבע ולפי זה כיון דהרמב"ן ע"כ מיירי בגוונא דבלהד"ם ליכא שבועה א"כ י"ל דבלי נאמנות כלל דלעולם יש שבועה שפיר נשבע אפי' בלי העד ובתומים הביא דנחלקו בזה מהרי"ק והשואל שם והשואל הביא ראי' מר"מ ורי"ף דאיתרע שטרא הפי' דצריך שבועה א"כ לא איתרע א"ב לישבע כלל ומהרי"ק הכריח להיפוך מדכתבו בנאמנות ש"מ בלי נאמנות לעולם צריך לישבע ובתומים דמה ראייתו דכתבו לתרץ הקושיא מהך דאבא מר קיים ליה בגווי' וע"ש ואינו נכון דמ"מ וכי בשביל זה הם צריכין לפרש כאן בנאמנות שם באמת דלא שייך נפקותא בלי נאמנות מיירי בנאמנות וכל דבר הדומה בגוונא דליכא שבועה נגד העד אך בלא"ה יש לדחות דקשיא ליה לר"מ דהא בגמרא אמרינן וה"מ דפרעו באפי סהדי אבל פרעי' בין' דילי' לדיליה וכו' והנה לפי פירושו הכוונה לענין שבועה ויש להבין תיקשי רישא לסיפא דרישא משמע דוקא באפי סהדי אבל חד סהדי אפילו שבועה אינו צריך ובתר הכי קאמר אבל פרעי' בין דילי' לדילי' דמשמע דצריך שבועה בע"א לזה פי' הכוונה באפי סהדי דצריך שבועה בנאמנות אבל בע"א בנאמנות אינו צריך שבועה והדר קאמר פרעי' בין דילי' לדילי' אפילו בלי נאמנות אינו צריך שבועה אבל בע"א בלי נאמנות צריך לישבע ולפי זה בלי נאמנות בינו לבין עצמו ליכא שבועה דלא כמהרי"ק. ומה שהביא בתומים ראיה מדברי התוס' דלא פירשו בנאמנות דהא הקשו מאבא מר ברי' לאו ראי' הוא כלל דוודאי הכא מפרשים בנאמנות רק שם סבירא להו דנאמנות לא מהני נגד ע"א כדעת הרבה פוסקים וביבמות באמת תירצו בנאמנות ע"ש:
אך הא קשיא לכאורה דהא כתב הב"י דמה דדייק הרמב"ן בע"א לא הוא מדקאמר וה"מ דפרעו באפי סהדי וקשה הא מסיפא מוכח איפכא דקאמר וה"מ דפרעי' בין דילי' לדילי' מבואר דבע"א לא וצריך לומר דהכא קאמר היכי דפרעו באפי סהדי אפילו בשבועה אינו נוטל אבל בחד סהדי נוטל בשבועה אבל פרעו בין דילי' לדילי' אפילו שבועה אינו צריך וקשה הא כתב הרמב"ן דבע"א אפילו שבועה אינו צריך וצריך לומר כמו שכתבתי דהרמב"ן לא אמר רק מצד עצמותה' של טענת סטראי אבל מיירי בגוונא דאי הי' טוען להד"ם היה פטור ג"כ משבוע' דאל"כ ליכא מיגו כנ"ל ובש"ס מיירי בגוונא דבלהד"ם היה חייב לישבע א"כ בע"א בסטראי פשיטא דחייב לישבע ולפי זה לדידן דקיימא לן נאמנות סתם מהני נגד ע"א צריך לומר דמיירי בלי נאמנות כלל א"כ מבואר דבין דילי' לדילי' אפי' בלי נאמנות אין צריך שבועה כלל ודברי הש"ך מוכרחין לכאור' ולאו מטעמי' כנ"ל איברא וודאי מל' הטור משמע לכאורה כהסמ"ע דאל"כ מאי קמש"ל דבלי נאמנות צריך לישבע ומ"ש הש"ך דקמש"ל דהוי כמו שטר דעלמא לא ידענא מאי קאמר דתינח מה שכתב מעיקרא וגובה בו בלא שבועה כשיש בו נאמנות אבל דין כשאין בו נאמנות דצריך לישבע כשיטעון השבע לי אין מקומו כאן דלא עדיף משטר דעלמא ואין לומר דקמש"ל דנוטל בשבועה דהא קאמר אינו נוטל אלא בשבועה מבואר דהכוונה לאשמועינן דצריך שבועה לכן נראה דבלא"ה הקשה הש"ך דכיון דלא איתרע שטרא למה ישבע לכן נראה דהסמ"ע פי' מה שכתבו הטור ומחבר ובשבילם קבלתים לומר אף דמודה שהלוה נתנם לו לפרעון השטר מ"מ כיון שהוא קבלם על חוב אחר נאמן כמו שכתב המחבר סוף סימן זה ולפי זה נראה דדוקא בעלמא צריך לישבע דוקא כשטוען השבע לי הוא משום דחזקה שטרך בידי מאי בעי דוודאי לא פרעו והניח השטר בידו ולפי זה כאן דהוא מודה דהוא נתנם לו בתורת פרעון על שטר זה ומ"מ הניח השטר בידו א"כ איתרע חזקה לכך צריך לישבע אפילו לא טען כיון דאיתרע חזקה וכ"ש לפי מה שכתבתי לקמן סימן פ"ד דעיקר הטעם דצריך לטעון דאז חזינן דסמך על השבועה משא"כ כשאינו יודע לטעון שבועה על מה סמך א"כ הכא לא שייך זה דהא חזינן דלא היה חושש להניח השטר אף שפרעו באמת על שטר זה ונראה דמהאי טעמא לא מהני מיגו ג"כ דכל כמה דלא נשבע אין כאן חזקה כנ"ל והוי מיגו להוציא משא"כ כשנשבע הוי השטר להחזיק ולפי זה היינו דוקא כשמודה שהוא נתנם לו לפרעון השטר אבל אם אומר שהוא נתנם לו על חוב אחר אז החזקה בתוקפה ובוודאי כן היה שעל שטר זה לא היה פורע מבלי שיקח השטר וזו היא כוונת הטור ומחבר דמיירי במודה שנתן לפרעון על השטר ולכך באין בו נאמנות צריך שבועה בלי טענת השבע לי והשתא לא קשיא מסוגית הש"ס הנ"ל דהתם מיירי שהוא אומר שנתנם לו על חוב אחר דאז אינו צריך שבועה כלל ושפיר קאמר וה"מ דפרעי' באפי סהדי אבל בע"א צריך שבועה אבל פרעו בינו לבין עצמו אפי' שבועה אינו צריך כנ"ל [ובלא"ה מה שהקשה הש"ך משום מיגו נראה לפע"ד ליישב. דהא הכא מיירי שהוא גובה מיני' דמלקוחות ומיתומים בוודאי צריך לישבע לעולם בלי טענת השבע לי ולפי זה כל כמה דלא נשבע שקיבל על חוב אחר יש לומר דבאמת חייב לו מלוה ע"פ רק בשעת פרעון קיבלו המלוה בפי' על חוב זה והשטר בטל וכן משמע מדברי הסמ"ע שכתב דכל שאינו מודה שהוא קבלם ג"כ על חוב זה וכן ממה שכתב המחבר סוף סימן ושתק משמע דאם פי' לא א"כ יש לחוש שמא היה כך וירא לטעון להד"ם דאז לא יוכל לישבע לאחר פרעון היסת משא"כ עכשיו יוכל לישבע לאחר פרעון דקיבל כדין כיון דבאמת חייב לו לכך צריך שבועה גם עכשיו ושפיר איכא מיגו ולפי זה הוי השבועה שקיבל על חוב אמר לא על חוב זה] וכן נראה להכריע לדינא ולפי זה נדמה ראיית השואל שם במהרי"ק מהרי"ף בשם ר"ח דהתם מיירי באומר שנתנם לו על חוב אחר ולכך אינו צריך שבועה ודו"ק:
ג וי"א דאחר שחייב השליח לשלם וכו' ויש חולקין זהו מה שכתב המרדכי פרק הכותב דמגמגם רשב"ם היאך יוכל לתפוס המעות כיון שהשליח חייב לשלם ותירץ ר"י דמייירי שאומר שנתנם לו בתורת סטראי ואח"כ כתב דעת אחרת דכיון שהוא אומר שחייב לו יכול לתפוס והש"ך האריך כי איזה תלמיד טועה כתבו ולית הלכת' כוותיה ובתומים כתב דכל הפוסקי' שהקשו שיהי' מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע מחמת העד וקשה מאי קושיא הא אף עכשיו מכחיש לעד ולפעד"נ ברור להיפך דוודאי יש להבין בעיקר קושית התוספות כיון דהשליח חייב לשלם א"כ פטור השליח תלוי בחיוב ביה חוזאי שאם לא נאמין להם יפטר הוא ואם לא יתחייב הוא לפי שפשע בשלמא אם נרצה לחייבו מחמת שלא נאמין לו נאמר שיש לו מגו דאהדרינהו ללוה וכדומה אבל מה שיש לחייבו משום פשיעותא לא ימלט אם לא שלא נאמין לאנשי חוזאי והשתא היאך יעלה על הדעת שנסמוך על העד מה שעיקר שאנו דנין עליו והפטור והחיוב נוגע לעד שבחייובו יפטר הוא ובפטורו יתחייב הוא וכן מבואר להדיא בבעל התרומות שכתב דלכך אין השליח עד שפשע והוי נוגע וע"כ דקודם שנתקנה שבועת היסת קאמר דאי לאחר שנתקנה שבועת היסת אפילו אם לא הזכיר לו לקיחת השטר כלל ולא פשע הוי נוגע ועכ"פ דכל שחייובו תלוי בעצם הפסק אם יזכו ביה חוזאי בדין או לא לא הוי עד וא"כ מה זה שתירצו התוספות לאחר היסת דהוא דחוק מאוד דזה היה קודם ר"נ כמבואר בריטב"א הא בפשיטות לק"מ וצריך לומר דקשיא להו לתוספות קושית רשב"ם כיון דהשליח חייב לשלם היאך יוכל הוא לתפוס ממנו דהא גוזל מן השליח ומזו דייקי התוספות דהכא מיירי שלא הזכיר לו לקיחת השטר כלל ושפיר יוכל לתפוס וא"כ שפיר מקשה התוספות דבזה אמאי לא הוי עד והוצרכו לתרץ לאחר היסת וזה ברור לפע"ד והשתא לא קשיא מה שהקשה בתומים דהשתא אינו מכחיש לעד לשיטת התוספות כלל רק דמיירי שלא הזכיר לקיחת השטר א"כ השליח פטור והוי שפיר עד ומשיל"מ. אך יש מקום לומר בכוונת התוספות על דרך אחר והוא דמהרי"ט בחלק ח"מ סימן ל"ג כתב דמיגו מאדם לאדם לא אמרינן שכן הדעת מכרעת דאטו נאמר בשנים שנושים באחד זה מנה בשטר וזה על פה והוא מודה לאותו שבעל פה וכופר בשטר שפרע פשיטא שאינו נאמן במיגו שהיה אומר להיפך והשתא הכא נמי היאך נאמן לאנשי חוזאי במיגו דהא אם יאמר להד"ם הרי אין ענינו עם הלוה כלל רק מכחיש השליח וגוזל ממנו שהרי השליח חייב לשלם משא"כ עכשיו בטענת סטראי הרי ענינו עם הלוה שהוא טוען הלוה חייב לו א"כ היאך נאמין בטענה לאיש זה מה שהיה יכול לטעון ולכפור באיש אחר והרב מהרי"ט הרגיש בזה ותירץ דהתם השליח פטור מלשלם א"כ אף בלהד"ם אינו נוגע רק למשלח ולא לשליח ולפי זה יש לומר דגם התוספות סבירא להו כדעת מהרי"ט הנ"ל ומזו דייקי דמיירי בגוונא דשליח פטור והוצרכו לתרץ לאחר היסת אך עכ"פ מ"מ מוכח מדברי התוספות דהיכי דשליח חייב אינו יכול לתפוס ונראה דאפילו לפיר"י פטור מטעם הנ"ל ודו"ק]:
אמנם מדברי הרשב"ם מוכח להדיא דלא כמהרי"ט דהא ע"כ דסבירי להו דחייב לשלם דאל"כ לא הוי מקשה מידי וא"כ מוכח דאפילו אי חייב לשלם נאמן במיגו. אך לפי זה לא הבנתי דברי רשב"ם כלל במה שכתב דכיון. דהשליח חייב למה לא יתחייב הוא להחזיר לשליח דאנן הכי קאמרינן דוודאי הוא חייב להחזיר לשליח רק דמ"מ בהא נאמן במיגו דעכ"פ הלוה חייב לו ב' חובות וא"כ השליח חייב ללוה והלוה חייב למלוה א"כ מעות הללו משועבדים לו מדר"נ דהא ע"י המיגו אנו יודעין שבאמת מגיע לו מן הלוה ואפילו מיגו מאדם לאדם נראה דלא הוי מהאי טעמא כיון דהוא משועבד לו מדר"ג הוי כמו בעל דבר שלו לענין זה שנאמן במיגו שהוא משועבד לו מדר"נ שאם היה רוצה היה מכחישו שלא קיבל ממנו כלל ובוודאי שהשליח חייב לשלם דיכול לומר אתפסתי' לתוראי בידי מאן דלא מצינא לאישתעי דינא בהדי' אף שעכשיו זה נוטל כדין מ"מ כיון שאילו לא היה מתפיסו לא היה נוטל חייב לשלם אבל זה שתפס מאי איכפת לי' במה שזה חייב אדרבא מדאמרינן התם פרק דו"ה ונימא לי' אמפסתי' לתוראי הרי דס"ד דהוא חייב לשלם ומ"מ התפיסה מועלת כיון שיש עדים שמגיע לו באמת שהזיק שורו א"כ הכא נמי מיגו הוי כעדים שהרי בי חוזאי מוציאין ממון במיגו א"כ ע"י המיגו נאמנין להחזיק במה שבידם והוא משועבד להם מדר"נ והשליח חייב והמעיין במרדכי שם יראה להדיא שאותו בעל תימה ויש לומר שם כיוון למה שכתבתי מכח שדר"נ ע"ש היטב והשתא לק"מ מה שהקשה הש"ך על דעה זו ומה שהאריך בתומים בפי' דברי הרב לא כיון יפה ולא ראה דברי הד"מ שכתב להדיא השני דיעות במרדכי ע"ש ממש כמו שכתבם כאן ומה שכתב דבסתם אפילו יש עדים חייב השליח והמלוה נאמן הא ליתא שלא בא מהר"ם לחלוק על פיר"י רק דר"י פי' במפרש והוא מתרץ סתם כמפרש א"כ במפרש בוודאי ביש עדים אין המלוה נאמן לר"י ובתומים כתב זה ולא ראה שכן מחלק הב"ח וה"ה בסתם למהר"ם וזה ברור:
ד וכן מי שהפקיד עש"ך והנה מה שכתב בפי' דברי הרב נכון הוא כמו שכתבתי בס"ק לפני זה אך מה שהכריע לדינא כדעת הריב"ש אינו נראה כלל ואדרבא נראה כדברי הי"א כמו שכתבתי בס"ק הקודם ורשב"ם גופא ספוקי מספקא לי' בזה. גם עיקר תירוץ ר"י צ"ע דבש"ס משמע דשאל לו אית לך סהדי דפרעו אמר ליה לא אמר לי' מיגו דיכלי למימר וכו' משמע דהכל תלוי בעדי פרעון ולדברי ר"י אפילו אין עדים עדיין היה' צריך לשאול אם הני בי חוזאי מכחישין בפרעון שנתנם להם לשם סטראי או דהם בעצמם אומרין סטראי. ובאמת יש לתמוה בגוף דברי ר"י מה לו כל זה הא בפשיטות הוי מצי לישנוי דמיירי שלא הזכיר לו השטר והשליח פטור א"כ שפיר יכול לתפוס וצריך לומר כמו שכתב הריטב"א דהתם קודם היסת מיירי וא"כ קשה קושית התוס' וע"כ כמו שכתב בעל התרומות משום דשליח פשע הוי נוגע א"כ ע"כ דמיירי באופן דשליח חיוב לכך הוצרך לתרץ דאומר השליח נתנם לו בסטראי ויותר נראה דוודאי בהך דאבותי שפיר הוי מצי לתרץ דמיירי באופן שהוא פטור אבל בתר הכי דשאל לענין שלומי שליח מאי משמע דיש אופן דשליח משלם וקשה אי משלם לא מהני תפיסה. וממילא אין כאן תשלומין לזה פי' באופן דשליח נתן לו בסטראי ולפי זה גם לדעת התוספות ממש כר"י רק בהך דאבימי קשיא להו קושית רשב"ם וליכא למימר כר"י כיון דשאל אית לך סהדי משמע דהכל תלוי בסהדי ולא בהכחש' בי חוזאי לשליח על מה נתן וע"כ דמיירי באופן שהוא פטור לכך מהני תפיסה א"כ קשה הא הוי עד והוצרכו לתרץ אחר היסת אבל אח"כ לענין שלומי שליח סבירי להו דמיירי שאומרים שנתן בשטרא כתירוץ ר"י אבל מ"מ לענין דינא וודאי אין להכריע כרשב"ם כיון דהוא גופא מספקא ליה וכבר נתתי טעם נכון להיש חולקין ומה שכתב הש"ך דהרא"ש בתשובה ג"כ ע"כ סובר כהריב"ש ובאמת הוא תמוה דגבי בקרא פסק להדיא להיפך ותירוץ מהרי"ט והש"ך דחוק מאוד גם תירוץ התומים דחוק דלא נזכר ברא"ש עיקר הטעם דבעינן השבה מעליא וזו היא עיקר טעמו של הריטב"א והיאך השמיט העיקר לכן נראה ברור דהמעיין בתשובת הרא"ש יראה שעיקר כוונתו לחלק דאינו נאמן במיגו מה שטוען נגד הב"ח מה שהיה יכול לכפור במפקיד והיינו כמו שכתב מהרי"ט בתשובה סי' ל"ג דמיגו מאדם לאדם לא אמרינן וזה שכתב הרא"ש אם יש לו טענה על הנפקד יכול לטעון אבל אינו יכול לעכב המתין בעד שום טענה שיש לו על ראובן ועל יורשיו והיינו דלא מהני מיגו רק נגד אותו האיש שטוען עמו ולא מה שהיה יכול לטעון ולכפור ולהכחיש איש אחר שאינו טוען עמו עכשיו כלל כמו שכתבתי בס"ק לפני זה וזו היא כוונת הרא"ש דזהו דוקא אם הפקיד בידו אין לו מיגו דלהד"ם ולא הפקיד דהוי מיגו מאדם לאדם דבטענת להד"ם הוא טוען עם איש אחר ומכחישו ממון שלו אבל בהך דבקרא שהוא יש לו מיגו דלקוח והיינו שלקחו מיתומים בכסף לכך נטלו מן הבקרא ויכול להיות שהבקרא גופא לא ידע כלל רק שנטלו ואפשר דבאמת לקחו מהם א"כ בטענת לקוח לא יטעון עם הבקרא ולא יכחישנו רק שיאמר ליתומים לקחתי מהם שור והרי הוא ברשותי משא"כ בפקדון ויטעון להד"ם הוי מיגו מאדם לאדם ואין כאן סתירה כלל ולפי זה בתופס וודאי העיקר כהרא"ש ויש חולקין שבמרדכי דיכול לתפוס אף דזה חייב אך ה"מ כהך עובדא דבקרא כמו שכתבתי דבקרא גופא לא ידע ושמא באמת לקחו מהם ונטלו ממנו. ובזה יש ליישב מה דקשה לגירסת הרא"ש אית לך סהדי דתפסי' למה לא קא' מיגו דלהד"ם ואין כאן קושיא מגודרות ולפי הנ"ל ניחא דבלהד"ם הוי מיגו מאדם לאדם כנ"ל משא"כ לקוח:
ה אבל אם תפסו. הש"ך תמה על הב"ח דפסק כהריב"ש והביא דברי הריטב"א בסתם ונראה ליישב לפי מה שכתב הש"ך בס"ק ט' בשם הע"ש דהפי' שהרי פשע הוא שהפקידו שלא בעדים א"כ דעתו כהריב"ש רק באומר המלוה ג"כ שהפקידו בידו אז לעולם בעינן השבה אפילו השליח פטור והשתא ניחא דהב"ח פסק כהריב"ש רק בזה דאם השליח חייב אינו יכול לתפוס רק אם מתחייב בהודאת פיו ובזה גם הריטב"א מודה ומה שכתב הריטב"א בפקדון סבירא לי' להב"ח כוותי' ונראה עיקר בפי' דברי הריטב"א כהע"ש. ובאמת בתשובת הריטב"א מבואר דהמעשה היה בשואל וסיים שהשואל חייב שפשע ותמה הב"י סוף סימן פ"ג דהא אפי' באונסין שואל חייב וצריך לומר דלא משמע ליה לפרש שהיה שאילה בבעלים דא"כ אפי' פשיעה בבעלים פטור אבל לפי' הע"ש ניחא דוודאי מטעם שלא שמרו כראוי היה פטור על הכל אפילו פשע רק מיירי שאומר שהוא השאיל לו ובזה חייב שמסר לשומר אחר ובזה לא נפטר בבעלים ואתי שפיר:
ו הואיל ולא אמר ליתנם לו בפני עדים. נראה דהיינו דוקא לדעת הפוסקים דבעדים אינן נאמנין כלל אבל לדעת ר"ח ור"ת דבעדים צריך שבועה נראה דאפילו אמר ליתנם לו בפני עדים פטור השליח דמי יימר שאם היה נתנם לו בפני עדים שלא היה נשבע א"כ לא ברי היזקא כלל ומזה יש להביא קצת ראיה לדעת ר"ח ור"ת דבגמרא קאמר לענין שלומי שליח מאי וקאמר לחלק בין הב זוזי ושקול שטרא ולהיפך ולמה לא חילק בין אמר לו שיתן בעדים או לא דבזה נמי תלוי הפטור והטור הזכירו באמת ולדעת ר"ח ור"ת ניחא דבזה אפילו אמר בעדים פטור כיון דאפילו בעדים היה נוטל בשבועה רק החילוק בין לקיחת השטר דאז לא היו נאמנים כלל שפיר מחוייב ויש להסתפק לדעתם אם הזכיר לקיחת השטר ונתן בעדים אם חייב לשלם אם המלוה נשבע ונוטל דיש לומר מי יימר דמשתבעת כדאמרינן בפרק שבועת העדות גבי משביע ע"א או כיון ששינה והשטר נשאר בתקפו רק לישבע חייב ואין להאריך דקיימא לן דאפי' בשבועה אינו נוטל אם פרע בעדים ולקמן אבאר עוד בענינים אלו ע"ש:
ז ובאו אלו והעידו שפרעו עסמ"ע דאם נתן לו נאמנות כבי תרי נאמן לומר סטראי אפילו עדים מעידין שפרעו והש"ך הביא בשם מהרא"ש דחולק דדוקא אם מכחישם גם עכשיו נאמן במיגו אבל אם עכשיו אינו מכחישם לא חציף אינש להכחיש עדים. והנה לכאורה דברי מהר"א ששון תמוהין מאוד במה נפשך אי סבירא ליה דכל שנתן לו נאמנות כבי תרי הוא לכל מה שיטעון אפילו יטעון סטראי יהא נאמן כב' עדים א"כ מה בכך דלית ליה מיגו מה צורך למיגו הא גם בטענת סטראי האמינו כב' עדים והרי כאן ב' עדים שנתן לו לסטראי וע"כ דסובר מהר"א ששון דלא הימני' רק אם פרעו או לא ולא על טענת סטראי לכך צריך מיגו דוקא ולפי זה קשה מה זה שכתב דאם עדים מעידין דבפי' על חוב זה נתן לו נאמן במיגו דגם עכשיו מכחיש וקשה כיון דהטענה בעצמה אינו נאמן להכחיש העדים דלא על זה הימני' א"כ מה מועיל מיגו הא הוי מיגו במקום עדים כיון דלא על זה הימני' והוא תמוה לכאורה ונראה דסובר מהר"א ששון דכל הנאמנות הוא במה שלא יאומן מצד הכחשת עדים על זה הימני' אבל מה שלא יאומן בלי הכחשה שוה לאיש דעלמא ואין לו נאמנות וזהו כוונת מהרא"ש דאם מכחיש עדים עכשיו אם כן במה שמכחישם נאמן הוא מכח הנאמנות אמנם מה שהיה מחוייב בלי הכחשה לא מהני לי' נאמנות א"כ בלי הכחשה היה איש אחר מחוייב להחזיר השטר או לא קרעינן ולא מגבינן א"כ הוא ג"כ נהי דבמה שמכחישם נאמן אבל דל הכחשה מהכא מחוייב ועל זה לא מהני נאמנות לפטרו ועל זה קאמר דבזה מהימן מכח מיגו ואי דלא חציף להכחיש עדים הא גם עכשיו מכחישם אבל אם עכשיו אינו מכחישם אם כן מכח הנאמנות אינו נאמן כנ"ל ומכח מיגו לא חציף להכחיש עדים ודו"ק כי זה ברור ותמהני על האחרונים שלא ביארו כוונת מהר"א ששון הנ"ל:
והנה הש"ך הרבה להשיב על דברי מהרא"ש הנ"ל ותורף דבריו דאינו נאמן כלל במיגו דטענת סטראי בעצמה טענה מעלי' הוא דכיון שהאמינו כב' עדים היה לו ללוה לכתוב הפרעון על השטר. ואין זה נכון לפע"ד דלפי דבריו כמו כן בלי נאמנות כלל אם פרעו בלא עדים מה צורך למיגו הא סטראי בעצמה טענה מעליותא היא דכיון דפרעו בלא עדים יכול לומר להד"ם וע"כ דבאמת על חוב אחר לתנם לו ובש"ס מבואר להדיא דנאמן במיגו ואמת דיש לומר דסובר הש"ך דבלי נאמנות יכול לומר דסמך שיכול להשביעו לכך צריך מיגו דוקא אבל באמת מדברי הב"י שכתב דדינו של הרמב"ן דקאמר דבע"א לא איתרע שטרא מוכרח בש"ס דקאמר וה"מ דפרעו באפי סהדי מבואר דע"א לא והנה יש להבין דהא בסיפא דפרעי' בין דילי' לדילי' משמע להיפך וצריך לומר דע"א ממוצע לשבועה כמו שכתבתי לעיל ואף דהרמב"ן כתב דאינו צריך שבועה כבר כתבתי לעיל דהיינו דוקא היכי דבטענת להד"ם לא היה צריך שבועה אבל במקום דבטענת להד"ם היה צריך לישבע אם כן פשיטא דגם בסטראי צריך לישבע דהא אינו נאמן רק במיגו ולפי זה מבואר דהא דקאמר פרעו בין דילי' לדילי' הכוונה בלי שבועה דבשבועה אפילו בע"א אינו מחוייב יותר רק שבועה ולשיטת הש"ך ע"כ כשטוען השבע לי דאל"כ אין צורך למיגו דטענת סטראי בעצמה טענה מעליותא היא ואפילו אם נדחוק ונאמר דהפי' מיגו היא כיון שיכול לטעון להד"ם אם כן גם סטראי בעצמה טענה מעליא היא דהיה לו לירא שמא יטעון להד"ם מ"מ קשה בהך דאבימי בכתובות מאי קשיא להו לתוספ' שם דלא הוי מיגו להכחיש העד ודחקו ליישב לאחר היסת וכבר תמה הריטב"א על זה דהך עובדא קודם היסת מיירי ולמה לא תירצו בפשיטות דמיירי בנאמנות דמהימן בלא שבועה אפילו פרעו בע"א כמו שתירצו בהדיא ביבמות קי"ט בד"ה מרענא וא"כ בהא אין צורך למיגו א"כ תקשי הכא כנ"ל ואין לומר דשאני התם דשלח ע"י שליח ליכא ריעותא דלא ידע שהשליח יקלקל הא ליתא דהא אנן פטרינן לשליח מהאי טעמא כיון שלא הזכיר לו לקיחת השטר לא היה לו להזהר א"כ מהא גופא ראיה לסטראי והתוס' ע"כ דסבירי להו דהתם היה באופן דשליח פטור דאי חייב אין כאן התחלת קושיא דהוי נוגע גמור כמו שכתב בעל התרומות. אך לפי זה יהא מוכח לכאורה מדברי התוספות כהש"ך דעכ"פ בנאמנות טענת סטראי טענה מעליא היא ואין צורך למיגו דאל"כ למה לא תירצו התוספות באמת בנאמנות ושוב אין כאן משיל"מ אבל באמת הא ליתא ונראה ברור שזאת הי' כוונת מהר"א ששון שהביא ראיה מדברי התוספות הנ"ל דלא, אמרינן מיגו להכחיש עדים וכתב שהוא ראיה גמורה ותמה הש"ך דהא התם יש כאן שבועה משא"כ הכא ולפי הנ"ל ניחא דמהר"א ששון דייק דאי כוונת התוספות מכח שבועה לא הוי צריכי לתרץ לאחר היסת והוי מצי לאוקמא בנאמנות דמועיל נגד ע"א כמו שתירצו כהאי גוונא ביבמות ע"ש וע"כ דמ"מ אפילו בנאמנות אינו מועיל רק במיגו ומיגו להכחיש עד לא אמרינן אפילו בלי שבועה ושפיר דייק מהר"א ששון דכ"ש להכחיש ב' עדים וכן מבואר באמת בלשון התוספות דלא כתבו רק דלא חציפי להכחיש העד ולא הזכירו שבועה כלל:
ובזה מיושב ג"כ מה שיש לתמוה על הרא"ש דנתן טעם דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ וקשה לפי זה אם יאמר שעל שטר אחר פרע מהימן א"כ ניהמני' על פה ג"כ במיגו דעל שטר קיבלם כמו דמהימן במיגו דלהד"ם [ובתומים הקשה עליו מדברי הטור סימן ל' ותמה הוא דמדברי הרא"ש גופא קשה כנ"ל] ולפי הנ"ל ניחא דאין כוונת הרא"ש דלכך אינו נאמן סטראי ביש עדים דוודאי בלא"ה כל שיש עדים שפרעו איתרע שטרא רק דקשיא מה צורך למיגו באין עדים הא טענת סטראי בעצמה טענה מעליא היא כמו שכתב הש"ך דהא פרעו והניח השטר בידו ועל זה כתב הרא"ש דלעומת סברא זו יש כאן סברא שלא היה פורע מלוה ע"פ ושביק מלוה בשטר אבל בעדים בלא"ה איתרע שטרא ואפילו בשטר דלא שייך לא שביק אבל בשטר בלי עדים באמת לא בעינן מיגו כיון דלא שייך לא שביק ולפי זה נסתר מה שכתב הש"ך דלעולם לעומת הך סברא יש כאן סברא דלא שביק. אך לפי זה בשטר ויש בו נאמנות צדקו דברי הש"ך דכיון דנתן לו נאמנות כבי תרי טענת סטראי מעליותא היא וסברא דלא שביק ליכא א"כ יש להאמינו גם בעל פה במיגו דשטר דאז לא היה מכחיש עדים והיה נאמן בלי מיגו כלל אך אי אפשר להעמיד דבר זה בש"ך אבל מ"מ הסברא בעצמותה נכון היא דיש להאמינו במיגו דעל שטר קבלתים ואז נאמן בלי מיגו כיון דנתן לו נאמנות כבי תרי [ועיין לקמן מ"ש עוד בדברי הרא"ש הללו] ולענין מה שתמה הש"ך עלהב"ח שפסק שצריך שבועה מה שהשיג עליו על מה שכתב דהוי מיגו דהעזה דלא אמרינן רק במקום שהיה צריך לישבע לק"מ דלא היה כוונת הב"ח רק להביא ראיה מדברי התוספות דזה הוי העזה א"כ נהי דהתם בעינן צירוף שבועה דהעזה גרידא לפטור ממון אמרינן אבל הכא דהוי ליפטר משבועה פשיטא דמיגו דהעזה ליפטר משבועה לא אמרינן אפילו היכי שלא היה צריך לישבע אם היה מעיז ואי כוונת הש"ך להשיג דכאן לא הוי ליפטר משבועה א"כ זהו השגה ראשונה של הש"ך וגם בזה ברור דהב"ח לטעמי' אזיל שפסק לעיל בכוונת הטור דצריך לישבע בלי נאמנות אפילו לא טען השבע לי דלענין זה בוודאי איתרע שטרא שיהא צריך לישבע א"כ הכא נמי כיון דהך נאמנות צריך לסייע לו לענין ממון כיון שיש עדים א"כ אוקי נאמנותן לגבי עדים וצריך שבועה ומיגו שפיר הוי מיגו ליפטר משבועה. ולפי זה לפי מה שהכרעתי לעיל לחלק בין אם טען שהלוה בעצמו נתנו לו על שטר זה והוא שתק דאז בוודאי איתרע חזקה וצריך שבועה משא"כ אם אומר שהלוה נתנם לו לסטראי א"כ ממילא הכא נמי תליא בהכי ודו"ק היטב:
ח והעידו שפרעו כתב בתשובת פרח מ"א דאם שני עדים מעידין על שטר זה ושנים על חוב אחר אוקי תרי להדי תרי והשטר בחזקתו ובתומים תמה עליו מדברי התוספות פרק האשה שנתארמלה שתירצו בשם הרשב"א בשובר וא"כ נימא השטר בחזקתו ובאמת אי משום הא לא אירי' דשאני התם דכמו דבשטר אמרינן לא קרעינן ולא מגבינן אלמא שאין מוציאין ממנו השטר רק גם הוא אינו יכול לגבות אם כן ה"ה בשובר לא קרעינן השובר וכל כמה שהשובר בידו אינו יכול לגבות בשטרו דהוא יאמר השובר בתקפו והשטר בטל כי השובר מגרע כח השטר לעולם וכל שיש בידו שובר כל ספק שבשובר הוי כשטר ובפרט דהתם אין העדים יודעין טיבו של שובר רק שהעדים פסולים אבל הכא מעידין בפי' על חוב אחר. אבל בלא"ה לא ידעתי מקום לדברי הפמ"א הנ"ל דהא מ"מ אינו נאמן סטראי אפילו בלי עדים רק במיגו דלהד"ם וכאן אין לו מיגו דאי היה טוען להד"ם אפי' בעדים המעידין לזכותו היה השטר בטל דדמי ממש לאומר לא לויתי ועדים מעידין לוה ופרע דחייב לשלם וה"ה הכא כשיאמר להד"ם ועדים מעידין על חוב אחר יפסיד שטרו בוודאי א"כ אינו נאמן סטראי כיון דליכא מיגו ואפי' אם נפרש דבריו בנאמנות או שאומר על שטר אחר קבלתי דאז אין צורך למיגו כמו שכתבתי לעיל מ"מ היינו דוקא כשפרעו בלי עדים וכיון שפרעו בלא עדים בוודאי על חוב אחר היה אבל כשיש לו עדים שפרעו על חוב זה נהי דעדים מכחישין מ"מ אין כאן טענה על הלוה דמ"מ הוא סמך על העדים ולא ידע שהם יכחישוהו באופן שאין לדברי הפמ"א שורש וקייום לכ"ע וזה ברור:
ט חוב אחר הוא שפרעת לי עש"ך שהביא דברי בעל התרומות שנסתפק באם טוען על חוב אחר בשטר פרעת לי והחזרתי לך השטר אם נאמן דמדברי ר"י הלוי נראה דנאמן ולדבריו צריך שיעידו העדים בפי' על חוב זה פרעו והש"ך תמה עליו מדברי ר"י הלוי גופא שהביא בעל התרומות גופא ריש שער י"ט דכתב להדיא דעדים אינן יודעין על איזה חוב פרעו ובאמת בלא"ה יש לתמוה על בעל התרומות דלפי דבריו היאך קאמר בש"ס דנחלקו בזה ואיכא כמה מ"ד דלא איתרע שטרא וכיון דעדים מעידין בפי' על חוב זה היאך ס"ד דמ"ד לא איתרע שטרא גם קשה על בעל התרומות דפתח בספיקא באומר שטר והחזרתי וסיים בראי' מר"י הלוי אפילו בעל פה דנאמן כמו מתנה ופקדון לכן נראה דוודאי אין כוונת בעה"ת שצריך שיאמרו העדים שקיבל על פרעון זה דא"כ ליכא למ"ד לא איתרע וזהו כוונת ר"י הלוי דאינן יודעין על איזה חוב קיבל ומ"מ איתרע שטרא כיון דמעידין שנתן על שטר זה בוודאי על זה קיבלם ואינו נאמן לומר סטראי אבל באינן יודעין על מה נתן סבירא ליה לר"י הלוי דמה שאינו נאמן סטראי כמו להד"ם הוא משום דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ כמו שכתב הרא"ש הילכך זהו בטענת סטראי אבל מתנה ופקדון דלא שייך זה סובר דנאמן ולפי זה גם בטוען על שטר קבלתים נאמן דבזה לא שייך סברא דלא שביק ולפי זה ה"ה בעל פה נאמן במיגו דשטר א"כ בכל גוונא צריך שיעידו עדים דהוא נתנם לפרעון שטר זה ואז אפילו בלי סברא דלא שביק אינו נאמן סטראי והן הן דברי בעה"ת. ובאמת דברא"ש גופא יש מקום לספק הזה דהא נתן טעם ג"כ משום לא שביק וא"כ בשטר לא שייך האי טעמא ואף דכבר כתבתי לעיל לפרש בענין אחר אבל קשה לכוונו בתשובה כלל פ"ו דכתב להדיא דלכך בעדים איתרע משום לא שביק וקשה בשטר מאי איכא למימר ואי דבשטר באמת נאמן ליהמני' בעל פה במיגו דשטר וליכא למימר דמיירי באמת דמעידין בפי' שנתן על חוב זה דהא הרא"ש חולק בהדיא על ד"י הלוי דאפילו מעידין שנתן לו מעות סתם אינו נאמן סטראי והוא תמוה לכאורה אבל באמת נלפע"ד דלק"מ וגם ראיית בעה"מ מדברי ר"י הלוי לא מוכח מידי כמו שאבאר:
והוא דוודאי קשיא ליה להרא"ש מה בכך דיש עדים דפרעו הלא כל כח השטר הוא משום חזקה שטרך בידי מאי בעי ובלא זה הי' נאמן לעולם שפרעו א"כ במה נגרע חזקה זו במה שנתן לו מעות אדרבא מכח הך חזקה נאמר דחוב אחר היה חייב לו ופרעו דעל השטר לא היה מניחו בידו וענין זה שהיה חייב לו חוב אחר אינו מילתא דלא שכיח מצד עצמו א"כ למה לא נכריח מכח החזקה דוודאי היה כך לזה תירץ הרא"ש דהך טענה בעצמה טענה גרועה דלא שביק מלוה בשטר ופרע על פה וא"כ זהו ראיה דוודאי על השטר פרע וזהו נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי לכך בלי מיגו לא מהימן וזהו דוקא אם אומר על חוב אחר בעל פה קבלתי אבל אם אומר על חוב שבשטר קבלתי בלא"ה אין מקום לשטר דהא כל כח השטר משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי והשתא באומר החזרתי השטר במה נפשך אי דעדים ראו דהחזיר השטר בפניהם א"כ פשיטא דחוב אחר הוא דעכשיו שטרו בידו וע"כ דאומר דאח"כ החזיר לו השטר א"כ מה נפקא מינה דפרעו שטר זה והניחו בידו או שטר אחר סוף סוף ע"כ צריך שיודה דפרעו והניח השטר א"כ אין כאן חזקה כלל ואיתרע שטרא ואי דיאמר בעל פה אתה חייב לי אינו נאמן משום לא שביק וזה ברור לפע"ד. [ולפי זה ליתא לדינו של הש"ך לעיל ס"ק י"א וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ז' ודו"ק] ואין לומר דניהמני' לומר החזרתי השטר קודם שפרעתני הא וודאי ליתא דהא בהדיא אמרינן פרק המפקיד דיותר מאמין הלוה למלוה משיאמין המלוה ללוה א"כ כיון שאתה מחייב את הלוה משום דוודאי לא הניח השטר בידו והא ע"כ אתה צריך לומר ביותר רחוק שהמלוה האמינו והחזיר לו השטר בלי עדים קודם שפרעו וזה ברור ולפי זה ממילא אין ראיה מדברי ר"י הלוי דע"כ לא כתב ר"י הלוי רק בעל פה דאז לולי הך סברא דלא שביק נאמן לומר סטראי אבל בשטר בלא"ה אינו נאמן דאיתרע חזקה ודו"ק:
י בעל השטר עסמ"ע וש"ך דוקא ששני התביעות היו שלו אבל אם על תביעה זו בא בהרשאה לא משום דאי בעי מיהדר הרשאה למרי' והוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ו והביא ראיה מפ"ק דב"ק דלא אמרינן לכי מיהדר כיון דתיהדר וקאי ולפי זה תלוי בפלוגתא לקמן סימן קי"ט ולכך השמיטו המחבר דפסק שם לכי תיהדר. אבל אני תמה מאי ענין זה להך דב"ק התם אין כאן הכחשה כלל רק דמחולקים בסדר הגבי' א"כ שפיר אמרינן לכי תיהדר אבל כאן דהם מכחישים זה את זה א"כ כיון שיכול להחזיר נאמן במיגו שהוא כדבריו דאי בעי מיהדר ומה נפקא מינה הך מיגו או מיגו דלהד"ם משא"כ התם לא שייך מיגו דאין שם הכחשה כלל אך לפי מה שהעליתי לעיל ריש סי' נ"ו ולעיל סימן מ"ז דהך מיגו לא אמרינן כיון שבידו להחזירו ואין זה שקר ודוקא מיגו לשקר אמרינן ולא מה שאינו שקר כלל ולמה אינו עושה כן וע"כ שאינו יודע א"כ לא אתינן עלה מטעם מיגו. אך זהו לפי' הראב"ן והת"ח שם אבל לפי שאר פוסקים שם והש"ך מכללם אמרינן הך מיגו א"כ דברי הרא"ש לכ"ע ולא תליא בהך דלקמן סי' קי"ט ודו"ק:
יא ויש אומרים דאין השטר בטל לגמרי כו' וכן נראה לי עיקר דין זה צריך בירור כי הרי"ף והרמב"ם פסקו להדיא דהשטר בטל לגמרי (וכן נראה מדברי ר"י הלוי לכך הכריח דטענת מתנה עדיף מסטראי דהא מתנה להחזיק נאמן בוודאי וסטראי אינו נאמן וקרעינן השטר ודו"ק אמנם הרב נמשך אחר הרא"ש ור"ן שהשיגו על ראיית הרי"ף דבטל לגמרי ופסקו דלא קרעינן ולא מגבינן אבל לפע"ד נראה דדברי הרי"ף נכונים וראיותיו מוכרחין כמו שאבאר דמה שהביא ראיה מהא דקאמר אתורי יהיב ואתורי שקיל מבואר דאיתרע שטרא לגמרי וה"ה בהך דלעיל דפריך מינה ועל זה השיגו הרא"ש דמנא לן דבתורי הפי' דבטל לגמרי דילמא הכי הוי שנתן לו מעות לקנות שוורים וכתב לו שטר ודמי השוורים יפרענו על מלוה על פה ותמהני דהא דברי הרי"ף ברורים בזה דהא הוא גורס בש"ס כיון דקא מודי דאתורי יהיב ואתורי שקיל וכן הרא"ש גופא גורס כן והשתא לפי גירסא זו באין עדים על זה מיירי דאי ביש עדים מה צורך להודאתו והשתא תקשה לפי פי' הרא"ש דלפי טענתו באמת השטר קיים רק שאין אנו מאמינים אותו א"כ ניהמני' במיגו כיון שאין עדים רק בהודאת פיו ומזה דייק הרי"ף דע"כ דאף לפי טענתו איתרע שטרא והיינו כמו שפירש"י שם שנתן לו מעות לקנות שוורים למחצית שכר ובזה כיון דמודה דהחזיר לו מעות השוורים אף לפי דבריו איתרע שטרא א"כ ע"כ דבטל לגמרי דאי מהני תפיסה א"כ תליא בהכחשה ובחסרון אמונה וכיון דמודה נאמן במיגו והיאך יעלה על הדעת דבהך דמעיקרא דליכא מיגו דמיירי בעדים סובר ר"פ לא איתרע שטרא וכאן דאיכא מיגו יסבור איתרע שטרא וברור דאף לפי טענתו בטל השטר ובטל לגמרי א"כ שפיר מוכיח הרי"ף דגם בהך דמעיקרא בטל לגמרי וזה ברור [ובאמת לפיר"ח ור"ת בלא"ה קשה מהך כיון דלמחצית שכר נתן הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון כדמוכח פרק המוכר את הבית א"כ במחצה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו א"כ בלא"ה צריך לישבע על השאר דאיתרע שטרא כיון דהחזיר לו מחצה על השטר והוי כפוגם שטרו ודו"ק רק כוונת הרי"ף להביא ראיה דלא נימא לא קרעינן ולא מגבינן] גם מה שהשיגו על ראיית הרי"ף מהך דקאמר וה"מ דפרעי' באפי סהדי וכו' לא יכול למימר סטראי וכיון דאינו יכול לומר סטראי בטל לגמרי והנה הם הבינו ראיית הרי"ף מהא דקאמר אינו יכול לומר סטראי (והם גורסין וכיון ובאמת ברי"ף נאמר דכיון] ובאמת בלא"ה מה זו ראיה כיון דלא גבי בשטרו פשיטא דאינו יכול לומר סטראי אבל נראה דכוונת הרי"ף להביא ראיה דה"ה כתב דראיית ר"י הלוי מדקאמר וה"מ דפרעי' באפי סהדי דמשמע שנתן לו בתורת פרעון בפניהם אבל בלא"ה נאמן במיגו דמתנה ובזה סובר הרי"ף כמו שכתב הרמב"ן דבמתנה גופא לא מהימן רק לפטור עצמו ולא להוציא ועוד דלר"י הלוי תיקשי סיפא אבל פרעי' בין דילי' לדילי' מיגו דיכול לומר וכו' משמע דוקא בינו לבין עצמו אבל באפי סהדי לא אפי' לא ידעו על מה נתן לזה סובר הרי"ף דודאי דעת ר"י הלוי אמת רק על דרך זה דבמתנה לא איתרע שטרא לגמרי רק לא קרעינן וזה מוכח שפיר מהך דשבועות מנה מניתי לך דלהחזיק נאמן וה"ה הכא לא קרעינן ולא מגבינן וזהו דקאמר וה"מ דפרעי' באפי סהדי אבל אם לא הזכיר הפרעון באפי סהדי לא איבטל שטרא לגמרי אבל פרעי' בין דילי' לדילי' אז גובה בשטרו ככל שטר וזו היא ראיית הרי"ף דאי אף עכשיו לא קרעינן מה זה דקאמר וה"א דפרעי' באפי סהדי ועל זה נתן הרי"ף טעם דכיון דאינו יכול לומר סטראי בטל לגמרי ומהאי טעמא לא הזכיר המחבר דעת החולקים כלל כיון דהרי"ף ורמב"ם סברי דבטל לגמרי ודבריהם מוכרחים כנ"ל אמנם לישנא דקאמר בש"ס ולא אידכר ליה שטרא מורה כהרא"ש ור"ן דבאידכר בטל לגמרי בוודאי לכ"ע אבל בלא אידכר איתרע שטרא ולא בטל ודו"ק וצ"ע]:
יב הוחזק כפרן. בבעל התרומות נסתפק אם צריך לישבע היסת או לא והגי"ת הקשה דמ"ש מהוחזק כפרן דעלמא דאינו צריך לישבע היסת והש"ך ס"ק כ' השיג עליו דוודאי חייב היסת שאינו חייב לו חוב אחר דעל זה לא הוחזק כפרן. ובאמת הדבר תמוה דאי בעל התרומות מיירי בכהאי גוונא מאי מקום ספק יש כאן הא פשיטא דצריך לישבע דכי בשביל שהוחזק כפרן פעם אחת לא יוכל להשביע לעולם אמנם גם אי נימא דמיירי בשבועה על השטר ג"כ אין כאן מקום ספק דהא עדים מעידין דפרעו והוא אומר להד"ם. לכן נראה לפי מה שהקשו התוספות פרק שבועת הדיינין גבי הך פלוגתא דאביי ורבא באומר לא לויתי ועדים מעידין לוה ופרע דאמאי לא מתרצינן דיבורי' לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי ותירצו דהתם שאני דטען להד"ם והקשו מיתומים פרק הכותב דהתם מיירי בלא לויתי ותירצו דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח עוד תירצו דהכא כיון שטוענין עליו בב"ד יש לו לטעון בפי' כדי ליפטר ע"ש והשתא לתירוץ הראשון בוודאי יש לומר דדוקא בלוה הכופר להד"ם אין לתרץ דלהד"ם הוא הכחשה לכל העסק שהיה ביניהם וא"כ פרעו הוא על הלואה ולא שייך להד"ם אבל כאן בהיפך דמלוה אומר להד"ם א"כ באמת על הלואה זו לפי דבריו לא היו דברים מעולם רק עסק אחר הי' ביניהם אבל על זה לא היה שום פרעון וברור דטפי שייך בזה להד"ם מהתם לא לויתי וכמו כן לתירוץ שני משמע בהדיא מלשון התוספות דזהו דוקא לוה הצריך ליפטר עצמו ממה שטוענין עליו אבל מלוה הבא לתבוע בשטרו כל אימת דלא מברר דפרעו על שטר זה הרי הוא בא מכח השטר ואין צריך לפרש דבריו אך באמת כמו שכתבו התוספות שם דליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיח אלמא אף דמתרצינן מילתא דלא שכיח הוא א"כ פשיטא דלא מתרצינן במילתא דלא שכיח להוציא מן הלוה א"כ בתובע פשיטא דבלא"ה לא מתרצינן אך זהו אם יהא הדין דלא קרעינן ולא מגבינן אבל הכא דהשטר בטל לגמרי לכ"ע וקרעינן לי' כמו שכתב הש"ך ס"ק י"ט אם כן בזה היה מקום לתרץ דבריו שלא נקרעיהו ובזה פליג הך רבוותא דאם הלוה נשבע היסת אז וודאי לא מתרצינן דיבורי' לומר שהלוה נשבע לשקר כיון דהוא מילתא דלא שכיח א"כ לאחר שנשבע קרעינן אבל קודם שבועה כל כמה דלא נשבע לא קרעינן דמתרצינן דיבורי' ובהא פליגי אם קריעת השטר תלוי בשבועה או לא אבל לאחר שקרעו ורוצה להשביעו על חוב אחר פשיטא דיכול להשביעו לכ"ע כנ"ל:
יג ויש חולקין. דין זה צ"ע כי תחילת דברי הר"י הלוי והרמב"ם דעדים לא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה משמע בהדיא דנאמן לומר ג"כ בתורת פקדון נתנם לו והחזרתים [או נאנסו] ואח"כ סיים מתנה לבד וצריך לומר דפקדון פשיטא ליה דנאמן רק במתנה ס"ד שלא יהא נאמן כמו שהקשה הרמב"ן על זה הביא ראיה מפרק שבועת העדות דגם במתנה נאמן ולפי זה נהי שהשיגו על ר"י הלוי במתנה אבל פקדון דלא שייך זה למה לא יהא נאמן במיגו דפקדון ואמת דאם נפרש דברי ר"י הלוי כשהגיע זמן השטר בשעה שנתן לו הפקדון יש מקום לטעון עליו כמו במתנה דכיון דהגיע זמן היה פורע חובו למה לו להפקיד אצלו אבל פשיטא דלא מיירי בהגיע זמן דהא משנה שלימה שנינו כתובות ק"י שיכול לומר היה לך לפרוע את שלך ונתבאר לקמן סימן פ"ה א"כ הכא אם הגיע הזמן בשעה שנתן לו המעות היאך יהא נאמן פקדון דהא מיד היה לך להפרע המעות בחובך ולא להחזיקם בפקדון כיון שהגיע זמנו וכ"ש כשהחזירם לו אח"כ היה לו לפרוע בחובו ובע"כ דר"י הלוי מיירי שלא הגיע הזמן בשעת שהפקיד ולא בשעת החזרה ובזה פשיטא דאין כאן מקום לטענת הרמב"ן דכיון שלא הגיע הזמן למה לא יוכל לומר פקדון ובהדיא אמרינן התם אי דלא מטי זימני' מ"ט דאדמון ופירש"י ונוח היה לו לזה שיהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר והכי נמי שפיר הפקיד אצלו כדי שיהיו המעות בידו עד השלמת הזמן והמלוה ג"כ לא היה יכול לעכבו והחזירו לו לכן היה נראה לכאורה דלא הקשה הרמב"ן רק על מתנה ונ"מ אם יודעין דנתן לו לחלוטין רק אינן יודעין על מה דאז אינו נאמן פקדון ולר"י הלוי נאמן מתנה ולהרמב"ן לא אבל בהך דהכא דאינן יודעין אם לפקדון נהי דמתנה אינו נאמן מקושית הרמב"ן למה לא יאומן פקדון וממילא נאמן במיגו דפקדון וצריך לומר דסבירא להנך פוסקים כיון דזהו הכל בתוך זמן ובת"ז בלא"ה לא איתרע שטרא בלי מיגו מכח החזקה אין אדם פורע ת"ז וא"כ אין נ"מ רק בזמנו ואז פשיטא דאינו נאמן פקדון ואמת שיש לתמוה על ר"י הלוי בזה כמו שכתבתי לעיל ס"ק א' דהא חזקה עדיף ממיגו כמו שהוכחתי שם וכיון דמיגו מהני כ"ש חזקה דת"ז וצריך לומר דסובר הר"י הלוי דוודאי, בעלמא הוי חזקה מעליא כיון דגלוי דעתיה שצריך למעות עד תשלום הזמן כמו שכתב הסמ"ע לקמן סי' ע"מ ס"ק א' אבל כאן דחייב לו מלוה ע"פ א"כ מה בכך דהוא ת"ז מ"מ צריך לפרוע לו על מלוה ע"פ א"כ היה לו לפרוע השטר דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע על פה א"כ לא הוי חזקה ואף דהיה ירא שינגוש אותו על מלוה ע"פ מ"מ פשיטא כיון דאין עליו עדים היה יכול להשמט ממנו דהא עכשיו נמי כופר בה ועכ"פ אין כאן חזקה כמו בעלמא וצ"ע בכל זה:
יד אבל בפני ע"א לא עש"ך דהתוס' והרמב"ן בחידושיו חולקין על זה דאפילו בע"א הוי משיל"מ וכתב דיש מקום ליישב דכוונת התוספות לאחר פרעון כדאמרינן פרק הכותב אי פיקח הוא ואז שפיר הוי משיל"מ ואינו נאמן במיגו ודבריו תמוהין דהא הרמב"ן גופא כתב לדחות דברי ר"י הלוי הביאו הרא"ש בשבועות שם דאינו נאמן במיגו דמתנה דמתנה גופא אינו נאמן דסטראי טענה מעליותא היא טפי ממתנה ומ"מ אינו נאמן רק במיגו א"כ כ"ש מתנה והא דנאמן מתנה היינו לפטור עצמו ולא להוציא ולפי זה מבואר להדיא דאינו נאמן סטראי רק במיגו היינו להוציא אבל לפטור עצמו נאמן מצד עצמה בלי מיגו מכ"ש ממתנה דנאמן מצד עצמה כדמוכח התם גבי מנה מניתי לך וכראיית ר"י הלוי א"כ אם ישלם לו ויחזור ויתבענו פשיטא דיהא נאמן לומר סטראי לפטור עצמו בלי מיגו לשיטת הרמב"ן גופא ואין כאן מתוך כלל וכן מוכח להדיא בחידושי הרמב"ן גופא שם דמעיקרא הזכיר תירוץ זה דלא חציף להכחיש העד ואחר כך הזכיר התירוץ משום משיל"מ ש"מ דמעיקרא לא' מהאי טעמא אתי עלה רק משום דלא חציף להכחיש ע"ש ויש לי מקום להאריך בביאור דברי התוספות פרק הכותב ואין להאריך כאן ובחידושי הארכתי:
טו בפני ע"א. עש"ך בשם הב"ח דאפילו אידכר לי' שטרא נאמן במיגו והש"ך כתב דלפי דעת' התוספות שם גם בזה אינו נאמן ונראה כוונת הש"ך והב"ח דאידכר ליה היינו שהלוה הזכיר והמלוה שתק והוא מודה בזה לדברי העד וס"ד כיון דבשני עדים בזה איכא עדיפותא כמבואר בבעל התרומות דאפילו לר"י הלוי דבלא אידכר ליה שטר נאמן סטראי בלי מיגו מ"מ כשהזכיר לו השטר מודה דאינו נאמן א"כ בע"א ס"ד דבאידכר אינו נאמן קמש"ל כיון דיש לו מיגו נאמן אבל באמר שהמלוה לקח על שטר זה א"כ ע"כ שהמלוה מכחישו א"כ יש לו ומיגו לכ"ע דהא גם עכשיו מכחיש ועיין לעיל ריש סימן נ"א:
טז לא אמרינן איתרע שטרא וכתב הרמב"ן דאפי' שבועה אינו צריך והגי"ת כתב דמיירי בנאמנות דבלי נאמנות אפילו בלי העד צריך לישבע והש"ך השיג עליו כמו שכתב בריש הסי' דאפי' בלי נאמנות אין צריך לישבע רק אם טוען השבע לי והוא תמוה דפשיטא דהרמב"ן מיירי בגוונא דבלהד"ם לא צריך לישבע דאל"כ היאך לא ישבע עכשיו ומאי מיגו יש כאן כיון דגם בלהד"ם צריך שבועה אמנם בגוף הדין כבר הכרעתי לעיל ס"ק ב' כהש"ך רק באומר המלוה שהלוה נתנם לו על חוב זה רק הוא שתק אז צריך לישבע אפי' לא טען:
יז אמר לו הלוה וכו' ויש מי שכתב כו' הסמ"ע האחרונים הבינו טעם המחלוקת בזה דמ"ד דצריך עדים הוא משום דאי לאו הכי נאמן במיגו ומ"ד דאין צריך עדים הוא משום דהוי מיגו במקום חזקה ולא יכולתי להלום דברים הללו דהא אף שהלוה נתן באמת לפרעון השטר רשות ביד המלוה ליקח על איזה חוב שירצה כמבואר לקמן ס"ד א"כ פשיטא דבשביל זה שמכר לו שור וקיבל דמיו אין להכריח שאינו חייב לו מלוה ע"פ כלל דמה ענין זה לזה שנאמר מחמת שמכר לו שור חזקה שלא היה חייב לו על פה א"כ נאמן במיגו שהיה חייב לו והוא קיבל לפרעון על אותו חוב ובוודאי הלוה נתנו לו לפרעון על השור אבל הוא שתק וקיבל על חוב אחר ולא ידעתי מאי מקום חזקה יש כאן ובשלמא אם היה הברירה ביד הלוה לפרוע על איזה חוב שירצה שפיר היה מקום לומר דהלוה וודאי נתן על חוב זה כיון ששור לקח ממנו ומדמי השור קיבל אבל עכשיו דהברירה ביד המלוה פשיטא דנאמן במיגו שהיה חייב לו חוב אחר ושתק וקיבל על אותו חוב אבל לפעד"נ ברור דטעם מחלקותם כך דמ"ד דאין צריך עדים סובר דע"כ לא אמרינן דאם יש עליו שני חובות והלוה נתן לו על חוב אחד והמלוה שתק שיוכל לומר על חוב אחר קבלתי במחשבתי רק אם הלוה לו שני הלואות ולאחר זמן פרע הלוה הלואה אחת אבל אם הלוה לו מעות ואח"כ מכר לו שור וכדומה והוא מסר לו השור בעצמו לגבות דמיו אז אין הברירה ביד המלוה כלל כי תורי יהיב ותורי שקיל והשתא אף לפי דבריו כיון שמודה ששור מכר לו וקיבל השור בעצמו שמכרו במקולין א"כ לפי דבריו בטל השטר אם לא שנאמינהו במיגו דמ"מ חייב לו חוב אחר עכשיו הוי מיגו להוציא כיון שהשטר בטל לפי דבריו וזהו, שכתב הרמב"ם בפשיטות כיון שהודה בטל השטר ודעת ר"י הלוי לפי הבנת בעה"ת בדבריו דאפילו בכהאי גוונא רשות ביד המלוה ליקח על חוב אחר רק שאינו נאמן מחמת העדים אבל בלי עדים נאמן דבאמת חייב לו חוב אחר וקיבל על אותו חוב והשטר בתקפו ולא הוי להוציא כלל. ובזה מיושב על נכון ראיית הרי"ף דבטל לגמרי מהך עובדא דתורא והרא"ש והר"ן השיגו עליו דילמא הכי הוי עובדא שמכר לו השור ודמיו לקח על חוב אחר ויש להבין בלא"ה מה זו ראיה משם דבטל לגמרי איך שיהי' שוה יש לומר רק דלא קרעינן [כמו שבאמת כתב הש"ך ס"ק ו' דהכא נמי לא קרעינן ומנין לו להרי"ף דבטל לגמרי ולפי הנ"ל ניחא דבהא מחולקין דהרי"ף גורס כיון דקא מודה דאתורי יהיב ומתורי שקיל איתרע שטרא ולא גריס עדים כלל והיינו דבהודאה לבד איתרע שטרא ומזה דייק הרי"ף דע"כ דבטל לגמרי והיינו דאף לפי דבריו בטל השטר דבכהאי גוונא אין הברירה ביד המלוה כלל אבל אי נימא דמיירי באופן דלפי דבריו השטר קיים רק מחסרון אמונה שאינו נאמן א"כ מה בכך דמודה כיון דליכא עדים נאמן במיגו דפשיטא שאין להכריח מזה שלא היה חייב לו חוב אחר ויהא חזקה אלימתא שלא יועיל מיגו דמה ענין חוב אחר לשור זה שמכר לו וא"כ פשיטא דנאמן במיגו מזה דייק הרי"ף דע"כ דלא מיירי בזה האופן שכתבו הרא"ש ור"ן רק דמודה שמכר לו שור סתם והוא פרעו באמת דמי השור רק שהוא לקחם על חוב אחר ואז לפי דבריו בטל השטר דאין הברירה בידו ושוב הוי מיגו להוציא וא"כ מבואר דבטל לגמרי דאי מהני תפיסה ע"כ דתליא בחסרון אמונה והברירה עדיין ביד המלוה א"כ בלא תפיסה למה לא יאומן במיגו כיון דליכא עדים רק הודאת פיו והרא"ש והר"ן סבירי להו באמת דמיירי בעדים כמו שהכריע הטור [ואף שהרא"ש הביא מעיקרא כגירסת הרי"ף הוא רק לשון הרי"ף כדרכו בכל מקום והוא למסקנא לא סבר כן וכן מוכרח לומר בטור דאל"כ היאך פסק דלא כהרא"ש] א"כ שפיר כתבו דמיירי באופן דעל תנאי כך מכרו לו שיפרע מדמי השור על חוב אחר ובהכי ניחא דתירצו כן ולא כתבו בפשיטות דאפילו מכרו סתם הרשות בידו וע"כ דבמכרו סתם מודו באמת להרי"ף דבטל לגמרי אף. לפי דבריו רק הך עובדא מיירי דאומר דמכרו לו שיפרע מדמיו על חוב ובזו נחלקו הרי"ף והרא"ש הרמב"ן ולפי זה כיון דעיקר ראיית הרי"ף מהך א"כ הרמב"ם דפוסק ג"כ דבטל לגמרי סובר ג"כ דאין כאן עדים כלל רק הודאת פיו ודלא כהש"ך ס"ק ל"א דכתב דדעת רמב"ם כר"י הלוי כמו שהוכחתי:
אך לפי הנ"ל צ"ע בטור דפסק בעדים דוקא ש"מ דאפי' מכר לו סתם הברירה עדיין ביד המלוה וזהו דלא כהרא"ש וצריך לומר דהטור סובר דהוא אומר על תנאי כך מכר לו שיפרע לו מדמיו על חוב אחר או דהרא"ש הבין הרי"ף מפרש הך כפירש"י שנתן לו ליקח שוורים למחצית שכר ואז וודאי לפי דבריו בטל לגמרי ואין הברירה בידו ועל זה כתב הוא דהפי' כך שנתן לו ליקח שוורים ודמיו יקח בעד חוב אחר ובאמת בש"ס מבואר דהך עובדא היה דנתן לו מעות על שוורים אבל בהך גוונא דהטור דהוא מכר לו שור סובר הטור דנעשה דמיו מלוה ואפילו בסתם הברירה בידו והרמב"ם חולק וברי"ף אין הכרע בזה דיש לומר דמפרש כפירש"י [ובאמ' לא ידעתי למה שינה הרמב"ם והטור ומחבר לומר דמכר לו שור ולא כעובדא בש"ס] ועכ"פ העולה מהנ"ל דלהרי"ף ורמב"ם ע"כ מתוקמא בלא עדים והטעם דבזה אין הברירה ביד המלוה כלל דאף לפי דבריו בטל השטר ועל החוב הוי מיגו להוציא וכל זה ברור לפע"ד:
יח הואיל והוד' וכו' הסמ"ע והש"ך האריכו ביישוב דברי הטור ומחבר בלשון זה דתינח להרמב"ם דמוקי לה בלא עדים אבל להטור ומחבר כיון דיש עדים מה צורך להודאתו והש"ך האריך בס"ק כ"ח כ"ט ליישב זה ודבריו מגומגמין ועם כל דבריו לא העלה מעלה ארוכה אם באנו להקשות במה נפשך אם לפי דבריו בטל השטר ואינו מועיל מיגו או משום דהוי חזקה כמו שכתב הסמ"ע א"כ מה צורך לעדים אם יודה הכל לית ליה מיגו ג"כ מהאי טעמא ואי דבלי עדים נאמן במיגו א"כ עכשיו כיון דאם לא הודה עדיין הי' נאמן במיגו דמתנה א"כ בהודה נמי יאומן במיגו דאי בעי לא הודה ובתומים כתב ליישב דהכא בלא הודה גרע מסטראי דעלמא והכא נאמן אפילו בעדים דכי בשביל שמכר לו שור וקיבל דמיו בעד השור לא יוכל להוציא עליו שטר ובאמת דבריו נכונים בזה כמו שאבאר לקמן אבל עדיין יקשה מה בכך דהודה יאומן במיגו ומה שכתב כיון דהודה הוי השטר חספא א"כ מה צורך לעדים אם יודה הוא הכל הוי ג"כ השטר חספא ובאמת פשיטא דלדעת הטור עדיין הבריר' ביד המלוה א"כ למה יהא השטר חספא פשיטא דנאמן במיגו וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה באריכות לכן נראה ליישב להמחבר לשיטתו ולהטור לשיטתו והוא דלדעת הטור לפי מה שכתב הסמ"ע דהכא מודה דבטל לגמרי א"כ שפיר קאמר הואיל והודה בטל השטר כי לולי זה היה דינו כסטראי דעלמא דמהני תפיסה ואין להקשות יאומן בזה שיוכל לתפוס במיגו דלא הודה הא ליתא דבלא"ה הקשו דהוי מיגו להוציא ותירצו דשטר הוי להחזיק וזהו בשטר גמור אבל שטר דסוף סוף איתרע שוב לא הוי כגבוי שנאמר דהוי להחזיק לכך כל דאיתרע שטרא שוב ליכא מיגו וממילא לפי דבריו בטל לגמרי ולשיטת הש"ך ס"ק ל דאף בזה להטור לא קרעינן ולא מגבינן ג"כ לק"מ ואמת כי ראיית הש"ך מהרא"ש אינה ראי' כלל ואדרבא נהפוך הוא דהא הרא"ש דוחה דברי הרי"ף וכתב דילמא הכי הוי עובדא כמו שכתב הר"ן משמע דבהך עובדא דהטור שמכר לו סתם שור וקיבל דמיו מוד' דבטל לגמרי רק דמוקי לה באופן אחר אך לפי מה שהעליתי בס"ק לפני זה מור' דעת הטור דלא קרעינן וכן מבואר בפסקי הרא"ש דאין חילוק דבלי הודאתו רק בעדים לבד שקיבל דמי השור והוא תובע בשט"ח אחר אז סובר הטור דעדיף טפי מסטראי דעלמא כסברת התומים הנ"ל ואפילו בלא מיגו לא איתרע שטרו כלל לזה הוצרך לומר דמודה דהיה השטר מדמי השור ואי קשיא ליהמני' במיגו דלא הודה לק"מ דוודאי על השטר חתומים עדים והעדים כיון שלא ראו מסירת המעות ידעו דחייב הוא בעד השור שמכר לו א"כ אף דעכשיו אינם לפנינו מ"מ ירא שמא יבואו ואף דקיימא לן דנאמן פרוע במיגו דמזויף ולא חיישינן שיבואו עדים היינו משום דסוף סוף יתחייב לשלם כשיבואו עדים ואין נ"מ לממון רק העזה אבל הכא אם יאמר שקיבל על חוב של השור והשט"ח אחר אם יבואו עדים יתחייב להחזיר שהרי הודה שכבר קיבל חוב של השור ועדים מעידין שהשטר הוא חוב של השור משא"כ עכשיו אף אם יבואו עדים מ"מ כיון שכבר גבה בשטרו אם תפס לא מפקינן לכ"ע ואין כאן מיגו כלל ובוודאי הלוה יחזור אחר עדים כפי מה שיוכל שהשטר על דמי השור הוא ודו"ק היטב בזה אמנם בדברי המחבר אי אפשר לומר כהנ"ל כלל דהוא סובר בסטראי סתם בטל לגמרי א"כ אי אפשר לומר דהואיל והודה הכוונה לבטלו לגמרי דבלא"ה בטל לגמרי וגם אין לומר דבלי הודאה נאמן לגמרי דעדיף מסטראי דעלמא א"כ אכתי ליהמני' במיגו כיון דלפי דבריו השתא וודאי בטיל לגמרי א"כ סוף סוף יתחייב להחזיר המעות והוי ממש כמו פרוע במיגו דמזויף לכן נראה דדעת המחבר כך דכמו דלהטור דבעלמא לא קרעינן הכא בלי הודאה עדיף טפי דלא איתרע כלל וגובה בשטרו כמו כן להמחבר דשם בטיל לגמרי הכא בלי הודאה עדיף טפי חד דרגא דלא בטיל לגמרי רק לא קרעינן לכך כתב הואיל והודה לכך בטיל לגמרי אבל בלי הודאה אף דבעלמא בטיל לגמרי הכא שאני כיון שמכר לו שור וקיבל דמיו אי אפש' לבטל שטרו לגמרי כל שאומר שהשטר מחוב אחר וכמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב התומי' רק דלהטור בזה לא איתרע כלל ולהמחבר בזה לא קרעינן לי' והשתא אתי שפיר הכל ולק"מ ובמיגו לא מהימן כמו שכתבתי קוד' כיון דעכ"פ איתרע הוי מיגו להוציא כנ"ל:
יט אם ידוע שנתן לו קצת הדמים וכו'. הנה לשון זה משמע דידוע בעדים אבל הודה בעצמו נאמן במיגו דאל"כ הוי לי' למימר אם הודה שקיבל מקצת על חוב זה ולפי זה יש להבין הך מעות הנשאר היכי דמי אי דקיבל בעדים ואינן יודעין על מה בלא"ה אינו נאמן לומר סטראי כשקיבל בעדים וע"כ דקיבל הנותר בלי עדי' א"כ עדיין י"נ מיגו דלהד"ם ואי דאמרינן כיון דהודה שקיבל הנותר הוי במקום חזקה אלימתא א"כ אף אם מודה בעצמו על המקצת שקיבל על חוב זה ג"כ ליכא מיגו דמה נפקא מינה מיגו דלהד"ם או הך מיגו וליכא למימר דכוונת הרב שידוע הכל על פי עדים וקמש"ל דבהא קרעינן לי' כמו שראיתי לאחד מן האחרונים ז"ל שפי' כן וכתב דהטעם משום דהוי כהזכיר השטר ואינו יכול לתפוס על חוב אחר בעדים אבל באמת הא ליתא דבהדיא מבואר בתשובת מהרי"ק שם דהוי רגלים לדבר שהמלוה קיבל הנשאר ג"כ על חוב זה אלמא דאם היה באמת מקבל על חוב אחר הוי מהני ולדברי הרב הנ"ל אין הברירה בידו כלל דהוי כהזכיר לו השטר לכן אין לדבריו קיום ודו"ק היטב במהרי"ק שם אבל באמת המעיין במהרי"ק שם יראה שלא כתב זה רק דהוא סובר כדעת ר"ח ור"ת דאיתרע שטרא הוא לשבועה ועל זה אמר דהכא אפילו בלא עדים אינו נאמן לומר סטראי וצריך שבועה דדמי להך דר"פ דאיתרע שטרא אפילו בלא עדים והיינו דרגליים לדבר וצריך שבועה והכא נמי צריך שבועה וכן מוכח ממה שהביא ראיה מפוגם שטרו וקשה הא התם לא איתרע רק דצריך שבועה וע"כ דהכא נמי לענין שבועה ואין להקשות מה צורך לראיה דהא הוי פוגם גמור כיון דמודה דקיבל מקצת הא ליתא דפוגם דוקא שמכחישו שלא נטל ממנו כלום יותר אז נשבע משום דפרע דייק אבל כשמודה שקיבל הסך שהוא אומר שנתן לו רק מקצת על חוב אחר אינו בדין פוגם רק דמהרי"ק הכריח כמו דפוגם נשבע ה"ה הכא דמזה גופא שקיבל מקצת על חוב זה יש ראיה דקיבל הנשאר ג"כ על חוב זה אבל לדידן דמוקמינן הך דר"פ בתורי בסהדי דוקא ובלאו הכי לא איתרע כלל ונאמן במיגו אם כן הכא נמי לא איתרע וכ"ש דלא איתרע שלא יגבה כלל ודברי הרב צ"ע:
כ מי שנושה וכו' ולא עוד וכו' עש"ך ס"ק ל"ד בשם תשובת הרשב"א ואמת שהב' כתב זה בשם הרשב"א ולא נודע מקומו וחפשתי ומצאתי בתולדות אדם סי' ל"ז והנה השאלה היתה במי שחייב לחבירו שני חובות אחד כושל ואחד חזק ופרעו לו סתם לוה אומר חזק פרעתי ומלוה אומר כושל נפרעתי הדין עם מי והשיב שהדין עם המלוה והביא ראי' מהך דאבימי דאי ס"ד דאין הברירה ביד המלוה א"כ אפילו יהא לו חוב ע"פ מבורר יכול הלוה לומר על חוב שבשטר פרעתי וע"כ דהברירה ביד המלוה ליקח על איזה חוב שרוצה וכתב עוד דאפילו נתן הלוה בפי' על חוב שבשטר והמלוה שתק יכול לומר על חוב אחר קבלתי והביא ראיה דהתופס מב"ח שלא לדעתו מה דתפס תפס ועוד הביא ראי' מקידושין כנסי סלע ע"ש הכל כמו שכתב בב"י בשמו וברור דהב"י נתכוון לתשובה זו אבל נראה שהבין כושל וחזק הוא בשבועה ושלא בשבועה והוא תמוה דכיון שיש צד ספק באותו החוב שהרי חייב עליו שבועה מנין לו להרשב"א דהרשות ביד המלוה ומאי זו ראי' מהך דאבימי התם שני החובות מבוררים דהא נאמן במיגו דבאמת חייב לו לכך יכול לתפוס אבל בלי מיגו פשיטא דאינו יכול לתפוס על חוב שאינו מבורר ואם הי' הלוה כופר החוב לגמרי לא הי' גובה אותו כלל ומה נ"מ אם מודה רק דצריך שבועה ובאמת כושל וחזק כוונת הרשב"א על פה ושטר וכדומה ועל זה הביא ראי' מהך דאבימי ועל זה כתב דאפילו נתן לו בפי' על חוב זה ושתק יכול לומר על החוב השני והכל בשני חובות מבוררין ודינו של הרשב"א שם הוא ממש דינו של המחבר כאן אבל הך דשבועה ושלא בשבועה לא נזכר ברשב"א כלל ולא ידעתי מקום לדין זה דבעל פה נראה דאפי' במיגו לא מהימן דהוי להוציא ובשטר אם יש לו מיגו פשיטא דנאמן במיגו אפילו הלוה כופר בכל החוב השני ואי בלי מיגו פשיטא דאינו נאמן ודברי הב"י צריך עיון בזה ועיין היטב ברשב"א שם דמבואר להדיא דבשני חובות מבוררין מיירי ועל זה פסק דהדין עם המלוה ועל זה הביא כל ראיותיו שם ותמהני על האחרונים שנמשכו אחר דברי הב"י והש"ך בזה ולא הרגישו במה שכתבתי: