אור ברסלב

תפארת יעקב חושן משפט חלק א· רבי יעקב גזונדהייט

על חו"מ סימן מט

על חו"מ סימן מח

א ששם הלוה פב"פ עסמ"ע ס"ק ב' ויען כי דברי הסחמע תמוהין לפע"ד כמו שאבאר צריך אני להאריך קצת גרסינן בב"ב דף קס"ז כותבין גט לאיש ושובר לאשה ובלבד שיהיו מכירין ופריך בש"ס ניחוש דלמא כתב גיטא לאיתתא אחרינא ושובר לאיש אחר ומשני דצריך להכיר. שם האיש ואשה בגט וכן בשובר שם האשה והאיש ופריך וניחוש לשני יב"ש ומשני שני יב"ש אין מגרשין נשותיהן זה בלא זה והנה יש לתמוה תינח בגט בשובר אכתי קשה ניחוש לשני יב"ש והיינו דשמות הלוה והמלוה שווין ולא מצינו בזה שיהא הדין שלא יכתבו רק זה בפני זה והנה הסמ"ע כתב בשובר וז"ל ותו לא חיישינן שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם אלו שבאו לפניהם. והוא תמוה דהא בש"ס מבואר דחיישינן לזה גם תימה על הסמ"ע דוודאי בהא פשיטא דליכא למיחש בלא"ה דלמה לו למסור שובר ללוה השני בלא"ה כיון שיש עוד לוה ששמו כשמו לא נצטרך לפרוע השטר דשיב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם ועוד קשה נהי דלשנים לא חיישינן מ"מ אכתי יש לחוש דאותו הלוה בעצמו חייב גם למלוה אחר ששמו כשם המלוה זה ומה יועיל במה שמכירין שניהם גם מה שכתב אח"כ אבל בשטר הלואה וכו' דליכא למיחש שמא יש עוד אחר ששמו כשמו וכו' דא"כ גם כשנכיר שם המלוה איכא למיחש ע"כ ובאמת הא ליתא דבהא פשיטא דליכא למיחש דהא שני יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם וזהו עיקר טעמו של ה"ה דלא בעינן שיכיר המלוה לכן דבריו מגומגמין בזה] לכן נראה לפרש כך והוא דיש להבין ברשב"ם שם שפירש דהחשש הוא שתנשא לאחר באיסור והתוס' שם השיגו על פירושו דבלא"ה יש חשש מכתובה דתגבה שלא כדין וביותר יש לתמוה על רשב"ם דמעיקרא פי' הוא בעצמו משום שתגבה הכתובה שלא כדין ולמה פי' אח"כ משום איסור גם הקשו התוס' שם דלאיסור ליכא למיחש כיון דעדי מסירה יקראו הגט אבל לפעד"נ ליישב דברי רשב"ם בפשיטות והוא דוואי יש להבין בש"ס שם דמעיקרא פריך בין בגט בין בשובר ואח"כ שתירץ דבעינן שיכירו שניהם לא פריך משובר כלל רק מגט ומשני דאין מגרשין זה בלא זה לכן נראה ברור דוודאי עיקר החשש מעיקרא בשובר דס"דד לא בעינן שיכירו רק שם המלוה בלבד או שם האשה א"כ אח"כ לא יוכל לומר אני לא לקחתי שובר רק ממך משא"כ עכשיו דבעינן שיכירו שם הלוה והמלוה א"כ אח"כ כשיוצא הלוה השובר על המלוה השני יברר הוא שלקח שובר באותו יום מן המלוה הראשון א"כ פשיטא שלא יוכל לפטור עצמו בשובר זה ממנו דוודאי אף שמוציאין שובר על אחרים היינו שהוא יכול לפטור עצמו ולומר ממך. קבלתי אבל כשיתברר שמן המלוה הראשון לקח שובר זה כדמותו כצלמו היאך יכול לפטור עצמו ממנו א"כ כשהעדים מכירין הלוה ג"כ שוב אין לחוש שיכול לברר שהלוה לקח שובר מן המלוה הראשון משא"כ כשלא יכירו הלוה כלל וזה ברור הילכך כדמשני שמכירין האיש והאשה שוב לא קשיא משובר כלל כיון שיתברר שאשה השנית ששמה כשמה לקחה שובר כדמותו כצלמו א"כ בוודאי יש לחוש שהיא מסרה השובר לבעלה של זה וכמו כן בגט אין לחוש לכתובה כיון שיתברר שהאיש השני כתב לו גט כזה ממש א"כ יוכל לומר שממני קיבלה הגט והוי כמו שאר יב"ש שאין יכולין להוציא עליהם שט"ח וכ"ש כאן שיתברר באמת שיב"ש השני באמת כתבו לו גט כזה ממש וזה שפירש רשב"ם לענין איסור דבזה שפיר יש לחוש שתלך למקום אחר ותנשא בגט זה אבל לענין אפושי ממונא אין לחוש עכשיו לכלום שהרי אם יכירו האיש ואשה א"כ אם ימסור הגט לאשת חבירו או היא תמסור השובר לאיש אחר העדים ידעו מזה כיון שמכירין וקיל יוצא ויתברר השקר ולא יצטרך לפרוע אבל לאיסור יש לחוש ועל זה משני דאין מגרשין זה בלא זה ואין לחוש אבל לענין אפוקי ממונא אין צורך לזה כנ"ל וזהו כונת ה"ה דדוקא בשובר יש לחוש בלא הכרת הלוה דהמלוה השני לא ידע אם קיבל הלוה שובר מן המלוה הזה משא"כ במכירין ידעו שקיבל שובר זה מהמלוה הראשון ופשיטא שלא יוכל לפטור עצמו ממלוה שני לומר שגם ממנו קיבל שובר כזה אבל בהלואה לא בעינן שיכיר שם המלוה דהא אם ימסור השט"ח למלוה אחר או לזה שיתבע מלוה אחר ששמו כשמו לא יועיל דאין מוציאין שט"ז על שני יב"ש וזה ברור לפע"ד אך מה שהקשו על הרמב"ם דמה צורך להכיר שם המלוה בהלואה נראה לפע"ד דלק"מ כמו שכתבתי לעיל סי' ל"ט דוודאי אף דאין מוציאין שט"ח על שני יב"ש מ"מ כמו דאחר יכול להוציא עליהם שובר והיינו משום דהוא מוחזק א"כ ה"ה שאם יב"ש חייב לאחר ואחר חייב לו בוודאי האחר פטור שיאמר שבאמת הוא חייב לו ולא יב"ש השני ובמקום דלא שייך אינו הייתי חייב לך כדלקמן סי' פ"ה א"כ בשטר יש לחוש כמו בשובר דאם אין מכירין המלוה יוציא השט"ח על יב"ש אחר ואותו אחר יש לו שט"ח עליו ויפטור עצמו בשטר זה כמו בשובר ואי משום דא"כ מה מהני הכרת המלוה הא ליתא דא"כ בשובר נמי מה מהני כנ"ל וע"כ דכל שמכירין שניהם שוב אין לחוש שיכול להתברר שזה לוה מזה כשטר זה ממש א"כ לא יועיל שטר זה לפטור נגד יב"ש אחר כיון שלקח שטר זה מיב"ש הראשון וזה יוכל להתברר בקל כיון שהעדים מכירין שניהם והקול יוצא עליהם וזה ברור וכמו כן במוכר כשאין לו רק שדה זו ויש עוד אחר שיש לו שדה אחת א"כ יש לחוש שימסור השובר ללוקח ויתבע השדה ממוכר אחר ששמו כשמו ואי דלא יצטרך ליתן לו כיון שיש עוד יב"ש מ"מ כשיש לו שטר על זה לא יוכל להוציא ממנו כנ"ל:

ב ואם שטר מלוה הוא עש"ך ס"ק ב' שתמה דהא במכר ג"כ בלא קנין בעינן הכרת הלוקח למ"ד במכר בעינן קנין כמו שכתב המחבר סי' רל"ח ובתומים כתב ליישב דלא חיישינן לערמה בזה כיון שיכול ליקח קנין משא"כ בהלואה שהיא בין ילוה בין לא ילוה ע"כ. ומלבד מה דמבואר לעיל סי' ל"ט ובכל הפוסקים דהקנין בהלואה אינו כלל אפי' לא ילוה כלל ופשיטא שאם לא ימסור השטר ליכא שיעבוד רק באם ימסרנו יש שיעבוד למפרע מחמת הקנין כמבואר בא"ז לב"מ בסוגיא דמצא שט"ח ע"ש אבל בלא"ה לא ידעתי מאי הועיל בזה גם על הש"ך יש לתמוה הא בלא"ה דברי המחבר תמוהין דבסי' רל"ח כתב להדיא דבמכר אפילו בקנין בעינן שיכירו שניהם שם המוכר והלוקח ע"ש וצ"ע ומה שהקשה בתומים מהך דלקמן סי' פ"ה בלוה שמכר קרקע למלוה וא"כ גם כאן צריך שיכיר שם הלוקח בשביל ערמה. זו והנה מלבד מה דמבואר בירושלמי פרק שני דייני גזירות דהך דינא דהתם אינו רק ביכול לגבות כל החוב אבל אם אינו כשיעור כל החוב לא מהני טענה זו א"כ הכא ליכא למיחש למידי דאי בעולה שיעור החוב לא יפסיד כלום אבל בלא"ה לק"מ דוודאי הכא ע"כ בשוה שיעור החוב דאל"כ מה טענה היא זו הוא יאמר דבאמת לקחו ממנו והמעות לפרעון באמת הי' ממעות החוב וקיבל שובר על זה וכדומה והיאך יברר שנתן לו מעות על השדה כיון שבאמת לא נתן הוא כלל א"כ ממילא לא יפסיד כלום ואי דשוה כל החוב א"כ פשיטא דלא יפסיד כלום אבל התם מיירי דבאמת לקח השדה ושפיר כתב הטור שם דיכול לומר אילו הייתי חייב לך וזה ברור גם בלא"ה כיון דבאמת אין צריך שיכיר פשיטא שלא יוכל לטעון טענה זו נפסול שטר גמור בטענה זו שלקח השדה דבאמת נאמר מחמת האי טענה גופא שהיא לא לקח רק על שם אחר היה כיון שאין צריך להכיר וגם זה ברור ולק"מ:

ג והיכי דסמיך וכו' ולכן תמוה מה שכתב כאן בהיפך עסמ"ע ס"ק ו מה שהאריך ליישב דברי המחבר והש"ך ס"ק ז' השיגו וע"ש שהאריך דהראב"ד והמחבר ובעה"ת הכל באשה דוקא מיירי ולפעד"נ דהעיק' כהסמ"ע אמנם דבריו מגומגמין ואני אפרש על נכון ודברי הש"ך תמוהין לפע"ד כמו שאבאר. והנה ז"ל בעה"מ שער נ"ג חלק ג' דין ב' וכתב הראב"ד ז"ל שמעינן מינה דהאי שיהא מכירין דאמרינן במתניתין אפילו אפומי דאיתתא ואפומי דקרובים סמכינן כדאמרינן לענין חליצה ואישתמודענא דאחוה מאבוה הוי ומהימן ואפי' מפי אשה דאי מפי עדים בעינן כיון דאמר לי' איהו הוא היכי מצי למיהדר ואעפ"י וכו' ושמעינן מינה דהיכי דסמיך אאשה או אקרוב וחזר ואישתכח טעותא דקא הדר בי' לצורבא מרבנן מקבלינן ולגברא אחרינא דאורחי' למידק לא מקבלינן דוודאי מדקדק והשתא הדר קא משקר עכ"ל. והשתא היאך אפשר לומר דהראב"ד ז"ל בהכרת אשה דוקא מיירי ומשום דאין דרך תלמיד חכם להסתכל בנשים כמו שהבין הש"ך והמבי"ט א"כ תקשי מאי האי דקאמר מעיקרא היכי מצי למיהדר הא עדים מעיקרא אמרו לו שזאת האשה שמה כך אבל האשה עכשיו אינה האשה שהיתה אז שאמרו עלי' עדים ששמה כך גם מאי האי דקאמר ושמעינן מינה היכי דסמיך הא הא לאו מהך שמעינן רק מהא דקאמר דבגר לה קלא כמו שפירש רשב"ם גם קשה שהב"י סימן זה הביא דברי הראב"ד אלו וכתב על זה וז"ל וכבר נתבאר כיוצא בזה בטור א"ע סימן ק"י וכתבתיו בטור סי"ן כ"ע עכ"ל. והרב הש"ך דייק מינה דהכל בהכרת אשה מיירי ואני אומר להיפך אי ס"ד דבהכרת אשה מה זה לשון וכיוצא בו שכתב הב"י הא היינו הך דבהכרת אשה מיירי התם בהדיא והראב"ד נמי בהכי מיירי אמנם דברי הראב"ד מבוארין דהוא דייק מש"ש דקאמר מעיקרא לאו איהו הוא והדר חזר בו דבגר לה קלא משמע דבלא"ה היה נאמן לומר דלאו איהו הוא וקשה אי ס"ד דבעינן מעיקרא עדים כשרים שיכירו שם שניהם א"כ בלא הוחזקו רק שם זה מאחד לבד ולא שנים היאך יאומן הוא דלאו איהו הוא ומעיקרא נמי ע"כ דהאשה לא היה שמה כך דוודאי כיון שאין בעיר רק שם אחד כך של זו האשה עכשיו א"כ היאך יאומן הוא נגד עדים שהעידו מתחלה על האשה אז ששמה כך א"ל ע"כ דהיא היתה באמת ומזה דייק הראב"ד דע"כ דדין זה שיכירו הוא על פי אשה וקרוב א"כ שפיר היה יכול לומר דהם היו שקרים דע"כ לא היה שמה כך כלל כיון שזו האשה עכשיו שמה כך וצורת האשה אז לא היה כאשה זו ואחרת היתה ושם אחר היה לה וזה שכתב על זה ושמעינן מינה דהיכי דסמיך ואשתכח טעותא והיינו שהוא מכיר הצורה שאינה אשה זו כלל א"כ ממילא אז שקרו לו אשה וקרוב ששמה כשם אשה זו אם הוא צורבא מרבנן נאמן כמו הכא דלולי דהיה חוזר דבגר לה קלא היה נאמן דאין דרך ת"מ לדקדק והיינו שידע בעצמו שמות אנשים ונשים מן העיר ויכירם שזה שמו כך וזה כך א"כ הוא לא ידע מה שם היה לאשה אז והם הטעוהו ששמה כך וכיון שראה הצורה אז ועכשיו רואה ששקר דברו לו כיון שאין כאן רק שם אחד כך א"כ הוא נאמן אבל ע"ה דרכו לדקדק בשמות ויודע ובוודאי גם בעצמו דיקדק וידע אז ששמה כך והיאך יאמר עכשיו דאינה היא כיון שאין כאן רק שם אחד כך א"כ הוא סותר עצמו וכיון שהגיד וכו' דמסתמא דיקדק וידע בעצמו ועוד דאם היה יודע אח"כ שהוא שקר לא הוי שתיק מיד אח"כ כיון דאורחי' למידק משא"כ ת"ח וליכא למימר דהתם שאני כיון דהוי הכרת אשה הא ליתא דאדרבא הוא באמת הכיר בצורתה שהרי אילו לא היה חוזר דבגר לה קלא היה נאמן דכיון דדיקדק כדמוכח התם וע"כ דאף שראה בצורתה מ"מ בת"ח יש עוד סברא שאין דרכו לידע השמות ולהכיר כל אחד בשם לכך נאמן לומר שהטעוהו ומה שפירש הראב"ד בלא הוחזקו ולא פי' בהוחזקו שני שמות אם כן אינם משקרין כלל דאחרת היא ואז שפיר הכירו הא ליתא דאי בהוחזקו פשיטא שלא היה נאמן הוא לומר דהיא היא רק בעינן עדים כשרים על זה ודוקא מעיקרא די בקרוב ואשה אבל עכשיו פשיטא דאם היא מכחשת דבעינן עדים כשרים וליכא למימר דהיו עדים כשרים דהיא היא אם כן מעיקרא היאך היה נאמן וכן פי' בעל גי"ת להדיא דהראב"ד מפרשו בלא הוחזקו כנ"ל:

ומעתה דברי רבינו המחבר מבוארין פשוטים וברורי' דוודאי שני מינים יש בענין זה המין האחד בהכרת הצורה והיינו שהוא ידע בעצמו שם איש או אשה זו אם הי' רואה צורתם רק לפי שלא ראה אינו יודע ובזה באשה יש חילוק בין ת"ח לע"ה דת"ח אף אם היה יודע הצורה היה מכירו מ"מ אין דרכו להסתכל בנשים כ"כ הילכך כשאומר מעיקרא שאינה אשה זו יכול לחזור בו וכן להיפך שאין דרכו לדקדק כ"כ להביט בצורתה אבל באיש לא שייך זה וכל שיודע השם בוודאי דיקדק יפה בצורה ואינו יכול לחזור בו וזהו בהכרת הצורה ויש עוד מין בהכרת השמות כי הת"ח אין דרכו לידע על נכון שמות האנשים ונשים שבעיר ואין דרכו לדקדק אחריהם ובזה בין איש ואשה אף שהביט יפה בצורתם מ"מ לא ידע שמותם רק על פי אחרים אשה וקרוב א"כ אח"כ שבא אשה לפניו והוא הביט אז בצורתה ורואה עכשיו דלא היא היא נאמן לומר שהטעוהו וע"ה אינו נאמן בזה דוודאי ידע בעצמו ודיקדק לידע השם והצורה הכל על נכון ואינו יכול לחזור בו כלל. ושני דינים הללו נלמד מהך סוגי' דפרק גט פשוט דמהא דקאמר מעיקרא לאו איהו הוא ואי לאו דבגר לה קלא הי' נאמן מבואר המין השני דאף שהביט יפה בצורתה היה נאמן לומר שלא ידע השמות וסמך על אשה וקרוב כנ"ל בשם הראב"ד והמין הראשון נלמד ממה שאמר אח"כ דחזר בו דבגר לה קלא וקשה הא מעיקרא אמר שלא היתה היא והיאך יוכל לחזור בו ומזה מבואר דת"ח לפי שאין דרכו להביט באשה וזה אנו רואין שחזר בו באמת לא דיקדק יפה כדרכו ונאמן אבל מעיקרא קודם שחזר אילו לא היה חוזר היה נאמן והיינו דדק דק א"כ מבואר דינו של הראב"ד כנ"ל] וזה לא נשמע רק באשה שאין דרכו להביט בצורתה כ"כ אבל איש אינו נאמן וע"ה לעונם אינו נאמן ולפי זה מה שאמר אביי אע"ג דאחר רבנן יש לפרשו לפי' הראב"ד בין על מה דס"ד להאמינו קודם שחזר בין לאחר שחזר חד על מין הראשון בהכרת הצורה וחד על הכרת השמות כנ"ל וזה שכתב הב"י בסי' כ"ט מבואר התם בהכרת הצורה וזהו באשה דוקא כמו שהכריע שם אבל הך דהכא העתיק דינו של הראב"ד דמיירי בהכרת השמות וכל סעיף זה בהכי ולשון המחבר הוא לשון הראב"ד וכן התחיל לומר אפילו אשה וקרוב כשרים לומר שכך הוא שמם והיכי דסמיך וכו' הרי להדיא דלא מיירי בהכרת הצורה רק בהכרת השמות ובזה אין חילוק בין אשה לאיש כמו שהוכחתי דאפילו אם דיקדק והביט יפה מ"מ נאמן בשמות כנ"ל וזה שכתב בב"י אחר שהביא דברי הראב"ד וכיוצא בזה כתבתי בסימן כ"ט והיינו כמו דהראב"ד סובר בהכרת השמות אין דרכו לדקדק כמו כן בסימן כ"ט בהכרת הצורה וכל חד וחד כדינא וכן הבעל התרומות מעיקרא דיבר בהכרת הצורה וכתב דוקא באשה אח"כ הביא דברי הראב"ד בשמות ולא חולק כלל וזה ברור שאין בזה ספק והסמ"ע ג"כ כיוון לכל הנ"ל אלא שדבריו מגומגמין קצת וקיצר במובן וכן מה שכתב בב"י סימן כ"ט דרבינו ירוחם מיירי בהכרת אשה דלאו אורחי' למידק כוונתו ג"כ לזה דהיינו הכרת השמות ובזה אין חילוק בין אשה לאיש וכל זה ברור ולק"מ וכן העיקר לדינא: (ד) וכתב שטר עליו. הסמ"ע ס"ק ד' הגיה וכתוב שטר עליו פי' שהיה כתוב אבל אין מורשין לו לכתוב לכתחלה מחמת ערמה והנה ראית מי שהקשה עליו מהך סוגיא דמגילה וימצא כתוב כתב מבעי לי פי' רש"י דכתוב משמע עכשיו וכתב מכבר וזהו היפך דברי הסמ"ע ממש' ולק"מ גם לא דיקדק ברש"י שם דפשיטא דמודה רש"י דכתוב הכוונה שהיה כתוב לא שיכתוב רק כתוב מורה שעכשיו נכתב ולא היה קודם לזמן זה רק עכשיו בשעה שפתח לקרות מצא כתוב אבל פשיטא דמודה רש"י דכתוב מורה בבירור לאחר הכתיבה שנכתב ולא שכתוב לשון עתיד אבל וכתב הוא לשון עתיד כמו וכתב לה ספר כריתות וזה מורה שכן יכול לכתוב לחובתו וזה שהגיה הסמ"ע וכתוב ומה שאמרו שם כתב מבעי לי' אין הכוונה בקמץ תחת הכ"ף דזה אינו לשון כלל לומר וימצא כתב בקמץ רק הכוונה דהיה לו לכתוב וימצא כתב בשוא תחת הכף וקמ"ץ תחת התי"ו וזה מורה שמצא כתב מכבר. אבל כתוב מורה שעכשיו נכתב מעצמו ולק"מ ומ"מ אינו מוכרח כ"כ להגיה כי וכתב ג"כ פעמים מורה שכבר כתב וגם כוונת הסמ"ע כן רק דרצונו לומר דכתוב בא לאפוקי לכתחילה משא"כ וכתב דמורה על לכתחילה ג"כ:

ה מאחר שלא הוחזקו עיין סמ"ע וש"ך מה שדחקו ליישב לשון המחבר וקאי אסיפא. והנה הב"ח כתב דהכוונה דטוען דהוא צוה לעדים לכתוב שטר ליב"ש והלך איש אחר ואמר שהוא יב"ש וכתב לו השטר ובאמת הוא אינו חייב רק ליב"ש האמת וכתב דמהאי טעמא באמת מצריך הרמב"ם הכרת המלוה והלוקח מחשש זה ע"כ:

ודבריו תמוהין לפע"ד דא"כ אכתי תקשי מה זה שכתב הרמב"ם מאחר שלא הוחזקו אפילו הוחזקו ג"כ אינו נאמן בזה ואדרבא בזה כ"ש דאינו נאמן דוודאי העדים לא כתבו לו רק ביודעין שלזה צוה הלוה כיון שיש שנים ששמותיהן כן גם מה שכתב דמהאי טעמא מצריך הרמב"ם הכרת המלוה הוא תמוה ג"כ דלפי זה לא שייך טעם זה רק באין הלוה והמלוה ביחד לפני העדים אבל אם הם ביחד והלוה צוה שיכתבו לזה יכתבו בלי הכרה וזה מבואר ברמב"ם להיפך וכן מה שסיים וכתב ושמא יבואו שנים וישנו שמותיהן ויעשו קנוניא לחייב איש אחר מבואר דלא כהב"ח ולפעד"נ בכוונת הרמב"ם בפשיטות דוודאי בהוחזק ג"כ אינו נאמן בטענה זו דשני יב"ש מוציאין על אחרים אבל מ"מ נראה דיש נ"מ בזה אם יכול להשביעו והיינו שיטעון דבאמת פרע לשני והי' השני ירא לתבעו ממנו מחמת השבועה ולכך מסר השטר לאחר ששמו כך וידע בו שהוא לא יטעון שקר לעוות הדין ויאמר שאינו חייב לו ולא נאמן א"כ יוכל להשביעו אבל בלא הוחזקו רק שיאמר שהוא העלה שמו כך לתבוע ממנו אינו נאמן אפילו להשביעו כיון דלא הוחזקו ודו"ק:

ובספר גי"ת שער ל"ג הקשה על מה שכתב ה"ה בשם הרמב"ן שהקשה שם למה אין חוששין שמא יש בעיר אחרת ששמו כשמו כיון דאין כותבין שם המקום בשטרות משמע דבגט שכותבין שם המקום אין לחוש ובאמת בש"ס מקשה וליחיש דילמא אזיל למתא אחריתי גבי גט ע"ש שהאריך. ובאמת לק"מ דהתם הקושיא דבאמת לא יהא שמו יב"ש רק שהוא ילך לעיר אחרת ויחזיק שמו כך ויכתוב שם גט בשם המקום ואח"כ ישוב לביתו וימסרנו לאשתו של יב"ש האמת והיא תאמר שנתגרשה הימנו בגט זה באותו המקום שכתוב בגט ושם אין יב"ש כלל ויהא הגט כשר ואי משום דיברר שלא היה אז שם רק בעיר זה הא ליתא חדא דבאמת יהא איש עובר ושב מעיר לעיר ואפשר שהיה שם באמת ומ"מ כתבו לזה גט ששם היב"ש באמת לא נתחזק שם שלשים רק שמו של זה שהערים שהוא יב"ש ועוד דתוציא לאחר זמן רב ולא יוכל לברר אבל הרמב"ן מקשה דניחוש דבאמת הוא יב"ש וילך לעיר אחרת א"כ נצטרך להקשות לפי שאין כותבין שם המקום בשטרות שאילו היה כותבין לק"מ שאם יכתוב שטר בעיר אחרת וילך לתבוע יב"ש שבעיר זו א"כ כיון שכותבין שם שם המקום הרי יש שם שני יב"ש ולא יוכל לגבות כלל וכן מוכח בש"ס דמקשה שילך ויחזיק שמו יב"ש ולמה לא פריך דהוא יב"ש האמיתי וילך לעיר אחרת ובזה לא שייך תירוץ הש"ס וע"כ משום דכותבין שם העיר אין לחוש לזה וזה ברור:

ו מי שהוחזק בשם כינוי בעיר וכו' עד סוף הסעיף דין זה צריך בירור היטב כי הרב המחבר עירבב הדברים כי לא ראה מקור דין זה בתשובת הרא"ש שהרי בב"י כתב שמצאו כתוב בספר חזה התנופה ובאמת הוא מבואר ג"כ בתשובת הרא"ש כלל ס"ח בשאלה לפני סופו] בד"ה עוד מה שכתבתי וצריך להעתיק לשון הרא"ש שם ויתבאר הכל על נכון. והנה השאלה היתה על מי שהיה מוחזק בכינוי אחד ויצא עליו שטר באותו כינוי ולבסוף נודע לו שהיה לו בארץ מולדתו כינוי אחר וצוה הרא"ש לכתוב שטר אחר ושאל השואל היאך הכשיר כיון שלא נעשה שלוחו אז על זה הכינוי ודוקא היכי דטעו וחוזרין ועושין שליחותן אבל הכא לא טעו כלל שכך נתחזק הכינוי כאן וא"כ למה יחזרו ויכתבו מה שלא נצטוו כלל והשיב הרא"ש וז"ל תשובה מה שאמרת דלא אמרינן כותבין ואפילו מאה פעמים אם לא היכי שטעו בו היינו דוקא בענין גט שליחות וצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתמו הילכך אי לא טעו אמרינן כבר עשאו שליחותן וצריך שיאמר להם הבעל פעם אחרת אבל בשטרות לא שייך למימר הכי עכ"ל הרא"ש ומעתה יש לתמוה בדברי הרא"ש שהרי מתוך תשובתו אתה למד דסובר כדעת הרשב"א שהביא הרב בהגה' דלא אמרינן עשו עדים שליחותן רק בגט ולא בשטרות אפילו לא טעו ואולם באותו הכלל סי' ל"א מוכח בהדיא דאפילו גם בשטרות אמרינן עשו עדים שליחותן רק שחילק שם בין טעו ללא טעו והביא ראיה מההוא דנפאתה וטפאתה דגיטין ואמת שסיים שם הרא"ש וז"ל לא מבעי זה שנכתב בטעות אלא אפילו נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע ולא נפרע כותבין שטר אחר וכו' ולא אמרינן עשו עדים שליחותן עכ"ל ולפי זה יש לומר דהכא נמי כוונתו דלא דמי לגט שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב כמו בהך תשובה הנ"ל דין כ"א אך לפי זה יש לתמוה על המחבר שהעתיק דברי הרא"ש כאן ומשמע בהדיא דדוקא אם טעו אמרינן דעדיין לא עשו עדים שליחותן וכן הרב בהגה' כתב וה"ה בשאר טעות ובאמת בדברי הרא"ש מבואר דלאו משום טעות נגעו בה רק דלא דמי לגט כלל ואפילו לא טעו לא אמרינן עשו שליחותן וביותר יש לתמוה על הרב בהג"ה שכתב על זה שני' וי"א ובאמת גם הרא"ש מודה להרשב"א שהרי כתב בהדיא ממש כלשון הרשב"א כנ"ל וגם בטור צ"ע דמעיקרא הביא דינו של הר"אש בכינוי דלא אמרינן עשו עדים שליחותן ואח"כ כתב וכן אם טעו בשם הלוה והמלוה וקשה הא אין ענין זה לזה דמעיקרא לא הוי טעות כלל רק הטעם דלא דמי לגט ואח"כ הוא משום טעות ואפילו בגט הדין כן והיאך כתב וכן הא כ"ש הוא כיון דאפילו בלי טעות כותבין כ"ש בטעות דאפי' בגט מותר:

לכן נראה ברור דוודאי בלא טעו וכתבו כינוי שבאותה העיר נהי דלא דמי לגט מ"מ כמו שכתב הרשב"א שהביא ב"י דאף דלא דמי לגט מ"מ ה"מ לענין החוב והענין בעצמו אבל לענין אחריות מודה הרשב"א דלא שהרי כתב וכן נמי בשטר מכר כל שחוזרין וכותבין אחריות עכשיו משתעבדים נכסיו בשטר זה והם כבר עשו שליחותן והתם הרשב"א בהרשאה מיירי לכך לא דמי לגט ולפי זה גם כוונת הרא"ש כן דשם אף שלא היה טעות כלל הכשיר לכתוב פעם שנית היינו בלא אחריות אבל שם סי' ל"א מיירי בשטר באחריות לכך הכשיר מטעם טעות אבל בלי טעות לא דעשו שליחותן ומה שכתב לא מבעי אם טעו היינו דאפילו לא טעו רק אבד כותבין לדעתו דנאבד ונקרע הוי לדעתו כמו טעו כיון שלא הגיע לתועלת המצטרך אליו כמו שכתבתי לעיל סימן מ"ג ס"ק באריכות ע"ש אבל בלא טעו וישנו לפנינו אין כותבין שטר אחר לענין אחריות אבל בלי אחריות כותבין ואפילו לא טעו דלא דמי לגט וזה ברור וזהו כוונת הטור דמתחלה זכר דעת הרא"ש בכינוי דהוא בלא טעות דלא אמרינן עשו עדים שליחותן דלא דמי לגט וזהו מדברי הרא"ש כלל ס"ח דין כ"א הנ"ל אח"כ כתב וכן אם טעו בשם הלוה בזו ג"כ לא אמרינן והיינו אפילו לענין משעבדי והם שני דינים מחולקים לא ראי זה כראי זה ולפי זה דברי המחבר מגומגמין בזה שעירבב שני התשובות ביחד ובאמת אין דינם שוה ודברי הרב בהגה' יותר תמוהין שעשה מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש והלא דברי הרא"ש הם דברי הרשב"א ובתומים רוצה לומר דהרב בקנין מיירי ואזיל לשיטתו לעיל סימן מ"ג וכבר השגתי עליו לעיל שם גם בלא"ה המעיין בד"מ יראה להדיא שכתב דלהרשב"א אין מקום לדינים אלו בשאר שטרות הרי להדיא שהבין כפשוטו דהרשב"א סובר דכל הדין דעשו עדים שליחותן לא שייך בשטרות ויפה השיגו הש"ך אך כולם לא ראו תשובת הרא"ש שהבאתי ואילו הוי חזי לה פשיטא שלא היו כותבין כן גם הש"ך לא ראה אותו שהרי לא חילק בין כינוי לטעות השם גם לא השיג על הרב מדברי הרא"ש אלו ומה שכתבתי הוא ברור ומה שכתב המחבר ויש מי שאומר שאפילו לא כתבו אחר ברור דהוא דוקא לענין עצמותו של שטר שלא יוכל לכפור בו ולטעון פרעתי ואפילו טעו אבל לגבות משעבדי בעינן מוכח מתוכו וכל שאין יכולין לכתוב אחר לא גבי משעבדי ולק"מ קושית התומים בזה: (ז) אם יש בו קנין וכו' דבריו סותרין זה את זה. כל האחרונים האריכו ליישב דברי המחבר וכל דבריהם אינם נכונים לפע"ד והוא כי מה שכתב הש"ך ותורף דבריו דבקנין יכול לטעון שהחזיר לו השטר וסמך שלא יוכל לגבות בו דכותבין שטר ללוה בלי מלוה ומתחלה לקח שטר זה דהיה סובר כתנא דברא דאין כותבין כיון דפלוגתא דתנאי הוא [ובספר נ"מ תמה עליו דתנא דברא לא פליג רק בלי קנין משא"כ בקנין ודבריו תמוהין דפשיטא דלדידן דקיימא לן אין כותבין רק בקנין פשיטא דהמחלוקת בקנין דאל"כ הא קיימא לן כתנא דמתניתין וזה ברור) אבל בלי קנין דלכ"ע אין כותבין אינו יכול לומר סמכתי שאוכל לטעון החזרתי א"כ מעיקרא היאך לקח שטר כזה ובמאי טעה זהו תורף דבריו ואינו נכון כלל כי מה שכתב דמעיקרא היה סובר כתנא ברא קשה במה נפשך אי דלא היה מקודם עם הלוה א"כ הרי ראה דכותבין בלי מלוה וע"כ דמתחלה היה באמת בפניו ג"כ א"כ עדיין יוכל לומר סמכתי נפשי שאוכל לטעון החזרתיו לך ואי דהיאך לקח מתחלה שטר זה כיון דבאמת ראו עדים שהשטר נמסר לידו א"כ הוא יוכל לברר ע"י העדים אבל להחזיר לו לא היה ירא שהוא לא יוכל לברר ע"י העדים דהא באמת היה בהיפך א"כ יוכל לומר שפיר ברר דבריך ע"י העדים ואם היה השטר בידי הייתי מברר באמת ובתומים כתב ליישב דבלי קנין אינו יכול לומר סמכתי שלא יוכל לטעון ממני הוא כיון דכותבין הא באמת אין כותבין רק בצירוף המלוה אבל בקנין יכול לומר במה נפשך לכך החזרתי לו השטר כי לא יראתי שיתבע ממני במה נפשך אם לא יביא עדי השטר א"כ יהא השטר חספא מחשש דכתבו לעצמו ואי דיביא עדים א"כ יעידו מי הלוה מי המלוה וזה אינו חושש שיבואו וישכחו מי היה הלוה עכ"ד. והוא תמוה במה נפשך כיון דבלי קנין אינו יכול לומר סמכתי שמא לא יבואו עדים ולא ניחוש שמא כתבו לו לבדו כיון דהוא בלי קנין א"כ בקנין נמי נהי דאם יחזרנו אין לחוש במה נפשך מ"מ ס"ס היאך לקח הוא מתחלה שטר כזה הא גם הוא לא יוכל לגבות מהאי טעמא ושמא לא יבואו העדים ואי דאינו חושש שמא לא יבואו א"כ בלי קנין נמי יאמר שסמך על העדים ועכשיו אינם כאן וע"כ דהא ליתא דשמא לא יבואו א"כ ה"ה בקנין ועוד דבלא"ה לא ידעתי מאי הועיל הא מ"מ מ"ש הך טעמא דפרעון והחזיר השטר מהך טענה דהוא הלוה ולמה לא יוכל לומר סמכתי נפשי אהך טענה דהחזרתי ואי משום דלמה לקח הוא שטר כזה הא יכול לומר דסמך שיברר בעדים כיון דבאמת הי' לפניו משא"כ הוא לא יוכל לברר וע"כ דזו אינה טענה דהי' לו לחוש שמא לא יבואו עדים וימותו או ילכו א"כ בקנין נמי היאך לקח שטר כזה שמא לא יבואו העדים ולא יגבה מחשש שכתבו לעצמו והוא קילס פי' זה מאוד ולא יכולתי לידע מאי קאמר כמו שכתבתי ואי דסובר מסברא דהך טענה דהחזרתי טענה גרועה היא ולא שייך שסמך עליה א"כ בלא"ה מה צורך לדבריו ואתי שפיר דברי המחבר בפשיטות דכל היכי דיש טענה דכתבו לעצמו נאמן ג"כ בהך טענה דהחזרתי דסמך עצמו על הטענה דכתבו לעצמו משא"כ היכי דליכא הך טענה דכתבו לעצמו לא שייך לומר דסמך על טענת החזרתי באופן שכל דבריו תמוהין לפע"ד בזה ובעיקר מה שהקשו על הרמב"ם דלמה לא יועיל כשעדים מעידין שהיו שניהם לפניהם לשיטת הש"ך פשיטא דלק"מ דהא אדרבא אנן אמרינן דבאמת הי' לפני שניהם והיה סבר כתנא ברא ולק"מ אך לפי מה שהשגתי על הש"ך בזה מ"מ נראה דוודאי אם עדים מעידין בפי' זהו הלוה א"כ יכולין עכשיו לשלש ולכתוב שנית והוי מוכח מתוכו אבל באין יודעין רק שהיו שניהם לא הוי מוכח מתוכו]:

והנה מה שהקשו על המחבר פשיטא דלק"מ ואני תמה על האחרונים היאך נעלם מהם דברי רשב"ם שפירש אהא דאמרינן ותנא ברא סובר אין כותבין ללוה בלי מלוה וז"ל מסתמא היו שניהם באותו מעמד במקום שכתב וכיון דאינהו ידעי ולא קפדי זה על זה לא חיישינן לשום רמאות וכו' ע"ש והשתא פשיטא דאי אפשר לפרש כוונת הרשב"ם שבא ליתן טעם למה שלא נחוש שהוא הלוה בעצמו דכיון דאין כותבין בלי מלוה א"כ פשיטא שראו באמת שמסרו ליד המלוה ומה יש לחוש וברור דכוונת הרשב"ם ליתן טעם למה לא נחוש עדיין שמא פרעו והחזיר לו השטר ועכשיו הוא תובע ממנו ועל זה נתן טעם כיון שהיו שניהם שם ולא קפדו שיכתבו דורות או סי' וכדומה והניחו לכתוב כמות שהוא ש"מ דידעו בבירור חד בחברי' שלא יעשו רמאות א"כ ממילא אין לחוש לרמאות כיון דהימני' חד לחברי' משא"כ כשלא היה בפני המלוה רק הוא הביא לו השטר כתוב וחתום אף שהי' באמת חשש קצת לרמאות מ"מ לא רצה להפסידו פשיטא דספרי שנית אבל כשהיו שניהם במעמד ולא אמרו לכתוב שום סי' ש"מ דלא קפדי כלל א"כ שוב אינו יכול לטעון שום רמאות כיון שעכשיו אתה מחזיקו לרמאי למה הנחת מעיקרא לכתוב כך בלי סי' וזה ברור בכוונת הרשב"ם והב"י גופא מביא דברי הרשב"ם אלו ומיד הביא דברי ה"ה דמחלק בין קנין לאין בו קנין ש"מ דהרשב"ם לא נחלק על ה"ה בזה והיינו כמו שכתבתי וזהו כוונתו כאן בש"ע שהביא טעמו של רשב"ם ומ"מ דוקא בקנין דאז אין ראי' דלא קפדי אהדדי משא"כ בלי קנין מדלא קפדי אהדדי הימני' אינו יכול לומר רמאי הוא וזה ברור. גם מה שכתב לפרש דברי הרשב"ם שפי' שם והוא אינו יודע לא ידענא מאי קאמר ופשיטא דתמיהת הב"ח דהא על זה אנו דנין ואם נאמר דבאמת יכול להוציא א"כ פשיטא דיש לחוש לרמאותו ולפעד"נ ליישב כוונת רשב"ם כך והוא דקשיא ליה אהא דאמרינן דפליגי בכותבין שטר ללוה במה נפשך אם הפי' בלי קנין פליגי א"כ תנא דידן סובר בלי קנין כותבין ובאמת קיימא לן דאין כותבין רק בקנין ואי בקנין פליגי הא עיקר הקושיא היתה במאי פליגי ואף בזה יקשה במאי פליגי כיון דיש בו קנין למה לא יכתבו [ובתומים רוצה לומר דכוונת הש"ס דתנא דמתניתין מיירי בקנין ותנא דברייתא בלי קנין ואינו נכון דהא קאמר דפליגי ותנא דידן סבר ותנא ברא סבר מבואר דפליגי ועוד היאך קאמר כשם שמוציאין על אחרים מוציאין זה על זה הא על אחרים מוציאין אפילו בקנין וזה על זה בלי קנין דוקא] לכן סבירא ליה דבאמת בהא פליגי ותנא דברייתא סובר דלמה לא יתקנו שיכתבו ועכשיו נפסל שטרו של זה שבאמת יכול להיות שהוא כשר ויותר טוב לתקן שלא יכתבו בלי מלוה ואז אין לחוש לרמאות ואם יבוא לפנינו יהא כשר לגבות בו ותנא דידן סובר כיון דבעלמא כותבין בקנין דאין לחוש לכלום א"כ לא פלוג רבנן ולא רצו לתקן שבזה לא יכתבו ויהא כשר דפעמים לא ידעו העדים לחלק כיון דבקנין כותבין ויכתבו גם בזה בלי מלוה ויגבה בשטר פסול הילכך לא פלוג דלעולם יכתבו ואם בא לפנינו פסול ואהא קשיא לי' לרשב"ם היאך נחוש דעדים יחשבו דמותר לכתוב והיינו דבאמת אינו יכול להוציא א"כ לאיזה צורך הוא כותב שטר כזה כיון שאינו יכול להוציאו ועל זה קאמר שהעדים יכתבו לו שיחשבו דבאמת מותר ואינו גובה והוא חושב שיגבה שאינו יודע לכך רוצה שיכתבו לו והוא יגבה באמת כיון שהדין שאסורין לכתוב לכך תקנו באמת דמותר לכתוב ואינו גובה בשטר כזה ולפי זה עיקר המחלוקת בשטר כזה ולא בשאר שטרות ולאביי לדברי הכל כותבין ולרב אסי אין כותבין רק בקנין וזה ברור לפענ"ד:

אך אמנם בגוף דברי ה"ה שכתב לחלק בין שטר שיש בו קנין לאין בו קנין לא נראה כן מדברי הרמב"ם שהרי כתב סתם ולא חילק כלל ובכל מקום שיש חילוק כך דרכו של הרמב"ם לבאר לכן נראה לפע"ד דהרמב"ם לא סבירא ליה סברת הרשב"ם הנ"ל דכיון שהם לפנינו שוב לא חיישינן לרמאות כיון דלא קפדי אהדדי אלא דוודאי דלהך חששא דפרעו והחזיר לו לא נמלטנו אפילו אי נימא דאין כותבין ללוה בלי מלוה דפי' הסוגיא כך והוא דיש לראות בהא דקיימא לן לקמן סי' פ"ה בשנים שהוציאו או שט"ח זה על זה האחרון יכול לומר לראשון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני ופוסל שטרו של הראשון ולפי זה נראה דהכא נמי בשני יוסף ב"ש אף שאין מוציאין שט"ח זה על זה מ"מ אם אותו שמוציא השט"ח יש לו עוד שט"ח אחד שהוא משולש או בסימן וכדומה דאין להסתפק בו כלל וזמן פרעון של שטר זה הוא קודם זמן הלואה של שטר זה שהוא מוציא לפנינו שאנו מסתפקין בו ובזה נראה פשוט שהוא גובה שני השטרות שהרי אינו יכול לומר שהלוה לו בשטר זה והחזירו לו כשפרעו דהא כיון שהוא חייב לו ובאמת על שטר משולש הנ"ל היאך לוה הימנו כיון דזמן פרעון של שטר הכשר כבר נשלם אז קודם הלואה ובסברא זו אנו פוסלי' שטר מקויים ומוציאין ממון כדלקמן סימן פ"ה א"כ כ"ש הכא דיש לנו לומר דבאמת הוא לוה ממנו פעם שנית ולא שהוא לוה מזה כיון ששטרו בידו והיה יכול לגבות בו [והא ליכא למימר דחיישינן לרמאות שלוה ממנו כדי לפרוע לו ולתבוע ממנו הא ליתא דהיאך יעמיד ממונו בספק שהרי כל זמן שהשטר ביד השני יכול לפסול שטרו המשולש בטענת אילו הייתי חייב לך והיאך יעשה רמאות להפסיד שטרו וכ"ש כששטרו המשולש עולה הרבה יותר משטר זה ועוד אם היה כוונתו לרמאות לא היה לו לפרוע כלל שיאמר זה השטר אתה הלוה ולא אני ויוכל לפוסלו בהך סברא גופא דוודאי לא לוה ואי דחבירו יטעון להיפך ויפסול שטרו א"כ היאך לוה ממנו באמת. אבל מה שכתב בתומים בתוך זמנו תמוה מאוד דפשיטא דיכול להיו' דפרע ת"ז כדי לתבוע אותו בשטרו] אך זהו לטענת פרעון והחזיר השטר אבל להך טענה דהוא הלוה לא מהני זה ולפי זה כוונת הש"ס להקשות מברייתא כך דוודאי במשנה יש שני חששות חדא שכתבו בעצמו או שפרעו והחזיר שטרו ולפי זה מהך חששא דפרעו והחזיר לא קשיא ליה מברייתא כלל ובשביל זה אין צורך לומר דפליגי דהא הברייתא לא באה אלא לומר דכשם שמוציאין שט"ח על אחרים ואין חוששין לנפילה כמו כן מוציאין זע"ז ואין חוששין לנפילה אבל מטענת פרעון לא קא מיירי ופשיטא דמיירי באופן דלא חיישינן לפרעון והיינו כמו שכתבתי שיש לו עוד שטר משולש בסי' וכדומה דלא חיישינן שפרע ולקח השטר דוודאי לא לוה דהא שטרו בידו והיה יכול לגבות בו רק הא קשיא ליה דקתני כשם שמוציאין על אחרים וכו' משמע דשטר כזה שהוא מוציא על אחרים יכול להוציא על חבירו וזה אינו דבקנין אינו יכול להוציא דיש לחוש דהוא כתבו לעצמו בתורת לוה ועשה עצמו מלוה ובזה לא מהני עוד שטר בסי' ואהא משני דתנא דברא סובר אפילו בקנין ואין כותבין בשטר זה כנ"ל אי משום פרעון שפיר מיירי באופן הנ"ל דלא חיישינן לפרעון אבל במתניתין שפיר מיירי בפשיטות ויכול לטעון מה שירצה וזהו כוונת הרמב"ם שהעתיק דין המשנה כתב בפשיטות דלא מהני ולא חילק בקנין דבלי קנין ג"כ יש לחוש לפרעון וחזרת השטר כיון דתנא דמתניתין לא מיירי ביש בידו עוד שטר משולש כהנ"ל אבל אם יש בידו שטר משולש בזה באהב יש לחלק בין קנין לאין בו קנין ודו"ק:

ומ"מ מה שכתבתי לחלק ביש בידו שטר משולש היינו דוקא לענין שיב"ש זע"ז אבל אחר המוציא שט"ח על יב"ש והוא אומר לא אני חייב רק השני והשני מוציא עליו שט"ח דיב"ש יכול להוציא על אחר ובזה היה נראה לכאורה ג"כ שיוכל לגבות בשטרו דכיון דיב"ש יש לו שטר עליו א"כ אם היה חייב לו כיצד לוה ממנו ומכח סברא זו פשיטא דיש להכריח דהשני באמת לוה אותו שאין לו שטר על זה דהא הך סברא אלים לפסול שטר גמור ולהוציא ממון וכ"ש הכא אמנם בזה יש מקום לומר דחיישינן לקנוניא שיב"ש נתן לו לזה שטר על עצמו כדי שיוכל לגבות מיב"ש זה לכך בהא לא מהני אבל בדין הנ"ל לא שייך רמאות כמו שכתבתי ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ק כ"א דאף דאין אחר יכול להוציא שט"ח עליהן מ"מ אם אחד מהן מוציא עליו שט"ח יכול לפטור נפשו באותו שט"ח שיאמר אתה חייב לי כיון שאחד בוודאי חייב והוי כמו שובר ע"ש שהוכחתי כן מדברי הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות מלוה:

ח וזהו שהעדנו עליו בהלואה משמע דאם מעידין סתם שיודעין שהיו שניהם לפניהם לא מהני אף במוציאין זע"ז אף שהמחבר כתב לעיל בשטר שיש בו קנין א"כ עיקר החשש שכתבו ללוה בעצמו אבל אם מודים שהיו שניהם לפניהם למה לא מהני ולשיטת הש"ך ס"ק י' אתי שפיר ודו"ק. אבל לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ז' בשם רשב"ם דאם היו שניהם לפני העדים כיון שלא הקפידו זה על זה לא חיישינן לרמאות א"כ למה הוצרך הכא דוקא להעיד שזה הלוה אפי' אינן יודעין זה סגי ובאמת לק"מ שלא הוצרך זה רק לעשותו כמלוה בשטר א"כ בזה כיון שאין יכולין עכשיו לכתוב ולשלש כמו שכתב ה"ה לא הוי מוכח מתוכו משא"כ כשזוכרין הוי מלוה בשטר אבל מלוה על פה בלא"ה הוי ודלא כהתומים ס"ק י' וכבר השגתי עליו מקודם ס"ק ז': והנה האחרונים הרבו להשיב על דברי המחבר הללו דלמה יהא לו דין מלוה בשטר בשביל שיכולין לשלש מ"מ הא אינן יכולין לכתוב מזמן הראשון דהוי מוקדם וכן הלוה יכול למחות עכשיו מלכתוב שטר ואי דמיירי בקנין א"כ דל שטרא מהכא ואפילו בלי שטר גובה בקנין גם הקשו על הי"א שהביא הש"ך ס"ק י"א במה נפשך אי בקנין מה בכך דלא הוי מוכח מתוכו ואי בלי קנין הא אין כותבין רק ברואין המסירה והוי עדי מסירה ולא בעינן מוכח מתוכו עיין תומים ס"ק ז' ח' ונ"מ וקצה"ח שהאריכו בזה] ובספר נ"מ רוצה ליישב הי"א שהביא הש"ך דכאן יכולין לכתוב ללוה בלי מלוה כיון שלא יוכל לגבות רק בעדי מסירה אמרינן ליה אייתי ראי' אימת מטי שטרא לידך ע"ש והוא תמוה דהא המחבר כתב לעיל אם יש בו קנין והיינו דבלי קנין אין כותבין ללוה בלי מלוה והשתא הא לדבריו בלי קנין ג"כ כותבין בשני יב"ש וע"כ דהא ליתא כיון דבלי קנין גובה בשני יב"ש זע"ז א"כ אסורין לכתוב וזה ברור:

אך אמנם בגוף דבריהם אני תמה מאוד דהא פשיטא דלק"מ ובוודאי הכא בקנין מיירי כמבואר להדיא בדברי ה"ה והמחבר מקודם שכתבו אם יש בו קנין ומה שכתבו כאן אא"כ באו עדי השטר קאי אדלעיל נמי כמבואר בה"ה א"כ ע"כ דבקנין מיירי דאי בלי קנין בשני יב"ש זע"ז בלא"ה גובין ומה שהקשו בקנין בלא"ה גובה לא ידענא מאי קשיא להו הא בהדיא מבואר לעיל סימן מ"א בדברי הרמב"ם ומחבר דאם אבד או נשרף אפילו בקנין אין כותבין שטר אחר מזמן הראשון ואפילו הלוה מצוה לכתוב שאין כח בידו לחוב ללקוחות למפרע ע"ש בסמ"ע ובאורים ס"ק ד' וע"כ דאפילו בקנין ה"מ אם הם יכולין לכתוב שטר אז גובה בקנין לבד אבל כל שאין במציאות לכתוב שטר לא מועיל הקנין לגבות מזמן הקנין ומהאי טעמא בעדים אחרים מעידין על הקנין לא מהני לגבות משעבדי לפי (שהם אינן יכולין לכתוב שטר דלא נעשו שלוחים אם כן ה"ה באבד כיון שכבר עשאו שליחותן אין יכולין לכתוב שטר אחר וכיון שאבד ונשרף שטר הראשון והוא לא קיבל קנין ועשאן שלוחים לכתוב שטר רק פעם אחת ולא יותר א"כ הכא נמי כיון שזה השטר אינו מוכח מתוכו מה בכך שיש בו קנין הרי הם הם עשו שליחותן וכבר כתבו שטר ולא מועיל הקנין ושטר זה בטל שאינו מוכח מתוכו ועל זה כתב ה"ה דזה לא מיקרי עשו שליחותן כיון שלא שלשו השמות ויכולין עדיין עוד לכתוב א"כ הדר מועיל הקנין ודעת החולקין דה"מ בטעו העדים כגון נפאתה וטפאתה אבל כאן לא טעו והוי שפיר עשו שליחותן ולא נעשו שלוחים על השילוש כמו שכתבתי לעיל ס"ק ו' בכינוי כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דין כ"ג ע"ש וא"כ שטר זה בטל שאינו מוכח בתוכו ועדי מסירה ליכא דהא היה בקנין ועכשיו אין הקנין מועיל דכבר עשו שליחותן והמחבר פסק כדברי ה"ה לכך אם עדים עצמן מועיל לגבות בשטר זה אף מעיקרא מכח הקנין ואינו יכול למחות שעדיין לא עשו שליחותן וזה ברור ונכון ולק"מ ועיין היטב לעיל סימן מ"א ובמה שכתבתי שם ס"ק ג': (ט) קטן. עיין תומים דה"ה בזע"ז מהני באם אחד קטן ונכון הוא אלא שיש להסתפק קצת באם באו עדים שהיו אז פחות מבן י"ח ולא הביא שתי שערות דהוי ג"כ קטן לענין שליחות ואין כותבין עליו שטר ובזה נראה דבזע"ז לא מהני דיכול לומר הוא ביקש ממני שאלוה לו והוא לא היה יכול ללוות שהעדים לא יכתבו עד שיבדקוהו לכך ביקש ממני שלפני העדים נאמר שאני הלוה ואני גדול ואח"כ כשכתבוהו לוית ממני ופרעת לי והחזרתיו לך השטר [ועל פי מה שכתב הש"ך לעיל י' דמעיקרא היה חושב דאין כותבין ללוה בלי מלוה ויועיל לגבות נודע לו שאין שטר זה כלום שהרי לא ידעתי מקודם שיבואו עדים שלא היה גדול אז כיון שהיה גדול בשנים רק בשערות ואדרבא שאני המלוה אוכל לגבות דמסתמא דקדקו ובדקוהו. אך לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ז לדעת רשב"ם דכל שלא הקפידו אין חוששין לרמאות א"כ הכא כיון שהוא היה באמת המלוה והעדים כתבו לו שטר היאך לא הקפיד א"כ ליכא למיחש לרמאות:

י יכתבו שום סימן. פי' כהן וכדומה. ועין תומים שהביא שנסתפק בש"ג אחד כהן וכתבו בשני ישראל אי מהני דאם היה השני היה כותבין כהן או לא ע"ש. ולפעד"נ פשוט דדין זה מוכח מהמשנה גופא דקתני ואם היה מסומנים יכתבו כהן ויש להבין אי קאי על הך בבא דיב"ש זע"ז א"כ מאי קאמר יכתבו כהן הא ישראל הוי סי' כמו כהן שהשני כהן ועוד דהא משמע במשנה דקאי אסיפא נמי והשתא יש להבין בסיפא היאך קאמר יכתבו כהן דתינח אם הכהן ילוה אבל הישראל ילוה מאי סי' הוא כהן והיאך פסק ותנא יכתבו כהן וברור דהכוונה כך דאם אחד כהן שוב אין צורך לכתוב רק אם ילוה השני יכתבו כהן אבל אם ילוה הישראל אין צורך לסי' כיון שהשני כהן וזה ברור לפע"ד:

יא שליט או נר"ו עש"ך ס"ק י"ד שהאריך להכריע כב"י והנה ראיותיו יש לדחות דשאני הכא שדרך העדים להזכיר השם כמו שהוא חותם וכשהוא חותם מברך אביו ואף הם כותבין כן וגם היה דעת העדים לברך עצמו היה מקדימים נר"ו לשמעון כי נר"ו אחר שמעון כיון שהוא חותם כך ממש לא ניכר כלל שמברכים לו אמנם בגוף הדין ברור שלא נחלק הב"י רק באמר לנו שאז יש לומר דקאי איוסף אבל באני פלוני בן פלוני נר"ו אי לא נימא כסברת הרשב"א דלאו אכולה מילתא מסהדי פשיטא דליכא למימר דנר"ו איוסף דאיך יכתוב על עצמו נר"ו ויברך עצמו זהו אינו דרך לעשות כן בשום פנים ובפרט שיכתוב על עצמו ולא יברך אביו רק עצמו וכן מבואר להדיא בש"ך סוף ס"ק ט"ו בהעולה מזה דבאני פב"פ נר"ו בוודאי לא קאי רק על אביו וכן מוכח ממה שתירץ הש"ך דהרשב"א מייירי דהי' כתוב מעיקרא ג"כ נר"ו וקשה תינח באמר לנו אבל באני פלו' בוודאי לא כתב נר"ו ולמה הוצרך לפסלו דלאו אכולה מילתא מסהדי הא בלא"ה פסול דקאי איוסף וברור דבאני לא שייך זה כלל כמו שכתבתי ולפי זה אני תמה על התומים ס"ק י"ד שכתב ליישב דברי רמ"א דכאן סתם כהרשב"א לחלק בין לוה לעדים ובאה"ע גבי יוחסין לא חילק לזה תירץ דוקא הכא בנר"ו סתם כן בצירוף דעת ב"ו דנר"ו לא הוי סי' הוא תמוה דפשיטא דלא נחלק ב"י רק באמר ולא בלוה עצמו דפשיטא שלא יכתוב נר"ו על עצמו וכן מוכח בש"ך כמו שכתבתי וביישוב דברי רמ"א יתבאר בסמוך:

יב אני יב"ש שליט עש"ך שהאריך לתמוה על הרשב"א דמהתם אין ראי' דסמכו על החזקה שהוא בחזקת כהן ולכך לתרומה לא מבררי להו כלל דסומכין על החזקה אבל ליוחסין דבעינן שיהא ידוע שאבותיו ואבות אבותיו סמכינן על החזקה ולא על הרשב"א לבד תלונה זו גם על התוס' שם שהקשו מהא דגט פשוט יכתבו כהן ומאי קושיא במוחזק לכהן מותרין לכתוב והוי סימן מובהק לשטרות משא"כ ליוחסין ובתומים הוסיף לתמוה דהרב באה"ע ביוחסין לא חילק בין אמר לנו ללוה והיינו כמו שכתב הב"ש שם דאפי' באמר לנו סומכין על החזקה בשטרות ולא ליוחסין א"כ נסתר דינו של הרשב"א והיאך פסק מרן כהרשב"א אבל באמת נלפע"ד דלק"מ והוא דוודאי מודה הרשב"א כל היכי שהוא מוחזק לכהן פשיטא דהעדים יכולין לסמוך על החזקה לשטרות דאיך יעלה על הדעת דהא דקתני במשנה יכתבו כהן היינו כשידוע שאבותיו ואבות אבותיו כהנים עד המזבח ואדרבא איפכא קשיא להו לתוס' והרשב"א דהתם ע"כ שאינו מוחזק לכהן כלל דאי ס"ד דמוחזק לכהן מ"ט דמ"ד מעלין כיון דביוחסין בעינן ידיעה עד המזבח והיאך יעלה על הדעת שנאמר דעדים ידעו כן ולמה לא נאמר דסמכו על החזקה כיון שהוא מוחזק לכהן ובשטרות סגי זה לכ"ע ומזה דייקי התוס' והרשב"א דע"כ שאינו מוחזק לכהן כלל א"כ עדים שכתבו כהן בוודאי או דחתמו אמנה דבשטר או דידעו ידיע' גמורה שהוא כהן ושפיר הקשו תוס' מהך דגט פשוט ועל זה תירצו לחלק בין הוחזקו והרשב"א מחלק בין לוה לעדים הילכך הרמ"א שפיר כת' כאן כהרשב"א מכח הכרח הנ"ל ומ"מ באה"ע לא חילק כמו שכתב הב"ש דסומכין על החזקה דהתם מיירי שהוא מוחזק לכהן דאי שאינו מוחזק אפי' להרמב"ן והר"ן לא שייך לומר שסמכו על החזקה דהא לפנינו דאינו מוחזק כלל וזה ברור ונכון ומה שכתב בתומים ליישב בצירוף דברי הב"י דנר"ו לא הוי סימן דבריו תמוהין וכבר השגתי עליו בס"ק לפני זה ומה שהקשה הש"ך דא"כ תרומה נמי לק"מ דהא איכא למ"ד מעלין וע"כ לא פליג הך מ"ד לא מעלין רק ליוחסין דאורייתא אבל בתרומה דרבנן מודה דסומכין על הך דמסתמא ידעו שהוא כהן:

יג אינן יכולין להוציא וכו' עיין תומים שהקשה יהא הדין יהא מונח כמו שנים שהפקידו לקמן סי' ש' ותירץ דהריטב"א סובר כהפוסקים יהא מונח ביד הנפקד ולא בב"ד וצ"ע על רמ"א שסתם דהא קיימא לן בב"ד והוא תמוה דהא הריטב"א כתב להדיא בב"מ שם דדוקא בפקדון דכל היכי דאיתא ברשותא דמרי' איתא אבל בהלואה וכדומה צריך להניח בב"ד והכא הא מיירי בהלואה לכן נראה ליישב כך והוא דוודאי הכא מיירי שהשטר נאבד ואיננו שהרי כתב אעפ"י שמודה שחייב ואי דיש שטר לפנינו מאי ענין הודאתו לכאן הא בהכרח חייב לאחד מכח השטר [ואפילו יכפור חייב בהרשאה] וע"כ דנאבד ולפי זה לק"מ מהנ"ל דהוא אינו צריך לשלם כל שאין השטר להחזיר לו ואפילו למ"ד כותבין שובר היינו שמשום טענה דאינו רוצה לשמור שוברו אינו יכול לכבוש הפרעון להפסיד המלוה אבל כאן להניח בב"ד לכ"ע אין ב"ד נזקקין לכתוב שובר רק יהא מונח תחת ידו וזה ברור לפע"ד: (יד) ומיהו אם יכתבו הרשאה בתומים הביא בשם הגאון מהרי"ב בחידושי גרשוני דאם אחד רמאי אין כותבין הרשאה והוא על פי התוס' ב"ב דף ל"ה שכתבו בזה אומר של אבותי דאף הרשאה אין כותבין [והוא תמה עליו דאינו רק לנהרדעי ולא לרב אשי והא ליתא ועיין בספר קצה"ח] ואני תמה על האחרונים דפשיטא דהתוס' לא כתבו כן רק בזה אומר של אבותי דאין כאן וודאי אינו רמאי לפנינו ומתחילה כשגזל מהם הספינה או השדה לא גזל מאיש שאינו רמאי ואדרבא כבר כתב שם הרשב"ם בהדיא דלכך אין מוציאין דשמא אין לשניהם חלק בה א"כ כשהוא תופס מהם והם במחלוקת לא גזל מאיש ידוע ואינו רמאי לכך כתבו התוס' דאין כותבין הרשאה אבל הכא דבשעה שלוה האחד לוה מאיש שאינו רמאי כלל ובאמת שלא הי' בוודאי רק עכשיו השני אומר לו הוא חייב וא"כ וכי בשביל רמאותו של זה יפסיד זה שאינו רמאי בוודאי ואדרבא בהדיא כתבו התוס' שם אח"כ בד"ה והא תני ר"מ דדוקא בזה אומר של אבותי סבירי להו לנהרדעי כן ולא בגזל אחד מחמשה מודו והיינו שגזל בוודאי מאחד שהוא שלו בוודאי א"כ פשיטא דה"ה כאן וז"ב ולק"מ:

טו אבל אם משולשין בשטרות כל האחרונים האריכו בדין זה ולפעד"נ דבר חדש מה שלא נתעוררו האחרונים וגם הטור מודה לזה כמו שאבאר והנה הטור הביא בשם הרמ"ה ודוקא כשאין משולשין לא בשטרות ולא בשובר אבל אם משולשין בשטרות ואין משולשין בשובר יד בעל השובר על התחתונה וכתב עליו הטור ואיני מבין דבריו דמה מועיל שילוש השטרות לגבי שובר ועוד מה צריך וכו' והנה לכאורה יש להביא ראי' ברורה לשיטת הרמ"ה מהא דפריך בש"ס טעמא דנמצא הא לא נמצא גובה הא אחר אינו יכול להוציא שטר חוב אמר ר' ירמי' במשולשין ופריך ניחזי שטרא אמאן כתיב במשולשין בשטרא ולא בשובר ויש להבין כיון דעיקר הקושיא מעיקרא היתה למה לי נמצא תיפוק לי' דאפי' בלא נמצא אינו יכול להוציא א"כ למה לי' לישנויי תרוויהו משולשין בשטר אחד משולש סגי דבלא נמצא הי' גובה עכ"פ ממנו עכשיו אמרינן דאינו גובה כלום ובע"כ צריך לומר כיון דע"כ שהשובר אינו משולש א"כ אילו לא היו שני השטרות משולשין רק אחד היה השובר שאינו משולש לא מהני נגד השטר המשולש דוודאי השובר שאינו משולש על שטר שאינו משולש קאי שאילו הי' על שטר המשולש לא הי' זה חוזר ומפקידו אצלו שהרי אם יתחזק שיש שובר בידו יוכל השני לומר שלו הוא ואף אם המלוה חי לא יהא נאמן אם יהא נראה בעדים וכ"ש אם ימות וע"כ כיון שהפקידו לזה שיהא בידו לראי' שהוא פרוע א"כ לא הי' בוודאי רק משולש וכיון שאינו משולש לא שלו הוא רק של חבירו שאינו משולש דבלא"ה לא הי' גובה לא הי' ירא למסור לו השובר שאינו משולש והיינו כסברת הרמ"ה וכן מבואר להדי' בטור גופא אח"כ שכתב וז"ל מלוה אחד שהלוה לשני יב"ש בשני שטרות והי' משולשין שני שטרות של כל אחד ואחד ונמצא אצל המלוה וכו' והשתא יש לתמוה שהרי כל מה שהוצרכו בזה שילוש היינו דבלא"ה אין נ"מ א"כ למה כתב ודקדק לומר ב' שטרות של כל אחד ואחד הא פשיטא שאפילו לא הי' רק שטר אחד משולש יש נ"מ בהך דנמצ' ועכ"פ לא הי' לו לומ' רק והי' משולשין לבד ומאי איכפת לי אם היינו טועים שלא הי' רק א' משולש וברור דכוונת הטור כיון דע"כ במשולש מיירי דאל"כ מאי נ"מ בנמצא וכיון דמיירי במשולש ע"כ שהיו שניהם משולשין דבאחד משולש כיון דהשובר ע"כ אינו משולש לא הי' השובר יכול לבטל המשולש אבל בשניהם משולשים כיון דע"כ אחד מהן פרוע שניהם פטורין שאין אנו יודעין איזהו:

ובזה מבוארין היטב דברי הב"י שכתב על הטור וז"ל ולא ידעתי למה לא הבין רבינו דברי הרמ"ה שהרי בדין שכתב רבינו לקמן אשכחן שמועיל שילוש השטר לענין השובר הכא נמי מועיל שילוש השטרות בענין שבעל השטר מוכיח מתוך השטר שזה חייב לו והשובר אינו מוכיח מתוך שוברו שפרע לזה הילכך יד בעל השטר על התחתונה והוא תמוה מאוד דהא בהדיא מבואר בטור להיפך דאפילו שובר שאינו משולש מבטל שטרות משולשין ונהי דאין מזה קושיא על הרמ"ה דמבואר דעתו אפילו ב' שטרות משולשין בטל שובר שאינו משולש כמו שכתב ודוקא שאינו משולשין אבל אם הם משולשין וכו' מ"מ לק"מ דתהם כיון דשני השטרות ביד המלוה והשובר תחת ידו א"כ בוודאי פרוע ואין אני יודעין איזהו א"כ מה בכך ששניהם משולשין סוף סוף אין ראי' לאחד יותר מחבירו ואחד בוודאי פרוע אבל בשני השטרות בשני מלווין אפילו בשניהם משולשין מ"מ כיון שהשובר אינו מוכיח מתוך השטר אינו מבטל שטר המוכיח מתוכו ואי דע"כ אחד פרוע הא ליתא ומנין לנו זה שמא קנוניא עשה ולקח שובר סתם מחבירו לבטל שטרו של חבירו משא"כ התם אבל מ"מ פשיטא דאין מזה קושיא על הטור ויכול להיות דאפילו בכהאי גוונא השובר מבטל השטרות וליכא למימר דכוונת הב"י דלמה הזכיר הך שהיו משולשין וע"כ דקמ"ל דאפילו בכהאי גוונא שאילו הי' בשני מלווין לא היה מועיל השובר הכא ביד המלוה והשובר בידו מועיל א"כ מבואר פשיטות הרמ"ה הא ליתא דהא הטור הוכרח לומר שהיו משולשין דאל"כ אין נ"מ בנמצא בלי נמצא אין אחר יכול להוציא והכי איתא בש"ס להדיא ועיין בט"ז ופרישה שהאריכו לתמוה על הב"י בזה אבל באמת דברי הב"י נכונים וברורים מדכתב הטור שהיו ב' השטרות משולשין כל אחד ואחד מבואר דאילו הי' אחד משולש אף דבזה יש נ"מ בנמצא מ"מ לא מצי מיירי בהא דאז כיון דהשטר של זה שהוא משולש מוכח מתוכו והשובר אינו מוכח מתוכו והשני אין השטר מוכח מתוכו אין כח בשובר לבטל שטר המשולש רק אותו השטר שאינו משולש ולכך הוכרח לאוקמא בשניהם משולשין ודייק כן מן הש"ס כנ"ל והשתא כיון שאחד בוודאי פרוע וליכא למיחש לקנוניא כלל ממילא שניהם פטורים מכח הדחי' דמדחי' לי' א"כ ה"ה בשני מלווין אף בשניהם משולשין אין כח בשובר לבטל דאז אין ראי' שאחד בוודאי פרוע כנ"ל וזהו מה שתמה הב"י דהא בדין שאחר זה מבואר בטור כהרמ"ה וזה ברור והט"ז כתב לקמן דהתם כיון דיוסף בן שמעון הוא הלוה וקיבל שובר אינו חושש לשלש השובר כיון שהוא בידו והא לית' כמו שהוכחתי מדברי הב"י הנ"ל דעיקר הסבר' כיון שהשטר מוכח מתוכו והשובר אינו מוכח מתוכו אין כח בשובר כזה לבטל שטר כזה א"כ ה"ה התם ועוד כיון שהחזיר לו השטר לראי' לא היה עושה כן רק במשולש כיון שהשטר שעליו משולש אין השובר כל שאין בידו שום ראי' וזה ברור:

ומעתה כיון שהוכחתי שדעת הטור כדעת הרמ"ה א"כ בע"כ צריך לומר שלא נחלק הטור כאן רק במה שכתב דאפילו שניהם משולשין אין השובר מבטלם ובזה תמה הטור דמה יועיל שילוש השטר לגבי שובר דכמו דאם אין שניהם משולשין מבטל השובר שניהם מספק א"כ ה"ה בשניהם משולשין הוי ממש הספק הזה דאחד וודאי נפרע וכן הוא האמת גבי מלוה הנמצא שובר תחת ידו דאם משולשים שניהם השובר מבטלם והיינו דאחד בוודאי נפרע א"כ הכא נמי ע"כ אין ראי' ממה שלא שילש השובר ולא מוכח מתוכו והשטר מוכח מתוכו דהא אחד וודאי נפרע והא לא סבירא לי' לחלק כמו שכתבתי לדעת הרמ"ה דהתם ליכא למיחש לרמאות משא"כ הכא יש לומר שלא פרע כלל ולקח שובר בערמה זה לא סבירא לי' דחיישינן לרמאות כמו שכתב הש"ך ובזה מיושב לשון הטור מה מועיל שילוש ולכאורה אינו מובן כלל דלמה לא יועיל הא יש ראי' מדלא שילש השובר כמו השטר ולפי הנ"ל ניחא דאין מזה ראי' כלל דהא מיירי בשניהם משולשין א"כ אחד וודאי נפרע ולפי זה מבואר דכל המחלוקת דוקא בשניהם משולשין אבל באחד משולש ואחד אינו משולש לא נתבטל מחמת השובר וגובה ממנו כיון שהשובר אינו מוכח מתוכו והשטר מוכח מתוכו כמו שבארנו וגם הטור מודה לזה כמו שהוכחתי אמנם בשניהם משולשין הטור חולק בוודאי והרב בעל משאת בנימין הביא ראי' דלפי מה דמשני בנמצא אצל לוה א"כ מה קאמר כיצד יעשו וע"כ דשילוש השטר מועיל לבטל השובר שאינו משולש ודחה הש"ך דישלשו השובר וכתב עוד דעדים אינם רשאין לכתו' שובר שאינו משול' בלא הוחזקו ותיכף הרגיש היאך פוטר עצמו בשובר שאינו משולש משניהם הא השובר פסול שהעדים עשו שלא כדין ועל זה כתב כיון דלא שילשו מסתמא באמת פרע וכתבו לו שובר אחד לפניהם אבל עדיין לא הועיל דתינח באומר באמת שפרע לשניהם אבל במודה שלא פרע רק לאחד כמו שכתבו הט"ו לעיל א"כ מודה שהשובר פסול כיון שלא שילשו שהרי הי' יכול לפטור עצמו משניהם וע"כ דהעדים היו יכולין לעשות כן שסמכו דהשטרות משולשין ולא יועיל והיינו כדעת הרמ"ה ובתומים תמה על המ"ב דהא לפי תירוץ ר' ירמי' ג"כ לא קאי כיצד יעשו על זה. וליתא דלר' ירמיה פשיטא דקאי כיצד יעשו דהא המלוה יכול גם כן שלא ליקח אצלו שובר כזה אצלו ולא שייך עצה בזה אבל לפי תירוץ אביי פשיטא דזה נמי צריך עצה ופשיטא דכיצד יעשו קאי עלה:

טז ונמצא אצל המלוה זהו ממה דפריך בש"ס טעמא דנמצא הא לא נמצא לא הא אין אחר יכול להוציא עליהן שט"ח ומשני ר' ירמי' במשולשין וכו' ויש לתמוה לדעת הפוסקים והרמב"ם והמחבר מכללם דאם באו עדי השטר בעצמן ואמרו זהו שהעדנו עליו מהני א"כ מאי פריך ולמה לי' לשנוי במשולשין דעד השתא לא הזכיר' העצה של שילוש שהרי אמר אח"כ כיצד יעשו הא בלא"ה לק"מ דמעיקרא קאמר הדין בענין גוף הלואה ואח"כ כתב לענין פרעון שאפילו נודע הלואה על פי עדים פטורים מחמת השובר שנמצא ובשלמא להפוסקים החולקים ליכא לאקשויי דמ"מ מלוה ע"פ הוי הא ליתא דסוף סוף בלי שובר יכולין לטעון פרוע כמו מלוה ע"פ אבל להרמב"ם דבכהאי גוונא הווי מלוה בשטר קשה גם בגוף הדין צ"ע שהרי יכול לומר שלא חשש להניח השטר בידו כיון שלא ידע שיש עליו עדים בעצמן שחתמו וצ"ע:

יז שובר מקויים עש"ך ולפעד"נ דוודאי יש לראות התם דפסלינן השטר כשנמצא שובר אם השטר מונח בין שטרות קרועים והשתא ניחזי אם יש עוד שטר כשר שאין עליו שובר כלל מוכח ג"כ בין השטרות קרועים אז אין ראי' שהשטר פרוע והשובר אמת דהא גם שטר כשר בלי שובר כלל מוכח שם ולפי זה הכא פשיטא דשובר זה אינו רק מאחד שהפקידו בידו א"כ שטר אחד בוודאי כשר ואין כאן ראי' משטרות הקרועים דהא ע"כ שניהם מונחים שם ועל אחד אין כאן שובר כלל א"כ הוי לי' ממש כמונח שטר זה עם שטר אחר בלי שובר בין הקרועים וצריך לומר דוודאי כל שטר המונח בין הקרועים יש רעותא אבל מ"מ אי אפשר לפסלו בלי שובר כלל אבל מ"מ אינו כדאי לתרץ גם השני שיש עליו שובר וזהו אם שובר של השני ידוע שהוא שובר על שטר זה משא"כ אם לא נודע אם הוא כתב ידו ויכול להיות שהוא מזויף ויב"ש אחד בכיון השליכו לשם לבטל השטרות א"כ נהי דאם שטר אחד מונח בין הקרועים א"כ מה שמונח בין הקרועים היא ראי' על השובר שאינו מזוייף אבל אם גם שטר בלי שובר ג"כ מונח שם א"כ ממילא אי אפשר להביא ראיה מזה על השובר שאינו מזוייף כנ"ל ברור בזה ולפי זה פי' דברי הטור שהוא מקויים עכשיו לא מכבר דבזה לא בעינן מונח בין הקרועים ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה