אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן סב

על אה"ע סימן סא

מתי מברכין ברכת חתנים ואם אוכלין בהרבה בתים ובו יג סעיפים: סעיף א. צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נשואין והן שש ברכות, ואם יש שם יין מביא כוס ומברך על היין תחלה ומסדר את כולם על הכום ונמצא מברך ז' ברכות ואם אין יין מצוי (א) מברך על השכר:

א מברך על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס דהא מעיקרא כתב שיברך שש ברכות ואם יש שם יין יברך שבעה מבואר דבלי יין מברך שש ואין הכוס מעכב. והב"ש ס"ק ב' כתב דבח"מ לא דק דהמגיד לא כתב רק בברכת אירוסין ולא בברכת חתנים ע"כ. ובאמת הוא לא דק כי המגיד כתב בהדיא בין בברכת אירוסין בין בברכת חתנים דאין כוס מעכב והוא דבר פשוט ע"ש. ותמוה שנעלם מעיני הב"ש דברי המגיד ועכ"פ האיך כתב דלא דק ולא הטריח עצמו לעיין בדברי ה"ה אם נמצא או לא ובש"ס משמע להדיא דלא בעי כוס כלל דלא קאמר רק בריך שית בריך חמש ש"מ דלא גמירי כלל ז' רק ו' וכן עיקר לדינא:

סעיף ב.

יש לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולם כאחד אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה אם בתולה ז' ימים ואם בעולה ג' ימים (ב) ואין מערבין שמחה בשמחה:

הג"ה. ואין לעשות חופת ב' אחיות ביחד (סמ"ק בשם ספר חסידים) (ג) וי"א דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת משום איבה שמא יכבדו אחת יותר מחברתה (מרדכי פ"ק דמ"ק) ואין נזהרין מזה ואדרבא יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות משום מצוה (הגהות מיי' בשם ר"י מפריז):

סעיף ג. אם יש ב' חתנים יחד מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם: הג"ה. ואפי' לא היו החתנים ביחד אלא שהיה דעתו על שניהם כמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ה לענין מילה וי"א דאין לברך לב' חתנים ביחד משום עין הרע (הגהות מיי' פ"י דאישות) וכן נוהגין לעשות לכל א' חושה בפני עצמו ולברך לכל א' אבל

ב

ואין מערבין. כל זה הוא לשון הרמב"ם ולא יכולתי להבין כיון דמהאי טעמא דאין מערבין קיי"ל דאין נושאין לשים במועד אם כן על הנשואין גופא הי' לו להקפיד שלא ישא ב' כאחת משום אין מערבין והתם נמי ישא במועד וינהוג שבעת ימי המשתה אח"כ. ועוד דהתם מבואר בערב הרגל מותר וכתב בא"מ סי' ס"ד אף דשבעת ימי המשתה נמשכין במועד לא אסרו רק משום יום ראשון בלבד דהוא עיקר שמחה בנשואין וא"כ למה כאן פסק הרמב"ם בהיפוך דמותר לישא וצריך לשמוח שבעה עם זו ושבעה לזו גם הראי' מקרא מלא שבוע זאת משמע דאין לו לישא כלל דהא' לא נתן לו רחל עד שכלו ימי המשתה של לאה וצ"ע:

ג וי"א דאף בשתי נכריות יש לזהר. נראה לי דלא פליגי הפוסקים כלל כי מה שכתב בספר חסידים שלא לעשות חופת שתי אחיות זהו אפי' בזה אחר זה ואפי' באותה שבוע אבל נכריות אין איסור רק להוליך הכלות ביחד ממש לחופתן משום איבה שמא ילכו ב"א יוחר עם זו מעם זו אבל שמא אחת כעורה לא שייך דקיי"ל כב"ה דלכולם בשוה אומרין כלה נאה וחסודה וכן מוכח במסכת סופרים להדיא דהקילוס הוא מה שמוליכין הכלה בשוק וכל העם אחרי' ומקלסין ולכך ס"ל לת"ק דאם יש כדי קילוס לזו ולזו שיש ב"א לזו ולזו כפי הראוי להם ורשב"א פליג דמ"מ איכא למיחש שמא ילכו יותר אחר זו מזו אבל להוליך אותם בשוק זו אחר זו אין קפידא כלל וזהו המנהג שנהג ר"י מפריז שהי' משיא יתומה עם בתו והיינו ביום אחד זו אחר זו כנ"ל ברור:

סעיף ד. אין מברכין ברכת חתנים אלא בי' גדולים ובני חורין וחתן מן המנין בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון (ד) אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י' (ומ"מ ג' בעינן) (הר"ן פ"ק דכתובות):

ד אלא ברכת אשר ברא וכו'. כ"כ הר"ן אבל הרמב"ן כתב דאשר ברא בעי י' דהוי ג"כ ברכת חתנים וכן משמע באמת בש"ס והראי' שהביא הר"ן מהא דקאמר והוא שבאו פנים חדשות ואשר ברא לא בעי פנים חדשות ש"מ דברכת חתנים אינו אשר ברא ובאמת אינה ראי' דרב יהודא דקאמר והוא שבאו פנים חדשות הוא מפרש בתר הכי מאי מברך שש ברכות ולכך קאמר והוא שבאו פנים חדשות דלאו נראה לו לפרש הברייתא דמיירי באשר ברא בלבד דהא סתמא קאמר כל שבעה ויומא קמא וודאי שבעה ברכות קאמר. ועוד כיון דברייתא נקטא בבית חתנים ש"מ דז"ב קאמר דאשר ברא לא בעי בית חתנים כלל כמו דלא בעי פ"ח. אבל לעולם אשר ברא נמי ברכת חתנים היא אמנם מדברי הרמב"ם משמע לכאורה כדברי הר"ן דמעיקרא באשר ברא לא זכר כלל שיהיו י' רק אח"כ שכתב בד"א שהיו האוכלין וכו' מברך ז' ברכות כדרך שמברכין בעת נשואין ועל זה כתב והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין וכמו שכתב בהלכות אישות בעת נשואין ש"מ דדוקא בשבעה ברכות בעי עשרה ולא באשר ברא אמנם מה שכתב הר"ן דמ"מ בעי ג' לא נראה כן מדברי הרמב"ם כמו שאבאר בסמוך:

סעיף ה. מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם ואין מברכין ברכה זו (ה) לא עבדים ולא קטנים: (ה) לא עבדים ולא קטנים. כ"כ הרמב"ם וכתב בנ"מ דמדקיי"ל דאין מצטרפין לכל מקום דבפי ע"ש שלא יברכו הם ע"כ ודבריו מגומגמין דהכא לאו בין עסקינן רק בברכת אשר ברא דלא בעי י' ומשמע מסידור לשונו שם שדברי הרמב"ם הללו הוזכרו אחר שכתב דבעי עשרה גבי פ"ח ובאמת זה נזכר מקודם גבי ברכת אשר ברא. ולפי זה יש להבין למה באמת לא כתב דאינן מצטרפין כמו שכתב בהלכות אישות בברכת נשואין ולא כתב שם שהם לא יברכו, לכן נראה לי או דס"ל באמת דמצטרפין לג' לברכת אשר ברא רק הם לא יברכו ודלא כח"מ סק"ה ואף דלזימון אין מצטרפין רק מזמנין לעצמן אבל לברכה זו מצטרפין או דס"ל דברכת אשר ברא אפי' ג' לא בעי א"כ לא שייך להשמיענו לענין צירוף והוצרך לומר שלא יברכו וזה ברור לפע"ד. והרב בעל ח"מ דכתב דאין מצטרפין לשלשה עבד וקטן אין דבריו נראין לפע"ד כמו שהוכחתי ועמ"ש לקמן עוד בדברי הרמב"ם הללו:

סעיף ו. עד כמה מברכין ברכה זו אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה (ו) ביום ראשון בלבד (ז) ואם בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה (ואלו ז' ימים (ח) מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה) (תשו' הרא"ש כלל ס'):

ו ביום ראשון בלבד. זהו לשון הרמב"ם ומבואר שם דמיירי בברכת אשר ברא בלבד ש"מ דסובר דאף דקיי"ל ג' לשמחה מ"מ לברכה אינו רק יום אחד ואפי' אשר ברא אין מברכין דלא כהטור שכתב דבג' ימים אומרים אשר ברא וכן משמע בפירש"י בברייתא מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד דזכר מה שאמרו בש"ס בפ"ח שבעה ברכות ובלי פ"ח אשר ברא ש"מ דכוונתו כאן ג"כ בפ"ח באלמנה יום אחד ז' ברכות ובבחולה שבעה ז"ב ובלי פ"ח באלמנה יום אחד אשר ברא ובבתולה ז' אשר ברא. מבואר דאלמנה אפי' אשר ברא אין מברכין רק יום אחד וכן עיקר לפע"ד דלא כנראה מב"ש ס"ק י"ז דהא בש"ס משמע להדיא דאלמנה יום אחד כמו בתולה ז' וכמו שם לא אמרינן אשר ברא לאחר ז' כדמוכח בש"ס כמו כן באלמנה אחר יום אחד ועוד דלישנא דר"ה אינה טעונה ברכה ומפרשינן לה אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד בעינן משמע בהדיא דמיום א' ואילך אינה טעונה ברכה כלל דדוחק גדול לפרש אינה טעונה ז"ב קאמר דאטו אשר ברא לאו ברכה היא לכן נראה עיקר כיון דספק ברכות להקל שאין לומר אשר ברא באלמנה רק ביום ראשון בלבד אע"פ שהגאון בסידור דרך חיים פסק לאומרה כל ג' אין דבריו נראין מטעמא דאמרן:

ז ואם בחור שנשא אלמנה, בש"ס אמרינן שלשה לשמחה ושבעה לברכה ולפ"ז נראה לי לכאורה דבהא לא מהני פ"ח לברך ז"ב רק בג' ימים הראשונים שהם ימי שמחה אבל בארבעה ימים האחרונים דכלו ימי שמחה לא ועיקר טעמא דפ"ח ששמחים עליו בני החופה ומרבים בשמחה וסעודה בשבילו א"כ כיון דכלו ימי שמחה לא שייך זה כלל. אמנם מדברי הרמב"ם נראה דעיקר פ"ח בשביל שלא שמעו הברכה עד עתה ולא תליא בשמחה כלל דמהאי טעמא לא מהני אפי' בסעודה הראשונה א"כ ממילא מהני פ"ח בהא ג"כ כל ז' וכן נראה באמת מדברי הרמב"ם שם דמה שכתב בד"א על כל הא דנזכר מעיקרא קאי דבלי פ"ח אשר ברא בלבד ובפ"ח ז"ב ש"מ דבחור שנשא אלמנה מברכין כל ז' כשיש פ"ח ז"ב אמנם בלא"ה דעת קצת פוסקים דקיי"ל ז' לשמחה ג"כ ויתבאר בסי' ס"ד בס"ד:

ח מתחילין מיד. עח"מ ולפע"ד נראה דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל הביאו המחבר לעיל ס"ב בנושא נשים רבות צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה א"כ מבואר דיכול לשמוח ז' ימי המשתה אתר שכלו ז' של שמחה מאחת והנשואין היו כולם בשוה א"כ מתחילין מעת שבידו לשמות וכל שלא הי' יכול לשמוח משום אין מערבין שמחה בשמחה מתחילין אחר השמחה של האחרת א"כ ה"ה נמי כשהי' בדרך ונשתהה באופן שלא הי' יכול לשמוח עמה כראוי לה מתחילין מעת שבא למקום קבוע ואז מתחיל לשמוח ז' ימי המשתה וגם דברי הרא"ש יש לפרש דוקא כשהי' יכול לשמוח תיכף ובשביל שלא עשה סעודה רק אח"כ מ"מ מתחיל מעת נשואין אבל כשלא הי' יכול לשמוח אז מודה דמתחיל מעת שיכול לשמוח עמה וא"צ לדחוק בדברי ר"י כמו שדחקו הב"י ות"מ ובזה יש לפרש על נכון לשון הרמב"ם לעיל נשים רבות כאחד ביום אחד ודו"ק:

סעיף ז. ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא היא ברכה אחרונה מז' ברכות שהיא ברכת אשר ברא:

הג"ה. וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנים אחרים אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין (הר"ן בשם הרמב"ן) וכן נוהגין. במד"א בשהיו האוכלים (ט) הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות (י) אכל אם היו האוכלים אחרים ולא שמעו ברכת נשואין מברכין בשבילם אחר בהמ"ז ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נשואין (יא) והוא שיהא י' וחתן מן המנין וי"א שאפי' היו בשעת החופה ושמעו הברכות אם לא אכלו שם עד עתה מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון וכן פשט המנהג: הג"ה. וי"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם (יב) לילה ויום (הר"ן פ"ק דכתובות):

ט הם שעמדו בברכת הנשואין. מבואר דעתו דאפי' בסעודה קמייתא ביום ראשון לא מהני רק בפ"ת שלא שמעו בעת נשואין ולא יכולתי לעמוד על דעת הב"ש בס"ק ה' שכתב דדעת הרי"ף ורמב"ם דיומא קמא כל היום מברכין והוא תמוה דדעת הרמב"ם מבואר בהיפך ובוודאי אין לפרש דהרמב"ם לא קאי רק על ששה ימים האחרונים אז בעי פ"ח שלא היו בחופה אבל ביום א' לא בעי פ"ח דהיכן נזכר זה בדברי הרמב"ם ולא זכר רק בלי פ"ח כל ז' אשר ברא ובפ"ח ז"ב רק בהלכות אישות בעת נשואין זכר ז"ב וברור דלהרמב"ם אפי' ביום א' אפי' בסעודה קמייתא לא מהני רק בפ"ח שלא היו בחופה וכן מבואר בכ"מ וב"י בהדיא לדעתו:

י אבל אם היו האוכלין אחרים. עב"ש סק"ז ובסמוך אבאר דמדברי הרמב"ם גופא יש לדקדק שצריך עשרה פ"ח ולכך כתב האוכלין אחרים ועל זה כתב והוא שיהיו י' והיינו שהאוכלין יהיו י', ועוד כתב בשם הב"ח דאחר ביאת מצוה אין אומרים כלום והש"ך הביאו בי"ד ולא סתר דבריו והוא תמה עליו דבתולה נבעלת בליל ה' ותניא עלה מברכין כל ז'. ובאמת דברי הב"ח נראין בסברא דהא לכ"ע עיקר הברכה משום שמחה היא ואין שמחה רק בחופה וכשמזמין אחד החתן והכלה צריך להכין להם שם בית חתנים שישמחו ביחד דאל"כ ליכא שמחה וליכא ברכה א"כ בזה"ז דקיי"ל בועל בעילת מצוה ופורש וכנדה משוינן לה ואסור לשחוק עמה וכל שאר ריחוק כמו בנדה א"כ שמחה זו מה זו עושה והם רחוקים זה מזה ואיזה שמחה שייך בזה וכשפטרו החתן מסוכה כל ז' פירש"י הטעם בסוכה שהחתן בוש שם לשחק עם כלתו מבואר שעיקר השמחה שהחתן שמח עם הכלה ומשחק עמה בחופה שלהם כל ז' ועכשיו שהיא כנדה אצלו בטלה השמחה תיכף אחר ביאת מצוה ואין כאן לא שמחה ולא ברכה. ומה שהקשה הב"ש לק"מ דבימי הברייתא לא הי' הדין בועל בעילת מצוה ופורש רק כמתניתין דפרק תינוקת ואפי' האמוראים כתב הכ"מ בהלכות א"ב דמשמע מדברי הרמב"ם דרק בהגיע זמנה לראות פסקו רב ושמואל בועל ופורש ולא בקטנה רק מנהג שנהגו אא"כ ולא פשטה בכל ישראל רק אחר הגאונים ולא בימי חכמי הש"ס. גם יש לומר דבש"ס מיירי שלא ראתה דם כלל ולא חששו אז שמא חיפהו שכבת זרע וכ"ש באשה שיש לה ווסת קבוע ובעל אותה בתוך ימי ווסתה ולא ראתה דם שאין מקום לחוש שמא חיפהו דמאיזה צד נחוש שלא בשעת ווסת לדם ואי דניחוש לדם בתולים כיון דטהור גמור הוא מאיזה צד ניחוש ואי אנו רואין דם חששו לטמאו כמו דם נדה ולא כשאין רואין שום דם. ועוד דאז היו בקיאין בהטי' וכל שלא מצאו דם לא חששו שמא תיפהו ש"ז. ועכ"פ אין מכל זה שום דחי' לדברי הב"ח ודבריו נראין מאוד בסברא כמ"ש ועמ"ש לקמן סי' ס"ג בדין בועל בעילת מצוה ופורש עוד מזה:

יא והוא שיהיו י' וחתן מן המנין. הב"ח כתב דהמחבר זכר רק לשון הרמב"ם אבל לא הי' כוונתו שצריך עשרה פ"ח ובאמת בדברי הרמב"ם גופא יש לדקדק כי למה לא זכר שיהיו גדולים וב"ח כמו שכתב בהלכות אישות אח"כ והם דברי המחבר בס"ד. לכן נראה לי דוודאי בהלכות אישות דמיירי בעת החופה בוודאי כל שאין שם י' גדולים בני חורין אין מברכין אבל כאן דלא מיירי רק לענין פ"ח ויש שם בלא"ה הרבה ולא בא לומר רק שהאוכלין החדשים יהיו עשרה וכיון שיש לענין קדושה הרבה ישראלים לא איכפת לן מה שפ"ח אינן ב"ח כי החיוב לברך על כל בני הסעודה כל שיש פ"ח עשרה ובני החופה הם ישראלים רבים ודו"ק:

ולענין עיקר הדין נראה לי עיקר כדברי הרמב"ם ז"ל דלדעת החולקים תיקשי להו מה ששנינו מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד כיון דלדעתם יום אחד מברכין בלי פ"ח ז' ברכות א"כ הך בתולה שבעה לא דמי לאלמנה יום אחד ולדברי הרמב"ם אתי שפיר דאי איכא פ"ח נ"מ לענין ז' ברכות ובלי פ"ח נ"מ לענין אשר ברא וכן מבואר למעיין בפירש"י ז"ל שבא לפרש כדברי הרמב"ם ממש וכן הא דמוקי מימרא דר"ה אלמנה אינה טעונה ברכה ז' ימים אבל יום אחד בעינן והשתא אי ס"ד דלא בעי פ"ח כלל א"כ בתולה נמי רק יום אחד ולא ז' וברור דאפי' ביום ראשון בעי פ"ח בין בבתולה בין באלמנה ושפיר קאמר אלמנה אינה טעונה ברכה ז' בלי פ"ח לא בעי אשר ברא ז' רק יום אחד ובפ"ח לא בעי ז' ברכות רק יום אחד ובבתולה בלי פ"ח אשר ברא ז' ובפ"ח ז"ב כל ז' וכן הא דתניא מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל שבעה. ואמר עלה רב יהודא והוא שבאו פ"ח משמע דאכל שבעה קאי דבעי פ"ח [והיינו כיון דנקט בבית חתנים דייק לי' דז"ב קאמר דאשר ברא לא בעי בית חתנים דוקא רק כל שהחתן והכלה שם אף שאינן. בחופת חתנים ואפי' אחד מזמין אותם כיון דחזינן דלא בעי שמחה כ"כ דלא בעי פ"ח] דבבית חתנים הכוונה בסעודה שם לאחר הנשואין ועל זה קאמר רב יהודא דכל ז' בעי פ"ח, ונראה לי דאפי' הי"א שהביא המחבר לא פליגו רק ביום א' דכיון דאכתי לא אכלו בני החופה עיקר השמחה בסעודה ראשונה ולא בעי פ"ח אבל כל ז' דכבר אכלו בני החופה סעודה ראשונה רק שבאו פ"ח שלא אכלו והם שמעו ברכת נשואין אפשר דכ"ע מודי דאין מברכין עבורם ז' ברכות כיון שכבר שמעו ז"ב ועיקר השמחה כבר נעשה בסעודה ראשונה ביום ראשון ועמ"ש עוד בסמוך:

יב לילה ויום. בכאן הביא הרב דעת הר"ן ולא כתב שנהגו כך ואדרבא מדכתב בסמוך ס"ח דהמנהג לברך בסעודה ג' משום דרשה מבואר דבחול לא נהגו כך והיינו דלא ס"ל דפ"ח מהני כל היום או לילה ויום ולכך הוצרך הרב ליתן טעם למה בשבת נהגו לברך בס"ג מכח הדרשה ולק"מ קושית הב"ש ס"ק ט':

סעיף ח. י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם (יג) שמרבים בשבילם וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא כסעודה שלישית וכן פשט המנהג:

הג"ה. ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבוא פנים חדשות וי"א מטעם דרגילין לדרוש והדרשה הוי כפנים חדשות:

יג שמרבים בשבילם. הנה להרמב"ם לא תליא פ"ח בשמחה והרבות סעודה רק בב"א שלא שמעו עדיין הברכות כלל ולכך לא זכר דשבח ויו"ט הוי פ"ח דלדידי' לא שייך זה כלל והתוס' ושאר פוסקים ס"ל דפ"ח תליא בהרבות שמחה וסעודה בעבורו ולכך הוי שבת פ"ח וממילא אפי' לא אכל רק שמרבין בשבילו דהיינו בשביל כבודו שמחה וסעודה כמו בשבת דמהני מה שמרבים לכבוד שבח ואין השבת מאוכלי הסעודה מ"מ הוי פ"ח. אמנם מבואר מלשון התוס' דבעינן שירבו בשבילו באמת גם מלשון הפוסקים שדרך להרבות אינו נראה לי דהכוונה אף שאינן מרבין דמנין להם זה ומסתמא לא נחלקו על לשון ר"י בתוס' רק שבאו לומר אף אם מרבה בשביל פ"ח כדי לומר ז"ב לא מהני רק אם באמת ראוי הוא להרבות ודרך להרבות בעבור כבודו אבל אם אין דרך להרבות בכבודו רק עכשיו מרבה כדי לומר ז"ב לא מהני ואפי' אי נפרש דרך להרבות בפשיטות עכ"פ לא יפה עושין שאין מדקדקין בפ"ח ועושין ז"ב יהא מי שיהא והא וודאי ליתא וכמדומה שהוא ברכה לבטלה אלא צריך שידע בעצמו דבלי ז"ב הי' משמח מאוד והי' מרבה בשמחה וסעודה לכבוד זה שבא עכשיו אז יוכל לברך ז"ב להך דעה ומפירש"י שם אין הכרע וקרוב לפרש דעתו כדעת הרמב"ם ע"ש:

סעיף ט. י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בפה"ג וי"א שאין צריך אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות וכן פשט המנהג ובמדינות אלו (יד) נוהגין כסברא הראשונה וי"א דאפי' לאשר ברא לחוד בעינן שתי כוסות (מ"כ מנהגים ישרים) וברכת אירוסין וברכת חתנים אומרים אותה על ב' כוסות אפי' מקדש בשעת החופה. (ונוהגין להפסיק ביניהם בקריאת הכתובה) (כ"כ התוס' ואשיר"י):

יד נוהגין כסברא ראשונה. הנה בפלוגתא זו דעת התוס' משום שאין עושין מצות חבילות ורבינו משולם דחה זה ודבריו נראין. אמנם יש ליתן טעם אחר דבאשכנז ס"ל כדברי הרא"ש והטור דבעי כוס לברכת חתנים בדוקא כמ"ש הרא"ש בשם ר"נ ולכך מדקדקין ליקח ב' כוסות להורות דצריך כוס דוקא דבכוס אחד יחשבו דהכוס משום ברכת המזון ופעמים אי לא יהא כוס יברכו ז"ב בלא כוס לכך מדקדקין ליקח ב' כוסות. ובספרד ס"ל כדעת הרמב"ם דאין כוס מעכב אפי' בברכת חתנים כמו באירוסין לכך אין מדקדקין ליקח ב' כוסות דבאחד סגי כנ"ל. ומ"ש הב"ש בשם הב"ח דאין אומרים ש"ב שיש נשים ואנשים בחדר אחד ואפ"ל דעיקר שמחה משמחת חתן וכלה בחופה שלהם:

סעיף י. (טו) י"א שאם החתן יוצא מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר אין אומרים שם ברכת חתנים וה"מ כשדעתו לחזור אח"כ לחופתו אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים (טז) אם הוא תוך ז' (ואין דעתו לחזור) (ב"י):

סעיף יא. בני החופה שנתחלקו לחבורות אפי' אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכין ברכת חתנים לא מיבעיא אם השמש מצרפן אלא אפי' אין השמש מצרפן כיון שהתחילו לאכול אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החופה כולם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה:

סעיף יב. השמשים האוכלים אחר סעודת נשואין י"א שאין מברכין ז' ברכות וי"א שמברכין ולזה הרעת נוטה:

טו י"א שאם החתן יוצא וכו'. זהו מה שכתבו התוס' והרא"ש ויש שם מחלוקת בדבריהם כי לכאורה נראה מדברי התוס' דבהולך לעיר אחרת א"א ב"ח ובאמת לא פליגי כלל דכוונת התוס' דכל שיצא ממקום החופה אין לברך רק בבית חתנים והיינו שעושה בית חתנים במקום אחר ולא יברך בדרך או במקום שאין שם בית חתנים. ומ"מ נראה לי דוקא בז' ברכות יש להקפיד למקום חופה כיון דחזינן דבעינן פ"ח להרבות בשמחה וכיון דאין שמחה רק בחופה אין לאומרה רק בבית חתנים הקבוע דהיינו מקום חופה אבל אשר ברא נראה לי דיש לאומרה בכל מקום שהחתן והכלה שם דהא אומרים אותה אפי' בלי פ"ח ויש לזה הוכחה מהא דאמר רב יהודא והוא שבאו פ"ח ויש להבין מי הכריחו לפרש הברייתא לענין ז' ברכות ולאוקמא בפ"ח דלא נזכר בברייתא כלל הוי לי' לפרושי לענין אשר ברא ובלי פ"ת וע"כ דקשיא לי' דקתני בבית חתנים ואילו אשר ברא לא בעי בית חתנים דוקא והיינו דקאמר בחר הכי מאי מברך אמר רב יהודא וכו' ז' ברכות והיינו דמשמע לי' דברייתא בז' ברכות משתעי דקאמר בית חתנים דוקא כנ"ל:

טז אם הוא ת"ז. עב"ש ס"ק י"ד וכבר כתבתי לעיל העיקר להשוות דברי הרא"ש עם דברי ר"י דכל שלא הי' יכול לשמוח עמה תיכף כגון שנשתהה בדרך יכול לנהוג ז' ימי המשחה אחר עבור ז' כמו בנושא ב' נשים כאחת דהואיל דאינו יכול לנהוג שניהם נוהג ז' לזו ואח"כ ז' לזו ע"ש: סעיף יג. הסועד בבית חתנים משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נשואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנשוא מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו אם היה י' מברך נברך אלהינו שהשמחה במעונו וכו' והם עונים ברוך אלהינו שהשמחה וכו' וכן סעודה שעושה אותה אחר הנשואין מחמת הנשואין עד שנים עשר חודש מברך שהשמחה במעונו והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה (יז) ומ"מ נראה דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים שהשמחה במעונו בשלשה ימים שהוא שמח עמה: (יז) ומ"מ נראה וכו'. היינו אפי' האידנא ולכך לא זכר אשר ברא דזה אפשר אין אומרים האידנא אבל מדינא אפי' אשר ברא יש לומר כמבואר בטור להדיא ומ"מ לא ידעתי מנא לי' לחלק האידנא בין אשר ברא להשמחה במעונו ולדינא כבר הוכחתי מדברי הרמב"ם והש"ס להדיא דאין אומרים אשר ברא רק ביום א' בלבד באלמן שנשא אלמנה ויש לתמוה על הטור שכתב בפשיטות מסברתו לומר אשר ברא כל ג' ולא זכר דברי הרמב"ם דמבוארין להדיא להיפוך:

===

סוף הספר

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה