אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן נה

על אה"ע סימן נד

דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירושה ואם יש לה כתובה ובו ז סעיפים:

סעיף א. (א) הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות:

הג"ה. (ב) ואפי' ביחוד אסורין ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' (ב) מברכין ז' ברכות פן יתייחדו (מרדכי פ"ק דכתובות) וי"א דאין להם לדור ביחד שלא יקיצו זה בזה (כל בו) ואפי' בשידוכין בלא אירוסין יש לחוש (חידושי אגודה פ"ק דכתובות). אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבוא עליה (ד) ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא

כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום והבא על ארוסתו (ה) לשם נשואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר וצריך לברך ברכת, חתנים בבית החתן קודם הנשואין:

הג"ה. וי"א (י) דחופה אינו יחוד אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות) וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה (הב"י הביאו) (ז) וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו (תוס' פ"ק דיומא) והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה על גבי כלונסות ומכניסין תחתי' החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת אירוסין ונשואין ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביתד במקום צנוע וזה החופה הנוהגת עכשיו עי' לקמן סי' ס"ב סעיף ט' וסימן ס':

א הארוסה אסורה לבעלה וכו'. הרב ב"י כתב על דברי הטור בזה שהוא ממה שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל כנדה ולפי שנראה לפע"ד כי הרבה מן המחברים לא עמדו על נכון בשורש דברים הללו גם יסתעף מזה איזה השגות בדברי הב"ש וח"מ סי' זה ראיתי להאריך ולברר הכל לנכון והנה ה"ה כתב על דברי הרמב"ם שכתב אפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עלי' ביאה שני' וכו' שהוא ממה שאמרו שם בקידושין ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה נפקא מינה ליורשה וכו' ולא קאמר נ"מ אי יכול לבוא עלי' ביאה שני' ש"מ דאפילו נשואין עושה אסור ועוד דמשמע דמסקנא אירוסין עושה. והנה משמע להדיא שלא נסתפק ה"ה ז"ל בביאה שלאחר אירוסין דוודאי אסורה דאי אהא מביא ראי' דאסורה א"כ קשה הא לכך לא קאמר נ"מ בהא דאפילו אי אירוסין עושה מותרת ועוד ראי' השני' אינה רק דאירוסין עושה וע"כ דאי אירוסין עושה פשיטא לי' דאסורה רק לפי דבש"ס מספקא להו אי אירוסין עושה אי נישואין עושה נתן טעם לדברי הרמב"ם חדא דאפילו אי נישואין עושה משמע בש"ס דאסורה ועוד דמשמע דאביי ורבא ס"ל אירוסין עושה:

ומעתה יש לנו לדקדק בדברי הרב ז"ל דאפילו ביאה שני' לשם נישואין ס"ל דאסורה בלא חופה דאי ס"ד דלשם נשואין מודה דמותרת כיון דנעשית נשואה בביאה זו א"כ האיך יעלה על הדעת דביאה של ארוסה לשם נישואין תהא מותרת וביאת נשואה גמורה תהא אסורה והאיך ס"ד לומר דאפילו אי נישואין עושה ביאה שני' אסורה כיון דאפילו ארוסה כל שבועל אותה לשם נישואין ליכא איסורא וכ"ש זו שהיא נשואה ועומדת ובהכרח שסובר הרב ז"ל דאפילו ביאה לשם נישואין אסורה בלא חופה ואף דבהדיא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל והיא מדברי הרי"ף פרק הבע"י דכל שבעל אותה לשם נישואין נעשית אשתו וקנאה לכל דבר מ"מ איסורא איכא ואפ"ה קני ובהכי ניחא מה דמשמע בש"ס להדיא דרק בביאה דקידושין מספקא להו אבל בביאה דלאחר קידושין פשיטא להו דנישואין עושה וא"כ תיקשי הרי לדברי ה"ה הנ"ל אפילו ביאה שאחר קידושין אסורה ואפילו אחר נישואין כל שלא נכנסה לחופה שהרי אפילו אי נישואין אוסר הביאה שני' וע"כ דלאו הא בהא תליא דאפ"ת דלשם נישואין קני מ"מ איסורא איכא בלי חופה ועוד ראי' דסובר ה"ה דאפילו לשם נישואין איכא איסורא דאי ס"ד דלשם נישואין מודה דמותרת אפי' בארוסה א"כ היכי קאמר הרב ז"ל דלימא נ"מ בין אי אירוסין עושה אי נישואין אי מותר לבעול אותה אח"כ דאכתי ליכא נפקותא כלל דאותה ביאה שהוא מותר אי נשואין עושה משום דנשואה היא כן יכול לבעול אותה בתורת נישואין אפילו אי אירוסין עושה ודו"ק אלא וודאי מוכח דס"ל לה"ה דביאה לשם נישואין לא מבעי' אי ארוסה היא דאסורה בביאה לשם נישואין בלי חופה אלא אפילו אי נשואה היא למ"ד ביאה נישואין עושה כל שלא כנסה לחופה אסורה בביאה שני' כמו שביארנו:

וכל זה הוא שלא כדמוכח מדברי הר"ן ז"ל שם דכל היכי דבועל לשם נישואין ליכא איסורא כלל אפילו בארוסה וראייתו דאי ס"ד דאיכא איסורא ראוי הוא שלא יקנה כדמוכח פרק ד' אחין דקאמר התם מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני ע"כ ואף שאין אני כדאי לחלוק על הר"ן ז"ל מ"מ בכאן אני אומר כי דבריו מרפסין איגרא והוא דוודאי לא יסבור הרב ז"ל דאפילו קידושין לא הוי באיסור שהרי כל חייבי לאווין מתקדשין ותפסי קידושין וכן קידושי ביאה דרב מינגד ומשמע בפירש"י ביבמות דהוא בימי המשנה ומ"מ ליכא למ"ד דאין קידושין תופסין וע"כ דלענין קנין נשואה הוא דקאמר דהואיל דאיכא איסורא אין ראוי שיקנה אותה שתהא נשואה וע"כ יש לתמוה הא בש"ס בעי אי ביאה דקידושין אירוסין עושה אי נישואין עושה וקשה הא הך ביאה וודאי באיסור הוא א"כ האיך תהא נשואה בקנין איסור דנהי דמתקדשת בביאה זו אבל מ"מ איסורא הוא דעבד דהא לוקה כמו בועל ארוסתו בבית חמיו ובשלומא התם ביבמות שפיר קאמר הר"ן ז"ל כיון דכבר היא ארוסתו מותר לבוא עלי' בבית חמיו לשם נישואין דהשתא לא עבד שום איסור בביאה שהרי אין איסור לישא ארוסתו וכיון שלשם נישואין עביד מותר בה אבל הכא דבחדא ביאה מקדש ונושא פשיטא דעבד איסורא בביאתו והאיך יקנה שתהא נשואה והראי' שהביא מהך דיבמות פשיטא דאינה ראי' כלל דהך מאמר דאיסורא אין הכוונה שיש איסור במה שהוא עושה מאמר דאי איסור הוא מאי מקשה לב"ש זה יעשה מאמר ויקנה הא לכתחילה אסור ופשיטא דאין שום איסור במאמר זה רק כך טיבו של מאמר כל שמותר לייבם לכתחילה מאמר קונה וכל שאסור בביאה אין המאמר קונה והוי כמו חופת נדה למ"ד דלא קני משום דבעינן חופה הראוי' לביאה אף דחופה לא בעי ביאה כלל ואפילו לא נבעלה קני לה מ"מ בעינן ראוי' לביאה שכך הוא מטבע קנין החופה וכמו כן מאמר מטבע המאמר שיהא ראוי באותו זמן לביאה וכל שאינו ראוי לביאה בשעת מאמרו לא קני וכן פירש"י התם להדיא ואדרבא ביאה גופא קני התם דהא יקיימו ס"ל לב"ש אף דוודאי באיסור הוא וא"כ ה"ה כאן כיון דס"ל דביאה עדיפא מחופה רק דהיא צורך ביאה א"כ ממילא קני אפילו באיסור ואין ענין זה למאמר דהתם שאין הטעם לפי שהי' באיסור כלל כמו שביארנו:

ומעתה צריכין אנו לברר מאיזה טעם ס"ל לה"ה לאסור ביאה לשם נישואין בארוסה בלא חופה דהא כל הטעם שאסרו ביאה בארוסה כתב הב"י משום כלה בלא ברכה אסורה וא"כ בשלומא לא לשם נישואין אסור משום שאי אפשר לברך ברכת חתנים רק שתהא נשואה וא"כ כל ביאה שאינה לנישואין אין לברך ברכת חתנים וא"ע ממילא אסורה אבל לשם נישואין כיון שיכול לברך עלי' ברכת חתנים כיון שנעשית נשואה מאיזה צד יהא צריך חופה דוקא וכ"ש אי ביאה נישואין עושה מאיזה צד יהא אסור בביאה שני':

לכן נראה שזה שאסרו ביאת ארוסה לא מן השם הזה הוא כלל שהרי לא זכר הרמב"ם כלל הך דכלה בלא ברכה אסורה. רק טעמא אחרינא איכא כיון דביאת פנוי' וודאי אסורה ואפילו יחוד הפנוי' גזרו א"כ כל שלא הכניס האשה לביתו וייחדה לו שיהא נראה לכל שזו אשתו אסרו רבנן ביאתה עליו כביאת פנוי' וכן משמע להדיא בפירש"י שהביא הב"י שעל מה שאמרו דביהודא מייחדים פירש שגדרו על יחוד הפנוי' ואף ארוסה לא התירו וכו' הרי דס"ל דתרתי אית בה בארוסה איסור כלה בלא ברכה ואיסור ביאת פנוי' שלא נסתלק איסור זה מדרבנן כל שלא נעשית אשתו ממש ביחוד בביתו ויפרישנה לו ואפילו יברך לא יצא מידי איסור זה ולה"ה הנ"ל בתירוץ א' אפילו היא נשואה ואפילו בועל לשם נישואין בבית חמיו דנעשית נשואה כיון שלא הכניסה לביתו אסורה לו ולוקה על ביאתו בבית חמיו. וזה שמברכין בברכת אירוסין ואסר לנו את הארוסות כי לכאורה יפלא אי האיסור משום ברכה אין זה תלוי בארוסה ונשואה דכי הברכה משוי לה נשואה. ובפי' כתב הרמב"ם ז"ל דברכת חתנים בלי חופה עדיין ארוסה היא ואיך יאמר ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו הנשואות ולפי הנ"ל ניחא דכאן לא על איסור כלה בלא ברכה בלבד נתכוונו רק לאיסור ארוסה בלי חופה אפילו יברך ברכת חתנים מכח יחוד פנוי' הנ"ל ומעתה אני תמה על הרב ב"י שכתב על דברי הטור במה שכתב שאסור לבוא עלי' משום כלה בלא ברכה והוא מן התימא שהרי לא זכר הטור כלל ברכה רק הכנסה לחופה ואי כוונתו ברכה אפילו הכניס לחופה אסורה וע"כ דסובר הטור דאף שאמרו כלה בלא ברכה אסורה מ"מ כיון דבש"ס דילן לא הוזכר זה קי"ל ברכות אינן מעכבות וכ"כ הטור להדיא בסי' ס"ב דאין ברכות מעכבות וכל שהכניס לחופה הוי נשואה או דס"ל אפילו לדעת מסכת סופרים אין איסור רק לכתחילה אבל אינן מעכבין או דס"ל דבמסכת סופרים לא אמרו רק בלא ברכה כלל אבל כל שבירך ברכת אירוסין סגי בכך ולא אמרו רק כלה בלא ברכה כלל ותדע שהרי מברכין מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין וכן מזכירין והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין א"כ פשיטא דלא מיקרי כלה בלא ברכה וכן יש לי לדקדק מתוך לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים ה"ז נשואה ומדדיקדק ברכת חתנים ש"מ דבלא ברך כלל לא סגי רק דברכת חתנים אינן מעכבין כיון שכבר בירך ברכת אירוסין לא מיקרי כלה בלא ברכה. ועיקר כוונת הטור מכח איסור ארוסה כמו פנוי' שכל שאינה אשתו שהכניסה לביתו ממש בכלל איסור ביאת פנוי' היא וכל זה ברור לפע"ד ומעתה נשוב לדברי המחבר והרב והב"ש והח"מ:

ב ואפילו ביחוד. עת"מ דה"ה משודכת ודבריו מגומגמין לפע"ד דמשודכת פשיטא דפנוי' גמורה היא רק ארוסה ס"ד דמותר דלא חשובה פנוי' קמש"ל דמ"מ אסורה כדמוכח להדיא מפירש"י כתובות שהביא ב"י ריש סי' זה דכל לתא דארוסה מכח יחוד פנוי' היא וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה באריכות: (ג) מברכין ז' ברכות. עב"ש מה שכתב דלא חיישינן שיבעול שלא לשם נישואין. ולפי מה שהוכחתי לעיל דאפילו לשם נישואין אסור לדברי ה"ה ושכן מוכת בש"ס א"כ צריך לפרש דברי המרדכי דמיירי ביחוד הראוי לקנות בו והוא חופה מעלי' כדברי הח"מ בתירוץ ראשון ואין איסור רק מכח ברכה לכך מברכין ז' ברכות ובזה כ"ע מודי דהא בפי' אמרו בש"ס דביהודא מברכין לפי שמתייחדין ולא ידעתי למה תלה הב"ש דבר זה בפלוגתא אי כלה בלא ברכה אסורה דהא ס"ס מבואר בש"ס דביהודא שמתייחדין מברכין באירוסין א"כ ממילא כל שהן בבית אחד ראוי לברך כמו ביהודא דהא מודה הרמב"ם דז' ברכות מברכין קודם החופה רק דעביד מברך אח"כ ומ"ש עוד הב"ש בענין כלה בלא ברכה כבר נתבאר ס"ק א' בזה:

ד ביאה שני'. אפשר דאפי' לשם נשואין לא קני בביאה שני' דאין ביאה אחר ביאה גומרת כמ"ש התוס' ברא זו לענין כסף אחר כסף ומ"ש בסמוך לשם נשואין קני היינו אחר כסף ושטר אבל קשה לחלק בזה כיון דעיקר הטעם דביאה קונה דלא גרעה מחופה דאינה רק צורך ביאה א"כ כמו דחופה אחר ביאה גומרת כן ביאה אחר ביאה אך כבר ביארנו דאפי' קני איכא איסורא לדעת ה"ה ז"ל:

ה לשם נשואין. כבר נתבאר דלדעת ה"ה ז"ל אף דקני בהא מ"מ איסורא איכא ומ"ש הח"מ בשם הר"ן דהיכי דהוי איסורא לא קני כבר השגתי על הר"ן בס"ק א' ונראה עוד דאפי' למ"ד חופת נדה לא מהני שאינה ראוי' לביאה אבל בעל נדה אף דקעבד איסורא מ"מ אם היא ארוסתו ובעל לשם נשואין קנאה ואין הקנין תלוי באיסור כמו ביבמה דמהני אם בעל לב"ש אף דאסור לבעול לכתחילה כנ"ל ס"ק א'. ובעיקר קושית הר"ן מה שהקשה האיך יקנה הא עביד איסור נראה ליישב בלא"ה כגון שהביאה לביתו לפי שעה ובא עליה לשם נשואין ושילחה מביתו דהשתא מטעם חופה לא קני כמ"ש בח"מ ס"ק ד' ומטעם ביאה קני והשתא ודאי ליכא איסורא כיון שהביאה לביתו ואי בעי היתה נשארת אצלו לכך בשביל ששלחה אח"כ לא נתבטל הקנין ולא מיקרי בועל בבית חמיו וזה שלא כתבו הרמב"ם ומחבר בבית חמיו דבהא איכא איסורא אפי' לשם נשואין רק שבא עלי' בביתו באופן דביחוד לא קנאה כנ"ל:

ו דחופה אינה יחוד. עח"מ ס"ק ו' דכ"ע מודי בזה דהרי מוכרח הוא בש"ס ובאמת מבואר בר"ן הדיא דלאו כ"ע מודי בזה וכן הרמב"ם דקדק ויתייחד עמה ובאמת אין ראיית הר"ן מוכרחת דשם לא קאמר אלמנה מן הנשואין כמו שהעתיק בח"מ רק כנסה ראשון לשם נשואין אין לשני טענת בתולים אפי' יש עדים שלא נסתרה והכוונה כל שהביאה ראשון לביתו לשם נשואין הרי נתפרסם דנשואה היא הילכך אף דבאמת לא עשה בביתו כדת הנשואה שלא נתייחד אבל הוא בוודאי חשבה לנשואה ואינו משגיח על העדים כמ"ש התוס' שם אבל באמת לאו נשואה היתה לראשון ודו"ק ומ"ש הב"ש בדין אלמנה יתבאר בסמוך:

ז וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה, משנתייחדו. זהו מן הירושלמי ריש כתובות הלין דכנסין ארמלין צריך למכנסה בע"י משמע דבתולה לא ולפי זה מוכרח דסבירא להו לירושלמי דחופת בתולה משיצאה בהינומא דהוא בבוקר לכך לא נקטי רק ארמלין אבל אי נימא דחופת בתולה היינו יחוד או הבאה לביתו אפ"ת דחופת אלמנה לא מהני בהא ובעינן טפי מ"מ לא נתיישב הירושלמי דאכתי הוי מצי למימר הך דינא בבתולה כמו באלמנה וע"כ דכל שאם באנו לדקדק מן הירושלמי דיש חילוק בין אלמנה לבתולה מדכתבו ארמלין ממילא מוכת דחופת בתולה משיצאה בהינומא וה"ה דברי התוס' ולפי זה להנך פוסקים דס"ל דבבתולה בעינן הבאה לביתו או יחוד ע"כ או דאינן מדקדקין מן הירושלמי לחלק כלל וכמו שאבאר או דס"ל אף דבירושלמי באמת מוכת דחופת בתולה בהינומא ואלמנה אינה יוצאת בהינומא ממילא אית לה חופה אחרת אבל בש"ס דילן מוכת דהינומא אינה חופה מדשאלו על אלמנה מן הנשואין והיא בתולה דמשכחת לה בנכנסה לחופה ולא נבעלה ואי כיסוי הראש הוי חופה מאי זו שאלה ובשביל שיצאה בהינומא אינה בתולה ומזה למדו דבעינן חופה אחרת א"כ ממילא אין לחלק בין בחולה לאלמנה כלל שלא חילקו בירושלמי רק לפי דס"ל הינומא הוי חופה ובאלמנה ליכא הינומא אבל לדידן דחופת בתולה יחוד או הבאה לביתו אין לחלק כלל. ולפי זה באלמנה שהביאה לביתו למ"ד דהוי חופה מהני לכ"ע דלדעת הסוברין כהך דירושלמי א"כ לא מוכת רק באלמנה לא מהני הינומא דלית לה הינומא כלל אבל הבאה לבית מהני ולהפוסקים דבבחולה בעינן הבאה לבית ג"כ מהני באלמנה דע"כ לית להו הך דירושלמי דאכתי הוי מצי למימר הך בבתולה כנ"ל. וכן נראה לי עיקר כדברי הת"מ דהבאה לבית מהני ודלא כהב"ש שהשיג עליו בס"ק ד' ועוד אבאר לקמן סי' ס"ד ס"ה בס"ד דאין מירושלמי שום ראי' ולא נקט אלמנה רק לפי שנשאת בו' אבל בתולה נשאת ברביעי ע"ש. גם מ"ש הב"ש ס"ק ה' דאין לחלק בין רבים למועט י"ל דבמועטין הוי ראוי לומר להם צאו ולבעול אבל לרבים בוש לומר להם שיצאו כשירצה לבעול ודו"ק:

סעיף ב. המארס את האשה וכרך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו (א) עדיין ארוסה היא שאין (ט) ברכת חתנים עושה הנשואין אלא בניסה לחופה: (ח) עדיין ארוסה היא. עח"מ דנמצא שלא יפה עשו שברכו ב"ח וכו' וצ"ע דלעיל בהג"ה ס"א כתב הרב בשם המרדכי דארוס וארוסתו שהם בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו וקשה כיון שיש איסור לברך אם לא יתייחדו מיד א"כ האיך יברכו על הספק אולי לא יתייחדו ונמצא שעשו שלא כהוגן. לכן נראה שאין איסור בדבר כלל כל שיתייחדו פעם אתת אח"כ רק ממילא אין מברכין עד שעת היחוד אבל במקום שיש חשש יחוד שלא כדין אף שאינו ברור שיתייחדו תיכף לא איכפת לן ולפי זה פשיטא דאין צריך לברך שנית כל שברכו אפי' לא נתייחדו רק אחר זמן וכן נראה מבואר בלשון דבסעיף שאחר זה כתב וחוזר ומברך וכאן לא כתב כן ש"מ דכאן אין צריך לברך שנית בעת היחוד וזה ברור:

ט ברכת חתנים. לכאורה יש לדקדק מאחר שכתב אירס וכנס לחופה הי' די לומר ולא בירך והוי קאי אף על האירוסין ומדדייק וכתב ברכת חתנים ש"מ דאירוסין לא. וכבר כתבתי דאפשר דסובר הרב ז"ל דכל שלא בירך כלל הוי לה כלה בלא ברכה אבל כל שבירך ברכת אירוסין יצא מכלל כלה בלא ברכה וברכת חתנים אינה מעכבת. ולפי מה שכתב הב"ש ס"ק ח' בשם הפרישה יש לומר בפשיטות דבהא חוזר ומברך אבל ברכת אירוסין שלא בירך שוב אינו מברך ועמ"ש בס"ק א':

סעיף ג. אירם וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה וחוזר ומברך אפי' אחר כמה ימים (י) וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו:

י וצריך לכתוב כתובה ואח"כ יהא מותר באשתו. זהו לשון הרמב"ם והנה דבר פשוט הוא דאין כוונת הרמב"ם דזה מגרע קניית החופה דהא וודאי ליתא שהרי לא זכר בכל דבריו לענין הקנין רק חופה וכתב דברכות אינן עושין הקנין והוי לי' לומר כתובה וחופה ומה שכתב כאן הוא מטעם כיון שאסור לשהות בלי כתובה א"כ ממילא אסור להתייחד בלי כתובה שמא יבוא עלי' בלי כתובה וכן הלשון בכל מקום אסור לשהות מורה להדיא דהיחוד עמה אסור בלי כתובה וכן מבואר להדיא בטור סי' א'. ולפי זה אני חמה על הרמב"ן שהקשה על דברי הרמב"ם מהך דר' אמי וקשה הא ע"כ צריך לומר דאירע כך ולא יפה עשו שעשו החופה בלי כתובה דהא לא יחלוק הרמב"ן בגוף הדין דאסור לשהות בלי כתובה ונראה שהרמב"ן ז"ל חשב דלדעת הרמב"ם הכתובה מעכבת החופה לקנות והיינו דקשיא לי' הא בתולה נשאת ברביעי ומסתמא היתה נשואה וכיון שלא כתב כתובה לא היתה נשואה כלל והאיך ישא אותה שלא כדין שלא ברביעי אבל לפי מה שכתבתי לק"מ דמודה הרמב"ם דכל שהי' חופה הוי נשואה גמורה רק שאסור להתייחד בלי כתובה מטעם איסור לשהות בלי כתובה. גם יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל לפי דעתו מה צורך לו להקשות משום שנשאת ברביעי הא בלא"ה כיון שלא היתה כתובה אינה נשואה ואין קונין בשבת וע"כ דהי' קנין קודם שבת בלי כתובה אבל לפי הנ"ל לק"מ דמודה הרמב"ם ענין קנין וזה ברור. גם נראה לי לכאורה לדקדק מלשון הרמב"ם דלא הי' כוונתו לאסור יחוד העושה אותה נשואה דזה אפשר דמותר כיון דמקודם ארוסה היא ולא תקנו כתובה רק לנשואה א"כ זה היחוד העושה הנשואין אין צריך כתובה רק תיכף אחר היחוד אסור בה בלי כתובה ולכך כותבין כתובה כדי שיהא מותר אחר היחוד באשתו ולפי זה לק"מ מהך דר' אמי כנ"ל ועמ"ש עוד לקמן ריש סי' ס"ו בס"ד:

סעיף ד. (יא) אין הארוס חייב במזונות ארוסתו אא"כ היתה בת הניזונת מהאחין (יב) שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגור וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה (יג) וי"א דאינו חייב במזונותיה כל עיקר (טור בשם הרא"ש):

יא

אין הארוס חייב במזונות ארוסתו וכו'. קשיא לי בהא דבעי אי אירוסין עושה אי נשואין עושה וקאמר נ"מ ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' ולמה לא קאמר בפשיטות נ"מ לענין מזונות דאי אירוסין עושה לית לה ואי נשואין עושה אית לה. ודוחק לומר דאירוסין של ביאה שהפסידה כתובתה ממאתים למנה אפי' תתגרש מן האירוסין לכ"ע יש לה מזונות. ועוד דנ"מ באלמנה שנתקדשה בביאה. גם אני תמה בלא"ה מה שביקש נ"מ בהך בעי' וכי לא ידע עד השתא נ"מ בין ארוסה לנשואה בכל מקום. לכן נראה לי דבכוונה באו לשלול מזונות דבהא בוודאי אית לה דפשיטא דלא נסתפקו רק אם בעל לשם נשואין אבל בבעל לקידושין גרידא פשיטא דלא הוי נשואה אפי' בביאה אחר קידושין וכ"ש בקידושין רק הכוונה שבעל לשם נשואין א"כ כמו בהגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ויש לה מזונות כמו כן כאן תיכף הוי כהגיע זמן שהרי נתרצו להנשא תיכף ולא הוגבל להם זמן נשואין מאחר שכך נתרצו שתהא נשואה ואם אין הדין כך שתהא נשואה הרי בידו לישא תיכף כשירצה וזמן אין להם ויש להם מזונות. ולפי זה יצא לנו הדין דהמקדש בביאה לשם נשואין אף דעדיין ארוסה היא דקיי"ל אירוסין עושה מ"מ יש לה מזונות תיכף כנשואה גמורה וצ"ע שלא זכרו מזה הפוסקים כלל:. ויש לי לומר עוד בענין זה לפי שאני מסתפק בלא"ה בהך בעי' הנ"ל אי דוקא כשבעל בבית חמיו מיבעי' לן שלא הי' שם חופה רק ביאה בלבד ובהא ס"ד דנשואין עושה ומסיק דאינו כן רק אירוסין עושה או אפי' כשהביאה לביתו ובא עלי' לשם קידושין ונשואין מיבעי' לן דכיון דחופה דקודם קידושין אינה כלום רק בעת קידושין א"כ כיון דעיקר החופה היא צורך ביאה וכיון דאינה ארוסה רק בביאה זו נעשית ארוסה לא מהניא לה חופה שהיא צורך אותה הביאה שתהא נשואה כיון דביאה מהני לקידושין. ואי נימא דבהא נמי מיבעי' לן הי' אפשר ליישב בלא"ה דכה"ג שהביאה לביתו לנשואין לכ"ע יש לה מזונות שהרי נתרצו להנשא והיא בביתו ג"כ לכ"ע יש לה מזונות. ובזה הי' אפשר ליישב ג"כ מה שהקשה ה"ה דלימא נ"מ אי מותר לבוא עלי' ביאה שני'. ולפי הנ"ל ניחא דבביתו בוודאי מותר בביאה שני' דהיינו נשואין גמורים דאין לך חופה גדולה מזו כשהוא בועל בביתו שנית רק בביאה הראשונה אפי' בביתו מבעי' לן כיון שעל ידה נעשו הקידושין שוב אין יכולין הנשואין לחול ע"י ביאה זו או ע"י יחוד של ביאה זו ודוק היטב וצע"ג בכל זה:

יב שהרי אין לה מזונות. זהו דעת הרי"ף לפי הבנת הרא"ש בכוונתו אבל לפי הנוסחא ברי"ף שלפנינו בסוף דבריו וה"מ לאחר י"ב חודש. אי אפשר לפרש דברי הרי"ף כך כלל, וכבר העיד הר"ן שזו הנוסחא אמתית בספרים המדוקדקים ועל פי גירסא זו הוצרך הר"ן לפרש פי' אחר בכוונת הרי"ף ובאמת פירושו תמוה מאוד מכמה טעמים. חדא דבהדיא כתב הרי"ף לפי שאינה ניזונית מן האחין ולדברי הר"ן אחין מאן דכר שמייהו הא לא מיירי רק לענין יורשי ארוס. ועוד דהאיך ס"ד לומר לא שדי זזוי בכדי כיון שכבר אכלה מחיים ולאחר מיתה אינו רוצה שתאכל לפי שלא קים לי' בגוה והאיך שייך לא קים לי' בגוה לאחר מיתה. ועוד מה צורך לסברא דמיחזל הא בלא"ה כיון שכבר נתחייב במזונות בחייו מהיכא תיתי לא תאכל אחר מיתה. גם פי' הרא"ש בכוונת הרי"ף מלבד שאי אפשר לכוון פי' זה לפי הגירסא שלפנינו ברי"ף שסיים וה"מ לאחר י"ב חודש אבל בלא"ה האיך ס"ד כיון דארוסה דעלמא אין לה מזונות הך שניזונית מן האחין תהא לה ומסתמא שנחרצית להתארם ידעה שיש לה ממה לפרנס עצמה. ואי חשבה שתיזון משל בעל הי' לה להחנות עמו. וכן מוכח מהך דלוי דקאמר עד שיגיעו זמן הנשואין כדתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו. הרי מבואר טעם דלוי דמקודם לא יהא לה ממה לאכול לכך צריכין לזונה עד זמן שיתחייב הבעל א"כ משמע דאי הי' הדין עד שאתארס לא הי' הבעל מחויב במזונות ובהא לא נחלק רב עלי' דלוי כלל:

לכן נראה לי דס"ל להרי"ף דוודאי כיון שנתארסה ידעה וחשבה שיש לה לפרנס עצמה עד זמן הנשואין ואין חיוב על הבעל כלל רק בהגיע זמן ולא נשאו דבעלמא אפי' אירע לו אונס או לה אין עליו חיוב מזונות ובכאן שאלו דדוקא על משך זמן הארוסות אמרינן מסתמא ידעה שיש לה אבל כשעבר הזמן והיא לא ידעה מקודם שיגיע הזמן ולא תוכל להנשא א"כ לא ניחא לי' דתיחזל או לא שדי זוזי בכדי ומסקינן דיש לה כנ"ל ברור בכוונת הרי"ף. וזה שסיים וה"מ לאחר וב"ח אבל קודם לזה כיון שידעה משנתארסה שיב"ח תהא ארוסה מסתמא ידעה ואמדה נפשה למזונות בזמן זה דאל"כ לא הי' לה להתארס. אמנם מדברי הרמב"ם משמע בהדיא שהי' מפרש כדברי הנגיד שהביא הר"ן ויש לה מזונות אפי' בתוך יב"ח אבל דעת הרי"ף אינו כן כמו שביארנו. גם לא הבנתי כלל אי ס"ד דתיכף מעת אירוסין חייב במזונות א"כ הוא עומד וצוח שאינו רוצה ואנן נימא לא ניחא לי' דתיחזל ובזו הרגע נשתנה רצונו שרוצה שתחזיל אבל להרי"ף ניחא דלא נסתפקו בתוך משך הארוסות שאין לה כדמוכח מדברי לוי כנ"ל רק אחר יב"ח מספקא להו כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

יג וי"א דאינו חייב וכו'. זהו דעת הרא"ש דכתב דהעיקר כפירש"י ובאמת לפי הבנת הרא"ש ותוס' פירש"י חמוה מאוד דעד השתא מביא מחלוקת רב ולוי ותנאי ורב יוסף גופא פסק בה ומיבעי' לן אליבי' ובתר הכי קאמר מימרא דר"ח דשאל בהך דינא מהו ור"י לא ידע כלום להשיבו ולא ידע כלל מרב ולוי ותנאי וברייתא דידי' גופא. גם לפי דעתם מה זה שפירש"י יתומה ארוסה כיון שלא נתחרש בכאן שום דבר ובהך גופא דנחלקו מעיקרא שאל לו ובוודאי פי' נראה להכרית מזה פי' הרי"ף. אבל לדעתי לא נתכוון רש"י כפי מה שחשבו התוס' והרא"ש בדעתו רק כוונתו פשוט דכל המחלוקת דלעיל שנשארה יתומה שאינה ארוסה ובהא נחלקו מד איזה זמן חייבין לזונה ובהא פסק רב עד שתתארם ואף שלא יהא לה אח"כ מ"מ הרי בידה שלא תתארס וכיון שנתארסה מדעתה לא תקנו לה רבנן מזונות אבל הך דרב חסדא שנשארה ארוסה יתומה דכיון דנפלה כשהיא ארוסה ונתארסה בחיי האב בהא מיבעי' לן דחשו רבנן לתקנתא דילה ובהא אמרינן דלא חשו רבנן דהבעל יזונה ומר אמר דהבעל לא ירצה כיון דלא קים לי' בגוה וזה ברור לפע"ד בכוונת רש"י ודו"ק:

סעיף ה. ארוסה שמתה אם היה הארוס כהן אינו מטמא לה ואם מת הוא (יד) אינה חייבת ליטמא לו ואינו יורשה ואינו חייב בקבורתה אלא אביה יורשה ואביה קוברה (וה"ה אם נשאה (טו) במקום שלא זכה בנדוניא (סברת הרב) כדרך שנתבאר ס"ס נ"ג וע"ל סי' ס"ט סעיף ה'):

יד אינה חייבת ליטמא לו. ורש"י פי' משום דברגל אסורה לטמא וכן פירשו התוס' ביבמות ולכאורה נראה דהך דחייב לטהר ברגל אינו רק בזכרים דחייבין בראי' לכך מוזהרין על הטומאה אבל נשים שאינן בראי' אינן מוזהרין כלל אפי' ברגל. אמנם ברמב"ם בהלכות טומאת אוכלין מבואר הטעם שהם צריכים ליכנס למקדש ולאכול קדשים א"כ נשים נמי ישנן באכילת קדשים אבל מ"מ פשיטא דיפה עשה המחבר שלא זכר רק אינה חייבת דזהו דוקא בזמן המקדש דאיכא ביאת מקדש ואכילת קדשים אבל בזה"ז לא שייך אזהרה זו כלל. וזה שדקדק אם הי' הארוס כהן דלפירש"י אפי' בישראל יש נ"מ. אמנם קצת צ"ע מנין להם דלמ"ד דחובה לטמא לקרובים דארוסה לא דילמא דוקא בכהן דמוזהר הקפיד הכתוב ולא הפיר רק לשארו אבל ישראל וכהנת דלא חוזהרי אפי' ארוסה אפשר דמצוה ליטמא:

טו במקום שלא זכה. דין זה צ"ע לפע"ד דפשיטא דמה שתקנו קבורתה תחת ירושתה אפי' מתה ולא הניחה שום ירושה חייב לקוברה דעיקר התקנה הואיל וזוכה בכל מה שאפשר לירש נתחייב בקבורתה ואין משגיחין על שעת קבורה אי נשאר ירושה או לא ולפי זה בתקנת שו"ם לדעת הרא"ש סי' קי"ח דירושה שנפלה לה בעודה תחתיו לא היתה התקנה א"כ אפי' שנה ראשונה בר ירושה הוא א"כ מחמת שלא נשאר לו לירש בשביל זה לא נפקע חיוב קבורה אם לא דנימא דכך היתה התקנה שיחזיר הנדן ויפטר מקבורה אבל בשלא קיבל הנדן עדיין לדעת ר"ת דהוי אומדנא מ"מ איני רואה מקום לפטרו מקבורתה דבהא וודאי ראוי הי' עכ"פ לירושתה [גם לקבל הנדוניא מחמיו אם לא שכך הי' התנאי שלא יתן לו רק אחר עבור זמן מה] ומחמת שנחסר לו קבלת הנדן בשביל זה לא נגרע כחו להקרא יורש שלה כשיקבל הנדן או שיפול לה נכסים ממקום אחר וירשנה וצ"ע:

סעיף ו. המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא כנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה (טז) מבני חורין ואינה גובה תוספות כלל הואיל ולא כנסה אבל אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפי' העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא (יז) או עד שיכתוב. וי"א דארוסה יש לה כתובה (הרא"ש והר"ן והטור) (יח) (אבל נוהגין כסברא הראשונה):

סעיף ז. המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפי' כמה פעמים קודם שתבגר כתובתה של אביה נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אין לאביה בה כלום אפי' בראשונה:

טז מבנ"ח. מדברי הטור בשם ר' שרירא מבואר דאפי' לא כתב רק מנה מאתים בלבד מ"ח אינה גובה רק בנ"ח ושכן דעת הרמב"ם אף דמדברי הרא"ש בשם הרמב"ם נראה לכאורה דוקא בכתב לה תוס' ג"כ דאז אמרינן שלא כתב רק ע"מ לכונסה בהא לא הוי כתובה כלל אב כשכתב מנה ומאתים בלבד נראה לכאורה דלכ"ע גובה משועבדים ע"ש:

אמנם לדינא נראה עיקר כדברי ר' שרירא וגם הרמב"ם סובר כן ומה שהקשה הרא"ש מ"מ נימא למנה ומאתים הוי שטר גמור לק"מ לפע"ד דוודאי יש לתמוה דבפרק הכותב רצה ליפשט מהך משנה דארוסה יש לה כתובה ודחי דילמא דכתב לה ויש לתמוה אי ס"ד דבלא כתב אין לה כתובה כלל א"כ השתא נמי שכתב מה בכך נימא בהא ג"כ שלא כתב רק על מנת לכונסה כמו בתוס'. וצריך לומר דדוקא תוס' אמרינן דכתב עכשיו דאח"כ יכול להיות שלא ירצה להוסיף כי אין עליו חיוב להוסיף דוקא אבל מנה ומאתים אי לאתר כניסה למה לו לכתוב עכשיו הא מוכרח בכתובה זו בעת נשואין. והשתא לכאורה אכתי תיקשי לימא דלא כתב מנה ומאתים רק לכונסה ומה שכתב עכשיו כדי לטרוף לקותות מזמן אירוסין ואין ראי' דנתחייב לה במנה ומאתים אפי' תתאלמן או תתגרש באירוסין וע"כ צריך לומר דכתובת אירוסין לעולם אינה גובה משעבדי רק בנ"ת דלא כדמחלק הרא"ש דדוקא בכתב לה שנית מן הנשואין מחלה לשיעבוד קמא וכן פירש"י רק בכל גווני אין לה משועבדים דאל"כ יהא מוכרת דארוסה אית לה כתובה דאי אין לה אפי' כתב נימא דכתב מנה ומאתים ותוס' לגבות משועבדים מאירוסין ולא יכתוב בעת נשואין שנית כלל וע"כ דלא תליא בהא כלל ודברי הרמב"ם ור' שרירא מוכרחין: (יז) או עד שיכתוב. מכל הפוסקים משמע דאין חילוק בין אלמנה לגרושה כלל ולפע"ד נראה דמהך דפרק האותר האומר לאשה לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני משמע דבגרושה לכ"ע יש לה כתובה אפי' לא כתב וטעמא רבה איכא דהך סברא שלא תהא קלה להוציאה פשיטא דשייך בארוסה כמו בנשואה רק דבנשואה הוסיפו איסור לשהות אבל ארוסה שאינו שוהה עמה די במה שחייבוהו כתובה ורק באלמנה מספקא לן דבהא לא שייך טעמא שלא תהא קלה להוציאה ודוקא בנשואה כיון שמוכרת לכתוב כתובה מחמת חשש גירושין ממילא גם באלמנותה יש לה משא"כ ארוסה בלא כתב אין לה רק בגירושין ועמ"ש לעיל סי' מ"ח:

יח אבל נוהגין כסברא ראשונה. עת"מ וכוונתו דוקא לענין לא כתב נוהגין אבל בכתב לענין גביית משועבדים כתב בד"מ דנוהגין דגובה משועבדים אבל באמת לעיקר הדין כבר הוכחתי להיפיך דלענין משועבדים דברי הרמב"ם מוכרחין:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה