אור ברסלב

תפארת יעקב אבן העזר קידושין· רבי יעקב גזונדהייט

על אה"ע סימן מב

על אה"ע סימן מא

אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני ב' עדים ובו ה סעיפים:

סעיף א. אין האשה מקודשת אלא לרצונה והמקדש אשה (א) בעל ברחה אינה מקודשת (ב) אכל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת. וי"א שאינה מקודשת הלכך הו"ל ספק:

הג"ה. (ג) אמרה תתלה קדשוני וזרק קידושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי וניערה בגדי' תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקידושין ואומרת שלא כיוונה מתחילה רק לשתוק בעלמא אפ"ה הוי מקודשת. ואין הולכין בענין קידושין אתר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קידושין. לקח יד והאשה בחזקה שלא ברצונה וקידש (ד) והיא, לא זרקה הקידושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס הי' ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל ובתחילה דיבר עמה מקדושין. (ה) הי' חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר התחיל ליתן אמר לה הרי את מקודשת ל' וזרקה היא המעות מידה אינן קדושין:

א בעל כרחה אינה מקודשת. הסמ"ג כתב הטעם דוהיתה לאיש אחר מדעתה משמע. ואמת שכך פירש"י ביבמות (י"ט.) אבל מ"מ אין מזה הוכתה לתלוי' וקדיש. דקרא מיירי שזרק לה או תתב לידה כסף או בא עלי' ע"כ ואמר הרי את מקודשת אבל בכה"ג שאנסוה עד שנתרצית לקבל בעצמה קידושין דבכה"ג באיש מקודשת באשה נמי י"ל דמקודשת ובכ"מ שאמרו קידושין דמדעתה נתכוונו באופן הראשון הנ"ל אבל עיקר הטעם דחכמים הפקיעו הקידושין רק הסמ"ג מפרש לה בדידי' לכן ס"ל בדידה כ"ע מודים מקרא הנ"ל אבל הא ליתא כמ"ש. והנה בהג"מ תמה על (הסמ"ק) הסמ"ג] דבש"ס בדידה מיירי. והנה נראה פשוט דס"ל להג"מ דבדידי' לא שייך להפקיע כלל לומר היא עשתה שלא כהוגן דליכא למימר דעיקר כוונתו להקשות. דלשון הש"ס לא משמע לי' הכי חדא דגירסת הסמ"ג היא עשתה ועוד דאפי' לגירסא דידן יש לפרש לפי שזה שהכריחו לקדש עשה שלא כהוגן חכמים הפקיעו הקידושין שלא יועילו מעשיו וע"כ דס"ל להג"מ דהך סברא לא שייך כלל רק כשאנסו אותה. ולפ"ז יש להבין הא מודה הג"מ דאיכא פלוגתא אי באיש מקודשת או לא א"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת. וצ"ל דהך מ"ד סובר דוקא למכור אמרינן תלוי' וזבין מהני אבל לקנות לא ומ"ד מקודשת סובר דלקנות הוי כ"ש מלמכור. ולפ"ז לק"מ קושי' הח"מ ודו"ק:

ב אבל האיש שאנסוהו. כ"כ הרמב"ם וכתב ה"ה דס"ל דהך הפקעת קידושין לא שייך בדידי' שיכול לגרש בע"כ ומ"מ לא ביאר ה"ה מנין לו להרמב"ם דבר זה ואם הי' כוונתו מסברא הי' לומר יראה לי כדרכו. אבל לפע"ד נראה כי דברי הרמב"ם מבוארים שם פ' חזקת דקאמר הלכתא אפי' בשדה זו דאמר אמימר תלוי' וקדיש קידושיו קידושין מר בר רב אשי אמר באשה וודאי לא הוי קידושין וכו' ע"כ. והשתא יש להבין מה זה שזכר מבר"א "באשה" וודאי לא הוי קידושין ופשיטא דכל קידושין באיש ואשה הם וכיון דבקידושין מיירי מה ביקש בתיבת באשה. וברור דהכוונה כך דאמימר סתם ולא ס"ל לחלק בין כפיית האיש לכפיית האשה וכללה כייל תלוה וקדיש קידושיו קידושין וקאמר מר בר רב אשי דבאשה וודאי לא הוי קידושין משום הוא עשה שלא כהוגן רק באיש הוי קידושין ודברי הרמב"ם מבוארים בש"ס ודו"ק:

אמנם מדברי התוס' ריש קידושין יש להוכיח קצת דהאיש שאנסוהו ג"כ אין קידושין דכתבו שם בד"ה אי תנא וז"ל ואע"ג דתנא האיש מקדש דמשמע בע"כ היינו משום דכבר אשמעינן הכא דבע"כ לא והא דקתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה בע"כ איידי דקתני האשה נקנית תנא נמי סיפא היבמה נקנית דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ ע"כ. והנה יש להבין במה נפשך אי ס"ל לתוס' דשם הי' באפשר ג"כ למיתני בלשון אתר קשה חדא דהוי להו לומר והא דתנא האיש מקדש וכמו שהקשו אח"כ ביבמה. ועוד מה זה שתירצו ב' תירוצים הפכיים דביבמה תנא לישנא איידי רישא ושם קתני לישנא אחרינא לפי דכבר שמענו עכ"פ הוי לי' למיתני כמו הכא כמו דנקט היבמה אף שאינו כפי הלשון הצריך לשנות כ"ש דהוי לי' למינקט התם ודו"ק. ואי דס"ל דהתם דבעי למימר בו ובשלוחו לא יפול בו לשון אתר רק האיש מקדש. א"כ מאי קשיא להו דפשיטא שאין במשמעותו בע"כ כלל כיון דבהכרת' צריך לשון זה כפי ענינו ואטו בכל מקום שהוזכר קידושין בדידי' נלמוד בע"כ רק כאן לפי שהי' יכול לשנות לשון שיורה מדעתה וקתני האיש קונה נאמר בע"כ משא"כ התם. לכן נ"ל דוודאי ס"ל דשם לענין דמיירי התם שמקדש בו וכשלוחו הי' יכול לשנות לשון אתר האשה מתקדשת בו ובשלוחו ובה ובשלוחה רק הא דקתני האיש מקדש להורות ענין אסר דדעת המקדש עכ"פ בעינן ובע"כ של מקדש אינה מתקדשת כגון תלוה וקדיש והשתא קשיא להו לתוס' כיון דאמרי כאן דהך האיש קונה יורה בע"כ של אשה ג"כ לכך נזהרו מזה ושנו האשה נקנית ומאי הועילו כיון דתני התם האיש מקדש ויורה ג"כ דתלוי בדעת המקדש דוקא א"כ אכתי נטעה דהכל בדעתו תלוי אפי' בע"כ של אשה וכיון שלא הועילו ניתני כאן ג"כ האיש קונה. וע"ז תירצו דזה כבר שמענו מכאן דע"כ של אשה לא וממילא ידענו דלא נתכוונו התם רק לאפוקי ע"כ של איש אבל מיבמה קשיא להו דלא הו"ל למיתני כלל האי לישנא דאין בו צורך כלל לכך קאמרי והא דקתני היבמה נקנית אבל מעיקרא לא קשיא להו דלא ליתני האיש מקדש דמשמיענו ענין אחר כנ"ל רק כיון דתנא כך שוב אין תועלת במה ששונה כאן נקנית וע"ז תירצו דאכתי יש תועלת ודו"ק ומ"מ לא קשיא מסוגיא זו לאמימר דס"ל כתירוץ קמא בש"ס ואין להאריך כיון דקיי"ל דהוי ס"ק אף דבש"ס פ' חזקת וודאי משמע כהרמב"ם כמו שביארנו:

ג אמרה תחלה קדשוני וכו'. הטעם בזה דאף דבעלמא מהני זריקה תכ"ד אפי' בקדושין משום דאמרינן דלאו חזרה היא כלל רק גילוי דעת דלא רצתה מעולם ולכך כאן שיש לנו גילוי [דעת] מקודם הקידושין להיפוך ממילא יש לנו לדון דחזרה היא ולא מהני תכ"ד בקידושין. ומ"מ נראה דלא הוי רק. ספק דאולי לאו חזרה רק תיכף בעת קידושין לא רצתה. וכן מבואר בתשו' מהר"ם אף דשם מבואר הטעם דהא דלא מהני תכ"ד בקידושין רק משום חומרא וכמו שפי' רשב"ם אבל לדידן דקיי"ל דאינו חומרא רק מדינא י"ל דמקודשת גמורה היא מ"מ נראה עיקר דהוי ס"ס כמ"ש. ועב"ש (ס"ק ב') דמכאן מוכח דאין צריך רצון על הזריקה רק על קידושין ועמ"ש לעיל (סי' ל' ס"ק י') דיש לחלק בין זרק לחיקה דהוי כידה לא בעינן רצוי על הזריקה אבל בזרק לחצירה דאינו רק מטעם חצר י"ל דלא מהני רק בנתרצית על הזריקה דאז הוי כעשתה לחצר שלית בפי' אבל מטעם רצון הקידושין אני אומר שמא חזרה בה וכמו בגירושין דלא מהני מחזרת להתגרש רק צריכה לעשות שליח בפי' כגון תזכה לי חצרי ודו"ק:

ד והיא לא זרקה. עת"מ וב"ש ועמ"ש, לעיל (סי' כ"ח ס["ק ט"ז וסי' ל' ס"ק ט') בביאור דברי הרמ"ה שם במה שכתב ולא שקלתינהו ולק"מ. ומ"ש הב"ש ליישב דמיירי דבתחילה הי' רצונה להתקדש היא תמוה דהאיך לא זכר הרב העיקר שנתרצית להתקדש כיון דזה גורם הקידושין כמו שזכר קודם דאמרה קדשוני:

ועוד י"ל דהכא דומה לשתיקה בשעת מ"מ דאף דלקת ידה בחזקה ונתן בידה מ"מ לא הי' לה לשחוק רק לומר בעת נתינה ממש שאינה חפיצה ומדשתקה הוי כשתיקה בשעת מ"מ וממילא לא קשיא אדברי הרמ"ה דלעיל (סי' כ"ת) גם לא קשיא מה שהקשה הח"מ דהוי ספק קידושין דשאני הכא אף שהנתינה הי' בחזקה ולא קיבלה בעצמה הקידושין מ"מ שתיקתה ראי' שנתרצית משא"כ בזרק לה קידושין ודו"ק:

ה הי' חייב לה וכו' וזרקה. דברי הטור, בזה תמוהין רבחייב לה לא בעינן זרקה ובזרקה לא בעינן חייב לה. ומ"ש הב"ש על דברי הר"ן דלא קאמר שאני חייב לך לא דמי כלל כיון שתבעתו מתחילה תן לי מעותי מודה הר"ן. ונ"ל משום דזריקתה מורה שלא קיבלה לפרעון דאל"כ למה כששמעה השליכה הי' לה לקבל בפרעון גם [שנתן(לה ג' פשוטים על חוב מנה שתבעתו בוודאי לא לפרעון נתנו וא"כ ס"ד לחוש שקיבלה לקידושין וחזרה בה דלא מהני תכ"ד בקידושין וגרע טפי מנתן הוא לידה וזרקה די"ל דחשבה שנותן לה לאיזה ענין אבל כאן שהוא לא רצה ליתן לה מעצמו שום דבר רק היא תובעתו חוב מנה וכיון שנתן לה ג' פשוטים ידעה דלא על חוב נתן לה וכן ממה שזרקה ראי' דלא קיבלה על החוב כלל א"כ. י"ל דקיבלה לקידושין קמש"ל דמ"מ לא גרע מנתן לה מעות לקידושין וזרקה תיכף.. ובהכי ניחא מה שאמר וכאשר מתחיל ליתן [דאי נתן] הכל פשיטא דיכולה לומר לפרעון קיבלה ורבותא קמ"ל:

סעיף ב. המקדש שלא בערים ואפי' בע"א אינם קידושין ואפי' שניהם מודים בדבר ואפי' קדשה בפני ע"א ואח"כ קידשה בפני ער אחר זה שלא בפני זה אינה מקודשת:

הג"ה. ויש מחמירים אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים אבל (ו) אם אחד מכחיש העד אין לחוש ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי המקילין (ז) ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו וכן אם קידש לפני שנים (ח) והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א ועי' לקמן (סי' מ"ז ס"ג): (ו) אם אחד מכחיש העד, עח"מ וב"ש והנה מה שהקשה הב"ש מנדר"א לק"מ דאדרבא לכל הפירושים שנאמרו בתוס' פרק חזקת מבואר דוקא היכא דאיכא שבועה להכחיש העד לא אמרינן מיגו ולא כגוונא דהכא דאין כאן שבועה. אמנם אני תמה אי ס"ד דהשטאה מהני א"כ ממילא אף הכחשה ממש תבטל הקידושין לגמרי שהרי היא כמקדש בלא עדים כלל ומה נ"מ במקדש לפני עדים ולא ראו אותם דאמרינן הואיל ויכולין לומר לשחוק כווננו אף אי אומרים שנתכוונו לקידושין אין קידושין כמ"ש הב"ש ס"ק י"א בשם מהרי"ט (דלא כהרב בהג"ה לקמן בשם מהר"ם פאדווה] א"כ כ"ש במכחיש דאין כאן אפי' ע"א שלא נתכוונו לשחוק עכ"פ ואי דמודה דלא נתכווין לשחוק במה שמכחיש כאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי מ"מ הודאה בלבד בלי עדים כלל לא מהני ואף דהעד אומר שלא דיבר דרך שחוק מ"מ הלא ב' עדים ג"כ מעידין דלא דיברו דרך שחוק ומ"מ יכולין לומר לשחוק [תכוונו] ולא הוי הכחשה לעדות כיון שהם לא ראו העדות אף כאן לא הוי הכחשה לעד דהוא הי' יכול לכוון לשחוק כיון שיכול להכחיש העד והרי מכחיש אותו באמת וא"כ אפי' לגבי השני המודה אין כאן קידושין והא וודאי מוכת להדיא בש"ס במשנה האומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותי' דס"ד לאוקמא בע"א אף דהיא מכחשת ש"מ דמ"מ מהני לאותו שמודה [ואולי מזה יש ראי' באמת כמהר"ם הנ"ל דלא כמהרי"ט] וע"כ דטענת השטאה בע"א לא מהני כלל דלא כהב"ח ובאמת שיש להקשות בגוף דברי הרשב"א ג"כ אפי' אי נימא דאינו יכול לטעון משטה מ"מ במכחיש דנאמן לא יהא קידושין כלל אפי' לאותו שמודה מטעם דאפי' אי באמת קידש נתכוון להשטות על סמך שיכחישנו כמו בב' עדים שלא ראו וכ"ש בע"א כיון דבאמת מכחיש על סמך זה השטה בו. וצ"ל דמ"מ אינו רגיל להשטות על סמך שיכחיש העד כיון שאם יודה לא יאומן לומר שהשטה ומה צורך לו להכניס עצמו בדבר שיצטרך להכחיש העד אבל אי נימא דיכול לטעון משטה א"כ פשיטא דאפי' לא טעין רק הכחיש אנן נימא להשטות נתכוון ואפי' להשני לא יועילו הקידושין ודו"ק [ועמ"ש לקמן בס"ג בדינו של הרשב"א]:

אמנם יש להקשות על הרשב"ץ מה ביקש בזה דבמכחיש אין לחוש וכי ע"א בהכחשה חשיב לכלום ומשנתינו היא האומר לאשה קדשתיך וכו' היא מותרת בקרוביו ומוקמינן לה בע"א. לכן נ"ל שבא לומר לענין לחוש אותן שאין יודעין כלל אם העד אומר אמת או אותו המכחיש וס"ד דוקא המכחיש אין לו לחוש אבל אותן שהם מבחוץ ואין יודעין יחישו לדברי העד קמ"ל דלא וזה באמת מוכח בש"ס דר"י אמר מעיקרא בע"א אין חוששין ושאלו אותו במודים ונסתפק וקאמר עלה דשמואל פסק אפי' במודים ופריך עלה ממתני' ומשני. והנה וודאי דברי ר"י לא נאמרו במכחיש דמאי קמ"ל דע"א בהכחשה אינו כלום וע"כ בגוונא שאין יודעים אי אומר אמת או לא כגון אחד מכחישו וס"ד דלדידן נחוש קמ"ל דלא:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרשב"ץ דהא בס"ד בעי לאוקמא מתני' בע"א ולא דק מינה כמ"ד חוששין א"כ מבואר דלמ"ד חוששין אפי' באחד מכחיש העד חוששין. ולפי הנ"ל ניחא דבמתניתין לא חיישינן רק לאותו שמודה אבל אנן מבחוץ שאין יודעין אין לחוש. ואי קשיא כיון דעיקר חידושו של ר"ה לאותן שאינן יודעין ועלה קאמר בשניהם מודים מספקא לי' א"כ האיך דייק מהתם לאותן שאינן יודעין שיחושו. הא ליתא ודעיקר הספק אי טעמא משום שאין מאמינין העד א"כ מסברא ראוי לחוש במודים או טעמא שאין הקידושין בעצמותן כלום א"כ מאי מהני מודים. ולזה דייק ממתניתין דהקידושין בעצמותן הוי קידושין רק מחסרון אמונה א"כ ראוי לחוש במודים אפי' לאותן שאין יודעין ועכ"פ היינו דוקא במודים אבל באחד מכחישו שוב אפי' אנן אין לחוש לדברי העד ודו"ק:

ז ואין חילוק. לשון זה תמוה לכאורה דהא הכא הכל בשניהם מודים מיירי וא"כ פשיטא שיש חילוק דאי מודים שנתקדשה לפני ב' וודאי מהני ולפני ע"א לא הוי רק מקדש בע"א. ונראה דמש"ה כתב הרב והוא לבד ראה שאינו אומר שיודע שהאחרים ראו דאז וודאי יש חילוק במודים רק שאומר שהוא ראה רק שהיו אחרים ג"כ אז אף שהם מודים לדברי העד לא הוי רק כמקדש בע"א כיון שאין האחרים אומרים שראו ג"כ. ובזה נדחה מה שביקש הח"מ לדייק מלשון הרב דבאומר אחרים ראו מהני ולהפוך היא דאז הוי הכחשה לדברי העד וודאי אינו נאמן רק אפי' אינו מכחיש שהעד אינו אומר רק שהיו שם ואינו יודע אם ראו ס"ד דעדיף ממקדש בע"א לפי שהי' שם יותר ובהא מהני מודים קמ"ל כיון דלא ראו דינו כמקדש בע"א ואפי' מודים לא מהני:

ולענין עיקר הדין מה שהאריכו הח"מ וב"ש אומר בקצרה הנלפע"ד ברור בזה והוא דבפרק האשה שנתארמלה גבי הא דאמרינן ע"א אומר נתקדשה הקשה הרמב"ן ז"ל הא בלי עד המכחיש ע"א אינו כלום דהכי איפסק הלכתא בקידושין המקדש בע"א אינו כלום דאין דבר שבערוה פחות מב'. ומשמע אפי' אומר בפני ובפני אחר אינו כלום. מבואר מדברי הרמב"ן הללו למ"ד אין חוששין אין הפרש אפי' אומר בפני ובפני אחר ואין שום מכחיש אותו אינו כלום ואפי' לכתחילה תנשא. וכן מוכח באמת להדיא בפ' האומר דפריך למ"ד אין חוששין מהך ברייתא דחבילה. וקשא הא שם פשיטא דע"א האומר אשתו היא היינו דבמה"י נתקדשה לו ומאיזה צד נפרש דאמר רק בפניו נתקדשה [כדי[להקשות למ"ד אין חוששין וע"כ דלא שנו להו כלל וכיון שאין חוששין לקידושי ע"א ולא אמרינן כיון דלממון קם לשבועה אף בקידושין נחוש רק כל שאין ב' אינו כלום א"כ אי ס"ד דבאומר בפני ובפני אחר או שאומר בפשיטות שיודע דזו אשתו של זה שנתקדשה לו נאמן לחוש לדבריו אלמא דע"א יש לו אמונה בדבר שבערוה לחוש לדבריו א"כ אף בנתקדשה לפני אחד ניחוש לקידושין וזה ברור:

ולפ"ז מ"ש בת"ה דאפי' מכחיש האחר לכ"ע חוששין. להיפוך מוכח מהנ"ל דאפי' אין האחר מכחיש אין חוששין למ"ד לא חיישינן לקידושי ע"א. ולפ"ז הב"י שהשיג עליו. אפי' באינו מכחיש משיג. וכן משמע באמת מדברי הרשב"א. ולפ"ז הכלל העולה מזה דמקדש בע"א פליגי הפוסקים ואין חילוק בין אי אומר בפני בין אי אומר בפני אחרים ג"כ ואפי' אין האחרים מכחישין רק שאינם כאן רק אם אומר בוודאי שאחרים ראו ובעלי דברים מודים אז לכ"ע חיישינן אפי' בלי עד כלל. והך סוגי' דפ' האשה שנתארמלה מתפרשת או כדברי הר"ן שם לפי ששניהם מודים שזרק לה חיישינן שזה טועה או כמ"ש התוס' שם אבל אחד האומר נתקדשה אפי' לפני ב' כל שאין בע"ד אומר ברי כדבריו אינו כלום כמו שהוכחתי מהך סוגי' דפרק האומר כנלפע"ד אף שהב"ש לא כתב כן. ודין היין שכתב הב"ש אינו ענין כלל לכאן דשם אינו דבר שבערוה רק איסור. ודין ע"א בזה כדין האיסורין ותליא אי איתחזק היתר או לא ודו"ק. אבל כאן בדבר שבערוה הדין כמו שכתבתי זולת למ"ד חוששין לקידושי ע"א סובר כיון דלשבועה קם בממון אף בקידושין קם כששניהם מודים ולדעתם אפי' אומר בפני בלבד ושניהם מודין חיישינן ונראה דאם אין מודים רק אינן יודעין לכ"ע לא מהני ודו"ק. וכן משמע בש"ס הנ"ל ואם אחד מכחיש ואחד מודה אפי' אותן שאינן יודעין אין להם לחוש כי לא אמרו לחוש לקידושי ע"א אפי' אותן שאינן יודעין רק בשניהם מודים כנ"ל ס"ק ו':

ח והאחד מהן קרוב. עב"ש וח"מ מה שהקשו הא הוי נמצא אחד קרוב ופסול ועדותן בטלה ולפעד"נ דלק"מ דאי ס"ד דלענין קידושי ע"א למ"ד חוששין עדות קרוב מבטל א"כ הא גבי הורג ורובע הקשו הרוג יציל נרבע יציל הורג ורובע יצילו ומשני יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. והשתא הכא כיון דכ"ע מודים דבלי הודאת בעלי דברים לא מהני עדות העד כלל גם הודאת בע"ד בלי העד לא מהני רק בצירוף א"כ תיקשי הא הוי נמצא קרוב ופסול דאין לך קרוב ופסול יותר מבעלי דברים בעצמן והנך מקיימי דבר (נינהו] והשתא כיון שאין הודאת בעלי דברים מבטל האיך יעלה על הדעת דקרוב אחר יבטל. גם בש"ס משמע להדיא דפריך לרב כהנא דיליף דבר דבר מממון הכא יועיל הודאה כמו בממון. ומשני דחייבה לאחרינא. ויש להבין הא לר"פ נמי קשה דמודה דבלי עד כלל לא מהני הודאה ומ"ש מממון. וע"כ דידע די"ל כיון דהעדות נוגע לאחר ג"כ צריך עד והודאה ג"כ ושנים לא צריך כיון דמודים ובלי עד לא סגי כיון דנוגע לאחר. וע"ז משני דכיון דנוגע לעולם לאחר ג"כ בעינן ב'. ועכ"פ למ"ד חוששין לא שייך לבטל בשביל קרוב כיון דמצרפין הודאת בע"ד ודו"ק:

והנה הב"ש דעתו דלהרא"ש דבעינן תרתי. כאן אפי' העיד בב"ד לא נתבטל כיון דבעת קידושין עדיין לא נתבטלו וכבר נעשו הקידושין בהכשר ואינו נראה לי כלל ודוקא בממון דלא איברי סהדי רק לשיקרא וכל שלא ישקרו אין צריך לעד כלל א"כ כל העדות רק להעיד אם ישקרו לכך לא נתבטלו רק בעת הגדה אבל בקידושין דאפי' שניהם מודים בעינן עדות דוקא לקיים העסק בעת קידושין ואי לא"ה אפי' יודו לא יועיל א"כ כשהי' אז קרוב נתבטלו אז ואין כאן עדות. ואף דהרא"ש פ"ק דמכות כתב האיך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושין בקרובים. ומתרץ כיון שלא העידו בב"ד אלמא דלא נתבטלו בעת קידושין הא ליתא דס"ל באמת כמ"ש דלענין הנוגע לעסק הקידושין בעצמותן בלי הכחשה בלא"ה אין קרוב מבטל כיון דהודאת בעל דברים סגי אי היו שנים כשרים א"כ אף קרוב אינו מבטל ולענין הכחשת בעלי דברים ממילא לא מהני עד שיעיד א"כ אז דוקא נתבטל ודו"ק: סעיף ג. (ט) צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים אכל אם ראו אותם ענים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה אינה צריכה ממנו גט: הג"ה. ואפי' שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקידושין יכולה לומר יודעת הייתי שאין קידושין בלא עדים וכוונתי לשחוק בו (ריב"ש סי' רע"ו) ודוקא שאומרת שכיוונה לשחוק בעלמא אבל אם מכחשת שקבלה כלום והעדים מעידים שקבלה (י) שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי והוי קידושין) (מהר"ם פדוואה סי' ל"ב):

ט צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים. לפי דעת מהרי"ט שהביא הב"ש נראה שצריך שהעדים ידעו שהם רואין אותם דאל"כ עדיין אין העדים יודעין אמיתת הקידושין רק על פי הודאת בעלי דברים שראו העדים דאולי לא ראו ואפי' ראו ונתכוונו לקידושין לא מהני. אבל לא משמע ברשב"א ועמ"ש בסמוך:

י שוב אינה נאמנת. בח"מ השיג על מהר"ם פאדווה בזה וכן הב"ש בשם מהרי"ט השיג עליו ולדעתם כל שלא נתברר להעדים אמיתת הקידושין לא מהני ואפי' אמרו הם שנתכוונו לקידושין ואפי' אם באמת נתכוונו לקידושין לדעת מהרי"ט לא מהני כיון שלא נתברר זה לעדים. וכתב הב"ש דאם קידש לפני פסולים ובעלי דברים לא ידעו ואחרים ראו [מהשוק] ג"כ הקידושין להח"מ מהני כיון שנתכוונו לקידושין דלא ידעו שהם פסולים ולמהרי"ט לא מהני. ואין דבריו נראין לפע"ד דבהא כ"ע מודים דהא כל קידושין לפני כשרים אין ידוע לעדים מה שבלבם אם נתכוונו רק דאנן סהדי כל לפני עדים מכוונים לקידושין א"כ כל שראו העדים שקידש לפני פסולים הרי ראו שנתכוונו לקידושין ומה נפקא מינה אם ראו שקידש לפניהם או לפני אחרים מ"מ ראו שנתכוונו לקידושין וזה ברור ואפי' לא ראו הכשרים את הפסולים רק עכשיו נתברר שקדשו לפני פסולים מהני דס"ס גם הכשרים ראו הקידושין ונתברר להם שהי' כוונתם לקידושין רק דע"כ מיירי הב"ש שהכשרים ראו הפסולים דאל"כ הא גופא הוי רק הודאה מבעלי דברים שקידשו לפני פסולים וע"כ דהכשרים ראו הפסולים א"כ פשיטא דליתא לדברי הב"ש]:

והנה בעיקר דברי הח"מ ומהרי"ט אני תמה דהא במקדש בע"א מוקמינן מתניתין דהוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני א"כ תיקשי למה יהא אסור בקרובותי' הא לא נתברר אם לא נתכוונה לשחוק ואטו מי גרע מקדש לפני ב' ולא ראו את העדים ממקדש לפני ע"א דוודאי יש לומר לשחוק ואף דקידושי ע"א יש בהן ממש היינו במודה ולא במכחיש א"כ וודאי שהי' יכול לשחוק שיודע שיכחישנו והרי באמת מכחיש וכיון שהאשה י"ל לשחוק אף הוא יהא מותר בקרובותי'. וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דמודה הבעל שלא שחק וגם האשה מתוך הכחשתה מוכת שלא שחקה עכ"פ ובקידושין הבעל מודה לכך הוא אסור א"כ ממילא מבואר בב' עדים כה"ג חוששין לקידושין לגמרי דהכחשה לא מהני נגד ב' והודאה יש כאן משניהם שלא נתכוונו לשחוק. ואמת כי יש מקום לומר דהרשב"א לטעמי' דלא חייש לקידושי ע"א כלל והיינו כיון דע"א בלבד אינו כלום רק בצירוף בעלי דברים לכך לא מהני א"כ ממילא הכא נמי לא מהני רק שיהא קידושין בלי הודאת בעלי דברים כלל אבל לדידן דחיישינן לקידושי ע"א אלמא אף שנצטרף הודאת בעלי דברים מהני א"כ כ"ש בב' עדים כה"ג דחוששין כל שמודים שנתכוונו לקידושין. ולפ"ז ממילא דברי מהר"ם פאדווא נכונים לדידן דחיישינן לקידושי ע"א א"כ נפל הך דינא בבירא דוקא שאומרים לשתוק ולא במודים או מכחישין דהודאה ממילא הוי שלא שחקו ולהכחיש אינן נאמנים נגד ב':

אמנם מתשובת הרשב"א (סי' אלף קע"ט) מוכח דגם הוא כדברי מהר"ם פאדווא הנ"ל אף דלא חייש לקידושי ע"א כלל והינו דס"ל כיון שלא נחלקו בש"ס בשניהם מודים רק בקידושי ע"א משמע דכה"ג בב' עדים אף שאינן צריכין עדיין להודאתם כגוונא דהכא מ"מ בהא לכ"ע חוששין לקידושין כיון דעיקר הקידושין יודעין עפ"י עדים סגי בהכי דאל"כ תיקשי אפי' האשה מודה ששמעה חידושין כיון שיכולה לומר שלא היתה היא רק אחרת א"כ הרי אין העדים יודעין שהאשה ראתה אותם והוי הקידושין עפ"י הודאתה. ומ"ש הח"מ (ס"ק ט') וב"ש (ס"ק י"ג) דהוי כעידי יחוד דמהני אפי' לא ראו הביאה. הוא תמוה דשם אפי' אומרים שלא בעל לא מהני א"כ הרי הקידושין עפ"י העדים אבל כאן כיון שאם היתה האשה אומרת שלא היתה (ידה) [ידעה[היתה נאמנת א"כ הרי הקידושין בצירוף הודאת האשה הוי ומזה מוכח דסובר כהנ"ל דבשני עדים לכ"ע חוששין לקידושין אפי' עדיין נחסר דבר שאנו צריכין להודאתן בפרט דלפי העיון ברשב"א משמע שגם האשה לא ראתה העדים כלל כמו שהם לא ראו אותה ומ"מ אין דנין על הקידושין מטעם שחוק וע"כ דכל שמודה מהני כדברי הרב והר"ם פאדווא וזה ברור לפע"ד. גם מה שטען בח"מ למה בחו"מ (סי' פ"א) קיי"ל דאפי' אמר להד"ם אנן טענינן לי' השטאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי ומ"ש כאן ומתוך זה כתב דאינו רק חומרא בקידושין ומ"ש הרב והוי קידושין היינו לחומרא. ולדעת זה אינו דלאו חומרא הוא כלל ולא דמי להתם כלל דהתם לא הי' רק דברים ובהא אמרינן מילי דכדי אבל כאן לאו מילי הוי שנאמר מילי דכדי לא דכירי רק מעשה שקיבלה קידושין בפרט שצריכה להחזיר כל שהי' לשחוק א"כ האיך נימא דשכחה קבלת הקידושין לכך דנין כהודאה דלא נתכוונה לשחוק: סעיף ד. קידש בפני עדים אפי' לא אמר אתם עדים מקודשת:

הג"ה. ואפי' ייחד עדים יכולים אחרים שראו המעשה להעיד. וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנחינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינן קידושין (יא) עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות. מי שקידש דרך חור שבכותל כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אחד ונתן לה קידושין והחור צר ואי אפשר לראות אותה בשעת קידושין והיא אומרת שלא שמעה שקדשה נאמנת במיגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת (יב) ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אותה (יג) כל עדות שלא נחקר בב"ד לא מיקרי עדות לענין קידושין ולכן. אפי' אמרו עדים חוץ לב"ד שנתקרשה יכולים לחזור בהם בב"ד לומר לא נתקדשה וכן להיפך עידי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות. (יד) מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שאין השטר מקויים אין לחוש לקידושין ודלא כיש מי שמחמיר בדבר:

יא עד שיראו הנתינה ממש. ואף דעידי יחוד מהני אפי' לא ראו הביאה משום דא"א לראות גם אש בנעורת אבל בכסף בעינן שיראו הנתינה. ומשמע לי מלשון זה של הרשב"א דמודה אם ראו חפץ בידו של המקדש ושמעו שאמר לה שתתקדש לו ותיכף ראו החפץ הזה ביד האשה דהוי ידיעה ברורה שבא החפץ מיד המקדש להאשה בעת קידושין אפי' לא ראו בעיין הנתינה מידו לידה מהני דלא עדיף עידי יחוד מכח סברא דאש בנעורת מכאן דידעו בבירור שבא מידו לידה ואינו מזיק מה שנחסר ראיית העיין כמו בביאה ואף דבד"נ כה"ג אפי' ראו אחד רץ אחר חבירו לבית וחרבו שלופה ורצו אחריו וראו הרוג מפרפר וחרבו בידו מליאה דם דוודאי הרגו מ"מ כיון שלא ראו בעיין הרציחה אין מעידין עליו דעדות בידיעה בלא ראי' לא מהני מ"מ בקידושין מהני כה"ג רק כאן מיירי שאין הידיעה ברורה כ"כ רק רגלים לדבר וכדומה וס"ד כיון דמהני בביאה מהני כאן ג"כ קמ"ל דביאה הוי כידיעה ברורה דאש בנעורת. ואפשר דגם המרדכי לא מיירי רק היכא דהוי ידיעה ברורה לכך הביא ראי' מביאה דמהני ולא פליגי כלל. ועכ"פ חבין חזה כי דברי הב"ש (ס"ק י"ב) אינם נכונים לפי מה שכתבתי ודו"ק: (יב) ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אותה. פי' ששמעה שקידשה דהוי מיגו במקום עדים אבל אם עדים מכחישין שהיתה היא והיא מכחשת שהיתה יד אחרת אפשר דלא מהני דהוי חצי דבר עידי הקידושין ועדים שהיא היתה ובשלחא על שמיעת הקידושין כיון דלולא המינו בלא"ה הוי אמרינן מסתמא שמעה. הקידושין הלכך לא מיקרי חצי דבר משא"כ אם עידי הקידושין אין יודעין אם היתה ידה או יד אחרת ועדים אחרים ראו שהיתה ידה ולא ראו הקידושין אפשר דהוי חצי דבר. וח"מ י"ל כיון דהודאת האשה שהיתה ידה מהני שוב לא איכפת לן מה שאחרים מעידין שהיתה ידה. ועדיין צ"מ דבעדות ממון לעולם מהני הודאה ומ"מ לא מהני חצי דבר וצ"ע:

יג כל עדות שלא נחקר בב"ד וכו' אינם צריכים דרישה וחקירה. נראה לי דוקא בדבר המלוי בחקירות בשאלת איזה יום ואיזה מקום אבל פשיטא דבעניני קידושין יש הרבה דינים חלוקים ויכול להיות דלפי עדותם יתבטלו הקידושין כגון שלא הי' שוה פרוטה וכדומה ולאו כ"ע דיני גמירי שנסמוך עליהם שהיו הקידושין באופן המועיל ודוקא ד"ח שמעידין שלוה חזה חנה וגם בזה אומרים האיך אמה יודע שזה חייב לזה חנה הלוה לו או הפקיד וכדרך שאומרים לבע"ד ברר דבריך כי אולי טועה כמבואר בחו"ח (סי' ע"ב) וכמו כן בעדים וכ"ש בעידי קידושין דפשיטא דלכ"ע צריך לחקור אם הי' הקידושין באופן המועיל. וזה שכתב הרב כל עדות שלא נחקר והיינו דלכ"ע צריך דוח"ק באופן הנ"ל. אך בלא"ה גם בחו"מ (סי' כ"ט) כתב המחבר כך אף דד"ח וודאי אין צריך דו"ח מדע שהרי כתב ולכן אפי' אמרו חוץ לב"ד. ולמה לא אמר שאמרו בב"ד רק קודם דו"ח וע"כ דהכוונה שלא נחקר שלא העידו בב"ד כלל ולק"מ:

יד מצאו כתוב בשטר כו'. דבר זה צריך בירור והנה דעת הר"ר אביגדור כהן בתשו' מהרי"ק ובהג"מ קידושין מבואר הטעם כיון שלא נתקיים ולפי דעתם כל שנתקיים צריכה גט ואף שלא נכתב בשטר שהם צוו לכתוב שטר דשם במהרי"ק (שורש ע"ד) מבואר שלא נכתב כלל בשטר שנכתב מדעתם. ומדברי הרשב"א בתשובה מבואר הטעם דהוי מפי כתבם לפי שאינו מדעת המתחייב. ולפי דעתו אפי' נתקיים לא מהני רק בנכתב בתוכו ואחר לנו לכתוב בהא תלוי אי נתקיים ודעת הג"מ בגיטין דשטר כזה אינו שטר כלל ולא ניתן לכתוב ולעולם הוי מפי' כתבם ודוקא שט"ח הוי יסוד נביאים ע"ש. ולפי דעתו אפי' נתקיים ואפי' נכתב בתוכו ואחר לנו לכתוב לא מהני ודעת מהרי"ק בעצתו בשורש הנ"ל דאפי' לא נתקיים ואפי' לא נכתב בתוכו ואחר לנו חוששין לקידושין וטעמו משום דאורייתא לא בעי קיום. והנה הרב סתם בכאן ולא זכר רק מה שנחלק מהרי"ק עם הר"ר אביגדור כהן אי בעי קיום אי לא, ועי' ח"ש בחו"מ (סי' ח"ו) בספח"י שם דלדעת הפוסקים דלא אמרינן מיגו להכחיש עדים פסולים מוכח חסוגי' דסו"פ האשה שנתארמלה דמפרש מתניתין דאלו נאמנין להעיד בגודלן כשיש גדול עמו ומפרש הטעם דקיום שטרות דרבנן והשתא ע"כ שטועין מזוייף דאי פרוע אפי' שניהם פסולים לא אמרינן מיגו להכחיש עדים פסולים וא"כ מוכח דאפי' טוען מזוייף הקיום דרבנן והיינו כדברי מהרי"ק דלא כהר"א כהן. אמנם בתוס' שם בחד תירוץ מבואר להדיא כדעת הר"א כהן. והש"ך בחו"מ כתב דמדברי התוס' מבואר בסף דבריהם שדחו זה מהך סוגי' דריש גיטין והוא תמוה דנהפוך מוכח בתוס' שלא הקשו רק על הך תירוץ דנתקיים שלא בקיום גמור וע"ז כתב דבריש גיטין מוכח דבלי קיום כלל הקיום דרבנן אבל על הך תירוץ לחלק בין אי מכחיש לא מוכח כלל מריש גיטין דשם ליכא דמכחוש לכך הקילו וממילא כל שתתקיים כפי תקנת חכחים שוב לא מהני ערעור דבעל. אמנם לפי דעת הרמב"ם דכל שטר הוי מדרבנן וכ"ש שטר כזה וודאי מדאורייחא הוי מפי כתבם א"כ אפי' תימא דמדאורייתא לא בעי קיום ח"ח מדאורייתא וודאי בלא"ה לא מהני דהוי מפי הכתב א"כ אפי' אי תימא דמדרבנן אפי' בשטר כזה מהני ח"ח הלא הם הוצרכו קיום וא"כ בין מדאורייתא בין מדרבנן אין כאן חשש. לכן לענין הדין נ"ל דוודאי בהא דברי הרב נכונים דכל שלא נכתב ואחר לנו ולא נתקיים ג"כ אין חוששין לקידושין מטעם הנ"ל כיון דעכ"פ אפי' אי נימא דלא כהרשב"א בזה כחו שאבאר מ"מ עכ"פ מדרבנן הוא דמהני ולא מדאורייתא א"כ מדרבנן צריך קיום אבל כשנכתב בתוכו ואחר לנו לכתוב אף דלפי דעת הג"מ דגיטין לא מהני ח"ח כין דמכל הפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן והטעם נראה כיון שע"י הקידושין הללו נתחייבו בחיובים של איש ואשה זה לזה הוי כשטר חיוב א"כ נראה דאפי' לא נתקיים יש לחוש דבשטר חוב משמע דדנין מדאורייתא אפי' בטוען מזויף לדעת כל הפוסקים ודעת הרמב"ם יחיד דהוי דרבנן וכ"ש שכבר כתבתי בסמ"י בחו"מ (סי' כ"ח) ובסת"י להלכות גיטין דהרמב"ם חודה בזה א"כ בוודאי יש לחוש לדברי מהרי"ק. אם נתקיים ולא נכתב בתוכו ואחר לנו אף דלהרשב"א לא ציהני בזה ח"ח נ"ל דבהא יש להחמיר כיון דמהרי"ק והר"ר אביגדור כהן לא ס"ל הא מילתא. והטעם נ"ל דוקא בשט"ח שהוא מתחייב בכתיבת השטר אז צריך צוואת בעל דין שבזה נשתעבד אבל בכתיבת שטר קידושין שלא נכתב רק מעשה הקידושין ובכל החיובים נתחייבו בעת הקידושין בלי הכתב א"כ אפי' לא נכתב ואחר לנו דנין על פיו עכ"פ לגוף תעשה הקידושין [וכ"כ הרב בהג"ה בחו"מ סי' ל"ט בשטר שלא נכתב ואחר לנו דדנין לבנ"ח. ועי' מ"ש בס' ח"י בחו"מ (סי' ל"ט) שם מילתא בטעמא דאדרבנן דנין על פי הכתב וה"ה הכא] א"כ אף אי נימא דבהא בעי קיום כיון דמן התורה לא מהני כלל ח"ח בנתקיים דנין על פיו. ואולי זהו כוונת הרב שלא זכר רק לענין קיום והיינו בשטר שלא נכתב רק פלוני קידש פלונית בהא אין להחמיר כמהרי"ק אבל בשטר שנכתב ואחר לנו או שלא נכתב רק נתקיים בהא וודאי יש להחמיר כנ"ל. והנה דעת מהרי"ק שם להחמיר אפי' באומרים לא ממנו ואפי' אין כתב ידן יוצא תחק"א וכתב בח"מ שהוא נגד המושכל וגם בזה כתבתי בס' ח"י שיש מקום לדברי מהרי"ק גם בזה (ודוקא בקידושין אבל בד"ח לא כמ"ש שם] אבל ח"ח היינו דוקא בנכתב בתוכו ואמר לנו דאז יש מקום לומר דמדאורייתא לא בעי קיום א"כ מן התורה הוי כחו כתב ידן יוצא ממק"א כיון שאין צריכין עוד לעדותן ושוב לא מהני לומר לא תממנו מן התורה וגבי קידושין אזלינן בתר דין תורה אבל בלא נכתב ואמר לנו דמדאורייתא וודאי הוי מפי כתבם א"כ אין מקום לדון רק מדרבנן וא"כ הרי הם הוצרכו קיום כנ"ל. ועי' במו"מ (סי' מ"ו) ובמ"ש שם::

סעיף ה. המקדש (טו) בפסולי עדות דאורייתא אינן קידושין אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה אם רוצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה גט מספק ואפי' כפרה האשה ואמרה לא קדשתני (טז) כופין אותו ליתן גט וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה לכנוס צריכה גט ממנו מספק ואם עמר אחר וקדשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא ב' אבל לגרש ב' ולכנוס ראשון לא:

הג"ה (יז) החשוד על העריות אעפ"י שאין עדים שבא על הערוה רק שחשוד בעלמא פסול לעדות אשה (יח) בין לענין קדושין בין לענין גירושין. המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח רשעתן כגון לפני אנוסים או שאר רשעים י"א חיישינן לקידושין (יט) דלמא חזרו בתשובה ויש מקילין. מיהו אלו האנוסים שהוצרכו להמיר מכת יראה ואי אפשר להם למלט על נפשם ובצנעה מקיימים המצות הם כשרים לעדות. י"א הא דאמרינן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין היינו בקדושי דאורייתא אבל בקדושי דרבנן ועדים פסולים דרבנן אין חוששין לקדושין כלל:

טו בפסולי עדות דאורייתא. עי' ב"ש ות"מ בקרובי אם דלהרמב"ם הוי דרבנן לדעת רמ"א בח"ה (סי' ל"ג) והב"י סי' זה הביא בשם רשב"ן דמודה הרמב"ם דפסולין מן התורה וכ"כ הש"ך בתו"מ (סי' ל"ג) ועי' מ"ש בספרי ח"י שם (ס"ק ה') והשגתי על הש"ך ובארתי בראיות ברורות דדעת הרמב"ם דאינן פסולין רק מדרבנן ממש ולא דמי כלל לקידושי כסף וכ"ש לפי גירסת הש"ך גופא ברמב"ם גבי קידושי כסף וכן הכסף דין תורה א"כ כאן שכתב. להדיא אין פסולין מדין תורה רק משפחת אב בלבד אבל שאר הקרובים כולן פסולין מדבריהם וכ"כ כלשון הזה בכל הפסולים מדרבנן כגון משחק בקובי' וכדומה א"כ פשיטא דכוונתו דרבנן ממש. והנה משמע מדברי' הפוסקים דאפי' שניהם מודים שקידשו לפני פסולי דאורייתא אינן קידושין. ועי' מ"ש בסמוך דבבועל ערוה יש לפקפק בזה:

טז כופין אותו. פשיטא הוא דקאי אדסמיך לי' שאם לא רצה לכנוס אפי' כפרה האשה דס"ד כיון דלפי דברי האשה בעצמה אין לו ליתן גט אין כופין קמ"ל כיון דאנן חיישינן לדברי העדים והוא רוצה לעגנה כופין: (יז) החשוד על העריות. הנה בש"ס איתא אחר ר"נ החשוד על העריות כשר לעדות אמר ר"ש ארבעין בכתפי' וכשר. וגירסת הרי"ף התם יצרו תקפו וקאמר עלה דמודה ר"נ לעדות אשה שהוא פסול. והנה לפי גירסא דידן חילקו בין עדות גירושין לקידושין. וגירסת הרי"ף והרא"ש דלעדות אשה אינו נאמן כלל ע"ש. והנה יש להסתפק להפוסקים כר"נ דכשר לעדות לפי שיצרו תקפו או בחשוד מיירי עכ"פ י"ל דאפי' לעדות אשה דוקא אם אנו צריכין לעדותו בתורת אמונה שיש לחוש לשקר כמו שפירש"י שם ושקורי משקר אבל בשניהם מודים שקידש לפני עדים בועלי ערוה או חשודין [כפי מחלוקת הפוסקים] חיישינן לקידושין ואפשר דקידושין גמורין הם כיון דכשר לעדות מחמת דיצרו תקפו ומה נפקא מינה בין עדות אשה לשאר עדות כל שאין חוששין לשקר כלל ולא שייך לבטל הקידושין משום אין דבר שבערוה וכו' והוי כמקדש בלי עדים כיון דכשרים לכל עדות שבעולם פשיטא דלא הוי מקדש בלי עדים. וכ"ש לפמ"ש הת"מ דמה שאינו נאמן לעדות אשה הוא רק מדרבנן דלא נפסל מדאורייתא לשום עדות כיון דלא עבר עבירה רק מה שיצרו תקפו א"כ ממילא לא שייך לפסול רק מחסרון אמונה לא בשניהם מודים בקידושין. אמנם דברי הח"מ צ"ע לפע"ד ולא ידעתי מנין לו לכתוב בפשיטות דבועל הערוה לעדות אשה אינו חשוד רק מדרבנן ובש"ס דקאמר ומודה ר"נ לעדות אשה ולמאן מודה לר"ש בר פלוגתי'. א"כ מבואר דפסול לעדות אשה מדאורייתא דר"ש פוסל מדאורייתא לכל עדות ור"נ מודה לו בעדות אשה. לכן נראה לי דאפי' לר"נ כיון שבעל ערוה דהיא עבירה שנפסל בה מדאורייתא לעדות דיש בה מלקות רק דכשר לשאר עדות לפי שיצרו תקפו אבל לעדות קידושין וגירושין הוי פסול גמור מדאורייתא ואפי' המעשה אמת אין לו להיות עד בדבר דנוגע לו כיון שהוא בועל ערוה. ולגירסת הרי"ף אפי' לעיולי מכת מים גנובים וכיון שהוא נהנה לפי דעתו בעדות זה לא תשיב עד כלל והוי כמקדש בלי עדים:

ובהכי ניחא מה דקשה האיך הוי מים גנובים מה נפשך אי משקר לא הוי ערוה כלל [ולפירש"י צריך לדחוק דמה שתהא מוחזקת באשת איש הוי מים גנובים אבל לא משמע כן בפירש"י רק שתהא אסורה לו באמת. וצ"ל שנסתפק לנו על שנים מי קידשה וזה מעיד שזה קידש והוי מים גמבים דתהי' תמיד א"א כי זה שקידש לא יגרשנה שהוא מעיד דאחר קידש אבל אי יאמר האמת יגרש זה ותהא פנוי'. או כמ"ש בספרי ת"י בחו"מ (סי' ל"ד) ע"ש. אבל כל זה יתכן לפי גירסת רש"י אבל להרי"ף יקשה מהך דסוף נדרים דמבואר דלא אמרינן מים גנובים] ולהנ"ל ניחא דאפי' באמת מעיד ואפי' לקבלו לעדות קידושין כדי שלא יהא קידושין בלא עדים אסור כי מתהנה הוא באותן קידושין כיון שהוא בועל עריות ופסול לעדות בדבר זה. והשתא נמי לא קשיא מהך דסוף נדרים דהתם וודאי יש לנו לומר שלא עשה איסור משנאמר שבחר לו במים גנובים יותר ממה שתהא שכיח לו אבל כאן שהוא בועל ערוה בוודאי ואנו רואין שהוא עד שתתקדש בוודאי פסול שהוא מתהנה שיהא לו מים גנובים ודוק. אמנם להך דעה דלא מיירי רק בחשוד על העריות בזה אפשר לומר דלא פסל ר"ל לעדות אשה רק מחשש שקר אבל לא במקום ששניהם מודים אוקמוה אדאורייתא וכשר לענין שלא יהא מקדש בלי עדים כנ"ל: (יח) בין לענין קידושין. ויש גורסין בש"ס דלעיולי נאמן וכן נראה מבואר גירסת רש"י שם וכן היא גירסת העיטור. ועב"ש מה שהקשה לגירסת הרי"ף מהך סוגיא דסוף נדרים וכבר כתבתי בס"ק הקודם בענין זה ומלבד זה עי' מ"ש בספרי א"י בחו"מ (סי' ל"ד) דמהך סוגיא דנדרים יש ראי' לגירסת הרי"ף ע"ש:

יט דלמא חזרו בתשובה. עח"מ די"ל דלא פליגי. ולפעד"נ עיקר דבכל גווני אין לחוש לכלום דמ"מ כיון דאפי' שניהם מודים לא מהני כל שהעדים הם פסולים הוי מקדש בלי עדים א"כ כל שעל פי הדין הם פסולים אין כאן קידושין ומה בכך דחזרו בלבם בתשובה כל שלא הוכשרו לדידן לא חיישינן לקידושין ולא דמי למקדש על מנת שאני צדיק דכל שהוא צדיק בלבו הרי הוא צדיק שלא אמר על מנת שאני בחזקת צדיק אבל פסולי עדות לאו בהרהור הלב תלוי רק שיתכשר לדידן. תדע אם יעידו פסולי עדות לפטור אחד ממון שוב לא נוציא הממון שמא חזרו בתשובה. וכבר כתב הרשב"א בתשובה שדין האשה בכאן דומה להוצאת ממון כמ"ש ב"י בשמו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב אבן העזר קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה