תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
חלק י״ב: לידה ויניקה של הז"א
א *נבאר בו ענין הלידה איך ענינה. הנה נתבאר לעיל ענין שלשה מדורות שיש באשה, ואיך בשלשה חדשים האחרונים, כל הולד בג' בחינות שבו, שהם כלים וניצוצין ואורות, כולם עלו במדור העליון. והנה בבוא עת לידה. שכבר הולד גמור בשלשה בחינות הנזכר, מתגלגל ויורד עד מדור התחתון, ויוצא אחר כך אף מן מדור התחתון ההוא, ואז נולד.
ב ואמנם ראוי לידע, מי הוא הגורם אל הולד שידחה למטה ויצא. והענין יובן עם פסוק, ויאמר בילדכן את העבריות כו', והנה ארז"ל, כי האשה בעת לידתה, מתקשין ירכותיה ומצטננין כאבנים. וזהו ענין וראיתן על האבנים.
ג וטעם צינון הזה יתבאר עם מ"ש לעיל, איך המוחין של ז"א באים מלובשים תוך הכלים עצמן דנה"י דתבונה, אמנם אין בתוכם שום אורות, רק אלו המוחין דז"א, ואין שם אורות של תבונה כלל.
ד והנה צריכה התבונה עתה לסלק את האורות שלה מתוך נה"י שלה, לשלשה סיבות: א' כדי לדחוק ולדחות את הז"א, שיולד ויצא לחוץ. ב' בעבור החלב. ג' בעבור המוחין דז"א.
ה ונבאר תחלה הבחי' הא', שהיא לדחות את הז"א, והוא, כי הנה עתה יש אורות רבים בבטן המליאה שהיא התבונה, אם אורות שלה עצמה ואם אורות של זו"ן. וכולם הם באותו מקום הכלי שהוא מקום ההריון, שהוא בבטן, בשליש התחתון דת"ת דתבונה כנ"ל.
ו והנה פי הרחם הוא צר, ואין הוולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. והוא, כי כל האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה. ואז נמצא שם אורות רבים מאד, ואין הכלי ההוא יכול לסובלם, ונבקע הרחם דרך פיו, כיון שיש שם בקיעה ממש הוא נבקע ונרחב, ואז האורות התבונה שהם בעל הבית, דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד.
ז וסיבה הב' שהוא מפני החלב, יתבאר בע"ה להלן. וסיבה הג' שהוא מפני המוחין, גם היא יתבאר להלן. כי הנה"י דאמא צריכין להתרוקן מהאורות שלה, כדי שאחר הלידה תכף יכנסו המוחין דז"א בתוכם, ויתלבשו יחד כולם בתוך הז"א, כי גם בז"א יש מוחין בזמן היניקה כנ"ל, אשר ז"ס אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כי התבונה נקרא מ"י, וע"י מ"י זו שממיתה עצמה, מתקיים הז"א, כי אין כל קיומו אלא ע"י המוחין, כמ"ש היטב זה להלן.
ח ואמנם סלוק אלו האורות מן הנה"י שלה בעת הלירה נקרא מיתה, ולכן הם מצטננין, כמו המת שבהסתלק נשמתו ממנו מתקרר, כי נר ה' נשמת אדם, והיא אש חם ובהסתלקה נשאר יסוד העפר קר ויבש. ולכן הכלים של נה"י, בהסתלק מהם הפנימיות והאורות שבתוכם נקראים מתים, ומצטננין כאבנים, ולכן הנה"י נקראו אבנים, כי נשארו קרים ויבשים כמו האבנים.
ט גם טעם ב', כנודע, כי חג"ת נקראים אבות ונה"י נקראים בנים, ולכן הנה"י שלה נקראים אבנים, ע"ש בנים. גם טעם ג', כי נה"י שלה הם החוזרין להעשות בחי' גוף עצמו אל הזו"ן, שהם בני התבונה, כאשר מתלבשין בתוכו עם המוחין כנזכר. ומעצמותם, מתגדל ז"א בגדלות ב', וגם עתה מתגדל על ידיהם במוחין דיניקה, ולכן נקרא נה"י דילה אבנים, ע"ש שנעשים מהם בחינת גוף הבנים עצמו. וזהר אין התורה שהוא הז"א, מתקיים, אלא במ"י שהיא התבונה, שממית עצמותה ונה"י שלה בעבור התורה, לקימו ולהתלבש בתוכו בבחינת המוחין כנזכר.
י *ונבאר ענין אלו הנה"י של תבונה. כי הנה חיצוניותן לבד, הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין הנ"ל, כי או"פ אינו נשאר כאן. כי אין כח בז"א לקבלו, והנה הוא מסתלק משם, ומתקבץ בחציו ראשון של התבונה, ושם נשאר. נמצא כי נה"י של תבונה בלתי חיותם. ואמנם חיצוניתם ממש הם היורדין תוך ז"א הם בעצמם.
יא וז"ס אדם כי ימות באהל, ודרז"ל, אין התורה מתקיימת כו'. והוא ז"א הנקרא תורה, אינה מתקיימת, אלא ע"י מ"י שהיא תבונה, שממיתה עצמה ממש חיצונותיה שבה, הנשאר בלתי או"פ שהם חיותה, וזהו לצורך ז"א לתת לו מוחין, שהם קיומו.
יב אמנם הצלם הזה המתלבש בנה"י דתבונה, היה להם עתה חיותם ופנימותן, ואחר שנסתלק פנימיותם, העיקר שלהם, נשארו כמתים בעת הולדת הצלם, כמבואר על פסוק וראיתן על האבנים, ואח"כ חוזרים להחיות ע"י הצלם, הנעשה להם חיות ופנימית בהשאלה, כי הלא אינו רק פנימית לצורך ז"א עצמו.
יג גם נקרא בלשון מיתה, על שיורדת ממקומה להתלבש בז"א, דוגמת וימת מלך מצרים שהורידוהו מגדולתו. ולפי שמתלבשת בזכר, נקרא בינה עלמא דדכורא כנודע, וזהו שממית עצמו, ולא אמר שממיתה עצמה לשון נקבה.
יד *ועתה צריך לבאר ענין הז"א, כאשר נולד הוא ונוקבא לאיזה מקום נדחין בעת הלידה. והנה נתבאר לעיל בכל השערים שקדמו כל ענין במקומו, איך האריך כשנולד ירד בתחילה למקום בי"ע, ואח"כ עלה מעט מעט למקומו, וכן באו"א כל אחד במקומו. אמנם ענין זו"ן נבאר עתה. והוא, כי הנה נתבאר לעיל, איך עתיק מתלבש תוך אריך, ותרין פרקין בתראין דנצח הוד שלו נשארים מגולים למטה מרגלי אריך תחת עולם האצילות, ואלו נכנסים בגבול מה שיהיה אח"כ עולם הבריאה.
טו והנה אחר לידת זו"ן, נדחו בכח הלידה כנזכר, וירדו למטה בבריאה תחת אותם ב' פרקין תחתונים דנ"ה דעתיק, ואותם תרין הפרקין נעשו להם בבחינת דדין, ויינקו משם בסוד דדי בהמה כנזכר.
טז ואח"כ ע"י היניקה זו, הגדילו יותר, ועלו והלבישו לאותם תרין פרקין תתאין דנ"ה דעתיק. אח"כ הגדילו יותר, ועלו בעולם האצילות, במקום הראוי להם, והלבישו את א"א מטיבורו שלו ולמטה כנ"ל.
יז אח"כ הגדילו זו"ן יותר ע"י יניקה הנזכר, ואז עלו והלבישו לנה"י דתבונה הג' בבחי' הכלים החיצונים שלה, כנודע. שהם מבחי' הקטנות דיניקה, ואז יינקו משם משלש אמצעיות של התבונה, ששם הוא החזה מקום השדיים של האשה, ואינם בסוד דדי בהמה כמו שהיה בתחילה אחר לידתם. שיינקו מתרין פרקין תחתונים דעתיק שנשארו בבריאה.
יח והנה עדיין לא נכנסו נה"י שלה תוך פנימיות בסוד מוחין כמו שהוא בגדלות, אמנם עלה מבחוץ, כדרך האם המגבהת בין ירכותיה את בנה להניקו מדדיה שבין שני זרועותיה. ואחר כך בבוא זמן הגדלות הנזכרת, אז נכנסין נה"י דתבונה תוך פנימיות ראש זעיר אנפין, בסוד מוחין דגדלות, כמ"ש שם בע"ה.
יט ודע כי סתם יניקה שאנו מזכירים בחבורינו זה שהוא זמן האמצעי שבין עיבור הא' ובין עיבור ב' הנזכר, והוא בחי' יניקה זו האחרונה, שיונק ז"א מדדי אמו שהם דדי אשה, כי זו היא היניקה האמיתית. כי היניקה הא' שהיא בסוד דדי בהמה בעולם הבריאה, וכן כל שאר המדרגות שלאחריה שנתבאר לעיל כולם נכללות בזו, וטפילות אליה, וזו היא היניקה האמיתית שאנו מזכירין בכל חבורינו זה, וזכור אל תשכח.
כ *והנה נודע, כי בבוא עת לידה אז נפתח מקור האשה, ויש בה דם לידה, כמשז"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם, והטעם לזה, כנודע, כי הזכר מזריע הלובן, ובג' ימים הראשונים של הקליטה מתבררת טיפת הלובן, כמש"ל בסוד ארחי ורבעי זרית כו'.
כא והנה טיפת הלובן, היא המסו המקפיא את החלב, כדי שיתגבן ויעשה גבינה. וכן בכאן, מהאודם שבנקבה נקפא ע"י טיפת הלובן של הזכר, ומהאודם ההוא מצטייר הולד. כי לכן הבינה היא המציירת הוולד. והוא ניקוד ציר"י כנודע. וכל בחינת הבשר ודם שבוולד נעשה מהאודם, והוא מן הבירורין שמתבררין מהז' מלכים שמלכי בארץ אדום, שהם בחינת דינין ואודם, וכל זה הוא נברר בחדשי העיבור. והנה נשארים בחי' שאינם מתבררין לרוב הסיגים שבהם, ואותם הסיגים הם יוצאים לחוץ בעת הלידה, בסוד דם הלידה. וז"ס הזעיר נקרא רקיע אחר שנולד. ואז נפרש ממנו עכירו דמיין עכורין כו, כנזכר.
כב *ז"א יש בו ט"ס שלימות, רק שהם בסוד ההעלם, ואינם ניכרין אלא הו"ק, אבל בודאי שצריך להיות בו י"ס גמורות. והנה נודע, כי ימי העיבור אינם רק ח' חדשים, כי ביום א' שלוקח מחודש ט' יספיק, כנודע, ואפילו אותו היום, עיקר לקיחתו הוא, מפני ספק יום הקליטה כנודע, נמצא כי עיקר חדשי עיבור הצריכין הם ח' חדשים לבד.
כג והענין, כי כבר ביארנו ענין בירור זי"ן מה הוא, כי הכל נמשך מסוד ז' מלכים קדמאין שמתו ונתבטלו, והיה בהם סיגים כנודע, ואותן הסיגין מעורבים הם עם כל הקדושה שבהם, לכן צריך לנקותם ולברר את הקדושה, להוציא ממנה סוד הסיגים. וכבר נודע שהסיגים היוצאין מן הכסף הטהור א"א שלא יתערב בהם קצת כסף טהור, ואז צריך לנקות את הסיגים פעם ב', להוציא אותו המיעוט של ניצוצות הכסף הנשאר מעורב בהם.
כד וענין בירור זה תלוי במחשבה עילאה, שהוא אבא. כמ"ש במחשבה אתברירו כולהו, כי הלא יסוד אבא הוא מוציא טיפת המוחין לצייר ממנו הולד, והאב הוא המברר במוחין שלו הנקרא מחשבה, ומברר הטוב ושדי להו בפומא דאמה, והוא נותן באמא, והיא מתעברת ממנו, ואח"כ בהיותן במעי אמא עילאה כל איתן החדשים הוא מתברר יותר.
כה ומזה תבין הטעם, איך הוא סוד העיבור, שיכנוס הז"א תוך מעוי דאמא. והענין כי באמא אין חיצונים נוגעים בה כלל, ואין להם שום אחיזה כלל, וא"כ בהיות הז"א שם אתברר מעט מעט והקלי' נפרדין ממנו.
כו גם הענין הוא, כי האורות של ז"א כשהם תוך אורות של אמא, הם מקבלים הארה גדולה מאד, ואז ע"י העירוב הב' אורות ביחד, הם מתגברים, ואז הם מתבררים ומבדילין הקליפות שבתוכו, ונמצא שע"י עיבור ז"א תוך אמא הוא מתברר.
כז *והענין בביאור, דע כי בחדשי העיבור נתבררו מהשבעה מלכים לצורך זו"ן מעט מעט, מדרגה אחר מדרגה, בהמשך זמן חדשי העיבור, בין בבחינת הכלים בין בבחינת האורות והניצוצות, כמבואר בחלק שקדם באורך, והתחיל הבירור מן בחינת הכתר של ז"א שבשבעה המלכים, ונשארו הוד יסוד ומלכות שנתברר מהם קצת, אך לא כל החלקים שיש בהם, שהם מבחינת ז"א של עולם האצילות, כי בהכרח הוא, שכשנולד ז"א יצא שלם ברמ"ח אברים ובי"ס.
כח אמנם הענין הוא, שכל הבחי' שיש בז"א באותם שבעה המלכים נתבררו כולם, מכתר ועד הנצח, אך הבחי' שלו מהוד ויסוד ומלכות, המעורבות שם באותם שבעה מלכים, לא נתבררו כולם כנודע, כי שבעה המלכים הם כוללים מזו"ן דאצילות עד סוף עולם העשיה, וזכור כלל זה. וכמ"ש בפרק זה בענין דם הלידה.
כט ונמצא כי עדיין נשארו שם מבחינת הוד ויסוד ומלכות דז"א שלא נתבררו לגמרי כנ"ל, והטעם, מפני היותם סמוכים אל הקליפות להיותם תחתונים, ובפרט כי נ"ה הם לבר מגופא, והדינין נאחזים בהם, ובפרט בהוד, בסוד ירך יעקב, וכמו שנודע בפסוק, כל היום דוה, כי מהוד נעשית דוה.
ל ולכן נחרב הבית באלף הה', שהוא כנגד הוד, וכמ"ש אצלינו בענין השקר אין לו רגלים, שהיא הקליפה, שאין לה אחיזה בשתי הרגלים רק ברגל הוד השמאלי, שהוא רגל הקוף הארוך והוא השמאל, והיא עצמה ה' של הוד, שנעשית קוף ארוכה, ולכן ממנה ולמטה לא הוברר, כי יש בהם קליפות רבות.
לא ואמנם המבורר שבהם לקחו הז"א ונתערב בו' ומזה נשלם ז"א בי"ס וברמ"ח אברים, והסיגים שיצאו מהשמונה ספירות ראשונות שמכתר ועד הנצח, שכבר נתבררו לגמרי, אלו יצאו בסוד דם הלידה כמ"ש.
לב אמנם מהסיגים שנתבררו מהוד יסוד ומלכות, שעדיין היה מעורב בהם חלקי בחינת ז"א עצמו דאצילות, הנה אלו לא יצאו בסוד סיגים גמורים דדם הלידה, אמנם אלו נשארים במעי האשה, ומתהפכים לחלב, ויונק אותם ז"א אחר שנולד, וחוזרים ומתבררים בו ונגדל מהם.
לג כי ז"ס שהקטן בעת לידתו, כל חולשתו הוא ברגליו שאינו יכול לעמוד על עמדו, וע"י היניקה מתחזקין, רגליו מעט מעט, ואח"כ עומד על רגליו כמ"ש בפרקים, ואמנם הסיגים של שמונה ספירות ראשונות הם יוצאות בסוד דם לידה.
לד *והענין כי ימי היניקה הם כ"ד חדש. והיא כי נשאר ג"ס להתברר, והם: ה', י', מ', וכבר ידעת שהאשה אחר שילדה היא זבה דמים. והענין כי כבר ביארנו שבמעי האשה נתברר הולד, ובהמשך ימי העיבור הם מתבררין מעט מעט עד שנמצא בסוף ימי העיבור, אז נשלם להתברר, וכל מה שיוכל להתברר נתברר ונעשה ממנו גוף הולד.
לה ולכן הולד הוא מתגדל תוך מעי אמו מעט מעט, כי מתברר מעט מעט ומתגדל גופו מאותו בירור, עד שנשלם להתברר, ומה שהוא סיגים גמורים שאין בו תועלת הוא נעשה דם טמא.
לו ואז כשיולדת, נפתח רחמה ויצא ממנה דם טמא, שהם הסיגים, ויצא הולד מבורר ומתוקן. וכל הסיגים הללו, הם מאותן ח' ספירות שנתבררו כנ"ל, ונשארו ג"ס שלא נבררו כלל, ואלו הסיגים שלהם נשארו תוך מעוי דאמא, והג"ס עצמן יצאו לחוץ עם ז"א, כי בודאי שלא יצא חסר. ואמנם הסיגים שלהם המעורבים עם מעט הקדושה, לא יכלו להתברר מטעם הנ"ל, כי הם תחתונים שבכולם.
לז וז"ס הדם, שארז"ל שנשאר תוך אשה שלא יצא לחוץ עם השאר, כי השאר כבר נתברר, ואין בו תועלת, לכן יצא לחוץ בסוד דם טמא, אך זה הדם שעוד לא נברר, נשאר תוך מעוי דאמא, וע"י אריכות זמן היניקה הוא מתברר בתוכה ונעשה חלב. וזה ע"י עלייתו אל מקום הדדים.
לח *והענין, דע כי באלו השבעה מלכים יש בהם כל בחי' אבי"ע, ויש בהם חלקים הראוים לעשות מהם אצילות, וחלקים שאינם ראוים להעשות מהם אצילות רק בריאה, וכן עד"ז יצירה ועשיה, וכל זה בדרך כלל, כי גם הוא עד"ז בפרטות, כי יש חלקים ראוים לאריך, ויש לאבא, ויש לאמא, ויש לז"א, ויש לנוקבא.
לט ובתחילה נתבררו החלקים שיש לאריך בשבעה מלכים, וכל השאר נקרא סיגים אצלו, כי אינם מערכו. ואמנם כל מה שהיה לאריך בהם, הכל נתברר בעת האצילות לתיקון א"א ולקחו, ומהסיגים הנשארים חזרו להתברר, ואז מהחלקים שיש לאו"א בהם נעשה בחי' או"א, והשאר שלא היה עוד בהם חלקי או"א, נשארו בסוד סיגים, ומהם חזרו להתברר במעי אמא.
מ ומהחלקים אשר לזו"ן, בהם נעשו זו"ן של אצילות, ואז כל הנשאר נקראים סיגים בערך עולם האצילות, וכל בחינות אלו יוצאות בסוד דם הלידה. ואמנם עדיין יש בהם קדושה, שהם בחי' העולמות של בי"ע, ולכן חוזרים ומתבררים בסוד עיבור בתוך הנקבה של ז"א, ומהמובחר שבו נעשה א"א דעולם הבריאה, וכל השאר יוצא מנוקבא דז"א, בסוד דם לידה. ונקרא סיגים בערך אריך דבריאה, וכן כיוצא בזה עד תשלום עולם העשיה.
מא ונמצא כי אע"פ שבכל פעם חוזרין ומתבררין סיגים אלו כנזכר. ויוצאין בסוד דם לידה, אע"פ שנקראו סיגים ודם הלידה אינם טמאים ח"ו. אמנם הדם היוצא מנוקבא תתאה בעשיה בעת הלידה, אלו הם סיגים וקליפות גמורות אשר לא יצלחו לכל, והם בחינות הקליפות שתחת עולם העשיה, כי שם מקומה כנודע, ואלו הם טמאים.
מב ודם הלידה שבאשה הוא, להיות בה בחינת העשיה ג"כ, וביסוד העשיה, דם לידתה טמא, כנודע, אך כל שאר הדמים של לידות עליונים הם טהורים, אמנם הם נקראים דינין ודמים, בערן, המקום שמשם יוצאים וזכור זה.
מג ונמצא עתה כי מבחי' הז"א שבשמונה הספירות, שמן כתר ועד נצח, כולם נתבררו לגמרי, ולא נשאר כלל מהם שלא נתברר, ולכן כל הנשאר מאותם השמונה ספירות נקראים סיגים גמורים, שאין דבר בהם שיכול לעלות ולהתברר להיות ראוי לחלק זו"ן דאצילות, ולכן סיגים אלו יוצאים בסוד דם לידה.
מד אמנם בספירות הוד יסוד ומלכות, דעדיין היו בהם חלקים ראוים להעשות מהם הוד יסוד ומלכות דז"א, ולא נתבררו לגמרי, לכן אלו הסיגים לא יצאו בסוד דם הלידה, כי עדיין ניצוצות חלקי ז"א מעורב בהם, והם צריכים להתברר, ולכן אלו הסיגים שלהם נשארו תוך אמא להתברר בסוד החלב.
מה ומה שכבר הוברר מהם, נעשה הוד יסוד ומלכות דז"א. ויצא עמו כשנולד. ועל ידי החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א, והיה ז"א בן ו"ק גמורות. כי תחלה בעיבור לא הוברר בו לגמרי רק הג' אמצעיות, ושלשה תחתונים היו מבוררים קצת בסוד התכללותם תוך השלש האחרים בסוד תלת כלילן בג' כנ"ל, וכשנשלמו ג"ת להתברר, אז לא הוצרכו להכלל למעלה, ונתפשטו ונשלם בו"ק גמורות. וז"ס שנתבאר, שבזמן היניקה יש בו ו"ק, והבן זה.
מו *ובזה תבין למה ב' שנים הראשונים, הילד אינו אוכל מעצמו, רק צריך יניקת חלב, הטעם, שצריך שתברר לו אמו אותן הג"ס שנשארו, כי הוא אין כח בידו לבררם, והחלב שיונק התינוק הנה בודאי, שהלב שבו מוליך הכל תחילה אל הכתר שבו, ואח"כ אל המוחין, ואח"כ אל הגוף. כי כן סדר מעלתו, כנודע מסוד אכילת אדם, כי המלך שהם המוחין אוכלין תחילה.
מז והנה מן הכתר עד נצח שהם הספירות המבוררים הם ח', ולכן צריך ח' חדשים עד שיתברר ההוד, ותחלק ותעבור אורה דרך הח"ס הנ"ל וכן ח' חדשים לספירת יסוד, וכן ח' חדשים לספירת מלכות. הרי כ"ד חדשים של ימי היניקה.
מח *ואמנם צריך להבין, מה הם הבחי' שנתבררו ונעשו סיגים ויצאו בסוד דם לידה, ומה הם הבחי' שנעשו חלב, אמנם הדבר בקיצור, כי הנה בימי העיבור, אינם מתגלים בז"א רק י' לבושים דאמא שביסוד שלה, המלבישין את חמשה חסדים וחמשה גבורות אשר שם בתוכה, והם י' שמות אהי"ה באחורים, שכל אחד עולה מ"ד כמנין דם.
מט ואמנם החמשה לבושי גבורות נתבררו, ויצאו הסיגים בסוד דם גמור וסיגים גמורות כנ"ל, אך החמשה חסדים נתבררו, ומסיגים שלהם הם יותר ממותקים, ונשאר בסוד דם טהור וחזרו לחלב.
נ וז"ס משז"ל, כי עשרה דמים הם: ה' דם טוהר, וה' דם טמא. והבן זה היטב וכבר ידעת כי מהחסדים וגבורות נבנה גוף הולד, ומהם נצטייר ומה שנשאר אחר הבירור נקרא סיגים.
נא *דע, כי הדם שבאשה מתהפך בתחילה לחלב כנ"ל, ואח"ך יונקו התינוק, וחוזר אותו החלב להתהפך לדם בתוכו, ומתפשט בתוך הורודין והקנוקנות ובכל גופו. ואל תתמה איך חוזר שנית להתהפך לדם. כי הנה בתחילה היה דם מעורב במותרות ובסיגים רבים כנ"ל, ועתה מתברר ומזדכך, ולכן יכול להתהפך לחלב, ובהכנסו תוך ז"א חוזר להיות כבתחילה, דם, אלא שעתה הוא דם זך נקי וצלול ומבורר, והוא חיותו ממש של התינוק.
נב ונמצא כי בב' שנים של היניקה, הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק. וכמ"ש רבי נתן הבבלי לאותה האשה, המתיני עד שיבלע בו דמו. כי הוא סוד החלב הנבלע ומתפשט בו בהמשך זמן היניקה, והנה ענין הדם הזה הוא זה.
נג דע כי התינוק אף בזמן זמן עיבורו ובזמן יניקתו יש לו מוחין כנ"ל, והם מלובשים תוך נה"י דאמא אלא שהם בחי' חיצוניותם, ואמנם בזמן העיבור כל המוחין מסתלקים ממנו, ובפרט החסדים והגבורות של הדעת, ואינם מאירים בו רק לבושי דאמא לבד בסוד חיצוניותם, כנזכר.
נד וכבר ידעת, כי היסוד דאמא בו מתלבש הדעת דז"א, הכולל ה' חסדים וה"ג בסוד ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים, שיש ביסוד דאמא עשרה בחינות דלבושין להלביש את הה' חסדים וה' גבורות, והלבושים הם בסוד אחורים דאהיה בסוד דם האדם, בעת היות בה הז"א, בסוד עיבור הא', אשר שם אהיה מורה עליו, כנזכר בזוהר פרשת אחרי מות דף ס"ה ב'. אהי"ה, דאנא זמין לאולדא כו'.
נה וא"כ נמצא שיהיו עשרה שמות של אהיה ביסוד דאמא, והם י' לבושין אל הה' חסדים והה"ג דגדלות. אמנם בהיותו בסוד עיבור א' אינם מאירים בו רק הי' לבושי אהיה הנזכר לבדם.
נו ונודע כי כשהעליון מתפשט ומתלבש בתחתון, אינו מתלבש רק האחורים לבד שלו, כי הפנים נשארים לו למעלה במקומו, וא"כ אלו הי' אהי"ה יהיו כולם בסוד אחורים, שהוא: א', א"ה, אה"י, אהי"ה, שהוא בגי' דם. א"כ הם י' אהי"ה י"פ דם.
נז והנה אלו הי' דמים מתפשטים עם החסדים והגבורות שבתוכם, כנזכר, אל תוך גופא דז"א, כמ"ש באורך, ואז נבלע בו דמו, והנה כל זה מן שם אהי"ה שהיא הבינה כנ"ל.
נח ואלו הי' דמים הם סוד חמשים שערי בינה, הנפתחים ומתפשטים בתוך ז"א כי הנה י' שמות אלו בפשוטם יש בהם מ' אותיות, וכללות הי' שמות, הרי ן'. גם ע"ד שני יש בי' שמות אהי"ה בפשוטם מ' אותיות, ואמנם בכל שם מהם בסוד אחורים הוא י' אותיות, כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה, תצרפם עם מ' האחרים הרי ן'. והדרך הא' יותר נכון.
נט *הנה נת"ל כי אורות נה"י דבינה עצמה, שהיו בחי' דם למטה ביסוד שלה, עלו למעלה בעת הלידה, וע"י עלייתם ממטה למעלה עד מקום החזה, נתמתקו, כי הנה נתהפכו לחלב, ומשם ניזון הולד. גם אותם ב' פרקין עליונים דנ"ה דאריך, אשר עלו בחזה דאמא, ונשארו שם תמיד בסוד שדיים ודדים, הנה הנה"י הם סוד דינין, כי לכן הם לבר מגופא כנודע, וכאשר הם עולים למעלה במקום חג"ת נמתקין, ומתהפכין לחלב שהוא רחמים.
ס ונמצא כי הד' פרקין תחתונים דנ"ה של אריך, הם מתלבשין בז"א ונעשים נשמה אליו כנ"ל, אמנם מזונו נמשך ממקום יותר עליון, שהוא מאותם ב' פרקין עליונים הנזכר, ועי"כ, יש כח הזנה בחלב לזון ולפרנס ולגדל את הולד, כי ממבחר נשמתו ומבחי' העליונה הוא ניזון.
סא גם בעת עליית אורות נה"י דבינה למעלה כנזכר, גם הסיגים של הג"ת דז"א עצמו שלא נתבררו לגמרי, גם הם עלו עמהם עד החזה שלה במקום הדדים, ולא יצאו עם ז"א כשנולד.
סב והנה בזה תבין, למה אין התינוק אוכל מעצמו רק יונק משדי אמו, כי להיות סיגים אלו מג"ת שבו, שהם דינים חזקים, אין בו כח לצרפם ולבררם ע"י אכילתו, כנודע, כי האכילה היא בחי' בירור כמבואר במקומו, וצריך שאמו תבררם תחילה ותנקה הפסולת שבהם ותניקהו מה שכבר ביררה היא.
סג כי גם שאר הבחי' כולם ביררם היא בעת העיבור, וגם אלו הם מתבררים על ידה עתה, אלא שבעת העיבור לא יכלו להשתלם ולהתברר, ובהמשך ב' שנים אלו של היניקה יתבררו, כנזכר. וגם בירור זה לא יכול להעשות עד שעלו למקום השדיים, שהם מקום עליון בג' אמצעיות, וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו, ונעשו חלב ממה שנתברר מהם, שהוא הטוב שהיה בתחילה מעורב בתוכם.
סד ואותו הטוב המעורב בהם, הוא שנתברר ונהפך בסוד חלב, כי בהיותו בתוך הסיגים מתרבים עליו ונהפך לדם, ועתה שנתברר מהם נהפך ללבן שהוא שרשו. והסיגים שבהם יוצאים בסוד דם טמא, אחר תשלום ב' שנים של היניקה, דוגמת הסיגים שלא יצאו עד תשלום זמן העיבור בסוד דם לידה, כן אלו הסיגים יוצאים ממנה אחר תשלום זמן היניקה, שאין בהם עוד מה להתברר שיהיה ראוי להעשות ממנו בחי' זו"ן שבאצילות, כנ"ל איך גם הם חוזרין להתברר לצורך עולם הבריאה.
סה ונמצא כי ע"י היניקה נגמרים ג"ת שבו להתברר, ויונק אותם ומקבלם בסוד יניקה, ואז נגמרים בו להתקן שלש אחרונות שבו. ולכן מה שהיה בעת העיבור ג' בתראין כלילן בג' אמצעיים, כי לא יכלו להתגלות מחמת היות בקטנותו בסוד העיבור, כנ"ל, והיה אז בבחי' ו' זעירא שבתוך ה', ועוד היה בסוף הו' המלכות בסוד פסיעה לבר. ואחר שנולד, נעשה ו' של השם שאחר הה' כי כבר יצא עתה מתוכה, ומה שהיו אז נה"י שבו מלבישים לחג"ת בהיותו בעיבור דילה, נולד ויצא לחוץ ונעשו בו ו"ק שלמים.
סו אך אמנם עדיין אין בה ראש עד המוחין דגדלות, ואז תהיה ו' של השם שיש לו ראש כנזכר, ואז היה הוא בחינת ו' של השם, והמלכות נוקבא בסוד פסיעה לבר, קוץ תחתון של הו' הזו.
סז ובזה ג"כ תבין, למה אין התינוק הולך ברגליו אחר שנולד תכף, כי רגליו שהם נה"י שבו אינם נתקנים עד תשלום זמן היניקה ע"י החלב, והולכים ומתחזקים ונתקנים רגליו מעט מעט עד שנגמרים. ולכן באמצע הב' שנים דיניקה, מתחיל התינוק לעמוד על רגליו ולהתחזק מעט מעט, ובהשתלם זמן היניקה הולך ברגליו היטב כאחד האדם. וזהו ברוב התינוקות, ולא דברנו אלא בהווה.
סח ואם גם נראה שיש תינוק שהולך על רגליו בפחות מב' שנים, הוא כי כיון שנתקנו נ"ה שבו שהם הרגלים, אעפ"י שלא נשלם להתברר גם היסוד והמלכות, כבר הוא יכול לילך על רגליו, כי ההליכה תלויה בהם. וזהו סברת מי שאומר שזמן היניקה אינה רק י"ח חדש.
סט אמנם לסברת מי שאומר כ"ד חדשים, הטעם הוא, כי ג' ספירות צריכות להתברר, והם: הוד, יסוד, ומלכות. הנה כשתחלק כ"ד חדשים לגמור בירור שלשתן, יגיעו ח' חדשים לכל א' מהם. והנה נודע, כי כל המזון שניזון בו האדם, בתחילה נוטלו הכבד, ומבררו ונותנו ללב, ושם חוזר להתברר ומחלקו ומשלחו לכל האברים, ומתחיל לשלחו אל הכתר שבו ואח"כ אל החכמה כו'.
ע ונמצא, כי עד שיורד ההוד שהוא המזון והחלב של הז"א עד מקומו האמיתי, צריך זמן ח' ספירות, שהם כחב"ד חגת"נ. וכנגדם ח' חדשים הראשונים, ואז מתחיל התינוק לעמוד על רגליו. וכנגדם ח' חדשים לספירת היסוד, וח' חדשים לספירת המלכות, שמתחילין מן הכתר ויורדין עד מקומם, הרי ג"פ ח', הם כ"ד חדשי היניקה, שבהם נתפשטו נה"י שבו במקומם, ונגמרו להתברר ונשלם בו"ק שלימות.
עא ודע כי פעם שמעתי, כי בתחילה בזמן העיבור היה עיקר ז"א בחי' נה"י לבד, כי הרי משרש נה"י דא"א נתקן אז בימי העיבור, ואז חג"ת שלו היה בכח ולא בפועל, כי היה נה"י שלו שהם ג' מדות שלמות משמשות לו' מדות קטנות כנ"ל, ועתה ע"י שיינק מן השדיים שעומדים בחזה בג' אמצעיות דאמא, לכן נתגלו גם האמצעיות שבו, ונעשו גם הם ג' מדות שלמות ונגדלו גם הם, והיה הז"א עתה מן ו"ק שלימות ומדות גמורות.
עב ודע כי עתה בזמן היניקה, שנשלם ז"א בבחי' הו"ק שלימות, החיות שלו בזמן היניקה אינו רק כשיעור הנוגע למלכות שבו, שהיא עשיריתו, וזה החלק העשירי של חיותו הוא מחיה עתה אל הז"א בהיותו ו"ק, ולמלכות שבו.
עג וזה החלק הי' שהוא בחי' חיות המלכות שבו, נקרא בזוהר בפרשת לך לך דף פ"ג, קיסטא דחיי. ר"ל מדת חיות הז"א, כי שרשו ו"ק לבד כנודע, כי הוא סוד ו' שבשם, וכל שרשו אינו רק ו"ק, ומדת חיותו נקרא קיסטא דחיי. אמנם אחר ביאת המוחין דגדלות, אז ניתוסף בו ונגמר כל חיותו משלם.
עד ודע כי פעם אחרת שמעתי, כי שם זה של אהי"ה באחורים שלו שהוא בגימטריא דם כנ"ל, אשר הוא ביסוד האשה, ושם להיותו סוד אחורים, ובפרט להיותו למטה הוא דין גמור, ונעשה דם. כנודע, כי הדינין בסופם קשים, ובראשיתם מתוקנים בסוד היין שנעשה בתחתיתו שמרים, וכשמעלה למעלה בדרים נעשה חלב ונמתק, כי אז הוא מתעלה שם בשם ע"ב דיודין, שהוא בגימטריא חסד, ומכח המתקתו ע"י ד' יודין שיש במילוי שם ע"ב, שהם גימטריא מ', נמתק ונעשה חלב, שגם הוא בגימטריא מ'.
עה *ואמנם היות ב' דדים בזכר ושניהם בנקבה, הוא עם מש"ל כי כשעלו ונכללו נה"י דאריך עם חג"ת שבו, נכללו הנצח מההוד וההוד מנצח גם כן, כנודע כי נ"ה הם רעים אהובים תמיד כלולים זה בזה.
עו ונמצא שפרק הא' דנצח דאריך העומד בתוך חזה דאבא, יש בו ג"כ כללות פרק עליון דהוד, ומהם נתהוו ב' דדין בחזה דאבא. וכן פרק עליון דהוד, עלה כלול מפרק א' דנצח בחזה דאמא, ומהם נתהוו ב' הדדין בחזה דאמא והנה אלו הב' פרקין הנזכר, הם נשארים תמיד שם לעולם, אפילו שלא בזמן היניקה, ולכן אין רושם הדדין מסתלק מאו"א לעולם כנראה בחוש הראות.
עז וצריך שתדע כי הנה האדם התחתון זכר או נקבה אינן נרמזין בצלמם ובדמותם אל בחינת פרטית, כמו אל הת"ת לבדו, או אל מלכות לבדה, וכן כיוצא בזה. אמנם כל אדם ואדם רומז אל עולם האצילות כולו, מראש א"א עד סוף המלכות דאצילות, דמיון א"א עצמו, אשר מתפשטין י"ס שבו בכל עולם האצילות כנזכר.
עח וכאשר נעריך האדם התחתון בכללות הזה, יוצא, כי כיון שנה"י דאריך עלו בחג"ת דאו"א, בחזה שלהם ולא בחג"ת שלו עצמו כנ"ל, ונמצא כי עיבור ז"א היה שם בחג"ת באו"א של כללות פרצוף הכולל ד' פרצופים, כנודע, והוא במחציתם ממש.
עט והנה או"א מלבישים מן גרון דאריך עד טיבורא דליבא דיליה, כנזכר באדרא, שלא אמר בטיבורא דגופא אלא, דלבא, שהוא מחציתו ממש כנ"ל, וכשתעריך מקום הדדין שלהם ימצא שהם במחצית מקום זה שיש מן הגרון עד טיבורא דלבא דיליה, ולכן בחינת הדדים היו שם למעלה בחזה, ולא למטה בבטן במקום ההריון.
פ אמנם הבהמות והחיות אשר אינם כוללים כללות העולמות, אמנם הם בחי' פרטים, לכן דדיהן היו למטה במקום הרחם והבטן, ששם מקום ההריון. והבן היטב, טעם שינוי דדי אשה מדדי בהמה.
פא *ז"א היה בו תחלה בימי המלכים ו"ק, ובתוכם מוחין דנפש דנה"י דאמא החיצוניות, כשנולד קודם התיקון, ואח"כ נשברו ונפרדו, והאורות דנה"י עלו למעלה, וו"ק הכלים ירדו למטה בבריאה.
פב ובתיקון נתעברו עיבור ראשון, והיו מתבררין מעט מעט הכלים דו"ק, שהיו כולם בתוך אמא, וכל בחי' הכלים המתבררין לטובה והיו נכנסין בהם המוחין, שהם הולד עצמו, ומה שלא נתברר מן הכלים ונשארו מעורבין טו"ר, נשארו בבטן אמא.
פג ואז כשנולד הולד הזה, לפי שנגמר בחי' הכלים הצריכין לבחינת כלי הנפש, ואז נעשו מוחין דיניקה בנה"י האמצעים בעת הלידה כנודע, כי מן הלידה מתחלת זמן היניקה, ואז מתבררין כלים שהם בחי' הרוח, ויונקים בסוד החלב ובתוכם הרוחניות של הרוח, שהם המוחין דיניקה, ונגמרין עד הגדלות.
פד ואז חוזר הגדלות, שהוא הנשמה נה"י דאבא ונה"י דאמא. וצריך בירור אחר אל האורות לבדם, למוחין דיניקה העולין למעלה, ויוצאין המוחין דגדלות בנה"י הפנימים, והם נכנסין בז' שנים שהם משנת י"ג עד כ'.
פה והרי, כי למוחין הראשונים כבר הקדים להם עיבור א' של קודם התיקון הנ"ל, ואלו הם עצמם שנשארו בה בעיבור ראשון של אחר התיקון והבן זה מאד.
פו ואז בזמן העיבור ראשון בסופו בעת הלידה, יוצאין מוחין שניים דרוח ויען שאינם נכנסין אלא על ידי היניקה, לכן נקרא מוחין דיניקה, אבל ודאי שקדם להם עיבור. כנ"ל. ואח"כ למוחין שלישים דגדלות היה עיבור ג' אך בערך היניקה אינו אלא עיבור ב' והבן מאד.
פז *והנה כבר נתבאר, ענין ג' בחינות שיש אל העובר בסוד העיבור. ושם נתבאר, כי הבחינה הג' מהם, הוא היותו בן ט' ספירות ממש, והנה גם עתה ביניקה צריך שיהיו בו תשעה ספירות ג"כ, ואלו נגמרים בו בהיותו בן תשעה שנים ויום אחד. ובשנים האלו מגדיל איבריו ומתקנם, כי כבר היו בו בימי העיבור, אלא שעתה נגדלים ונתקנים עד תשלום תשעה שנים ויום א'. ואז אח"כ יהיו לו מוחין הראויין להוליד, ולכן מתשעה שנים ויום אחד ביאתו ביאה.
פח והנה ענין התיקון וההגדלה הוא באופן זה. כי הנה בשתי שנים הראשונים הנקרא שני היניקה, אז נגדלו ב' מוחותיו, והם חו"ב שבו כנ"ל. אך הדעת איננו צריך לו עתה, וזה יתגדל אח"כ בעיבור ב' דמוחין, הראויים להוליד, כנזכר שם. ונמצא כי גם ב' מוחין אלו לא נתקנו רק בבחי' ההגדלה לבד, ולא שהם עתה ראויים להוליד.
פט ואחר שני שנים של היניקה, שנגדלו שני המוחין הנזכרים, הם עצמם ע"י החלב כנ"ל, הנה נתפשט ונמשך כח החלב למטה בשבעה ספירות התחתונות, שהם ו"ק שלו ונוקבא המלכות שהיא הז', ונגדלו גם הם, וזה היה בהמשך שבעה שנים אחרות, ואם תחברם עם הב' שנים הראשונות הם תשעה שנים.
צ והענין כי אחר שכבר ינק כל הבחינה בשתי שנים הראשונים, איננו צריך עוד לינק, כי כבר ינק כל הבחי' שצריך ליינק, וניתנו בשתי מוחותיו, ואח"כ בשאר השנים מתפשט החלב ההוא למטה בשאר גופו.
צא ואמנם ענין הגדלת איבריו הנזכר, הוא, שהרי נעשה בו תשעה ספירות בתשעה שנים אלו, והלבישו את א"א דוגמת הבחינה הג' שנתבאר, ואחר שהלבישו ט"ס דז"א לאריך כסדר הנזכר.
צב אח"כ נתלבש יסוד דעתיק בתוך נה"י דאריך, ואז נשלם הז"א. כי מכחו נעשה גלגלתא וכתר אל ז"א ביום א' של אחר הט' שנים, והרי נשלם. ואז כבר הוא ראוי אל המוחין דהולדה, הנקרא מוחין דגדלות, ואז עולה בסוד מ"ן לצורך עיבור ב' דמוחין הראויין לביאה, כמ"ש. ואז ראוי לביאה.
צג אמנם אינו איש גמור עד שיכנסו בו ד' המוחין בד' השנים ונשלמים בסוף י"ג שנים ויום א', כי אעפ"י שאמרנו שכבר יש לו ט"ס בט' שנים הראשונות שהם ז"ת שבו, וב' מוחותיו חו"ב, עכ"ז אינם מתגלים בו רק הו"ק, אמנם הג' מוחין הם בו עתה בכח ולא בפועל.
צד והענין כי כל הגדלה זו אינו רק לעצמו, ר"ל להגדיל איבריו וגופו, אך אחר שגדל בט' ויום א', אז צריך שיותקנו מוחותיו ממוחין דאבא ואמא עצמן, אשר הם נמשכים מחג"ת דאריך, וע"י כן יוכל להוליד גם הוא דוגמת אביו ואמו, שהולידוהו לו ולנוקבא.
צה ונמצא כי המוחין דגדלות הם באים בסוד תוספת, ממוחין דאו"א עצמן, וגם הם המשיכו ממה שעליהם שהוא א"א, וכמ"ש ב"ה, ואז יהיה ראוי להולדה. והנה ענין גלגלתא דז"א נעשית ביום א' לבדו, שהוא יום הא' של שנה העשירית.
צו והטעם שאינם עשר שלמים, הוא, כי הגלגלת לא נעשית בו עד אחר עיבור הב' של או"א, ולכן אינו נמנה הגלגלתא רק יום א'. כי תכף בתחלת שנה הי' מתעבר פעם ב', כדי לעשות בו גלגלתא, ואז יהיה ראוי לביאה. ונמצא כי הגלגלתא נעשית תכף אחר עיבור הזה, ונעשית ביום א' של שנה י', ואח"כ בד' שנים אחרים נכנסו בהאי גלגלתא ד' המוחין, והרי נשלמו י"ג שנים ויום ט' והרי הוא איש גמור.
צז ואבאר לך עתה הכרעת דעתי בדרושים אלו החלוקים, הנזכר בראש פרק זה. והנלע"ד הוא זה, כי אחר ב' שנים דיניקה, נכנסים ב' בחינות יחד, שהם ו"ק דמוחין דגדלות המתחילים אז להכנס בראשו בהמשך שש שנים, כמ"ש, וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין בקטנות דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנם וזה יוצא: זה נכנם במוחין, וזה יוצא ומתפשט בגופא. והוא ע"ד שנתבאר בכונת ק"ש בפר' א'.
צח ואם נדקדק יותר, נמצא, כי ו"ק הפנימים דמוחין דיניקה נתפשטו בגופא בב' שנים של היניקה, ואח"כ המקיפים ל"ם דצלם דיניקה, הם נכנסים יחד עם ו"ק דגדלות. והטעם הוא מוכרח לפי כי א"א שיכנסו המקיפים דקטנות אם לא שכבר נעשו ונוצרו ו"ק דמוחין דגדלות, והם רוצים ליכנס, ואז דוחים את המקיפים דיניקה ליכנס תחלה, ושיעשו פנימים, ואחריהם נכנסין גם הם.
צט והוא מעין מ"ש בסוד הק"ש במלת אחד, כי אז נכנסים יחד המקיפים דיניקה עם המוחין דו"ק דגדלות, אחד שעלה ביסוד מיין נוקבין להתעבר בבחינת עיבור ב', אחר שכבר היו לו מוחין פנימים דיניקה. ונמצא כי מקיפים דיניקה ופנימים דו"ק דגדלות נכנסים יחד זה אחר זה, שבמשך ז' שנים שלאחר ב' שנים של היניקה ואז נשלם לט' שנים.
ק ואח"כ נכנסין בו ד' המוחין עצמן של הג"ר בד' שנים אחרים, שהוא מה שאנו עושים בברכת אבות כמבואר שם, וע"ש, איך יש עיבור ג"כ בענין אלו המוחין של ג"ר דגדלות, נוסף על העיבור הראשון שנעשה בק"ש, להמשיך מקיפים דיניקה ושש קצוות דגדלות.
קא ונמצא א"כ, כי ז' השנים שיש בין היניקה עד סוף ט' שנים ויום א' נחשבין לבחי' יניקה, לפי שנכנסין אז בהם המקיפים דיניקה ונחשבים לגדלות, כיון שהם נכנסין ו"ק דגדלות.
קב ויש עיבור ב' דמוחין תכף אחר ב' שנים של היניקה לצורך ו"ק דגדלות, ויש עיבור ב' אחר ט' שנים ויום א' לצורך ג"ר דגדלות, והכל אמת, גם יתבאר עם זה, כי המוחין דאלהי"ם הפשוטים הם הפנימיים בבחי' ו"ק, ואח"כ מתפשטין הפשוטים למטה בו"ק דגופא, ואז נכנסין ג"ר ממש דמוחין דיניקה והם בחי' אלהי"ם במילויים כנלע"ד.
קג *ונמצא כי עתה בזמן היניקה חוזרים שנית או"א להזדווג בבחי' כלים אמצעיים שלהם אשר בהם, עם האורות הנקרא רוח, ומולידין בחינת מוחין אלו אל הז"א, והם סוד רוח שבו. ואלו המוחין מצטיירים ונוצרים בבטן אמא עלאה בכלים האמצעיים שלה, ונולדים ויוצאים לחוץ, ומתלבשים בתבונה בכלים האמצעים שלה, ונעשים בבחינת צלם, כנזכר בענין העיבור.
קד וע"ש איך נחלק צלם זה לג' בחי' כי צ' דצלם היא בחי' שלש אחרונות, נה"י דתבונה, ובהם מתלבשים מוחין דפנימיות דז"א, והם כוללות י"ס שלימות, ומתלבשים תוך ז"א בבחינת כלים האמצעיים שלו ג"כ. ול"ם דצלם הם ב' בחינות מקיפים של מוחין דז"א שנתלבשו בשלש אמצעיות, ובד' ראשונות דתבונה, בבחינת כלים אמצעיים שלה. והם מקיפים מבחוץ לכלים האמצעים של ז"א ג"כ.
קה *גם נבאר בחי' השדיים האלו בבחי' שם אהי"ה, ונבארהו במ"ש איך יש ג' אהיה דיודין אלפין ההין, והם בג"ת שבה, וזה התחתון הוא במילוי ההין ואין בו רק ט"ל אותיות, כי הא' הוא דיודין, הב' באלפין, ובכל א' מ"א אותיות: בפשוט, ובמילוי, ובמילוי המילוי. ושם נתבאר, כי ב' אהיה התחתונות שבג' הראשונות הנה בשעת הזרעת הטיפה של אודם עולים למעלה באהיה הא' דיודין.
קו אמנם עתה אינו כן, כי כל אחד הוא במקומו, ונמצא כי אהיה התחתון שהוא בג' אחרונות שבה, שם יורד ונמצא הדם במקור ויסוד האשה תמיד, כי הוא בסוד האחורים של הג"ת, ועולה דם כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה, ושם באחורים הוא הדם.
קז וכמו כן אהיה הא, דיודין יורד ומתלבש באהיה הב' דאלפין שבג' האמצעיות, שמקומו בת"ת שבה במקום החזה, ושם מתחברין שניהם ונעשים השדיים לה ולכן אלו הב' אהיה בשני מילוים שבהם ביודין ובאלפין הם בגי' ש"ד, לרמוז, כי מהם נעשים השדיים.
קח ואז בעת הלידה חוזר לעלות הדם, שהוא ריבוע אהיה דההין שבג"ת למעלה ממקומם, כנ"ל בפרק זה, שעולין אורות נה"י שלה למעלה עד כנגד החזה, ואז מתהפך מדם שהוא דין, כי אהיה דההין הוא דינין יותר להיותו בההין, ולהיותו תחתון, ושם למעלה מתהפך לרחמים ונעשה חלב. והרי נתבאר פה, איך מטיפת אודם שבנקבהנעשה הדם בולד, כי הדם נעשה חלב, ואחר שיונק אותו זה הולד, מתהפך בו לדם אח"ך כבתחילה, אלא שעתה הוא מזוקק וברור.
קט והנה נתבאר שם, כי יש ג"כ טיפות לובן מהזכר, והוא שם יה"ו במילוי ההין שבג' אחרונות שבו, שהוא בגי' מ"ב. והנה ממנו נעשה סוד החלב לבן בולד, כי החלב הוא סוד הלובן שוולד כנודע, וכשתתחבר חלב וחלב ודם הנזכר, בגימטריא ג"פ מ"ב הנ"ל, וחסרים עדיין מהם ב', והחסרון הוא בב' אהיה שבנקבה, שאין בכל א' רק מ"א אותיות, אך היה"ו הוא שלם בגימטריא מ"ב.
קי הרי נתבאר היטב, איך החלב והלובן של ז"א נמשך מטיפת הזכר, והדם והחלב שהוא האודם שבו נמשך מטיפות הנקבה וז"ס להקריב לי חלב ודם כי חלב ודם קרבין לגבוה כי כל ז"א נבנה משניהם והם קריבין לגבוה.
קיא גם תבין, כי בב' אהיה הראשונים, יש בכל א' כ"ז אותיות מילוי המילוי והם סוד כ"ז אותיות התורה כנודע, כי האותיות הם מן הבינה, אך באהיה האחרון אין בו רק כ"ה אותיות מילוי המילוי, אשר משם כל יצירת ז"א בבחי' הדם, ואח"ך בבחי' החלב שיונק, וז"ש בפרשת שמות, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהי"ה שלחני, שהיא אהיה הג' שבפסוק, שיש בו כ"ה אותיות וז"ש כה תאמר. וכבר נתבאר לעיל, כי פסוקים אלו מדברים בענין יצירת ז"א.
קיב *ועתה נבאר צ' דצלם, שנעשים מנה"י הראשונים דתבונה הג' שהיא הב'. והנה האורות שהם המוחין דז"א מתלבשין בתוכם, והלבוש נגרר אחר הרוחניות וטפל לו, ולכן הכל נחשב ומתייחס לגוף הז"א ולא אל התבונה, והלבוש מסתלק מטבעו הראשון שהיה של תבונה, ונעשה טבע דז"א עצמו, וחוזרין להיות גופא דז"א ממש, ונקרא עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי הגוף מתנהג אחר הרוחניות אשר בתוכם.
קיג לכן הי"ס דז"א הם נחשבין מחכמה ולמטה הנקרא ראשית כנ"ל, ולא מן הכתר. וגם לא מן החסד ולמטה, אלא מהחכמה למטה כי הכל נחשב כגוף הז"א עצמו, והם חב"ד חג"ת נה"י, והבן זה הכלל.
קיד ובזה תבין מ"ש לך בסוד הגדלות דז"א ע"י כניסת המוחין האלו, כי בתחלה היו ו"ק לבד, ונגדלו ונעשה ט"ס, והוא ע"י ג"ס דנה"י אמא שנכנסו לתוכו ונעשה ט"ס. ולולי שנחשבין מגוף ז"א עצמו ובשר מבשרו, איך יגדל על ידם. אמנם אחר שאינם עתה בשר אמא, אלא בשר ז"א לבדו, לכן נגדל הז"א הגדלה ממשית: כי פ"א דנצח תבונה מתערב עם ב"פ דחסד דז"א, ונעשה חכמה דז"א. ופרק אמצעי דנצח מתערב עם פ"ת דחסד ופ"א דנצח ז"א, ונעשה חסד דז"א. ופ"ת דנצח אמא מתחבר עם ב"פ תחתונים דנצח ז"א, ונעשה נצח דז"א. וכעד"ז בב' ספירות אחרות, עד שנעשה בן ט"ס גמורות שלו ממש.
קטו ונמצא כי אלו המוחין הם מתפשטין בכל ט"ס דז"א, ויש להם ב' לבושין: א' לבושי נה"י דתבונה, וב' לבושין מגופא דז"א אשר בתוכם מתלבשים נה"י דתבונה. ונמצא היותן לבוש תוך לבוש, ועכ"ז, עיקר המוחין אינם רק אותן שבחב"ד דז"א, כי שאר המוחין המתפשטין דרך קוין אינם מוחין ממש. ונתבאר זה במקומו בע"ה.
קטז *והנה בדרוש הקודם נתבאר, כי אלו המוחין נקראים צלם האדם, והם אור מקיף על ז"א כמ"ש, וע"ש. ונבאר בו ביאור יותר. דע, כי הצלם הוא פרצוף גמור דק וזך מאד, ושלם בי"ס, והוא בחי' ד' מוחין, שהם חו"ב, ודעת שנחלק לחו"ג, והם נעשה פרצוף א' שלם בי"ס. ובזה הפרצוף הדק בעל י"ס גמורות, יש בו מוחין, שהם חב"ד של י"ס האלו שבפרצוף הזה.
קיז והנה הדעת של פרצוף זה יש בו ה"ח וה"ג כנ"ל, והה"ח שבדעת זה של זה הפרצוף, הם שם מלמעלה, קודם שיכנסו תוך ז"א להעשות בו מוחין פנימים קודם כניסתן, הם מתפשטין שם הה"ח בה"ס חג"ת נ"ה של אותו פרצוף הדק והבן זה היטב.
קיח ודע והבן, כי ע"י היניקה דז"א נשלמו כל הו"ק של ז"א, והאמת הוא שבערך עצמם הם ג"כ פרצוף שלם מי"ס, כי גם הקטן יש לו ראש בהכרח, אמנם כל אלו הי"ס נקראו בחי' ו"ק, בערך כל בחי' ז"א בשלימותן. כי אלו י"ס של פרצוף היניקה נעשין לו אח"כ בחי' ו"ק לבד, והי"ס דפרצוף המוחין דגדלות הנקראים צלם כנ"ל, נעשין לו מוחין שהם חב"ד.
קיט ועוד יש לו בחי' הכתר של ז"א, כי אינה בכלל המוחין דגדלות, כי אלו המוחין הם חב"ד דז"א לבד. ולקמן אחר ביאור המוחין נבאר ענין הכתר. והבן ג' בחי' אלו היטב מאד מאד. ודע כי כל בחינות אלו הם צ' של צלם הנקרא דעת, כנזכר בדרוש הנ"ל.
קכ ונחזור לענין, כי הנה הצלם הוא פרצוף דק כנ"ל, שהוא בעל י"ס גמורות, הנה נתבאר בדרוש הנ"ל, כי אחר העשותו מבחי' זווג או"א עליונים, הנה אחר כמה בחי' נתלבש בנה"י וב"ש הת"ת של התבונה הב' שהיא הג', שהוא מהחזה ולמטה של תבונה זו, והוא צ' דצלם. אמנם צריך שתדע, כי בחי' ג' הנ"ל שהוא כתר דז"א, היא המתלבשת בת"ת דתבונה הנ"ל, כמ"ש סוף דרוש זה בע"ה. אמנם הצלם הנ"ל שהוא הפרצוף הי"ס של המוחין כנ"ל, כולו הוא מתלבש בנה"י לבדם של התבונה הנ"ל שהוא צ' דצלם.
קכא והבן היטב כל מה שביארנו, והוא באופן זה. כי קו ימין של פרצוף זה שהוא חח"ן, מתלבש בג' פרקין של נצח של תבונה זו, וקו שמאל שהוא בג"ה, מתלבש בג"פ דהוד דתבונה. וקו אמצעי שהוא דת"י, מתלבש בב' פרקין של יסוד דתבונה שהם ב"פ לבד: יסוד, ועטרה. ושם עומדין סתומין כל הקו אמצעי של הפרצוף דצלם.
קכב *והנה אחר שנתלבש הצלם הזה בנה"י דתבונה כנ"ל, מתחילין להכנס תוך ז"א עצמו, שהוא בחינת הפרצוף הנ"ל הנקרא ו"ק כנ"ל, ומתחילין להכנס אחר ב' שנים שהם זמן היניקה, כי אז נשלמו הו"ק שהוא ברצוף הנ"ל.
קכג והנה בשנה ג' נכנס פרק תחתון דנצח תבונה, ובתוכו ספירת נצח של הצלם, ונכנס תוך ספירת חכמה דז"א בבחי' פרצוף ו"ק כנ"ל. ועדיין פ"ת דהוד תבונה נשאר למעלה, כאדם הכופף רגלו למעלה תלוי. ובשנה ד', נכנס הוד דצלם אשר תוך פ"ת דהוד תבונה, ונכנס בבינה דז"א.
קכד ובשנה ה', נכנס חסד דצלם אשר בפרק אמצעי דנצח תבונה בחכמה דז"א. ופ"ת דנצח תבונה אשר בתוכה נצח דצלם, ירד למטה בחסד דז"א. ובשנה ו' נכנס גבורה דצלם שבתוך פרק אמצעי דהוד דתבונה בבינה ז"א. ופרק תחתון דהוד תבונה, אשר בתוכה הוד דצלם, ירד למטה בגבורה דז"א. ובשנה ז' אז ביום א' של השנה, תכף נכנס עטרה דיסוד תבונה תוך דעת דז"א, כנודע כי עטרת יסוד דתבונה הוא בדעת דז"א, כנודע כי עטרת יסוד נוקבא, מבשרי אחזה אלוה, שהיא למעלה בין ב' פרקין אמצעים דנ"ה דתבונה, ויותר עליון מעט, ולכן נכנס אחריהן, ולא בין ב' פרקין תחתונים, כי קו אמצעי קצר, כנודע.
קכה והנה עטרה זו אינה ספירת שלימה, כי אחר גדלות דז"א לגמרי תהיה מקומה בשליש עליון של ת"ת שבז"א לבד, שהוא שליש מדה, ולכן אינה צריכה שנה שלימה בכניסתה, ותכף היא נכנסת, וזה נקרא יום אחד. והנה כבר עתה התחיל להתגלות אור בדעת ז"א, וכיון שכבר דעת הז"א נתגלה בו אור העטרה זו, ויש בו דעת נוסף מעט על שהיה מתחלה, ולכן נקרא עתה פעוט, בסוד הפעוטות מקחן מקח, כי הם נקראו פעוטות מבן ו' שנה ויום אחד, שהוא התחלת שנה הז' ואילך. ואמנם סבת ארז"ל מקחו מקח במטלטלין לבד, הטעם הוא, כי עדיין לא נכנסו רק בחי' ו"ק של הצלם, והו"ק נקרא מטלטלין יען שהם מטולטלין ומתהפכים מרחמים לדין ומדין לרחמים, משא"כ בג' מוחין ראשונים עצמן של הצלם.
קכו ואח"כ בשנה ז' כולה ויום א', נכנס חכמת הצלם שבתוך פ"ע דנצח תבונה בחכמה דז"א ופרק אמצעי דנצח תבונה יורד למטה בחסד דז"א, ופ"ת דנצח תבונה יורד בנצח ז"א. והרי נשלם קו ימין כולו. ובשנה ח' ויום א' נכנס בינת צלם אשר בתוך פ"ע של הוד דתבונה בבינה דז"א, ופרק אמצעי דהוד תבונה יורד בגבורה דז"א, ופ"ת דהוד תבונה יורד בהוד דז"א ואז נשלם קו שמאל כולו.
קכז ובשנה ט' ויום א', נכנס דעת דצלם, אשר בתוך היסוד דתבונה. ונכנס בדעת דז"א, ועטרת יסוד תבונה נכנסת בת"ת דז"א, בשליש ראשון עד החזה שלו. והרי נשלמו כל הג' קוין דז"א: ימין ושמאל ואמצע.
קכח וכבר ידעת כי יסוד עצמו דתבונה, הוא למעלה בין ראשי פרקין עליונים דנ"ה שלה, ויותר למעלה מעט, ולכן נכנס עתה אחר כולם, והרי עתה הוא בן ט' שנים ויום א', כי יום אחד הוא כנגד עטרה דתבונה כנ"ל. והרי הוא עתה שלם בכל המוחין כולם, במקומם האמיתי, כל בחי' במקום הראוי לה ע"ד הנ"ל, ונשלם הדעת שלו, אשר שם ה"ח כנודע.
קכט והנה הוא ראוי עתה לביאה, כי סוד הזווגים כולם להמתיק גבורות האשה בחסדי הזכר, וכבר יש לו חסדים בדעתו, להמשיך משם טפה ע"י זווג, לתתם בתוך היסוד דנוקבא, אשר שם ה"ג, ולכן נקרא הזווג לשון דעת, בסוד וידע האדם את אשתו. וז"ס הנזכר בגמ' קטן מבן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה. משא"כ עד עתה, כשלא נשלמו בחי' המוחין של צלם במקומן, גם לא הדעת שלו, ולכן עדיין הוא קטן גמור, ואינו ראוי לביאה.
קל גם נתוספו עתה בחי' אחרת. והוא כי הנה נת"ל, כי ה"ח אשר בדעת כבר נתפשטו למעלה בה"ס של הצלם עצמו, קודם שנכנס להיות מוחין פנימים אל הז"א, והם בחג"ת נ"ה שלו של הצלם. והנה נתבאר ג"כ בדרוש הקודם, כי החסדים בהיותן סתומין ביסוד תבונה, אינם מתפשטין עד שיתגלו ויצאו מפי העטרה ההוא. א"כ נמצא, כי בו' שנים הראשונים, בהיותן נכנסין הפרקין של נה"י דתבונה בז"א, גם החסדים הנ"ל המתפשטין בהם, היו נכנסין בז"א, כ"א במקומו בכל פרק ופרק, וזה היה עד השלמתו לו' שנים. אמנם בג' שנים אחרונים, שהם ז' ח' ט' ויום א', יורדין ג' חסדים תחתונים פחות שליש, שאלו תמיד הם מגולים כנ"ל בדרוש, ואז ירדו אלו כל אחד במקומו האמיתי.
קלא אך עכ"ז, אינו ראוי להוליד אם לא דרך מקרה, אך עיקר ההולדה הוא אחר כניסת החסדים עצמן, שהם לנ"ה וב"ש תחתונים של ת"ת דז"א עצמו. נמצא כי ג' חסדים פחות שליש המגולין כנ"ל, כל א' עתה במקומו, ואז תכף אחר ט' שנים ויום אחד כולן יורדין ביסוד דז"א, כי ב"ח ושליש העליונים הם סתומים ביסוד תבונה, כנ"ל.
קלב והנה נתבאר לעיל, כי המים המגדילין את האילן, הם החסדים הנקראים מים, וצריכין לחזור ולעלות ולהגדיל כולו, זולת מה שהם ממתקין הגבורות בעת עליתן, כנ"ל בדרוש ואין כאן מקום ביאורם, רק פה נאמר ונבאר, איך מגדילין את ז"א עצמו דוגמת המים הנכנסין בשורש האילן, ומשם יונק האילן שהוא ז"א, הנקרא אילנא דחיי, ועולין ממטה למעלה להגדילו, והבן זה.
קלג לכן דע גם כן, כי תמיד נשארין אלו השלש חסדים פחות שליש המגולין ביסוד ז"א, ועולה אורם החוזר ממטה למעלה להאיר ולהגדילו. גם דע כי כל זה הוא עתה בעת הגדלות דז"א, אמנם בעת הזווג אז כל הה"ח יורדין ביסוד דז"א לצורך הזווג, והבן זה.
קלד ואמנם עליית החסדים האלו אין צריכין זמן, כי תכף מכח המרוצה הגדולה של הירידה, חוזרין ועולין ברגע עד שליש העליון דת"ת דז"א אשר שם עטרת יסוד תבונה, ומכח העלייה זו שעלו תוך שליש עליון ההוא עצמו, ומצאו שם הב' חסדים ושליש המכוסים, ואז הגדילו אותם ונתוסף בהם אור, כי הנה שרשו עומדין בעטרת יסוד דתבונה, ומשם משלחין את אורם אל הב' זרועות דרך מחיצות עטרא דתבונה כנ"ל, כי שם בשליש עליון דת"ת שם הוא עטרא דתבונה, ושם היא פצול והתחלקות ב' זרועות.
קלה ואמנם הגדלה זו יתבאר למטה בשנים של י' י"א י"ב י"ג כמ"ש בע"ה, כי משם יובן היטב ענין הגדלה זו, ונמצא עתה, שכבר כל הז"א נשלם כולו וגם התפשטות ה"ח בה"ס שלו בחג"ת נ"ה, וגם הגדילו הב"ח ושליש עליון שהם: חסד דחסד, וחסד דגבורה, ושליש עליון דחסד ת"ת, כמ"ש בע"ה לקמן הגדלתן.
קלו והנה כ"ז נעשה עתה ברגע אחד, בסוד אור חוזר ובמרוצה, תכף אחר ט' שנים ויום אחד, לכן הקטן ראוי עתה לביאה וביאתו ביאה כנ"ל, לכן עתה התחלת חינוך הקטן למצוה, אך לא חיוב גמור, עד שנת י"ג ויום א', כי אז נשלם הגדלתו כמ"ש בע"ה. והענין כי כ"ז נעשה עתה ברגע א'.
קלז אמנם גם צריך שיתפשטו חסדים של הדעת ברישא דז"א, לשיהיה בחי' הדעת בכל חלקי ז"א, וגם שיהיו בגלוי, כי שם בראשו כל האורות סתומים תוך נה"י דתבונה, והנה"י דתבונה מפסיקין בין מוחי ז"א לגופא דז"א עצמו, לכן צריך בחי' חסדים מגולין בכל י"ס דז"א, כדי להאיר את האורות כולם הסתומים בו, המתלבשין במחיצות נה"י דתבונה. וזהו ענין התפשטות אלו החסדים והגדלתן, והבן כלל זה.
קלח *ודע כלל זה, כי כל מה שאנו מדברים בו שצריך זמנים לגדלות דז"א, כ"ז היה בעת אצילות הראשון, אך משם ואילך, אחר שנאצל ז"א בעת אצילות ונתקן, הנה אע"פ שבכל יום ויום חוזר לקבל מוחין חדשים כבתחילה, כמ"ש בדרושים אחרים שאין פה מקומם, הנה א"צ להמתין זמן, כי ברגע אחד נעשה, ולא בזמנים ארוכים הללו, ושמור כלל זה בידך.
קלט *דע כי תחלת כל זווג וזווג, בין דאבא עם אמא, בין ז"א עם נוקבא צריך שבתחלה יעשו בהם בחי' כלי בביאה ראשונה, בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואח"כ מזדווגים פ"ב להתעבר ולהוליד. והנה הזווג הנעשה בלילה, אינו לצורך עיבור והולדה, רק לעשותה כלי. וביום, הוא לצורך עיבור והולדה ממש.
קמ והענין הוא, כי בחצות הלילה, אז מזדווגים או"א בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי, ומכח זה הזווג, נמשך כח זווג דזו"ן אחר חצות לילה בסוד ביאה ראשונה ג"כ, ואיננה רק לעשותה כלי.
קמא ואח"כ ביום, יש זווג עליון דאו"א, וזווג תחתון דזו"ן, ושניהם בסוד ביאה שניה להתעבר ולהוליד, כי בק"ש אז הוא זווג או"א כנודע, ובתפלת שחרית בשים שלום, אז הוא זווג זו"ן. וכן בלילה, הק"ש שאנו אומרים על המטה, היא לצורך זווג או"א בסוד ביאה א' לעשותה כלי, ואחר חצות לילה עד הבקר, אז הוא זווג זו"ן.
קמב והנה כפי זה, מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה, מטעם הנ"ל. אבל אנו אומרים ק"ש קודם שנישן: כי אח"כ בחצות נעשה הזווג למעלה ע"י נשמותינו, וכמ"ש בע"ה, ולכן אנו אומרים ק"ש בהיותינו עומדים עדיין בעוה"ז, קודם שנפקיד נשמותינו למעלה, וכוונתינו היא שיועיל ק"ש זו לזווג שבחצות הלילה כנ"ל.
קמג והענין הוא, שבתחילה ע"י ברכת המפיל חבלי שינה כו', עם הכוונה הנ"ל, הנה האי רוחא דז"א דיהיב בנוקבא בביאה א' לעשותה כלי, חוזר ומסתלק ממנה, בסוד ותנומה על עפעפי כו', ונדבק במקורו בתוך ז"א, ואז אין הנוקבא מאירה ע"י ז"א כלל, אלא מבחי' אמא עלאה, שעליה נאמר ויבן ה' אלהים את הצלע כנ"ל, בסוד ומאיר לאישון בת עין, והולכת ונתקנת, עד שבאחרונה ויביאה אל האדם, דהיינו בשים שלום דתפלת שחרית. ונמצא, שעתה הנקבה חזרה לסתום פתחאה ומקורה כאשר בתחלה, בתולה ואיש לא ידעה.
קמד והנה אנו צריכין בחצות הלילה לעשות בחי' כלי בה ובאמא עלאה כנ"ל, ושני בחי' אלו, שהם: עשיית הכלי באמא, ובנוקבא דז"א, נעשו בחצות הלילה ממש, ע"י ק"ש שעל המטה. ושם באדרת נשא נתבאר, איך גם אמא עלאה צריכה להעשות כלי מחדש בכל לילה, והטעם, לפי שכאשר אמא עלאה נחיתת נה"י דילה בסוד ג' מוחין גו רישא דז"א, הנה ההוא רוחא עלאה דיהב בה אבא בביאה קדמאה לעשותה כלי, הנקרא אוירא דכייא, מנחילתו לז"א, וצריכה היא לקבל מחדש כלי אחר.
קמה *ונחזור לבאר הטעם, למה הוצרכו שני מיני ק"ש, לצורך זווג א' דתפלת שחרית, משא"כ בשאר הזווגים. והטעם הוא, לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו"א, ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמדי כנודע, כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי. וז"ס הגלות, כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת התפלה בלבד, ואח"כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם טעם אחר, לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד.
קמו והנה בזמן תפלת שחרית, אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל, ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק, והנה הכל הוא ריקם וחסר, וא"א להמשיך הכל בפעם א', שיושלם ז"א מכל המדרגות האלו עד עתיק. כי הנה כאשר כתבנו לעיל, כי הוא מושך מן עתיק, אין ספק שמכ"ש שמושך מכל המדרגות האלו, האמנם צריך שיושלם בהם לאם לאט.
קמז וז"ס טעם. מה שתיקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות, זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר, והנה בק"ש של סדר הקרבנות, אנו ממשיכין מן פנימיות א"א. ואח"כ בק"ש היוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק, כנ"ל, שהוא מקום יותר גבוה ועליון, ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק הראוי בזווג הזה, אנו מזווגים אותם יחד בתפלה של עמידה.
קמח הרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב"פ ק"ש לצורך הזווג הנזכר הזה. אמנם שאר הזווגים, אשר אינם עולים רק מדרגה א', די להם בהמשכת ק"ש א' בלבד וכמ"ש בע"ה.
קמט ובזה יתבאר לך, ענין תפלת הותיקין, שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה. וסוד הענין הוא, הנה האמת הוא, כי לא היה צריך אל הזווג ההוא רק ק"ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב"פ ק"ש, הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי, לכן צריך להמשיכם בב"פ, כי לא יספיק פ"א. וטעם זה אינו, אלא כאשר האיר היום וזרח השמש, והוא יום ממש.
קנ והענין הוא, כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה, הנה אז הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר. וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה, כי עד היות בקר ממש, עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה. ובפרט במ"ש אצלינו, כי יש בחי' זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר, שאז התחיל היום להאיר, כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע"ח ע"א.
קנא ובזה לא יקשה בעיניך, אם נראה מזוהר במקום הנזכר, שהזווג הוא בעת אילת השחר, ובמ"א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים, כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה, ודנפילת אפים הם יעקב ברחל.
קנב ונמצא, כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך, אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור, כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין. ולכן כשאומרים ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה, אין טורח כ"כ להחזיר המוחין, כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו, ולכן בקל אפשר להחזירם. וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה, ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית.
קנג אבל אנו כללות העולם, שאין אומרים הק"ש קודם הנץ החמה, אלא עד אחר הנץ החמה ממש, הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי, ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז"א, ולכן אנו צריכין לקרות ב"פ ק"ש, כדי להחזיר המוחין ע"י מדרגה אחר מדרגה. משא"כ כמנהג הותיקין, לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוחלהחזירם, וכמעט שהם חוזרים מעצמם, וכאשי אומרים ק"ש אז באים מוחין חדשים, מעולים מאותם שהיו מחצות לילה.
קנד אבל עתה אנו צריכין לק"ש הראשונה, להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק"ש הב' להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים. וזהו הטעם שתיקנו לומר אותם הפסוקים דשמע ישראל ובשכמל"ו דסדר הקרבנות, למי שאינו נוהג כמנהג הותיקין.
קנה האמנם אני ראיתי למוז"ל, שאפילו כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה, אפ"ה היה אומר ק"ש ב"פ. והטעם הוא, לפי שגם לזה צריך תנאי אחד, והוא, שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק"ש עם הנץ החמה, צריך שיהיו חסידים גמורים, שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחין שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן. והנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה, ולכן אפילו המתפללים תפלת הותיקין, צריך שיקראו ק"ש ב"פ בתפלת השחר.
קנו אמנם בתפלת המנחה, הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא"צ לקרות ק"ש. והענין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש, והמשכנו מוחין עליונים, ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפלה, עכ"ז נודע, כי מדת היום הוא חסד, ומדת הלילה הוא גבורה, ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ"כ, לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם, לכן בבא עת תפלת המנחה א"צ לקרות ק"ש וליחד יחוד העליון, כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן.
קנז אבל עכ"ז צריך קצת התעוררות, והוא ע"י תפלת המנחה, כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה. וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם, אז מתעוררים המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן, מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש. ועיין בדרוש התפילין טעם, למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה. ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה, איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי, אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין.
קנח אמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי, וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש, כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא, לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים, ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש, כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא.
קנט גם טעם אחר קרוב אל טעם הנזכר, והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש דשחרית, ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית, וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית, מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק"ש דשחרית, כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה.