אור ברסלב
תלמוד עשר הספירות חלק ט״ז: ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה

תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק ט״ז: ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה

חלק ט״ו: בנין הנוקבא דז"א

א *ונבאר ענין עולמות בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. דע כי אין דבר שאין בו פנימיות וחצוניות, אפילו בבחינת הכלים כנז' לעיל. ואמנם מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו, החיצוניות שלהם נחלק לב' בחינות והנה החצוניות שלהם מצד פנים הוא הנקרא בריאה, ושמצד אחור נקרא יצירה.

ב וכאשר עלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודין, כבר נתבאר למעלה, כי אדם קדמון צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי תפארת שבו ולמטה והעלהו למעלה, ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים, ונתפשט בחוץ מחצי תפארת שבו ולמטה, ונעשה עולם הנקודים.

ג ואמנם תכף בעת הצמצום, שהוא עליית האור למעלה, טרם צאתו מן העינים, ועדיין לא נעשו הנקודים, תכף נחשכו שתי בחינות החיצוניות, כי האור הפנימי יסתלק למעלה, ולא יכלו לעמוד שם, וירדו למטה תחת רגלי היושר של אדם קדמון, במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון בלבד.

ד ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו, והאור המקיף דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דאדם קדמון.

ה והנה ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו, לא עמדו במקומם הראוי להם, וע"י ירידתם זו הוחשך בם חיצוניות צד האחור יותר ויותר, מחמת שנתרחק יותר מן האור העליון, ואז ירדה חיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה.

ו והנה אח"כ יצא הארת אור עליון דרך העינים, והלביש מחצי תפארת אדם קדמון ולמטה, ונעשה עולם הנקודין. והאור העיקרי שהוא השרש נשאר בפנים. וכבר נתבאר כי העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה, ובהתעגלם סביב נה"י דאדם קדמון גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו, והפסיקו בין תחת רגליו אל החיצוניות, שהם בריאה ויצירה שירדו שם כנזכר, וגרשום משם, ולא מצאו מקום. והעלו את שתי בחינות החצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים.

ז כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דאדם קדמון אל זה החצוניות, כבר יכולים לעמוד שם אעפ"י שהוחשכו, וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי להם, כמו שנתבאר בענין תיקון הנקודים לקמן בע"ה.

ח וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיה בתחלה ועם זה נתבאר טעם רביעי בענין היות הנקודים יוצאים בדרך עגולים כנזכר לעיל. והנה עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה.

ט *כבר הודעתיך, כי כל ד' עולמות הנקראים אבי"ע, כולם הם נעשים מבחי' מה שהוברר מאותם ז' מלכים הרמוזים בפרשת וישלח, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. כי אחר שמלכו מתו ונתבטלו, ואח"כ חזרו והובררו ואז נתקיימו.

י והנה הבחינה היותר מעולה שבהם הוברר ויומנה נעשה עולם האצילות, ומהבחינה הגרועה מן הראשונה, הוברר ונעשה עולם הבריאה. ומן היותר גרועה נעשה עולם היצירה, ומן היותר הגרועה נעשה עולם העשיה. והיותר גרועה שבכולם הם המיגים הנק' זוהמא דהתוכא דדהבא, אשר אין בהם תועלת להתברר להיותם דינין קשים עד מאד, עד שהם נקראים קליפות ממש, ואלו הם הקליפות הנזכרים בכל מקום בספר הזוהר.

יא אמנם דע, כי עכ"ז נשארו מעורבים בתוכם קצת נצוצות קדושה קטנות מאד אשר הם סוד י"א סימני הקטרת, כמבואר ענינם במקומו, והם עתידים עדיין להתברר לגמרי ולצאת מתוכם אותם ניצוצות הקדושה לעתיד לבא. כמבואר אצלינו בפסוק בלע המות לנצח. והרי נתבאר ענין זה בכלל.

יב והנה כיוצא בזה הוא גם כן בפרט, ר"ל גם בכל עולם ועולם מהד' עולמות היה עד"ז, כי הנה בהיות מתברר בחינת עולם האצילות בתחילה הוברר הבחינה הפרטית שהיא מחלק עתיק יומין דאצילות, ואח"כ הגרוע ממנו הוברר בא"א, ואח"כ הגרוע ממנו הוברר באו"א, ואח"כ הגרוע ממנו בזו"ן, ואח"כ עד"ז היה מתברר והולך כל חלקי הבי"ע.

יג וכן עד"ז היה בפרט מן הפרט, כי בי"ס עצמן שבכל פרצוף ופרצוף בתחילה הוברר היותר מעולה לספירת הכתר שבו, ואח"כ היותר גרוע לספירת החכמה שבו וכו', וכן עד"ז בי"ס הנכללים בכל ספירה וספירה, ואין להאריך בזה כי כשל כח הקולמוס לפרט כל הפרטים.

יד הכלל העולה, כי הבחינה היותר מעולה הובררה וניתנה לראשון שבכלם, והבחינה הגרועה ממנה ניתנה לשני אשר תחתיו, והיותר גרועה ניתנה לאשר תחתיו וכו' עד שנמצא שהבחינה היותר גרועה לגמרי, ממנה נעשו הקלי' כנזכר. והרי זה ענין אחד.

טו עוד נתבאר ענין שני, כי הבחינה היותר מעולה שבכולם, שהיא עתיק יומין דאצילות היא הובררה תחילת הכל, ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין, לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל, ובכלות בירור חלק עתיק יומין, אז התחיל בירור חלק א"א, וכן עד"ז עד כלות בירור עולם אצילות כולו. ואחר גמר בירור עולם האצילות כולו, אז התחיל בירור עולם הבריאה בסדר הפרצופין שבו ע"ד שבארנו באצילות, וכן עד"ז היה אח"כ ביצירה, ואח"כ בעשיה. וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט.

טז ונמצא כי כל ד' עולמות אבי"ע נתהוו ונעשו מבחינת בירור ז' המלכים הנזכר, וזכור כלל זה, כי הוא יסוד ושרש להבין כל חכמת הקבלה לראוי אליה.

יז ואמנם זכור אל תשכח, כי ד' עולמות אבי"ע נעשו מב' בחינות: אחת אור הישן הנקרא עולם הנקודים, והם בחינת הז' המלכים הנזכר. בחינה ב' הוא אור החדש הנק' הוי"ה דמ"ה דאלפין, שיצא מהארת המצח העליון דא"ק. וב' בחינות אלו הם זכרים ונקבות שבכל ד' עולמות אבי"ע.

יח ונחזור לענין ראשון, ואמנם להיות שאין בחינת זכר ונקבה נגלה רק מאו"א ולמטה, כי בחינת הכתר עליו נאמר, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דלית בי שתופא דתנינא שהיא בחי' הנוק', ולכן אין אנו יכולים להזכיר שם בחינת זווג, כיון שלא נגלית שם בחינת נקבה, ולכן נתחיל לבאר מבחינת או"א ולמטה, כי כבר שם נגלית בחי' נקבה, ויש שם בחינת זווג. והנה נודע כי אי אפשר להתברר שום בירור ניצוצי קדושה אשר בז' המלכים הנזכר אם לא ע"י זווג זכר ונקבה, כמש"י.

יט והענין הוא, כי הנה אחר שהובררו בחינת או"א עצמם ע"י מי שקדם אליהם, שאין בנו רשות להזכיר ענינו, והנה אח"כ נזדווגו או"א יחד לברור חלקי הבחינות של זו"ן, ואז ע"י זווגם מתבררים אותם הנצוצות של חלקי זו"ן ועולות מלמטה, ממקום אשר בו נפלו המלכים בעת מיתתם, ועולות למעלה ונכנסות תוך בטן אמא עילאה ושוהות ומעכבות שם כל ימי חדשי זמן העיבור, ושם הם מתמתקים ונתקנים ומתחברים ונעשים בחי' פרצוף, ונולדים ויוצאים זו"ן, כנודע.

כ ודע, כ בבטן אמא עילאה אינם מתבררים רק בחינת זו"ן דאצילות ולא יותר. ובבטן נוקבא דז"א מתבררת ראש הבריאה עד או"א שבבריאה. וכבר כתבנו, כי לסבת היות שאי אפשר להזכיר בחינת זווג זכר ונקבה רק מבחינת או"א ולמטה בלבד, לכן אנו כוללים בדברינו אלה כל ג' עליונות שבבריאה ביחד, אבל המשכיל יבין מדעתו האמת.

כא ואחר כך בבטן אמא דבריאה הובררו זו"ן דבריאה, וכן על דרך זה היה הבירור משם ולמטה מדרגה אחר מדרגה עד סיום כל עולם העשיה.

כב והנה הטעם אל מה שאמרנו, שאין כח באו"א לברור כל המדריגות של מטה מהם לגמרי ולא יכלו לברר רק בחינת זו"ן שבעולם שלהם לבד, הטעם הוא, כי אין מעלת כל הנצוצות הצריכות להתברר שוות, ולכן הנצוצות שהם מבחינת זו"ן הקרובים אל מעלתם אל או"א יכולות להתברר ולעלות עד או"א להתתקן שם, אבל שאר כל המדרגות שמשם ולמטה, אין בהם כח לעלות עד מקום או"א, כי מדרגתם פחותה מאד, כי אלו היה בהם כח לעלות עד או"א, כולן היו נקראים בחינת זו"ן בלבד, ולא היו מדרגות משתנות.

כג כלל העולה, כי אין יכולות בנצוצות המתבררות להתברר ולעלות ולתקן כי אם באותה המדרגה לבדה אשר למעלה ממנה, ואינה יכולה לעלות שני מדרגות, כנזכר לעיל.

כד *בענין ההפרש שיש בין עולם האצילות ועולם הבריאה ועולם היצירה ועולם העשיה. כבר הודעתיך, כי ד' עולמות אבי"ע הם נכללים בסוד ד' אותיות הוי"ה, גם הודעתיך, כי ד' אותיות הוי"ה מתחלקות בסדר הזה: יו"ד בחכמה ה"א בבינה, וא"ו בת"ת, ה"א במלכות. כיצד, אות יוד באצילות, והוא בבחינת הוי"ה דיודין העולה ע"ב הנקרא חכמה, בסוד כולם בחכמה עשית הנאמר על אצילות כמבואר במקומו.

כה ואות ה"א בבריאה, בבחינת הוי"ה העולה ס"ג, בסוד אמא מקננת בכורסיא. ואות ואו ביצירה. בבחינת הוי"ה דאלפין העולה מ"ה, בסוד שית ספירן מקננן ביצירה. ואות ה"א בעשיה, בבחינת הוי"ה דההין העולה ב"ן, בסוד מלכות מקננא באופן.

כו נמצא כפי זה, כי עולם האצילות בחינתו היא החכמה, ובחינת עולם הבריאה היא הבינה, ובחינת היצירה היא בת"ת, ובחינת העשיה היא במלכות. וכ"ז מבואר ואין צורך להאריך בו, כי הנה כמו שבעולם האצילות עצמו יתחלק לד' בחינות אלו, כן הם כוללות אלו הד' עולמות והנה כנגד האצילות נאמר כולם בחכמה עשית, לפי שכל האצילות נעשה בסוד החכמה.

כז וזה ביאורו של דבר, דע כי אור המאציל העליון, הנה הוא מתגלה באבא הנקרא חכמה, והוא נעלם בתוכו בלי שום מסך ביניהם, דעד החכמה הנק' מחשבה אתגלי הא"ס, אבל מחכמה ולמטה אין אור הא"ס ממש מתגלה, אמנם אבא הוא המתלבש ומתפשט בתוך כל האצילות להחיות אותו, ונודע כי אבא מתלבש גו אמא ואמא גו ז"א וז"א גו נוקבא.

כח וכפי זה קשה מה שאמרו כי אורו של אבא מתפשט בכל האצילות להחיותו. אבל הענין הוא, כי הנה אור עליון דא"ס הגיע עד אבא בהתרחבות גדול בלי היות מסך ומחיצה מפסקת, ולכן עד אבא הנק' חכמה הכל נקרא בשם חכמה, אבל מן אבא ולמטה נשתנה הדבר, והוא כי אבא מתלבש תוך אמא ואמא תוך ז"א וכו'. אמנם עצמותו של אור דאבא ממש מתלבש ומתפשט בתוך אמא.

כט וכאשר אור אבא ניתן אל ז"א להאיר בו, אין אמא נעשית מסך ממש מפסיק בין אבא לז"א, רק כי אמא נעשית כעין מחיצה ולבוש אל אור אבא ופי היסוד שלה פתוח כעין חלון פתוח, ודרך שם יוצא אור אבא אל ז"א, ואין מסך כלל בפי החלון ההוא.

ל ונמצא, כי ז"א מקבל עצמותו של אור אבא אלא שההפרש הוא, כי אור העליון בהיותו מאיר בג"ר דאצילות הוא עובר ומאיר דרך התרחבות גדול אבל ו"ק דאצילות הנקרא ז"א, מקבל אור העליון ממש אלא שהוא דרך חלון צר, שהוא פי היסוד דאמא, ובזה אין שינוי אור כלל מלמעלה לשל מטה. וזהו ענין כולם בחכמה עשית, כי כל האצילות מקבלים אור המאציל העליון, אלא שעד אבא הנק' חכמה הוא בהתרחבות גדול ומשם ולמטה הוא עובר דרך חלון.

לא אמנם כאשר האור עובר אל עולם הבריאה, נתוסף בו שינוי אחר, והוא כי אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך מסך ממש מפסיק בינה לבין האצילות. והנה האור העובר דרך מסך אינו האור הראשון עצמו, רק תולדתו נולד ממנו, ולכן נשתנה שם העולם הזה ואינו נקרא אצילות אלא בריאה, כי הוא בריאה חדשה שלא כראשונה.

לב וענין המסך הזה נתבאר במקום אחר, אמנם ענינו בקצרה הוא, כי הנה הבינה נקרא אמא. כי הוא אם הבנים זו"ן, ומשמרת אותם, כענין שנאמר כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו. וכדרך הנשר הפורש כנפיו ומכסה על בניו שלא יקחם עוף אחר כך אמא עילאה, בינה דאצילות היא בעצמה אינה מתיראת מן החיצונים כנודע, כי אין אחיזה אל החיצונים באמא עילאה, אמנם יכולים הם להתאחז בזו"ן בניה וליקח שפע משם. ולכן היא פרשת כנפיה עליהם לשמרם.

לג וכנפיה נעשות להם כעין מחיצות, כדמיון ענני כבוד הפרושים על ישראל במדבר, ושומרים אותם מחצים ואבני בליסטראות וכיוצא, והנה היא חופפת וסובבת עליהם ומלבישתם מכל צדדיהם ואפי' מלמטה להם מתחת רגליהם, וכמו שנתבאר בשער התפילה בברכת מלביש ערומים, ובברכת שעשה לי כל צרכי, ושם נתבאר ענין המלבישים והמנעלים העליונים מה ענינם, באופן שיש תחת רגלי זו"ן מסך א' מפסיק כעין, המנעל של הרגלים, ואין להאריך יותר בכאן.

לד ונמצא כי כל בחינת האור היורד מעולם האצילות לעולם הבריאה אינו אלא דרך המסך ההיא של בינה דאצילות כנזכר אלא שאין המסך הזה נעשה אלא מן לבוש החצון של בינה כנזכר שם במקומו.

לה ובזה יתורץ קושיא אחת שיש בדברינו אלה, כי איך אפשר שמלכות דאצילות תקבל אור ז"א דאצילות, ועולם הבריאה הגרוע יקבל אור מן בינה דאצילות, אבל הענין הוא כי אין הבריאה מקבלת האור אלא דרך הלבוש החצון שבכל לבושי הבינה דאצילות, ואל זה הסוד רמזו בתקון ששי בספר התקונים די"ח ע"ב, באמרם, כי אמא מקננא בכרסיא.

לו ונמצא כי האור אשר בעולם האצילות הוא האור בעצמו, אבל האור שבבריאה איננו עצמותו רק העובר ע"י מסך, אמנם איננו כשאר המסכים שביצירה ועשיה כמו שיתבאר, כי זה המסך של הבריאה הוא מסך קרוב, לפי שנעשה מן הבינה, שהיא הספירה הג' שבאצילות ומשם מקבלת האור.

לז ואמנם עולם היצירה איננו מקבל האור שלו הנמשך אליו מן הבריאה, רק ע"י מסך, וגם ע"י רחוק. ואמנם המסך הראשון שיש מן האצילות אל הבריאה אינו נזכר עתה ביצירה, רק המסך האחר הנוסף בו מחדש המפסיק בינו לבין הבריאה.

לח וכן עד"ז אעפ"י שיש אל העשיה ג' מסכים: הא' שיש בין האצילות לבריאה, והב' שיש בין הבריאה ליצירה, והג' שיש בין היצירה לעשיה. עכ"ז, אין אנו מזכירים בעשיה רק מסך א', והוא הנוסף בו מחדש בין היצירה אליו.

לט ונבאר ענין המסך הנוסף ביצירה, אשר הוא ברחוק כנזכר. הנה נתבאר כי המסך שבין אצילות לבריאה נעשה מן בינה דאצילות, אבל המסך הזה שבין הבריאה ליצירה נעשה מן ז"א דבריאה. כי הנה ז"א דבריאה מקיף ומלביש ונועל את המלכות דבריאה, אפילו מתחת רגליה ע"ד הנז"ל, ודרך המסך הזה עובר האור אל היצירה מעולם הבריאה. וזהו שאמרו בס' התקונים הנז"ל כי הת"ת מקנן במלאך, שהוא עולם היצירה. והרי שהוא מסך רחוק כי איננו נעשה אלא מן הת"ת דבריאה, משא"כ במסך הראשון הנעשה מן בינה דאצילות ולא מן הת"ת דאצילות. וטעם שינוי הזה שכחתי אותו. ואמנם עולם העשיה נתגרע יותר כי איננו מקבל אור היצירה רק על ידי מסך אחר ברחוק ובמעוט. וביאור הענין הוא כי המלכות עצמה דיצירה עושה מסך תחת רגלי' מן הלבוש החצון שלה, כדי שלא ירד אור עצמותה ממש אל העשיה, אלא דרך המסך הזה, וזהו שאמרו בספר התיקונין כי מלכות מקננא באופן שהיא העשיה.

מ והרי זה נקרא מסך רחוק, לפי שהיה ראוי שזה המסך יהיה נעשה מן הת"ת דיצירה, כמו שמסך היצירה נעשה מן הת"ת דבריאה כנז"ל, אמנם נתרחק ונעשה מן המלכות דיצירה, ולכן נק' מסך יותר רחוק משל היצירה.

מא גם נוסף בו מיעוט אחר, והוא, כי נודע שכל בחי' מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, ולית לה מגרמה כלום אלא מה שמקבלת מבעלה, ונמצא כי לא די שהמסך נעשה ממנה שהיא היותר אחרונה שביצירה, אשר לסבה זו נקרא רחוק אלא אף גם יש בו מיעוט גדול, לפי שמלבד היותה אחרונה ותחתונה הנה אין לה אור מעצמה כנזכר ולכן מסך זה נקרא מסך רחוק וממועט.

מב *בזהר קדושים בדפ"ג ע"א וז"ל בסתרי תורה אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, חד צדיק עבד שמושא בנוקביה, ואתעביד מההוא שמושא גופא חדא, דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא כו'. בראשונה אבאר ענין אחד ששמעתי ממורי ז"ל בקיצור, ואח"כ ארחיב הביאור יותר כפי מה ששמעתי אח"כ.

מג הנה אדם הראשון לא היה לו שום חלק מן האי עלמא, שהוא עולם העשיה כלל. אמנם גופו היה מעולם היצירה, ונפשו מעולם הבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות, ונשמתו מן ז"א דאצילות, לנשמה לנשמה מן אבא ואמא דאצילות.

מד וטעם הדבר למה לא היה לו חלק בעולם העשיה, הוא במה שנבאר סדר העולם והתחלקותו, כי הנה מקום החורבה שבו, הוא בחינת נגד הקליפה. וישוב העולם מחולק לחלוקות רבות: ישוב חוצה לארץ הוא כנגד העשיה, וארץ ישראל כולה כנגד היצירה. וזמ"ש בפ' ויקהל בדר"ט ע"א, רקיעין דעשיה קיימי על ארעא דישראל למגנא כו'. ומקום בית המקדש כנגד הבריאה. ומקום קדש הקדשים הוא כנגד היכל קדש הקדשים העליון של הבריאה.

מה ונמצא, כי אדם הראשון לפי שממקום כפרתו נברא, לכן היה אז העולם תמיד בסוד בריאה, ואחר שחטא נתהווה ביומין דחול. וכבר ביארנו בפרשת פקודי דרנ"ד ע"ב, כי אדם הראשון נברא על ידי זווג ז"א ונוקביה שעלו למעלה בהיכל אבא ואמא, ושם נזדווגו פנים בפנים, והולידו לאדם וחוה.

מו ולכן היה אז הז"א בסוד נשמה, שהיא בינה, ונוקביה היתה בסוד רוח שהיא ז"א. ועל דבר זה נאמר שם בסבא המשפטים בדצ"ט ע"ב, בענין נר ה' נשמת אדם, כי נשמה היא דכורא מאילנא רברבא עלאה, ורוח נוק' מאילנא זעירא.

מז והענין הוא, כי ז"א שהוא דכורא אילנא רברבא עלאה, משם היתה באה נשמת אדם הא', ונקראת נשמה, על שם היות הז"א למעלה במקום בינה ורוחו של אדם מנוקבא דז"א אילנא זעירא, נוקבא, ונק' רוח, על שם שהיתה אז נוקביה במקום ז"א בעלה, כמבואר שם במקומו בסבא דמשפטים.

מח ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה.

מט ונמצא כי ארץ ישראל שהיתה כנגד היצירה, אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה, כיון שהיצירה מתלבשת בה. וכן הבריאה מתלבשת ביצירה, ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה, וז"א נתלבש בנוקביה. וכן ע""ד זה בכל העליונים ממנו, כולם ירדו ממדרגתם.

נ ועתה נפשו של אדם היתה מנוקבא דז"א שירדה במקום נפש בבריאה, ורוחו היה מן ז"א שירד במקום נוקביה. ובזה יצדק המאמר האומר, כי נפש ורוח הם מלכות ות"ת, ולא יחלוק עם מאמר הסבא, המדבר אחר חטאו של אדם.

נא והנה עתה כמה מדרגות נפל אדם הראשון כי בתחילה היה גופו מן היצירה ועתה גופו מן עוה"ז, ונפשו מן העשיה, ורוחו מן היצירה, ממקום שהיה שם גופו בתחילה.

נב ואל תתמה, אם בכמה מקומות בזוהר תמצא, כי עץ הדעת ביצירה, טוב מטטרון, ורע סמא"ל, כי עץ הדעת איננו רק בעשיה, אשר יש בה קליפות מעורבות בקדושה, אבל אחר שירדה היצירה ונתלבשה בעשיה, נקראת גם היצירה עץ הדעת טוב ורע בשם העשיה. והרי נתבאר היטב ציור עץ הדעת מה היה.

נג והנה בזה שביארנו יתישבו שני הפסוקים, אחד אומר ויברא אלהים את האדם ואחד אומר וייצר ה' אלהים את האדם. כי האמת הוא: שגופו של אדם נוצר מן היצירה, וז"ש וייצר כו', ואחר שירדה הבריאה ונתלבשה ביצירה נמצא כי הרי הוא כאלו נברא מן הבריאה, וזמ"ש ויברא וכו'.

נד ועתה נבאר ענין הנזכר באורך, ואח"כ נבאר שטחיות לשון המאמר הנזכר ובתחילה נבאר ענין סדר מדרגת העולמות באיזה אופן היו עומדים בתחילה קודם שנברא אדם, ואיך ירדו ממדרגתם אחר שחטא. דע כי בחי' מספר העולמות עצמן לא נשתנה, כי תמיד הם בחי' ארבעה, שהם אצילית בריאה יצירה עשיה.

נה אבל סדר מדרגתם היתה כך, כי כל מקום עשר ספירות דעולם העשיה של עכשיו, וגם מקום ארבע ספירות תחתונות של היצירה דעכשיו, היו אז טרם בריאת אדם, פנויים ורקנים. ושם במקום הזה היה מדור אל הקליפות.

נו וששה ספירות אחרונות של העשיה היו במקום שהם עתה ששה ראשונות של יצירה, וארבעה ראשונות דעשיה היו במקום שהם עתה ארבעה אחרונות של בריאה, וששה אחרונות של יצירה היו במקום שהם עתה שש ראשונות של בריא. וארבעה ראשונות של יצירה היו במקום שהיא עתה נוקבא דז"א דאצילות, אשר כבר ידעת, כי אינה תופסת רק מקום ארבעה אחרונות דז"א, שהוא נצח הוד יסוד מלכות שבו, והיא עומדת כנגדם מאחוריהם, ולכן נקראת ד', לפי שאין מקומה, רק בארבעה ספירות הנזכר בלבד.

נז ועשרה ספירות הבריאה כולה היתה דמקום שהוא עתה ז"א דאצילות בעשר ספירותיו. וז"א ונוקביה דאצילות היו אז במקום שהם עתה אבא ואימא דאצילות, וע"ד זה היו העולמות מאבא ואמא דאצילו' ולמעלה, עד רום המעלות, עד אין סוף, גבוהים ממדרגתם, אשר הם עתה, ואין להאריך בהם.

נח ואמנם יש בזה קושיא, והוא כי כבר נתבאר אצלנו כי המדרגה התחתונה שבכל האצילות מעולה מכל מה שלמטה ממנו עד סוף העשיה, וכן ע"ד זה בכל המדרגות, כי גם המדרגה תחתונה דבריאה גדולה מכל מה שלמטה ממנה, שהם יצירה ועשיה, ואם כן איך אמרנו לעיל, כי עולם היצירה היו ארבעה ראשונו' שלה בלבד למעלה במקום שעומדת עתה נוקבא דאצילות, ושאר ששה ספירות התחתונות דיצירה, נשארו למטה במקום שהוא עתה בריאה, והרי במדרגה התחתונה דנוקבא דאצילות, היתה יכולה לעמוד כל העולמות אשר תחתיה.

נט והתשובה לזה היא, כי מ"ש במקום אחר, שמדרגה התחתונה מעולם העליון גדול מכל אשר למטה ממנו, איננו בערך כמות ושיעור מקום מוגבל, רק בבחי' איכות האור בעצמו, שהוא יותר מעולה מכל מה שלמטה ממנו, ובבחי' איכותו ומעלתו כולל כל מה שלמטה ממנו. והמשל בזה, שאנו רואים שהטיפה אחרונה אשר במוח האדם, כוללת כל מה שיש ממטה ממנה בכללות גוף האדם, ואפילו הכי אנו רואים כי בבחינת שיעור המקום אינו כן, אלא אדרבה אבר אחד של הגוף, כמו השוק או הירך, הוא גדול יותר מכל שיעור מקום כל הראש כלו.

ס גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל תשובה אחרת בזה, והיא כי אין הדבר הזה אמור אלא בהיות כל מדרגה ומדרגה במקומה הראוי לה, כי אז שיעור מדרגה התחתונה שבעולם העליון גדולה מכל אשר למטה ממנה. אבל כאשר עולם הבריאה עולה לעולם האצילות, אז חוזר הבריאה להיות במדרגת האצילות עצמו, וצריך כל כך שיעור מקום כאלו הוא עצמו אצילות. וכן כיוצא בזה בשאר העולמות. ולכן בעלות היצירה אל מקום נוקבא דאצילות חזר להיות במעלתה וצריך ארבע ספירות ראשונות של היצירה כל כך שיעור מקום כמו הנקבה של האצילות, אשר שיעורה גם כן ארבע ספירות דאצילות כנ"ל.

סא ונחזור לענין ראשון, כי אז קודם שנברא אדם היה סיום העשיה בסוף ספירה ששית של עולם היצירה של עתה, והיו פנויים כל ארבעה תחתונות דיצירה וכל עשר ספירות דעשיה של עכשיו, שהם י"ד ספירות, ושם היה מדור אל כל הקליפות.

סב וזה המקום של אלו הי"ד ספירות, היה אז סוד תחום העולמות כדוגמת מה שאנו נותנין לכל עיר ועיר תחום שבת סביב לה, וזהו סוד מ"ש חז"ל למה נקרא אל שדי, לפי שאמר לעולמו די. פי': כי כשהיו מתפשטין אלו הארבע עולמות אבי"ע, כאשר הגיעו אל מקום סיום ספירה הששית דיצירה של עכשיו, אמר להם די, ולא תתפשטו ולא תכנסו בתחום הי"ד ספירות הנזכר, אלא ישארו חלל אל הקליפות כנזכר.

סג ועתה נבאר ענין אדם הראשון, איך נתפשט באלו העולמות. והנה כבר הודעתיך במאמר תאנא דבי אליהו, שיתא אלפי שני הוי עלמא, בפ' בראשית בענין חטאו של אדה"ר כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות שהם בריאה יצירה ועשיה וע"ש היטב באורך.

סד והנה זה סדר התפשטותו בהם: כי ראשו של אדה"ר היה אז בעולם הבריאה, אשר הוא עתה מקום ז"א דאצילות כנזכר. וגרונו היה בד' ראשונות דיצירה שהוא עתה מקום נוקבא דאצילות, וכבר ידעת כי נוקבא דאצילות נקראת גן עדן ונמצא כי גרונו לבד היה נתון בג"ע.

סה ומשם ולמטה כל שאר גופו היה מחוץ לג"ע, באופן זה, כי כל גופו היה נתון בששה אחרונות של היצירה ובארבעה ראשונות של העשיה, אשר הם עתה שיעור מקום כל עולם הבריאה.

סו אמנם להיות כי גוף האדם נחלק לשתי חלוקות, כנודע, כי עד החזה מתפשט יסוד הבינה והאורות שבתוכו מכוסים ומן החזה ולמטה האורות הם מגולים כמבואר אצלנו בסוד החסדים המתפשטים בת"ת דז"א, ולכן נתחלק גופו בשתי עולמות, חציו העליון המכוסה, נתון בשש אחרונות של יצירה, וחציו התחתון המגולה, נתון בד' ראשונות דעשיה.

סז ונמצא, כי עיקר גופו היה למעלה ביצירה, כנודע כי הגוף רומז אל הואו של ההוי"ה, וגם היצירה נרמזת באות הואו עצמה, ורגליו של אדם הראשון, היו נתונים בששה תחתונות של עשיה של אז, שהם עתה ששה ראשונות של יצירה של עתה. והרי ביארנו התפשטות אדם הראשון בשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה בעת שנברא.

סח ועתה נבאר ענין אדם הראשון בעת שנברא, ע"ד מ"ש חז"ל במדרש ובתלמוד איך נקשר עם זה שביארנו. כי הנה רז"ל אמרו, כי אדם הראשון נברא גופו מארץ ישראל, ועגבותיו מבבל ומן אקרא דאגמא כו'. וכדי לבאר זה, צריך שנבאר ג"כ מה שאמרו בס' התיקונין, כי בארץ ישראל שלטה יצירה, ובחוצה לארץ שלטה עשיה. ולכן נבאר ענין חילוק ארץ ישראל וחוצה לארץ ועבר הירדן וסוריא כו' מה ענין כל אלו הבחינות. הנה ביארנו, כי אז קודם שנברא אדם, היו העולמות גבוהין יותר במדרגתם.

סט גם ביארנו, כי גופו היה מארץ ישראל. וכבר ידעת כי בארץ ישראל אין עשיה שולטת רק היצירה, והנה אז היו הו' אחרונות דיצירה במקום שהם עתה ששה ראשונות של הבריאה.

ע ומאלו השש אחרונות דיצירה של אז, היה גופו שי אדם, כי הגוף הוא סוד אות הואו, וכן היצירה סוד אות הואו. והנה היצירה שולטת בארץ ישראל כנ"ל, ונמצא כי גופו של אדם היה מארץ ישראל שהוא מן היצירה, אשר היא באמצע שתי עולמות בריאה ועשיה וכן הגוף של האדם הוא אמצעי של כללות האדם.

עא ואמנם הספירה האחרונה מו' ספירות דיצירה, הנה היא נקראת מלכות דיצירה, נוקבא דז"א דיצירה, אשר עתה היא הספירה הששית של עולם הבריאה, והנה שם הוא סוד עבר הירדן מקום בני גד ובני ראובן. והיא בחי' מלכות דיצירה של אז עם כל הג' ראשונות דעשיה של אז, שהם עתה ד' ספירות תחתונות דבריאה.

עב וכל אלו הד' ספירות תחתונות דבריאה של עתה, הם סוד עבר הירדן, והם ת"ת ונצח והוד ויסוד דבריאה של עתה. אבל מלכות דבריאה של עתה שהיתה אז ספירה הרביעית דעשיה, היא הנקרא סוריא, ומעלתה גרועה מעבר הירדן.

עג ונמצא כי המלכות דיצירה של אז, היה עבר הירדן של אז, ומלכות דבריאה של עתה היתה אז בחינת סוריא, והששה אחרונות של עשיה של אז, שהם ששה ראשונות דיצירה של עתה, היו חוצה לארץ, לפי שאלו היו אז בחינת עשיה, ונודע כי בחוצה לארץ תלייא עשיה, ושלטא תמן. וכבר ביארנו כי רגליו של אדם הראשון היו מחוצה לארץ.

עד ונודע כי כל רגל ורגל נחלק לשלשה פרקין. והנה שני הפרקים העליונים שבשני הרגלים, שהם הנקראים עגבותיו, היו מן בבל זמן אקרא דאגמא כנזכר בגמרא.

עה ואל תתמה מזה, כי קרובות הם לארץ ישראל מאד. כמ"ש במדרש ובירושלמי מעשה בההוא גברא שהיה חורש עם פרתו וברחה מלפניו והוא אחריה עד שהגיעו לבבל קודם הלילה. ואם כן אינו רחוק שיהיה גופו מארץ ישראל ועגבותיו מבבל, שהם שני הפרקים עליונים הסמוכים אל הגוף. ושאר ארבעה פרקים תחתונים שבשתי רגליו, היו מן שאר הארצות שבחוצה לארץ.

עו והרי עתה ביארנו איך אדם הראשון לוקח מכל העה"ז, וגם היה גופו באורך התפשטות שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה גם כן והכל אחד. והנה נתבארה הבחינה הראשונה, איך היו העולמות בעת שנברא אדם הראשון. וביארנו איך ראשו וגרונו היו תוך ג"ע, וגופו ורגליו בשאר העולם.

עז ועתה נבאר הבחינה השניה והיא אחר שנברא אדה"ר והכניסו הקב"ה בג"ע כי אז היה מחצי יום ששי ומעלה, אשר אז בהכרח מתוספת הקדושה בעולמות כולם, כמבואר אצלנו בענין ערב שבת. כי משעה חמישית של ערב שבת מתחילים העולמות להתעלות למעלה ממקומם, וקדושה נתוספת בהם כנזכר אצלנו בסוד ה' יתירה הנז' בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, לרמוז אל שעה חמישית כנזכר.

עח ולכן נבאר עתה מה שנתחדש אז באותו ערב שבת אחר חצות, כשנברא אדם ונכנס בג"ע כל גופו. כי כשנברא לא היה בג"ע רק ראשו וגרונו בלבד כנזכר ושאר גופו היה בעה"ז. אבל עתה נכנס כולו בג"ע.

עט והעולמות נתעלו באופן זה: כי ז"א עלה במקום שהוא עתה מקום א"א, ונוקבא דז"א עלתה במקום שהוא עתה מקום אבא, והבריאה עלתה במקום שהוא עתה מקום אמא, והיצירה במקום ז"א, והעשיה במקום מלכות נוקבא דז"א.

פ ועלו ד' ראשונות דעשיה, כי כך שיעור נוקבא דז"א ד' ספירות בלבד, ושאר ו' ספירות אחרות דעשיה במקום ו' ראשונות של הבריאה של עתה. ואמנם גם או"א דאצילות, וכל אשר למעלה מהם, הם גם כן עלו למעלה ממדרגתם כפי הסדר הזה, ואין להאריך בהם.

פא ודע כי עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתתם הוא כן כפי הסדר הזה, וכך הוא המקום הראוי להם להיות תמיד. והטעם הוא, כי הנה ז"א צריך להתגדל ולהיות כמו אריך אפין, ואם כן צריך לעלות עד שם, ומקום אריך אפין צריך שיהיה מקומו של ז"א, כי על ידי כן ז"א נעשה אריך.

פב ונוקביה דז"א במקום אבא, בסוד ה' בחכמה יסד ארץ, דאבא יסד ברתא. ובסוד ושמרתם את השבת כי קדש היא כי שמור שהיא הנוקבא נעשית קדש שהוא אבא. וזמ"ש קדש היא, כי היא הנקבה חזרה להיות קדש. והבריאה עלתה באמא, בסוד מה שידעת כי אמא מקננא בכרסיא. ויצירה במקום ז"א, כי ז"א מקנן במלאך. ועשיה בנוקבא דז"א. כי מלכות מקננא באופן, שהיא העשיה.

פג ונמצא שזהו המקום הראוי אל סדר מדרגת העולמות. ונמצא עתה, כי כל העולמות התחתונים של בריאה יצירה עשיה היו במקום האצילות, זולתי שש אחרונות דעשיה, אשר היו אז בשש ראשונות של בריאה של עתה.

פד וזה היה בסוד עיבורה של עיר, הבז' במסכת ערובין, כי אלו הששה התחתונות יוצאין ובולטין מחוץ לעולם האצילות, כדמיון אשה עוברה שהעובר בולט ויוצא לחוץ מגופה.

פה ונמצאו עתה פנויים ארבעה תחתונות דבריאה וכל עולם היצירה ועשיה, שהם מקום עשרים וארבע ספירות, וכל המקום הזה היה אז פנוי וריק וחלל והיה בסוד תחום שבת שהוא אלפים אמה כנודע, זולת הארבעה עשר ספירות התחתונות ששם היה מדור קבע אל הקליפות כנ"ל. והיוד ספירות אחרות העליונות היו סוד תחום שבת.

פו והבחינה השלישית היתה אח"ך אז בערב שבת, ביום שנברא אדם הראשון, בין הערבים, שאז הוא זמן הנקרא תוספת שבת ועדיין אינו שבת גמור, והענין הוא, כי הנה אחר חצי היום של ערב שבת ההוא, כבר נתבאר שהיצירה והעשיה עלו במקום ז"א ונוקביה דאצילות. אמנם לא עלו רק הארבעה ראשונות בלבד דעשיה, והו' תחתונות נשארו מחוץ לאצילות בעולם הבריאה, ועדיין אין זה קדש גמור.

פז ובהיותם כך, נמצא שחזרו יצירה ועשיה להיות כדוגמת ז"א ונוקביה והיו עומדין בסוד אחור באחור. ובהיות הנקבה באחור הזכר אין לה רק קומת ארבעה ספירות בלבד כנ"ל, אבל כשחוזרין פנים בפנים יש בה קומת עשר ספירות גמורות, וכן היה עתה בעשיה והיצירה, כי העשיה היתה בארבעה אחרונות דיצירה אחור באחור, ובהיות זמן בין הערבים אז כל העשר ספירות דעשיה עלו למעלה, והפכה העשיה פניה כנגד פני היצירה פנים בפנים, כדמיון ז"א ונוקביה כנזכר.

פח ועתה נמצאו כל שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה כולם תוך האצילות לגמרי וכולם קדש גמור, ונשארו שלש עולמות בריאה יצירה עשיה שהם שלשים ספירות פנוים ומקום חלל בסוד אלפים אמה תחום שבת. והששה עשר ספירות עליונות היו תחום שבת, והארבעהעשר תחתונות היו מדור אל הקליפות כנ"ל, והם מחוץ לתחום והבן זה. והנה כל אלו השלשה בחינות נעשו אז מאליהם, שלא על ידי מעשה התחתונים אדם וחוה.

פט והנה גם לענין אדם בעצמו, הרויח בזה, כי עתה גופו ורגליו כולן היו בג"ע שהיא נוקבא דאצילות, מה שלא היה כן לגמרי אפי' בעת הבחינה השנית. והנה אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת היה יכול להעלות ע"י תפילותיו של יום השבת ההוא את העולמות עליות אחרות יותר גבוהות במאד מאד, עליה אחר עליה בכל תפלה ותפילה, שהם תפילת ערבית ושחרית ומוסף ומנחה.

צ ואין אנו עתה מאריכין סדר עלייתם, אבל נזכיר בקצרה העליה אחרונה הגדולה שבכולן, והיא במנחת שבת, כי אז היו עולין תכלית העליה. והוא, כי עולם האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון, שהוא במקום אדם קדמון לכל קדומים, הנז' אצלנו ביאורו באורך גדול, והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון.

צא עוד צריך שתדע כלל אחר, כי הנה נודע אצלנו כי כל העולמות כולן יש בהם שתי בחינות, והוא בחינת פנימיות העולמות ובחי' חיצונותם, והנה אז עלו כל שתי הבחינות הפנימיות והחיצוניות.

צב ונבאר עתה איך ירדו העולמות ונפלו ממקום קדושתן על ידי חטאו של אדם, כי הנה ירדה העשיה והיצירה והבריאה למטה במקום אותם השלשים ספירות שהיו בתחילה חלל וריקם בסוד תחום שבת.

צג ונמצא כי כל העשר ספירות דעשיה, והארבעה תחתונות דיצירה שהם נקראים רגלי היצירה, נטבעו בתוך מקום הקליפות כנ"ל, שמקומם היה אז שיעור ארבעה עשר ספירות, כנז' אצלנו גם כן בסוד ודי זהב.

צד ובזה תבין למה בכל הזוהר והתיקונין קורא אל עולם העשיה מקום הקליפות, והוא לסיבה הנ"ל, כי אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא, אלא שירדה אל מקום הקליפות כי אין זה מקום אמתי הראוי אליה.

צה אמנם בחינת הזכר שהוא עולם היצירה לא נפל כולו רק רגליו בלבד כנזכר וזהו סוד ויאסוף רגליו אל המטה שהעלם למעלה מתוך הקליפות.

צו גם זה סוד טעם איסור יציאת חוץ לתחום ברגליו אפי' שלא ע"י משא אלא האדם בעצמו ברגליו, והוא כדי שלא יוציא רגליו, שהם ארבעה אחרונות דיצירה עולם הזכר, אל מקום הקליפות, שהם עומדים מחוץ אל תחום שבת כנ"ל. כי ארבעה עשר ספירות הוא מקומם וכל שאר מקום העליון נקרא תחום שבת. כנ"ל באר היטב, והבן זה.

צז ולכן כונתינו ביום שבת להעלות העולמות אל מקומם האמתי כבראשונה, ולא להורידם למטה חוץ לתחום שבת, וזהו סוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ועל כן אין לצאת בשבת מחוץ לתחום, כי הוא יוצא אל מקום הקליפות, במקום ששם עומדת העשיה בימי החול עתה אחר חטאו של אדם, וכמבואר אצלנו במשנת הקיטע יוצא בק"ב שלו, וגם בתקונין לעיל דף ק"ז ע"א.

צח והנה כל ירידת העולמות במדרגה הזאת הוא בימי החול, אבל בערב שבת מתחילים לעלות. וכן הם הולכים ועולין מדרגה אחר מדרגה עד מנחת שבת, כמבואר אצלנו במקומו. ואמנם הדבר בקיצור הוא כך, כי מסוף שעה חמישית של יום הששי, מתחילין העולמות עליה אחר עליה, עד שנמצא, כי בחזרת תפלת מוסף דיום שבת, העולמות הם במצב שהיו בעת שנברא אדם הראשון שהוא הבחינה הראשונה משלשה בחינות הנ"ל. אשר ששה תחתונות דעשיה הם במקום שהם ששה ראשונות דיצירה בימי החול. ונמצאים ארבעה עשר ספירות אחרונות שהם ארבעה אחרונות דיצירה ועשר ספירות דעשיה פנויים וריקנים.

צט ודע כי כן הענין בתפלת מנחה של ימים טובים כמבואר אצלינו כי תפלת מוסף דשבת ותפלת מנחה דיום טוב שוין הן בענין עלית העולמות. ונמצא כי מה שהיה נעשה אז כשנברא אדם שהיה קודם חצי יום הששי, נעשה עתה בתפלת מוסף דשבת. ולא עוד, אלא שעתה בתפלת המוסף נעשה על ידי מעשה התחתונים בתפלתם, אבל אז היה עולים מאליהם אותה העליה כנ"ל בלתי מעשה התחתונים כי הרי עדיין לא היה נברא אדם. ולא עוד אלא שאז היו עולים שתי בחינות: פנימיות, וחצוניות העולמות לגמרי, אבל עתה במוסף שבת אינו עולה רק בחינת פנימיות העולמות בלבד אבל חצוניות העולמות נשאר במקומו, ואין להם עליה כלל אפילו בשבת. כי אם גם החיצוניות היה עולה, היינו רואים בעינינו עלית העולמות איך עולים ממה שהיו בחול, אבל עלית פנימיות העולמות אינו ניכר ונראה לעין אעפ"י שעולה, וזכור זה. ועיין בשער הכונות בדרוש סדר חילוק תפילת שחרית דימי החול, כי שם נתבאר גם כן הדרושים האלו.

ק ומה שהיה נעשה כשנברא אדם אחר חצי יום הששי כשנכנס לג"ע, נעשה עתה על ידי מעשה התחתונים בחזרת תפלת מנחה של שבת, שהיא תכלית העליה, שאין כח עוד בתחתונים להעלות העולמות יותר מעליה זו. הלא היא, כי ז"א עולה עד דיקנא דא"א כמבואר במקומו, וכן כיוצא בזה, עד שנמצא כי ששה אחרונות דעשיה הם במקום ששה ראשונות דבריאה של עתה.

קא ואין בנו עוד כח להעלות עוד שש אחרונות דעשיה בעולם האצילות בשום זמן כלל ועיקר. ובשער המצות במצות שביעית נתבאר סיבת ירידת העולמות שהיתה לברר הבירורין של המלכים שירדו שם, וע"ש.

קב ואם כן עתה תראה כמה גרם חטאו של אדם להוריד העולמות ירידה עמוקה כזו, כי אי אפשר לנו עתה להעלות העולמות אפי' במנחה של שבת, אלא כמו שהיו אז בתוספת שבת בין הערבים. ובפרט בכל החילוקים הנז', שאז הי' נעשה מעצמו, והיה עולה גם חיצוניות העולמות, משא"כ עתה כנזכר והרי זה קלקול אחד גדול שגרם בכל ארבע עולמות אבי"ע.

קג עוד גרם קלקול שני בבחינת עצמו. כי בתחילה היתה מעלתו גדולה עד מאד כי אפילו בשעה שנברא בלבד, היתה מעלתו גדולה ממעלת מטטרו"ן עתה, כי הנה מטטרו"ן הוא ביצירה לבד, ואדם הראשון היה אז ראשו בעולם הבריאה שהיה במקום ז"א דאצילות עתה, וסיום פרקין תתאין דרגליו, שהם בשש תחתונות דעשיה, היו אז במקום שש ראשונות דיצירה של עכשיו, ומכ"ש בשתי הבחינות האחרות: שניה ושלישית, אשר אז אפילו רגליו היו תוך עולם האצילות, וגם היה עוד יכול לעלות עליות גדולות למאד ע"י תפלותיו ביום שבת אם לא היה חוטא כנ"ל.

קד ונמצא כי אפילו בחינת גופו בלבד של אז, היה תופס שלשה עולמות בי"ע, בהיותם באותה המדרגה, העליונה, מלבד בחינת הנשמה והרוח והנפש אשר לו, כמו שנבאר בלשון המאמר בסוד זיהרא עילאה.

קה ובזה תבין מה שביארנו במאמר חז"ל, שאמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וכו', ששם ביארנו, כי אורך שיעור קומתו של אדם בבחינת הגוף, היה אוחז שלשה עולמות בי"ע בהיותם במדרגה עליונה, כנזכר, ואחר שחטא, בחינת גופו שהיתה תחילה משש אחרונות דיצירה הנקראים גן עדן כנ"ל, היה אח"כ מא"י התחתונה החומרית, בזה העולם התחתון דעשיה.

קו ואע"פ שתמצא בדברי חז"ל, שאדם הראשון ממקום כפרתו נברא מעפר בית המקדש אין זה בית המקדש התחתון רק העליון, שהוא בשש אחרונות דיצירה כנ"ל. וזמ"ש במאמר הזה של הזוהר, אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא וכו', כמו שנבאר בע"ה.

קז ואמנם מטטרו"ן עתה הוא יותר גרוע במעלה מאדם הראשון הא', ולכן נודיע ענין מטטרו"ן. דע, כי אעפ"י שאמרו בתיקונין, כי מטטרו"ן הוא בעולם היצירה, הענין הוא כי גופו שהם ו"ק שלו הם בעולם היצירה, ולכן מכנים אותו בשם יצירה, אבל האמת הוא כי ראש מטטרו"ן הוא בבריאה, וגופו ביצירה, ורגליו בעשיה ונמצא שיעור קומתו בג' עולמות בי"ע. אמנם הוא בהיותם עתה אחר נפילתם, אבל גופו דאדם מראשו עד רגליו היה אוחז שלשה העולמות הנזכר בהיותם למעלה כפי מעלתם, כנזכר, ואין ספק כי הפרש גדול לאין קץ יש ביניהם.

קח *ונבאר ענין הנשמות אשר היו כולם כלולים באדם. ובזה יתבאר ענין מאמר חז"ל, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח דע, כי כשנברא אדה"ר כל הנשמות נכללו בו אז, כנזכר בפ' כי תצא במצות שילוח הקן. ורצה הקב"ה שיהיה שנות העולם ששת אלפים שנה, שיתוקנו בהם כל הנשמות ההם הבאים מבי"ע, שהם ששת אלפים כנזכר, ונודע כי כל הנשמות באות מזווג עליון מטיפת ה"ח וה"ג שבדעת, כנודע, מפסוק וידע אדם את חוה אשתו. כי זווג נקרא לשון ידיעה, לפי שטפת הזווג נמשכת ממוח הדעת.

קט ועוד טעם אחר, כי שאר המוחין הם לצורך האדם עצמו, אבל המוח הג' של החו"ג משם יוצא טיפת זרע להוליד ולדות אחרים, כי חו"ג נקראים ברא וברתא ולכן טיפת הזרע: של הזכר הוא מבחינה החסדים לבד, ושל הנקבה מטיפת הגבורות לבד. ומאלו לבד הוא בנין גוף הולד.

קי ולהיות כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות בי"ע כנזכר, והביאור הוא: כי אותם החסדים והגבורות, שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע, מהם יוצאים הנשמות של התחתונים, וכל אותם הנשמות שהיו כלולות באותם החו"ג שבג' עולמות בי"ע היו כלולות בנשמת אדה"ר. והנה הוצרכו שנות עולם להיות כמספר הנשמות ההם, כדי שבאותם השנים יוצרו אותם הנשמות ויבואו בעה"ז בגוף ונפש ויתתקנו, ולכן היו שנות העולם שהא אלפי שני כנגד מספר הנשמות הנזכר.

קיא ונבאר עתה סדר חלוקם, כי הנה התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה, ולהיות כי שרש כל הקליפות הם בעשי' לכן נקרא שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד והארץ היתה תהו ולכן רוב אותם הדורות היו רשעים דור אנוש דור המבול דור הפלגה אנשי סדום, וכיוצא בזה.

קיב אח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א הנקרא תורה שבכתב, ולכן נקרא שני אלפים תורה. ולכן בהם ניתנה התורה לישראל, אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אמא הנקראת ימי המשיח, ועם היות שבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח, והטעם הוא כי כל בחינת גאולה היא מסטרא דאמא עילאה הנק' דרור וחורין, והיא הנקראת לאה, אמא דמשיח בן דוד.

קיג והנה קודם שחטא, היו כל אלו ששת אלפים דרגין דנשמתין כלולות בו, וכאשר חטא אדה"ר נתמעט ועמד על מאה אמה, בסוד ותשת עלי כפכה כמ"ש חז"ל. ואלו המאה אמות, הם עצמם מ"ש רז"ל במ"א, שהיה חלתו של עולם, כי הנה שעור החלה הבינונית היא אחד מחמשים, כשעור התרומה שהוא תרי ממאה.

קיד והנה הששת אלפים שנים: שהוא העולם הכולל שלשה עולמות בי"ע הנז' לעיל, הם מאה ועשרים פעמים חמשים, וכפי זה היה ראוי שיתמעט האדם ויעמידהו על מאה ועשרים אמה, כדי שיהיה ממש כשיעור חלתו של עולם, אמנם לא זכה אדה"ר רק בבחינת חלה והתרומה של אלף הב', דבריאה, שהם זו"ן ושל ד' אלפים דיצירה ועשיה, ולכן עמד על ק' אמה אבל בחינת הנשמות שמאלף שנים הראשונים דאו"א דבריאה לא לקחם.

קטו וכאשר נולד מרע"ה מבחר הנבראים, זכה לכלם, וז"ס בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וארז"ל בשגם זה משה. ובזה תבין, מ"ש בס"ה כ' משה זכה לבינה, והענין הוא כי זכה אל הנשמות דבינה דבריאה, ומכ"ש לשאר תחתונות עד סוף העשיה, ונודע כי או"א לא מתפרשאן, א"כ כשזכה לבינה גם החכמה בכלל היתה, ולכן נקרא משה, שהוא בגימטריא קפ"ד שהם אחורים דהוי"ה דע"ב דיודין שבאבא.

קטז וקס"א, שהוא בחינת הפנים דשם אהי"ה דיודין שבאמא כנודע. והנה כפי זה יקשה מ"ש חז"ל כי אדם עצמו הוא חלתו של עולם, וא"כ הוא עצמו היה ראוי לקחת כל הק"ך אמות. והתשובה היא במה שנודע בפ' איפה היית ביסדי ארץ, כנזכר במד"ר ובתנחומא. וז"ל מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם וכו' וכל הנשמות זה תלוי בראשו וזה בצוארו וזה בעיניו וכו'.

קיז והנה כשנולד כל צדיק וצדיק בעוה"ז, הנה הוא אבר פרטי מאברי אדה"ר, ובהיותו נשלם ונתקן הצדיק הזה, הנה נשלם ונתקן אדה"ר עצמו ממה שנתמעט ונגרע בתחלה.

קיח והנה גם מרע"ה נכלל באדם בסוד מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אדם הבל. וכאשר משה זכה בהם ותקנם, ודאי שאדה"ר עצמו נשלם ונתקן בהם, ונודע כי משה מבחר הנבראים, ולכן הוא תקן פגם אדה"ר, מה שלא תקן שום צדיק אחר בעולם.

קיט ונבאר מה ענין מעוט הזה שנתמעט אדה"ר, ומי הם אלו הבחי' שנשארו בו הנקרא חיתו של עולם, שהם עשרה מכל פרצוף, והם תרי ממאה. דע כי חז"ל אמרו, כי אדה"ר נידון בנשירת איברים, והענין הוא כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר וכלם היו אברים פרטים שבו וכשחטא נסתלקו ממנו כי שלטה בו הקליפות, ונטבעו כולם תוך הקליפות, כנזכר אצלינו בפרשת עקב בסוד האכילה.

קכ ולכן כל תפילותינו ומצות מעשיות שאנו עושים בכל יום תמיד עד ביאת המשיח הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשארו מאדם הראשון ונפלו בתוך הקליפות עד דמטי רגלין ברגלין כנזכר בס"ה בפ' פקודי וכשיושלם בירורם ותקונם אז יבא משיח בן דוד.

קכא ואמנם מה שנשארו כלולים באדם ולא נפלו בקליפות הם הנקרא חלתו של עולם כנזכר, והחלה נטלת מן המשובח שבעיסה כמש"ה בהרימכם את חלבו ממנו, ולהיותם מובחרים לא שלטו בהם הקליפות כמו באחרות, האמנם להיות שנשרו ממנו בסבת חטאו, הסברא נותנת שנטל ממנו המשובח ונשאר בו הגרוע כיון שחטא, וגם לזה יש סיוע מן הפסוקים האומרים אנחנו טמאים לנפש אדם וכיוצא באלו, ובפרט במה שנתבאר אצלינו כי נפש אדם ר"ל מה שנשאר באדם היה בחי' נפש שהיא תחתונה שבכל הנשמות כנודע.

קכב האמנם דע כי שתי סברות אלו הם אמתים, כי מוכרח הוא שהקליפות שולטות בגרועות ולא במשובחות, ואם ח"ו היו שולטות גם במשובחות מכ"ש שהיו שולטים גם בגרועות ולא היה נשאר נפש כלל באדה"ר, א"כ ודאי שהמשובחות נשאר באדם, האמנם להיות כי הגרועות ניטלו ממנו ע"י חטאו, מוכרח הוא, כי גם המשובחות שנשארו בו גם הם נפגמו בצד מה ע"י חטאו ונסתלק אורם הגדול ונשארו בערך הגרועות הנקראים נפש אדם בלבד ולא רוח או נשמה וכיוצא.

קכג והנה מה שנשארו בו הם בחי' הכתרים של כל הנשמות, והענין הוא כי, הנה נתבאר שלא זכה אדם אחר שחטא אל הנשמות של או"א דבריאה אלא מזו"ן ולמטה, והנה הם עשרה פרצופין והם זו"ן דבריאה ואו"א וזו"ן דיצירה ואו"א וזו"ן דעשיה, והנה כל פרצוף כלול מי"ס וכל ספירה וספירה כלולה מעשר, נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות, והי' שבהם הם כתרים שבהם שהם: כתר שבכתר. וכתר שבחכמה וכתר שבבינה וכו', הרי כי בכל פרצוף יש עשרה כתרים, והנה הם עשרה פרצופים ובהם מאה כתרים. ואלו הם סוד מאה אמה שנשארו באדם הראשון, שהם הכתרים שבכל הנשמות, כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר.

קכד וערך ט"א, כי כיון שאדם הראשון אעפ"י שחטא, עכ"ז מבחר כל הנבראים הוא, כי יציר כפיו יתברך הוא. משא"כ בשום נברא ובלי ספק כי המובחר שבכל הנשמות נשארו בו, והוא זכה אליהם יותר מכל שאר הנבראים.

קכה ואמנם ע"י מה שחטא נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל ולא נשאר בהם הארה זולתי שיעור ההארה שהיה אל בחי' המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא, ונמצא כי אלו הכתרים שנשארו בו, אין הארתם רק שיעור הארת מלכיות, שהיה בתחילה קודם החטא, ולכן נקרא נפש אדם, כי המלכות נקרא נפש והבן זה. ונמצא כי כל הכתרים נשארו בו אפי' הכתר האחרון שבכולן שהוא הכתר של ספירת המלכות שבנוקבא דעשיה.

הכלל העולה, כי שלשה בחינות נתחלקו כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר, שהם בעשרה הפרצופין הנז' מזעיר דבריאה עד נוקבא דעשיה, והם אלו, בחינה הא' העליונה כולם, היא הנקראת זיהרא עילאה שניטלה מאדה"ר, ולא שלטה בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו ע"י חטאו אשר חטא, ולא זכה אליה עד שבא חנוך הוא מטטרו"ן ולקחה. כמו שנתבאר אצלינו בפ' קדושים בס"ת דף פ"ג ע"ב ע"ש. והוא בחינת האורות הנקראים יחידה חיה נשמה ורוח, שבכתרים שבכל ספירה וספירה שבי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופין הנזכרים.

קכו בחינה השנית גרועה ממנה, היא נשארה באדה"ר אף אחר שחטא וגם בזו לא שלטו הקליפות, והיא נקראת חלתו של עולם, כנזכר, והיא בחינת האור הנק' נפש שבכתרים שבכל ספירה וספירה שבי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופים הנזכרים. וב' בחינות אלו, הא' והב' אינם קודם החטא אלא בחינה א', שהם הכתרים בשלימותם, ואחר שחטא נתחלקו לב' בחינות.

קכז שלישית גרועה משניהם, והיא כל שאר הנשמות, שהם כל אורות ט' בחי' נפרדות התחתונות שבכל ספירה מעשר הספירות שבכל פרצוף מעשר הפרצופים הנ"ל. ובאלו שלטו הקליפות על ידי חטאו של אדה"ר, ונשרו ממנו ונפלו לעמק הקליפות, ולא יושלם תיקונם אלא עד בא משיח בן דוד כנז"ל, וכשיושלמו כולם לבא בעולם ולהתקן אז משיח בן דוד בא.

קכח *והנה כבר בארנו לעיל כי יש ב' מיני זווגים לאו"א דאצילות: הא' הוא היותם שוין וארוכין בכל גובה קומתן, הב' הוא היותן בקצרות קומה כנ"ל, שהוא סוד ישסו"ת. והנה גם בזו"ן יש ב' מיני זווגים אלו: הא' הוא בהיותן זו"ן שוין בקומתן, הב' הוא כשהנוקבא אינה מגעת רק עד החזה דז"א לבד בהיותן אב"א. והנה הזווג הא' נקרא זווג פב"פ, והב' נק' אב"א. והנה אחר שידעת חלוקי אבי"ע איך הם, נבאר ונאמר, כי הנה לפי שכל מציאת ההולדה לנשמות חדשות אינה רק ע"י המוחין העליונים דאו"א כנ"ל, ולכן עד מקום שמגיע הארת זווג או"א, יש שם בחי' הולדה וזווג, אך משם ואילך לא יש זווג.

קכט והענין כי הכתוב אומר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, והנה ג' אלו לא נמצא ביחד רק באצילות בסוד עונה הנשמות החדשות, וכן יש ג"כ בבריאה רק שהם בסוד המלאכים כנ"ל, וביצירה חסר סוד העונה, ובעשיה לא יש רק שארה לבדה.

קל והענין הוא כי הלא הזווג הראשון דאו"א המעולה הוא לצורך זו"ן דאצילות עצמו, שילידו נשמות הצדיקים חדשות ממש. וזווג הב' דאו"א דאצילות הוא פחות יותר, לכן הוא לצורך או"א דבריאה שיתנו המוחין לזו"ן דבריאה, להוליד נשמות המלאכים החדשים ממש, כי כיון שזווג או"א מגעת שם לכן יש שם בחי' זווג והולדה ממש, שזהו סוד עונתה האמורה בתורה, כי ע"י, הארת הזווג או"א בה, יש שם ג"כ בבריאה בחי' מוחין, כי יש שם או"א כנ"ל בסוד אמא מקננא בכורסייא בג' ספיראן, אבל להיות זה זווג הב' יותר גרוע, לכן אין מולידין נשמות רק מלאכים לבדן לעולם היצירה.

קלא והנה יש עוד ב' זווגים בזו"ן דאצילות אמנם הראשון שהוא יותר משובח הוא לצורך היצירה וזווג הב' נמשך לצורך עשיה, האמנם להיות כי שורש ב' זווגים אלו נמשך מזו"ן, אשר שרשם לא היה רק ו"ק לבד בלתי מוחין, ולכן כאשר היא מאיר ביצירה בסוד ו' ספיראן מקננן ביצירה אינן מאירין ביצירה רק ו"ק לבד, ואין פרצוף בכל היצירה יותר מו"ק בלתי מוחין, לכן אין הולדה לזו"ן דיצירה, וכ"ש בעשיה.

קלב *ועתה נבאר ענין הפרש בין יצירה לעשיה, כי יצירה יש בה כסותה ועשיה אין בה רק שארה. והענין: כי הלא כל הב' זווגים דזו"ן אינם אלא להמשיך חיות ושפע אל היצירה ועשיה לבד לצורך עצמן, ולא לצורך הולדה וזווג. ומזווג א' דזו"ן דאצילות שהוא פב"פ, נמשך חיות אל היצירה בבחי' ו"ק. ומזווג הב' שהוא אב"א נמשך החיות אל עשיה להחיותן בבחי' ג' גו ג'.

קלג והנה סוד החיות והשפע, הוא סוד המזון הרמוז בכתוב שארה, ובדבר זה שוין יצירה ועשיה, אך מה שנתוסף ביצירה יותר מבעשיה, הוא סוד כסותה.

קלד והענין פי סוד הכסות מורה על היות לעולם היצירה כסות ומכסה מן עולם אחר המכסה עליו שהוא עולם עשיה המכסה על עולם יצירה, כנודע. כי כל תחתון נקרא מכסה עליון, וכן היצירה מכסה על הבריאה וכיוצא בזה וסוד כמות זה הוא בפחי' הכלים דעשיה ולא בבחי' העצמות.

קלה ואמנם נמשך ליצירה ב' הארות: הא' חיות ליצירה עצמה, והב' חיות לבחי' עשיה המכסה עליו. וזה שארה כסותה. אך עשיה שהוא עולם התחתון מכולם, ואין אחר למטה ממנו שיכסה אותו, לכן אין בו רק שארה שהוא חיות ומזון אל העשיה. אך כסות אין לה כנ"ל.

קלו וזהו מלת שארה, מלשון שיורין. כי באצילות נתקן הכל בסוד פרצוף גמור ובבריאה חסר מעט, וביצירה חסר יותר, אך בעשיה לא יש שום תיקון, רק מה שנשתייר לה, הוא בחי' א' של ג' גו ג', של סוד העיבור, כי זווג המועיל לבחי' זו אינו רק לצורך חיות להן עצמן, דוגמת החיות הניתן לעובר בהיותו במעי אמו.

קלז נמצא כי מזווג הא' דז"א דאצילות מאיר באו"א דיצירה שיזדווגו לתת חיות לבניהן לזו"ן דיצירה בבחי' יניקה שהם ו"ק, ומזווג הב' נמשך הארה לאו"א דעשיה כדי שיזדווגו לתת חיות לבניהן זו"ן דעשיה בבחי' עיבור ג' גו ג'.

קלח וכנגד עולם זה, הנקרא שארה, נאמר והיה שארית יעקב בגוים, כי היא בחינת שיורין שנשתיירו בבחינת ראשונה של ג' גו ג'. והנה שיור הקדושה אלו, נקרא שארית יעקב, שהוא בעשיה, אשר שם כל הקליפות ואלהים אחרים. וז"ס והיה שארית יעקב בגוים, שהם הקליפות. ואם תזכור מ"ש לך בסוד ואמר הדור האחרון, שהוא הנקרא שארית יעקב, שהוא בחי' דמטי רגלין ברגלין, ותבין הפסוק זה יותר וד"ל.

קלט והרי בארנו ב' בחי' זווג זו"ן דאצילות: א' זווג פב"פ, בהיותן שוין בקומתן, והב' הוא זווג אב"א. וב' זווגים אלו א' ליצירה וא' לעשיה. ואמנם מצינו ראינו זווג ג' לזו"ן, והוא בהיותה קצרת הקומה עד החזה דז"א לבד, אך הם פב"פ וזה הזווג ממוצע בין ב' הזווגים הנ"ל, וא"כ למה לא נברא עולם אחר נגד זה הזווג הג'.

קמ והתשובה לזה, כי הלא עיקר הזווגים הם ב' הנ"ל לבד. והענין כי קודם שבא אדה"ר וקודם בריאת עולם היו זו"ן אב"א. ולכן כל העולמות כולן היו אב"א בסוד העשיה שהוא אב"א, לכן ט"ל מלאכות הם בסוד העשיה, כי שם הוא המעשה, וכולם היו בסוד אב"א.

קמא ואחר שבא אדה"ר ותיקן ע"י תפלתו את העולמות בסוד לעבדה ולשמרה, הנה עד שבא אדה"ר היו ו' ימי המעשה בסוד ט"ל מלאכות הנ"ל בהיותן אב"א, ואז הוא גרם הנסירה העליונה, וחזרו זו"ן פב"פ, והיה יום השבת, לכן נאסרו כל הט"ל מלאכות בשבת, כי גורם להחזיר העולמות אב"א כבתחלה.

קמב והנה סבת היותן בתחלה אב"א. הוא מפני כי אשר עדיין לא נתקנו ג"ר, וירד האור בז"ת, ולא יכלו לסבול ומתו. וז"ס ואלה המלכים וגו'. וכאשר נתקנו ג"ר בסוד פרצוף, נתמעט האור ויכול הז"א (לסובלו) כמבואר אצלינו כי המיעוט הוא סבת תיקון אל המקבלים. ואמנם הקליפות נעשה מאלו המלכים משיוריהם.

קמג וכאשר נתקנו או"א, ירדו הדינין לתתא בזו"נ. וכאשר נתקנו זו"ן ראה המאציל יתברך שאם יתוקנו בבחי' פב"פ יתאחזו הקליפות והדינין באחורים שלהם, להיותן דינין, בפרט שהם לתתא, לכן תיקנם אב"א, ועי"ז לא יכלו להתאחז שם. כי להשמר שלא יתאחזו בפנים זה א"צ ודאי, שאין להם שום אחיזה.

קמד ואח"כ כשבא אדה"ר ותיקן מעשיו, וע"י תיקון מעשיו, וגדר הכרם וקצץ הקוצים הנאחזין שם, וכרת כל הקליפות משם, החזירן פב"פ. ואמנם אדם הראשון לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים, אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן ונשאר עולם זה בבחי' אב"א.

קמה ושם באותן האחורים להיות שם קליפות רבים, פסולת מרובה על האוכל יש אחיזה לחיצונים שם, בין אותן האחוריים בין הדבקים, והם סוד אלהים אחרים. פי' אלהים הנדבקים באחורים. ואלו הם בעשיה, כי בבריאה תמן אמא מקננא, והיא סוד הוי"ה בניקוד אלהים. אך כאן בעשיה, הם סוד אלהים אחרים כנ"ל.

קמו העולה מכל זה כי יש ב' מיני זווגים, אחד בסוד אב"א בתחלה, ואח"כ פב"פ כשבא אדה"ר, ואז לא תקן רק מן היצירה ולמעלה, אך העשיה נשאר אב"א כבתחלה לכן מה שהחזיר אדה"ר פב"פ, שהוא היצירה, לפיכך מקבלת מן סוד זווג א' המשובח דפב"פ. אך העשיה שנשארה אב"א, אין מקבלת אלא מזווג אב"א דזו"ן דאצילות, כמו שהיו בעת שבא אדה"ר.

קמז אמנם זווג הג' שהוא פב"פ עד החזה, זה הנעשה ע"י תפלתינו ומעשינו לפי שעה כנודע, ואינו מן בחי' של זווג שהיה בבריאת העולם, ואינו נכנס במנין עם הב' זווגים אחרים.

קמח אמנם בסוד אלו ב' זווגים הנ"ל ביצירה ועשיה מצאתי להר"ר גדליה הלוי וגם מצאתי בו קצת תוספת, והוא זה, דע כי הנה הזווג הא' פב"פ דזו"ן דאצילות, הוא נמשך אל זווג או"א דיצירה, כדי שיזדווגו ויתנו שפע וחיות לזו"נ דיצירה, למציאות שיוכלו להתפשט ולעשות בחי' ו"ק גמירין, ולא יהיו ג' כלילן בג', אבל פרצוף דמוחין אין בהם.

קמט וז"ס שבימי החול לא יש זווג, ונאסר הזווג, לפי שו' ימי החול הם ביצירה סוד מטטרו"ן, לכן בזו"נ שבו אין בהם זווג, כי אין להם מוחין ולכן אין זווג בימי החול. וז"ש ו"ס מקננן במטטרו"ן. פי' כי לא יהבי זו"ן דאצילות אל היצירה רק אור ו"ס שלו לבד, מה שהיה לו מתחלתו אבל מסוד המוחין הבאים לו בתוספת אינו נותן להם. וז"ס מקננן ביצירה. והענין, כי ע"י זווגים יוצאין נשמות ורוחין קדישין ומלאכים ונמשכים אל היצירה לגדל שם בסוד הו"ק לבד, וכל זה ע"י הזווג דאצילות פב"פ.

קנ אבל ע"י זווג אב"א נמשך האור אל העשיה בבחי' ג' גו ג' והטעם כי הלא מלכות מקננא באופן, וכאשר הנוקבא עומדת אב"א, אין לה מקום בז"א רק ג"ת לבד, לכן כאשר היא מקננא באופן זה דאב"א, אינו נותן שם רק בחי' ג' גו ג' שהם נגד מדת המקום שהיא היתה לוקחת מז"א בהיותן אב"א.

קנא ודע כי אמא עילאה מתפשטת בכל ג' עולמות בי"ע. כי ג"ר שבה הם מלובשים בבריאה, וו"ק שלה ביצירה, ומלכות בעשיה. וסוד הענין כי הלא התבונה המתלבשת בז"א דאצילות, הנה כל פרצופה יורדת להאיר בבריאה באופן זה, כי ג"ר שלה מתלבשין בג"ר דבריאה, וג' אלו נקרא כסא הנזכר בכ"מ.

קנב וו"ק שלה מתלבשין בו"ק דבריאה והם הנקרא ו' מעלות לכסא, וכסא זה נקרא כורסייא דרחמי, ומלכות שבה מתלבשת במלכות דבריאה, והיא הנקראת כסא דין, תכלת סנדלפו"ן. אמנם ז"ס אמא עלאה מקננא בכורסייא.

קנג ואמנם אחר התלבשות זה, מתפשטין ו"ק ביצירה. וז"ס ו"ס מקננן ביצירה אמנם ו"ק שלה נעשים נשמה אל הו"ק הנמשכין ליצירה מן זווג זו"ן דאצילות כנ"ל, והמלכות שלה מתפשטים בעשיה, והיא נשמה אל בחי' אור הנמשך אל העשיה מזווג אב"א זו"נ דאצילות כנ"ל.

קנד *דע כי האצילות הם י"ס, ונחלקות בזה הסדר: ספירה ראשונה כתר, והוא א"א. ספי' ב' וג' הם חו"ב, ונקרא או"א. ו' ספירות אחרונות הם חג"ת נה"י, הם הנקרא ז"א דכורא, ומתחלקים לי"ס פרטות שבו, כמ"ש בע"ה. ספירה י' היא מלכות הנקרא נוקבא דז"א, וגם היא מתחלקת לי"ס פרטות שבה.

קנה (והענין, כי הנה אין בכל מי שיהיה בהם היכר פרצוף וחילוק פרטי איברים כמו אלו ה' ספירות, שהם כח"ב תו"מ. ואף ע"פ שכל ספירה כלולה מי', נ"ל, כי כמו שהזרוע של אדם עם היותו כלול מאברי הגוף, ובתוכם כולם, כנודע, שיש בו וורידי הראש ושל לב וכבד ושל כל הגוף, כנודע לרופאים שמקיזים דם ממנו לתועלת חולי כל הגוף, אבל הגובה בזרוע הוא בחי' חסד. ועד"ז בכל ספי' וספירה. אבל בה' ספירות הנ"ל יש פרצוף בכל אחד מהם, וכל פרטי איברים יש בכל א' מהם, כי כל הפרצוף מתגלה ומתבאר בכל אחד מהם, וכ"ז נק' אצילות).

קנו והרי נתבאר ענין י"ס דאצילות. ואח"כ מאלו הי"ס דאצילות האירו והוציאו ניצוצין, והם סוד החותם, והם נקרא י"ס דבריאה. וגם בעולם הבריאה יש בו י"ס הנחלקות לא"א ואו"א וזו"נ דבריאה, ע"ד הנ"ל באצילות, רק שאלו הם חותם דאצילות, אשר נתפשט ממנו, אח"כ מכח אלו י"ס דבריאה האירו והוציאו נצוצין, והם הנקרא י"ס דיצירה והם בחינת חותם ב' הנחתם מבריאה המתפשט ממנו. וגם הי"ס אלו נחלקין לא"א ואו"א וזו"נ דיצירה ע"ד הנ"ל. ואח"כ מכח אלו הי"ס דיצירה נחתמו י"ס דעשיה, והם חותם לאותן של יצירה וגם בזה יש א"א ואו"א וזו"נ דעשיה ע"ד הנ"ל. והנה כל ספירה אלו הנ"ל, כולם הם אלהות אחדות גמור מתחלת י""ס דאצילות עד סוף י"ס דעשיה.

קנז אמנם צריך שתדע, כי בעולם הבריאה אור אותם הי"ס שבה הם נגלין ומאירין להיות יותר עליונים מיצירה ועשיה, לכן הג"ר שבה הם מאירים ואין האור הז"ת ניכר ונחשב, ולכן אמרו בתקונים ג' ספירות עלאין מקננן בבריאה, שהם הנקרא כורסייא כנודע. וזה שאנו אומרים שג"ר דבריאה מאירים אינו רק על ג"ר דנוקבא דז"א דבריאה, כי גם היא כלולה מי"ס, כי כל הג' עולמות בי"ע הם דוגמת עולם האצילות כנ"ל. והענין הוא, כי כל הג' עולמות בי"ע הם חלקי אצילות כי הם חיילות המלכות. ואע"פ שאנו אומרים שג"ר מקננה בכורסייא ר"ל שהם הג"ר של הנוקבא דז"א של עולם הבריאה עצמה, ובעולם היצירה אין הג"ר של נוקבא דז"א דיצירה מתגלה רק אור ו"ק שלה לבד הם מתגלים ומאירים בה, ולא אור ג"ר שלה. וכן העשירית שבה אינה מתגלית מחמת רוב אור הו"ק שלה, וז"ש בתקונים ו' ספירות מקננן במטטרו"ן ובעולם עשיה, אין ט"ס ראשונות מתגלין כלל, רק העשירית של נוקבא דז"א בלבד. וז"ס אמא תתאה מקננא באופן, ודו""ק והרי נתבאר כללות אבי"ע.

קנח ונתחיל לבאר י"ס דנוקבא דז"א בבחינת ד' עולמות אבי"ע. ודע כי הנה הנוקבא דז"א דאצילות יש בה י"ס, ובכל ספירה יש ג' מדרגות פנים ואחור ואמצעי, וכל אלו הם בחי' הגוף של נוקבא דז"א דאצילות, כי הם י' תוך י', וי' אחרים בתוכם, והם ג' לבושים, כל אחד כלול מי'. והנה ג' מדרגות אלו שאמרנו הם ל' שמות שיש אל נוקבא דז"א, שהם גוף שלה כמ"ש בע"ה. והנה אלו ג' מדרגות הנ"ל הם מתלבשין בבי"ע. (והענין הוא מיעוט הירח).

קנט פירוש: כי כאשר נטרדה השכינה וירדה למטה להיות ראש לשועלים, שהם בג' עולמות אלו הנקרא בי"ע, הנה הלבוש הפנימי שהם י"ס הפנימי של נוקבא דז"א דאצילות, הם ירדו ונכנסו ונתלבשו תוך י"ס הבריאה, והיו נשמה להם לי"ס דנוקבא דבריאה. וי"ס אמצעים שלה ירדו ונתלבשו תוך י"ס דנוקבא דז"א דיצירה. ולבוש החיצון שהם י"ס אחור שלה ירדו ונתלבשו תוך י"ס דנוקבא דעשיה, והיו נשמה להם. ואח"כ יש בחי' רוחין ונפשין כמ"ש בע"ה.

תוכן העניינים

תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה