אור ברסלב
תלמוד עשר הספירות חלק ד׳: עשר הספירות של עקודים

תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק ד׳: עשר הספירות של עקודים

חלק ג׳: אור ישר ואור חוזר

פרק א

א מבאר ראש וגוף דאדם קדמון עד הטבור, אשר בע"ס דראש אין עוד מציאות כלי, ובע"ס דגוף ישנה מציאות כלי א' שנקרא כתר, ועה"ס נבחנות בכלי זה ע"פ התרחקותן מבחינה ד'. ולהיותן בכלי א' נקראות עקודים, ובו י"א ענינים:

אין לנו כח לעסוק קודם עולם האצילות
*כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות, ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו, אך לשכך האזן אנו צריכים לדבר דרך משל ודמיון, לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה אין הדבר רק לשכך האזן.

ב י"ס דאצילות הן אורות וכלים, ובכדי לקשר בשרשן שלמעלה, צריכים לדבר בסדר המדרגה מראש עד סוף
אמנם דע, כי יוד ספירות דאצילות הם ב' ענינים: הא' הוא התפשטות הרוחניות, והב' הוא כלים ואברים, אשר העצמות מתפשט בהם והנה צריך, שיהיה לכל זה שורש למעלה, לב' בחינות אלו, ולכן צריכים אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף.

ג האורות דגוף דא"ק מפה עד הטבור נקראים עקודים
*הנה כתיב, וארא בחלום, והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, וגם כתיב, כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ובפסוק זה רמוז כל בחינות אלו, שאנו מדברים בכאן, כי לבן, ה"ס לובן העליון, אשר הוא קודם כל האצילות הזה, והוא העושה כל אלו הבחינות, שהם: עקודים, נקודים, ברודים, לצורך האצילות, שיאציל אחריהם אשר הוא נקרא בשם יעקב, והתחיל בעקודים כי הם האורות היוצאים מפה דאדם קדמון, אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים, להיות יוד אורות פנימים ומקיפים, מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי א', אשר לסבה זו נקרא עקודים מלשון ויעקד את יצחק ר"ל ויקשור.

ד מהכאת או"מ ואו"פ זה בזה מחוץ לפה, נולדו הויות כלים
והנה בהתחברות האורות פנימים עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחינת כלים.

ה קודם עקודים, דהיינו בע"ס דראש א"ק, אין כלים,
*קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי כי לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי, עד שהגיע התפשטות האור הגדול ההוא אל בחינת העקודים, ושם נעשה מציאות כלי אחד, אל האור הגדול ההוא, ואז התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה.

ו כלי דעקודים ה"ס כתר. למטה מעקודים יצאו יוד כלים כח"ב תו"מ ובעקודים נעשתה מציאות כלי אחד לע"ס
אמנם, תחילה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות, כולם נעלמים תוך כלי א' לבד, ואותו הכלי היה בו בחינת כלי של כתר עליון, אחר כך נתפשט האור יותר למטה מבחינה הנ"ל הנקרא עקודים, ואז נעשית יוד כלים.

ז יש כח ע"ס באור העליון
ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו. דע, כי האור העליון, אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות, אשר יש בו כח היוד ספירות, אף על פי שעדיין לא ניכר היותם יוד אורות רק אחר גמר העקודים, אמנם ודאי, אשר הכח של יוד אורות אלו היה בהם תחילה, רק לפי שלא היה האור נגבל תוך הכלי, לא היה ניכר עדיין מציאות היותן יוד.

ח המשיך אור העקודים מפה עד הטבור, וחזר ונסתלק למקורו לפה
והנה כאשר רצה המאציל העליון, להוציא בחינת הכלי ההוא הנקרא עקודים, מה עשה, המשיך האור שלו למטה, עד מציאות סיום שיעור הראוי להיות נעשה ממנו בחינת עקודים, שהוא מפה עד הטבור, ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלה במקורו בפה.

ט רשימה שנשארה אחר הסתלקות האור נתהווה לבחינת כלי
ונודע הוא, כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם, מניח רושם חותם למטה בהכרח, והנה אותו האור, שהוא הרשימו הנשאר למטה, כאשר נסתלק אור העליון ונעלם במקורו, אז נשאר אור רשימו ההוא למטה, בלתי אור עליון ההוא, ואז על ידי התרחקו (של) אור הנשאר ונתהוה בחינת כלי, כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך גרם להעשות מציאות כלי.

י לפי שהאור נסתלק בבת אחת נעשה רק כלי אחד, ונקרא כתר
ולפי כאשר האור הראשון חזר ונסתלק היה מסתלק בבת אחת וברגע אחת, לכן כל מציאות אור הנשאר נעשה מציאות כלי אחד, והוא נקרא בחינת כלי, הנקרא כתר, כי עדיין האור העליון, לא היה נבדל ביוד ספירות, כי עדיין לא היה ניכר היותן יוד ספירות. ומה שנקרא כתר ולא ספירה אחרת, הטעם הוא, כי לעולם הכתר קרוב אל המאציל.

יא ונבחנות ע"ס בכלי זה, ע"פ התרחקותן מבחי"ד, דהיינו ע"פ ד' בחינות שבאור העליון
אמנם אע"פ שביארנו, היות בכלי זה, מציאות כלי מלכות ויסוד וכו' לא מפני זה יקראו יוד כלים, כיון שעדיין לא יש הכר להיותן יוד ספירות, וגם כן כי האור נסתלק ביחד, רק הענין הוא כדמיון כלי ארוך אחד, אשר החלקים שלו אינם שוים, כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם.

פרק ב

א מבאר הרשימות הנשארות אחרי הסתלקות האורות. ואור חוזר היורד בזמן ההסתלקות, ובו י' ענינים:

בעוד שהאורות עולים ומסתלקים, ממשיכים או"ח מלמעלה, ע"י זווגים דהכאה
*וצריכים אנו להודיעך עתה, בהקדמה אחרת, כוללת כל העולמות, והוא, בענין חזרת האורות אל המאציל. כי זולת מה שביארנו במקום אחר, כי אף על פי שהם עולים ומסתלקים, הנה הם ממשיכים ממעלה למטה מן המאציל בחינת אור הנקרא אור חוזר.

ב אור המסתלק מניח רשימה במקומו
עוד יש בחינה אחרת גדולה ורב התועלת, והוא, כי לעולם אף על פי שמסתלקים, אינם מסתלקים לגמרי בכל בחינותיהם עצמם ועולים, אמנם מניחים מכחם ומבחינת עצמם קצת הארה למטה, במקום אשר עמדו שם בראשונה. וזו ההארה אינה נעקרת משם לעולם ועד, אף גם בעת עלייתם למעלה. והארה הזאת נקרא רשימו, בסוד, שימני כחותם על לבך, הנזכר סוף פרשת משפטים בסבא דקי"ד ע"א.

ג כל אור עליון לתחתון ממנו, הוא ביחס אב אל בן
והטעם הוא, כי האורות העליונים הם לאורות התחתונים, בבחינת אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם, כמבואר אצלנו בכבוד אב ואם. כי ניצוץ אחד מהאב נמשך אל הבן, ואינו זז ממנו לעולם, וכן הענין בכאן ביוד ספירות, כי העליונים מניחין במקום הראשון קצת הארה הנקרא רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים.

ד בהסתלקות אור הכתר, הניח רשימו במקומו כדי להאיר לחכמה
ונמצא, כי בהעלות הכתר ובהסתלקותו מניח רשימו אחד במקומו בכלי ההוא שלו, כדי להאיר לחכמה אשר תחתיו, אחר שיעלה ויסתלק, ואחר שהוא עלה ונסתלק, אז נמשכת הארה אל אור החכמה, מאותו הרשימו, שהניח הכתר בכלי שלו, ואע"פ שאחר כך יתעלה ויסתלק גם אור החכמה אל המאציל אף על פי כן אותו רשימו שנשאר בכלי של כתר, אינו זז ממנו אף אחר שעלה אור החכמה אל המאציל.

ה כשנסתלק אור החכמה, הניח רשימה במקומו כדי להאיר לבינה
וכן אחר כך כשעלה החכמה למאציל, מניח רשימו בכלי שלו, להאיר ממנו לבינה אחר הסתלק עצמו, ואף גם אחר עלות הבינה למאציל, אין רשימו של חכמה מסתלק מכלי החכמה, ועד"ז כולם עד היסוד.

ו מלכות אינה מניחה רשימה
אבל אור המלכות, כאשר מסתלקת אינה מנחת רשימו בכלי שלה, לפי שאין שום ספירה תחתיה לקבל הימנה. ואף על פי שעתיד להיות עולמות אחרים תחתיה שמקבלים ממנה, אין הוא מסוג שלהם ואין לה דביקות עמהם, כמו שיש דביקות אל היוד ספירות דכל עולם ועולם בפני עצמו.

ז כל הספירות מניחות רשימות במקומן אחר הסתלקותן, חוץ ממלכות
נמצא כי כל אותן הספירות הם מניחין רשימו במקומן ובכלי שלהם כאשר רוצין להסתלק ולעלות, אמנם אור המלכות, אינו מניח רשימו בכלי שלו, רק מן הרשימו שהשאיר אור היסוד בכלי שלו. משם נמשך הארה אל הכלי של המלכות אחר הסתלקות אור שלה.

ח לפי שמלכות אינה מניחה רשימה היא נקראת עניה, שאין לה מעצמה כלום
וזה סבה אחרת, למה נקרא מלכות עניה דלית לה מגרמה כלום. וגם נקרא אספקלריא דלא נהרא. והטעם הוא, כי הכלי שלה בעליתה והסתלק האור ממנה, לא נהרא כלום, כי לא נשאר בה שום אור אפילו בבחינת רשימו, ואפילו חיות הכלי ההוא, אינו מבחינת האור שלה, רק מבחינת הרשימו שנשאר בכלי היסוד כנ"ל, ומשם מחיה ומאיר בכלי המלכות. וזה אמרו דלית לה מגרמה כלום.

ט ב' מיני אורות נשארים בכלי אחר ההסתלקות: א) או"ח שהוא דין; ב) הרשימות שהן אור ישר ורחמים.
הנה נתבאר לנו על ידי ב' הקדמות אלו, איך הכלים של הספירות, אף בעת חזרת אורותיהם והסתלקותם אל המאציל, עם כל זה יש בהם ב' מיני אורות: א' הנקרא אור חוזר והוא דין, והב' הוא האור הנשאר בהכלי הנקרא רשימו, אשר הוא אור ישר והוא רחמים, כי הרי נשאר שם מבחינת האורות, אשר יצאו ממעלה למטה בבחינת אור ישר.

י אור העב שאינו מסתלק, נעשה כלי, ובו נשארו האו"ח והרשימות
ונמצא כי בעולם הזה של העקודים, אף על פי שעדיין בעת הזאת לא נגמרה מלאכת הכלים, עם כל זה בחינותיהם ומציאותם שמהם נתהוו, שהוא אור העב המחובר עם אור הזך (כמ"ש במקומו) זה כבר היה שם. ובחזרת אור הזך למעלה נשאר אור העב למטה, והוא בחינת הכלים עצמם. ושם בזה אור העב, שהוא בחינת הכלים, שם הניחו אורות הזכים ב' בחינות הנ"ל: א' אור ישר רשימו, וב' אור חוזר.

פרק ג

א מבאר ד' מיני אורות הנקראים: טעמים, נקודות, תגין ואותיות. והם: א. התפשטות הראשונה מפה עד הטבור, היא טעמים. ב. הקומות היוצאות בזמן הסתלקות נקראות נקודות. ג, הרשימות נקראות תגין, ד. אור הנולד מן הכאת הרשימות ואור החוזר היורד זה בזה, הוא אותיות. ובו י"ג ענינים:

כשיסוד עולה מניח רשימה במקומו להאיר למלכות
ונתחיל לבארם מן היסוד, שהוא האחרון מן המנחים רשימו, ונאמר כי בעת עליתו מן היסוד אל מקום ההוד עד למעלה, מניח רשימו במקום שהיה היסוד, לצורך המלכות. ואותו הרשימו אינו מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל. וכן עושים כל שאר הספירות חוץ מהמלכות.

ב הרשימה היא שיריים מאור עקודים הראשון שנמשך ממעלה למטה דרך יושר שהוא רחמים
והנה זה הרשימו הוא מן האור הראשון, שהיה יורד דרך יושר, ואור הבא ביושר הוא רחמים, ואור הבא בדרך חזרה למעלה הוא אור חוזר והוא דין. והנה הרשימו, הוא דרך יושר, וע"כ הוא רחמים.

ג התפשטות הראשונה של עקודים היתה מאירה ממעלה למטה אל המקבלים, והקומות שיצאו עם הסתלקותן האירו ממטה למעלה
והנה נודע, כשבאו הספירות של עקודים, היו פניהם למטה, כי כוונת ביאתן היה להאיר למטה, לכן פניהן היו דרך המקבלים, אבל בחזרתן לעלות למעלה, אז הפכו פניהן למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה.

ד בעלית כתר אל המאציל האיר דרך אחוריו אל הנאצלים
והנה בעלות הכתר אל המאציל, אין ספק כי לעולם אין אור המאציל נפסק אפילו רגע אחד מן המקבלים הנאצלים, רק ההפרש הוא, כי בעת ההוא אשר הכתר עולה למעלה, אז האור ההוא היורד מהמאציל יורד ממנו אל הספירה דרך אחוריו, שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו לנאצלים והוא דינין, כנ"ל. ועל דרך זה בשאר ספירות, בעת שהיו חוזרין ועולין.

ה אורות הפנים הם רחמים, ואחורים הם דינים ונקראים או"ח
ונמצא, כי אפילו בעת עלית האורות למעלה, הם ממשיכים למטה אור היורד מהמאציל אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם, כנזכר, אמנם הוא נמשך אז דרך אחורים שלהם, ונודע כי הפנים הם רחמים והאחורים הם דינים, והאור היורד עתה נקרא אור חוזר, לפי שיורד בזמן שהאורות העליונים חוזרים לעלות בשורשם ובמאצילם, ולכן האור הזה הוא דין.

ו חכמה מקבלת מאחור א' של כתר, ובינה מב' אחורים, ומלכות מט' אחורים
נמצא כי כאשר הכתר חזר ועלה אל המאציל, טרם כל הספירות כנ"ל, הנה אותו האור היורד מהמאציל אל הספירה שלמטה מן הכתר, נמשך ועובר, דרך אחורים של הכתר. והנה הוא דין, כנזכר. ועל דרך זה הוא בזמן עליות שאר הספירות, אלא שיש חילוק אחד בזה, והוא, כי החכמה אינה מקבלת רק מאחורי הכתר לבד, ובינה מקבלת משני אחורים, ולכן הוא יותר דין, ועל דרך זה בכולם, עד שנמצא, כי המלכות מקבלת מט' בחינות של אחורים, ולכן הוא יותר דין מכל שאר ספירות שעליה.

ז עוד יש שינוי לפי איכות הספירה, כי תפארת מקבלת מאחורים דגבורה, שהם אחורים קשים
עוד יש בחינה אחרת, כי הנה התפארת מקבלת האור שלה מן ספירת הגבורה מן האחורים שלה, והם אחורים קשים וגבורות חזקים מאד, כנודע, ושאר הספירות שלמעלה אינם כך.

ח כפי השינוים בבחינות הספירות כן יהיה האור הנמשך: דין רפה, בינוני או חזק
ונמצא, כי כפי שינוי הבחינות, כן יהיה שינוי האור ההוא הנמשך, או דין רפה, או דין בינוני, או דין חזק. אבל הצד השוה שבהם שבכלם, כי כלם הם דינים, להיותם דרך אחורים, כנזכר. ואין כח בקולמס להרחיב ולפרט כל הפרטים האלו, שיש בענין זה.

ט ג' בחינות אורות: א) התפשטות א' דעקודים מן הפה עד הטבור. ב) הרשימות שנשארו מהתפשטות א ' זו, שהיא רחמים. ג) קומות האו"ח הנמשכות מן המאציל בזמן הסתלקות האורות שהוא דין
והנה נמצא כי יש כאן ג' בחינות של אורות: אור א', הוא האור הראשון שבכולם הנקרא עקודים, שירדו ונתפשטו מן הפה ולחוץ ולמטה עד (החזה) הטבור. אור הב' הוא אור הרשימו שהשאיר האור הא' מהאור ההוא עצמו שבא דרך יושר, והוא רחמים. אור הג', הוא אור חוזר והוא האור הנמשך מן המאציל אל הספירה, ונמשך בזמן שהיו האורות עולים וחוזרים ממטה למעלה, ואור הזה הוא דין, כנזכר, להיותו נמשך דרך אחורים.

י מן ביטוש של אור הרשימות ואור החוזר זה בזה, נולד אור רביעי הנקרא ניצוצות
ואמנם עוד יש אור רביעי נולד מבין האורות הנזכרים, והוא כי בהיות אור הג' הנקרא אור חוזר, נמשך ויורד למטה להאיר בספירה ואז פוגע באור הב' הנקרא רשימו, אשר נשאר למטה. והנה הם חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין, ולכן מכים ומבטשים זה בזה. ובפרט כי אור הרשימו חושק וחפץ לעלות אל מקורו שהוא אור הא' כנזכר, ואף על פי שאינו עולה בפועל, כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה, ועם כל זה חשקו ותאותו לעלות. אבל האור חוזר, הנה הוא יורד למטה, כנזכר, ונמצאו הפכים בטבעם, ואז מכים זה בזה, כנודע, כי אין שום בטישה והכאה אלא בהיות האורות חלוקים בטבעם, ואז נולד מביניהם על ידי הכאתם זה בזה, ניצוצות של אור מבחינת אור חוזר שהוא דין, והוא גרוע מאור הרשימו שהוא רחמים. ואלו הניצוצות הם אור רביעי שאמרנו.

יא התפשטות א' דעקודים נקראת טעמים. קומות האו"ח נקראות נקודות. הרשימות נקראות תגין, והניצוצות נקראים אותיות
ובזה תבין מה שאמרנו, כי באלו האורות של עקודים יש ארבע בחינות, שהם: טעמים נקודות תגין אותיות. וזה ענינם, האור הראשון שבכלם הוא הנקרא טעמים, ואור השלישי הנקרא אור חוזר, הם הנקראים נקודות כנודע, כי הנקודות הם בחינת דין. והאור השני הנקרא רשימו, הוא הנקרא תגין. האור הרביעי הם הניצוצות הנופלות והם הנקראים אותיות.

יב הניצוצות שנקראים אותיות הם הכלים שנקראים גוף
והנה זה האור הרביעי, שהם הניצוצות הנקראים אותיות, הם עצמם בחינת הכלים, כנודע, כי האותיות נקראים גופא. והרי נתבאר מהיכן נעשו הכלים.

יג הניצוצות רק נתערבו עם הכלים, ודומות לרפ"ח ניצוצין שנשארו בכלים השבורים דנקודים
ונלע"ד ששמעתי מפי מורי ז"ל שכבר מתחילה היו בהם בחינות כלים אלא שאלו הניצוצות נתערבו ונתחברו בהם והיו בהם בערך בחינת הרפ"ח ניצוצין שנשארו תוך הכלים של עולם הנקודים כשנשברו וכו'.

פרק ד

א מבאר ההכאה והביטוש שנעשה בעת הסתלקות האורות אל המאציל בין האור החוזר היורד ובין הרשימות אשר מהניצוצין שיצאו מחמת ההכאה נתהוו הכלים שהם האותיות. ומהרשימות הן התגין, ובו ח' ענינים:

מלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מחמת שלא חזר לרדת אור שלה בכלי שבה
*ודע כי כל הט' אורות כשחזרו ועלו השאירו רשימו במקומם, אבל המלכות עלתה כולה ולא הניחה במקומה שום רשימו. וז"ס מ"ש בספרי הזוהר והתיקונים, כי מלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא מגרמה כלום. וכבר נתבאר ענין זה למעלה, בבחינת כלי המלכות, שלא חזר לירד האור שלה בכלי שבה, אלא נשאר בכלי היסוד.

ב אופן שני למה שמלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מחמת שלא השאירה רשימה בכלי שלה
גם הוא באופן שני, כי בעלות אור שלה למעלה, לא הניח בה שום רשימו כלל, אבל הרשימו, שנשאר בכלי היסוד לצורך עצמו, הוא היה מאיר משם גם בכלי של המלכות.

ג זווג דהכאה בין או"ח היורד מן יסוד אל מלכות, ובין אור א' של מלכות העולה
*וכשעלה אור המלכות אל היסוד היה היסוד מאיר בכלי של המלכות דרך אחורים שלו של היסוד, כנ"ל, בסוד אור חוזר, ואז אור חוזר היורד בכלי של המלכות, פוגע באור עצמו הראשון של המלכות העולה למעלה, ובטש דא בדא, וירדו ניצוצין מן האו"ח היורד בכלי של המלכות.

ד כלי היסוד נעשה מן הניצוצין שנפלו מהכאת האור הבא דרך אחוריו ברשימה. והתגין נעשו מהרשימה המאירה מרחוק
וכשעלה יסוד הניח רשימו במקומו, וכשבא האור לו דרך אחוריו הכה בזה הרשימו, ונפלו ממנו ניצוצין, ונעשו מהם בחינת כלי של היסוד, ואז אותו הרשימו, היה מאיר בכלי זה מרחוק, ולא נכנס בתוכו, וה"ס התגין.

ה ג' הבחנות בעשר הספירות: כתר. ושאר הספירות. ומלכות. כתר הניח רשימה ולא כלי. שאר הספירות הניחו רשימות וכלים. ומלכות הניחה כלי ולא רשימה
וכן עשו כל הספירות, חוץ מכתר, שהניח הרשימו לצורך החכמה אבל לא עשה בחינת כלי, לפי שבשלמה שאר הספירות, בעלותם למעלה על ידי הכאה במה שלמעלה מהם והכאה של הרשימו, היה נעשית בחינת הכלים, אך הכתר לא יש מי שיכה ברשימו שלו בעליתו, לכן לא נגמר עדיין הכלי שלו. והרי כי הכתר הניח רשימו ולא כלי. ושאר הספירות הניחו רשימו וכלי והמלכות הניח כלי ולא רשימו.

ו אחר כל ההסתלקות חזרו האורות למקומם, דהיינו בפרצוף ע"ב דא"ק, חוץ מאור הכתר, ואז נעשה ביטוש מרשימה דכתר ואור החכמה זה בזה ויצאו ב' כלים, א' לכתר וא' לחכמה, שה"ס זכר ונקבה בראש ע"ב דא"ק.
אמנם אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל חזרו למקומם חוץ מן הכתר, כנ"ל, ואז כלי של הכתר לא נעשה רק בחזרה, כי כשחזרה החכמה ונכנסה בו, אז הכה אור החכמה בהרשימו שהניח בו הכתר במקומו. והיו אלו הכאות כפולות, שלפי שרשימו של הכתר, להיותו בחינה עליונה מן החכמה, לכן הוא מכה בחכמה ומוציא ניצוצין, וגם החכמה בהיותה באה עתה מלמעלה, ונמצא עומדת על הרשימו והוא גבוה ממנו, לכן הכה עתה ברשימו והוציא ניצוצין אחרים. לכן נעשו עתה ב' כלים, אחד לרשימו של הכתר ואחד לחכמה שבא עתה. וכבר הארכנו בזה במקום אחר, איך שיש בכתר זכר ונוקבא, והמה אלו הב' שזכרנו פה, שהם הרשימו והחכמה.

ז ההזדככות וההסתלקות שהיו בעקודים דומות בצד מה לביטול מלכים של עולם הנקודים שמתו ונתבטלו
והנה מכאן תוכל להבין, איך יש ג"כ בעולם העקודים, מציאות ביטול מלכים בצד מה, כמו בדמיון אותם המלכים שמלכו בארץ אדום, שמתו ונתבטלו, כנזכר בדרוש עולם הנקודים, שהרי ענין התעלמות של אורות העקודים ועלייתם במאצילם, הוא גם כן ביטול מלכים בכאן, דוק ותשכח.

ח ההפרש ביניהם שכאן היה קלקול ע"מ לתקן, ובנקודים היתה שבירה ומיתה ממש
אמנם ההפרש אשר ביניהם הוא זה, כי כאן בעקודים היה הקלקול על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות, כי זה היה עיקר הכוונה לעלות כדי לעשות בחינות כלים. אבל בנקודים, היה ביטול ומיתה גמורה ממש. ואמנם, לפי שמן העקודים התחילו הכלים להתגלות קצת, לכן גם בכאן היה קצת ביטול.

פרק ה

א מבאר האורות הפנימיים והמקיפים דעקודים, ובו ח' ענינים:

באורות עקודים יש י"ס פנימיות וי"ס מקיפות, ומאירות בבחינת פנים וגם לצדדים ולכל סביבות א"ק
*והנה מן הפה דאדם קדמון, יצאו יוד ספירות פנימים ויוד מקיפים, ונמשכים מנגד הפנים עד נגד הטבור של זה האדם קדמון. וזה עיקר האור אבל גם כן מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה האדם.

ב *ואל יקשה בעיניך מה שכתבנו לעיל, כי מן אור אזן שמאל הנכנס בפה, נעשה ממנו חיצוניות הכלי, ומן נקב חוטם שמאל, נעשה פנימיות הכלי. ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי, כנראה בחוש העין, מה שאין כן בחינת האורות, כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להמשיך ולקבל בתוכו, מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף, ואור המועט נשאר בפנים, מה שאין כן בכלים. ואם כן איך מבחינת אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם שהוא יותר תחתון, יהיה פנימיות הכלי.

ג אור הפנימי מאיר בחצי עובי דופן הכלי מצד פנימי, ואוה"מ מצד החיצון, וע"י שניהם מאיר הכלי ומזדכך
התשובה בזה. דע כי האור כולו הוא שוה בהשואה א', וכאשר רצה לכנוס ולהיות מוגבל תוך הכלי, אז האור ההוא שאינו יכול לכנוס בכלי, נשאר מבחוץ בבחינת מקיף. ואור פנימי, הוא מאיר מבפנים בהכלי, ועובר האור עד חצי עובי דופני הכלי מצד פנימיותו. ואור המקיף הוא מאיר מבחוץ לכלי, ועובר עד חצי עובי דופני הכלי מצד חיצוניותו. ועל ידי ב' אורות אלו מאיר הכלי ומזדכך.

ד לפי שאו"מ גדול הרבה מאו"פ צריכה חיצוניות הכלי, שבה מתלבש או"מ, להיות זכה ומעולה יותר מפנימיות הכלי, שבה מתלבש אור פנימי
והנה אנו צריכים, שחצי הכלי שמבחוץ יאיר מחמת אור המקיף, והנה אור המקיף גדול מאד, ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר תוך הדופן של הכלי, כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם, ולכן הוצרך שפנימיות הכלי הגרוע, ישתוה עם אור פנימי הגרוע, ויאיר זה בזה. וכן חיצוניות הכלי המעולה, יאיר בו האור מקיף המעולה, דאם לא כן היה נשאר חיצוניות הכלי בלי הארה.

ה טעם ב', אם חיצוניות הכלי לא היתה זכה לא היה אוה"מ יכול להתחבר עם אוה"פ
גם יש סבה אחרת, והיא קרובה אל סבה הראשונה ממש. והוא כי הנה אור מקיף חשקו ורצונו להתחבר עם אור פנימי, ולכן אם חצי הדופן של הכלי מצדו החיצון, לא היה זך יותר, לא היה עובר בו אור המקיף, והיה אור פנימי חסר מלקבל בו אור המקיף, אמנם בהיות חצי הכלי של דופן החיצון זך, אז יש יכולת באור המקיף, לעבור עד חצי עובי הפנימי של הדופן, ואז מאיר זה בזה, אף על פי, שחציו הפנימי של הדופן לא יהיה זך, אין בזה חשש, כי האור פנימי עובר ומאיר בו עד חצי עוביו הפנימי, אף על פי שאינו זך יותר.

ו פנימיות הכלי יותר זכה מחיצוניות הכלי, משום שאור הפנימי מוגבל בה ומקבל הארה שלימה, משא"כ אוה"מ מאיר ברחוק בחיצוניות הכלי
ואם תאמר כי עדיין יש להקשות ולומר, הרי בחוש הראיה אנו רואים שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניות. התשובה בזה הוא כך, כי אע"פ שאור פנימי קטן מאור מקיף, עם כל זה, להיותו מוגבל תוך הכלי, לכן הכלי מקבל הארה שלמה ממנו, אבל אור המקיף, אף על פי שהוא אור גדול, עם כל זה כיון שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כל כך בחיצוניות הכלי כמו שמאיר האור פנימי בפנימיות הכלי. ובזה יבא הכל על נכון.

ז העולמות כל מה שהם תחתונים יותר, הם יותר מחוסרי השלימות עד עולם הנקודים היו ה"פ וה"מ, והשינויים היו לפי קירוב מקיפים עם הפנימיים
ודע כי העולמות העליונים כל מה שהם יותר תחתונים במדרגה זה מזה, הם יותר מחוסרי השלמות זה מזה. לכן תמצא עד עולם הנקודים היו, ה' בחינות אורות פנימים וה' מקיפים נגלים, אלא שהשינוים ביניהם הוא, כי באלו היו מתקרבים המקיפים עם הפנימים ובאלו יותר מתרחקים.

ח מנקודים ולמטה אין יותר מה' פנימיים וב' מקיפים ופחות מזה אי אפשר להיות
ואמנם מעולם הנקודים ולמטה, שהוא עולם האצילות, היה חסרון אחד, שלא נתגלה בהם בכל פרטיהם יותר מה' אורות פנימים וב' אורות מקיפים, שהם: מקיף ליחידה ומקיף לחיה, אך לשאר הג' פנימים, לא יש בהם בחינת מקיפים מבחינת נר"ן, רק מבחינת יחידה וחיה, אשר מקיף כולם ולא מבחינת עצמם. אמנם יש בהם שינוים וגרעונות עוד אחרות כפי סדר הפרצופין והעולמות, אך הכלל שבהם, כי אי אפשר להיות פחות מה' פנימים וב' מקיפים עליונים.

פרק ו

א מבאר חזרת האורות אל המאציל לקבל תשלומיהם, ובו כ"ב ענינים:

בהתפשטות א' דעקודים לא יצאו האורות שלמים וע"כ חזרו לשורשם להשתלם ועי"ז נעשה כלי
*ונבאר יציאת אורות אלו הנקרא עקודים. דע כי בעת שיצאו לא יצאו שלימים, וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל, ולכן בהיות שיצאו בלתי שלמים וגמורים, חזרו לעלות לשורשן להתתקן ולהשתלם, ועל ידי כך נעשה כלי.

ב בהתפ"א היו אור הזך שהוא או"י ואור העב שהוא או"ח מעורבים זב"ז, אלא בהסתלקות לשורשם נשאר אור העב למטה שלא היה יכול לעלות ונתוספה עביותו ונעשה כלי
והענין הוא, כי בודאי שבחינת הכלים היה בכח, אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה בבחינת האור היותר עב וגס, רק שהיה בו מחובר בעצם היטב ולכן לא נגלה בחינתו, כי כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ, יצא הכל מעורב יחד, וכשחזרו לעלות ולהשתלם, אז ודאי על ידי יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים, שהוא יותר עב, קנה עתה עביות יותר, ועל ידי כך לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה, ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו, ואז נתוסף באור עב הנ"ל עביות יותר על עביותו, ואז נגמר ונשאר בחינת הכלי.

ג אע"פ שחזר האור למקומו בהתפ"ב על המסך דבחי"ג מ"מ לא נתבטל אור העב מלהיות בחינת כלי, משום שבהתפשטות ב' היה חסר אור הכתר
ואם תאמר כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי, יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה, ויתבטל מלהיות בחינת כלי. התשובה בזה הוא כי לא חזרו כל היוד ספירות, שנתעלו למקורם, לחזור ולירד כולם, אמנם הט' תחתונים לבדם ירדו, והעליונה, שהוא הכתר, נשארה תמיד עם המאציל, ובזה נמצא, שאור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר, וכן כל שאר הספירות, ויכולים הכלים לקבל האור הממועט ממנו עתה, ממה שהיה להם בתחילה.

ד התפ"א של עקודים יצאה בבחינת נפש לבד
והנה דע, כי כולם יצאו בבחינת נפש לבד, וזה סוד הפסוק נשבע ה' בנפשו כי האצילות הנקרא נקודים, כמו שאמרנו, והוא הנקרא הוי"ה, נשבע במי שגדול ממנו, והוא עולם העקודים, אשר יצאו בבחינת נפש לבד. ובזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו יתברך, כי אפילו עולם עליון של העקודים, אינו אלא בחינת נפש לבד.

ה בעקודים יצאו הכלים ממטה למעלה, תחילה כלי מלכות ולבסוף הכתר, בהיפך מנקודים שיצאו שם הכלים ממעלה למטה
והנה כל היוד ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם, רק תחילה יצאה בחינת מלכות מעולם העקודים, היפך מעולם הנקודים. וכמ"ש במקומו בע"ה.

ו תחילה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ כשיצא היסוד בבחינת נפש, נתוספה ממנו הארת רוח למלכות
ומלכות זו יצאה בבחינת נפש לבד, כי אין לך ספירה שאין לה בחינת נר"ן כנודע, אמנם לא יצאו עתה אלא בבחינת נפש לבד. והנה תחילה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ, כאשר יצאה בחינת היסוד, לא נתגלה בהיסוד רק בחינת נפש לבד לעצמו, אבל נתוסף הארה בהמלכות שנתגלה בה בחינת רוח.

ז אור הרוח בא מן ו"ק דז"א, וע"כ ביסוד התחיל אור הרוח להתגלות, ונשתלם עם ביאת החסד דז"א
וטעם הדבר, הוא לפי שסוד הרוח בא מו"ק כנודע, ולכן בבא היסוד התחיל להתגלות במלכות בחינת הרוח, ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו"ק, שהוא מהיסוד עד החסד, ואז נגמר בחינת הרוח כולו של מלכות. ובבא כל אחד מהם, היה מתגלה במלכות קצה א' מבחינת הרוח, כמ"ש בזוהר תרומה.

ח ה' חסדים הם, חג"ת נ"ה כנגד ה' הבחינות כח"ב תו"מ, ויסוד אינו חסד פרטי אלא הוא הכולל של כל ה' חסדים חג"ת נ"ה
וכבר נודע, כי היסוד אינו מכלל הו"ק, כי אינם רק ה' חסדים מחסד עד הוד, אך היסוד, אינו לוקח חסד פרטי לעצמו, רק שנכללים כל הה' קצוות בו, נמצא כי בחינת כללות של הרוח, זה הוא שנתגלה במלכות כאשר בא יסוד, אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא משאר ספירות אז היה מתגלה בחינת הקצוות ממש של הרוח במלכות.

ט כשיצא יסוד דז"א נתגלתה כללות הנפש דז"א, וכשיצא ההוד נתגלה קצה א' דנפש ז"א וכו', עד שנשלמו הו' קצוות
והנה כל זה הוא מה שנוגע אל בחינת המלכות, אמנם מה שנוגע אל הו' קצוות דזעיר אנפין הוא באופן זה: כי בצאת היסוד, אז מתגלה בחינת כללות ה' קצוות דזעיר אנפין בבחינת נפש לבד, אך בבוא ההוד אז מתגלה קצה א' דנפש דזעיר אנפין. וכן עד שנשלמו כל הו' קצוות.

י כל קצה וקצה מחג"ת נ"ה כשיצאו נתנו כללות הארת הנפש ביסוד. אבל בה' הבחינות עצמן אין אחד מוסיף כלום לחברו
עוד יש הפרש אחד בין היסוד לה' קצוות אחרים, והוא, כאשר בא ההוד נתן כח כללותו מחדש ביסוד, בחינת נפש לבד, וכן כולם, עד שיצא החסד, וגם הוא נתן בצאתו, כח כללותו ביסוד, מה שאין כן בשאר ה' קצוות, כי בבוא אחד לא היה מוסיף שום תוספות בחבירו כלל ועיקר, כי כולם שוים, רק כאשר נשלמו כל הששה, אז נמצא, שנגמר כל הזעיר אנפין בבחינת נפש.

יא כשיצאה בינה היתה לעצמה בנפש, ורוח לז"א, ונשמה למלכות. וכשיצאה חכמה היתה נפש לעצמה, ורוח לבינה וכו'. וכשיצא כתר היה בנפש לעצמו ורוח לאבא וכו'
ואחר כך יצאה הבינה, בבחינת נפש לבד לעצמה, ובחינת רוח לזעיר אנפין, ובחינת נשמה למלכות. ואחר כך יצאה החכמה, בבחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לבינה, ובחינת נשמה לזעיר אנפין, ובחינת חיה למלכות. אחר כך יצא הכתר בבחינת נפש לעצמו, ובחינת רוח לאבא, ובחינת נשמה לאמא, ובחינת חיה לזעיר אנפין, ובחינת יחידה למלכות.

יב כשיצא כתר היה בו נפש לבד. וגם בחינה זו לא נשארה בו, כי נסתלקה למאציל
והרי כי בבוא כתר, שהוא אחרון מכולם, לא יצא כי אם בבחינת נפש לבד. וזה סוד הפסוק נשבע ה' בנפשו, על דרך הנ"ל. ואפילו בחינה זו של נפש הכתר, לא נשארה בעולם עקודים כנ"ל, כי חזרה להתעלם, ונשארה דבוקה במקומה במאצילה.

יג בבוא כתר היו למלכות נרנח"י ושאר הספירות היו חסרות, והוצרכו לחזור אל המאציל
ואמנם בבוא כתר, נמצאת המלכות שלמה מכל ה' אורות פנימים, שהם נרנח"י. ועתה היו חסרים עדיין כל הספירות (כנ"ל), שיצאו חסרים בלי תשלומין, והיה זה ממש בכוונה גמורה (כנ"ל), ולכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן.

יד הכתר יצא אחרון וחזר ראשון. ומלכות יצאה ראשונה וחזרה אחרונה
ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם, נמצא שיצא אחרון ונכנס ראשון. והמלכות היה להיפך, כי יצאה ראשונה ונכנסה אחרונה. וזה סוד הפסוק, אני ראשון ואני אחרון. וביאור זה הפסוק יצדק בין בספירת הכתר בין בספירת המלכות, אלא שזה היפך זה. והוא כמו שנודע כי "אני" הוא כינוי אל המלכות, ובהפוכו "אין" כנוי אל הכתר.

טו בהעלם הכתר עלתה מלכות במקום יסוד. ועי"ז קיבלה מלכות מקיף דחיה, וז"א קיבל יחידה, ובינה חיה, וחכמה נשמה
והנה בהתעלם הכתר אל מקורו, עלתה החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה, וכן על דרך זה כולם, עד שנמצא המלכות במקום היסוד. ועל ידי עליה זו במקום היסוד, נתוסף בה האור, והיה לה בחינת מקיף א' שכנגד בחינת חיה הפנימית. גם זעיר אנפין עלה במדרגה אחת, ונתוסף בו בחינת יחידה מן אורות פנימים, ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים. ובינה, נתוסף בה בחינת חיה הפנימי. וחכמה, נתוסף בה בחינת נשמה הפנימית.

טז כשעלתה חכמה נתוספה בבינה יחידה וז"א קיבל מקיף דחיה, ומלכות מקיף דיחידה
ואחר כך עלתה החכמה בהמאציל, ועלתה בינה במקום הכתר, ונתוסף בה בחינת יחידה הפנימית, ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. וזעיר אנפין, נתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי. ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון, אשר כנגד יחידה הפנימית.

יז כשעלתה בינה נתוסף בז"א מקיף דיחידה, ויותר מזה לא הרויחו ז"א ומלכות
ואחר כך עלה חסד במקום כתר, כי בינה עלתה במאצילה, ואז נתוסף בז"א גם בחינת מקיף ב' עליון, שכנגד יחידה הפנימית. ומשם ואילך לא הרויחו זעיר אנפין ומלכות, ולא נתוסף בהם עוד תוספות אור.

יח בכל בחינה ובחינה יש י"ס ונכללות בה' הן בפנימיים והן במקיפין
והענין הוא, בהקדמה אחת שצריך שתדע, והוא, כי הרי נת"ל כי בכל בחינה ובחינה מכל עולם ועולם ובכל פרצוף, יש בו יוד ספירות לא פחות ולא יותר, והם אורות פנימים עשרה, ומקיף עשרה, אמנם יוד פנימים נכללים בה' בלבד, שהם כנגד הה' בחינות פרצופין שיש להם, כנזכר במקום אחר, והם א"א ואו"א וזו"ן, והם עצמם נקראים נרנח"י של כללות של כל עולם ועולם לבדו. וכן על דרך זה במקיפים, שהם יוד ונכללים בה'.

יט בע"ס דראש יש ה' אורות פנימיים וה' אורות מקיפים, אבל מפה ולמטה דא"ק יש רק ה' פנימיים וב' מקיפים יחידה חיה
אמנם דע, כי בכל האורות והעולמות והפרצופין שיש מן החוטם של אדם קדמון ולמעלה, בכל פרצוף, יש תמיד כל הבחינות האלו שלימות, שהם: ה' אורות פנימים הכלולים מיוד ספירות פרטיות כנ"ל, וה' מקיפים הכלולים מיוד ספירות פרטיות, אך מפה דאדם קדמון ולמטה עד סוף כל העולמות, לא יש רק ה' אורות פנימים, וב' מקיפים העליונים, שהם כנגד יחידה חיה, ולא עוד, כי האור נתמעט משם ולהלאה. לכן בעולם העקודים שהם האורות היוצאים מפה דאדם קדמון ולחוץ, לא היה בו רק ה' אורות פנימים וב' אורות מקיפים, ואין עוד. וזכור הקדמה זו.

כ בהמשך זמן עלית הכתר למאציל נסתלק גילוי יחידה ממלכות
*ודע כי כאשר עלה הכתר אל המאציל, אז באותו שיעור והמשך הזמן שהיה עולה, אז המלכות, נסתלקה ממנה בחינת גילוי יחידה, שהוא האור שהיה נמשך לה מן הכתר, שכיון שהכתר היה עולה ומסתלק, לא היה כוונתו להאיר בה, אמנם נשאר בה הרשימו לבד.

כא כשסיים כתר עליתו למאציל חזר גילוי יחידה למלכות
וכאשר סיים הכתר להתעלם וסיימה המלכות לעלות עד סיום היסוד אז חזר להאיר בה המאציל כבתחילה בחינת היחידה שבה. כי אחר שעלה הכתר בהמאציל, גם היא עלתה ביסוד, והיתה מדרגה אחת קרובה יותר אל המאציל, והיתה מקבלת עתה ממנו מה שהיתה מקבלת מקודם מן הכתר. אך כל זמן שלא סיים הכתר לעלות, אז היה הכתר מפסיק בין מאצילה ובינה, והכתר עצמו גם כן לא היה מאיר בה. וכן על דרך זה הוא בבחינת חיה שמקבל מן הכתר. וכן על דרך זה החכמה ובינה וכיוצא בהם.

כב בהמשך זמן עלית חכמה למאציל נסתלק גילוי חיה ממלכות. וכשחכמה סיימה עלייתה חזר גילוי חיה למלכות
וכן כשעלה חכמה למעלה במאצילה נסתלקה מן המלכות החלק שהיה מגיע אליה ממנו, ולא נשאר בה רק רשימו לבד, עד שהשלימה החכמה לעלות למאצילה, ואז חזר האור כבתחילה. וכן תקיש מזה אל כל השאר, כי הם חלוקות רבות. כי כשהתחילה חכמה לעלות בכתר, נסתלקה הארתה מכל אשר למטה ממנה, וכשכבר עלתה בכתר, אז חזר כבתחילה. וכשחזר פעם ב' לעלות במאציל נסתלק האור פעם שני, וכשנגמר לעלות חזר האור לאיתנו. והמעיין יבין שאר חלוקים על דרך זה, בענין המקיפים דזו"ן, שלוקחים בעת חזרתן והסתלקותן למעלה.

הסתכלות פנימית

פרק א

ספירות העקודים, כולל ו' פרקים בהם מתבאר ששה ראשי ענינים: א. ענין זווגי דהכאה ובטישות. ב. ענין אור חוזר. ג. ענין הרשימות. ד. ענין הכלים. ה. ענין המסך. ו. ענין אור ישר.

היות שדברי הרב שבכאן המה כולם יסודיים, שכל אדני החכמה בנוים עליהם, ואין לך ענין קטן בכל העולמות אבי"ע, שלא יהיה בהם בכללות ובפרטות, תוצאות מכל הענינים כולם המובאים כאן בעשר הספירות דעקודים, ולא עוד אלא מכל שינוי קל וחידוש קטן שבכאן, מסתעפים בפרצופי אבי"ע ענינים רבים ועמוקים מאד, שהרי נודע, שכל הכחות וחידושי צורות שבעליונים מחויבים להמצא בכל תחתון מהם אף פרט קטן לא יחסר, שזה נוהג בכל ההמשך השתלשלות של הפרצופין והעולמות עד סוף עשיה ומכל שכן כאן, שעדיין אנחנו עסוקים בקו הראשון, הנמשך מא"ס ב"ה למקום הצמצום, שהוא פרצוף הא' דאדם קדמון. וע"כ, כל מלה ומלה שבכאן, היא מרגלית יקרה לאין ערך, שצריכים להבינה בכל רחבה ובהגדרתה האמיתית, ולשננה ולזכרה בכל המשך החכמה.
ולפיכך, באתי לסדר כאן את ראשי הענינים, המובאים בחלק הזה, בסדר המועיל לזכרון, גם להבחין בכל ענין, מעקרי הבחנות שהרב מביאם כאן, ולהגדיר כל דבר עד כמה שאפשר, בכדי שהמעיין יוכל להשמר, שלא יוציא שום דבר מחוץ לגדרו הנאמן, כי טעות קלה במקומות אלו, תפסיק את ההבנה לגמרי בהמשך החכמה.

פרק א
ה' מיני זווגי הכאות ובטישות
ה' מינים מזווגי הכאות ובטישות, אנו מוצאים כאן בדברי הרב, בהתפשטות א' דא"ק, שהם:
א' הנקרא הסתכלות א', שהוא זווג דהכאה דאור העליון בהמסך שבכלי מלכות, שהוא לבחינת כלים של ראש. (כנ"ל בח"ג פי"ב אות ד').
ב' הוא הכאה וביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה בצאתם מחוץ לפה דא"ק. שמביא הרב כאן (פ"א אות ג').
ג', הנקרא הסתכלות ב', שהוא זווג דהכאה דאור עליון במסך שבכלי מלכות, שהוא לעשות כלים לגוף. (המובא בח"ג פי"ב אות ה' ובע"ח ש"ד פ"ג).
ד', הכאה וביטוש דהרשימה ואוה"ח היורד, זה בזה. (המובא כאן פרק ג' אות ט').
ה', ביטוש דאור המלכות עם אור החוזר היורד. (המובא כאן פרק ד' אות ג').

זווג דהכאה הא', עושה רק שרשי כלים. הב', הכלי והאור מעורבים. הג', עושה כלים גמורים
והנה שורש הכל הוא הזווג שנקרא הסתכלות א', שממנו נמשך כל האור שישנו בפרצוף, וקבר נתבאר ענינו היטב, בדברי הרב (בח"ג פ"א אות א' ופרק י"ב אות ב' ג'). אמנם הוא מספיק רק להוציא שרשי כלים, שנקרא בחינת התלבשות בכח ולא בפועל ממש. כי אוה"ח מלביש כאן ממטה למעלה, שפירושו בחינת התנגדות להתלבשות בעביות הכלי וע"כ נקראות עה"ס שבראש, בשם א"ס ב"ה, או כתר, כמ"ש הרב (שם ח"ג פ"ו אות ז') עש"ה. ולא עוד אלא אפילו אח"כ, כשנתפשטו עה"ס ממלכות של ראש ולמטה לתוך הגוף עד הטבור, עדיין אין שם בחינת כלים ניכרים לעצמם, אלא, שהאור והכלים כמו מעורבים יחד, כמ"ש הרב כאן (פ"ו אות א', עש"ה). ועיקר גילוי הויות הכלים מתחיל מהסתכלות ב', שנעשה על המסך, אשר בכלי מלכות, בעת הזדככות, דהיינו ד' הקומות היוצאות במדרגות של זיכוכו.

זווג דהכאה הג' נעשה ע"י או"מ ואו"פ, שאו"מ מזכך את המסך ואור העליון מזדווג בהכאה על המסך במדרגות של הזדככותו ומוציא ד' קומות חו"ב תו"מ
וענין הזדככות זו, נעשה על ידי הכאה של או"פ ואו"מ זה בזה, כמ"ש הרב (כאן בפ"א אות ג') וע"ש באו"פ. ונתבאר שם, שאוה"מ מזכך העביות שבמסך, עד שהוא נעשה זך כהמסך שבמלכות של ראש. ובאמת נעשה כל הזיכוך הזה בבת אחת וברגע אחת, כמ"ש הרב (כאן פ"א אות ט') אלא, מתוך שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, נמצא אור העליון מזדווג עמו בד' המדרגות שהמסך בא בדרך זיכוכו, ומוציא שם ד' קומות של ע"ס, שהן חכמה בינה ז"א מלכות. כמ"ש באו"פ (פרק א' אות ז').

גמר גילוי הכלים אינו, אלא ע"י הסת"ב
והנה נתבאר, ההפרש בין ג' מיני זווג דהכאה: כי הסתכלות א', הגם שהוא השורש והמקור לכל האורות והכלים שבפרצוף, מ"מ אין בו שום התגלות בפועל, וכל הגילוי הוא רק על ידי הסתכלות ב' הנעשית במדרגות זיכוכו של המסך, וענין הזדככות הזה נעשה על ידי הכאה ובטישא של או"פ ואו"מ זה בזה.

ב' זווגי הכאה האחרונים הם לצורך הפרצוף שלאחריו
וכל אלו ג' מיני הכאות, הם לצורך עצמו של הפרצוף, אמנם דבר ההכאה וביטוש של הרשימה עם אוה"ח זה בזה, הוא לצורך הכלים של הפרצוף שלאחריו. כמ"ש באו"פ (פ"ב אות ג') ועד"ז הוא ההכאה של אור המלכות ברשימה, שהוא לצורך כלי המלכות מהפרצוף שלאחריו. והנה נתבאר, שג' מיני הכאות ראשונות הם לצורך הפרצוף עצמו, וב' הכאות האחרונות הן לצורך הפרצוף שלאחריו.

פרק ב

י"ב מיני אור חוזר או"ח הנדחה בכללו ממלכות, נעשה לאו"מ
י"ב מיני או"ח, אנו מוצאים כאן בדברי הרב, ואלו הם:
הא', הוא או"ח הנדחה מבחי"ד בעת הסתכלות א', שהמסך מעכב על אור העליון ואינו מניחו להתפשט שם, והאור חוזר לאחוריו, ומלביש על עשר הספירות דאור ישר, כנודע. והנה ב' מיני או"ח יש להבין כאן, א', הוא כללות האור הנדחה מהתלבש בכלי מלכות, שהוא שיעור גדול מאד ומאד, ומכ"ש בפרצוף הראשון דא"ק שאנו עסוקים בו, שהוא כולל כל ההפרש, מא"ס ב"ה שהיה ממלא כל המציאות, אל פרצוף א"ק, שהוא רק בחינת קו דק של אור כלפי אור א"ס ב"ה. ותדע, שהאו"ח הזה הוא כולל כל האו"מ, שבעולמות כולם.

או"ח המלביש לאור ישר, הוא תולדה של או"ח הראשון הנדחה ממלכות
ומין הב' של או"ח הכלול כאן הוא האו"ח העולה ממטה למעלה ומלביש לע"ס דאו"י. ויש בזה עמקות רבה. כי באו"ח הנדחה מן בחי"ד, יש להבין בו בחינת קיום דהיינו ממשיות האור הנדחה משם. ויש להבין בו בחינת שלילה, שהיא כח ההכאה לפי עצמה, המולידה אור גדול, מפאת הפרישה מהאור. והוא בחינת יחס משותף מן האור הנדחה לאחוריו, ומן הבחי"ד הנשארת ריקנית מן האור ההוא, ואו"ח הזה הנולד מפאת הפרישה מן האור, הוא האוה"ח דמין הב', העולה ומלביש על ע"ס דאו"י. וע"כ הוא נחשב לתולדה מן או"ח דמין הא' הנ"ל, להיות בעיקר מן בחינת השלילה, אלא על ידי יחס משותף כמבואר.

ב' מיני או"ח הם או"פ ואו"מ הפרש גדול בין חו"ב תו"מ דאו"פ
והנה ב' מיני או"ח הנ"ל, הם נבחנים לאו"פ ואו"מ של ע"ס דראש. כי אותו האו"ח המלביש על ע"ס דאו"י, הוא חלק קטן מאוד מכללות האו"ח הנדחה לאחוריו, להיותו, רק תולדה ובחינת יחס משותף, מכלי מלכות ואור הנדחה. וכבר ידעת, שיש ד' בחינות של אור ישר זה למעלה מזה, הנקראים ח"ב, ז"א, ומלכות, והכתר הוא שורשם. וההפרש ביניהם רב ועצום מאד. ולפיכך, אינו דומה התולדה שנולדת מבחינת יחס משותף של האור הנדחה עם בחינת מלכות, להנולדת מיחס משותף, מן האור הנדחה עם בחינת ז"א, ומכ"ש עם הבחינות שלמעלה מז"א.

נרנח"י נולדים ויוצאים מיחס משותף מאו"ח הנדחה, וכח"ב תו"מ דאור ישר
ובהמתבאר תבין, לידת ה' האורות, הנקראים: נפש רוח נשמה חיה ויחידה. כי הנולד מן יחס משותף, מאו"ח עם בחינת המלכות, נקרא אור הנפש. והנולד מיחס משותף, מאו"ח עם בחינת ז"א, נקרא אור הרוח. והנולד מיחס משותף, מאו"ח ובחינת בינה נקרא אור נשמה. והנולד, מאו"ח עם בחינת חכמה, ניקרא אור החיה. והנולד, מאו"ח ובחינת הכתר נק' אור היחידה.

אם או"ח המלביש הוא תולדה מיחס משותף מאו"ח הנדחה, עם המלכות, נבחן האור לאור הנפש
והנה עתה, אשר האו"ח המלביש על ע"ס דאו"י, היה תולדה מהאו"ח עם בחינת המלכות, הרי האור הנמשך תוך ע"ס הללו, נק' אור נפש. והוא בחינת או"פ של ע"ס הללו, וכללות אוה"ח הנדחה, הוא אוה"מ של ע"ס הללו. והנה נתבאר ב' מינים של או"ח.

או"ח ג', הוא המלובש במלכות דראש, שהוא מקור וכתר, הן לע"ס דאו"ח שבראש, והן לע"ס שבגוף
המין הג' של אוה"ח, הוא אוה"ח הנשאר קבוע וקיים במלכות של ראש, בבחינת מקור ומאציל לכל האורות והכלים, שיש בגוף. שאין לך משהו בגוף, שלא יהיה נמשך מהמקור ההוא, כי בהיות המלכות, בכמות אוה"ח שהיא מעלית, מלבשת לכל האורות של ראש, כנ"ל, הריהי נחשבת בזה לבחינת כתר ושורש, הן לאורות דראש והן לאורות של הגוף. כי אין אחיזה כלל באור בלי כלי וכיון, שהיא המולדת את אוה"ח המלביש לאורות, ע"כ נחשבת כמו שהולידה גם לאורות עצמם.

או"ח ד' הוא מתפשט מן הפה עד הטבור, שנעשה לכלים על או"י, אלא בלתי גמורים
המין הד', הוא, האו"ח המרחיב את כלי המלכות, לע"ס מינה ובה ממעלה למטה, המכונה, מפה עד הטבור. כי המלכות של ראש מכונה פה, והמלכות של הגוף, שהיא הספירה העשירית של המלכות דראש, נקראת טבור. ובאמת אוה"ח הזה נעשה לבחינת כלים ממש, על עה"ס דאור ישר, היורדים בתוכו ממעלה למטה, כי על כן, נקראות עה"ס הללו, בשם, גוף הפרצוף, אלא שאינן ניכרות כן, והוא מפאת חשיבותו הרבה של העביות שבו. כמ"ש באו"פ (פ"ו אות ה').

או"ח ה' הוא או"ח שבמלכות דגוף הנקרא טבור
המין הה', הוא אוה"ח שבמלכות דגוף, הנקרא אור נקבה, שהוא באמת הארה מאור ישר, אלא שהוא הארה קטנה, שיש בה רק בחינת קבלה, מבלי שום כח של השפעה, וע"כ נקרא בשם או"ח. וזכור זה.

או"ח ו' הוא המתפשט מטבור ולמטה
המין הו' של או"ח, הוא כל המתפשט מטבור ולמטה דגוף וכולו הוא בחינת מלכות של הגוף בלבד, כי ע"ס המתפשטות מהפה לגוף, הנה טה"ס הראשונות, הן מסתיימות על הטבור, והמלכות שבהן תופסת כל זה המקום, אשר מהטבור עד סיומו של הפרצוף. ואע"פ שהיא רק מלכות בלבד, מ"מ היא נבחנת לעצמה שמתפשטת לע"ס. והוא מצד בחינת הסיום של כל ספירה וספירה הנבחן במקום הזה.

היוצא בזווג דהכאה בראש, אינו נבחן אלא בגוף. ההתפשטות עד המלכות נבחנת מפה עד הטבור. והדחיה ממלכות נבחנת מטבור ולמטה
וצריך שתבין כאן, כי אין לנו שום תפיסה בע"ס של ראש להיותן בחינת א"ס ב"ה, וכל מה שאנו מבחינים בע"ס של ראש, הוא רק מבחינת התפשטותן אל הגוף, ומתחתון ילמד העליון. ולפיכך מה שאנו אומרים, שהאור העליון התפשט עד המלכות, והמסך שבכלי מלכות הכה באור ולא נתנו לבא בכלי המלכות, והחזירו לאחוריו, שהאור החוזר הזה הלביש ע"ס דאו"י. הנה הלבשה זו, לט"ס הראשונות, ודחיה זו, מלהתפשט במלכות, הן נבחנות לנו, מטעם שמתפעלים כן בגוף על הטבור, שט"ס הראשונות הנמצאות מטבור ולמעלה, נמצאות מקובלות ומלובשות בתוך אוה"ח. והאור השייך לספירת מלכות, הוא נדחה ואינו מקובל במלכות דגוף, שהוא כל המקום שמטבור ולמטה. ומתוך שהמלכות הזאת היתה מלבשת בהיותה בבחינת א"ס ב"ה מטרם הצמצום, את כל עה"ס, כי על כן היה האור ממלא את כל המציאות, כמ"ש זה באורך בהסת"פ (ח"א פ"א ופ"ב עש"ה). ע"כ אנו מבחינים ג"כ במלכות שנצטמצמה, דהיינו במקום שמטבור ולמטה, שנשארו בה עשרה חללים, שנתרוקנו מאור שהיה להם, בהיותם בבחינת א"ס ב"ה, אשר עתה אין בתוכם אלא או"ח בלבד. ולפיכך אנו מבחינים במלכות דגוף, עשר ספירות בפני עצמן, להיותן נושאות כל החסרון שהופיע בסבת הצמצום. והבן היטב. ומטעם זה, נקרא אותו מקום שמן הטבור ולמטה בשם אחורים, מפאת חסרון אור ישר. והמקום שמטבור ולמעלה, נקרא בשם פנים דפרצוף, מפאת שהוא המקום של כל האור אשר בפרצוף, כמבואר.

או"ח ז' הוא הנשאר בפרצוף אחר הסתלקות אור הישר ממנו
המין הז', הוא אוה"ח הנשאר למטה בגוף, אחר הסתלקותו של אור ישר משם. המובא בדברי הרב (פרק ב' אות י') כי בחזרת אור הישר למעלה לשורשו, אין אוה"ח עולה עמו, שהרי כל עיקרו של או"ח הוא אור הסתלקות, כמו שנתבאר לעיל אות ח', שהוא מבחינת הפרישה של בחי"ד, שאינה מקבלת האור, שזהו מכח הצמצום והמסך הרכוב עליה, הנבחן לעביות ודין לפי מוצאו, אלא בשעה שנעשה לכלי הממשיך והמלביש לאור העליון, הרי מתהפך העביות והדין הזה ונעשה לזכות ורחמים גמורים, עד שאינו ניכר כלל לשפל וכהה כלפי אור העליון המלובש בתוכו, כנ"ל באות י"ד. אמנם בשעת ההסתלקות, שאור העליון התפשט ממנו, ועלה לשורשו, הנה פקעה ממנו חשיבותו ולא נשאר ממנו יותר ממה שהוא לפי מהותו עצמו, דהיינו עביות וצמצום ודין, כנ"ל. ובזה מובן שבעת ההסתלקות, שחזר האו"י אל שורשו, לא יכול אוה"ח לעלות עמו למעלה, ואדרבה כי עתה נגלתה ירידתו למטה, דהיינו שנגלה הדין והעביות שבו, כמו שהוא לפי מהותו עצמו, כנ"ל. ומשום זה הוא נקרא אור עב. ומעתה נבחן ההפרש למפרע, בין הכלים שהלבישו את האור דהיינו או"ח, ובין האור המלובש בו, מה שלא היה ניכר כלל מטרם ההסתלקות, כנ"ל באות י"ג. וזהו שאומר הרב שם, אשר אור העב הזה הוא בחינת הכלים של הפרצוף.

או"ח ח' הוא או"ח הנ"ל, אחר שהשיג עביות יתרה על עביותו
המין הח' הוא, אור החוזר הנ"ל, מבחינת קבלתו עביות יתרה על עביותו שמעצמו, כבדברי הרב (פרק ו' אות ב'). כי מלבד העביות שנתגלתה בו, ממה שהוא לפי מהותו, הנה עוד נתוסף בו הרושם של דין חדש שהשיג מתוך ההסתלקות של עתה, שהשאיר אותו בחושך, שנמצא מחמת זה בהתעבות כפולה.

או"ח ט' הוא עולה מזווג דהכאה על המסך במדרגות הזדככותו
המין הט', הוא אוה"ח העולה ע"י זווג דהכאה, הנעשה על המסך במדרגות של הזדככותו, אשר הקומות היוצאות בזווגים האלו, נחשבות בכללן לאו"ח, אפילו אוה"י שבהן, מטעם שאלו הזווגים יוצאים בזמן הדין, דהיינו בשעת הסתלקות האורות למאציל.

ואין להקשות, הרי יש בכל קומה וקומה התפשטות אור ישר ממעלה למטה לתוך הגוף, וכל הנמשך ממעלה למטה הוא רחמים, כנודע. והענין הוא, כי באמת אין כאן יותר, רק ענין הזדככות לבד, ואפילו אלו הזווגים הנעשים מאור העליון נכללים גם כן תחת בחינת הסתלקות האורות, משום שדרכה של הזדככות כך, כי הכרח הוא שיעבור ויבא בד' הבחינות בדרך הזדככותו, אשר אור העליון שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג עמו על דרכו. והרי זה דומה, לאדם היוצא מהבית לחוץ, אע"פ שהוא עושה, למשל, ד' פסיעות בדרך יציאתו מהבית, מ"מ אין אנו מתחשבים עמהם כמו שהיו ד' חניות באמצע הליכתו, וזה לא יעלה על הדעת כלל, שהרי אי אפשר לו לצאת מהבית זולת דרך פסיעות, כי דרך ההליכה בכך. כן הענין שלפנינו, אע"פ שבזמן ההסתלקות עובר המסך ד' בחינות, שאור העליון מזדווג עמו על דרכו, מ"מ אין זה נחשב לבחינת התפשטות של אור העליון לתוך הפרצוף, מבחינת רחמים, אלא שנחשב לבחינת דין, כי הזמן הוא זמן של הסתלקות, שהוא כולל ג"כ את ההתפשטויות שעל דרכו, מפני שכן דרכו הרגיל של ההסתלקות. וזכור זה.

והנה נתבאר, אף על פי, שיש בכל זווג וזווג, היוצא בזמן הזדככות המסך, קומה שלמה של רת"ס, עכ"ז אינם נחשבים לאו"י רחמים, אלא לאו"ח ודין, כמבואר. אמנם כל זה אמור, כלפי עצמותו של הפרצוף בכלל, שסובל מהסתלקות האורות מתוכו, וע"כ אינו מחשיב כל כך, את הקומות היוצאות בדרך ההזדככות והסתלקות האור, מה שאין כן, בהתחשב עם ערכי הקומות דהיינו, מבחינת פרטיותן שלפי עצמן של הקומות ההן, יוצא לנו ערך ההפכי, כי כל קומה היוצאת ע"י זווג היותר קרוב למאציל, היא משובחת ביותר, (ע"ד שנתבאר באות ט' י' ע"ש). כי בבחי"ד לא יצא רק אור הנפש, וכשנזדכך אל בחי"ג יצא אור הרוח, וכשנזדכך לבחי"ב יצא אור הנשמה, וכו'.

וענין ערך ההפכי הנ"ל, צריך להבינו היטב בבהירות מוחלטת, כי הוא כל הקשר וכל הבדל בין האור וכלי, וע"כ, חסרון ידיעתו יכשיל אותנו בכל שעל וצעד במשך החכמה שלפנינו. והענין הוא כי יש בחי' כלי קבלה לאור העליון מצד האור ישר, שהן ה' הבחינות כח"ב זו"ן. או נרנח"י. ויש כלי קבלה מצד האור חוזר, שהן הקומות שנקראות ג"כ כח"ב ז"א ומלכות. והן הפכות זו לזו מן הקצה אל הקצה. כי מאותו הזווג שיוצא קומת כתר של האו"ח, דהיינו הכלי היותר גדול, יוצא בחינת נפש דאור ישר, שהיא האור היותר קטן. וכמובא לעיל.

והנה כבר נתבאר מקורם של ב' הערכים הללי, כי הערך של ד' הבחינות דאור ישר נמשך כן מאור א"ס ב"ה, אשר ג' הבחינות הראשונות, עדיין אינן נחשבות לכלי קבלה, משום, שעדיין לא ניכר בהן ההבחן של שינוי הצורה וכל השינוי ביניהן ובין אור העליון, הוא רק בזה, שהן גורמות להשתלשלות בחי"ד, שהיא בחינת הקבלה הגמורה. כנודע. ולפיכך נבחנת כל בחינה הזכה יותר לגדולה יותר, משום שיש לה יותר דבקות עם אור העליון המלובש בה וע"כ הכתר, שהוא גורם יותר רחוק אל בחי"ד, הוא השורש לכל ההתפשטות. ובחי"א, שהיא הגורם יותר קרובה אל בחי"ד, מכתר, נחשבת לאור קטן מן הכתר, כי מלבד שהיא עלולה ומסובבת מהכתר, נמצא בה ג"כ בחינת שינוי דק כל שהוא מהאור המלובש בה, והיינו במה שהיא גורם שני וקרובה יותר אל בחי"ד. וכן בחי"ב שהיא גורם שלישי וקרובה יותר לבחי"ד, נמצא האור המלובש שם קטן יותר. וכו' עד"ז. עד שהבחינה הד' בעצמה נמצאת לגמרי בלי אור, משום השינוי צורה שבה, שעליה היה הצמצום. כנודע כל זה מהחלקים הקודמים ואין להאריך.

והנה השינוי ערכים של הבחינות הנזכרות, נקראים בשם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שההפרש ביניהם הוא רב מאד. ועיקר ההפרש הוא, מצד קרבות והתרחקות אל בחי"ד, שעליה שורה כח הצמצום, כנ"ל. הנה עוד יש הפרש ביניהם של סבה ומסובב, שכתר הוא סבה אל חכמה, וחכמה אל בינה וכו' ומעלת הסבה על המסובב ממנו, היא גדולה מאד ומאוד ברוחניים, ואין לו שום דמיון וערך עם מובן של סבה ומסובב בערכי הגשמיים, לפי שכאן כולם נצחיים וכל האורות המושגים למסובב, מחויבים לעבור אליו דרך הסבה שלו, ולא עוד אלא, שעיקר האור הזה העובר, נמצא נשאר בהסבה, ורק בחינת ענף קטן ממנו, מושפע ובא לתחתון המסובב ממנו, אע"פ שהאור אינו שייך, אלא למסובב, ויש עוד הרבה הבחנות. באופן, אשר המרחק בין הסבה למסובב ממנו הוא גדול לאין קץ. ומלבד כל זה יש הפרש גדול בד' הבחינות הללו לפי המין של האור בעצם, ואע"פ שהאור העליון כולו בהשואה אחת, אמנם יש כאן ענין של יחס משותף בין אור העליון ובין הבחינה של אור ישר שמלובש בתוכו. כי אור החיה, הוא בחינת עצמות, ואור הנשמה הוא בעיקר אור החסדים, ועוד שינוים שיתבארו במקומו.

ותדע, שכל הערכים האמורים לעיל, בד' הבחינות דאו"י, הם נמשכים כן מא"ס ב"ה, ומפאת ביאתם להאיר מהצמצום ולמטה. וכל אלו ההבחנות האמורות הן נוהגות ג"כ בע"ס דעגולים, והוא מטעם שבאים כן מא"ס ב"ה, בטרם הכנסם, בהזווג דהכאה והתלבשות האו"ח. וכבר ידעת, שכל החילוק מע"ס דעגולים לע"ס דיושר, הוא רק בדבר הזווג דהכאה, שאינו נוהג בעגולים.

ועתה נבאר הערך הב' דהיינו ה' הקומות דאור חוזר, שהוא ענין אחר לגמרי. וכבר נתבאר בחלק ב' בהסתכלות פנימית (פרק ו') אשר מהצמצום ולמטה, נעשה אוה"ח לכלי קבלה על אור העליון במקום הבחיה"ד, כמ"ש שם (פרק ב') כי אותו אוה"ח הנדחה מהמלכות, אשר המלכות אינה מקבלת מפאת העיכוב שבמסך, הנה הוא נעשה לכלי ובית קבול על האור, כמו שהיתה הבחי"ד בא"ס ב"ה, ואין שום אור מקובל בעולמות, זולת על ידי האור חוזר. כמ"ש שם.

ולפיכך, אם הזווג דהכאה נעשה על מסך דבחי"ד, שהיא היתה עיקר הבית קבול בא"ס ב"ה, שהיתה מלבשת שם לכל האור, שהוא עד הכתר, שה"ס, שהיה האור ממלא לכל המציאות, ע"כ עתה שכל שיעור הגדול הזה נדחה הימנה, ועלה למעלה בסוד או"ח, נמצא ג"כ או"ח הזה מלביש האור בכל גובהו דהיינו עד הכתר, ואם אמנם מזדכך לבחי"ג שבה, והמדה דבחי"ד שבה נעלמת משם, הרי המסך הדוחה את אור העליון מלהתלבש בה, אינו דוחה, אלא שיעור של ג' בחינות, שהרי אפילו, אם היה האור מתלבש בכלי זו דבחי"ג, הרי לא היתה מקבלת ממנו אלא עד החכמה, וע"כ קומת האו"ח הנדחה הוא ג"כ קצרה ואינה מלבשת אלא עד החכמה, וכו' עד"ז. כמ"ש שם.

וכמו שההפרש בין כתר לחכמה דאור ישר, הוא רב מאד ומאד כנ"ל, הנה ממש כמו כן, ההפרש בין קומת כתר לקומת חכמה דאו"ח הוא ג"כ לאין קץ ואין ערך, כי אע"פ שבאו"ח כל העב יותר גדול יותר, אמנם זה אמור, כלפי כלי ההמשכה דהיינו המסך והמלכות שבהם נעשה הזווג, משא"כ, להתלבשות האור, הנה הם צריכים לכלים היותר זכים, כי הכרח הוא שיהיה להאור השתוות הצורה עם הכלי, והאור שהוא גדול יותר בבחינות דאור ישר, הנה הוא, מטעם שהוא זך יותר (כנ"ל, באות כ"ב ע"ש), הנה מובן מאליו, שבביאתו להתלבש בהכלי של או"ח מחויב הכלי ההוא להשתוות אליו. ולפיכך הכרח הוא, שאם הקומה דאו"ח מגיע עד הכתר, הרי יש שם כלי זך ובהיר שהוא ראוי להלביש האור הגדול ההוא של כתר אמנם הקומה דבחי"ג, שקומתה רק עד החכמה, הנה הכלי, המלביש את אור החכמה, שפלה מעלתה באין ערך כלפי הכלי דכתר שבקומה דבחי"ד, וכו' עד"ז.

ואין להקשות, אם נזדכך העביות דבחי"ד, ונשאר רק העביות דבחי"ג, הנה נמצא, אשר נעלם בחינת המלכות משם, ונשארו רק ג' הבחינות הראשונות: כח"ב וז"א, א"כ היה צריך שתתקצר אותה הקומה מן המלכות, כי אותו חלק של או"ח חסר שם, ולמה נתקצר האו"ח מהלבשת הכתר, וזו הבחינה אינה חסרה שם. והענין הוא, כי כבר נתבאר בהסתכלות פנימית בח"ב (פרק ט') ענין, ב' המהלכים שיש בעה"ס. שעה"ס דאו"י, נבחנות מלמעלה למטה. והפוכו אוה"ח, שהוא נבחן ממטה למעלה. שמלמטה במקום המלכות דאו"י נמצא הכתר דאו"ח, ובמקום הז"א דאו"י, נמצאת החכמה דאו"ח, וכו', עד שבמקום הכתר של או"י, נמצאת המלכות דאו"ח. עש"ה.

ובזה תבין הסוד המובא בספר היצירה, נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. המובא בע"ח (שער ל"ט דרוש ט"ו) כי הבחי"הד, שהיא המלכות, היא סופן של הספירות ועל ידי הכאת אור העליון בהמסך שבה, היא ממשכת לתוכה את אור הכתר, כלומר שמקשרת אותו להאיר בפרצוף, ובזה נמצאת נעוצה ממש בתחלתו דהיינו בהכתר, שהוא תחלתו של הספירות. ומתוך שהכתר נמשך לאוה"ח דבחי"ד, הרי כל עה"ס נמשכות עמו, להיות. הכתר כולל כולן. ולפיכך נחשבת המלכות לכתר דאו"ח, דהיינו מדת כתר ממש ובחי"ג הנקרא ז"א דאו"ח, שהוא שני לה, מיוחסת רק לספירת החכמה להיותה שניה למקום הזווג דקומת כתר, וזכה במדרגה אחת וכו', עד הכתר שבה, שהוא החמישית למקום הזווג נבחנת רק למלכות. ונמצא בחינת סופו דאור ישר, שהיא ספירת המלכות נעוץ בתחלתו של או"ח, שהוא כתר דאו"ח.

ובזה תבין בפשטות הקושיא שהקשינו, אם נזדכך לבחי"ג הרי, אינו חסר מכאן רק מלכות, ולמה נתקצר אוה"ח, עד כדי כך, שלא יוכל להלביש על קומת כתר אלא רק מחכמה ולמטה. ועתה מובן זה היטב, כי יש כאן ערך הפך שהבחי"ד נחשבת כאן לכתר, ובחי"ג לחכמה וכו', בהיפך ממש מאוה"י, כמבואר.

אמנם, עכ"ז, יש להתחשב גם כן במדת הקבלה של אור ישר שנתבאר לעיל (באות כ"ב וכ"ד עי' שם) כי אע"פ, שנעוץ סופו בתחלתו, והמלכות ממשכת לעצמה אור הכתר ונעשית לספירת כתר, כנ"ל, אין זה אמור, שהמלכות ממשכת לעצמה אור היחידה ממש, כי זה לא יתכן בשום פנים, אשר אור היחידה תבוא בהמשכת כלי מלכות, אלא רק ע"י המשכת כלי הכתר דאור ישר, כי איך אפשר, שישתנה כל אותו היחס של הבחינות דאו"י עם אור העליון המלובשים ונמשכים כן מא"ס ב"ה, שההפרש של מעלה ומטה בהם, הוא גדול לאין ערך, כמו שנתבאר לעיל (באות כ"ג וכ"ד), אלא שהם שמורים בתכלית הדיוק, וכל בחינה לא תזיז מערך מעלתה אף משהו.

אלא ענין נעוץ סופו בתחלתו הכוונה היא, שאור הנפש של המלכות, המיוחס אליה מצד אוה"י הוא מתגדל ומשיג בחינת עצמו, הכלול בהכתר, כי הכתר כולל כל הע"ס עד המלכות שהאורות שבתוכם נבחנים, לה' חלקי יחידה שנקראים נרנח"י דיחידה, ולפיכך אור הנפש של המלכות, משגת עתה את שורשה שיש לה בכתר, שנקרא נפש דיחידה אכן אינה משגת אף משהו, למעלה מבחינתה עצמה. והבן זה.

והנך רואה, אשר הגם, שיש ערך הפכי בין עה"ס דאו"ח ובין עה"ס דאו"י. עם כל זה לא יבטלו ולא יפחיתו זה מזה אף משהו, כי אין אחד נוגע בחבירו כלל, אע"פ, שיוצאים בבת אחת מזווג אחד. ומהזווג בחי"ד יוצא קומה ע"ס עד הכתר ממש, אמנם רק עד נפש דיחידה. ומזווג דבחי"ג יוצאים, ע"ס בקומת חכמה, אמנם הוא אינו משיג מבחינת החכמה שנקרא חיה, כי בחי"ג הוא בחינת ז"א שהוא אור הרוח דאו"י, ואין אור החכמה נמשכת, אלא ע"י חכמה דאור ישר, כנ"ל. אלא שהוא משיג בחינתו עצמו, המושרש בחכמה, שהוא נקרא בחי' רוח דחיה. ועד"ז כולם, שכל אחד אינו ממשיך ואינו משיג רק בחינתו שבאור ישר, אלא הקומה דאו"ח גורם, שנוטל בחינתו ממקום גבוה, לפי מדת הקומה.

ואין להקשות לפי זה. איך יתכן אשר אור הרוח, שערכו עולה על הנפש לאין ערך, כנ"ל (באות כ"ג וכ"ד), הנה נמצא שמתלבש בקומה היותר נמוכה מאור הנפש. שהרי אור הנפש נמשך ע"י בחי"ד ומתלבש בקומת כתר, ואור הרוח המחויב להמשך על ידי בחי"ג ונמצא מתלבש רק בקומת חכמה, הנמוכה הרבה מקומת כתר. אמנם באמת בעולם התיקון, כאשר נתקנו הכלים כהלכתם, נמצא תמיד, אע"פ שאור הרוח נמשך ע"י בחי"ג, מ"מ אינו מתלבש, אלא בקומת כתר, כי אז יורד הנפש מקומת כתר ומתלבש בקומה דבחי"ג, ואור הרוח מתלבש בקומת כתר. ועל דרך זה כולם, כמ"ש זה, בח"ב בהסתכלות פנימית ע"ש. אלא כאן בטרם שנתקנו הכלים שלא יצאו כאן, רק ע"י הזדככות, וכאשר יצאה הבחי"ג, והמשיכה לאור הרוח, כבר לא היה הכלי דקומת כתר במציאות, כי המסך כבר נסתלק משם, ע"כ, היה מוכרח לבוא ולהתלבש בכלי הנמוכה מכלי דנפש שמשום זה לא היה הפרצוף יכול לקבל ממנו כל שיעור הארתו.

או"ח י' הוא היורד מד' הקומות היוצאות בהזדככות המסך, לכלי הריקן שמתחתיהן
המין היוד, הוא האו"ח היורד מד' הקומות היוצאות בהזדככות המסך, ממקום הזווג ולמטה לתוך הכלי שמתחתיו, הריקן מאור, והוא מובא בדברי הרב כאן (פרק ד' אות ג'), כי בעת שבחי"ד נזדככה לבחי"ג, שנסתלק האור מן בחי"ד, ונעלמה קומת כתר, והזווג נעשה בבחי"ג, ויצאה קומת הכמה. הנה אז, יורד האור חוזר מהארת הזווג שבבחי"ג, ובא לתוך הכלי דבחי"ד הריקנית מאורה עצמה. וכן כשנסתלק מקום הזווג מן בחי"ג ועלה לבחי"ב, ונתרוקנה גם הבחי"ג מאורה, יורד הארת הזווג מבחי"ב לתוך הכלי דבחי"ג הריקנית. וכו' עד"ז.

תוכן העניינים

תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה