פרק ד · הלכה ט
משנה: שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל וְלֹא עוֹלִין בָּאִילָן וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ לֹא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְלֹא בַדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִיתֵּן לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מַיִם יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמוֹדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא:
הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָא. אָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת וּבְלֹא תַעֲשֶׂה.
אָמַר רִבִּי לָעְזָר. מַתְנִיתָא בְגָדוֹל בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. וְתַנֵּי כֵן. מִתְלַמְּדִין מִלִּתְקוֹעַ בַּשַּׁבָּת. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינּוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ בְּיוֹם טוֹב.