תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן נה
א וע"ד מה שהקשו ע"ד הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל. מגמרא דזבחים (דצ"ז ע"ב) יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו'. ופריך הגמרא אמאי ניתי עשה ולידחי את ל"ת. אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו'. רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ובפסחים (דמ"ה ע"א) מוכח דהך דיקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל אתי להורות שבחטאת היתר מצטרף לאיסור. (ואף דבחולין ר"ד צ"ט משמע דיקדש להיות כמוה כו' אתי לטעם בעיקר. כבר עמדו בזה התוס' שם. יעו"ש בדבריהם. ובנזיר דל"ז ע"ב). והשתא הא דהיתר מצטרף לאיסור זהו שייך רק לענין מלקות דלענין איסור בלא"ה קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. (וכמ"ש התוס' בפסחים ר"ד מ"ד. דהמל"א הוא למלקות). וא"כ מה משני ר"א התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. דהא בזה אם עבר ואכל אינו לוקה לפ"ד הריב"א הנ"ל דמ"מ הל"ת נדחה מחמת העשה וכנ"ל. וכיון דליכא מלקות א"כ לא שייך היתר מצטרף לאיסור דלענין איסור הא ח"ש אסור מה"ת וכנ"ל. ואף דמ"מ אי לא הוה כתיב יקדש לומר שהיתר מצטרף לאיסור כאן א"כ היה אסור רק מטעם ח"ש וה"א שנדחה האיסור מחמת המ"ע דאכילת קדשים כשרים שבתערובת זו. משא"כ השתא דאיכא עשה ול"ת אסור. מ"מ אין זה בגדר היתר מצטרף לאיסור דעלמא דהוי רק צירוף השיעור לענין מלקות משא"כ הכא דליכא מלקות רק דגלי קרא שלא ידחה מפני עשה. והיאך אמרו בפסחים שם דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד לענין היתר מצטרף לאיסור. דכל שאינם בענין אחד לא שייך כלל לומר שכהבכ"א. וקושיא זו הקשיתי כד הוינא טליא כבר חמיסר. ואח"כ מצאתי שקדמוני בזה קצת בספרי האחרונים. אך נלע"ד דלק"מ מכמה טעמים חדא דמבואר בר"ש (פ"ב דמסכת ט"י מ"ג) שצידד לומר דהיתר מצטרף לאיסור שייך נמי לענין איסור דאע"ג דח"ש אסור מה"ת ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא. (ועיין במהרש"א בפסחים ר"ד מ"ד). אלא שכתב דמשמע דח"ש ע"י תערובת נמי אסור מה"ת מגמ' דפג"ה (דצ"ח ע"א) גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. והיינו דהתם סבר מר בר ר"א לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד הא א"ר יוחנן ח"ש אסור מה"ת. ומיהו ראיה זו אינה מכרעת כ"כ. דהא מה דא"ל מתחלה לא תזלזל בשיעורין דרבנן היינו דאף במה שגוף האיסור בעיניה הוא רק מדרבנן מ"מ צריך ס' נגדו וכדפירש"י. וע"ז קאמר ועוד הא א"ר יוחנן ח"ש אסור מה"ת היינו דח"ש בעיניה אסור מה"ת עכ"פ. וא"כ רק מחמת התערובת נעשה דרבנן ובזה פשיטא דצריך ס'. ולהפוסקים דס"ל טכ"ע דרבנן היכא דליכא כזית בכא"פ מיהת א"כ כל מה שמצריכים ס' בתערובת איסור בהיתר הוא רק מדרבנן. והה"נ בח"ש ע"י תערובת כיון שהאיסור בעיניה הוא מדאורייתא. ושפיר קאמר ליה הכא בדרך חדא ועוד). ומדברי הרמב"ם משמע דס"ל דח"ש ע"י תערובת אסור מדרבנן. ובזה מיושב דברי הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ ה"ז). שכתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל כו' והקשה הכ"מ שם דלמה לי קרא לחב"פ הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. והמל"מ הביא בשם הראנ"ח שתירץ דחב"פ שהיה לו שעת הכושר ליכא למילף מכל חלב דח"ש אסור מה"ת. וכבר הקשו על דבריו טובא בזה. אמנם בתשו' הרדב"ז ח"ב (בלשונות הרמב"ם סימן קמ"ג) פירש דברי הרמב"ם לענין ח"ש ע"י תערובת דבכל התורה אין לנו לימוד ע"ז שיהיה אסור ח"ש ע"י תערובת רק בעיניה כו'. וגם לפ"ז מיושב בפשיטות קושיית כל האחרונים במתניתין דריש ביצה דבש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זו"ז בכזית. ומפרש בגמרא שם דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דבכזית כי פליגי לענין ביעור כו'. וע"ז הקשו דמאי נ"מ מפלוגתת ב"ש וב"ה. לשיטת התוס' דס"ל דלאו דבל יראה הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו. וא"כ ליכא מלקות כלל. ולענין איסורא בעלמא הא קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. (והיינו לשיטת הסוברים דגם לענין ב"י אסור ח"ש מה"ת. והארכתי מזה במ"א). ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ לענין תערובת דלב"ש דכזית הוי ח"ש לענין חמץ א"כ ח"ש ע"י תערובת שרי מה"ת. (ואף דלענין איסור אכילת חמץ ח"ש ע"י תערובת ג"כ אסור מה"ת מקרא דלא יאכל לפ"ד הרמב"ם הנ"ל וכפירוש הרדב"ז הנ"ל. מ"מ לענין ב"י אינו כן. ול"ש למילף בזה ב"י מאכילה כו') אלא דבלא"ה יש ליישב קושיית האחרונים במתני' דביצה הנ"ל בכמה אופנים כמו שביארתי במ"א. (ובפשוט י"ל דנ"מ מפלוגתייהו לענין חב"פ אם קנה כזית חמץ או חימצו אם נפסל לעדות ולשבועה. ומזה ראיה לדעת התומים (בסי' ל"ד) דס"ל דבלאו הניתק לעשה נפסל לעדות אע"ג דלית ביה מלקות. וא"כ שפיר יש נ"מ הכא משיעורו של חמץ דבפחות מכשיעור לא נפסל לעדות) ועכ"פ י"ל דהריב"א ס"ל דהא דח"ש אסור מה"ת היינו דוקא בעיניה אבל ח"ש ע"י תערובת אינו אסור מה"ת כלל. ולפ"ז היכא דהיתר מצטרף לאיסור שייך הצירוף לענין איסור שיהיה אסור מה"ת. דבלא סברת המל"א היה מותר מה"ת מטעם דהוי ח"ש ע"י תערובת. וא"כ לק"מ ע"ד הריב"א דחולין מהך דזבחים הנ"ל דגבי חטאת נמי דכתיב יקדש הוא לומר שהמל"א לענין איסור תורה ולעולם דמלקות ליכא הכא דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ולא לקי כנ"ל:
ב ועוד י"ל באופן אחר דלק"מ ע"ד הריב"א דחולין הנ"ל מגמרא דזבחים הנ"ל. דהא לכאורה מאי מקשה הגמרא בזבחים ניתי עשה ולידחי ל"ת. נהי דלא ידע מזה דיקדש עשה הוא שזה חידש לו רב אשי לשנויי כן. אבל הא בלא"ה ידוע דיש מ"ע לשרוף קדשים פסולים וא"כ יש כאן תמיד עשה בהדי הל"ת של איסור אכילה. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. אלא דזה אינו. דהמ"ע לשרוף הוא רק על קדשים שהם פסולים בהחלט. אבל הכא ע"ז גופיה אנו דנין דכיון דעשה דוחה ל"ת ויהיה היתר לאוכלם ממילא יהיה הכל בגדר קדשים כשרים ואין מצוה לשורפם כלל. ולא שייך לצרף כאן העשה דשריפה קודם שנחליט הדין שאסור לאוכלן ולא ידחה העשה לל"ת בכאן. אמנם לפ"ז י"ל סברא זו גם להפך. דהא דאמרינן דליתי מ"ע דאכילת קדשים כשרים וידחה לל"ת דפסולים, היינו רק אם נימא דבאמת המה קדשים כשרים לאכילה מחמת דעשה דוחה ל"ת ומש"ה נעשה כל התערובת בגדר קדשים כשרים אבל למאי דמשני רב אשי דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאחר דעכ"פ אסור לאוכלם כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לענין איסורא מיהת. ומאחר שע"ז אנו דנין דהם פסולים לאכילה ואינם קדשים כשרים כלל ממילא ליכא כלל בכה"ג מ"ע דאכילת קדשים כשרים. ואזל ליה הך עשה לגמרי. ושוב לוקה כאן על הל"ת אף לפ"ד הריב"א הנ"ל. דמ"ע דאכילת קדשים לא נאמרה כלל רק על קדשים כשרים. (וכעין סברא זו י"ל בקושיית הש"א בסי' צ"ו בגמרא דחולין ר"פ ג"ה שהקשה שם דאמאי ג"ה נוהג במוקדשין ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה לאו דג"ה. והניח בצ"ע. וי"ל בפשיטות דעשה דאכילת קדשים לא נאמר כלל על איסורי אכילה כמו ג"ה וכדומה. רק הכא בזבחים שנתערב ממילא איסור בהיתר צ"ל הטעם משום דהוי עשה ול"ת וכנ"ל). וכמו שאמרנו מתחלה דאין כאן מ"ע דשריפת קדשים פסולים כל שבאנו להכשיר התערובת הה"נ נמי להפך דכל שבאנו לפסול התערובת שוב אין כאן מ"ע דאכילת קדשים כשרים וכנ"ל. וממילא לק"מ על הריב"א:
ג ועוד יש לתרץ הקושיא ע"ד הריב"א מגמ' דזבחים הנ"ל. ובאופן זה יתיישבו קושיות רבות. די"ל שדעת הריב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ולא לקי. אין זה לכ"ע. רק דזה תליא בפלוגתא דאמוראי. דהנה התוספות בשבת (ר"ד כ"ה) הקשו מהא דבשבת התם משמע דרבא לא ס"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת הוא. ובפ"ק דביצה (ד"ח ע"ב) משמע דרבא גופיה ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. ועוד יש לבאר באיזה סברא פליגי כולהו אמוראי דהתם על ר"א דאמר דיו"ט הוי עשה ול"ת, דלכאורה משמע כן בקרא דשבתון היינו עשה. ועוד י"ל מה שהקשה בט"א בר"ה (דל"ב סע"ב) במתניתין דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו'. ומפרש בגמרא משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והשתא להני אמוראי דפליגי ארב אשי וס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא א"כ ליתי עשה דשופר ולידחי ל"ת דיו"ט. (רק להר"ן שכתב דלרווחא דמילתא אמר הגמרא שם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. דבלא"ה נמי לא דחי משום דלא הוי בעידנא דמיעקר כו' ניחא. משא"כ להש"ל בשם ר"ת שפירש דמ"ע דרבים דוחה לל"ת אף דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. א"כ קשיא). אך לפמ"ש בסימן הקודם דמשמע מד' התוס' בפסחים (דמ"ז ע"ב) דכיון דגלי קרא דשריפת קדשים אינה דוחה יום טוב הה"נ לשאר מ"ע דאינו דוחה יו"ט. ניחא הכא ג"כ. אבל יש מהראשונים דלא ס"ל כהתוס' כאן בזה וא"כ קשיא. והיה י"ל בזה. ולתרץ קושית התוס' מדרבא אדרבא כנ"ל דלעולם רבא נמי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. והא דמצריך רבא קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. היינו משום דמהך קרא (דגלי דל"ת דיו"ט נמי לא נדחה משום שריפת קדשים) שמעינן נמי לענין מלקות שאם עבר ושרף קדשים ביו"ט לוקה. משא"כ בלאו קרא אף דידעינן נמי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ אם עבר אינו לוקה. וכדעת הריב"א הנ"ל. וכן י"ל לכולהו אמוראי דהתם דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב ג"כ. דרצו להשמיענו שבכאן אף הל"ת דיו"ט לא נדחה כלל וממילא אם עבר לוקה. ומש"ה א"ש אליבייהו מתני' דר"ה הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לענין איסור מיהת לכ"ע. אמנם רב אשי ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כלל ואף הלאו לא נדחה ולוקין עליו ג"כ. ומדוייק בזה מה שדקדקו המפרשים אהא דאמר רב אשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והל"ל בקצרה דאין עשה דוחה עשה. ולמה לו למינקט הל"ת שעם העשה. ולהנ"ל ניחא דזהו שחידש רב אשי דכל שיש עשה עם הל"ת אז גם הל"ת לא נדחה כלל מפני עשה ולוקין עליו. באופן שדברי הריב"א דאין לוקין על לאו זה שנדחה מפני העשה זה תליא בפלוגתא דהני אמוראי. והוא מפרש בגמרא דפסחים דפריך שם רב חסדא לרבה ממתני' דמכות דאחרישה לא ליחייב היינו משום דר"ח ורבה ג"כ ס"ל כהנך אמוראי דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה דהלאו נדחה וכנ"ל. (ואפשר ג"כ דמה"ט סובר הריב"א להלכה כן כיון דכולהו אמוראי פליגי על רב אשי בזה). והשתא א"ש ולק"מ מגמרא דזבחים הנ"ל. דרב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. היינו דרב אשי לטעמיה דס"ל דבכה"ג הלאו נמי לא נדחה ולוקין עליו. ושפיר שייך הכא היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות. ורבא לטעמיה דס"ל בשבת דבכה"ג אין לוקין וא"כ לא שייך הכא המל"א בכה"ג מש"ה הוצרך רבא לשנויי בזבחים כאן שינויא אחרינא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ולפ"ז מיושב היטב ג"כ קושיית החת"ס (שהובא בסי' הקודם) ע"ד הריב"א ממתני' דשבת (דקל"ז ע"א) הנ"ל. דכבר הבאתי לעיל שיטת המהרש"ל ביבמות דס"ל דפליגי אמוראי אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. דרבא ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ור"א ס"ל דדחי וא"כ ה"נ רבא ורב אשי כל חד לטעמיה אזיל. דרבא דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. א"כ לדידיה ניחא בפשיטות מתני' דשבת הנ"ל דיש בשוגג חיוב חטאת מאחר דבמזיד ענוש כרת כיון דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. משא"כ לרב אשי דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ תיקשי ליה מתני' דשבת הנ"ל דעשה דמילה יהיה דוחה ל"ת דשבת אף שיש בו כרת ויהיה האיסור רק משום העשה דשבת והיאך חייב חטאת בשוגג. ואולם רב אשי לטעמיה דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דאף הלאו נמי לא נדחה בכה"ג ולוקין עליו כנ"ל וה"נ הכא חייב כרת ג"כ ובשוגג חטאת. וא"ש. וגם י"ל בזה על קושיית השעה"מ הנ"ל שהקשה ע"ד הריב"א מגמרא דב"מ הנ"ל (ד"ל ע"א ודל"ב ע"א) והובא לעיל ולפי הנ"ל י"ל דסתמא דגמרא דב"מ דפריך על הברייתות דלמה לי קרא הא אין עשה דוחה עשה ול"ת ולא משני דאיצטריך קרא למלקות. היינו משום דסתמא דגמרא הוא רב אשי ור"א ס"ל דבכה"ג הל"ת נמי לא נדחה ולוקין עליה וכנ"ל. ולפ"ז י"ל דהר"י מא"י שבתוס' קידושין (דל"ד ע"א) דס"ל דלאו שיש עמו עשה אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה דאיהו קאי שם אליבא דרב אשי דאמר דשריפת קדשים אינה דוחה יו"ט משום דהוי עול"ת כמבואר שם בתוס'. וי"ל דלא פליג על הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל דהריב"א קאי לאמוראי דפליגי על ר"א וכמבואר. ואין כאן פלוגתא כלל. ולפ"ז דהר"י מא"י בתוספות שם קאי רק לרב אשי דאיהו ס"ל הך סברא דהעשה מאלם לל"ת ולכך לגבי נשים נמי דהוי יו"ט ל"ת גרידא מ"מ אין ל"ת זה נדחה מפני עשה. אבל רבא לא ס"ל כלל הך סברא שהעשה יהיה מאלם לל"ת שלא ידחה ג"כ. והשתא מיושב בפשיטות קושיית התוס' בשבת מדרבא אדרבא כנ"ל. דלעולם רבא נמי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. רק דבנשים דהוי יו"ט ל"ת גרידא ה"א שיהיו מותרות לשרוף קדשים ביו"ט דעשה דוחה ל"ת דהא רבא לא ס"ל הך סברא דהעשה מאלם לל"ת וכנ"ל. וע"ז איצטריך רבא למילף מקרא דהוא לבדו כו' לומר שהל"ת דיו"ט נמי לא נדחה כאן ונשים גם כן אסורות לשרוף קדשים ביו"ט. וכמבואר: