תורת חיים על עירובין· רבי אברהם חיים שור
דף צז
וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין כתבו התוס' השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דמקושרות דבסמוך וסלקא דעתא דתרווייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר רושם הקשר שבהן וכו' לא ידענא דהא איכא למימר דס"ל דישנות היינו שיש בהן הקשר ולהכי אין לחוש לקמיע דכולי האי ודאי לא הוה עביד בהו כעין תפילין וחדשות היינו שאין בהן הקשר ולכך חיישינן בהו לקמיע. ובסמוך דקאמר והשתא דתני אבוה דשמואל וכו' אין להקשות דלמא ברייתא נמי ס"ל דחיישינן לקמיע ולכך ישנות מותרות דכיון דהן מקושרות ודאי תפילין הן דכולי האי לא הוה עביד כעין תפילין וחדשות אסורות דכיון דלאו מקושרות חיישינן דלמא קמיע הן דא"כ ה"ל למיתני אלו הן ישנות כל שיש בהן קשר של תפילין חדשות שאין בהן קשר של תפילין מדנקט כל שיש בהן רצועות ולא מקושרות משמע דטעמא משום דאסור לקשור הרצועות בשבת ואינו יכול להניחן אא"כ יעשה קשר.
ואמר רב נחמן ונוייהן לבר מדמייתי הא דרב נחמן משמע דדוקא מדרב נחמן פריך ונראה דאי לאו דרב נחמן הוה אמינא דהא דקאמר קשר של תפילין הלכה למשה מסיני לאו צורת הקשר קאמר אלא אתי לאשמעינן דבעינן שיהיו מקושרות ולא סגי להו בכריכה בעלמא סביב הראש ולכך עניבה כיון דלר"י קשירה מעלייתא היא שפיר דמי דקשר גמור הוא אבל השתא דאמר רב נחמן ונוייהן לבר משמע דהיכר אותיות בעינן בקשר של תפילין לכך פריך ש"ס דס"ד דבעניבה לא מצי עביד היכר אותיות וכן משמע בתוס':
מצאן צבתים או כריכות כתבו התוס' דבישנות דוקא דחזו להכניסן זוג זוג עשו תקנה אפילו כשהן מרובים כו' אבל בחדשות כיון דלא חל עלייהו תקנתא קמייתא להכניסן זוג זוג שוב לא חל עלייהו אידך תקנתא ובהכי ניחא דקתני סיפא ובסכנה מכסן והולך לו משמע דוקא בישנות אבל בחדשות אפי' לכסותן לא בעי וכן משמע מדקתני אבל בחדשות פטור ולא קתני אסור דהא איסורא נמי איכא כדקתני לעיל משמע דאשמעינן דפטור לגמרי שאינו נזקק להן ואפי' לכסותן אינו צריך והיינו משום דכיון דלא חל עלייהו תקנתא קמייתא שוב לא חל עלייהו שום תקנתא.
ומאי אפי' הן מאה תימא מדקאמר ומאי אפילו משמע דאהא דתני דבי מנשה פריך ואמאי לא קשיא ליה אמתני' ועוד דמאי קושיא הא שפיר קתני דאפי' הן מאה דאוושא מילתא טובא אפ"ה שרי ואפילו הן מאה אתרוייהו קאי אתפילין דרישא ואבנו דסיפא. וי"ל דהכי פי' ומאי אפי' כיון דבתינוק של סכנה איירי דהשתא ילדתו אמו וסכנתא הוא להניח שמה מפני הצנה א"כ מאי אפי' הן מאה פשיטא ואמאי קמ"ל דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומשני דהאי אפי' הן מאה לאו רבותא דהיתרא אשמעי' אלא רבותא דאיסורא דאע"ג דקשיא ליה ידא לא אמרי' שיוליכנו פחות מד"א אלא נותנה לחבירו וחבירו לחבירו דהא עדיפא משום דזימנין לאו אדעתיה כו' כדאמר לעיל ואע"ג דקשיא ליה ידא אפ"ה ביון דהא עדיפא צריך למיעבד הכי וא"ת כיון דבתינוק של סכנה איירי יוליכנו לעיר להדיא כיון דאין דבר עומד בפני פיקוח נפש בירושלמי פריך ומשני לה דאיתא התם מותיב לה חבריא אם תינוק של סכנה יביאו ביד אמר ליה ביכול להביאו דרך היתר פירוש דכל מה דאפשר למיעבד דרך היתר עבדינן:
מתיב רב יוסף ר"י אומר כו' בשיירא אין שלא בשיירא לא תימא מאי תיובתיה דלמא רבה נמי ס"ל דמתני' בשיירא איירי ולא אתי אלא לשנויי הא דפריך ולית ליה לר"י הא דתנן וכו' ועוד תימה דהא בנושא את החי במטה ואוכלין פחות מכשיעור בכלי קתני דפטור אף ע"ג דלא שייך בהו מלתא דשיירא ועוד תימה דמאי ראיה מייתי מהא דתנן המוציא החי במטה פטור והא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור נינהו ומתני' קתני נותן אדם חבית לחבירו משמע דמותר לעשות כן לכתחילה ועוד יש לדקדק דאמאי נקט רבה לישנא דבטלה חביות לגבי מים ולא קאמר דטפלה חביות לגבי מים כדקתני מתניתין גבי מטה וכלי ועוד דדוחק לומר דסתם מתניתין דהמוציא החי במטה לא אתיא כרבנן דפליגי אדר"י דמתניתין ונראה לפרש דרבה סבר דמטה וכלי לא דמיין לחביות של מים דאפשר לו לאדם בלא מטה ולאוכלין בלא כלים ואין המטה והכלי אלא טפלין להן אבל לא בטלי לגבייהו ולכך נהי דפטור כיון דטפלין להן איסורא מיהו הוי כיון דלא בטלי לגבייהו אבל מים כיון דאי אפשר להן בלא חביות כדאמרי' בריש בכל מערבין דהיינו נטיר תייהו לכך בטלה החבית לגבי המים כאלו גוף החבית מים הוי ולכך נקט רבה לישנא דבטלה חבית לומר דכיון דבטלה לכך שרי אפי' לכתחילה ומייתי ראייה מהא דתנן המוציא חי במטה פטור דכיון דהתם פטור משום דטפלה לו ממילא שמעינן דבמים כיון דאי אפשר להן בלא חביות בטלה ומותר אפילו לכתחילה. ואותיב רב יוסף לרבה דמר קא מחלק בין חביות למטה וכלי ע"כ ס"ל דמתניתין לאו בשיירא איירי דאי בשיירא דוקא אם כן מאי איריא דחבית בטלה לגבי מים אפילו אי לאו הוי אלא טפלה להן נמי שרי כדקתני התם גבי מוציא את החי ואוכלין אי משום דהתם פטור אבל אסור שאני הכא דאיכא נמי שיירא לכך מותר אפי' לכתחילה אלא ודאי אית ליה דמטעמא דחביות בטלה לחודא שריא אע"ג דלא הוי כשיירא לכך פריך מברייתא דקתני רי"א בשיירא כו' בשיירא אין שלא בשיירא לא אלמא דחביות ומטה וכלי כי הדדי נינהו אלא אמר רב יוסף כו' דודאי אין לחלק ביניהן וטעמא דהכא שרי אפילו לכתחילה מטעמא דטפלה משום דבשיירא איירי אביי אמר לעולם מתני' לאו בשיירא איירי והא דשרי לכתחילה משום דחביות שאני דבטלה כיון דא"א למים בלא חביות כדרבה וברייתא דנקט שיירא איירי דמים נמי קנו שביתה ומטעם דשיירא לחוד הוא דשריא:
הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן כתבו התוספות דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה פי' לא לזה המקום ולא לזה המקום דלא קנו שביתה לא במקומן ולא במקום הזוכה וכל דבר דלא קנה שביתה כלל קיימא לן שהזוכה בו בשבת הרי הוא כרגלי הזוכה לכך צריך לומר השתא דאפילו חוץ לתחום דקאמר היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של זוכה לא יוליכו אותן אבל לעיל דמשני רבה הכא במים שלא קנו שביתה עסקינן היינו שלא קנו שביתה אצל הזוכה אבל במקומן איכא למימר דקנה שביתה דס"ל חפצי הפקר קונים שביתה וא"כ שפיר איכא למימר דאפילו חוץ לתחום דקאמר היינו חוץ לתחום של זוכה ובלבד שלא יוציאו אותן חוץ לתחום ממקום שקנו שביתה ומהרש"ל ז"ל הגיה בדברי התוספות דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה כלומר לא החביות ולא המים ולא דק:
אילימא אסקופה רשות היחיד וקמה ר"ה וליכא למימר באסקופה רשות היחיד וקמה כרמלית דרישא דומיא דסיפא וסיפא דהיה קורא בראש הגג על כרחך בקמה ר"ה עסקינן: