תורת חיים על עירובין· רבי אברהם חיים שור
דף סב
ואמרו רבנן אין עירוב מועיל במקום עובדי כוכבים ואין ביטול רשות מועיל במקום עובדי כוכבים ולא קאמר אין עירוב וביטול מועיל בעכו"ם משום דאתי לשנויי דלא תיקשי מאי הועילו חכמים במקצתן דלרבי אליעזר בן יעקב דישראל יחיד אין העובד כוכבים אוסר עליו איכא למיחש בשני ישראלים ויותר שמא יערבו זה עם זה או יבטלו רשותן זה לזה דאז אין אוסרין זה על זה והוו להו כישראל יחיד שאין העובד כוכבים אוסר עליו ולרבי מאיר נמי איכא למיחש שמא יבטלו ישראלים רשותן לעובדי כוכבים ונמצא שכל החצר של עובדי כוכבים הוא וחצר שכולו של עובדי כוכבים מותר לישראל לטלטל בו אפילו לרבי מאיר לכך נקט ש"ס ואמרו רבנן אין עירוב מועיל במקום עובדי כוכבים וכו' דלא מיבעיא דאין עירוב וביטול מועיל בעובדי כוכבים עצמו אלא אפי' בישראלים לא מהני עירוב וביטול כל שהן במקום עובדי כוכבים דהיינו כשהעובד כוכבים דר עמהן אין הישראלים יכולין לא לערב זה עם זה ולא לבטל זה לזה ולא לבטל רשותן לעובדי כוכבים דבמקום עובדי כוכבים לא מהני לא עירוב ולא ביטול כלל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מעירובין:
רב חסדא אורי בכפרי וכו' כתבו התו' והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין תנחום בריה דר' אמי איקלע לאתר דרש להו מותר ללתות חטים בפסח וכו' צריך לומר דתלמיד חבר היה ומשום הכי חוץ לשלש פרסאות שרי וקשה דא"כ מאן אמרו לו לאו רבי מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד לא יורה הלכה במקום רבו כו' הוה לשנויי ליה התם בתלמיד גמור איירי ואנא תלמיד חבר אנא וכן משמע דהתם בתלמיד גמור איירי דהא שיעור דשלש פרסאות מבני אהרן גמרינן ליה ובני אהרן תלמידים גמורים דמשה הוו וכ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין דהא דקתני תלמיד לא יורה במקום רבו בתלמיד גמור איירי על כן נראה דר' תנחום תלמיד גמור דר' מני הוה ויש לחלק בין הקובע עצמו להורות תמיד לבין מי שמורה הלכה באקראי בעלמא כששואלין אותו והא דקתני תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות משמע דחוץ לשלשה פרסאות שרי באקראי בעלמא איירי וכן משמע מדנקט אל יורה הלכה ולא קתני סתמא אל יורה משמע שלא בא להורות אלא הלכה אחת באקראי לכר חוץ לשלש פרסאות אפי' באקראי בעלמא אסור וחייב מיתה כדאשכחן בבני אהרן ורבא דאמר בסמוך בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וח"מ שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה בקובע עצמו להורות איירי ואשמעינן דבקובע אפי' חוץ לשלש פרסאות איסורא מיהא איכא ואע"ג דבפניו אסור וחייב מיתה אפי' באקראי מ"מ רבא בקובע איירי דעיקר מילתא לא אתי לאשמעי' אלא הא דאפי' שלא בפניו אסור כיון דקובע עצמו אבל הא דבפניו אסור וחייב מיתה אפי' באקראי מלתא דפשיטא הוא דהכי אשכחן בבני אהרן ורב חסדא דאורי בכפרי ורב המנונא דאורי בחרתא דארגיז ורבינא דסר סכינא בבבל מדנקט בהו סתמא דאורי משמע שהיו קובעין עצמן להורות ולכך צריך לומר דתלמידי חבר הוו ור' תנחום דדריש להו מותר ללתות חיטין בפסח אקראי בעלמא הוי וכן משמע מדקאמר דאיקלע לאתר משמע דאתא באקראי דאי בקביעות אם כן נהי דלא הוה ידע דאיכא רבי מני התם מכל מקום איסורא מיהא איכא אפי' חוץ לשלש פרסאות ולהכי אקשי ליה מדתניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו כו' דמדנקט הלכה משמע אפי' לא בא להורות אלא הלכה אחת באקראי אסור וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות ת"ת דיש לחלק בין הקובע עצמו להורות לבין מי שמורה באקראי: