תורת חיים על עירובין· רבי אברהם חיים שור
דף מ
והא אשכחיה רב ששת לרבא בר שמואל ואמר ליה אבל מהא דא"ל רב ששת והיכי איכול דתני איסי וכו' וכן מהא דאמר רבא ומאי קשיא כו' לא מצי פריך דאיכא למימר דרב ששת לא השיב לו לרב נחמן אלא והיכי איכול ותו לא אלא שהרואים לא הוי ידעי גופא דעובדא היכי הוה אי איתצודי איתצוד אי מחוץ לתחום אתא וכיון דשמעי ליה לרב ששת דאמר והיכי איכול היו סבורין דאיתצודי איתצוד ולא רצה למיכל משום דתנא איסי וכו' ומאן דאמר דתני איסי בניחותא אית ליה דוהיכי איכול בניחותא הוה א"ל ומאן דאמר איסי תני אית ליה דוהיכי איכול בתמיה הוה א"ל ולפי סברתן קאמר רבא מאי קושיא וכו' אבל מהא דאשכחיה רב ששת פריך שפיר דאי בו ביום אתא אמאי הוי משייל ליה אי קדושה אחת אי שתי קדושות
הנהו בני גננא דגזא להו אסא בי"ט שני קצת תימה דמה ענין הך עובדא בהך שמעתא והא כולה שמעתא בקדושה איירי ולא איירי מידי בהא דצריך להמתין בכדי שיעשו לכך נראה כגירסת רב אלפס ז"ל דלא גריס בי"ט שני אלא דגזו להו אסא ביומא טבא ובי"ס ראשון איירי ולאורתא דשרי להו היינו במוצאי י"ט ראשון משום דס"ל דב' קדושות הן כיון דחד מנייהו חול הוא אבל קשה דפריך בסמוך והא בעינן בכדי שיעשו מדפריך הכא בפשיטות משמע דהכי קיימא לן וליכא מאן דפליג בהכי וא"כ מאי ס"ד דרבינא ודרבא בר תחליפא אבל אי גרסי' בי"ט שני א"ש דאינהו סברי דהא דקיימא ע דצריך להמתין בכדי שיעשו היינו דוקא בי"ט א' אבל בי"ס שני דקיימא לן דלא בעינן בכדי שיעשו כדפירש רש"י ז"ל ונראה לפרש דלכך נקט ש"ס שרא להו רבינא לאורוחי בהו דדוקא להריח בהן הוי שרי לאלתר משום דס"ל דריחא לאו מילתא הוא דלאו הנאה ממש הוא ולכך לא בעינן בכדי שיעשו והא דקיי"ל דבעינן בכדי שיפשו ס"ל דהיינו דוקא כשרוצה לאכול אותו דבר דנהנה ממש הוא ורבא ורב שמעיה ס"ל דאפי' בריחא בעינן בכדי שיעשו והשתא ניחא לגירסת הרי"ף דבי"ט ראשון איירי הא דקאמר לישרא להו מר מפני שאינן בני תורה אע"ג דבי"ט ראשון כיון דמדאוריי' הוא לא שייך למימר דאתי לזלזולי ביה מ"מ קא"ל אי שרית להו מידי דריח' לאלתר אתו למישרי נמי מידי דאכילה לאלתר דכיון דלאו בני תורה נינהו לא ידעי לחלק בהכי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט שכתב עובד כוכבים שהביא תשורה לישראל בי"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות ודגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו ואפי' הדס וכיוצא בו אינו מריח בו לערב עד שימתין בכדי שיעשו מדכתב ואפי' הדס אינו מריח בו כו' משמע כדפי' דטעמא דרבינא הוה משום דס"ל דריחא לאו מילתא הוא:
אמר לן תניתוה כו' מאי לאו להזכיר קשה חדא מאי תניתוה דקאמר דכיון דאיכא למימר דבלהתנות פליגי מאי אולמא דהאי מהאי ועוד קשה דקאמר בסמוך ואלא מאי להתנות למה ליה לאיפלוגי בתרתי מדנקט לישנא דואלא מאי משמע דאי להזכיר איירי ניחא והא לא מיתוקמא בהכי כלל דא"כ אמאי לא הודו לו ותו דאי להזכיר איירי תיקשי ליה נמי למה ליה לאיפלוגי בתרתי ועוד בסמוך דדחי שינויא דרבי זירא מדתניא ר"ח שחל להיות בשבת וכו' קאמר תלמודא קשיא אמאי לא נקט לישנא דתיובתא דהא תיובתא מעלייתא היא ועוד דבתר הכי קאמר מאי הוה עלה ולכאורה תימה דמאי קמיבעי ליה הא כיון דשינויא דרבי זירא ליתא על כרחך צריך לומר דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן דאי לאו הכי תיקשי להו לבית שמאי מ"ש דבשאר שבתות קא בעי ברכה לראש חודש ובר"ה לא קא בעי אי לאו משום דזכרון דר"ה עולה לו כדפירש רש"י ז"ל ונראה לפרש דרב הונא דאמר להו תניתוה אברייתא הוה סמיך מדקתני וכן היה רבי דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה ולא הודו לו דברייתא להתנות איירי דאי להזכיר אמאי לא הודו לו ואם כן מתניתין על כרחך להזכיר איירי והוה סבר דבתרי מילי פליגי במתניתין פליגי בר"ה להזכיר ובברייתא פליגי בשאר ראשי חדשים להתנות דאי מתניתין נמי בלהתנות פליגי אם כן תיקשי למה להו לאיפלוגי בחרתי ואע"ג דלפי זה דוחק הוא למימר דמתניתין לא הוי דומיא דברייתא מ"מ סבירא ליה לרב הונא דהא כדאיתא והא כדאיתא ולכך נקט מאי לאו להזכיר ודחי לא להתנות וקאמר הכי נמי מסתברא מדקתני בברייתא וכו' דהא פשיטא דברייתא הוי דומיא דמתניתין וכי היכי דבברייתא פליגי בלהתנות במתניתין נמי בהכי פליגי והשתא ניחא דקאמר ואלא מאי מתני' להתנות איירי למה לי לאפלוגי בתרתי אבל למאי דס"ד ניחא דמתניתין להזכיר איירי וברייתא להתנות וקאמר מיתיבי ר"ה וכו' הא דלא קאמר ח"ש כו' משום דלא אתי למיפשט אלא לאותיב תיובתא להא דקאמר הכי נמי מסתברא דדייק מברייתא דלא אמרינן זכרון אחד עולה כו' והשתא אתי שפיר הא דנקט ש"ס קשיא ולא קאמר תיובתא משום דאף על גב דממתני' וברייתא דהכא משמע דלא אמרינן זכרון אחד עולה כדקאמר הכי נמי מסחברא כו' וממלתא דבית שמאי משמע דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן מ"מ תיובתא מעלייתא לא הוי כיון דאיכא למידחק ולמימר דמתני' וברייתא דה"נ אית להו זכרון אחד עולה והא כדאיתא והא כדאיתא מתני' איירי להזכיר וברייתא להתנות כדאמר רב הונא ולהכי קא בעי מאי הוה עלה כיון דאיכא למימר זכרון אחד עולה כדמשמע ממילתא דב"ש ואיכא למימר דאינו עולה כדמשמע ממתניתין וברייתא דהכא כדפירשתי:
מהו לומר זמן בר"ה ובי"ה לפי שאין אומרים זמן אלא על דבר שיש בו שמחה לכך קמיבעי ליה מי אמרינן דווקא ברגלים דאית בהו שמחה דכתיב ושמחת בחגך אומרים זמן אבל בר"ה וי"ה דיומי דדינא נינהו לא או דלמא כיון דמזמן לזמן קאתו אמרינן וקאמר לי אנא אפילו אקרא חדתא דפירא גרוע הוא כדאמרינן למה נקרא שמן קשואין שקשין לגוף אפילו הכי אמינא זמן כיון דמזמן לזמן קאתי:
מאי הוה עלה שדרוה רבנן לר' ייבא סבא וא"ת כיון דרשות לא קמיבעיא ליה אם כן מאי פשיט מעובדא דרב חסדא דלמא הא דאמר זמן משום דס"ל רשות הוא ויש לומר דכיון דאמר דליוה לרטיבא וכו' משמע דרב חסדא הוה ידע דרב ייבא למיחזי עובדא קאתי ונתכוין להראותו הלכה למעשה אלמא ס"ל דחובה הוא ולכך אמר זמן להראותו שהוא חובה דאי רשות הוא אדרבא לא הל"ל דאז הוי ידע שפי' דרשות הוא דהשתא דאמר זמן איבא למימר דחובה הוא אלא ודאי ס"ל דחובה הוא:
איבעי לן בר ני רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא אורחא דמלתא נקט דדרך ח"ח ואנשי מעשה להתענות בכל ע"ש כדי שיאכלו בשבת לתיאבון כמ"ש בטור סי' רמ"ט ולהכי כתבו התוס' בסמוך דמשמע דאיירי בתענית הרשות:
מהו לאשלומי מדלא קאמר צריך אשלומי או לא משמע דקמיבעיא להו אי שרי להשלים אי לא כמ"ש התוספות לקמן והשתא דייק שפיר בסמוך טעמא די"ט הא עי"ש משלימין ואי כרבן גמליאל הא ס"ל דאסור להשלים אבל אם נפרש דלכ"ע שרי להשלים ולא קמיבעיא להו אלא אי צריך להשלים אי לא לא הוה פריך מידי דודאי טעמא די"ט דכיון די"ט שלהן היה היו אסורין להשלים ולהתענות כל היום הא עי"ט היו משלימין דהא שרי להשלים: