תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף קיב
אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דה"ק דנכסי רשעים שבחוצה לה אין נאסרים אלא א"כ נתקבצו כבר לרחבה של עיר עם שלל העיר אבל אם כבר נשרף שלל העיר לבד ואלו לא נתקבצו שמה מותרין:
מהו דתימא כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי קמ"ל אע"ג דאיתא בפ"ק דפסחים דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מביתייכו כיון דאלו איתבד או מיגנוב ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואסור שאני התם דאע"ג דלאו ממש שלו הוא מ"מ כיון דקבל אחריות כשלו דמי וקרינן ביה שפיר לא יראה לך אבל הכא הא דשללה אסור היינו משום דקניס להו רחמנא שיהא ממונם אבד כיון דעבדו עכו"ם הלכך כי קביל עליה אחריות הפקדון מאי הוי כיון דלאו ממש שלו הוא מאי איכפת ליה ולא שייך למיקנס בעל הפקדון כיון דלא עבד מידי:
בהמה כמאן דלא פליגא דמיא אבל אי הויא כמאן דפליגא היתה מותרת אע"ג דבהמה לא מתכשרא אלא בשחיטת שני סימנים וה מנייהו דעיר הנידחת הוא הא מספקא ליה לרב חסדא בסמוך בבהמת עיר הנידחת מהניא לה שחיטה ואיכא למימר דמהניא אע"ג דלא מספקא ליה אלא אי דטהר' מידי נבלה היינו כבהמה של עיר הנידחת דאפי' אי הוה מהניא לה שחיטה אסורה ב כילה כיון דשללה אסורה אבל חציה דעיר אחרת אי הוה מהניא לה שחיטה היה מותר אפילו באכילה:
מהו דתיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה והא דטרפה שחיטתה מטהרתה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אע"ג דאסורה באכילה שאני התם דלא צוה רחמנא לקטלה אבל הכא דצוה רחמנא לקטלה איכא למימר דשחיטתה היינו קטילתה וכמאן דלא שחיט דמי וכן פירש"י ז"ל וטעמא דמלתא דשחיטה מטהרת מידי נבילה נראה משום דלא אסרה ר מנא נבלה באכילה וטומאה אלא משום דשלטה בה סטרא אחרא רוח הטומאה שכל מיתה נעשה ע"י מלאך המות אפי' מיתת בהמה כדאי' בפ' המפקיד מלאך המות מה לי הכא מה ני התם ואפילו מי שאינו מת מיתת עצמו אלא נהרג ע"י אחרים הן אדם הן בהמה יש לו למלאך המות חלק באותה מיתה דגמר יציאת הנשמה נעשה על ידו ולכך צוה הכתוב לשחוט בהמה חיה ועוף כדי שתצא נשמתן במצות שחיטה ולא ע"י מלאך המות שע"י ששוחטין כהוגן במצות השם אין למלאך המות חלק ביציאת נשמתה כי מצות ה' טהורות וקדושות ולעולם הטומאה בורחת מן הקדושה וכ"כ הרב ר' מנחם רקאנט"י בפ' ראה וז"ל ולפי הפשט הטעם שנבחר המקום ההוא לשחיטה כדי שיצא הדם דרך שם כמו שאחז"ל ממקום שזב חטהו וכשנשחטנו אנחנו לא תחול עליה רוח הטומאה כמו בנבילה שמיתתה היתה ברוח הטומאה עכ"ל וזה טעם טומאת המת דמלאך המות מטיל בו זוהמא ולכך אמרו כשמת רבי בטלה כהונה הדרן עלך פרק כל ישראל לפי שמיתת צדיקים גדולים היא בנשיקה ולא ע"י מלאך המות ולכך אין מטמאין במותן והיינו מה שאמרו בר"פ השוחט ושחט במקום ששחט חטהו פירש"י ז"ל טהרהו נקט לישנא דטהרה משום דעיקר שחיטה הוא כדי שתצא נשמתה בטהרה שלא יטמאנה מלאך המות והיינו טעמא דרב הונא דאמר בפ"ק דחולין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה דכי נפקא חיותא בשחישה קא נפקא אע"ג דלא הוי רובא בשחיטה מ"מ יציאת נשמתה בטהרה ולא שלטה בה סטרא אחרא ומהאי טעמא נמי אית ליה דבשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דטריפה כיון דיצתה נשמתה בטומאה ולכך שחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כיון דיציאת נשמתה הוי בטהרה והא דאסור באכילה לאו משום דחשובה כמתה כיון דסופה למות דהא איכא מ"ד טרפה חיה אלא גזירת הכתוב והלכה למשה מסיני הוא דכל בהמה חיה ועוף שנלקו באותן אברים הראשיים שמנו חכמים ז"ל דטרפה ואסורין באכילה ולהכי מסוכנת שריא בשחיטה אע"ג דברי לן שתמות מיד מ"מ כיון דנשמתה יוצאה בטהרה מצות שחיטה שריא והשתא ניחא הא דאי' במ"ר פ' שמיני זאת הבהמה אשר תאכלו בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לע"ל כיצד הן נשחטין בהמות נותן ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותן לבהמות בסנפיריו ונוחרו וכי זו שחיטה כשרה ולא כך תנינן חוץ ממגל קציר וכו' א"ר אבין אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא א"ר ברכיה ארסטוון עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לע"ל וכל מי שלא אכל נבלות בעה"ז זוכה לראותו לעה"ב הה"ד וחלב נבלה וגו' ואכול לא תאכלהו בשביל שתאכלו ממנו לע"ל הענין תמוה למה זה תהא נבלה מותרת לע"ל חלילה לומר שיבטל או יעקור הקב"ה אפי' אות אחת מתורתו והוא אחד מי"ג עקרים שלא תהא תורה אחרת מאתו ית' ולפי מה שפי' ניחא דכיון דטעמא דנבלה אסורה ומטמאה משום דשלטא בה סיטרא אחרא ולכך לעתיד שיבער הקב"ה את הטומאה כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כיון דלא שייך האי טעמא בהמות מותרות בלא שחיטה דלא איצטריך ליה שחיטה כלל כיון דבטלה טומאה וסטרא אחרא ליתא והיינו דקאמר במדרש חדוש תורה מאתי תצא כלומר לא שתצא תורה חדשה מאתו חלילה אלא חדוש תורה פי' חידושי דאורייתא שיפרש לנו טעמי תורה למה נבלה אסורה וזו מותרת:
יצא זה שמחוסר תלישה וקבי:ה ושריפה והא דאית להו לרבנן בפרק נגמר הדין גבי ותלית אותו על עץ שאם העץ נעוץ בארץ שפיר דמי אע"ג דמחוסר תלישה משום דתלישה לאו כלום הוא לא דמי דשאר חשיבי טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ וכה"ג תירצו התוספות שם אהא דאמר בפרק כיסוי הדם דעפר עיר הנידחת שרי.