תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף פט
בעדים זוממין כתיב והנשארים דלא כולי עלמא חזו לסהדותא תימא בבן סורר ומורה נמי אמאי כתיב וכל ישראל ישמעו ויראו הא לאו כ"ע חזו להיות בן סורר ומורה דמשהקיף זקן התחתון איש הוא ואינו נעשה בן סורר ומורה כדאמרי' בר"פ בן סורר ומורה ויש לדחוק דנהי דלאו כ"ע חזו להיות נידון בבן סורר ומורה מ"מ חזו לעשות כמוהו לאכול אכילת בן סורר ומורה אבל להעיד שקר לא שייך במי שהוא פסול:
אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולהכי בריש פירקין קתני להו מתנית' בתרתי נביא השקר והמתנבא בשם עכו"ם לאשמעי' דאפילו מתנבא באמת כיון דבשם עכו"ם מתנבא חייב:
מיד והאלהים נסה את אברהם משמע דמעשה העקדה מיד אחר דבריו של שטן הוה וכן משמע ממה שנאמר ויהי אחר הדברים האלה דכ"מ שנאמר אחר סמוך ותימה דמדקאמר שטן מכל סעודה שעשה לא היה לו להקריב תור חד משמע דמיד אחר הסעודה הוה אמר הכי וסעודה ביום הגמל את יצחק הוה ובשעת העקדה כבר היה בן שלשים ושבע שנים:
אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו לפי שקטרג עליו על שלא הקריב שום קרבן מסעודת בנו לכך השיב לו שאפי' אם יאמר לו זבח את בנך עצמו לשם קרבן מיד זובחו ובסמוך נמי דאמר ליה יצחק לישמעאל ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך וכו' לפי שהמילה כקרבן יחשב כדמשמע במדרש רבה ריש פ' וירא ר' לוי פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה ולכך בשעה שמל אברהם ילידי ביתו והעמיד גבעת ערלות והתליעו עלה ריחן לפני הקב"ה כעולה שהוא כליל לאישים כדאיתא במדרש רבה סוף פרשת לך לך ומהאי טעמא נראה מה שמלין בב"ה בצפון לפי שהעולה שחיטתה בצפון והיינו דאמר ליה באבר אחד שנעשה בך קרבן אתה מגרה בי אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לשם קרבן אני זובח. וכיון שהילד הנימול נחשב כקרבן כך רגלי הסנדק שמלין עליהן חשוב כמזבח כמ"ש בהדיא מהרי"ל ז"ל בהלכות מילה ונראה דלכך נוהגין ליתן כוס יין של ברכה לשתות לסנדק ואין נותנין אותו לתינוק כדרך שנוהגין בכוס יין של קדוש לפי שהעולה טעונה נסכים שהיו מנסכין יין על גבי המזבח בשעת ההקרבה וכיון שהילד דומה לקרבן עולה והסנדק דומה למזבח לכך נותנין כוס יין של ברכה בגרונו של סנדק דהוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח וכי האי גונא איתא בפרק בא לו אמר ר' ברכיה הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין שנאמר אליכם אישים אקרא נראה דלכך נקט לישנא דימלא גרונם יין ולא קאמר ישקה ת"ח יין לפי שהיין שהיו מנסכין על גבי המזבח היו נותנין בתוך הסכל שהיה על גבי המזבח והיה בו נקב כמין חוטמין כדאיתא סוף פרק לולב וערבה ואותו נקב עשוי כגרון של אדם ומשם יורד לשיתין וקאמר ריש לקיש התם בזמן שמנסכין פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר שכר לה' ופירש"י ז"ל שפוקקין את הנקב שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע ואיתא נמי התם שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוני' שבע לכך נקט ימלא גרונם של ת"ח יין פי' תחת גרונו של מזבח וה"ל כמנסך יין על גבי המזבח וה"נ כשנותנין כוס של ברכת היין בגרונו של סנדק הוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח מאחר שהסנדק חשוב כמזבח ומהאי נראה דדוקא הסנדק המחזיק את הולד בשעת המילה על ברכיו הוא יחזיקנו ג"כ בשעת ברכה וישתה מן הכוס של יין ודלא כאותן שנוטלין את הילד מן הסנדק לאחר שנימול ונותנין אותו לאדם אחר להחזיקו בשעת ברכה והוא שותה כוס של ברכה דאיהו לאו מזבח יחשב ומה לו לשתות כוס של ברכה זו והיינו דכתיב ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואיתא במדרש שרמז לו על המנחות והנסכים לפי שאברהם נביא וחכם הוה והוציא לו לחם לאכול ויין לשתות והוה ליה כאלו הביא מנחות ונסכים שנאמר אליכם אישים אקרא. עוד נראה כיון דילד הנימול כקרבן הוא לכך האב והמוהל כשמברכין צריכין לעמוד כמו שכתב בש"ע טור י"ד סימן רס"ה דהמוהל ככהן המקריב הוא וכהן העובד מיושב באזהרה מדכתיב לעמוד ולשרת כדאמרי' בסוף פרק הנשרפין והאב נמי כיון שמביא קרבן צריך לעמוד שם כדאיתא בספרי תשמרו שיהו כהנים לוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות:
כל ישראל פרק אחד עשר
פרק זה כולו דבר אגדה הוא ע"כ ראיתי להקרים לו פי' אגדה אחת ממסכת שבת פרק הבונה לפי שעניני אגדה ההיא שייכים לפרק זה:
אמרו ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו. אלף בית אלף בינה. גימל דלת גמול דלים. מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומ"ט פשוטה כרעיה דדלת לגבי גימל דלימצי ליה נפשיה ומ"ט מהדר אפיה דדלת מגימל דליתן ליה בצינעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ה"ו זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעה"ב. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום. נון כפופה נון פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט. ס"ע סמוך עניים ל' אחר סימני' עשה בתורה וקנה אותה. פא כפופה פא פשוטה פי פתוח פי סתום. צדי כפופה וצדי פשוטה צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד ראש. קוף קדוש. ריש רשע. מ"ט מהדר אפיה דקוף מריש אמר הקב"ה איני יכול להסתכל ברשע ומ"ט מהדר' תגיה דקוף לגבי ריש אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. ומ"ט כרעיה דקוף תלויה דאי הדר ביה לעייל וליעול בהך מסייע ליה לריש לקיש דאמר ר"ל מ"ד אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייפין אותו שין שקר תיו אמת. מ"ט שקר מקרבה מיליה אמת מרחקא מיליה שיקרא שכיח קושטא לא שכיח. ומ"ט שיקרא אחדא כרעא קאי ואמת מלבן לבוני' קושטא קאי שיקרא לא קאי. את בש אותי תיעב אתאוה לו, ב"ש בי לא חשק שמי יחול עליו. ג"ר גופו טימא ארחם עליו. דק דלתותי נעל קרניו לא אגדע. עד כאן מדת רשעים אבל מדת צדיקים את בש אם אתה בוש גר דק אם אתה עושה כן יגור בדוק. ה"ץ ו"פ אם אתה עושה כן חציצה הוי בינך לאף. ז"ע ח"ס ט"ן ואין אתה מזדעזע מן השטן. י"ם כ"ל אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה רבש"ע לים כל. אמר הקב"ה אח"ס בט"ע גי"ף אני חס עליהם מפני שבעטו בגוף. דכ"ץ דכים הם כנים הם צדיקים הם. הל"ק אין לך חלק בהן. ומרזן שת אמר שר של גיהנם לפניו רבש"ע זניני מזרעו של שת. א"ל אל בם גן דם להיכן אולייכן לגן הדם. האלוף אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה עיף אנכי. ז"ץ ח"ק א"ל הללו זרעו של יצחק. ויש לדקדק באגדה זו כמה דקדוקים ואין להאריך אך קשה אמאי לא דרשו נמי כף פשוטה כמו שדרשו שאר אותיות מנצפ"ך. עוד קשה מאי כוונתו דשר של גיהנם אחר שהשיב לו ית' שלא יתן לו ישראל חזר והפציר בו פעמים וגבי בלעם חשיב ליה ש"ס כה"ג לחוצפא כדאמרי' בפרקין חוצפא אפי' כלפי שמיא מהני מעיקרא כתיב לא תלך עמהם וכו'. ועוד קשה דקאמר ומרזן שת זניני מזרעו של שת אמאי נקט הכתוב שת ולא נקט אדם הראשון שכל העולם יצאו ממנו. וכן יש להקשות אקרא דוקרקר כל בני שת שפירשו כל בני העולם שיצאו משת בנו של אדם הראשון אמאי נקט קרא שת ולא נקט אדם דהל"ל וקרקר כל בני אדם ושמא משום דהך קרא אמשיח קאי כדמשמע ברישא דקרא דכתיב אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך ככב מיעקב וגו' ואמרו חז"ל כי משיח הוה דוד בעצמו הוא אדם הראשון והסי' אד"ם ולכך נא יתכן לכתוב וקרקר כל בני אדם כיון דאיהו גופיה היינו אדם ולא שייך נמי למיכתב וקרקר כל בניו דאין מקרא נכתב ויוצא מידי פשוטו ונראה לפרש לפי שהוא ית' שמו לא ברא את העולם אלא לכבודו בשביל ישראל עמו ונחלתו שידעו ויכירו גדולתו ואלהותו וישמרו מצותיו ותורתו למען ייטב להם בעה"ז שהוא עולם גופני ובעה"ב שהוא עולם הנשמות ולכך בא הוא ית' להזהיר אותנו באותיות התורה על שני דברים שהעולם עומד עליהם דהיינו על התורה ועל גמילות חסדים להשלים אותנו בגוף ונשמה תורה נגד הנשמה וג"ח נגד הגוף דהא בהא תליא. ואע"ג דאיכא נמי עבודה שהעולם עומד עליה עבודה שאני דאינה אלא בזמן שב"ה קיים ולא שייכא אלא בכהנים. ועוד דהנך תרתי עדיפי מעבודה דמכפרי ספי מינה כדאיתא בפ"ק דר"ה לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה אמר אביי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וג"ח ואיהא נמי בפירקין הרוצה להנצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה וג"ח וכו' וא"ל אביי לרבא מר הא תורה והא ג"ח. ובפ"ק דעובדי כוכבים איתא דא"ל ר' חנינא בר תרדיון לר' אליעזר בן פרטא אשריך שנתפסת על ה' דברים ואתה ניצול שעסקת בתורה ובג"ח ואני לא עסקתי אלא בתורה וכו' לכן בא הוא ית' להזהיר אותו על שני דברים להנחיל אותנו העה"ז והבא וקאמר א"ב אלף בינה התורה שנקראת בינה צריך האדם ללמדה וקרי לה בינה רמז שלא ילמוד אותה דרך שיטה בהעברה בעלמא דעיקר מצוה היא שיהא עמל בתורה ולהעמיק בה להבין בה דבר מתוך דבר ושמא להכי נקראת בית לשון מבית לפרוכת פי' שילמוד פנימיות התורה והיינו בינה שיבין דבר מתוך דבר זהו נגד הנשמה ונגד הגוף אמר ג"ד גמול דלים והיינו בגוף וממון. מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכן של ג"ח וכו' אמרו חז"ל בפ"ק דעובדי כוכבים ועליהו לא יבול שאפי' שיחת חולין של ת"ח צריך תלמוד לכך נראה דהיינו מה שהמלמדים כשלומדים עם הקטנים אותיות אלף בית אומרים להן שצורת הגימל שיש לה כמין כיס תלוי לה בצידה ובאמת דמות צורתה כך הוא ולאו שיחת חולין הוא אולי רמז הוא לדרשה זו דגומל חסדים צריך להיות לו כיס מלא מעות תלוי בצידו ולרוץ אחר דלים שיהא מעותיו מזומנים בידו ולא יאמר לו לך ושוב ומחר אתן כדרכנו ואת הדלת מכנין ברגל קצר רמז דלימציה ליה נפשיה וילך לאט ולא ירחיב פסיעותיו לברוח ממנו ואת האלף ממשילין אותם המלמדים לאדם שיש לו כד אחד בידו ושואב מים וכד אחד על גבו שמא רמז הוא נמי לדרשא זו דאלף בינה לומר שצריך האדם להתמיד בתורה להעמיק בה וחוזר ומעמי' בה ולא יאמר כבר עמדתי על בוריה של הלכה זו או מקרא זה אלא יהיה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני הכי נמי אע"ג שכבר עמוס הוא בתורה ונטה שכמו לסבול חוזר ושואב ומעמיק במקום ההוא כמ"ש דדיה ירווך בכל עת ונמשלה התורה לתאנה שכל זמן שהאדם ממשמש בו וכו' וצורת הבית אומרים שפיה פתוחים ורחבה רמז נמי שצריך האדם להרחיב פיו בבינה וכמ"ש חז"ל פתח פיך וקרי פתח פיך ותני. ואין להקשות דמאי איצטריך להזהיר שירוץ הגומל אחר דלים והדל ימציא ליה נפשיה והלא אנחנו רואים בעינינו שהעני פושט יד וכמעט אין משגיח בו י"ל דאיירי בדורות הראשונים שהיו אז עניים גדולים וחשובים היו דוחקין עצמן מלקבל וסבלו דוחק גדול. אי נמי אפי' בדור הזה ולאו בעניים מקבלי צדקה איירי אלא באנשים חשובים ויקרים שירדו מנכסיהם ויש להם בית וכרם נחלת אבות ואין בידם אפי' פרוטה מזומן להחיות נפשותיהם ונפשות ביתיהן ועל אנשים כאלה אמר הכתוב וכי ימוך אחיך והחזקת בו שהעשיר מחוייב להלותו סך מה לצורך מחייתו או להשתתף עמו ולהטיל מלאי לכיסו וזהו המעולה שבצדקות כמ"ש הרמב"ם ז"ל ובכי האי גוונא צריך הגמלן לרדוף ולבקש אחריו למצוא איש הגון כזה להחזיקו ולהכי נקט גמול דלים דלשון גמול לא שייך אלא בגמילות חסד ולא בצדקה ממש והיינו כדפי' וכאשר רואה האיש ההוא כוונת הגמלן וטוב לבבו ימציא ליה נפשיה ולא יטריח עליו הרבה. מ"ט מהדר אפיה דדלת מגימל דליתן ליה בצנעה פי' שלא יראה המקבל ולא ירגיש מי הוא הנותן כההיא דעבד מר עוקבא בפ' מציאת האשה דרמי ליה לצדקה בצינורא דדשא דעני גופיה לא הוה ידע מאן קא יהיב ליה ולא הוה מתבייש והיינו דמהדר אפיה שאינו רואה את הנותן ובזוהר פרשת בראשית יש רמז לזה דקאמר עאלת אות ד' ואות ג' אמרי אוף הכי אמר לון דילכון למהוי דא עם דא דהא מסכינן לא יתבטלון מן עלמא וצריכין לגמול עמהון טובא דלת איהו מסכנא גימל גומל לה טיבו לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין ע"כ. ה"ו זה שמו של הקב"ה וכו' בא לפרש שהוא ית' ישלם שכרו נגד שניהם. זי"ן חי"ת טי"ת בעה"ז נגד ג"ח שעשה בגופו יו"ד כ"ף למ"ד בעה"ב נגד התורה שעסק בה בנשמתו ונקט ה"ו ולא שם אחר משום דשם זה שייך לשכר שני הדברים שהזכיר ברישא הלמוד נכלל בשני דברים תורה שבכתב ותורה שבעל פה שבכתב חומשי תורה ושבעל פה ש"ס והיינו ה"ו. נגד הצדקה נמי שם זה מסוגל לכך כדאיתא בפ"ק דבתרא הנותן צדקה לעני מחברך בשש ברכות והנותן צדקה ומפייסו מתברך בי"א ברכות כך גירסת מקצת ספרים נמצא ה' נגד הפיוס ו' נגד הצדקה הרי ה' ו' לפי שהם נמשכות משם זה ולגירסת הספרים דגרסי הנותן צדקה כו' והמפייסו מתברך בי"א אתי נמי שפיר דיש להקשות לפירש"י ז"ל שפי' ה"ו זה שמו של הקב"ה כמו אני והוא נמצא חסר ו' אחת. ונראה משום דאות ה' במבטא נמי לית בה אלא ה' אבל אות ו' במבטא אית בה שני ווי"ן והיינו והו והשתא ניחא טפי דנגד הלימוד מסוגל שם זה לפי שכלל הלימוד היינו מקרא משנה ש"ס מקרא ה' חומשי תורה משנה ו' סדרים וכן תלמוד ו' סדרים הרי וה"ו נגד הצדקה נמי לפי שהנותן מתברך בו' ברכות והמפייסו מתברך בי"א ברכות כמנין ה"ו והיינו וה"ו. זן איתך וחן אותך ומטיב לך אלו השלשה הן נגד גמול דלים שהזכיר ברישא מדה במדה נגד דברים גופניים שגמל ועשה לעניים יזכה בעה"ז לדברים גופנים ונקט. זן וחן ומטיב רמז הוא למה שיסדו בברכת המזון הזן את העולם כולו בטובו. בחן פי' לפי שבשר ודם המתחייב לזון את חבירו הוא זן אותו שלא בטובתו במאכלים קלים וגרועים וכל מזונות נותן לו ברע עין שאין מראה לו פנים יפות פנים של חן אבל הקב"ה זן את עולמו בטובו ובחן מן הטוב ובעין יפה והיינו דקאמר ה"ו דהיינו הוא ית' זן אותך וחן אותך ומטיב לך שיתן לך מזון בעין יפה ומן הטוב. ועוד נראה לפי שכל טובות זה העולם נכללים בשלשה דברים בני חיי ומזוני כמו שכתבו חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא נגד מזוני אמר זן אותך נגד בנים אמר וחן אותך כדאיתא במדרש רבה פ' נשא ויחונך יחון אותך בבנים כמ"ש הילדים אשר חנן אלהים אותי ואיתא נמי במדרש רבה סוף פ' בראשית ונח מצא חן בעיני ה' אלה תולדות נח באיזה זכות מצא בזכות תולדותיו והיינו דקאמר וחן אותך שיתן לך בנים מהוגנים ובזה תמצא חן בעיניו ית' וכיון דהחי"ת דהיינו חן רמז לבנים נראה דלהכי הסופרים כותבין על החי"ת למעלה כדמות מקל כדאיתא במנחות חזינא לספרא דווקנא דחטרא לגנא דחי"ת ופירש"י ל' חוטרא רמז הו לבנים כדאיתא בכתובות דאמרה ההיא איתתא בעינא חוטרא לידא וכו' ולהכי חטרינן לה לגנא רמז שיזכה לבנים מהוגנים יעלו למעלה למעלה לרומו של עולם. נגד חיי אמר ומטיב לן כדאיתא בפ"ק דעובדי כוכבים דמפרש ר' יוסי קרא דלמען ייטב להם ולבניהם עד עולם היינו שיחיו ולא ימותו לעולם דקאמר ור' יוסי אמר לך כיון דליכא מיתה אין לך טובה גדולה מזו. ובספר שערי צדק כתב כי עצם הטוב הוא מקור החיים ומייתי ראיה מדכתיב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע וכן פירש"י ז"ל דהא בהא תליא. ונראה דהיינו הא דכתיב גבי שלוח הקן למען ייטב לך והארכת ימים ולא כתיב ולמען יאריכון ימיך משמע דהא בהא תליא שע"י שייטב לך תאריך ימים ולהכי בדברות ראשונות גבי כבוד כתיב למען יאריכון ימיך ולא כתיב נמי למען ייטב לך כמו באחרונות משום דלא איצטריך ליה דממילא הוא כיון דהא בהא תליא ושמא להכי נקט ה"ו זן אותך ולא שם אחר רמז הוא שיהיה כן לעתיד כשיתמלא שמו ית' בה"ו משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולפעמים אדם עושה צדקה וג"ח ואין לו בני חיי ומזוני בהאי עלמא וזה יהיה לו לימות הבן דוד בנים כדאמרי' עתידה אשה שתלד בכל יום. חיי דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ומוקי לה לקמן בפירקין לימות הבן דוד. מזונות כדאיתא בשבת עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת כלומר שהמזונות ומלבושים יהיו בריוח כמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י מילוי השם יהיה הכל במלואו וטובו. ועוד נראה לפי שגמילות חסדים לעני יש בו שלשה חלקים לזונו ולהלבישו ליתן לו דירה דשלש אלה הן כל צרכי אדם ושלשתן כתובים בחד קרא הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו נגד המזון אמר זן אותך נגד המלבושים שמקשטין ונותנין חן לאדם וכמ"ש לא כחל ולא שרק ויעלת חן פי' אע"ג שאינו מקושר לכ"ק וחן אותן ונגד מה שמכניסו בדירה טובה ורחבה אמר ומטיב לך כמ"ש הכתוב ובתים טובים תבנה במיטב הארץ מה טובו אהליך ולהכי דקדוק דגבי זן וחן נקט אותך לפי שהן בגופו ועצמותו של אדם וגבי מטיב נקט לך לפי שאין הדירה דבוקה בו ובברכת המזון יסדו נמי כי הוא זן היינו אכילה ומפרנס היינו לבישה שנקרא פרנסה ומטיב לכל נגד הדירה כדפירש' נגד עסק הלימוד שהוא ע"י הנשמה אמר ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעה"ב רמז הוא למה שאמרו בפרקין עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אהבי יש להנחיל ל' ירושה הוא ונקט ל' ירושה פי' שהעה"ב ירושה הוא לנו מאבותינו דומיא דא"י דכתיב גביה ונתתי אותה לכם מורשה ואחז"ל בבבא בתרא ירושה היא לנו מאבותינו דא"י דעה"ב דמיון הוא לא"י דהאי עלמא זה לעומת זה נינהו ולפי שגם התורה ירושה היא לנו כמ"ש מורשה קהלת יעקב לכך זוכה על ידיה לירושת עה"ב ירושה תחת ירושה. ומה שלא דרשו נמי כף פשוטה נראה לפרש בהקדמה זו ידוע כי שני הכפי"ן רומזין לשני ידיו ב' כפיו של הקב"ה והה"ד נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים רמז הוא לפני ידיו ית'. ורבינו בנימן ז"ל ביוצר שלפני שבועות מפרש האותיות דאלף בית וקאמר כף כפיו אל יספוק בשעת אום מאמות שנוחלה ג' מאות וי' עולמות ותענוג זיו שדי ולויתן ובהמות ולהכי א' כפופה וא' פשוטה כף ימין רחמים פשוטה היא לקבל שבים כף שמאל דין כפופה היא שאינה רוצה לקבל הרשעים לולי יד ימינו יתברך ומה שהכפיפה עומדת בא"ב לצד ימין והפשוטה לצד שמאל לפי שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד משל לאדם העומד כנגד חבירו אז ימינו מול שמאל חבירו כך הוא ית'. ונראה דלהכי כף כפופה בראש התיבה פשוטה בסיף דלעולם מדת הדין היא תחילה וקודמת למדת רחמים כדאיתא בפ"ק דעובדי כוכבים שבכל יום יושב הקב"ה על כסא דין תחילה וכשרואה שהעולם מתחייב בדין עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים וכן הוא עושה בר"ה ובי"כ כמו שיסד הפייט ואמרו חז"ל בראשית ברא אלהים שבתחילה עלה במחשבה לברא את העולם בדין ראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף מדת הרחמים לדין והקדימו שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ונראה דהה"ד אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך מדת הדין נקרא קדם לפי שהוא ית' מקדימו בכל יום למדת הרחמים וכן עשה בשעת בריאת העולם כדפי' אחור היינו מדת הרחמים שהוא מאוחר למדת הדין ככל יום וקאמר אדם הראשון שהוא ית' יצרו בשתי המדות באחור ובקדם ברחמים ובדין ולא דיו ששתפן ובראו בשתיהן אלא אפי' הקדים רחמים לדין ולהכי כתיב אחור ברישא דהיינו רחמים והדר קדם דהיינו דין ומפרש הכתוב טעמא דמלתא דאחור וקדם ואמר ותשת עלי כפכה דאיתא במדרש שהכל נברא במאמר זולת האדם שנעשה בידים כמטבע שנעשה ע"י חותם שנאמר תתהפך כחומר חותם שידיו ית' נעשו לו כמין דפוס וחותם וזהו שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ופירשו בדפוס העשוי לו והיינו בידיו ית' שהיו כמו חותם ודפוס וכיון דשני ידיו הן דין ורחמים והיו כמין חותם לכך נתהפך הדבר להיות אחור תחילה ובתר הכי קדם כדרך כל חותם כשחותמין בו אז האותיות הנחקקין עליו מתהפכין כך נתהפכו המדות להיות רחמים תחילה ואח"כ דין. ושמא מהאי טעמא כף כפופה דהיינו שמא לקודמת בא"ב לכף פשוטה דהיינו ימין אע"ג דימין של רמז הוא שהוא ית' סדרן כך כשברא את האדם כדי שיתהפכו כדמות חותם להיות אחור וקדם דהיינו רחמים תחילה והדר דין כדפי' וכיון שהכ"ף רמז לכף ידו ית' היינו מה שפירשו הכ"ף דאלף בית לכתרי הצדיקים דקאמר וקושר לך כתר לעה"ב לפי שהכתר שאין לצדיק קרן הוד הוא ואור בהיר שעל ידו משיג ידיעתו ית' כמ"ש הרמב"ם ז"ל על מה שאמרו צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן וקרני ההוד נעשו ע"י כפיו ית' שמו דלהכי אדם הראשון אשון שהיה יציר כפיו ית' שנאמר ותשת עלי כפכה היה מאיר מסוף העולם ועד סופו דאפי' תפוח עקביו היו דומין לגלגל חמה ומשה רבינו נמי נטל קרני הוד מכפו ית' כדאיתא במדרש רבה פרשת תשא מהיכן נטל משה קרני הוד רבנן אמרי מן המערה שנאמר והיה בעבור כבודי וגו' ושכותי כפי עליך שע"י שהוא ית' שם כפו עליו נכתר בקרני הוד וכתיב נמי וקרנים מידו לו. ונראה דהיינו דאיתא במדרש רבה שם הראני נא את כבודך נתאוה לעמוד על מתן שכרן של צדיקים והשיב לו הקב"ה הנה מקום וגו' ושכותי כפי עליך וראית את אחורי א"ל אני מראה לך מתן שכרן של צדיקים מה שאני עתיד ליתן להם באחרית הימים כלומר אמר והראה לו כאשר עשיתי לך עתה בכפי שזכית לקרני הוד על ידו ככה אעשה להם לצדיקים לעוה"ב אקשר להם כתר קרן הוד בכפי. ואיפא תו התם וחנותי אשר אחין באותה שעה הראה לו כל האוצרות של מתן שכר א"ל זה של מצוה זו וזה של מצוה זו ואח"כ ראה אוצר גדול א"ל האוצר הזה של מי הוא א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לי מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכו' ונראה דחנם לאו דוקה נקט דלאו בחנם גמור קאמר דמי שלא טרח בערב שבת היאך יאכל בשבת כדאמרי' בפ"ק דעובדי כוכבים אלא לפי ששכר העה"ב גדול הוא מאוד אין לו ערך וכמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראך וגו וכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך וגו' וצדיקים גמורים בני עלייה שראויין לקבל הטובה הגדולה ההיא לפי מעשיהן אשר עשו מועטין הן כרבי עקיבא וחבריו וכיוצא בהן אבל שאר כל צדיקי עולם שהן רוב ישראל לפי מעשיהן אינו ראויין לגמול הטוב הגדול ההוא אלא שהוא יתברך ברחמיו נותן להם מאוצר הגדול אף על גב שאינן ראויין לכך וכיון שאינן ראויין לכך לפי מעשיהן הוה ליה מתן שכרו לגבייהו כמתנת חנם ומהאי טעמא נראה הא דלא אשכח אליהו בשוקא דבי לפט מי שהוא בן עולם הבא כי אם חדא או תרתי מנייהו ולכאורה הדבר תמוה אלא שלפי מעשיהן לא מצא מי שראוי לגמול הטוב ההוא ומ"מ הוא יתברך ברחמיו נותן להם מתנת חנם מאוצר הגדול מי שראוי לכך ולכך יסדו בתפלות לומר חנם חננו מאוצר המנוצר שאין לך אדם שיכול לתלות בקשתו ושכרו במעשיו וכ"ש שכר העה"ב שאין לו ערך וכיון דרובא דעלמא אינן ראויים לשכר העולם הבא לפי מעשיהן נמצא דנפישי טפי נינהו אותן שמקבלין שכרן במתנת תנם לכך האוצר ההות גדול הרבה לפי ערך רוב ישראל שנוטלין משם. ונראה כי זה סוד כף כפופה וכף פשוטה כף כפופה דהיינו יד שמאל שהוא דין רמז לאותן כתרי הוד שזוכין לה בני עלייה צדיקים גמורים לפי מעשיהן ולפי שהן מועטין לכך ביד שמאל שהיא קטנה מן הימין סגי להו ועוד כיון דצדיקים גמורים נידונין ע"פ שורת הדין לחוד דלהכי הוא יתברך יושב תחילה בכל יום על כסא דין ומדקדק עמהם כחוט השערה כדפי' בפ"ק דעובדי כוכבים לכך מקבלין נמי כתרי הוד מצד הדין דהיינו מכף כפופה מדה במדה ולכך כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראך נקט לשון צפנת רמז לכף שמאל שהיא בצד צפון וכף פשוטה דהיינו יד ימין שהיא רחמים רמז לאותן כתרי הוד שהוא ית' נותן מתנת חנם מאוצר המנוצר וכיון דמרובין הן אותן שצריכין לקבל מתנת חנם כדפי' לכך הוא נותן להן ביד ימינו שהיא גדולה כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה. והיינו מה שהזכיר משה רבינו בתפלתו ואמר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה ואיתא במדרש וכן פירש"י ואת ידך זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם לפי שגם הוא בקש מתנת חנם כמו שהזכיר ברישא דקרא ואתחנן ואין חנן אלא מתנת חנם כדפירש"י שם ולכך הוצרך להזכיר את ימינו יתברך שהיא פשוטה לכל באי עולם כלומר אפילו לאותן שאינן ראויין מצד מעשיהן אתה חונן אותם מתנת חנם בימינך לכך ביקש שיתן לו גם כן מתנת חנם ונקט אתה החלות להראות וגו' רמז הוא להא דאיתא במדרש שהראה לו הקב"ה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כשאמר לו הראני נא את כבודך ואז הראה לו האוצר הגדול ההוא שהוא יתברך נותן ממנו מתנת חנם בימינו ואין להקשות אם כן מאי רבותייהו דצדיקים גמורים כיון דצדיקים שאינם גמורים נמי זוכים לכתרי הוד במתנת חנם הא ודאי לאו קושיא היא שאין ענין שכר זה לזה משל למלך ב"ו ששלח עבדיו למלחמה וקמו קצתם ומסרו נפשם וכבשו את המדינה כשחוזרין לקבל פרס מאת המלך בלי ספק המלך מככד ונותן פרס לאותן שכבשו במדינה על חד אלף פעמים ואינו דומה מי שנהנה ואוכל מיגיע כפו למי שנהנה ואוכל במתנת חנם וזהו שנאמר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך כפיך דייקא רמז לכף שלו שנותנין לו לפי מעשיו וכיון דשני כפין דא"ב תרוייהו חד ענינא נינהו רומזים לאותן כתרי הוד שמקבלים צדיקים גמורים ושאינן גמורים לכך נקט סתמא וקושר לך כתר לעה"ב פי' כל חד לפי מעשיו צדיקים גמורים בכף כפופה ושאינם גמורים בכף פשוטה ולהכי לא איצטריכו להזכיר כף פשוטה באפה נפשי ששניהם בכלל כתר נינהו ואמר לעה"ב לכאורה נראה דדרשא דחוקה היא כיון דהלמ"ד אינה אלא שמוש לתיבה לכך נראה דהלמ"ד גופא צורתה רמז לעה"ב כי הלמ"ד כותבין כו' כמ"ש בקונטרס שהביא ן בב"י בהלכות תפילין והסופרים טועין כי צריך דלמשוך רגל הלמ"ד כזה ב והוא רמז לשמו הגדול ית' שם בן ארבע שעולה בגימטריא כ"ו ובפירקין איתא כי הלמ"ד היינו מגדל הפורח באויר דהוה קמיבעיא להו לדואג ואחיתופל פ' בעיי במגדל הפורח באויר ונראה דהיינו הא דכתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב רמז כי הלמ"ד שהוא מגדל עוז שם ה' הוא כדפיר' כי ממנו נעשה מגדל זה בו ירוץ צדיק ונשגב פירוש ונתגדל ולפי שצורת הלמ"ד למטה כדמות כף רמז הוא לכתרו של צדיק והוי"ו שלמעלה יש בראשה צורת יו"ד רמז לשמו ית' עשר ספירות או לי' שבשם הגדול ולהכי נקרא מגדל הפורח באויר כמ"ש ורוח אלהים מרחפת וגו' ופירש"י ז"ל כסא הכבוד עומד באויר השמים ורגל הוי"ו בדמות חוט הוא עולה מן הכף ליו"ד והוא רמז שעל ידי הכתר שמכתירין לצדיק בעה"ב שהוא אור בהיר זוכה לידיעה יתירה להתבונן מה כביכול במהותו ית' היושב ברומו של עולם. והיינו חוט של חסד שאמרו חז"ל בפ"ק דעובדי כוכבים שכל העוסק בתורה בלילה בעה"ז הדומה ללילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום לעה"ב שנא' יומם יצוה ה' חסדו וגו' וה"נ קאמר שבשביל שעסק בתורה זוכה לכך דארישא קאי דקאמר א"ב אלף בינה. ושמ' להכי קרינן ליה למ"ד דזהו דוקא ללומדי תורה. והיינו דאמר קרא בו ירוץ צדיק ונשגב שע"י מגדל זה זוכה לגדולה ומעלה יתירה. והיינו מה שאמרו ראיתי בני עלייה והנה המה מועטין בני עלייה היינו אותן שעולין במגדל זה כדפי' ועו"נ לפ' דונתן לך ירושה דקאמר היינו שירש גם חלק חבירו בג"ע וכמו שאמרו חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע ושמא להכי כתיב להנחיל אהבי יש פירוש ש"י עלמות יטלו בירושה מחבריהן וגם אוצרותיהן דהיינו ש"י עולמות שלהן אמלא נמצא שיהיה לו לצדיק תר"ך עולמות וזה רמז כמ"ש וקושר לך כת"ר לעה"ב. מס עם מאמר פתוח ומאמר סתום לפי שאמר ברישא אלף בינה בא לפרש עתה כיצד יהיה סדר הלמוד ואמר כי יש מאמר פתוח בתורה יכול האדם בו דהיינו להתבונן ולדקדק בו ויש מאמר סתום שאין לו רשות להתבונן במעשה מרכבה שאין הרשות נתנוה לכל אדם להתבונן במעשה מרכבה וללמוד קבלה אע"ג שמכין מדעתו אא"כ הוא חסיד גדול וזקן כר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום כדאיתא בפרק אין דורשין מעשה בתינוק אחד שהיה מבין בחשמל ויצתה אש מחשמל ושרפתו ואפי' בן זומא הציץ ונפגע ובן עזאי מת כדאיתא התם ולא כמו שעושין בדור הזה שאפילו תלמידים קטנים שעדיין לא מלאו כריסם לא בש"ם ולא בפוסקים קופצים ללמוד מעשה מרכבה ודברי קבלה כדי להתגאות לפני ההמון. ויש דברים סתומים לגמרי ואסור לשום אדם בעולם להתבונן בהם כגון מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור כדאי' בפ' אין דורשין. וסמיך ליה נו"ן נו"ן נאמן כפוף נאמן פשוט לומר שכל הרוצ' ללמוד וכ"ש סתרי תורה בדבר שיש לו רשות להתבונן צריך להיות בו שתי מדות הללו שיהא נאמן רוח מכסה דבר ויהיה כפוף ועניו גדול שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשפיל עצמו עליה לכך נמשלה למים שמניחין מקום גבוה וכו' ולא נתנה תורה ע"י משה רבינו אלא מפני שהיו בו שתי מדות יותר מכל אדם נאמן כמי שנאמר לא כן עבדי מ:ה בכל ביתי נאמן הוא שאפי' לאהרן ומרים לא גילה גודל השגת נבואתו שהיתה באספקלריא המאירה מדקאמרה לו הלא גם בנו דבר ה' שכל כך היה נאמן רוח מכסה דבר וחס על כבודו ית' עניו מכל כמ"ש והאיש משה עניו מאוד מכל האדם. ולכ"ק נון נו"ן נאמן כפוף שכל העוסק בתורה ובנסתרות צריך להיות בו שתי מדות הללו ואז יזכה לעה"ב להיות נאמן פשוט בקומה זקופה כי בעה"ב מגלין להן לצדיקים רזי התורה וסתרי המרכבה. ס"ע סמוך עניים ארישא קאי דקאמר ג' ד' גמול דלים בא לפרש השתא דהיינו שצריך לסומכם טרם יתמוטטו כמו שנאמר ומטה ידו והחזקת בו כדי שלא יפול שאחר שכבר נפל קשה להקימו ואין צדקה מועטת מהניא ליה אז לעני כלום ומשום דעד השתא נחית לפרושי אלף בית שהזכיר ברישא דהיינו סדר הלימוד לכ"ק ד"א סימנין עשה לתורה וקנה אותה שלא ישכח דבר ממשנתו שכל השוכח דבר ממשנתו מתחייב בנפשו ואין תועלת בלמודו וסימנין דנקט היינו כגון ט"ו נשים פוטרות ד' אבות נזיקין ל"ט אבות מלאכות י"ח טרפות וכיוצא בהן שע"י כן יזכור ולא ישכח. מיהו סמוך עניים טפי במשמע דסמך עין הן אותיות סמוך עני לכך דריש ליה מעיקרא לפרושי ג"ד שהזכיר ברישא. פ' ף' פה פתוח פה סתום פירש"י ז"ל בשעה דמכנסין פזר בשעה דמפזרין כנס אם יש גדול ממך. וקצת קשה דאמאי נקט פה סתום והאי לאו סתימה היא ונהי שאינה פתוחה הרבה מ"מ שתומה לא הוי לכ"נ שהוא נמי רמז למעשה מרכבה ולמעשה בראשית דאיירי ביה לעיל אלא דמעיקרא קאמר שיש מאמר פתוח ומאמר סתום דהיינו מעשה מרכבה שהמאמר עצמו סתום הוא ואין רשות לכל אדם להתבונן בו אפי' אם הוא מבין מדעתו אא"כ הוא חסיד גדול ולבו דואג בקרבו וזקן והשתא קאמר שאפי' יש בו כל המדות הללו ומותר לו להתבונן בו מלבו צריך להיות לו פה סתום שלא ידרוש בו ולא יגלה בפיו סתרי תורה ומעשה מרכבה לאחרים דאפי' ליחיד אסור לגלות כדאיתא בפ' אין דורשין ולא במרכבה ביחיד ומפ' גמ' דליחיד קאמר ואפי' שמותיו של הקב"ה וצירופיהן אסור לדרוש ברבי' דהיינו מעשה בראשי' דקתני בר"פ אין דורשין כמ"ש התוס' שם. לא כמו שעושין בדור הזה דורשין ברבים שמות וקבלה אע"ג דלא ידעי מאי קאמרי ואין חסין על כבודו ית'. ומשום דקאמר התם תני ר' חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים ואח"כ יבין מדעתו לכך פה סתומה לאו סתומה היא לגמרי אלא פתוחה קצת רמז שהרשות נתונה ליפתח פיו קצת דהיינו לגלות לו רק ראשי פרקים א"נ לכך היא פתוחה קצת רמז הוא שבזמן שאדם שואל דבר במרכבה לא יפתח פיו הרבה אלא ישיב לו בלחישה ולא ירחיב פיו משום כבודו ית' כדאית' התם מהיכן נברא האור אמר לו מאור לבושו של הקב"ה א"ל בלחישה א"ל קרא כתיב וכו'. והיינו דתנן בספר יצירה עשר ספירות בלי מה בלום לבך מלהרהר בלום פיך מלדבר נגד מאמר סתום דהיינו מעשה מרכבה למי שאינו ראוי ומה למעלה ומה למטה וכו' אמר בלום לבך מלהרהר שאסור להרהר ולהתבונן בהן ונגד פה סתום שלא יגלה סתרי תורה ודברי קבלה לאחרים אפילו במקום שרשאי להתבונן אמר בלום פיך מלדבר שאסור להוציאן מפיו לדבר בם לאחרים ומהאי טעמא נענש רבי חנניא בן תרדיון על שגילה ודרש שמותיו יח' ברבים כדאיתא בפ"ק דעובד כוכבים. והיינו דסמיך ליה נמי צ' ץ' צדיק כפוף צדיק פשוט לומר לד שכל הרוצה ללמוד תורה וכ"ש מעשה מרכבה צריך להיות בו שתי מדות הללו צדיק וכפוף דהיינו עניו שלא נתנה תורה על ידי משה אלא מפני שהיה בו מדות הללו יותר מכל ישראל צדיק שנאמר ויתא ראשי עם צדקות ה' עשה וקאי על משה וכן איתא במדרש רבה פ' בראשית שהיה ראש לצדיקי עמו ולהכי היה נקרא שת ל' יסוד כמו השתות יהרסון לפי שהיה צדיק יסוד עולם. כפוף דכתיב ואיש משה עניו מאוד מכל האדם כדפי' לעיל גבי נאמן כפוף ואז יהיה צדיק פשוט לעה"ב ישב שם בקומה זקופה ויתגלו לו שם רזי המרכבה ולהכי פריך היינו נאמן כפוף נאמן פשוט דצדיק ונאמן כי חדא נינהו והא בהא תליא שנאמר וצדיק באמונתו יחיה וכתיב והאמין בה' ויחשביה לו צדקה פירוש לאברהם אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא הוסיף לך כפופה מלמד שהתורה נתנה במנוד ראש לכאורה קשה מאי ענין נתינת התורה להכי כיון דלא איירי בה ולפי דרכי ניחא דאתי לאשמעינן הכתוב דלהכי נתנה התורה ע"י משה לפי שהיה כפוף ועניו מאוד מאוד וזה שאמר הוסיף לך כפופה על כפופה וכו' נרא' דלהכי אות הצדיק כדמות נו"ן היא כמ"ש בקונטרוס שהביא ב"י אלא שהנו"ן דצדיק כפופה טפי מנו"ן כפופה קמייתא וגם יש עליה יו"ד מאחוריה רמז הוא שהבא ללמוד צריך להיות כפוף מאוד כפופה יתירה שלא נתנה תורה ע"י משה אלא לפי שהיה מנוד ראש פירוש כפוף הרבה מכל אדם ולכך כפלו חכמים דבריהם ואמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו' ואז יזכה שתשרה עליו שכינה וזה רמז היו"ד שמאחוריה כי היו"ד רמז לי' ספירות וליו"ד שבשם בן ד' ולכך כתיב אשכון ואת דכא ושפל רוח נקם תרתי לשפלות דכא ושפל רוח שאין השכינה שורה אא"כ הוא שפל רוח וכפוף מאוד מאוד כדמות הנו"ן דצדיק אבל אות נו"ן כפופה קמייתא כיון שאינה כפופה כ"כ לכך ליכא יו"ד מאחוריה על גבה דלא שריא אכתי עליה שכינתא ונראה דהיינו מה שאמרו חז"ל שההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה משום דלא שריא אלא את דכא ושפל רוח היינו על אדם כפוף הרבה כדמות נו"ן דצדיק וזה רמז אות יו"ד המחוברת על גבה כדפירש' וכיון דרגל היו"ד מחוברת על גבה נמצא כשזוקף עצמו ללכת בקומה זקופה כביכול הוי כאלו דוחק רגלי השכינה השרויה על גבו. זכר לדבר שלכך נתנוהו תורה ע"י משה לפי שהיה נאמן כפוף וצדיק כפוף שהרי נאמן צדיק בגימטריא מש"ה ולכך נקט שלא נתנה תורה כו' רמז למשה שקבל את התורה וכתיב והאיש משה ענו מאוד מכל האדם מכל בגימטריא צ' האדם בגימטריא נ' דהיינו צדיק נאמן רמז שהיה משה ענו וכפוף מכל צדיק ונאמן אשר על פני האדמה וא"ת כיון דמ"ם מ"ם נו"ן נו"ן ופ"ף צ"ץ שייכים להדדי כדפירש' א"כ אמאי הפסיק ביניהן בסמך עין י"ל דכמה סודות ורמזים יש בסדרן של אותיות דמסכת נדרים פריך ש"ס שמואל נ' ס' ע' נונא סמא דעינא הרי שרמז לן בזה הסדר רפואות הגוף. ובפרק אלו מציאות אמרו איזהו תלמיד חכם דמהדרינן ליה אבידה בטביעת עין כל שאינו משנה בדבורו וכתבתי שם כי יש ראיה לדין זה מסדרן של אותיות סמך עין פה צדיק זה אחר זה לומר שיש לסמוך על טביעת עין במי שיש לו פה צדיק שאינו משנה בדבורו. נו"ן צדי"ק במלואן בגימטריא ש"י רמז כי צדיק באמונתו זוכה לש"י עולמות כמ"ש עתיד להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות והיינו ע"י הענו' כמ"ש וענוים ירשו ארץ ארץ העליונה. קוף קדוש ריש רשע. שין שקר תי"ו אמת לכאורה תימה דמה ענין זה אל זה גם אין להן ענין לדרשא קמייתא. ונרא' לפ' לפי שהוא ית' קודם שברא העולם ברא תחילה אותיות התורה דהיינו האלף בית כידוע ובהן ובשבילן ברא את העולם וכיון דמריש הא"ב עד כאן ורין האותיות על שהוא ית' חפץ לזכות את בריותיו שיעסקו בתורה ובג"ח ויתן להם שכר טוב בעה"ז ובעה"ב משמע לכאורה שעל דרך זה היתה הבריאה בהכרח ואנחנו רואים בעינינו שאין הדבר כן שהרי רוב העולם הולכין בשרירות לבם אחרי ההבל והתוהו לכ"ק קוף קדוש ריש רשע פירוש אל יעלה על דעתך שברא העולם באותיות הללו להיות כן דוקא בהכרח שלא הכריח הוא ית' את ברואיו כלל והרשות נתונה לכל אדם לעשות טוב או רע כדאי' בפ"ק דבתרא שהוא ית' ברא צדיקים וברא רשעים ברא העה"ז וברא העה"ב אלא קוף קדוש פי' אתי לאשמעי' שכל המקיים פי' האותיות דא"ב ג"ד וכו' כמות שהן סדורין עד כאן דהיינו שכל עסקיו בתורה ובגמילות חסדים ופורש עצמו משיבושי העה"ז קדוש יאמרו לו לשון קדושה בכ"מ היינו פרישה כמו קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות הרי את מקודשת לי פי' מופרשת מכל אדם ומיוחדת לי וזה טעם ק' ק' ק' ה' צבאות כי הוא ית' מופרש ונעלם מכל ג' עולמות עליון ותחתון ותיכון. ולפי שהוא ית' נמי ברא עולמו כדי ליתן תורה לישראל ולעשות עמהם חסד בעה"ז ובעה"ב כמ"ש עולם חסד יבנה לכך ההולך בדרכיו ומקיים כוונת האותיות דא"ב ג"ד שעוסק בתורה וג"ח הרי הוא קדוש כמוהו יתברך כביכול ונעשה לו מרכבה וכמ"ש והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מה הוא קדוש אף אתה וכו' ולכך מתדבק בו לבסוף שנאמר חמים תהיה עם ה' אלהיך. ריש רשע פי' וכל הרוצה ללכת בשרירות לבו אחר תאות העה"ז ואינו מקיים כוונת האותיות דא"ב ג"ד וכו' הרשות בידו ואין מוחה בו והרי הוא רשע ומתדבק בסטרא דסמאל הרשע שהוא השטן הוא היצה"ר שנקרא רשע כמ"ש צופה רשע לצדיק ודרשו חז"ל על היצה"ר. מ"ט מהדר אפיה דקוף מריש אמר הקדוש ב"ה אין אני יכול להסתכל בפני רשע לפי שכשהוא יתברך מסתכל בפניו מתמלא חמה וכעס כמ"ש וירא ד' וינאץ וגו' ופירש"י ז"ל לישנא מעליא נקט שאחוריו של ריש לגבי קוף שאין הקדוש ברוך הוא רוצה להסתכל בפני רשע משמע דאחוריו מסתכל וטעמא נראה משום דדוקא על פניו שריא רוח מסאבא ע"י שרטוטי העונות הנרשמין על פניו על כן אינו רוצה להסתכל בפניו דוקא וזה טעם מה שאמרו אסור להסתכל בפני רשע כי גורם לעצמו מדת השכחה ע"י רוח הטומאה שהוא מושך ממנו אבל המסתכל בת"ח וצדיק כיון שמעשיו הטובים חקוקין על פניו כמ"ש הזוהר בפרשת ואתה תחזה לכך המסתכל בו זוכר נשכחות טוב לו כי מושך ממנו עליו רוח קדושה וכמ"ש גבי דוד המלך שכל המסתכל בו היה זוכר נשכחות מדכתיב וטוב ראי. ועוד דרשעים אפילו בחייהן קרוין מתים והמסתכל בפני מת קשה לשכחה משום רוח מסאבא שעליו אבל דוד המלך חי הוא וכמ"ש דוד מלך ישראל חי וקים לכך ראיית פניו טוב היה לזכרון וכדי שלא יאמר הרשע בלבו אבדה תקותו ואין לו תקנה עוד לכך קאמר ומאי טעמא מהדרא תגיה דקוף לגבי ריש אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי לישנא דכמותי קשה ולא שייך למימר הכי אולי רמז הוא שלא יחשוב הרשע שגם אם יעשה תשובה לית ליה תקנה גמורה ויהיה כפוף ושפול בעה"ב מפני עונותיו הראשונים ויתבייש שם לפני הצדיקים לכך קאמר כמותי רמז לכתר עליון למעט מכל וכמ"ש במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד. וטפי נראה לפי שאמר קוף קדוש ריש רשע. וכיון שהוא יתברך קדוש בכל מיני קדושות ונעלם ומופרש מכל שלשה העולמות לכך מלאכי השרת מכתירין אותו בשלש קדושות כתר בכל יום ואומרים קדוש קדוש ק' דענין קדושה היינו פרישה והוא ית' נותן מהן שתים בראש בניו כדאית' ריש קדושי' רבה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' משל לבני מדינה שעשו שלשה כתרים למלך וכו' כך בכל יום העליונים מכתירין אותו ג' עטרות וכו' וטעם שני כתרים שהוא ית' נותן להם לישראל נראה לפי שישראל מצווין להיות מופרשין ומובדלין בעה"ז שתי פרישות כחו שנאמר קדושים תהיו ופירש"י ז"ל מן העריות ומן העבירות והרמב"ן ז"ל פי' מן המותרות ימעט במשגל ויקדש עצמו מן היין וכיוצא בהן ונראה שהתורה בא להזהיר בקדושים תהיו על שניהן דתרוייהו בכלל קדשה נינהו שהפורש עצמו מדברים האסורים ומיותרות ההיתר קדוש יאמר לו שהמלאכים מכתירין אותו יתברך בג' כתרים נגד ג' פרישות נראה דהנזיר כיון שמפריש עצמו מן היין המותר לו לכך כתיב לגביה לאביו ולאמו לא יטמא כי נזר אלהיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה' לכאורה קשה היאך יתכן לומר שיש לו על ראשו נזרו ית' אלא לפי שהמלאכים מחמת קדושתו ופרישתו יתברך מכתירין איתו בג' כתרים כדפי' לכך גם הנזיר כיון שמפריש עצמו מדבר המותר לו הוא יתברך חוזר ומכתירו מאותן הכתרים שהמלאכים מכתירין אותו מחמת פרישתו נמצא כי נזר אלהיו על ראשו הוא והיינו דמסיים הכתוב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' פירוש כיון דגם הנזיר קדוש הוא ופרוש לכן ראוי להשתמש בכתרו ית' ושמא היינו דנקט קרא נזר אלהיו ולא נזר אלהים לפי שהוא ית' מיחד שמו עליו והיינו דקאמר מ"ט מהדרא תגיה דקוף לגבי ריש אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי דכיון שהקוף רמז לקדושתו ית' וע"י קדושתו נותנין לו המלאכים כתר בראשו לכך יש תג על הקוף לצד הריש לומר לו שאם יחזור בו ויהיה פרוש מן העבירות ויעשה תשובה ותענית ויפרוש עצמו אפי' מן המותר לו אז יקשור לו כתר כמותו כי מאותן הכתרים שמכתירין אותו המלאכים מחמת פרישתו יכתירנו שכן דרכו ית' ליתי שתים מהן בראש בניו כשמפרישין עצמן ולכך נקט כמותו כמו שהוא מוכתר מחמת פרישתו ומכתריו יכתירנו ומ"ש כרעיה דקוף תלויה דאי הדר ביה ליעול וליזול בהך מסייע ליה לר"ל וכו' דאמר הבא לטהר מסייעין אותו כו' וכה"ג איתא במנחות דלהכי נברא העה"ז בה"א וכו' וענין הסיוע דהנך פיתחי נראה לפי שאמרו חז"ל במס' יומא היכי דמי בעל תשוב' כגון שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה מ וי ר' יהודה ובאותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק משמע דבכה"ג הוי חשובה גמורה לפי שחוזר ונכנס באותו פתח שינא ממנו דהיינו באותו מקום ובאותה אשה שנכשל בה כבר דאז יצרו מתגבר עליו והוא חוזר וכובש יצרו ואשמעי' הכא שהוא ית' מסייע ליה לבעל תשובה ופתח לו פיתחא אחריתי ליכנס בה אפילו שלא במקום שיצא ממנו לאשמעי' שכל החוזר בו ועושה תשובה אע"ג דלא הוי באותו מקום ובאותה אשה מקבלין אותו. שין שקר תי"ו אמת פי' ע"י אות השין נגמר תיבת שקר דלא משכחת לה מריש הא"ב עד השין אותיות שקר נמצא דהשין גומר מלת שקר וכן תיו אמת דלא משכחת לה אותיות אמת עד שבא אות תיו וגומרו והיינו דאיתא בב"ר ויסגור בשר תחתנה מתחילת הספר עד כאן לא כתיב סמ"ך דכיון שנבראת חוה נברא שטן עמה דאות סמ"ך לחוד רמז לשטן דלא משכחת לה אותיות שטן בא"ב עד שבא אות סמך וגומרו והענין קאי לעיל דקאמר קוף קדוש ריש רשע דהיינו שהרשות נתונה לכל להיות קדוש או רשע א"כ שמא יעלה על לב אדם לקנא בעושי עולה שהולכין ומצליחין בהאי עלמא וכמו שכתוב מדוע דרך רשעים צלחה ויאמר בלבו מה לי לצרה זאת להמית עצמי על דברי תורה כך נותן להן לישראל שתי כתרים נגד שני פרישות שהן מפרישין עצמן כשם, ומע"ט מוטב ללכת בדרך רשעים ומצליח גם אני לכ"ק שין שקר תיו אמת פירוש הקב"ה ברא שתי עולמות העה"ז והעה"ב העה"ז נקרא עולם שקר והעה"ב עולם של אמת כדאי' בויקרא רבה פכ"ו כשהעלה שאול את שמואל וא"ל ויתנה לרעך לדוד א"ל ולית הלין מלייה קדמייתא דהוית אמרת לי כד הוית גבי ונתנה לרעך הטוב ממך א"ל כד הוינא גבך הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מיני מילין שקרין דהוינא דחיל מינך וכדון אנא בעולם דקושטא ולית את שמיע מיני אלא קושטא וכו'. ונראה דהה"ד על מה שוא בראת בני אדם דכל טובות שיש לו לאדם בעה"ז שוא ושקט נינהו דהיום בכאן ומחר בקבר אבל טובות העולם הבא אמת הן שאין להן קץ ותכלית וקאמר הקב"ה לצדיק אל תקנא ברשע כי טוב לו בעה"ז כי כחציר מהרה יבלה דעה"ז עולם שקר הוא דלא קאי אבל העה"ב עולם של אמת הוא קאי לעולמי עד ואין לו הפסק והיינו דקאמר ומ"ט שקרא אחדא כרעא קרי ואמת מלבן לבוני שקרא לא קאי קושטא קאי. ונראה דלהכי נקט לישנא דמלבן לבוני כמ"ש בפרק המוציא יין לבנים לבני בנים כך האמת דהיינו שכר רוחני קאי לבני בנים עד סוף כל הדורות כמ"ש נוצר חסד לאלפים וזכות אבות עדיין קיימה וזהו שנאמר ורב חסד ואמת וסמיך ליה נוצר חסד לאלפי'. וכיון דאותיות שקר רמז לעה"ז ואמת לעה"ב לכך אותיות שקר קודמין לאותיות אמת בא"ב כמו שעה"ז קודם לעה"ב. ונראה דלהכי אותיות שקר אין עומדין כסדרן בא"ב שין באחרונה כי בזה העולם אין סדר דעליונים למטה ותחתונים למעלה כההיא דבריה דריב"ל שראה עולם הפוך אבל אותיות אמה עומדין על הסדר כי בעה"ב הכל יושבין על הסדר קטן וגדול שם הוא קושטא קאי שיקרא לא קאי נראה דהיינו הא דאיתא בפירקין א"ר טבות זימנא חדא איקלע לאתרא דשמה קושטא ולא הוי משני בדבורייהו ולא הוה מיית אינש מהת' בלא זימני' כו' טעם הענין נראה לפי שהאמת יש לו קיום ולכך הוא מקור חיים כמ"ש ירמיה וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ובברכת התורה יסדו אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע וכו' חזקיה בחליו כשהתפלל על חייו התחיל ואמר זכור אשר התהלכתי לפניך באמת כי ממנו תוצאות חיים ולכך דבר שאינו מתקיים קרוי שוא ושקר כמ"ש על מה שוא בראת בני אדם סיפא דקרא מי גבר יחיה ולא יראה מות. וזהו שנאמר וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו הוא מעין המתקיים ומוציא מים בלי הפסק אבל מעין הפוסק מיקרי מים כזבים כיון שאין לו קיום ומהאי טעמא נמי מיקרי האי עלמא עלמא דשקרא לפי שלעתיד יתבטל. ומ"ט שקר מרחקא מיליה אמת מקרבא מיליה שקרא שכיח קושטא לא שכיח לפי דרכינו נראה לפי ששכיח הוא ללכת אחר תאות העה"ז דהיינו שקרא כי זה כמעט רוב כל האדם אבל ההולכין לקנות האמת דהיינו העה"ב לא שכיחי כי אם יחידי הסגולה כידוע ועוד נראה שקרא שכיח שבקל יכול אדם לקנו' תאות העה"ז כשרוצ' לרדוף אחר הממון והולך ונושא ונותן תמיד כמו שכתוב ויד חרוצים תעשיר אבל העה"ב קשה לקנותו שאין אדם קונה העה"ב אלא בטורח גדול שאין פעולת האדם ומעשיו חשובין למתן שכר גדולה כזה אלא אם כן ממית עצמו על דברי תורה ומדקדק הרבה במעשיו ועוד שהטרדות שבעולם הזה מונעות את האדם מלקיים המצות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולפי שאמרו חז"ל דברי תורה כפטיש יפוצץ ס"ע הן לכ"נ לפרש טעם אחר דלהכי שיקרא מקרבין מיליה לפי שכל תאות זה העולם קרובים הם וסמוכין זו לזו בבת אחת דהיינו בני חיי ומזוני עושר וכבוד וכל שאר קנינים המדומים כולם בחד זימנא נינהו אבל שכר העה"ב מרחקין מיליה לפי ששכר העה"ב יש בו ג' חלקים רחוקים זו מזו ואינם בזמן אחד כמ"ש בתפלה אין כערכך ה' אלהינו בעה"ז ואין זולתך מלכנו לחיי העה"ב אפס בלתך לימות המשיח ואין דומה לך לתחיית המתים הרי שאין לטובת העולם הזה אלא זמן אחד ולשכר העה"ב שלשה זימניה ימות בן דוד תחיית המתים ועולם הבא וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות תשובה דעה"ב לאו שאינו מצוי עתה וכו' אלא מצוי הוא שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראו עה"ב אלא לפי שאותן החיים באין לאדם אחר המיתה וכו' נמצא דרחוקין הן זו מזו אחר מיתה ובן דוד ותחיית המתים לכך אמת שהוא רמז לעה"ב אותיותיו רחוקין זו מזו רמז לדבר זה אמת נוטריקון אחר מיתת משיח תחיית המתים. את בש אותי תיעב וכו' עד קרנוהי לא אגדע עתה בא הוא ית' להוכיח את הרשע הנזכר ההולך בשרירות לבו ואינו עושה לא תורה ולא ג"ח הכתובים ברישא ואדרבא מונע מלעשות לכך קאמר אותי תיעב אתאוה לו על דרך דאיתא במדרש וכן פירש"י ז"ל בפרשת בחקותי ואם לא תשמעו לי ולא תעשו ואם בחקותי תמאסו לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי קא חשיב קרא שבעה עבירות שעושין אחת גוררת חברתה עד כולן ואלו הן לא למד ולא עשה מואס באחרים העושין שונא את החכמים מונע את אחרים כופר במצות כופר בעיקר והכא לא קחשיב אלא ארבע מנייהו דהיינו ד' אחרונות אבל שלש ראשונות דהיינו לא למד לא עשה מואס באחרים העושין לא קחשיב משום דבכלל ארבע אחרונות נינהו ועוד דשלש ראשונות אינן חמורים כ"כ אבל ד' אחרונות ראשי העבירו נינהו דאין לך רשע גדול ככופר בעיקר ושונא את החכמים דהוה ליה אפיקורס כדאמרי' בפירקין איזהו אפיקורס וכו' וכופר במצות דהוה ליה כופר לכל התורה ומונע את האחרים כאחז שאחז דלתות בית המדרש ולא קחשיב להו הכא על הסדר דהתם אלא כסדר חומרתן דחמירה טפי חשיב ברישא ולכ"ק א"ת אותי תיעב כו' נגד כופר בעיקר אמר אותי תיעב שכל כך הרבה לפשוע עד שתיעב אותי וכפר בי אתאוה לו בתמיה לפי שנ' את ה' האמרת וה' האמירך ותרגומו חטבת לכו אהבה ותאוה וכמ"ש כמים הפנים לפנים כן לב האדם וכו' דהא בהא תליא וכיון דרשע זה מרוב שנאתו הוא כופר בי א"כ היאך אתאוה לו. ועוד נראה לפי שהוא יתברך מתאוה תמיד להצדיק את הרשע כל שלא הרשיע כל כך מבקש לו זכות ומסייע לשוב וכמ"ש הצופה לרשע וחפץ להצדיקו שנאמר ה' חפץ למען צדקו אבל רשע זה שתיעב אותי עד שכפר בי היאך אתאוה לו להצדיקו והיינו הא דכתיב לא יאבה ה' סלוח לו אבה הוא לשון תאוה אביון שתאב לכל ואמר שהוא יתברך לא יתאוה לסלוח לרשע זה נגד מה שהו) שונא חכמים דהיינו אפיקורס אמר בי לא חשק שמי יחול עליו ידוע כי יש הפרש בין מלת אותי לבין מלת בי כי אותי היינו ית' עצמו אבל בי היינו במי שהוא דבוק בו ית' וכמו שנאמר ולדבקה בו ואמרו חז"ל דהיינו תלמידים חכמים הדבוקים בו ית' וקאמר בי לא חשק שאין לו חשק בתלמידי חכמי' המדובקי' בי שהוא שונא את החכמים וא"כ הילך יחול שמי עליו לצאת ממנו זרע כבר ת"ח על דרך שאמר יעקב והיה ה' לי לאלהים ופירש"י ז"ל שיחול שמו עלי שלא ימצא פסול בזרעי שנא' להיות לך לאלהי' ולזרעך ורשע זה כיון שהוא שונא חכמים לא יתכן שיחול שמי עליו לצאת ממנו בנין רבנן וזרע כשר וכמו שאמרו חז"ל דמאן דנחים רבנן הוה ליה בנין רבנן וכו' ומשום דברישא גבי צדק נקט והן אותך דהיינו בבנים יקרים כדפי' לכך נקט גבי רשע איפכא ועוד נראה שבכל מקום שחל עליו שמו ית' יש ברכה כמ"ש ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ואמרו חז"ל תיכף לתלמידי חכמים ברכה שנ' ויברך ה' אותך לרגלי וכיון דרשע זה אינו חושק בי דהיינו בתלמידי חכמים היאך יחול שמי עליו להיות בכלל ברכה ומשום דגבי צדיק נקט וזן אותך דהיינו ברכת ה' נקט גבי רשע איפכא. ג"ר גופו טמא ארחם עליו לפי פשוטו נראה דקאי אפושעי ישראל בגופן דהיינו בעריות כדאיתא במסכת ר"ה פ"ק פושעי עובד כוכבים ומזל ת בגופן אמר רב בעבירה וכתבו התוס' שם דהיינו בעריות ואיסור עריות בכלל טומאה ה א דבסוף פרשת עריות כתיב אל תטמאו בכל אלה והן נדונין בלא רחמים כדאיתא התם שיורדין לגיהנם ונידונין שם שנים עשר חודש ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו' לאפוקי שאר פושעי ישראל שיש להם תקנה כדאי' בריש עושין פסין דנחית אברהם ומסיק להו לכולהו חוץ מאותן שבאו על העריות דלא מבשק' להו לפי שנמשך ערלתן והיינו דקא' גופו טימא ארחם עליו דכיון שטימא גופו בעריות אינו ראוי לרחם עליו ולהוציאו מו הגיהנם דלא מבשק' ליה אברהם כיון דנמשך ערלתו. ומשום דבשעה שנימול אברהם ניתוסף לו ה"א על שמו ונעשה בגימטריא רחם חכה אז להיות יושב על פתחו של גיהנם לרחם על בניו להוציא משם כל מי שנימול שנאמר והוא יושב פתח האוהל כחום היום ודרשו חז"ל על פתחה של גיהנם לכך נקט הכא לישנא דארחם עליו. ולפי דרכי נראה שה א נגד מה שכופר בכל המצות שלא נצטוו לפי שהמצות בכלל הן נגד הגוף רמ"ח אברים נגד רמ"ח עשין שס"ה גידין נגד שס"ה לאוין וזהו שאמר הכתוב גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו שכל האברים נכתבין בספרו ית' דהיינו בספר התורה שכל המצות שבי הן נגד אבריו וגידיו של אדם וכו' שס"ה ימות השנ' הם נגד שס"ה גידין וזהו שאמר ימים יוצרו וגו' ולכך כל העוסק בתורה ובמצות מטהר ומזכך את גועו על ידיהן והכופר בהן ואינו מקיימן מטמא את גופו והיינו מה שאמרו חז"ל הבא לטה' מסייעין אותו והבא לטמ' פותחין לו ולכך קא' גופו סימ' ארחם עליו דכיון דרשע זה כופר ועובר על כל המצות ואומר שלא צויתים ובזה הוא מטמא כל גופו רמ"ח אבריו שס"ה גידיו וא"כ היאך ארחם עליו ונקט לישנא דארחם עליו על דרך שיסדו לומר בסליחות הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך לפי שדרך האומן לרחם ולחוס על כלי שעמל בו שלא לשברו כך האדם נעשה בעמלו ית' כביכול בידים ולא במאמר לכך אנו מבקשין שהוא ית' ירחם על גופינו ולזה קאמר גופו טימא ארחם עליו שאין הא מן מרחם על כלי כשהוא מקולקל כבר ולא יצלח לכל דבר דדוקא כל עוד שיש לו תרופה מתקנו אבל כשהוא מקולקל לגמרי אינו חס ומשברו כך רשע זה שטימא בל גופו ע"י כפירת המצות ואני ארחם עליו. וגם רמ"ח אותיות רחם לומר לך שכל המקיים רמ"ח מצות עשה הוא ית' מרחם על רמ"ח אבריו ורשע זה שטימא גופו דהיינו רמ"ח אבריו ואומר שלא צויתי רמ"ח מצות ואני ארחם עליו. ונגד מה שמונע גם אחרי' מעשות כאחז שאחז דלתות בית המדרש קאמר דלתותי נעל קרנוהי לא אגדע דלא דיו שאינו עושה בעצמו אלא שנועל דלתות בת כנסיות ובתי מדרשות לעכב גם על אחרים שלא יכנסו וא"כ קרניו לא אגדע פי' היכולת ושררה שיש לו על אותן האחרים. ויותר נראה לומר דקאי אדלעיל דקאמר מ"ט כרעיה דקוף תלויה דאי הדר ביה לעייל בהך ולעייל בהך וכו' וקאמר נמי מ"ט מהדר תגא דקוף לגבי ריש אמר ה' דאי הדר ביה באותן דלתות אני קושר לו כתר וכו' לזה קאמר דלתותי נעל דלא הדר בתשובה ולא עייל באותן דלתת שבקוף אלא נעל אותן ואם כן האיך אקשור לו כתר כמותי אדרבא קרניו אגדע. ד"א לפי שנאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד פ' כיון שעסק בתורה וגמילות חסדים דפזרנת. לאביונים היינו ג"ח וצדקתו עומדת לעד שגורם לעסוק בתורה ומשאיל ספרים לאחרים כמו שדרשו חכמינו ז"ל הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה המשאיל ספרים וכו' לכך קרנו תרום בכבוד כדאמרי' לעיל וקושר לו כתר וכו' וקאי ארישא דמלתא דאיירי במי שעוסק בתורה וג"ח וקאמר השתא דרשע זה שנועל דלתותיו לפני העניים ולפני הלומדים וא"כ אין ראוי להרים קרנו אלא קרנותיו אנדע והיינו דכתיב בסיפא דקרא רשע יראה וכעס שיניו יחרוק וגו' על גדיעת קרניו והרמת קרן צדק ע"כ מדת הרשע ם אבל מדת צדיקים וכו' לפי שהזכיר לעיל לצדיקים ורשעים דקאמר קוף קדוש ריש רבע לכך דריש לה אתרוייהו. את בש את ביש מלעשות עבירה לכך תזכה לגור בדוק פי' בשמים דהיינו בגן עדן שלמעלה כמו שאמרו חז"ל ובושת פנים לג"ע. ונראה דלהכי נקט גבי רשע לשון נסתר אותי תיעב ולא נקט תיעבת וכן בי לא חשק ולא קאמר לא חשק ז לפי שהוא יתברך ך אינו יכול להסתכל בפני רשע ולדבר עמו פה אל פה לכך נקט ל' נסתר כאלו מדבר שלא בפניו אבל גבי צדיק נקט ל' נכח את בוש לפי שהוא ית' רואה ומסתכל בו כאלו מדבר עמו פה א. פה. ה"ץ ו"ף אם אתה עושה כן חציצה. הוי בינך לאף משום דקודם לכן דריש ד"ק על הרש נים קרניו אגדע והיינו ע"י האף שנאמר גדע בחרי אף כל קרן ישראל לכ"ק על הצדיק שיהיה חציצה בינו לבין האף. ענין חציצה נראה ע"ד שפירש"י ז"ל בפרשת בשלח ובר ח אפך נערמו מים כביכול כמו אדם שיוצא וצא רוח מנחיריו בעת אפו וזהו ותהלתי אחטם לך כמו אנקה בחטם אשים חטם באפי שלא תצא הרוח וזהו ענין החציצה שאינו מניח את הא לצאת והיינו הא דכתיב ועתה הניחה לי ויחר אפי לפי שתפלתו של משה גרמה שלא יצא האף מן החוטם ובש"א כתב דלהכי אתרו על רבן גמליאל בעל החטם אני מבקש לפי שגרם להיות חטם וחציצה לפני האף שלא יצא. מיהו תימה מידי אף כמ"ש ו"ף כתיב בוי"ו ונר' לפי שהפ"א פשוטה לחודא רמז לאף כמ"ש מפרשי התפילות ריש תפילת י"ח דלהכי לא אמר' שום ו"ף בתפילת י"ח שכל המתפלל איתה ניצל מן זעף קצף שצף רשף נגף אף משמע שכף' לחודא רפז לאף ולהכי כל המחבלין משיימין בף' וכולן בכלל אף נינהו לפי שיוצאין מן החוטם שהיא האף כמ"ש בשערי אורה ולכך בכל מקום כתיב וחרה אף ה' ויחר אף ה' לפי שכל מיני משחיתין כלולין בו כיון שיוצאין מן האף והיינו הא דכתיב ארך אפים ואמרו חז"ל משל למלך שיש לו שני לגונות קשות וכו' כך אף וחמה וכו' הרי בהדיא דחמה בכלל אף הוא וטעמא כדפירשתי והיינו דנקט ו"ף כי ששה מיני אף נינהו הנה דקא חשיב להו התם זעף ק"ף שצף רשף נגף אף. ועוד דביחזקאל גבי חורבן כתיב והנה ששה אנשים יוצאים ואיתא בפרק במה בהמה מאן נינהו ששה אנשים אמר רב חסדא קצף אף וחמה משחית משבר מכלה לכך נקט ו"ף ו' מיני אף נינהו וכיון דהף לחודא היינו אף ושש פעמים אף עולה למספר שק"ף נר' דלכך ל' השקפה בכ"מ לרעה רמז הוא לאלו ו' מירי אף שהוא ית' מכה בהן ולשון השקפה כמו משקוף שהדל' מכה בו. ולהכי גבי מתנו' עניי' כתיב השקיפ' ממעון קדשך משו' דגדול מת ות עניים שכל ו' המשחיתין נהפכין לטובה בה כמו שנ' מתן בסתר יכפה אף דהיינו ו' אפין. ולכך גגי סדום כתיב וישקיפו על פני סדום רמז הוא לאלו ו' מיני אף במספר שקף כי סדום נהפך באף שנא' כמהפכת סדום ועמרה אשר הפך ה' באפו ולהכי אמר אברהם האף תספה צדיק ופירש"י האף ישיאך וכו' והי נו לפי שלא החזיקה יד עני ואביון לכך גברה עליהן האף. ועוד נראה דהה"ד ה' משמים השקיף לראות היש משכיל רמז למה שנאמר אשרי משכיל אל דל ולהכי נקט לשון השקפה שאם אין משכיל אל דל שש אפין באין דמתן בסתר יכפה אף ונראה דלהכי כתיב השקיפה ממעון קדשך מן השמים דגדול כח מתנת עניים שכל שש המבחיתים נהפכין לטובה וכמ"ש בסתר יכפה אף. זע חס טן ואי אתה מזדעזע מן השטן לכאור' יש לדקדק דהחית היא מיותרת לפי פשוטו נר' דה"א וחי"ת מתחלפין בלשון כמו הץ חץ והוי כאלו כתיב זע השטן ועוד נראה שהוא רמז להא דאיתא בפ"ק דעובד כוכבים ומזלות דמ"ה שהוא השטן כולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו וכיון שהאדם רואה אותו מזדעזע כדאשכחן גבי דוד כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. ואיתא תו התם דמלאך המות בשעת מיתה שוחט את האדם בשחיטה ממש דקאמר התם דההיא טיפה מרה מחתכת את הסימנים וא"ת רמז לשחיטה ושבירה כדאיתא ר"פ השוחט דיליף שחיטה מן הצואר מדכתיב וזבחת ממקום שזב חטהו ופירש"י שברהו והיינו דאמר זע חש טן שאינך צריך להזדעזע מהי"ת דהיינו משחיטתו ושבירתו של שטן כי מיתתך תהיה בנשיקה על פי ה'. ונראה דה"ץ מושך עצמו ואח עמו כאלו כתיב הץ אף זע חש טן פי' תהיה לך חציצה מזעזעו של שחיטת השטן. ים כל אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה לים כל כיון שרואה שר של גיהנם שהוא ית' מאשים ומוכיח את הרשעים כדאמר לעיל אותי תיעב וכו' התחיל לבקש ממנו יתברך את שלו. ולפי שיש שלשה ראשי עבירות החמורו' מכילן והן עובדי כוכבים ומזלות גילוי עריות ושפיכות דמים כידוע והן הן יורדי גיהנם בלי ספק כדאיתא במדרש רות רבה שרי עובדי כוכבים ומזלות עתידין לקטרג ולומר רבון העולמים אלו עבדין כוכבים ומזלות ואלו עובדין כוכבים ומזלות אלו מגלין עריות ואלו מגלין עריות אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים אלו יורדים לג"ע ואלו יורדין לגיהנם אותה שעה סניגרון של ישראל משתתק וכו' התחיל לקטרג על העריות תחילה לפי שנפשו של אדם חומדן יותר מכל העבירות כמ"ש לא עבדו ישראל כוכבים ומזלות אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. אע"ג דעובד כוכבים ומזלות חמירא טפי וזהו שפתח ואמר לים כל נראה דלהכי כינה עתה את הגיהנם בכם ים רמז הוא לבור של גיהנם דהיינו חללה של גיהנם דשם ים נאמר על הבור לא על המים שבתוכו שנאמר כמים לים מכסים משמע דה ים מכסים את הבור דהיינו חילו שנקרא ים וכתיב נמי מי הים. ולמקוה המים קרא ימים תרגם אנקלוס ולבית כנישת מיא קרא כו' ולהכי גם חללה של גיהנם נקרא ים ונקט הכי לפי שנקרא י שוחה עמוקה זונה פירוש מי שהולך אחר הזנות נופל לשוחה עמוקה דהיינו בגיהנם שהיא שאול תחתית והיינו דאמר לים כל קטרג על הזנות ובקש שירדו שם כל העולם אפילו ישראל כי גם המה נכשלים בעריות. השיב הקב"ה אח"כ אחוס על ישראל בניאוף לפי שהם בועטים בניאוף נואף תרגומו גייפא. ולפי שהניאוף נחלק לג' חלקים אחר מיתת ב"ד כגון אשת איש זכור ובהמה וכיוצא בהן ב' כריתות כגון אחותי דודתו וכיוצא בהן ג' חייבי לא ין כגון פנויה ושפחה כותית וכיוצא בהן דלית בהו אלא לאו דלא יהיה קדש וישראל נקיים הם מכל ג' חלקים הנזכרים לכך נקט ג"פ דכים בם כנים הם צדיקים הם ונקט צדיקים ע"ד שכתב הזוהר דמאן דנטר האי ברית צדיק מיקרי וזהו יוסף הצדיק על דנטר בר ת דיליה וכמו שכתב צדיק יסוד עולם וכן דכים וכנים והיינו דאמר ליה הל"ק אין לך חלק בהן פירוש אפי' חלק אחד מג' חלקים הללו אין לך בהן כי נקיים הן משלשתן. אחר כך קטרג על עובדי כוכבים ומזלות וזהו שאמר ומ"ר זשנ"ת רבש"ע זנני מזרעו של שת כי בשעה שברא הקב"ה את עולמו לא היתה שום עבודת כוכבים ומזלות בעולם כי כולם עובדי השם היו עד שבא אנוש בן שת תפח רוחו הוא אשר התחיל בעבודת כוכבים ומזלות ופיתה כל בני דורו שנאמר אז הוחל לקרא בשם ה' דהיינו שמות העצבים בשמו של ה' לעבוד כוכבים ומזלות כדפירש"י ז"ל שם וממנו נתפשט לכל העובדי כוכבים ומזלות וכמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות עובדי כוכבים ומזלות והיינו מה שאמרו מלאכי השרת לפניו יתברך מה אנוש כי תזכרנו פירוש מאחר שכוונת בריאת עולמך לכבודך היה שיכירו וידעו הבריות גדולתך זכור באנוש שהתחיל לכפור בך וממנו נתפשט לכל העולם דמשום איהו לחוד לא היו מקטרג ם. ולהכי נקט זנני מזרעו של שת דהיינו אנוש אשר החל לעבוד כוכבים ומזלות ונתפשטה הימנו לכל העולם ונמצא גם ישראל בכלל חס ושלום ולכך כתיב נמי וקרקר כל בני שת דהיינו ע"י אנוש שהתחיל בה והטעה את הכל השיב הקב"ה להיכן אוליכם לגן הדס לפי שישראל כיון שאינם עובדים כוכבים ומזלות משולים בין העובדי כוכבים ומזלות כמין הדס שבזמן שיש עובדי כוכבים ומזלות בעולם אז מי שאינו עובדה נמשל להדם כדאיתא בפירקין בשעה שהשתחוו ישראל לעבודת כוכבים שהקים נבכדנצר כתיב והנה איש רוכב על סוס אדום בקש הקב"ה להפוך את העולם לדם ולחשך כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה והטעם נר' לפי שאין ההדס כשר אא"כ קיימי תלתא תלתא טרפא בחד קינא כדאיתא בסוכה והוא רמז לאצהותו ויחודו ית' ע"ד היה הוה ויהיה ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וזהו בחד קינא כי ג' הויות יסוד אחד להן ולכך אמר אוליכם לגן הדס כיון שישראל מקבלים עליהם עולו ית' ויחזרו שההדס נמשל בו ובמדרש רבה פ' אמר ענף עץ עבות זה הקב"ה והיינו ע"ד רמז כדפיר' מיהו על דרך הפשט נראה דלהכי נקט והוא עומד בין ההדסים לפי שתלת צדיקים היו שלא עבדו עבודת כוכבים ומזלות באותה שעה דהיינו חנניה מישאל ועזריה דומיא דתלת טרפי דהדס בחד קינא, אח"כ קטרג על שפיכות דמים והיינו דאמר העיוף רבש"ע עיף אנכי עיף לשון חולשות ועייפות פי' עיפה ותאבה נפשי להורגים וכמ"ש כי עיפה נפשי להורגים כדפירש"י ז"ל גבי עשו שאמר כי עיף אנכי מרציחות כמ"ש עיפה נפשי להורגים ורוצה שגם ישראל ירדו לגיהנם בשביל כך. מיהו קשה עף מבעי ליה ה"ו היתרים למה לי ונראה לפי שאין לך בכל העבירות מה שמקלקל את הבריאה ויישובה של ארץ כ ו רציחה קו הוא פוגם בה"ו של שם בן ארבע אותיות ע"ד שנאמר ישמחו השמים ותגל הארן ר"ת שם בן ד' ופי' כי בי"ה מנהיג הוא יתברך צבא השמים ובו"ה מנהיג צבא הארץ לכך הרוצח שמקלקל יישובה של ארץ פוגם ומפריד בו"ה. ולהכי אשכחן גבי אחאב שהיה שקול מחצה עונות ומחצה זכיות כדאמרינן בפירקין לא היה בכל עונותיו שום עון להכריע כף מאזנים זולת הרציחה שעשה בנבות שנאמר ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר אני אפתנו פירוש העון שעשה בי יכריע ויגרום לו שאפתנו ויפול ברמת גלעד כדפי' לקמן לפי שהרציחה מקלקל יישובי של עולם ופוגם באותיות ו"ה של שם והיינו דנקט העיוף פירוש עיף אנכי לרוצחים שמפרידין ופוגמין בו"ה של שם. השיב לו הוא יתברך וצוחק הללו זרעו של יצחק לכך נקט יצחק ולא אברהם דלא מבעיא קאמר לא מבעיא שלא נחשדו על שפיכות דמים אלא אפילו מוסרין נפשיהן להריגה ולשפוך דמיהן על קדושתי כיצחק אביהן שמסר נפשו להריגה ולשפוך דמו על קדושתי דברא כרעא דאבוה הוא והיינו מה שאמרו חכמים ז"ל אם להריגה זכור ביצחק שמסר נפשו להריגה מיהו קשה מדקאמר שאני נותן לך משמע מיד מדלא נקט שאני אתן לך ואם כן אמאי קאמר טר למה ימתין ויש לומר דאותן מקצת רשעים שבישראל העוברים על ג' עבירות החמורות ודאי בני גיהנם נינהו וסופן לירד לגיהנם אלא שהוא ית' מלא רחמים ואינו חפץ באבודן של רשעים לכך רוצה שימתין שר של גיהנם עדיין אולי ישובו תשובה שלימה ויפטרו מעונשו של גיהנם וכי ההיא דאיתא בפ"ה דמנחות שאמר לו אברהם להקב"ה שמא אם המחנת להם היו חוזרין בתשובה וכו' כי הוא יתברך חפץ להצדיק את בריותיו ולא נבראו אלא א שיכירו את גדולתו ויעבדוהו למען יקבלו שכר טוב בעה"ז ויתן להם חלק לעולם הבא כדתנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ומעתה נבוא לפרש פירקין: