תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף פב
הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פינחס נהרג עליו. נראה דהיינו הא דכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם רש"י ז"ל פי' בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף וקשה כיון דלא השיב חמתו ית' בקצפו אשר קצף כי אם בנקמתו אשר נקם הוה ליה למיכתב בנקמו את נקמתי דבקנאו את קנאתי משמע שהשיב חמתו יתברך בקצפו דקנאה לשון קצף הוא. ונראה דודאי ע"י קצפו ורגזנותו של פנחס שהיה מתחרה כשראה המעשה הרע ההוא ועבר עליו רוח קנאה השיב את חמתו ית' שעל ידי כן הרגם מיד בשעת רוגזו כשראה את חילול השם קודם שפירש שאלו פירש לא היה בידו להרגו נמצא שע"י קצפו השיב את חמתו לפי שאין טבעו של אדם לעשות רציחה בשעה שדעתו שפוי בלא רוגז וכ"ש להרוג נשיא ובת מלך א"כ אלמנא קצפו של פנחס שהרגו מיד בשעת רוגזו קודם שפירש לא השיב חמתו דאחר שפירש היה אסיר להרגו. ונראה דלכך כתיב וירא פינחס שעל ידי שראה המעשה הרע עבר עליו רוח קנאה וקצף. ושמא לכך נקט כבועל עובדת כוכבי' ומזלות קנאין פוגעין כו קנאין לשון רגזנין כלומר איתן שטבען לקנא קנאת ה' צבאות ולקצוף את קצפו בשעה שהן רואין מעשה רע פוגעין בו לשון פגיעה שייך מי שהורג מיד כמו פגע בכהנים אכל מי שאין טבעו וכך לא דאם פירש פטור ואי הוה נקט הבועל עובדת כוכבים ומזלות פוגעין בו הוה משמע אפילו אחר שפירש לכך קאמר קנאין פוגעין בו דדוקא בעת רוגזתן וקנאתן של מקום בשעה שרואין המעשה פוגעין בו. ונראה דהיינו דאיתא במדרש רבה פרשת בלק הביאו רש"י ז"ל שם והמה בוכים בעגל הוא עומד כנגד ששים רבוא ויקח את העגל אשר עשו ורפו ידיו כ אלא בשביל פנחס שיבא ויטול את הראוי לו ותימה אמאי היה פנחס ראוי לאותו מעשה יותר מאחר ויש לפרש לפי שאמר דפינחס הוא אליהו הנביא ואשכחן באליהו שדרכו היה לכעוס ולקנא קנאת השם כשראה איזה מעשה רע שנא' קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך והיינו דאיתא בסוף פרק חלק דרש ר' יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן היה הוה רגיל למיתי גביה איכסי מיניה תלתא יומי ולא אתא כי אתא א"ל אמאי לא אתא מר א"ל קפדנא קרית לי א"ל הא דקמן דקא קפיד מר לכאורה תימה אמאי השיב לו הא דקמן דקפיד רר ולא השיב לו אמת הוא דקא קפיד מר על אחאב כדדריש ועוד מאי תימה דקאמר ליה קפדנא קרית לי והא אמת הוא דהוה קפיד על אחאב. ונראה לפי שאמרו בפ"ק דתענית האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דמרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש כלומר האי צורבא מרבנן דרתת לאו מדה רעה הוא לגביה דודאי אלו הוה קפיד בשבילו הוה מדה רעה אבל אורחא דצורבא מרבנן להקפיד על הרשעים כשרואין אותן עוברים על התורה דאז מקנאין קנאת ה' צבאות ולכך קאמר אורייתא הוא דמרתחא ליה כשרואין אותן עוברים על התורה לובשן כעס לקנא קנאת ה' וזהו מדה טובה וזכות הוא לו והיינו דא"ל אליהו לרבי יוסי קפדנא קרית לי תמה עליו וכי בכי האי גונא שהקפדתי על שעבדו עובד כוכבים בימי אחאב ראוי לקרות אותי קפדנא והלא יפה עשיתי דאורייתא הוא דמרתחא לי ולהכי איצטריך ליה לרבי יוסי למימר הא דקמן דקא קפיד מר פי' תינח מה שהקפדת בימי אחאב לקנאת ה' צבאות אבל הא דקמן דקפיד מר משום כבוד עצמך לא לקנאת ה' א"כ יש בך מדת קפדנות וכיון דדרכו של אליהו הוה לקנא קנאת השם ולעשות מעשה בקנאתו לה' ובכעסו כמו שאמר חי ה' אם יהיה טל ומטר וגו' לכך קאמר במדרש בעגל עמד משה וכו' אלא בשביל פנחס שיבא ויטול הראוי לו כי לו היה ראוי לעשות המעשה הזה ולא לאחר דלאו כל אדם יש לו טבע זו ללבוש כעס לנקום נקמת ה' אבל פנחס היה מסוגל לזה כיון דהוא אליהו וטבעו של אליהו לקנא קנאת ה' תמיד כדפי' ונראה דהה"ד השיב את חמתי בקנאו את קנאתי כלומר השיב את רוגזי ברוגזו שאם יש דין למטה אין דין למעלה:
ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נראה דנפקא ליה מדכתיב ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה מדקרי לה מדינית משמע דה"ק ליה אם תאמר זו אסורה הוא ל ומדינית היא א"כ בת יתרו כהן מדין מי התירה לך כיון דמדינית היא:
בל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב חילול השם היינו כשעושה כן בפרהסיא לפני עשרה מישראל כי היכי דקידוש השם לא הוי בפחות מעשרה מישראל כדאמרי' בס"פ בן סורר ומורה ה"נ חילול השם והבא על כותית אין הורגין אותו אא"כ יודעין בו י' מישראל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות אסורי ביאה:
לא כך למדתני וכו' אמר ליה קריינא דאיגרתא כו' נראה דמהאי טעמא זכה פנחס לתרין נשמתין דנדב ואביהוא כדאיתא בזוהר כד על פנחס בין כמה אוכלוסין פרחה נשמתיה מיניה ותרין נשמתין דהוו ערטילאן בלא דוכתא אתכלילו בה ואתקריבו בחדא ואתהדרא נשמתיה כו' לפי שהוא תיקן חטאן של נדב ואביהוא למ"ד שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבן ופנחס לא עשה כן אע"ג דהלכה זו דהבועל כותית נתעלמה אפי' ממשה אפ"ה לא רצה לעשות מעשה מעצמו בלא רשותו של משה וא"ל למדתני ברדתך מהר סיני וכו' עד שנתן לו רשות וא"ל קריינא דאיגרתא כו' ופשטא דקרא משמע שחטאו באש מה שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם ובזה פגמו האש אשר ירד מן השמים שנא' ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם לכך אתא פנחס ותיקן החטא ההוא דפנחס היינו אליהו וגבי אליהו כתיב והיה האלהים אשר יענה באש וגו' וכתיב ותפול אש ה' ותאכל את העולה וגו' וירא כל העם ויפלו על פניהם וידוע כי טעם סוד הגלגול הוא כדי שיתקן האדם מה שחטא כבר
בקשו מלאכי השרת לדחפו וכו' לכאורה קשה למה זה בקשו לדחפו וכי לא יפה עשה ועוד דמה ענין התשובה שהשיב להן קנאי בן קנאי הוא וכו' כדי שלא ידחפוהו. ועוד דקאמר התחילו שבטים לבזותו ראיתם בן פוטי זה וכו' בא הכתוב ויחסו וכי בייחוס תליא מילתא הלא קנאת ה' צבאות היא ומה לנו אם המקנא מיוחס הוא אם לאו. ונראה שבכל מקום שיש חילול השם ורוצה אחד להתנדב עצמו לקנא קנאת ה' צריך שיהא בו אחד משני פנים או שיהיה הוא עצמו אדם גדול בישראל שלא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך ולשם יוהרא ולהתפאר עשה כן ולא לקנאת השם או אפי' מי שאינו גדול כל כך אם אבותיו היו גדולי ישראל הכל מחזיקין לו טובה ואומרים עליו ברא כרעא דאבוה הוא ויש לו טבע אבותיו ולפי שהיו שם גדולי ישראל יותר מפינחס משה ואלעזר ונשיאי העדה ועליהם היה מוטל לקנא קנאה זו ולכך עלה על דעתן של המלאכים כי לשם יוהרא רוצה לעשות כן ולהכי בקשו לדוחפו ולעכב עליו את הנסים שלא יהיה המעשה נגמר על ידו לכך אמר להן הקב"ה הניחו לו כי ראוי הוא לכך הן מצדו הן מצד אבותיו כי קנאי הוא בטבעו כדפי' לעיל דפינחס זה אליהו שדרכו לקנא ולעשות מעשה בקצפו והוא בן קנאי דלוי אביו נמי לקנאת ה' הרג בקצפו שכם וחמור כמ"ש כי באפם הרגו איש ועוד נראה דכי היכי דגבי פינחס כתיב וירא פינחס ראה מעשה ועבר עליו רוח קנאה כך גבי אהרן במעשה העגל אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל כתיב וירא אהרן וגו' שראה מעשה ועבר עליו רוח קנאה אלא שהבין ממה שזבו' לפניו ראה חור שהרגוהו כדאיתא במדרש לכך אמר קנאי בן קנאי הוא פי' בן אהרן הכהן שעבר עליו רוח קנאה כדפי' ולשמואל דאמר לעיל וירא פינחס ראה שאין חכמה ואין עצה וכו' ולא המתין ליטול רשות ממשה איכא למיטר דלהכי בקשו לדוחפו על שרצה לעשות כן בלי נטילת רשות ולכך אמר להן קנאי הוא פי' שכל כך עברה עליו רוח ה' צבאות ונתמלא חמה עד שאינו יכול להתאפק בכדי שישאל תחילה בן קנאי הוא בן לוי שנתמלא נמי חמה לקנאת ה' צבאות והרג לשכם וחמור בלי שאלת יעקב אביהם משיב חמה בן משיב חמה הוא לפי שאינו מן הראוי להשיב חמתו ית' אא"כ הוא ראוי לכך או מצדו או מצד אבותיו כדפירש לכך ואמר להן דהא והא איתנהו ביה התחילו שבטים לבזותו נמי מהאי טעמא כי לא נאה לקנא קנאת השם אלא שמוחזק לכך מצדו או מצד אבותיו ולכך אמרו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעכו"ם וא"כ היאך נתמלא לבו לקנא קנאת ה' בשביל עכו"ם דעיקר חטאן עכו"ם הוה שעבדו תחילה לפעור כדאיתא במדרש וכיון דאבותיו עבדו עכו"ם הוו אינו ראוי לקנא על כך לכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן דראוי הוא לכך מצד אבותיו כי הוא בן בנו של אהרן הכהן קדוש ה' ונראה דלכך ייחסו הכתוב פעמים אחר אהרן דמעיקרא כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן והדר נמי כתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי היחס הראשון היה למלאכי השרת שרצו לדוחפו בשעה שרצה לעשות המעשה והשיב להן הקב"ה שהוא בן אהרן הכהן בן קנאי ומשיב חמה והיחוס השני היה לשבטים כדפי'
א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום נראה דלכך נקט לישנא דהקדם לפי שרצו חכמים לנדותו כדאיתא בירושלמי וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה הבועל כותית כו' תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים אמר רבי יהודה בן פזי בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם אי נמי כשהתחילו שבטים לבזותו צוה הכתוב להקדים לו שלום מיד כדי שלא יבזוהו עוד:
כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד שאלו הביאוהו לב"ד אין ב"ד רשאין להמיתו דלא מחייב מיתה אלא מלקין אותו דעבר אלאו דולא יחללו את שם קדשי אבל פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין כו' ואין מוחין בידן כמו בגונב את הקסוה וכו' דלא מחייב מיתת ב"ד ואפ"ה קנאים פוגעין בו וממיתין אותו:
היוצק והבולל כתבו התוספות דהולכה לא חשיב משום דאפשר לבטלה הכי איתא בסוף פ"ק דזבחים דהולכה אפשר לבטלה מיהו אכתי קשה מחטאת הפנימית דאי אפשר לבטלה כדאמר התם ריש לקיש לכך נראה דלא חשיב הולכה משום דבכלל קבלת דמים היא כדאמר התם דאפקה לקבלה בלשון הולכה ועוד נראה דתני ושייר נמי נותן שמן ופתילה במנורה ומ"ש התוספות דלא דק תנא למיתני העבודות כסדרן הכי משמע נמי מדלא קתני הקומץ קודם המסדר את השלחן בהדי שאר עבודות מנחה: