תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף עח
כל נפש כל דהו נפש דבכמה דוכתי אשכחן כל לשון כל דהו כמו ולא יעיר כל חמתו דלא שייך לפרש כל ממש כל חמתו לא יעיר אבל מקצתו יעיר אלא כל דהו מחמתו קאמר וכן לא יבא בכל עת אל הקדש לא שייך למימר בכל עת לא יבא אבל לפעמים יבא דהא אסור לו לבא אלא אחת בשנה אלא כל שהוא עת קאמר שלא יבא כי אם בזאת וגו' דהיינו ביום הכיפורים ובל' הגמ' נמי אשכחן כה"ג בפ' האיש מקדש דקאמר ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי אלא כל ששואלין אותו בכ"מ דבר אחד בש"ס ואפי' במסכת כלה והיינו נמי בכל דהו מקום אפי' במסכת כלה:
אמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר כשתדקדק בדבריהם ונראה דאיכא למידק הכי מדקתני סיפא השיך בו את הנחש ולא קתני נמי השיך בו את הכלב כדקתני רישא שיסה בו את הכלב אלא ודאי טעמא דרבנן דמכיש פטור משום דסבירא להו דארס נחש מעצמו הוא מקיא אכל כלב כיון דלית ליה ארס אלא נושך בשיניו מודים לר' יהודה דחייב וממילא שמעינן דטעמא דר' יהודה דקסבר ארס נחש בין שיניו הוא עומד ולפיכך מכיש חייב ונחש פטור:
רבי נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר פשוט הוא כדפירש"י ז"ל שרגלים לדבר שלא מת מחמת מכה זו קאמר והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח כתב אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכן הכביד ומת הרי זה נהרג ואין אומדין אותו אומד שני כשהוקם שרגלים לדבר פסק כרבנן ונקט שרגלים לדבר ע"פ ברייתא דמייתי בירושלמי דפירקין וז"ל המכה את חבירו כו' כיני מתני' רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר רבנן אמרין שני אומדין רבים על אומד אחד פי' כיון דמעיקרא אמדוהו למיתה ולבסוף מת הוה להו כשני אומדים ואזלינן בתרייהו שרגלים לדבר ר' נחמיה אומר אומד האמצעי רבה על שניהן ובכסף משנה שם כתב דמה שסיים הרמב"ם וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהן סיום דברי רבי נחמיה וכן פי' רש"י וצריך לומר דרבינו מפרש שסיום דברי ת"ק הם וה"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחילה אמדוהו למיתה ובחנם דחק לפרש כן:
אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים פירש"י ז"ל אם ראינו שהקל וכו' לא משמע כן מדקתני סיפא אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה משמע דרישא איירי באמדוהו למיתה ולא הקל ממה שהיה ועוד דא"כ מאי קמ"ל אי אשמעינן דלא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג כדפירש"י הא מילתא דפשיטא היא וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג ואי אשמעינן דמשלם ריפוי ושבת כמ"ש התוספות לעיל א"כ הוה ליה למיתני סיפא אמדוהו למיתה דהקל ממה שהיה ואמדוהו לממון ולאחר כן הכביד וכו' דהשתא משמע דאומדנא דרישא לאו לענין ממון איירי לכך נראה דלאו בהקל איירי אלא כדקאי קאי וה"ק אמדוהו למיתה וחזרו באותה שעה ב"ד אחר לקברו ואמדוהו לחיים אומדין אותו לחיים פי' אזלינן בתר הך אומדנא וכיון שיצא מב"ד זכאי אפי' מת אחר כך פטור אמדוהו לחיים וחזרו באותו שעה אחרים ואמדוהו למיתה אין אומדין אותו למיתה דלא אזלינן בתרייהו. וטעמא כדתניא בפרק אחד דיני ממונות מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרג ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין איתו ת"ל צדיק אל תהרג: