תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף כו
רבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה וכו' נראה דמייתי ראיה מהך עובדא דמותר לחרוש ולזרוע בשביעית משום ארנונא כדמכריז ר' ינאי מדא"ל דיכול למימר אגיסטון אני בתוכו דהיינו ארנונא בלשון אחר שפירש"י ז"ל ולכך מייתי ש"ס הך עובדא הכא:
מלמד שפרחה בו צרעת לפי שכתב לשון הרע על אדוניו ועונש ל"ה הוא צרעת כדאיתא בערכין:
מפני שהיא מתשת כחו של אדם לכאורה משמע שע"י טורח עמלה של תורה קאמר שמתשת כחו של אדם ואין נראה דחוטבי עצים וחוצבי אבנים ושאר בעלי מלאכות טורח מלאכתן מרובה מעמלה של תורה ואדרבה דרכיה דרכי נעם וכל העוסק בה יש לו קורת רוח ודעתו נחה לכך נראה דמה שהיא מתשת כחו של אדם לאו מפני טורח עמלה הוא אלא שכן היא דרכה של תורה שכל העוסק בה נעשה כח חומרו תש כדי שיתגבר עליו כח נשמתו ודעתו וחכמתו שכל זמן שחומרו של אדם מתגבר אין דעתו נכונה וצלולה. ומהאי טעמא אמרו חז"ל תלמידי חכמי' כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה לפי שלעת זקנתן תש כח חומר שלהן לכך דעתו נוספת וכן משמע מעובדא דריש לקיש בפרק השוכר את הפועלים דהוי קא חזי ליה לרבי יוחנן דקא סח בירדנא ושוור לירד נא אבתריה א"ל חילך לאורייתא א"ל שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאני ולא מצי הדר ופירש"י ז"ל שם דמשקבל עליו עול תורה תשש כחו אלמא אע"ג דאכתי לא הוה סרח ולא עמל בה נעשה תש כחו רק בקבלה בעלמ' וצ"ל דכך היא דרכה של תורה כדפי':
תושיה שניתנה בחשאי מפני השטן פירש"י ז"ל שהיה מקטרג ואמר תסתפק בעליונים וכו' וכי האי גוונא איתא במדרש רבה בשעה שנהנו ישראל מסעודת אחשורש עמד שטן ואמר רבש"ע עד מתי תדבק באומה זו אם רצונך אבד אותן מן העולם וכו'. א"ל הקב"ה תורה מה תהא עליה אמר לפניו רבש"ע תסתפק בעליונים וכו' לכאורה תימה דעליונים תורה למה להם כיון דאין בידם לקיימה דאין ביניהם לא זבין ולא מצורעים ולא נדה ולא יולדת לא אב ואם כדאיתא במדרש ויש לפרש לפי שאין לך אות או קוץ בתורה שלא יהא תלוי בו סוד קדושתו של הקב"ה ועצמותו ית' נמצא שהתורה נחלקה לשנים עיון ומעשה חלק המעשה הוא שע"י התורה אדם מקיים את המצות וחלק העיון הוא שכל המעיין בתורה ומדקדק ברמיזותיה הולך ומתגבר ומשיג על ידיה סוד קדושתו וגבורתו ית' ונהי דבעליונים לא שייך חלק המעשה מ"מ חלק העיון שייך בהו שפיר ואדרבא כיון שהן רוחניים יכולין להשיג על ידי התורה סוד עצמותו יתברך יותר ממנו אלא כיון דלא שייך בהו חלק המעשה לא רצה הקב"ה ליתן התורה לעליונים כי לא היה מסתפק בחלק העיון בלבד לכך נתנה לנו לקיים שניהם עיון ומעשה והיינו דבשעה שאמר הקב"ה לשטן תורה מה תהא עליה השיב בעליונים כלומר דמעיקרא נמי ראויים היו העליונים שתתן להם התורה אלא שלא היית מסתפק בחלק העיון בלבד עתה שאין ישראל מקיימין התורה תסתפק בעליונים ובפרק רבי עקיבא קאמר נמי שאמרו המלאכים תנה הודך על השמים וכו' צ"ל נמי כדפי'
אוכלי דבר אחר פסולין לעדות פירש"י ז"ל דהוי חילול השם מחמת ממון וכו' ולא משמע כן דא"כ הוה ליה למימר לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעא וקא שקיל בפרהסיא מדנקט וקא מבזי נפשיה בפרהסיא משמע דטעמא משום בזיון הוא לכך נראה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות עדות דטעמא דפסול לפי שהוא מבזה עצמו והבזויין פסולין לעדות מדרבנן כדתניא בספ"ק דקידושין האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות ואמר רב אידי בר אבין הלכה כי"א וטעמא דמילתא דכיון שהוא מבזה עצמו בפרהסיא ואינו מקפיד על הבושת חשוב הוא ככלב ואינו מקפיד להעיד שקר
ובדבר שנגמרה מלאכתו כך היא גירסת רש"י והרא"ש וסמ"ג אבל רב אלפס ז"ל גריס בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות עדות דטעמא דמלתא כתב בב"י דכל שלא נגמרה מלאכתו הוא מורה כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נופל וקשה דקאמר בסמוך איכריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה וכו' משמע דמייתי ראיה דדוקא אריסא כיון שיש לו חלק בפירות כשר אבל איכר כיון שאינו חולק בפירות פסול כמ"ש הרא"ש ז"ל לגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל מאי ראיה מייתי והא קבא דשערי דבר שנגמרה מלאכתו הוא ואפי' באריס נמי פסול וי"ל דאינהו הוי גרסי חד גנב כיפה דשעריה ופסליה וכן גריס הערוך ופירש בערך כף דהיינו אלומה קטנה שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו אבל קשה דהרא"ש ז"ל גרס נמי כיפה דשערי וכיון דאיהו גריס בדבר שנגמרה מלאכתו א"כ מאי ראיה מייתי דמי שאינו חולק בפירות דפסול מהא דפסלי' רב זביד דלמא שאני התם דכיפה דשערי עדיין לא נגמרה מלאכתו ואפי' באריס נמי פסול: