תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף כא
דאפילו כאביגיל לכאורה משמע דתלת גווני נשים נינהו אותן דודאי מסירות ואותן דודאי אינן מסירות כאביגיל וסתם נשים וקשה דא"כ מנא ליה לר"ש דלא ירבה אפילו כאביגיל דלמא אותן דודאי אינן מסירות מותר להרבות ולא יסיר אתי לאשמעינן דאפי' אחת ומסירה ודאי לא ושתנה ולא ירבה בסתם נשים קאמר דעד שמנה עשר מותר טפי מהכי חיישינן וליכא למימר דסתם נשים מסירות את לבו וליכא אלא תרי גווני נשים דא"כ לר"ש דאמר אפי' אחת ומסירה את לבו לא ישאנה לא יהיה המלך מותר בסתם נשים אלא בנשים כאביגיל וזה דוחק דנשים כאביגיל לא שכיחי ושמא י"ל דודאי ליכא אלא תרי גווני כשרות ושאינן כשרות ואפילו כאביגיל דקאמר ר"ל נשים כשרות:
והששי יתרעם לעגלה אשת דוד בכולהו לא כתיב אשת דוד כי אם בעגלה לפי שהיתה חשיבה וחביבה מכולן דעגלה זו מיכל בת שאול המלך לכך קרי לה אשת דוד כדפירש"י ז"ל בפרשת ויגש גבי בני רחל אשת יעקב דבכולן לא נאמר כן לפי שהיתה עיקרו של בית וחביבה עליו. ונראה דהיינו טעמא דמתני' דקתני לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה ודחיק נפשיה לומר דעגלה זו מיכל ועד אותו מעשה היה לה בנים ומכאן ואילך לא היה לה ולא קסבר דמיכל לאו היינו עגלה כדמשמע פשטא דקרא ויכול להרבות עד עשרים ואחד אלא כיון דקרי לה לעגלה אשת דוד מסתמא זו מיכל דאין סברא לומר שהיה לו אשה חשובה ועיקרו של בית טפי ממיכל בת שאול המלך:
ואלו מעשה דמיכל בת שאול בירושלים הוה ואמר רב יהודה וכו' לא בעי ש"ס למדחי אוקימתא דרב חסדא דא"כ מאי איצטריך לאתויי הא דרב יהודה ואיתימא רב יוסף אלא הכי פריך מכדי בנים היכא קא חשיב להו בחברון וכו' וא"כ מאי קשיא ליה לרב חסדא מהאי חדא דולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה והלא הך קרא נאמר לפרעון חטאתה שחטאה בירושלים אחר שיצאו מחברון במה שבזתה את דוד וא"כ שפיר איכא למימר דבחברון הוה לה בנים אלא אימא אין ה"נ עד אותו מעשה היה לה וכו' וכן משמע מפירש"י ז"ל:
והכתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים וכו' וא"ת מאי קא ס"ד דפריך הכי פשיטא הוא דאיכא לשנויי למלויי שמנה עשר וי"ל משום דמעיקרא כתיב האי קרא דויקח דוד ובתר הכי טובא כתיב עובדא דבת שבע דקאמר ליה נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה לכך פריך והכתיב ויקח דוד וגו' א"כ טפי משש נשים הוה ליה מעיקרא וכי א"ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה ע"כ טפי משמנה עשר נשים קאמר ליה ומשני דאף על גב דויקח דוד מעיקרא כתיב בהך עובדא דבת שבע הוה ולא לקחן אלא למלויי שמנה עשר דלא בא הכתוב אלא להזכיר מעשיו של דוד ולא הזכירן על הסדר וכן משמע דגבי קרא דויקח דוד כתיב ואלה שמות הילודים לו בירושלים וקחשיב שלמה בנה של בת שבע אע"ג דעובדא דבת שבע בתר הכי טובא כתיב.
מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר כתבו לכם תורה איש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ומייתורא דלכם קדריש דמשמע משלכם בעינן ולא סגי ליה בשל אבותיו ומהני' נמי מייתורא דלו קדריש מדכתיב וכתב לו את משנה התורה. ונראה דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונותנה לבה"כ לקרות בה בציבור ומקדישה לאו שפיר קעביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ושוב אינו יוצא בה ידי חובתו דלכם כתיב שלכם בעינן כדאשכחן בארבע מינין שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתיב בהו ולקחתם לכם. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מילתא דכיון דכתב לעצמו ספר תורה יצא ידי חובתו וסגי ליה אע"ג דמקדישה בתר הכי זה אינו דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלכים שכתב בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת וכו' וא"כ יחיד נמי כשנאבדה לו ס"ת שלו פשיטא דצריך לכתוב לו אחרת דבס"ת שמניח בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה לכ"נ דאין להקדיש ס"ת אלא א"כ כותב לעצמו אחרת. ומ"ש בזה על הרמב"ם ז"ל עיין בכסף משנה שם