תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף יד
אין סמיכה בחוץ לארץ טעמא דמלתא נראה לפי שהסמיכה נמשכת איש מפי איש עד משה רבינו שנתן הקב"ה את רוחו עליו והוא סמך את יהושע וזקנים ונתן מרוחו עליהם וזקנים לאחרים ואחרים לאחרים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהלכות סנהדרין נמצא שכל הסומך את חבירו משפיע עליו קצת מרוח הקדש הבא ונמשך עליו ממנו יתברך ונראה דלהכי הדיינים הסמוכים נקראים אלהים לפי שקבלו השפע הבא מאת האלהים איש מפי איש עד משה רבינו אשר נתן השם את רוחו עליו ולכך אין סמיכה בחוצה לארץ לפי שאין השכינה שורה על האדם בחוצה לארץ כדאיתא בפרק אלו מגלחין דפתח רבי אבא עליה דרב הונא ואמר ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו ואם כן אין שפע רוח הקדש חל על הנסמך בחוצה לארץ
אלא סמיכה דמי שהוא נסמך נקרא זקן על שם חכמתו כדדרשינן בפרק קמא דקדושין זקן זה קנה חכמה ואע"ג דנוטרקון דזקן אינו אלא זה קנה ותו לא יש לומר דלא מקרי קנין בעולם אלא חכמה כדאמרי' בגמרא דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית דרא קני מאי חסר דדא חסר מה קני ופירש"י ז"ל מה מועיל לו כל מה שיקנה וכיון דזקן נוטריקון זה קנה ע"כ היינו חכמה דליכא קנין אלא חכמה:
אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים לר' יהודה וכו' וא"ת והא איצטריך למיכתב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו לגופיה וכיון דאיצטריך לגופיה לא אתי למנינא כדאמר לעיל וי"ל דהוה מצי למיכתב כי ימצא חלל באדמה וגו' לא נודע מי הכהו והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניך ושופטיך ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר לכך בעי למימר דאתו למנינא ומשני דאי כתיב הכי ה"א היכא דנמצא בעליל לעיר לא בעי מדידה והא כתיב ומדדו זקניך ושופטיך אל הערים וגומר ולא כתיב ויצאו הוה אמינא דשלוחן כמותן לכך כתיב ויצאו דמשמע הן עצמן:
מתניתין דלא כי האי תנא תימא אי משום דמתני' לא חשיבא מלך וכהן גדול הכי נמי אשכחן גבי אין מוסיפין ע' העיר דבעינן מלך ונשיא ואורי' וכו' וכן גבי מוציאין למלחמת הרשות דבעינן מלך ומשוח מלממה כמ"ש התוס' והתוס' כתבו דבכל הנהו לא חשיב כולהי מילי אלא ע"א לחודא אבל הכא דסגי בג' או בה' אם איתא דצריך מלך וכ"ג הל"ל בהדיא ותימה דא"כ אכתי תיקשי דלקמן מוקי עולא הא דתנן אין דנין את השבט אלא על פי ב"ד של שבעים ואחד בבאין על פסקי נחלות ובתחילתה של ארץ ישראל מה תחילתו בע"א וכו'. ופריך אי מה תחילתה בקלפי אורים ותומים וכל ישראל אף כאן וכו' אלא מחוורתא כדרב מתנא ומאי קושיא דלמא אין הכי נמי דניבעו אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו משום דלא חשיב אלא ע"א לחודי הו ובלאו הכי נמי דבריהם דחוקים דא"כ הכי נמי אע"ג דסגי בשלשה או בחמשה אכתי איכא למימר דלא חשיב כולי מלי אלא הך מלתא לחודא דלא חשיב הכא אלא מילי דסנהדרין דאיירי בהו. לכך נראה דדייק לה מדקתני מתניתין סמיכת זקנים ועריפת עגלה עריפה בשלשה בחד בבא משמע דבעריפת עגלה לא בעינן מלך וכ"ג דומיא דסמיכת זקנים דלא בעינן מלך וכ"ג דליכא למימר דשבק להו משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין דא"כ הוה ליה למיתני עריפת עגלה באפי נפשיה כי היכי דלא ניתי למיטעי ולמימר דעריפת עגלה דיניה שוה כדין סמיכת זקנים. וכן הא דתנן אין דנין את השבט כו' כיון דתני להו מתני' בהדי נביא שקר וכ"ג בחד בבא משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דאינך מדלא קתני להו באפי נפשייהו כי היכי דלא תיתי למיטעי לכך פריך שפיר אי מה תחילתה אורים ותומים וכו' וכ"כ התוספות ברפ"ב דשבועות דהא דפריך אי מה תחילתה אורים ותומים כו' היינו מדכייל להו בהדי נביא שקר וכ"ג:
אל יחסר המזג כדאמרינן שאם הוצרך אחד מהן לצאת אם יש שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא והיינו כמזיגת היין על חד תרי ואע"ג דפשו להו תרי דסנהדרין ע"א הוו יש לומר דחד מנייהו על גביהן הוה דהיינו המופלא שבב"ד ולא הוה מחשבון סנהדרין כמ"ש התוספות לקמן בפירקין דסנהדרין לא הוי אלא שבעים ולכך מדמה להו למזיגת היין דיין ניתן בשבעים אותיות וא"כ כשאחד מהן רוצה לצאת ליתנהו אלא ס"ט לכך קאמר אל יחסר המזג שאם יש שם כ"ג דהיינו שליש של ס"ט יוצא ואם לאו אינו יוצא:
נטע רבעי ומעשר שני וכו' אין דמיו ידועין לא קאי אנטע רבעי וכן מוכח בגמרא דקתני ברייתא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין וכתבו התו' דטעמא דבנפע רבעי חיישינן אפי' בדמיו ידועין לפי שהאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו וקשה דמאן ענין זה לזה וכי בשביל שהוא להוט לאוכלן יפדה אותן בפחות משויין ונראה כמ"ש רבינו שמשון ז"ל בפ"ה דמעשר שני דהא דקתני ברייתא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין ולא קתני נמי איזהו נטע רבעי משום דכל נטע רבעי אין דמיו ידועין שהפודה נטע רבעי מצריך לפחות היציאה כדתני התם ודמי היציאה אינן ידועין לכך בעינן ג' וא"ת אידך ברייתא דקתני מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות אמאי לא קתני נמי נטע רבעי ושמא נטע רבעי חמיר טפי ובעינן ב"ד חשוב ולא סגי בשלשה לקוחות ואע"ג דחד מנייהו עובד כוכבים ומזלות או בעלים וכ"כ רבינו שמשון ז"ל שם:
הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעו שיתא קשיא נראה דלכך נקט לשון קשיא משום דאיכא למימר דהקדשות שאני כיון דלא כתיב בהו אלא שלשה דהוי ב"ד שלם מהיכא תיתי להוסיף עליהן ועוד דאי נימא דבעו שיתא הוו ב"ד שקול ותו דמטלטלין שומתן ידוע טפי מקרקעות לכך בתלתא סגי אבל בקרקעות דכתיב בהו ארבעה א"כ ע"כ ארבעה בעינן ולא סגי לי' בתלתא אע"ג דהוי ב"ד שלם ולא חיישי' בהו נמי לב"ד שקול וגם אין שומתן ידוע כל כך כמו במטלטלין לכך מסתבר למימר בהו כיון דמשלמי בהו עשרה אתו כולהו למנינא: