תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף קכו
ה"ג בספרים ישנים אלא לאו ארישא דקאמר ת"ק טומאה בתוכה הבית טמא אלא דרש"י זכרונו לברכה מחק הגירסא וכתב דלא גרסינן אלא לאו ארישא ודוחק למחוק הספרים ועוד מדקאמר אלימא אסיפא משפע דלמסקנא לא קאי הכי ולפירושו למסקנא נמי אסיפא קאי ומה שכתבו דה"ק אלימא אסיפא וכדקתני לא משמע כן מדלא קאמר בהדיא אלימא אסיפא וכדקתני ועוד תימא מדקאמר אלא דקאמר ת"ק טומאה בתוכה הבית טמא אי משום דדרך טומאה לצאת אי משום דטומאה טמונה בוקעת משמע דרישא גופא דקתני טומאה בתוכה הבית טמא אית לה חד מהנך תרי טעמי ולפירושו טעמא דטומאה טמונה בוקעת לא שייך ברישא כלל אלא בסיפא דקתני העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טהור ודייקינן מינה טעמא דיש פותח טפח וכולי ועוד חימא דמאי איצטריך להאריך ולמימר דתנא קמא תרתי טעמי קאמר ורבי יוסי נמי פליג עליה בתרתי ולא דייק מסיפא בפשיטות בלא רישא והכי הוה ליה למימר אלימא אסיפא וכדקתני תנא קמא נמי טהורי קמטהר אלא דקאמר תנא קמא טומאה טמונה בוקעת קאמר ליה רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת על כן נראה כגירסת הספרים דגרסי' אלא ארישא דקאמר ת"ק וכו' והשתא ניחא דקאמר אי משום דדרך טומאה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת דהכי משמע מדנקט תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ולא קתני סתמא תיבת המגדל שאין ביציאתה פותח טפח וכולי דהא הך טעמא דמפני שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס דקאמר שייך בין במגדל שיש בה פותח טפח בין במגדל שאין בה פיתח טפח ואם כן שיש בה פותח טפח למה לו אלא ודאי רבותא אשמעי' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אם אין בה פותח טפח וטומאה בתוכה שהבית סמא דטומאה טמונה בוקעת אלא אפי' יש בה פותח טפח דלא שייך האי טעמא אפ"ה הבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת וכו' על זה קתני עליה בברייתא ור' יוסי מטהר דאף על גב דברישא בהדיא תנן בה ור' יוסי מטהר מפני שיכול וכו' הכי הוה קים להו דר' יוסי פליג עליה ברישא בתרתי משום דתנא קמא דקאמר טומאה בתוכה הבית טמא תרתי טעמי אית ליה אי משום דדרך טומאה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת כדפירש' מדנקט שיש בה פותח טפח וקא"ל ר"י דקאמרת דרך טומאה לצאת וכו' וכיון דתנא קמא מפרש חד טעמא בהדיא ואידך לא פירש איהו נמי לא פירש אלא חדא ובאידך פליג עליה סתמא ואם תאמר אם כן מאי איצטריך לאתויי הא דקתני סיפא העמידה בפתח וכו' ויש לומר דברייתא פירושא דמתני' היא ולא נשנית אלא בתר סיומא דמתני' דמעיקרא היו שונין המשנה כמות שהיא מראשה ועד סופה ובתר הכי הוסיפו עליה ופרשוה. והא דנקט וקתני סיפא ולא מייתי רישא וסיפא בהדדי משום דרישא וסיפא נחלקו לשני משניות כדאיתא בפרק רביעי דאהלות:
מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח קאי וא"ת מאי איצטריך למימר דקאי אאין בצוארו פותח טפח כי קאי נמי איש בצוארו פותח טפח אכתי מצי למידק שפיר דעל כרחך צריך לומר דר' יוסי לית ליה חוקקין להשלים דאי לאו הכי כשהטומאה מכנגד השקוף ולחוץ אמאי הבית טהור ולא אמרינן אהל הצואר ממשיך הטומאה לבית וכיון דלית ליה חוקקין א"כ מכנגד השקוף ולפנים אמאי הבית טמא והא טומאה טמונה היא אלא שמע מינה דאית ליה טומאה טמינה בוקעת, וע"ק דלכאורה משמע דהא דקאמר מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח קאי אתי לאפוקי מאוקימתא דרבא דמוקי לה איש בצוארו פותח טפח וכיון דשינוייא דרבא פשיטא ליה אם כן מאי איצטריך ליה לרבא להאריך ולפרש דבריו ולמימר דרבי יוסי בתרתי פליג עליה וכולי כיון דהמקשה נמי הוה ידע דאיכא לאוקמי הכי ויש לומר דודאי לא ידע המקשה אוקימתא ד דרבא אלא משום דאיכא למימר דאיש בצוארו פותח טפח קאי ולא בא לחלוק אלא דלא חשיב לשקוף אהל ורואין אצואר כלב קאי כמו שכתבו התוספות אלא דלישנא דרואין ניחא טפי לאוקמי אטומאה כיון דצואר כלב מונח לקמן ולכך קאמר מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח קאי דהכי משמע שפיר לישנא דרואין ומשני רבא דקאי איש בצוארו פותח טפח ושייך נמי שפיר לישנא דרואין את חלל הטומאה קאמר מיהו ממה שכתבו התוספות אמר רבא ה"ק וכו' לא הוה מצי למימר דאיש בצוארו כו' לא משמע כן דאם כן לא הוה להו למיכתב דל"ה מצי למימר אלא ולא הוה ניחא ליה למימר וכו':
הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ תימא דקולית השרץ נקובה יליף לה בסמוך מהנוגע יטמא את שאפשר ליגע וכו' ועוד דמה ענין קולית השרץ לביצת השרץ דיליף להו מחד קרא דביצת השרץ היא גופא אתי לאשמעינן וקולית השרץ משום שומר הוא ובת"כ לא גריס קולית השרץ אלא הטמאים לרבות ביצת השרץ וקליפת השרץ:
ומאחר דשויתיה ליה מקום טומאה מה לי הכא מה לי הכא תימה דאם כן על הארץ דכתב רחמנא למה לי לא ליכתוב אלא בשרץ השורץ בשרץ לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה השורץ למידרש מיניה כל מקום ששורץ וממילא הוה שמעינן דעכבר שבים טהור דמה חולדה מין הגדל על הארץ וכו' דלהכי איצטריך למיכתב השורץ למידרש מקום ששורץ דלא תימא ירד לים לא יטמא כיון דים מקום טהרה הוא דאי אמרת עכבר שבים טמא דמה חולדה כל ששמה חולדה אם כן השורץ למה לי לאשמעינן דירד לים יטמא פשיטא כיון דים מקום טומאה הוא מה לי הכא מה לי הכא ועוד קשה למה לי קרא דבשרץ דכיון דאיכא לאקושי לקול' ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לאו על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא כמ"ש התוספות. ועוד קשה דמאי פריך ההוא מרבנן לרבא אימא השורץ כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים וכו' האיך אפשר לומר כן דאם כן השור' למה לי תיפוק ליה דלחומרא מקשינן וליכא למימר דאיצטריך השורץ דלא תימא על הארץ אתי למעוטי עכבר שבים דהא איכא לאוקמי על הארץ למעוטי ירד לים דלא יטמא וכיון דאיכא לאוקמי קרא למילתא אחריתי מוקמינן ליה וילפינן שפיר מחולדה כדמשמע לעיל דבעי למימר דהשורץ אתי למעוטי עכבר שחציו בשר וקאמר ודין הוא דלא נמעטיה דילפינן לה מחולדה מה חולדה כל ששמה חולדה כו' ולא אמרינן דקרא אחי לאפוקי דלא תילף מדינה אלא ודאי כל מה דאיכא לאוקמי קרא למילתא אחריתי מוקמינן ליה וילפינן שפיר מדינ'. ע"כ נראה דאי לא כתיב שום קרא לא הוה ידעינן מידי דמחולדה לא מצינן למילף לא טומאה ולא טהרה דכיון דאיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי לא שייך למילף מינה כלל והיינו הא דקאמר ברייתא ת"ל על הארץ דכיון דאיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי ליכא למילף מחולדה מידי לא קולא ולא חומרא לכך כתב לן על הארץ להוציא עכבר שבים והיינו נמי דקאמר ת"ל בשרץ דכיון דאיכא למילף הכי והכי לא שייך למילף מידי מחולדה לכך אתי קרא דבשרץ לאחויי עכבר שחציו בשר והשתא ניחא דאיצטריך קרא למיכתב על הארץ דאי לאו על האר' הוה דרשינן קרא דהשור' לכל שהוא שור' לרבות עכבר שבים כיון דמחולדה ליכא למילף לא קולא ולא חומרא:
יש לך בריות גדלות ביבשה ויש לך בריות גדלות בים הנך נגד ארבע יסודות יסוד העפר ויסוד המים יסוד הרוח ויסוד האש:
תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין נקט בשר אף על גב דבשר כי יפול נמי אינו טמא לאשמעינן דדוקא טומאת נבלות אבל טומאת אוכלין מטמא:
מסייע ליה רב חייא בר אשי לא מייתי ליה סייעתא אגופא דדינא אלא אהא דקאמר דיש דבר דהוה כתלוש ולא הוה כתלוש לכל מילי אבל אגופא דדינא ליכא סייעתא דדלמא צמקו לא הוה כמדולדלין ולכך קבעי בתר הכי לימא מסייע ליה אע"ג דכבר מייתי ליה סייעתא דה"ק לימא מסייע ליה נמי אגופא דדינא דקתני נמי ירקות שצמקו וכו':
קצצן ויבשן סלקא דעתך עץ בעלמא הוא אומר רבי יצחק וכו' איצטריך לאחויי הא דרבי יצחק דלא תימא ירקות שצמקו לאו עץ בעלמא נינהו ולכך קתני דכל זמן שהן באביהן אין מטמאין סומאת אוכלין דכמחוברין דמו אלא אם כן קצצן תחילה ולהכי מייתי דר' יצחק דאמר עץ בעלמא הוא ונראה דר' יצחק דייק ליה הכי מדקתני כגון הכרוב והדלעת ולא קתני סתמא ירקות שצמקו באביהן אין מטמאין טומאת אוכלין לכך משמע ליה דדוקא הנך משום דעץ בעלמא נינהו. מיהו ש"ס ניחא ליה לאתויי מדר' יצחק דאמר הכי בהדיא דאלו ברייתא איכא למידחי ולמימר דאורחא דמילתא קתני דהנך אורחייהו להתייבש באביהן. ותימא דמאי דייק ש"ס דקאמר טעמא דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו וכו' ופירש"י ז"ל דדייק הכי משום דהיא גופא לא איצטריך דעץ לא יטמא מנ"ל למידק הכי דלמא היא גופא אתי לאשמעינן דכרוב ודלעת כעץ בעלמא נינהו אין מטמאין טומאת אוכלין דלא תימא אף על גב דיבשו בני אכילה נינהו. לכך נראה דמדקתני באביהן דייק דכיון דטעמא דאין מטמאין טומאת רוכלין משום דעץ בעלמא נינהו אם כן מאי איריא שהן מחוברין באביהן הא בתלושין נמי מטמאין ואם כן הוה ליה למיתני תתמא ירקות שצמקו כגון הכרוב וכו' אלא ודאי דיוקא אתי לאשמעינן דטעמא דכרוב ודלעת דכיון דיבשו לאו בני אכילה נינהו הא שאר פירות אפ לו יבשו באביהן מטמאין והיכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא ולא איצטריך דיוקא:
יבשו הרי הן כמחוברין פירש רש"י ז"ל יבשו פירות האילן שלא נפשח ולא משמע כן דאם כן ברישא נמי הוה ליה למיתני פירות אילן שנפשח וכו' דהשתא פתח באילן וסיים בפירות לכך נראה דוי"ו דיבשו יתירה היא וצריך להיות יבש וקאי ארישא דקתני אילן שנפשח ובו פירות וכו' וקאמר יבש פיר' אילן שיבש ובו פירות הרי הן כמחוברין וכיון דיבש האילן יבשו נמי הפירות דאין הפירות יונקין אלא מן האילן לכך פריך מיניה וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות מומאת אוכלין שכתב אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין. והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב שם וכן אם יבש האילן אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין ולפי מה שפי' ניחא דהרמב"ם ז"ל היה גורס יבש ואאילן דרישא קאי וע"כ צ"ל כדפי' מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני מהלכות שבת לא משמע כן שכתב שם תאנים שיבשו באביהן וכן אילן שיבשו ופירותיו בו התולש מהן בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה: