אור ברסלב

תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור

דף פז

דף פו

הכי השתא התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר תימא מאי איצטריך למימר דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אפי' הוה אפשר תיפוק ליה דהתם כיון דאמר הב ונבריך אסח אדעתיה דגלי דעתיה שלא יאכל ולא ישתה עוד והוה ליה נמלך לכך צריך לברך אבל הכא לא הסיח דעתו מן השחיטה דאע"ג דמכסה מ"מ דעתו לשחוט בתר הכי וכיון דלא אסח דעתיה אין צריך לברך וליכא למימר דה"ק כיון דאיטפל לכסוי ובשעת כיסוי א"א לשחוט כמאן דאפח דעתי' מן השחיטה דמי דאכתי קשה מאי איצטריך למימר דתשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ולא משני דהכא שאני דלא אסח דעתיה מן השחיטה כלל דאפשר דשחיט בחד' וכו' ונראה לפרש דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב מעיקרא נמי כי אמרו ליה הב ליברך דעתייהו הוה למשתי בתר הכי וכן המנהג בסעודת גדולות שמברכין ברכת המזון מיד ואחר כך קובעי' עצמן לשתית כדי שלא יברכו ברכת המזון בשעת שכרות וכן משמע בפ' ערבי פסחים דאיתא התם ר' יעקב בר אבא איקלע לבי רב חזייה דבריך בפ"ה אכסא קמא והדר בריך אכסא דברכתא ואשתי א"ל למה לך כולי האי הא בריך לן מר חדא זימנא א"ל כי הוינן בי ריש גלות' הכי עבדינן א"ל תינח בי ריש גלות' דספק כו' הכא הא מנח כסא קטן ודעתן עילויה א"ל אנא עבדי כתלמידי דרב דרב ברונ' ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודת' קאי עלייהו רב ייבא סבא וכו' עד כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ"ט דאסחיתו דעתייכו ואי לאו דדעתייהו הוה מעיקרא כי אמרו הב וניבריך אסור לכו למשתי בתר הכי א"כ מאי ראיה מייתי מנייהו דשאני התם דמעיקרא כי אמרי הכי וליבריך לא הוה דעתייהו למשתי תו כי אם כסא דברכתא והוה להו נמלך לכך צריך לחזור ולברך אב' אכסא דברכתא כיון דמנח קמיה ודעתיה עילויה איכא למימר דאין צריך לברך אלא ודאי צ"ל דאינהו נמי דעתייהו הוה מעיקרא למשתי בתר הכי ואפי' הכי כיון דמשתי וברוכי בחד זימנא אי אפשר כמאן דאסח דעתיה דמי דאין לך הפסק והיסח דעת גדול מזה ולכך פריך הכא דכיון דהוה אסור להו למשתי עד שיברכו תחילה אע"ג דמעיקרא דעתייהו הוה למשתי בתר הכי אפי' הכי הוה ליה הפסק והיסח הדעת אם כן הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי אף על גב דדעתיה לשחוט בחר הכי הוה ליה הפסק והיסח הדעת ואיחייב ליה לברכה והשתא משני שפיר הכי השתא התם כיון דלא אפשר לברוכי ומשתי בחד זימנא לכך הוה ליה הפסק והיסח הדעת אף על גב דדעתיה למשתי בחר הכי אבל הכא כיון דאפשר לשחוט ולכסות בחד זימנא לאו הפסק הוא:

וחייב ר"ג ליתן לו עשרה זהובים באור זרוע כתב רמז לדבר שהברכה שוה עשרה זהובים ובפרק החובל מפורש באריכות

כסהו ונתגלה פטור מלכסות לכאורה משמע דדוקא שנתגלה דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלותו וא"כ יש לתמוה על השוחטים שרגילין לשחוט תרנגולים ברחוב העיר מקום דריסת הרבים אע"ג דודאי הוא חוזר ומתגלה מיד ונראה דמתניתין אורחא דמלתא נקט דאפי' לכתחילה מותר לגלותו דכיון דמיעט קרא דאם חזר ונתגלה דפטור מלכסות אלמא דכיסוי לחוד עושה מצות דכיון שכיסה הדם והוא מכוסה אפי' רגע אזלה לה המצוה ומותר לגלותו אפי' לכתחילה אע"ג דגבי נר חנוכה קיימא לן נמי דהדלקה עושה מצוה ואם כבתה אין זקוק לה כדאיתא בפרק במה מדליקין ואפי' הכי משמע דלכתחילה אסורה לכבותה תוך שיעור זמן הדלקה כמ"ש הטור סימן תרע"ב שאם נתן בה שמן יותר מכשיעור יכול לכבותה לאחר שעבר זמן הדלקה משמע הא תוך שיעור זמן הדלקה אסיר לכבותה לכתחילה שאני התם דפרסומי ניסא בעינן הלכך צריך לכתחילה שתדליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק דבשיעור זה איכא פרסומי ניסא מיהו אם כבתה בדיעבד אין זקוק לה כיון דהדלקה עושה מצוה אבל הכא דלא שייך פרסומי מלתא הלכך כיון דכיסוי לחוד עושה מצוה מיד אחר שכיסה אזלא לה ומותר לגלותו אפילו לכתחילה:

בצללתא דדמא נראה דהשתא הא דאמר שמואל מכפרין וחייבין בכסוי נמי איצטריך ליה דיש לחלק בין מראה אדמומית לבין מראית דם דמראי דם משמע שיש בו מראה דם ממש אבל מראה אדמומית משמע שהוא אדמדמת שנוטה קצת למראית אודם ואתי לאשמעינן דדוקא בנתערב במים בעינן שיהא בו מראית דם גמור אבל בצללתא דדמא כיון דכלו דם אע"ג דאין בו אלא מראה אדמדמת מכפרה ומכשיר וחייב בכסוי

והיא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית פירש"י ז"ל כזית דם גמור ורביעית דם גמור וכ"כ התו' ודבריהם תמוהים חדא דא"כ הוה ליה למימר והוא דאיכא כזית דם גמור דהשתא עיקר חסר ועוד דהא ע"כ הא דקאמר והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית סתמא דש"ס הוא דקאמר עלה הכי וכ"כ התוס' וא"כ מאי קמ"ל דמחייב כרת היכא דאיכא כזית דם גמור פשיטא דליכא למימר כמ"ש התו' דאדרבא אשמעי' דלא מיחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור אע"ג דכולו דם הוא דא"כ עיקר חסר דהא רב ירמיה סתמא קאמר דענוש כרת ותו לא ומתניתא נמי סתמא קתני דמטמא באהל ותו לא ואי אתי לאשמעינן דדוקא כזית דם גמור בעינן הוה ליה לפרש בהדיא. ועוד דאין הלשון משמע כן דא"כ הוה ליה למימר אין ענוש כרת עד דאיכא כזית ואין מטמאין באהל עד דאיכא רביעית אבל השתא משמע דאתי לאשמעינן הא דענוש כרת והא דמטמאין באהל ועוד כיון דצללתא דדמא לחודא לא הוי דם לענין כרת וטומאה זה אלא אם כן איכא שיעור דם גמור א"כ לענין הכשר אמאי הוי דם אע"ג דליכא דם גמור וכן לענין כיסוי וכפרה מאי שנא בין הכשר לבין כרת וטומאה לכך נראה דרב ירמיה מדפתי אשמעי' דהאוכל צללתא דדמא ענוש כרת אע"ג דליכא דם גמור וברייתא נמי קמ"ל דצללתא דדמא מטמא באהל אע"ג דליכא דם גמור דינו כדם גמור וקאמר ש"ס והוא דאית ביה צללתא דדמא כזית ורביעית דהכי הוי שיעורא דדם גמור לענין כרת וטומאה ואע"ג דמלתא דפשיטא היא דכזית ורביעית בעינן דצללתא דדמא לא עדיפא מדם גמור מ"מ כיון דדין כרת ודין טומאה גבי הדדי קאמר להו דתרווייהו שוין לענין צללתא דדמא דהוי כדם גמור אשמעינן ש"ע דלענין השיעור אינו שוין דזה בכזית וזה ברביעית וכן משמע זע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת מת דצללתא דדמא לחוד אף על גב דלית ביה דם גמור מטמא ברביעית שכ' דם המת מטמא כמת וכו' וכמה שיעורו רביעית אפי' תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית מטמא באהל המת ע"כ וכן משמע ממה שכתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות דמחייב כרת אצללתא דדמא לחודא שכתב אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ע"כ והיינו צלותא דדמא:

תוכן העניינים

תורת חיים על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה