תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף פה
והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ בפ' אותו ואת בנו דקתני נמי כי הכא השוחט ונמצא טרפה וכו' לא איצטריך למיתני התם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ משום דבהדי' קתני לה רישא דהתם דמחייבי רבנן בשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ משום אותו ואת בנו ומשום רבי שמעון לחודיה לא בעי למיתני כיון דלית הלכתא כוותיה באותו ואת בנו:
דנין שחיטה משחיטה כחנו התוספות דכיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אית לן למימר בכל דוכתא דשמה שחיטה קצת קשה דאם כן בכיסוי הדם למה לי טעמא דגמר שפיכה שפיכה תיפוק ליה כיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אמרינן הכי בכל דוכתא:
סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' שמעון מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל. נראה דלכך נקט לאו שחיטה היא כלל לומר דאף לענין גופה שתחשב חולין בעזרה ליאסר בהנאה לא הוי שחיטה וכיון דכלל לאו שחיטה היא אימא מידי נבלה נמי וכו' כמו שכתבו התוספות:
היינו דגזרינן חיה אטו בהמה דמדקתני וכן חיה משמע דחיה לאו מקרא נפקא ליה דדוקא בהמה יליף מקרא משום דפשיטא דקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דדרשינן מיניה בריחוק עקום אתה זובח וכו' בדבר הראוי ליקרב על גבי המזבח איירי כדאיתא בפ' שני דקידושין דקאמר ואין לי אלא תמימים הראוי יין ליקרב בעלי מומין מניין וכו' מניין לרבות את החיה מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה וכו' ואיהו סבר דחיה לא איתרבי אלא דגזרינן חיה אטו בהמה: